בלק – תשע”ח

From:
Date: Sun, Jul 1, 2018 at 2:50 AM
‪Subject: וירא בלק….ויעמוד מלאך…. וישם ה’…..וירא פנחס‬
To: Solly Almagor <solly@almagorfam.com>

 

פרשת בלק — 
האדם מתכנן וא-להים צוחק ואיך אומרים ב –
פרשת בלק יוצאת דופן בין הפרשות שבספר במדבר: גיבוריה הראשיים אינם משה ואהרן, אלא שני נוכרים – בלק ובלעם. יתירה מזאת, משה ואהרן אינם מוזכרים בה כלל, וכל המסופר
בו הוא מנקודת ראות “חיצונית”. הקוסם בלעם “נושא משלו” ונואם נאומים נבואיים על ישראל ועמים אחרים, נאומים שעל פי תבניתם והתכנים שלהם דומים לנאומים של נביאי
ישראל. נוסיף על כך “גיבורה” משונה, האתון של בלעם, שאלוהים פותח את פיה, והיא מדברת )שני בעלי חיים בלבד מוזכרים במקרא כמדברים בשפת בני אדם: הנחש בפרשת
בראשית והאתון של בלעם( – והרי לפנינו סיפור באמת מיוחד במינו.
הסיפור הוא מאוד אירוני, וחיצי-לעגו של המחבר מופנים אל הקוסמים והמכשפים, שראש וראשון להם הוא בלעם בן-בעור: רצונו של הקוסם הוא לקלל, והאלוהים גורם לו לברך,
כוונתו של הקוסם לשנות את רצון האל בזבחים ובקורבנות, ואילו האל מכריז: “לא איש  אל ויכזב, ובן אדם ויתנחם” )כ”ג/ 19 (, כלומר, מי שמבקש לשנות את גזירת האל
בדרכים אלו – סופו מפח נפש. לשיא האירוניה מגיע הסיפור בתיאור המפגשים של מלאך ה’ עם בלעם הרכוב על האתון )כ”ב/ 22 – 35 (: האתון רואה את מה שהקוסם, אשר מכריז על
עצמו שהוא “גלוי עיניים”)כ”ד 4 ,16(, איננו מסוגל לראות – היא רואה את המלאך ה’שלוש פעמים, ואדוניה מתרגז על התנהגותה המשונה בעקבות כך. זאת אף זאת, בלעם יוצא
מכליו, והוא מוכן אפילו להרוג את אתונו הנאמנה, ודווקא היא, האתון, מדברת בנחת וביישוב הדעת )כ”ב/ 23 – 31 (. המחבר מנתב את השומע להקבלה הבלתי נמנעת שבין
האתון ובין בלעם: מה בלעם מתלבט בין המשמעת לאל ובין הפיתויים של בלק, אף האתון מתלבטת בין משמעת לאדוניה ובין היראה מפני המלאך.(ע”כ. מומלץ)
עיונים קודמים

 בלק תשע”ג
בלק תשע”ד
(על : האתון המדברת, המסע של בלעם, שלוש פעמים, הברכה)
בלק תשע”ה
.
(על:  בלק ובלעם, ותפתח האתון את פיה,., באיזו שפה. וילך שפי),
בלק תשע”ו
(על: בלעם – האתון, כי הכיתני, שלוש רגלים, 7 מזבחות,


בלק תשע”ז

(על, הפחד, מלאכים ושרים, בלעם, בלעם ואתונו, בנה לי בזה 7 מזבחות, וישא משלו, )
פסוקים מההפטרה
וְהָיָה֩ שְׁאֵרִ֨ית יַעֲקֹ֜ב בַּגּוֹיִ֗ם בְּקֶ֙רֶב֙ עַמִּ֣ים רַבִּ֔ים כְּאַרְיֵה֙ בְּבַהֲמ֣וֹת יַ֔עַר כִּכְפִ֖יר בְּעֶדְרֵי־צֹ֑אן אֲשֶׁ֧ר אִם עָבַ֛ר וְרָמַ֥ס וְטָרַ֖ף וְאֵ֥ין מַצִּֽיל׃
הִגִּ֥יד לְךָ֛ אָדָ֖ם מַה־טּ֑וֹב וּמָֽה־ה’ דּוֹרֵ֣שׁ מִמְּךָ֗ כִּ֣י אִם־עֲשׂ֤וֹת מִשְׁפָּט֙ וְאַ֣הֲבַת חֶ֔סֶד וְהַצְנֵ֥עַ לֶ֖כֶת עִם־אֱלֹהֶֽיךָ׃
חידון השבוע
1. נא לסמן על המפה, היכן, בפרשתנו, חונים בני ישראל ואיך הם הגיעו לשם? (מה הייתה תחנתם/חנייתם לפני זו האחרונה)
2. באיזו שפה בלעם נאם? ואולי גם – באיזו שפה דיברה האתון?
3. ק֖וּם לֵ֣ךְ אִתָּ֑ם וְאַ֗ךְ אֶת-הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ אֹת֥וֹ תַֽעֲשֶֽׂה:  וַיָּ֤קָם בִּלְעָם֙ בַּבֹּ֔קֶר וַֽיַּחֲבֹ֖שׁ אֶת-אֲתֹנ֑וֹ וַיֵּ֖לֶךְ עִם-שָׂרֵ֥י מוֹאָֽב: {כב} וַיִּֽחַר-אַ֣ף אֱלֹהִים֘ כִּֽי-הוֹלֵ֣ךְ הוּא֒  ––למה?
הקדמה כללית
עברנו יותר ממחצית ספר  במדבר. ובעצם אנחנו או טו טו בסוף המסע. בני ישראל כובשים חלק מעבר הירדן המזרחית, לא ברור עדיין אם הם שמחים מתוצאות המלחמה? מ הם עתידים לעשות עם שטחי הכיבוש , ורק בעוד שבועיים נקרא שמשום מה שני שבטים וחצי רוצים להתנחל בעבר הירדן. כאמור, סםר במדבר מצאר שניים שלושה אירועים חשובים שקרו בשנתיים הראשונות של 40 שנות הנדודים = ספירת אוכלוסין ושליחת המרגלים. ולאחרונה קראנו ועוד נמשיך לקרא בפרשות הבאות על עוד 2 -3 אירועים חשובים שאירעו בשנה האחרונה לנדודים = מלחמת מדיין, היו גם הקבה אירועים מינוריים שרובם טרגיים – מיתות המונית של בני ישראל.
הרושם הכללי שמתקבל (אצלי)  הוא, שבמשך 40 שנות הנדודים, בני ישראל במדבר, לא “לקקו דבש” והם התלוננו מספר פעמים וברוב המקרים נענשו על כך. עם ישראל = בקיצור בני ישראל בדרך כלל לא מרוצה/ים ממה שיש לו/הם
ובעצם מה אפשר לצפות משבטים נודדים?
ואמת – לקראת סוף 40 שנות הנדודים – אולי סיכום ביניים עם נסיון להבין משמעויות ( מה שנקרא בשבועיים הבאים, זה בעיקר, מינוי פנחס וצאצאיו לכהונת עולם, מלחמת מדין ומתן ער היקדן לשני שבטים וחצי) ובינתיים קראנו שלוש פרשות עם אירועים שונים ומשונים, ובעיקר —
פרשת שלח —  שליחת המרגלים ושהתפתחה לעונש של 40 שנה נדודים (הסבר יפה לנדודי השבטים)
פרשת קורח — מרדשנכשל נגד משה המנהיג  והתוצאה בחירת – ומינוי חוזר של – אהרן ושבט לוי.
פרשת חוקת —- מלחמות ראשונות של הדור החדש,  וכיבושים, בעבר הירדן המזרחי, שהביאו להתנחלות חלק מבני ישראל באותו איזור (הרחבת גבולות הארץ המובטחת)
ועכשיו עוברים לפרשת בלק, שעיקרה – הופעות בלעם בשירה
פסוקי השבוע
וַיֹּ֖סֶף לְהַכֹּתָֽהּ:
אֶ֚פֶס קָצֵ֣הוּ תִרְאֶ֔ה
הִנְנִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לְעַמִּ֑י
וְהֵ֣מָּה בֹכִ֔ים
ערב שבת שלום
פתיחה
כבר עיינתי רבות בפרשת השבוע, פרשה שרובה (אבל לא כולה) אוסף שירי מתובל בעלילה “בדיונית” בסגנון “הארי פוטר” שהגיבורה הראשית המהממת היא אתון שפותחת את פיה ומדברת.
ובסיום החלק – המכיל 4 שירות ברכה, חלקן סתומות ודורשות פענוח. מופיע אירוע מיני קטן שמסתיים ברצח נשיא. – יפה
עם ישראל תמיד הצטיין בשירתיות במשוררים החל משירת משה ובני ישראל על ים-סוף, דרך שירת בלעם (האם מישהו חיבר לשירים אלה איזו אורטוריה?), שירת דבורה, שיר השירים, ועוד והפייטנים, ויהודה הלוי ואלתרמן ועוד ועוד.
וזה ידוע לחובבי השירה הפואטית, שהרבה שירים הם כתב חידה שייתכן שגם המשורר לא בדיוק ולמה ( ל שוואית) הוא/היא  התכוונו, ושירת בלעם (כמו השיר הקצרצר על הבאר לפני שבוע) דורש פתרונים)
אז – תוכן פרשתנו (ועיונים שונים) כבר ניתן בעיונים הקודמים (הקישורים לעיל). ומתוך גישה כללית לפרשה ב –
מדוע צריכה הייתה התורה לכתוב את פרשת בלעם בתורה? כלום חסרה הייתה התורה בלא פרשה חריגה זו?
ספר במדבר מלא אירועים קשים ואסונות גדולים: מן המתאוננים והמתאווים, דרך התיירים-המרגלים ועד לפרשת פעור. הקורא את כל אלו עלול ח”ו להתייאש ולחשוב כי הקב”ה מאס בעמו. ואכן, מאז החלו אומות העולם לקרוא בתורה, החלו לחשוב שעם ישראל הוא עם קשה עורף, שה’ התייאש ממנו ח”ו. באמצעות כתיבת השבחים הנפלאים על ישראל, הנאמרים ע”י בלעם דווקא, ולא ע”י משה, מבהירה התורה כי הקב”ה לא נטש את עמו. זוהי הדרך שמצאה התורה לאזן את הסיפורים הקשים של ספר במדבר, באמצעות אמירת השבחים המופלאים על ישראל מפי בלעם. מכאן, שכל חרון-אף שיש לקב”ה כלפי עמו – נותר בינו לבין כנסת ישראל, בתוך המשפחה פנימה, ולא יחליף הקב”ה את עמו.(ע”כ)
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
1.  וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: ….. אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ
בפתיחת פרשתנו מסתבר שמלך מואב הוא לא פוליטיקאי” במיוחד, או שהמחלקה המודיעינית שלו אינה יעילה. כי היה צריך לדעת מה שקראנו לפני שבוע –
 וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם….. נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ:… וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו: ….
וגם
 וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר: {כב} אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ: {כג} וְלֹא נָתַן סִיחֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה וַיָּבֹא יָהְצָה וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל: {כד} וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב
כלומר יש לנו מידע שבני ישראל (עם ישראל) אינם מעוניינים במלחמות מיותרות, ורק אם יוצאים לקראתו במלחמה (מלחמת רשת) עם ישראל נלחם וגם מנצח. אז, במקום להביא את בלעם מאי שם הוא היה יכול לשלוח את :מלאכיו” אל משה המנהיג ולברר מה בנ”י רוצים ולמה הם חונים על יד הגבול? או שייתכן שבלק היה “אנטישמי” (לא בדיוק – כי המואבים גם הם שמיים, אבל) וכוונתו הייתה יותר לצאת למלחמה “נכה בו” ולא ללכת  בדרכי שלום. והאם הוא באמת האמין שמילים “קללות” יש בהן כוח להשפיע במלחמה?
והרי  קראנו לפני שבוע שבני ישראל נלחמו ונצחו בשלוש מלחמות (ואולי 4, תלוי בהבנת הכתוב. מה גם שלמרות המפה הגיאוגרפית, לא ברור איך בני ישראל הגיעו לאן שנתקעו בין מואב/עמון לבין האמורי).
 והנושא עוד יותר מבולבל אם מעיינים בחומש דברים פרק ב’
וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֵלַ֗י אַל-תָּ֨צַר֙ אֶת-מוֹאָ֔ב וְאַל-תִּתְגָּ֥ר בָּ֖ם מִלְחָמָ֑ה כִּ֠י לֹֽא-אֶתֵּ֨ן לְךָ֤ מֵֽאַרְצוֹ֙ יְרֻשָּׁ֔ה כִּ֣י לִבְנֵי-ל֔וֹט נָתַ֥תִּי אֶת-עָ֖ר יְרֻשָּֽׁה:…
 וָֽאֶשְׁלַ֤ח מַלְאָכִים֙ מִמִּדְבַּ֣ר קְדֵמ֔וֹת אֶל-סִיח֖וֹן מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֑וֹן דִּבְרֵ֥י שָׁל֖וֹם לֵאמֹֽר: {כז} אֶעְבְּרָ֣ה בְאַרְצֶ֔ךָ בַּדֶּ֥רֶךְ בַּדֶּ֖רֶךְ אֵלֵ֑ךְ לֹ֥א אָס֖וּר יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאול: {כח} אֹ֣כֶל בַּכֶּ֤סֶף תַּשְׁבִּרֵ֨נִי֙ וְאָכַ֔לְתִּי וּמַ֛יִם בַּכֶּ֥סֶף תִּתֶּן-לִ֖י וְשָׁתִ֑יתִי רַ֖ק אֶעְבְּרָ֥ה בְרַגְלָֽי: {כט} כַּֽאֲשֶׁ֨ר עָֽשׂוּ-לִ֜י בְּנֵ֣י עֵשָׂ֗ו הַיֹּֽשְׁבִים֙ בְּשֵׂעִ֔יר וְהַמּ֣וֹאָבִ֔ים הַיֹּֽשְׁבִ֖ים בְּעָ֑ר עַ֤ד אֲשֶֽׁר-אֶֽעֱבֹר֙ אֶת-הַיַּרְדֵּ֔ן…
כלומר שבני ישראל עברו את מואב בדרך אל מלכות האמורי, ארם כך מה פירוש “ויגר מואב…”. מה הי שם? דורש עיון נוסף.
ומעניין  שלמרות שבלק התכוון להכות בישראל, מי שספג את המכה הקשה היו דווקא המדיינים ומואב נשאר כאומה עד ימי דוד. וגם העמונים שהיו שקטים בזמן מעבר בני ישראל נשארו כאומה עד ימי יפתח.
ומתוך מאמר (כנראה מסורתי, שקצת לא ברור לי, מעניין מה דעת הקורא/ת?)
…..
גם מלך בני עמון שנלחם עם יפתח מבין את הנקודה הזאת. האם מלך בני עמון ידע תורה? לא מתקבל על הדעת. עם זאת אנו רואים שהטיעונים שעליהם הוא דן עם יפתח הם סביב השאלה אם ישראל לקח את ארץ מואב ובני עמון, כדבריו, או את ארץ סיחון, כדברי יפתח.

מה זה חשוב למי שאינו יודע תורה? גם הגויים של אותה תקופה ידעו שיש הבדל בין עמי הרפאים הפרימיטיביים שישבו באזור, לבין העמים הלבנים שהורישו אותם. יפתח אומר למלך בני עמון: אני מעולם לא לחמתי באדם לבן ולקחתי את ארצו, חלילה, הלא אני אדם תרבותי. אינני עושה מעשים ברבריים כאלה. אני לקחתי מהאינדיאנים של סיחון. אבל התורה אסרה את זה כי הם עמי אברהם וה’ נתן להם נחלה את המקום ההוא. ..
. (ע”כ)
ומתוך מאמר שמנסה להסביר את הפחד, ב –
 
 
” 

הפסוק אומר “ויגר מואב מפני העם…ויקץ מואב מפני בני ישראל”.

ידוע, שכל מקום שנאמר “העם” – הכוונה לפחותים ולפשוטים, וכל מקום שנאמר “בני ישראל” – הכוונה למובחרים שבעם. ואם כן, מדוע נקט ברישא “העם” ובסיפא “בני ישראל”?

אלא, באמת מתחילה יראו בני מואב מפני הפשוטים, אשר חשבו את עצמם “כי רב הוא”, ולא כיבדו את משה ואת תורתו, ועל כן, היו עלולים להפר את הצו של “אל תצר את מואב”. ואולם, לאחר שראו כי עם ישראל כבש מאת האמורי את הטריטוריה אשר נכבשה על ידו ממואב, הבינו כי גם מ”בני ישראל”, שומרי התורה והמצוות, יש להם לחשוש – שהרי נמצא ה”היתר” לכבוש את אדמות מואב באופן עקיף… על כן, בסופו של דבר, “ויקץ מואב” – אפילו “מפני בני ישראל”. (ע”כ. עדיין לא פותר את הסתירה עם חומש דברים)

ועוד הסברים שנשגבים מבינתי, מתוך –

http://beismoshiachmagazine.org/katavot/2012/7/26/473244645948.html

.

אם “אל תצר” אז למה “ויגר” ?

כק אדמור מהרשהטעם הפנימי לכך ש”ויגר מואב מפני בני ישראל”, אף על פי שקיימו ישראל את הציווי “אל תצר את מואב”, ומפניי מה נתייראו מואב?

אלא  ש”מחשבתם של ישראל קדמה לכל דבר”, ולכן אף ששרשו של מואב הוא מעולם התוהו שלמעלה מעולם התיקון – שרשם של ישראל, אך כיון שישראל הם “ראשית” ו”ביכורים” של הבריאה כולה, הרי הם גם למעלה מ”תוהו” ולפיכך נתיירא מהם מואב.

(תורת שמואל תרכ”ט עמ’ עדר)

תירוץ לשאלת הכלי יקר

כק אדמור מהורשבהקשה ה”כלי יקר”: הרי הגבורות והאותות והמופתים שהיו ביציאת מצרים היו גדולים יותר מאשר במלחמת האמורי, ומפני מה פחד, רק אז ולא ביציאת מצרים?

המענה על כך: בלק מלך מואב סבר שמאחר ששורשו הוא מבחינת ה”תוהו” שקדם ל”תיקון”, אין הוא צריך להתירא מישראל, שהם בחינת ה”תיקון”. והגם שידע על ניסי יציאת מצרים, לא נתיירא מכך משום שמואב היה מזרעו של לוט, שמזרעו של שם היה. והיה בלק רואה עצמו יותר נעלה ממצרים שהרי מזרעו של כנען הם – שענינו – שלושת הקליפות הטמאות לגמרי. לא כן בלק שמזרע שם הוא, הריהו בבחינת קליפת נוגה. סבר איפוא בלק שיתברר בלי להזדקק ל”עולם התיקון” – בחינת ישראל. ברם כאשר “וירא בלק את אשר עשה ישראל לאמורי”, שכאן נעשו בירורים של קליפת נוגה – על ידי ישראל שמבחינת התיקון, הבין שכך יהיה גם ביחס אליו ועל כן נתיירא. (ע”כ. ואם אזכור את הנושא בעוד שבועיים שלושה, אנסה לדון בו בפרשת דברים)

ומתוך

https://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/03/13_balak/1.html

.. לפי אחת ההשערות המקובלות היום לא הסכים בלעם לבקשתו של בלק מייד, אלא, ניסה תחילה לשכנע אותו לכרות ברית עם בני ישראל. כך יעץ למואבים ולמדיינים, ואף ייתכן שניהל בעניין זה משא ומתן גם עם ראשי בני-ישראל. הצדדים הסכימו לכך, ואף ייתכן שהברית כללה הסכמה לנישואי תערובת, ואולי גם לסינקרטיזם דתי (סינקרטיזם = מיזוג לאחדות אחת, שילוב של השקפות, תפיסות, רעיונות לאחת). ליונשטאם (2) סבור, כי קבוצה של קנאים לדת יהוה ראו בכך זנות ועבודה זרה, והתנגדו בתוקף למעשה, ובכך הביאו, כמו במעשה שכם בדינה בת-יעקב, למלחמה בין הצדדים. השערה זו יש לה על מה שתסמוך, אם נעיין בהמשך, בבמדבר ל”א / 16, שם מתואר כי בעצתו של בלעם נעשה ניסיון מצד המדיינים לפתות את בני ישראל לעבודה זרה, ונקרא גם את הסיפור על מותו של בלעם במלחמה שבין ישראל למדיין (ל”א / 8). (ע”כ. מומלץ. המאמר מנתח את המושגים גרכה וקללה))..

2.   וְלֹֽא-הָלַ֥ךְ כְּפַֽעַם-בְּפַ֖עַם לִקְרַ֣את נְחָשִׁ֑ים וַיָּ֥שֶׁת אֶל-הַמִּדְבָּ֖ר פָּנָֽיו:  וַיִּשָּׂ֨א בִלְעָ֜ם אֶת-עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ אֶת-יִשְׂרָאֵ֔ל שֹׁכֵ֖ן לִשְׁבָטָ֑יו וַתְּהִ֥י עָלָ֖יו ר֥וּחַ אֱלֹהִֽים

פסוק קצת מוזר, מה קרה ומה קורה? מתוך

https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/balak/shapira.html

הפסקה דלעיל היא נושא דיוננו, ובזיקה לה נציג ארבע שאלות:

א. מדוע נשתנתה הליכת בלעם הנוכחית, שבה לא הלך “לקראת נחשים”, כבעבר?

ב. מדוע שת בלעם פניו אל “המדבר”, ומהו “מדבר” זה?

ג. האם יש קשר בין היות ישראל “שכן לשבטיו” ובין העובדה  שרק עתה, בברכה השלישית, שרתה לראשונה על בלעם “רוח אלוקים”? )ביטוי זה אינו מופיע בשתי ברכות בלעם הקודמות!(.

…..

להלן תשובות אפשריות:

לשאלה א: עד עתה ניסה בלעם “להתחכם” ולקלל את ישראל.  לאחר שנוכח “כי טוב בעיני ה’ לברך את ישראל”, הפסיק את ה”התחכמות” וגמר אומר “לברכם בלב שלם” )כלשון רשב”ם,

הוא רבינו שמואל בן מאיר, נכדו של רש”י, צרפת, המאה הי”א(.

ואמנם נראה, כי נכון פירש י’ ליכט, לפי פשוטו של מקרא, כי “לא נזקק )בלעם( לאמצעים המקובלים על קוסמים כדי לזכות בכוח נבואה, וממילא לא התבודד, כפי שעשה בפעמים

הקודמות, אלא ‘וישת אל המדבר פניו’: הפנה את מבטו אל שטח שבו שכנו שבטי ישראל, כדי לקבל השראה רק מן ההתבוננות בהם”.]1[

לשאלה ב: רש”י פותר את שאלת “המדבר” )אליו שת בלעם את  ניו( “כתרגומו” )=של אונקלוס(: “למדברא, דעבדו ביה בני ישראל עגלא”. לאמור, זהו אותו “מדבר” שבו חטאו בני

ישראל בעשותם עגל )זהב(. אם כך, שני הפירושים, תרגום אונקלוס הארמי, ובעקבותיו רש”י, מופרכים מעיקרם: הרי הוי”ו של “וישת” היא וי”ו הניגוד )”אבל שת”; כפי שתורגם

באנגלית: but ]2[, ובגרמנית: aber ]3[(, כעולה לנו מתשובה א’ שלפיה הגיע בלעם למסקנה, כי לא ילך עתה לקראת “ניחוש” כבעבר, אלא ילך עתה, לראשונה, מתוך כוונות חיוביות “לברך

את ישראל”, ולכן שת פניו אל “המדבר” דווקא. לפיכך “המדבר” בהקשר שלפנינו צריך לשאת אופי חיובי, ולא שלילי. מה שייך אפוא לפרש כאן, במקום כה בלתי-מתאים, את “המדבר”

כמקום שבו התרחש בעבר חטא העגל?

……. אלא שבדיקה מקיפה בתרגומי התורה לארמית ]4[ ובמקורות המדרש מעלה, כי קיימת מסורת מדרשית ותרגומית-ארמית מבוססת, הקושרת את “המדבר”

לחטא העגל. אלא שדרכי הפירושים לא ננעלו, ויש לפרש מגמה זו כחלק של עמדה כוללנית קודמת, ולא פרשנות מקומית-ספציפית, כפי שקיים הרבה במדרש )למשל, המדרש מתייחס אל עשו כסטריאוטיפ

שלילי ודן אותו לשלילה במקרים רבים שאין לכך שום יסוד במקרא, ולו הקטן ביותר. הדבר נובע משיקולים חינוכיים כלליים, כפי שהוכח במחקרים שונים, וכנראה גישה דומה

מוצגת גם לפנינו(. לכן מותר שלא לראות בפרשנות זאת פשוטו של מקרא. (ע”כ)

ומתוך

http://www.kab.co.il/heb/content/view/frame/65728?/heb/content/view/full/65728&main

…. לב) כתוב בבלעם, ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים, כי כן הוא דרכו. כי היה מנחש. וכן בלבן כתוב, נחשתי, שהסתכל בכשפיו ובקסמיו, כדי לדעת את עסקיו של יעקב. וכשרצה לאבד את יעקב, בנחשים וכשפים שלו, רצה להאבידו, הקב”ה לא עזב את יעקב, כי אמר לו, פן תדבר.

לג) כמו שאמר בלעם בן בנו של לבן, כי לא נַ-חַש ביעקב. כלומר מי יכול להם. כי זקֵנִי רצה לאבד את אביהם בנחשים ובקסמים שלו ולא עלה בידו, שהקב”ה לא הרשהו לקלל. כמ”ש, כי לא נַ-חַש ביעקב ולא קסם בישראל.

לד) ובכל עשרת מיני כשפים וקסמים מהארת הכתרים התחתונים, עשה לבן כנגד יעקב, ולא יכול לו. כי כולם עשה לבן לנגדו. ולא עלה בידו להרע לו, שכתוב, ותחליף את משכורתי עשרת מונים ולא נתנו אלקים להרע עמדי. וכתוב, לשׂעירים אשר הם זונים אחריהם. מונים, הם מינים. ועשרה מינים הם של כשפים וקסמים בכתרים התחתונים דקליפות, וכולם עשה לבן לנגדו.

לה) עשרה מינים הם: קוסם, קסמים, מעונן, ומנחש, ומכשף, וחובר חבר, ושואל אוב, וידעוני, ודורש אל המתים, הרי עשרה. ונראה שקסמים חושב לשני מינים, להיותו לשון רבים.

לו) נחש וקסם שני מינים הם, ובמדרגה אחת עולים. וכשבא בלעם כנגד ישראל, עשה בקסם, כמ”ש וקסמים בידם. וכנגד יעקב בא לבן בנחש. ולא עלה בידיהם. וכמ”ש, כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל.

לז) אמר בלעם לבלק, מי יוכל להם, כי כל הקסמים והכשפים שבכתרים שלנו, מהארת המלכות של מעלה מתעטרים, והוא, ז”א, נתקשר בהם, בישראל, שכתוב, ה’ אלקיו עמו ותרועת מלך בו. וע”כ לא נוכל להם בכשפים שלנו.

לח) חס ושלום, שבלעם היה יודע משהו בקדושה שלמעלה. כי הקב”ה לא רצה בשום עם ולשון שישתמשו בכבודו, אלא הבנים הקדושים שלו בלבדם, ישראל.

ומתוך המאמר לעיל

…פרשת בלק היא הפרשה היחידה בתורה, מאז תחילת ספר שמות, בה הנביא אינו משה. נושא הפרשה – כמו נושא התורה כולה – הוא אמנם עם ישראל, אך היחס אליו הוא במבט מבחוץ, ולא מתוך מחנה ישראל. חז”ל במסכת בבא-בתרא קבעו: “משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב”. הם הפרידו בין התורה כולה לבין פרשת בלעם, כדי ללמד שמשה כתב את פרשת בלעם כפי שציווה לו ה’, כחלק מן התורה. למעשה, מאחורי קביעה זו עומד עולם שלם.

בפרשת בלק מרובות התמיהות והחריגות, ובפרט מרובים השינויים בשמות ה’. התורה עוברת משם אלוקים לשם ה’, לכאורה בלי סדר והיגיון. פסוק מפתח, שעשוי ללמד אותנו על משמעות הפרשה כולה, מופיע בראשית הברכה השלישית של בלעם: “וירא בלעם כי טוב בעיני ה’ לברך את ישראל, ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים”. מלשון זו ברור שבפעמים הקודמות אכן הלך בלעם לקראת נחשים – כלומר, הוא ניסה לעסוק בניחוש ובכשפים. מכאן, שדבריו (בפעם השלישית) “כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל” אמורים אחרי שניסה פעמיים ללכת בדרכי הנחש והקסם, אך נכשל. רמז לכך אכן מופיע בכתוב – “ויקר אלוהים אל בלעם”, ודרשו חז”ל שלשון זו רומזת ללשון טומאה. ואכן, בפרשת מטות מופיע במפורש: “ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב”.(ע”כ)
3. וַיֵּ֥שֶׁב יִשְׂרָאֵ֖ל בַּשִּׁטִּ֑ים וַיָּ֣חֶל הָעָ֔ם לִזְנ֖וֹת אֶל-בְּנ֥וֹת מוֹאָֽב
 
מה קורה לעם ישראל, שנה אחרי שיצאו ממצריים, כמה שבועות אחרי מעמד הר סיני הם בונים את העגל. ועכשיו כמה שבועות אחרי שניצחו במלחמות לפני שהם נכנסים לכבוש את הארץ המובטחת הם זונים.האם מישהו הקריא להם את ברכות בלעם וסיפר להם מה היה  שם, כך שבני ישראל החליטו להתפרק (תרתי משמע)?


מתוך “מחלקי המים” ב –
 
 
….

אמר רבי יוחנן: כל מקום שנאמר וישב אינו אלא  לשון צער, שנאמר: “וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב”. “וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען … ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם” (בראשית לז א-ב). ונאמר: “וישב ישראל בארץ גושן…. ויקרבו ימי ישראל למות” (בראשית מז כו-כט).

במדבר רבה כ כב
“וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב”. ילמדנו רבנו: בזכות כמה דברים נגאלו ישראל ממצרים? שנו רבותינו: בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו את שמותן, שלא שינו את לשונם, ולא גילו מסטורין שלהם ולא נפרצו בעריות שכן כתיב: “גן נעול אחותי כלה” (שיר השירים ד יב) – אלו הזכרים, “גל נעול מעין חתום” – אלו הבתולות … וכל אותן ארבעים שנה שהיו במדבר לא סרחו בערוה עד שבאו לשטים, לכך כתיב: “וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות”. “שטים” – שעשו שטות … 6
יש מעינות שמגדלין גבורים ויש חלשים ויש נאין ויש מכוערין ויש צנועין ויש שטופין בזימה. ומעין שטים של  זנות היה 7 והוא משקה לסדום … ולפי שנתקלל אותו מעין עתיד הקב”ה ליבשו, שנאמר: “ומעין מבית ה’ יצא והשקה את נחל השטים” (יואל ד יח). מימות אברהם לא נפרץ אחד בזנות; כיון שבאו לשטים ושתו מימיו נפרצו בזנות.8
במדבר רבה שם סימן כג
“ויצמד ישראל לבעל פעור” … ר’ לוי אמר: זו גזרה קשה מחטא העגל, שאילו בעגל כתוב: “פרקו נזמי הזהב” (שמות לב ג) וכאן כתוב: “ויצמד” – כצמידים. בעגל נפלו כשלושת אלפים וכאן – עשרים וארבעה אלף.9
במדבר רבה שם סימן כד
(ע”כ)
ומנניין הקשר בין “שיטים” בפרשתנו ו”עצי שיטים בבניין נמשכן, – התוך —
…. השיטה, סוג של ארז[7], היא עץ מזן עמיד וחזק, ולכן ממנו ראוי לבנות את המשכן ואת כליו, כדי שיחזיקו מעמד, ויראו חזקים ויפים, שהרי מקום ששכינה שורה בו צריך להיות כליל השלמות.

אולם, אין זה ההסבר היחידי לבחירת השיטים, שמהם יבנו את המשכן וכליו. השם “שיטים” מצלצל באוזנינו ומזכיר לנו מאורעות שליליים : “וישב ישראל בשיטים ויחל העם לזנות”
[8]. עם ישראל נופל למדרגה נמוכה של זנות וע”ז, עבודת בעל פעור, שזו עבודה זרה בצורתה הנמוכה ביותר – עשיית צרכים מול פסלים.

לכאורה, מן הראוי היה שלא להזכיר, ואפי’ ברמז, את מעשה השטות בשיטים ואת זנות ישראל, במקום שהשכינה שורה, במשכן. אולם במדרש תנחומא אנו מוצאים דברים אחרים:

“למה קורא אותם עצי שטים ? כדי לרפאות מה שעתידים לעשות בשטים”
[9]- כלומר מעין “הקדים רפואה למכה”. ישראל עתידים לחטוא בשיטים וכדי לרפא את החטא ולתקן, הקדים הקב”ה וציוום שייקחו את השטים ויבנו מהם את המשכן וכליו. את הנק’ הזו מבאר הילקוט מעם לועז[10] בהרחבה.

“והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב וכל אפיקי יהודה ילכו מים ומעין מבית ה’ יצא והשקה את נחל השיטים”
[11].

נחל השטים הוא הירדן , המוביל לסדום, עיר החטאים והזימה. כל זוהמתם נבעה מן המים ששתו, ויעקב אבינו, בחיבתו, צפה שישראל יכשלו בשיטים, כיון שישתו ממימי נחל השיטים, ועקב שימוש בעצי שיטים לבניית המשכן וכליו יחלש כוח היצר הרע שלהם. ובאמת הנכשלים בעוון הזנות בשיטים היו הערב רב ולא ישראל עצמם.

ולעתיד לבוא יצא מעיין מבית ה’, מן המקדש- בנין הקבע של השכינה והוא ישקה, במים המחיים את נחל השיטים וימתיק את הגלולה המרה, ובמילים אחרות- כל אותה זנות ועבודה זרה ייעלמו מן העולם ובמקומם תופיע אהבת ה’ וחיות נפלאה.(ע”כ)
ולמי שיש זמן, מומלץ לעיין קצת באוסף מדרשי חז”ל ב –
והגליון מתרחב וגדל והזמן מצטמצם וחולף, והייתי רוצה להוסיף גם מתוך
אבל מספיק – אז
שבת שלום
שבוע טוב
להת

 

Leave a Reply