הארה 1 – בעוד שבועיים אני מסיים את הסבב השביעי שלי בעיון בפרשת השבוע, חושבני לקחת פסק זמן, לעבור על מה שקשקשתי, לתקן את הדרוש תיקון ולהחליט אם בכלל להמשיך בכיוון  זה או אחר

את הקשאים ואת האבטחים – אבטיח

"את הקשאים ואת האבטחים, רבי אמי ורבי אסי: חד אמר: טעם כל המינין טעמו במן, טעם חמשת המינין הללו לא טעמו בו. וחד אמר: טעם כל המינין טעמו טעמן וממשן, והללו טעמן ולא ממשן" (יומא, עה ע"א).

–הערה: שוב 2 פרשות מחוברות

From:
Date: Sun, May 10, 2020 at 2:05 AM
‪Subject: אמר אל, וספרתם לכם, הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִלְּפָנַי, ולקחתם לכם‬
To:

ערב שבת שלום

פרשת אמור אל הכהנים

כסיכום מקוצר של תוכן הפרשה, מעניין לראות את משפטי הפתיחה של כל פרשיה, עם נושא הפרשיה וגם משפטי סיכום

וַיֹּ֤אמֶר יְהוָֹה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה אֱמֹ֥ר אֶל-הַכֹּֽהֲנִ֖ים בְּנֵ֣י אַֽהֲרֹ֑ן וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לְנֶ֥פֶשׁ לֹֽא-יִטַּמָּ֖א בְּעַמָּֽיו:

הנידון – קדושת כהנים, דיני טומאת מת לכהנים, הגבלות נישואין, דין בת כהן שזנתה.  קהל היעד –כלל  הכהנים עם פירוט נוסף לכהן הגדול

 וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:  {יז}דַּבֵּ֥ר אֶֽל-אַֽהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ מִֽזַּרְעֲךָ֞ לְדֹֽרֹתָ֗ם אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה בוֹ֙ מ֔וּם

הנידון – הגבלות של כהנים בעלי מום. קהל היעד — כל הכהנים

וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶֽל-אַֽהֲרֹ֖ן וְאֶל-בָּנָ֑יו וְאֶֽל-כָּל-בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל:

משפט מסכם ללא תוכן. קהל יעד כולל בני ישראל (לא ברור למה)

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:  {ב}דַּבֵּ֨ר אֶֽל-אַֽהֲרֹ֜ן וְאֶל-בָּנָ֗יו  וְיִנָּֽזְרוּ֙ מִקָּדְשֵׁ֣י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֔ל….

הנידון – דיני טומאה לכהנים והגבלות אכילת קודשים. קהל היעד — כל הכהנים

 וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:  {יח}דַּבֵּ֨ר אֶֽל-אַֽהֲרֹ֜ן וְאֶל-בָּנָ֗יו וְאֶל֙ כָּל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אִישׁ֩ מִבֵּ֨ית יִשְׂרָאֵ֜ל וּמִן-הַגֵּ֣ר בְּיִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יַקְרִ֤יב

הנידון – הגבלות בבחירת הקורבנות. קהל היעד — כל ישראל ועל הכהנים להשגיח

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:  {ב}דַּבֵּ֞ר אֶל-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם  מֽוֹעֲדֵ֣י …מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מֽוֹעֲדָֽי:

הנידון –  דיני חלק ממועדי ישראל כולל שבת, פסח. קהל היעד —  כל בני ישראל

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:  {י}דַּבֵּ֞ר אֶל-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי-תָבֹ֣אוּ   אֶל-הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ נֹתֵ֣ן לָכֶ֔ם וּקְצַרְתֶּ֖ם … וַֽהֲבֵאתֶ֥ם אֶת-עֹ֛מֶר…

הנידון – דיני הכנת העומר והנפתו, ספירת ימי העומר עד לחג השבועות וביכורי לחם התנופה, איסור לחם חדש עד אותו יום. קהל היעד – כל ישראל בהשתתפות הכהן.

 וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:  {כד}דַּבֵּ֛ר אֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ יִהְיֶ֤ה לָכֶם֙ שַׁבָּת֔וֹן זִכְר֥וֹן תְּרוּעָ֖ה

הנידון – דיני חג היום הראשון בחודש השביעי (ידוע כיום כראש השנה) קהל היעד — כלל ישראל

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:  {כז}אַ֡ךְ בֶּֽעָשׂ֣וֹר לַחֹדֶשׁ֩ הַשְּׁבִיעִ֨י הַזֶּ֜ה י֧וֹם הַכִּפֻּרִ֣ים

הנידון – דיני חג יום הכפורים.  קהל היעד — כלל ישראל

 וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:  {לד}דַּבֵּ֛ר אֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּֽחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֜ר י֗וֹם לַחֹ֤דֶשׁ הַשְּׁבִיעִי֙

הנידון – דיני חג הסוכות. קהל היעד – כלל ישראל

וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶת-מֹֽעֲדֵ֖י יְהוָֹ֑ה אֶל-בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל:

משפט מסכם – (כנראה) העברת חוקי המועדים. קהל היעד — כלל ישראל

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:  {ב}צַ֞ו אֶת-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ

הנידון – דין איסוף שמן זית למנורה,  דיני 12 החלות למשכן/מקדש. סיפור עלילתי. איש מקלל. קהל היעד — חלק הדינים לעם ישראל. חלק הסיפור ????

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:  {יד}הוֹצֵ֣א אֶת-הַֽמְקַלֵּ֗ל  ….

הנידון – פסק דינו של מקלל. קהל היעד — משה

וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁה֘ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וַיּוֹצִ֣יאוּ אֶת-הַֽמְקַלֵּ֗ל

הנידון – הוצאת המקלל להורג בסקילה. קהל היעד – בני ישראל

יש לנו בפרשה פעם אחת קטע הפותח ב –  “ויאמר ה'”, 11 פעמים עם פתיחה של – “וידבר ה'”, ופעמיים “וידבר משה”. וברוב המקרים ההמשך – אל מי ה’ מדבר משתנה. רק פעמיים יש שתי זוגות שהפתיחה שלהם זהה. האם להבדלים אלה יש משמעות???? או שזה סתם סגנון ספרותי שבא למזער את “השעמום” שכרוך בחזרה רב פעמית על אותו משפט פתיחה. ובכלל למה יש לחלק את הפרשה ל – 12פרשיות קטנות וכל אחת יש לה את דיבור בנפרד. האם כל פרשיה אכן נאמרה או “דוברה” בזמנים שונים זו מזו?????, ולמה הופרדו המועדים ו”דוברו” בנפרד? ובכלל למה יש התחלה “ויאמר” ובהמשך “ואמרת” ואחרי זה רק “וידבר” עם שינויי ההמשך. ומה פתאום פרשת המקלל? בקיצור, בהתבוננות עמוקה, מתעוררות התמיהות, וכבר עיינתי בחלקם בגליונות קודמים.

אבל לפני ש… מעניין גם להבחין, איך שה’ בוחר לו אל מי לדבר ישירות ואל מי לדבר בעקיפין. וגם – מתי “וידבר”, מתי “ויאמר” ואפילו מתי “ויקרא”.

בימים הראשונים לבריאת עולמנו  א-להים אמר לעצמו או לחלל. – כידוע העולם נברא ב- “10” מאמרות =

—  9 פעמים “ויאמר א-להים

— 2-3 פעמים “ויקרא א-להים”

והתקשורת הראשונה בין הבורא לנברא הייתה – ציווי (ולא ברור איך הציווי ניתן, כנראה באמצעות אמירה)

 וַיְצַו֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים עַל-הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵץ-הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל:  וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֨עַת֙ טוֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכָלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת:

לפי המשך הסיפור אפשר להניח ש-אדם לא שמע או לא הבין או שדעתו של אדם הוסחה כי מייד אחרי זה —

 וַיֹּ֨אמֶר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים לֹא-ט֛וֹב הֱי֥וֹת הָֽאָדָ֖ם לְבַדּ֑וֹ אֶֽעֱשֶׂה-לּ֥וֹ עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ:

 (במה זמן מייד לאחר מכן תקשורת ראשונה בין ה’ א-להים לאדם —

וַֽיִּשְׁמְע֞וּ אֶת-ק֨וֹל יְהֹוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים מִתְהַלֵּ֥ךְ בַּגָּ֖ן לְר֣וּחַ הַיּ֑וֹם וַיִּתְחַבֵּ֨א הָֽאָדָ֜ם וְאִשְׁתּ֗וֹ מִפְּנֵי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים בְּת֖וֹךְ עֵ֥ץ הַגָּֽן:

 וַיִּקְרָ֛א יְהֹוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶל-הָֽאָדָ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ אַיֶּֽכָּה:

 וַיֹּ֕אמֶר אֶת-קֹֽלְךָ֥ שָׁמַ֖עְתִּי בַּגָּ֑ן וָֽאִירָ֛א כִּֽי-עֵירֹ֥ם אָנֹ֖כִי וָאֵֽחָבֵֽא:

 וַיֹּ֕אמֶר מִ֚י הִגִּ֣יד לְךָ֔   ….

(סיפור יפה. אבל בעיון שני ושלישי, קצת מוזר, מעין סיפור לילדים???)

וכן עוד ועוד.

ובנוסף לתקשורת קולית יש גם התגלות הן במחזה או בחלום והן בראייה ממש. כבר   בחומש בראשית גם מצאנו את השימוש ב “וירא” (י צרויה),

וכבר ה”התגלות” הראשונה של ה’ למשה, שהתחילה בראייה –

 וַ֠יֵּרָ֠א מַלְאַ֨ךְ יְהוָֹ֥ה אֵלָ֛יו בְּלַבַּת-אֵ֖שׁ מִתּ֣וֹךְ הַסְּנֶ֑ה וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה הַסְּנֶה֙ בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֔שׁ

 ומיד עברה ל –

וַיַּ֥רְא יְהוָֹ֖ה כִּ֣י סָ֣ר לִרְא֑וֹת וַיִּקְרָא֩ אֵלָ֨יו אֱלֹהִ֜ים מִתּ֣וֹךְ הַסְּנֶ֗ה וַיֹּ֛אמֶר מֹשֶׁ֥ה מֹשֶׁ֖ה

ומאז, מהתגלות הסנה למשה, ה’ לא מפסיק לדבר או לומר או להתערב ישירות בנעשה אצל יחידים או קבוצות או אפילו בטבע. למשל פי האתון, שמש בגבעון דום ועוד ועוד)

אבל לענייננו “וידבר ה'” , או” ויאמר ה'” – האם יש הבדל? מתוך

https://www.yeshiva.org.il/ask/36069

 שאלה

מה ההבדל מבחינת כוונת הכתוב בין: “ויאמר ה’ למשה לאמור” לבין “וידבר ה’ אל משה לאמור”, מתי משתמש הכתוב ב”וידבר” ומתי ב”ויאמר”?

תשובה

עיין רש”י במדבר יב, א המביא (על פי הספרי) שדיבור הוא לשון קשה ויאמר זה לשון תחנונים. ועיין גם שפתי חכמים על שמות ו, ב. המבאר שאם כתוב אחרי המילה “וידבר” את המילה “לאמר” אין זו לשון קשה.

(ע”כ. תשובה לא מליאה???)

ומסתבר שלא רק עם משה ה’ מדבר (175  פעמים) אלא לפעמים עם שניהם,

https://www.sefaria.org/Aderet_Eliyahu%2C_Numbers.19.1.1?lang=bi

 …. (וידבר ה’ אל משה ואל אהרן לאמר. י״ח פעמים נתיחד הדיבור למשה ולאהרן ביחד. ואלו הן

(ע”כ.. ניתן לעיין)

 ולעיתים נדירות (רק פעמים ספורות) ה’ אומר/מדבר רק אל אהרן. זה התחיל מיד לאחר שה’ מתגלה למשה עם הסנה, ה’ פונה ישירות לאהרן —

וַיֹּ֤אמֶר יְהוָֹה֙ אֶֽל-אַֽהֲרֹ֔ן לֵ֛ךְ לִקְרַ֥את מֹשֶׁ֖ה הַמִּדְבָּ֑רָה

(ואהרן – כמו אברהם אבינו, שומע, שותק והולך)

ופעם שנייה ה’ פונה ישירות אל אהרן רק אחרי מות שני בניו —

 וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶֽל-אַֽהֲרֹן֖ לֵאמֹֽר: {ט} יַ֣יִן וְשֵׁכָ֞ר אַל-תֵּ֣שְׁתְּ | אַתָּ֣ה | וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֗ךְ בְּבֹֽאֲכֶ֛ם אֶל-אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְלֹ֣א תָמֻ֑תוּ

(במקום לנחם ןלהגיד מילה טובה, ה’ בא בציווי של 0 אלכוהול ואזהרה על אפשרות למוות. האם אהרן היה שתיין? מעניינת המשנה בראשונה במשנה – מעשה ובאו בניו מבית המשתה….)

פעם שלישית – אחרי מות קורח ועדתו —

וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶֽל-אַהֲרֹ֔ן אַתָּ֗ה וּבָנֶי֤ךָ וּבֵית-אָבִ֨יךָ֙ אִתָּ֔ךְ תִּשְׂא֖וּ אֶת-עֲוֹ֣ן הַמִּקְדָּ֑שׁ וְאַתָּה֙ וּבָנֶי֣ךָ אִתָּ֔ךְ תִּשְׂא֖וּ אֶת-עֲוֹ֥ן כְּהֻנַּתְכֶֽם:

(קצת לא ברור???)

ומייד לאחר מכן

וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶֽל-אַהֲרֹ֗ן בְּאַרְצָם֙ לֹ֣א תִנְחָ֔ל וְחֵ֕לֶק לֹֽא-יִהְיֶ֥ה לְךָ֖ בְּתוֹכָ֑ם אֲנִ֤י חֶלְקְךָ֙  …

 וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָה֘ אֶֽל-אַהֲרֹן֒ וַֽאֲנִי֙ הִנֵּ֣ה נָתַ֣תִּֽי לְךָ֔ אֶת-מִשְׁמֶ֖רֶת תְּרֽוּמֹתָ֑י לְכָל-קָדְשֵׁ֣י בְנֵֽי-יִ֠שְׂרָאֵ֠ל לְךָ֙ נְתַתִּ֧ים לְמָשְׁחָ֛ה וּלְבָנֶ֖יךָ לְחָק-עוֹלָֽם

(למה רק…?)

ושוב יש נושא לעיון נוסף. מעניין לדעת מתי וידבר”, מתי “ויאמר” מתי משה ואהרן וכו’  ולמה???? אבל די סטיתי מ”העץ” השבועי — מה עם פרשתנו —

עיונים קודמים

פרשת אמור – תשע”ד
http://toratami.com/?p=137

(על: בן האישה הישראלית, באש תישרף, חיגר)

תשע”ה
http://toratami.com/?p=385

(על:  ויאמר/וידבר,  והוא בתולה, אמור אל הכהנים, לא יטמא, לאמו ולאביו, וינזרו מקודשי בני ישראל,,, ואיש אשר תצא ממנו שכבת זרע, כל אשר בו מום, חגי ישראל, עין תחת עין, דרור פויר)

תשע”ו
http://toratami.com/?p=571

פרשת אמור – תשע”ז
http://toratami.com/?p=765
(על: סיכום תורת כהנים, א.מ.ר, ק.ד.ש, וינזרו מקדשי בני ישראל, איסורי הכהנים – לחם א-להיהם???, אותו ואת בנו  לא תשחטו – בתו?- כמה לוקה,  ביום ההוא ייאכל, אלה מועדי ה’, ולקחת סולת ואפית)

פרשת אמור – תשע”ח
http://toratami.com/?p=984  

(על: ט.מ.א וטומאה, אמור ואמרת, איש …מום, לא תשחטו ביום אחד, אלה מועדי ה’, ממחרת השבת)

פרשת אמר – תשע:ט

http://toratami.com/?p=1224

(על: מעמד הכהונה, הגבלות והנחיות לכהנים,  מועדי ה’… בכל מושבותיכם, ויקב בן האישה..הוצא את המקלל,)

ולפרשתנו פרשת  אמר —

 אֱמֹ֥ר אֶל-הַכֹּֽהֲנִ֖ים בְּנֵ֣י אַֽהֲרֹ֑ן

(והיכן אהרן, למה רק לבניו כשהוא בסביבה????

כבר ראינו לעיל את נושאי הפרשה, אז לסיכום ורענון נוסף למעוניינים/ות ניתן לעיין ב –

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%90%D7%9E%D7%95%D7%A8

ואיור מתוך לעיל —

סקילת המקלל

ועיון שני מומלץ לעיין ב –

https://he.chabad.org/parshah/article_cdo/aid/887381

(לא אצטט)

קוראים את הפרשה, מעיינים שוב בסיכום ומתרשמים. ממה?

הפרשה מכילה שני חלקים,  הראשון דיני טומאה, טהרה, וקדושה, עם 34 מצוות, השני דיני מועדי ישראל, עם 29 מצוות..(או סך 24 מצוות ‘עשה’ , ו – 39 מצוות ‘לא תעשה).ועוד חלק קטן  לסיום סיפור עלילתי קצר על מקלל שחציו ישראלי (מצד האם ומצרי מצד האב) עם עוד מספר ציוויים של דיני נזיקין שמשום מה לא נמנים כמצוות בספר החינוך.

המצוות ניתנות במין תפזורת (על מגש) שמכילה עשרות מינים וגוונים, החל מטומאת ונישואי כהנים, כולל בתולה לכהן גדול, ודין בת איש כהן שנידונת לשריפה, עד איש מקלל שנסקל, דרך סינון מה ומי אסור ומה ומי מותר להקריב ופירוט מועדי ה’ (פרט לראש חודש שמופיע בפרשת פנחס שבו יש פירוט יותר נרחב של קורבנות המועדים שאינו מופיע בפרשתנו)..

בקצרה פרשה עם אוסף לא מסודר של מצוות וסיפור עלילתי קצרצר ע לריב בין שני אנשים ואחד מהם מקלל שהוצא להורג,. שאליו נספחו עוד  מה רצה העורך לןמר לנו? .

אוסף מאמרים תוצרת אוניברסיטת בר-אילן,שדנים בפרשת אמור מובא ב –

https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/emor/emor.shtml

(מומלץ למי שיש חשק, רצון וזמן פנוי ללימוד עמוק נוסף)

 השאילה היא – האם יש מכנה משותף לכל או לרוב הנושאים השונים בפרשה

חיפשתי משהו בנידון, ולא מצאתי.. משום מה צץ בי הרעיון שהמכנה המשותף הוא ק.ד.ש – השימוש בשורש של המילה קודש, או הפועל “לקדש”

בספירה מהירה (יש בפרשה גם דין ספירת העומר) השורש ק.ד.ש מופיע בשימוש בפרשה כ – 44 (ט.ל.ח) פעמים. השימוש מופיע כמעט בכל פרשייה, פרט לפרשיית המקלל. דוגמאות —

— קְדשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם

— לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל:

— וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָֹה מְקַדִּשְׁכֶם:

—  אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהֹוָה מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם

—  וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא

(עיון במושגי קודש, ומקדשתי להלן)

פסוקים ונושאים לעיון נוסף

וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ  

מה היא הכפילות (או השילוש הזה) הזו?

הסבר אחד ניתן לעיל

ומתוך

https://www.michlala.edu/Productions/parasha/files/parasha_199.pdf

…..

  “ויאמר ה’ אל משה אמור אל הכוהנים ואמרת אליהם”. הכפילות עוררה את חכמים לדרוש את ההדגשה החוזרת שהרוח הנסוכה עליה היא אזהרה ושמירה. על כך אמרו חכמים )בילקו”ש תר”ג(: העליונים – שאין יצר הרע מצוי ביניהם – קדושה אחת, אמירה אחת דיה להם, שנאמר: “ובמאמר קדישין שאלתא”. אבל התחתונים – לפי שיצר הרע מצוי בהן – הלואי יועילו שתי קדושות. הה”ד: “והתקדשתם והייתם קדושים”. אנו בני האדם צריכים הזהרה והתראה מפני שאין הדעת מיושבת והלב נוטה לעקלקלות, לא כן העליונים, אמירה אחת דיה להם. ועוד, יש בני עליה שמנהיגים עצמם בכובד ראש ומשוקעים בעיון וביצירה, להם דיה אמירה אחת וכבר מכלכלים דברם במשפט. לא כן אלה שאין בהם דעה, להם נחוצה הזהרה והתראה, חזור והזהר, אמור ואמרת. חכמים כיוונו ליסוד חינוכי מוסרי גדול: אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים, לא רק כפשוטו, שהגדולים ירחיקו הקטנים ממאכלות אסורות ומטומאה, כי דרכו של תינוק לפשפש באשפה שודאי מצוי בה השרץ וכל מיני טומאה, אלא גם להזהיר את המנהיגים על הדור, על צאן מרעיתם. כאשר הדור ירוד תולין את הקולר בראשי המנהיגים. עיני העדה הן דברי הדור, כאשר עיני המנהיגים עיוורות כי אז הצאן על פי תהום. “אמור ואמרת”: יש זמן של חובה לומר, חובה לגלות סתרי העניין, ויש זמן שאסור לומר, חובה להסתיר ולהעלים. בבחינת זמן של “כבוד ה’ הסתר דבר”, ויש זמן של “כבוד ה’ חקור דבר”. יש מצוות שנכון לגלגל בסיבתן ויופיין אף שנראות כגזרות, והן רובא דרובא דמצוות עשה, כמו ציצית ותפילין, שופר, סוכה, לולב, הגדה, כל מצווה מעוטרת במיני טעמים הנותנים לה את הודה ואורה הפנימי. ויש מצוות שהשתיקה יפה להן כי לא תשיג הדעת את סיבתן, כמו שעיר עזאזל, מי הנידה בפרה, שעטנז, מעשה מרכבה ועוד, עתים חשות, עיתים ממללות. מה יועיל לאדם בעשות לימודו הפך תועלתו? במקום ללמוד את פשטי תורת הנגלה, את ההלכה, יש המייגעים עצמם במה שאסור להם ופונים ללמוד הנסתר. ולא עולה בידם לא זה ולא זה. למחנכים, להורים יסוד גדול: “אמור ואמרת” וכתי’: “אמרות ה’ אמרות טהורות, כסף טהור מזוקק שבעתיים”. אמר ר’ תנחום: אמר הקב”ה למשה: שתי אמירות אמרתי לך והן טהורות, ולמי נתנם? לשבט לוי, שכתוב בו: “וישב מצרף ומטהר כסף” ]שטיהר את בני לוי והרחיקם מטומאה[ ומה הן שתי אמירות? זו פרשת פרה אדומה ופרשת המת. אמור ואמרת, מזוקק שבעתיים. …(ע”כ)

 ומתוך

http://www.yesmalot.co.il/shiurhtml/malotsh1487.asp

 ….

יש להבין את החזרה על השורש: א.מ.ר.
בזוהר הקדוש מבואר³:

“אמור אל הכהנים” – ר’ יצחק אמר: אמור אל הכהנים בלחישו. כמה דכל עובדיהון דכהני בלחישו, כך אמירה דלהון בלחישו. “אמור ואמרת” – זמנא חד ותרין זמנין לאזהרא להו על קדושייהו בגין דלא יסתאבון.

תרגום:

ר’ יצחק אמר: אמור אל הכהנים, בלחש. כמו שכל עבודות הכוהנים הם בלחש, כך אמירה שלהם בלחש. “אמור ואמרת”, היינו פעם אחת ושתי פעמים, להזהירם על קדושתם כדי שלא יטמאו.

למרות שתוכן האמירה לכוהנים הוא הגבלות חמורות שמוטלות עליהם, ובמיוחד על הכוהן הגדול, ואמירות אלו כוללות אזהרות – להזהיר גדולים על הקטנים, נאמרים הדברים בלשון רכה, בלשון אמירה⁴:

כה תאמר – בלשון הזה וכסדר הזה:

לבית יעקב – אלו הנשים, תאמר להן בלשון רכה:

ותגיד לבני ישראל – עונשין ודקדוקין פרש לזכרים. דברים הקשין כגידין.

מנין נובעת לשון רכה זו של אמירה?
אומר הזוהר הקדוש בתחילת הפרשה⁵:

“אמור אל הכהנים בני אהרן” – מ”ט הכא בני אהרן? וכי לא ידענא דבני אהרן נינהו? אלא: בני אהרן ולא בני לוי, דאהרן דהוא שירותא דכל כהני דעלמא, דביה אתרעי קודשא בריך הוא מכלא, בגין למעבד שלמא בעלמא. ובגין דאהרן ארחוי סליקו ליה להאי, דכל יומוי דאהרן הוה משתדל לאסגאה שלמא בעלמא, ובגין דארחוי כך, סליק ליה קודשא בריך הוא להאי למיעל שלמא בפמליא דלעילא, ובגין כך: “אמור אל הכהנים בני אהרן”.

תרגום:

“אמור אל הכוהנים בני אהרון” – שואל, מהו הטעם שכתוב כאן: “בני אהרון”? וכי איני יודע שהם בני אהרון? ומשיב, אלא: “בני אהרון” מלמדנו, ולא: “בני לוי”, כי אהרון הוא התחלה לכל כוהני העולם, כי בו בחר הקב”ה מכל, כדי לעשות שלום בעולם. ומשום שדרכיו של אהרון העלו אותו לזה. כי כל ימיו של אהרון היה משתדל להרבות שלום בעולם. ומשום שדרכיו כך, העלהו הקב”ה לזה, לכהונה, שיכניס שלום לפמליה של מעלה. כי על ידי העבודה שלו, הוא גורם זיווג קב”ה ושכינתו, ונעשה שלום בכל העולמות. ומשום זה: “אמור אל הכוהנים בני אהרון”.

יאה אמירה נעימה לבני אהרון, שמדרגתו: “אוהב שלום ורודף שלום”, גם כשתוכן הדברים אזהרות וסייגים.

דיבור
בדיבור שונה לחלוטין אנו נתקלים בסוף הפרשה⁶:

וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי: וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן:

הכתוב מזהה את אמו של המקלל, ולא בכדי⁷:

ושם אמו שלמית בת דברי – שבחן של ישראל שפרסמה הכתוב לזו, לומר, שהיא לבדה היתה זונה:

שלמית – דהות פטפטה שלם עלך, שלם עלך, שלם עליכון, מפטפטת בדברים שואלת בשלום הכל:

בת דברי – דברנית היתה מדברת עם כל אדם, לפיכך קלקלה:

אמנם זנות זו באה עליה בשוגג, אך הכתוב מותח עליה ביקורת סמויה: דיבור יתר שהייתה נוהגת בו, גרם לה שתקלקל.  (ע”כ)

והרחבה נוספת על הנושא ניתנת ב –

https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/emor/got.html

(מומלץ. לא אצטט)

ועיון במצווה אחת מתוך ה – 63.

וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָֹה מְקַדִּשְׁכֶם:  

מצווה רצו – מצוות קידוש השם

מתוך ספר החינוך

https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A1%D7%A4%D7%A8_%D7%94%D7%97%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%9A_(%D7%A1%D7%93%D7%A8_%D7%93%D7%A4%D7%95%D7%A1_%D7%A4%D7%A8%D7%A0%D7%A7%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%98)/%D7%A8%D7%A6%D7%95

מצוה רצו – מצוה לקדש את שם ה’

שנצטוינו לקדש את השם. שנאמר “ונקדשתי בתוך בני ישראל” (ויקרא כב, לב). כלומר שנמסר נפשנו למות על קיום מצות הדת. וכבר בארו זכרונם לברכה מפי הקבלה ומן הכתובים באי זה ענין ובאיזו מצוה נצטוינו בזה, ואף על פי שכתוב בתורה וחי בהם, דמשמע ולא שימות בהם כבר קבלו הם, שלא נאמר מקרא זה בכל ענין ובכל עברה. ומפי הקבלה אנו חיין בכל דברי התורה. ובפרוש אמרו זכרונם לברכה (סנהדרין עד.), כי שלש מצות הם שחיב האדם שיהרג ואל יעבר בהם לעולם, והם עבודה זרה וכל אביזרהא. כלומר, כל ענין שלה, האסור לנו מכח הלאוין המיוחדין בה, וכמו שנפרש למטה בעזרת השם. וכן גלוי עריות וכל אביזרהא, ושפיכות דמים: שאם יאמרו לו לאדם עבד עבודה זרה או נהרגך יהרג ואל יעבדה, ואף על פי שלבו תמים באמונתו ביראת השם, אף על פי כן נצטוה שיהרג ואל יעשה המעשה הרע ההוא ולא יתן מקום אל המעביר לחשב שהוא כפר בשם, ולשון ספרא (אמור ח ו) על מנת כן הוצאתי אתכם מארץ מצרים, שתקדישו את שמי ברבים. וכמו כן בשתים שזכרנו, יהרג ואל יעבר, כמו שאמרנו.

שרש מצוה זו ידוע כי האדם לא נברא רק לעבד בוראו ומי שאינו מוסר גופו על עבדת אדוניו איננו עבד טוב, והרי בני אדם ימסרו נפשותם על אדוניהם, קל וחומר על מצות מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שם), שבאלו השלש עברות שזכרנו, חייב האדם למסר נפשו בכל ענין בין בשעת שמד או שלא בשעת שמד, ובין בפרהסיא או אפילו בצנעא, ובין שיתכוין הגוי להעבירו או אפילו להנאת עצמו, אבל בשאר עברות אמרו, דשלא בשעת שמד ובצנעא יעבר ואל יהרג, ואפילו יתכון הגוי להעבירו, אבל בפרהסיא, כלומר, בפני עשרה מישראל אם להנאתו מתכון המעביר יעבר ואל יהרג ואם להעבירו יהרג ואל יעבר, בשעת שמד, אפילו בצנעה ואפילו להנאתו ואפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבר, ומצוה קלה היא כעין מה שאמרו זכרונם לברכה (שם) אפילו אערקתא דמסאנא כלומר, שלא יעשה הישראל צורת מנעלו כמו הגוים העובדים עבודה זרה, שלא ידמה להיות עובד עבודה זרה כהם, וזה שאמרנו אביזרהא דעבודה זרה, הענין הוא לומר, כל מה שנאסר לנו מכל לאו המיחד בעבודה זרה, וכעין מה שאמרו בפסח ראשון זכרונם לברכה (פסחים כה.) בכל מתרפאין במקום סכנה, חוץ מעצי אשרה, ואמרו עלה בירושלמי (ירושלמי שבת יד, ד) לא סוף דבר בשאמר לו רופא הבא לי עלין של אשרה פלונית, דמחזי כמאן דמודה בה, אלא אפילו אמר לו, הבא לי עלין של אילן פלוני סתם, והלך ולא מצא אלא של אשרה יהרג ואל יעבר. ואף על גב דהשתא כי מתסי בעצי אשרה לאו עבודה זרה ממש היא, דהא לא פלח לה, אלא מכל מקום דמתהני מנה ואיכא במלתא לאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם (דברים יג יח), דהוא לאו המיחד בעבודה זרה. אבל אסורין טובא דאיכא בעבודה זרה דילפינן בהו מלאו דלפני עור לא תתן מכשול. ליתנהו בכלל אביזרהא דעבודה זרה להרג עליהם, כיון דלאו דלפני עור אינו מיחד בעבודה זרה ממש, דבכלהו מצות נמי איתיה.(ע”כ)

 דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי ה’ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא  

פסוק עם משמעות עמוקה – מועדי ה’ =מקראי קדש =  וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ =  שַׁבָּת הִוא

מתוך

https://www.yrg.org.il/?CategoryID=314&ArticleID=632

…….

היסוד לכל פרשת המועדות המופיעה בפרשתנו, הוא השבת, המופיעה בראש פרשה זו. בכל ליל שבת בקידוש אנו אומרים על השבת: “זִכָּרון לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית תְּחִלָּה לְמִקְרָאֵי קדֶשׁ זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם”. הביטוי “תחילה למקראי קודש” שבו מכונה השבת, נסמך על פרשתנו שבה מופיעה השבת בתחילת פרשת המועדות:…

הביטוי “תחילה למקראי קודש” יכול להתפרש בשני פירושים שונים ומנוגדים. ניתן לפרש שהשבת היא חלק ממקראי קודש ואף הראשונה שבהם. מנגד ניתן לפרש, שהשבת קדמה למקראי קודש ואינה חלק מהם. שתי המשמעויות הללו אפשריות.

על נוסח הקידוש, “תחילה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים”, נחלקו הראשונים. האם הכוונה שמקראי הקודש הם זכר ליציאת מצרים, או שהשבת היא זכר ליציאת מצרים? הטור[ב] והאבודרהם[ג] מסבירים ש”זכר ליציאת מצרים” נאמר על כל המועדות, מפני שלא מצינו בתורה שהשבת היא זכר ליציאת מצרים. לכן הם סוברים שהשבת היא תחילה לאותם מקראי קודש, שהם ולא היא, זכר ליציאת מצרים. לפי דעה זו, “תחילה” הכוונה היא ששבת היא לא הראשונה במקראי הקודש ולא חלק מהם, אלא יש מקראי קודש, הם זכר ליציאת מצרים, ולפניהם יש משהו אחר לגמרי. הוא ה”תחילה”. לפי דברי הטור והאבודרהם, השבת היא “זיכרון למעשה בראשית”, והיא לעילא-לעילא מ”זכר ליציאת מצרים”. זאת מבטאת המילה “תחילה”. “זיכרון למעשה בראשית” הוא תחילה וראש למעלה מכל אותם מקראי קודש שהם זכר ליציאת מצרים. לעומת דברי הטור והאבודרהם, הרמב”ן סובר ששבת היא בעצמה זכר ליציאת מצרים[ד]. ויש לשאול: האם השבת היא חלק ממקראי קודש או שאיננה חלק ממקראי קודש?

הביטוי “מקראי קודש” מופיע בפרשתנו בפירוש לגבי שבת: “מוֹעֲדֵי ה’ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה”… אם כן, התורה אומרת בפירוש ששבת היא גם “מקרא קודש”. לעומת זאת, בפרשת פינחס נאמר “מקראי קודש” על כל החגים, כמו למשל: “וביום הראשון מקרא קדש כל מלאכת עבודה לא תעשו”, אולם על השבת לא נאמר כך. הדבר אומר דרשני. ויש לחדד ולהבין: מהי מערכת היחסים שבין השבת לבין כל שאר המועדות?…(ע”כ. מומלץ)

והגיע זמן סיום 0בעצם קצת עבר) אז שמזכה במהרה לקיים בחופש מלא

 וּשְׂמַחְתֶּם….. וְחַגֹּתֶם  ללא הגבלות

שבת שלום

שבוע טוב

להת

From:
Date: Sun, May 3, 2020 at 1:44 AM
‪Subject: אחרי מות, ולא תקיא הארץ, קדושים תהיו, ואני אתננה לכם… ארץ זבת חלב ודבש‬
To: 

 הערת פתיחה  

השבת שוב – פעם שלישית השנה, יש לנו שתי פרשות מחוברות

מה באמת קורה השנה  – שנת תש”ף בלוח העברי ? פירוט קצר מתוך

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%A0%D7%AA_%D7%91%D7%A9%D7%

(שנת תש”ף –)

שנת “בשה* היא אחת מארבעה עשר סוגי השנים בלוח העברי הקבוע. שנה מסוג “בשה” היא שנה המתחילה ביום שני (ב), היא שלמה (ש) ועל כן יש 30 ימים גם בחשוון וגם בכסלו, וחג הפסח חל ביום חמישי (ה). שנה מסוג בשה היא שנה פשוטה (לא שנה מעוברת) ואורכה 355 ימים שבהם 50 שבתות.

…

בשנת “בשה” 50 שבתות כאשר בשתיים מתוכן לא קוראים פרשה: שבת חול המועד סוכות ושבת חול המועד פסח. על מנת להתאים את מספר הפרשות הנקראות בשבת (53, פרשת וזאת הברכה נקראת בשמחת תורה) עם מספר השבתות שבהן קוראים פרשה (48), מחוברות הפרשות ויקהל ופקודי, תזריע ומצורע, אחרי מות וקדושים, בהר ובחוקותי ופרשות מטות ומסעי. בנוסף, מחוברות פרשות ניצבים ווילך, כך שיוצא שפרשת וילך נקראת פעמיים בשנה מסוג בשה. בחוץ לארץ,  

)מכיוון שהיום השני של שבועות חל בשבת, קוראים ביחד גם את פרשות חוקת ובלק, כך שכל הפרשות שניתן לחבר מחוברות בשנים מסוג בשה.  

(* בשה = שלוש אותיות שמסווגות את מבנה השנה. האות הראשונה מציינת את היום בשבוע בו חל יום ראשון של ראש השנה. האות השנייה מגדירה את מספר הימים של חודשי כסלו וטבת. האות השלישית מציינת את היום בשבוע בו חל יום ראשון של חג הפסח. כך שהציון “בשה, מגדיר ש –ב =  יום שני בשבוע הוא היום הראשון של ראש השנה תש”ף.  ש – שלימה, בשנת תש”ף חודשים כסלי טבת מלאים, כל חודש 30 יום. ה – יום חמישי הוא היום בשבוע שבו חל יום ראשון של פסח

ערב שבת שלום

פרשות אחרי מות + קדושים

לפני שבועיים קראנו על האירוע הטראגי של מות שני בני אהרן בשריפה. ואז סטה הכתוב והחל לדון בנושאים הקשורים לטומאה וטהרה. התחיל בבעלי חיים (מותרים ואסורים באכילה, ודיני טומאת נבילות) עבר לבני אדם (אישה יולדת ונגעי צרעת באדם) וסיים בבגדים ובתים (נגועים), ובהמשך – לפני שבוע, סיימנו בקריאת הלכות טומאת זב וזבה, למרות שדין שניהם (כמעט) שווה, הפירוט מופיע פעמיים (  קצת לעיון קצר ולמחשבות בנושא) —

אִ֣ישׁ אִ֗ישׁ כִּ֤י יִֽהְיֶה֙ זָ֣ב מִבְּשָׂר֔וֹ זוֹב֖וֹ טָמֵ֥א הֽוּא:  …

וְכִֽי-יִטְהַ֤ר הַזָּב֙ מִזּוֹב֔וֹ וְסָ֨פַר ל֜וֹ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֛ים לְטָֽהֳרָת֖וֹ וְכִבֶּ֣ס בְּגָדָ֑יו וְרָחַ֧ץ בְּשָׂר֛וֹ בְּמַ֥יִם חַיִּ֖ים וְטָהֵֽר:

וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י יִֽקַּֽח-לוֹ֙ שְׁתֵּ֣י תֹרִ֔ים א֥וֹ שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י יוֹנָ֑ה וּבָ֣א | לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֗ה אֶל-פֶּ֨תַח֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וּנְתָנָ֖ם אֶל-הַכֹּהֵֽן: ..

 וְעָשָׂ֤ה אֹתָם֙ הַכֹּהֵ֔ן אֶחָ֣ד חַטָּ֔את וְהָֽאֶחָ֖ד עֹלָ֑ה וְכִפֶּ֨ר עָלָ֧יו הַכֹּהֵ֛ן לִפְנֵ֥י יְהוָֹ֖ה מִזּוֹבֽוֹ:אִ֕ישׁ כִּֽי-תֵצֵ֥א מִמֶּ֖נּוּ שִׁכְבַת-זָ֑רַע וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֛יִם אֶת-כָּל-בְּשָׂר֖וֹ וְטָמֵ֥א עַד-הָעָֽרֶב: 

 וְכָל-בֶּ֣גֶד וְכָל-ע֔וֹר אֲשֶׁר-יִֽהְיֶ֥ה עָלָ֖יו שִׁכְבַת-זָ֑רַע וְכֻבַּ֥ס בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד-הָעָֽרֶב:} וְאִשָּׁ֕ה אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכַּ֥ב אִ֛ישׁ אֹתָ֖הּ שִׁכְבַת-זָ֑רַע וְרָֽחֲצ֣וּ בַמַּ֔יִם וְטָֽמְא֖וּ עַד-הָעָֽרֶב: 

…

וְאִשָּׁ֡ה כִּֽי-יָזוּב֩ ז֨וֹב דָּמָ֜הּ יָמִ֣ים רַבִּ֗ים בְּלֹא֙ עֶת-נִדָּתָ֔הּ א֥וֹ כִֽי-תָז֖וּב עַל-נִדָּתָ֑הּ כָּל-יְמֵ֞י זוֹב טֻמְאָתָ֗הּ כִּימֵ֧י נִדָּתָ֛הּ תִּֽהְיֶ֖ה טְמֵאָ֥ה הִֽוא: … 

וְאִם-טָֽהֲרָ֖ה מִזּוֹבָ֑הּ וְסָֽפְרָה לָּ֛הּ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים וְאַחַ֥ר תִּטְהָֽר:

וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י תִּֽקַּֽח-לָהּ֙ שְׁתֵּ֣י תֹרִ֔ים א֥וֹ שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י יוֹנָ֑ה וְהֵֽבִיאָ֤ה אוֹתָם֙ אֶל-הַכֹּהֵ֔ן אֶל-פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: 

 וְעָשָׂ֤ה הַכֹּהֵן֙ אֶת-הָֽאֶחָ֣ד חַטָּ֔את וְאֶת-הָֽאֶחָ֖ד עֹלָ֑ה וְכִפֶּ֨ר עָלֶ֤יהָ הַכֹּהֵן֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה מִזּ֖וֹב טֻמְאָתָֽהּ:

 וְהִזַּרְתֶּ֥ם אֶת-בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל מִטֻּמְאָתָ֑ם וְלֹ֤א יָמֻ֨תוּ֙ בְּטֻמְאָתָ֔ם בְּטַמְּאָ֥ם אֶת-מִשְׁכָּנִ֖י אֲשֶׁ֥ר בְּתוֹכָֽם: 

 זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַזָּ֑ב וַֽאֲשֶׁ֨ר תֵּצֵ֥א מִמֶּ֛נּוּ שִׁכְבַת-זֶ֖רַע לְטָמְאָה-בָֽהּ: 

וְהַדָּוָה֙ בְּנִדָּתָ֔הּ וְהַזָּב֙ אֶת-זוֹב֔וֹ לַזָּכָ֖ר וְלַנְּקֵבָ֑ה וּלְאִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִשְׁכַּ֖ב עִם-טְמֵאָֽה:

אחד הפעולות החשובות בתהליך הקרבת הקורבן, שטמונה בהן משמעות רוחנית ושחוזרות פעמיים – פעם בלשון זכר ופעם בלשון נקבה – היא –

— וְכִפֶּ֨ר עָלָ֧יו הַכֹּהֵ֛ן  

— וְכִפֶּ֨ר עָלֶ֤יהָ הַכֹּהֵן֙   

והפעולה הזו ומשמעותה חוזרת בפרשתנו ואף יש עליית מדרגה – בעצם קפיצה לגובה

— וְהִקְרִ֧יב אַֽהֲרֹ֛ן אֶת-פַּ֥ר הַֽחַטָּ֖את אֲשֶׁר-ל֑וֹ וְכִפֶּ֥ר בַּֽעֲד֖וֹ וּבְעַ֥ד בֵּיתֽוֹ:

— וְכִפֶּ֥ר בַּֽעֲד֖וֹ וּבְעַ֥ד הָעָֽם  purchase additional storage

(להלן עיון בנושא הכפרה)

עיונים קודמים

תשע”ד- אחרי מות
http://toratami.com/?p=133
(על: מתי התחיל יום כיפור? – המשך ותיקון להלן)  

תשע”ד – קדושים
http://toratami.com/?p=135

תשע”ה אחרי  מות + קדושים)
 http://toratami.com/?p=379
 (על אי הסדר במצוות ובסיפורים, מספר הכהנים הגדולים ששירתו בבתי המקדש, בזאת יבא אהרן, ואיש אשר ישחט… מחוץ למחנה, גילוי עריות, שמירת מגע, הנותן מזרעו למולך, שפחה חרופה)

http://toratami.com/?p=563

(על: למה ה’ לא מדבר ישירות עם אהרן, אין ניחום אבלים, אין על אלישבע, מיתת צדיקים בגיל פחות מ – 20, ולמה דווקא כאן מצוות יום כיפור, על שני השעירים גורלות, וכל אדם לא יהיה באהל מועד,   

קדושים  —-תשע”ו
http://toratami.com/?p=565

(על: מצוות -חוקים משפטים, קדוש-קדש/ה, לא תלך רכיל, לא תעמד על דם רעך, לא תתן מזרעך למולך, …. פני באיש ההוא, ולא תקיא הארץ אתכם, והייתם לי קדושים… ואבדיל אתכם)

אחרי מות + קדושים תשע”ז
http://toratami.com/?p=763  

(על: אחרי מות קדושים אמור, … בזאת יבא אהרן, דיון קבוצתי, ויצא אל המזבח, השעירים, מצוות בפרשת קדושים, איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי…, ואת מקורה הערה, נידה, איסור נגע)


 פרשות אחרי מות + קדושים, – תשע”ח
http://toratami.com/?p=981  

(על: ויהי אחרי מות… בזאת יבוא אהרן, 

פרשת אחרי מות – תשע”ט

http://toratami.com/?p=1217 

(על” הבדלי הקריאה בגולה ובישראל, סוגי הקורבנות וטקס 7 ימי המילואים, מות שני בני אהרן, וסמך..ידיו על ראש השעיר, שחיטת חוץ ואכילתת בשר, גילוי ערווה)

פרשת קדושים – תשע”ט

http://toratami.com/?p=1220  

 (על: קדושים – קדושה, אי סדר במצוות, יוכבד דודתו, גילוי עריות, ליאונידס ואדיפוס)

ולפרשותינו

מה המיוחד בפרשות טעונות אלו?

כבר הפסוק הראשון הפותח —

 וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָֹה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה אַֽחֲרֵ֣י מוֹת שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י אַֽהֲרֹ֑ן בְּקָרְבָתָ֥ם לִפְנֵֽי-יְהוָֹ֖ה וַיָּמֻֽתוּ

מעורר חלחלה ופחד כאשר מוזכר מות שני בני אהרן, ולא משה ולא אהרן לא פוצים פה, במיוחד כשבפקו השני מופיעה אזהרה על סכנה ואפשרות להישנות מוות פתאומי בעבודה במשכן/מקדש/היכל ה’

 וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל-מֹשֶׁ֗ה דַּבֵּר֘ אֶל-אַֽהֲרֹ֣ן אָחִ֒יךָ֒ וְאַל-יָבֹ֤א בְכָל-עֵת֙ אֶל-הַקֹּ֔דֶשׁ מִבֵּ֖ית לַפָּרֹ֑כֶת אֶל-פְּנֵ֨י הַכַּפֹּ֜רֶת אֲשֶׁ֤ר עַל-הָֽאָרֹן֙ וְלֹ֣א יָמ֔וּת כִּ֚י בֶּֽעָנָ֔ן אֵֽרָאֶ֖ה עַל-הַכַּפֹּֽרֶת:   

מסתבר שיש פה אזהרה מכוונת להדגיש שעבודת הכהנים במקדש כרוכה בסיכון גבוה. ואכן מצויינת העובדה ששני בני אהרן מתו בגלל הקירוב שלהם לה’. וניזכר שה’ אמר והזהיר את משה

— וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א תוּכַ֖ל לִרְאֹ֣ת אֶת-פָּנָ֑י כִּ֛י לֹֽא-יִרְאַ֥נִי הָֽאָדָ֖ם וָחָֽי:

   וזה למרות שששתי  פרשות קודם לכן כתוב — 

…וַיִּרְא֕וּ אֵ֖ת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְתַ֣חַת רַגְלָ֗יו כְּמַֽעֲשֵׂה֙ לִבְנַ֣ת הַסַּפִּ֔יר וּכְעֶ֥צֶם הַשָּׁמַ֖יִם לָטֹֽהַר:  {יא}וְאֶל-אֲצִילֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א שָׁלַ֖ח יָד֑וֹ וַֽיֶּֽחֱזוּ֙ אֶת-הָ֣אֱלֹהִ֔ים וַיֹּֽאכְל֖וּ וַיִּשְׁתּֽוּ: 

(דורש עיון נוסף)

אז שוב, מה בפרשותינו? מה ה’ רוצה “מייד” אחרי שהוא :שרף” את שני בני אהרן. ועוד מוסיף שגם אהרן  בסכנת מוות אם…., אז 

— נושא ראשי ראשון – תהליך כפרה לאומי אחת לשנה 

בְּזֹ֛את יָבֹ֥א אַֽהֲרֹ֖ן אֶל-הַקֹּ֑דֶשׁ בְּפַ֧ר בֶּן-בָּקָ֛ר לְחַטָּ֖את וְאַ֥יִל לְעֹלָֽה:…

  וְהִקְרִ֧יב אַֽהֲרֹ֛ן אֶת-פַּ֥ר הַֽחַטָּ֖את אֲשֶׁר-ל֑וֹ וְכִפֶּ֥ר בַּֽעֲד֖וֹ וּבְעַ֥ד בֵּיתֽוֹ:….

וְהַשָּׂעִ֗יר אֲשֶׁ֖ר֩ עָלָ֨ה עָלָ֤יו הַגּוֹרָל֙ לַֽעֲזָאזֵ֔ל יָֽעֳמַד-חַ֛י לִפְנֵ֥י יְהוָֹ֖ה לְכַפֵּ֣ר עָלָ֑יו לְשַׁלַּ֥ח אֹת֛וֹ לַֽעֲזָאזֵ֖ל הַמִּדְבָּֽרָה: 

 וְהִקְרִ֨יב אַֽהֲרֹ֜ן אֶת-פַּ֤ר הַֽחַטָּאת֙ אֲשֶׁר-ל֔וֹ וְכִפֶּ֥ר בַּֽעֲד֖וֹ וּבְעַ֣ד בֵּית֑וֹ ….

 וְלָקַ֣ח מְלֹֽא-הַ֠מַּחְתָּ֠ה גַּֽחֲלֵי-אֵ֞שׁ …  וְכִפֶּ֣ר עַל-הַקֹּ֗דֶשׁ מִטֻּמְאֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּמִפִּשְׁעֵיהֶ֖ם…..

וְכָל-אָדָ֞ם לֹא-יִֽהְיֶ֣ה | בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד בְּבֹא֛וֹ לְכַפֵּ֥ר בַּקֹּ֖דֶשׁ עַד-צֵאת֑וֹ וְכִפֶּ֤ר בַּֽעֲדוֹ֙ וּבְעַ֣ד בֵּית֔וֹ וּבְעַ֖ד כָּל-קְהַ֥ל יִשְׂרָאֵֽל: {

 וְיָצָ֗א אֶל-הַמִּזְבֵּ֛חַ אֲשֶׁ֥ר לִפְנֵֽי-יְהוָֹ֖ה וְכִפֶּ֣ר עָלָ֑יו 

וְכִלָּה֙ מִכַּפֵּ֣ר אֶת-הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֶת-אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְאֶת-הַמִּזְבֵּ֑חַ וְהִקְרִ֖יב….

כִּֽי-בַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה יְכַפֵּ֥ר עֲלֵיכֶ֖ם לְטַהֵ֣ר אֶתְכֶ֑ם מִכֹּל֙ חַטֹּ֣אתֵיכֶ֔ם

וְכִפֶּ֨ר הַכֹּהֵ֜ן אֲשֶׁר-יִמְשַׁ֣ח אֹת֗וֹ ….

 וְכִפֶּר֙ אֶת-מִקְדַּ֣שׁ הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֶת-אֹ֧הֶל מוֹעֵ֛ד וְאֶת-הַמִּזְבֵּ֖חַ יְכַפֵּ֑ר וְעַ֧ל הַכֹּֽהֲנִ֛ים וְעַל-כָּל-עַ֥ם הַקָּהָ֖ל יְכַפֵּֽר: 

 וְהָֽיְתָה-זֹּ֨את לָכֶ֜ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֗ם לְכַפֵּ֞ר עַל-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מִכָּל-חַטֹּאתָ֔ם אַחַ֖ת בַּשָּׁנָ֑ה  

ב – 37 פסוקים בפרק טז’, פרק הפתיחה של הפרשה, מופיע השימוש בשורק כ.פ.ר. (עיון בנושא הכפרה להלן) 

נושא שני — האסור והמותר בשחיטה ואכילת בשר

אִ֥ישׁ אִישׁ֙ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֨ר יִשְׁחַ֜ט שׁ֥וֹר אוֹ-כֶ֛שֶׂב אוֹ-עֵ֖ז 

וְאֶל-פֶּ֜תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵד֘ לֹ֣א הֱבִיאוֹ֒ לְהַקְרִ֤יב קָרְבָּן֙ .. וְנִכְרַ֛ת הָאִ֥ישׁ הַה֖וּא מִקֶּ֥רֶב עַמּֽוֹ: …

 אִ֥ישׁ אִישׁ֙ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וּמִן-הַגֵּ֖ר …אֲשֶׁר-יַֽעֲלֶ֥ה עֹלָ֖ה אוֹ-זָֽבַח: 

וְאֶל-פֶּ֜תַח אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ לֹ֣א יְבִיאֶ֔נּוּ…וְנִכְרַ֛ת הָאִ֥ישׁ הַה֖וּא מֵֽעַמָּֽיו: 

וְאִ֨ישׁ אִ֜ישׁ …אֲשֶׁ֥ר יֹאכַ֖ל כָּל-דָּ֑ם וְנָֽתַתִּ֣י פָנַ֗י בַּנֶּ֨פֶשׁ֙ הָֽאֹכֶ֣לֶת

 כִּי נֶ֣פֶשׁ הַבָּשָׂר֘ בַּדָּ֣ם הִוא֒ וַֽאֲנִ֞י נְתַתִּ֤יו לָכֶם֙ עַל-הַמִּזְבֵּ֔חַ לְכַפֵּ֖ר עַל-נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֑ם כִּֽי-הַדָּ֥ם ה֖וּא בַּנֶּ֥פֶשׁ יְכַפֵּֽר: 

וְאִ֨ישׁ אִ֜ישׁ מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וּמִן-הַגֵּר֙ הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֔ם אֲשֶׁ֨ר יָצ֜וּד צֵ֥יד חַיָּ֛ה אוֹ-ע֖וֹף אֲשֶׁ֣ר יֵֽאָכֵ֑ל וְשָׁפַךְ֙ אֶת-דָּמ֔וֹ וְכִסָּ֖הוּ בֶּֽעָפָֽר:…

 וְכָל-נֶ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֨ר תֹּאכַ֤ל נְבֵלָה֙ וּטְרֵפָ֔ה בָּֽאֶזְרָ֖ח וּבַגֵּ֑ר וְכִבֶּ֨ס בְּגָדָ֜יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֛יִם וְטָמֵ֥א עַד-הָעֶ֖רֶב וְטָהֵֽר:

— נושא שלישי – איסור גילוי ערווה (דיני עריות)

אִ֥ישׁ אִישׁ֙ אֶל-כָּל-שְׁאֵ֣ר בְּשָׂר֔וֹ לֹ֥א תִקְרְב֖וּ לְגַלּ֣וֹת עֶרְוָ֑ה…

ופרשת קדושים – 

נושא ראשי (ויחידי) – דרישות לשמירת קדושת העם והיחיד. 

אבל בעצם מה שיש לנו היא –                                                                                                                                                             

   – תפזורת של  מצוות והנחיות. סיכום וסיווג מתוך –

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%A7%D7%93%D7%95%D7%A9%D7%99%D7%9D

….פרשת קדושים נקראת ברוב השנים בשבת שלפני או אחרי יום העצמאות.

פרשת קדושים היא מהפרשות עם המספר הרב ביותר של מצוות בנושאים שונים. על המכנה המשותף שלהן מעיד הפסוק הפותח את הפרשה: “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם”.

על פסוק זה אומר המדרש שפרשה זאת נאמרה במעמד הקהל, בנוכחות כל עם ישראל, מאחר שבפרשה זו יש יסודות תורה רבים.

בין המצוות בפרשה

• מצוות שבין אדם למקום: איסור עבודת אלילים; שמירת השבת; איסור שבועת שקר; איסורי כלאיים ושעטנז.
• מצוות שבין אדם לחברו: הציווי “ואהבת לרעך כמוך“; מצוות מורא אב ואם, איסורי גניבה, שקר ורכילות; איסור שנאה, מצוות תוכחה ואיסור נקימה ונטירה; “מפני שיבה תקום והדרת פני זקן“, איסור קללה, איסור קללת אב ואם.
• צדק חברתי: איסור הלנת שכר; איסור נתינת מכשול לפני עיוור; איסור על לקיחת שוחד; מצוות אהבת הגר; ציווי שלא לרמות במידות ומשקלות (“מאזני צדק”).
• דיני מורא מקדש והקורבנות: זמני אכילת הקורבן; איסור פיגול.
• מצוות התלויות בארץ: איסור עורלה; מצוות נטע רבעי, מתנות עניים (לקט, שכחה ופאה).
• איסור לנהוג כחוקות הגויים: איסור אכילה על הדם, איסור ניחוש ועוננות, הקפת הראש והשחתת הזקן, כתובת קעקע, פנייה לאוב ולידעוני; איסור על עבודת המולך.
• פירוט עונשי מוות וכרת על איסורי עריות, שנכתבו בפרשת אחרי מות (ע”כ)

ופירוט 51/52  מצוות הפרשה – מתוך

http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=1601  

ויקרא, פרשת קדושים
ריב: מצוות עשה – איש אמו ואביו תיראו
ריג: מצוות לא תעשה – שלא לפנות אחר עבודה זרה
ריד: מצוות לא תעשה – שלא לעשות עבודה זרה לעבדה
רטו: מצוות לא תעשה – שלא לאכול נותר
רטז: מצוות לא תעשה – שלא לכלות פאת השדה
ריז: מצוות עשה – לעזוב פאה בשדה לעניים
ריח: מצוות לא תעשה – שלא ילקוט בעל הבית לקט
ריט: מצוות עשה – לעזוב הלקט לעניים
רכ: מצוות לא תעשה – שלא יקלוט בעל הבית עוללות
רכא: מצוות עשה – לעזוב העוללות לעניים
רכב: מצוות לא תעשה – שלא ילקוט בעל הבית פרט הכרם
רכג: מצוות עשה – לעזוב הפרט לעניים
רכד: מצוות לא תעשה – שלא לגנוב שום חפץ או ממון
רכה: מצוות לא תעשה – שלא לכפור בפקדון
רכו: מצוות לא תעשה – שלא לישבע שקר על כפירת ממון
רכז: מצוות לא תעשה – שלא לישבע שקר בשביעת ביטוי
רכח: מצוות לא תעשה – שלא לעשוק
רכט: מצוות לא תעשה – שלא לגזול
רל: מצוות לא תעשה – שלא לאחר שכר שכיר
רלא: מצוות לא תעשה – שלא לקלל ישראל אפילו חרש
רלב: מצוות לא תעשה – שלא להכשיל תם בעצה
רלג: מצוות לא תעשה – שלא לעשות עוול במשפט
רלד: מצוות לא תעשה – שלא להדר גדול בדין
רלה: מצוות עשה – לשפוט בצדק
רלו: מצוות לא תעשה – שלא ילך רכיל
רלז: מצוות לא תעשה – שלא למנוע מלהציל חברו
רלח: מצוות לא תעשה – שלא לשנוא את חברו
רלט מצוות עשה – להוכיח את החוטא
רמ: מצוות לא תעשה – שלא לבייש אדם מישראל
רמא: מצוות לא תעשה – שלא לנקום בחברו
רמב: מצוות לא תעשה – שלא לנטור
רמג: מצוות עשה – לאהוב כל אדם מישראל
רמד: מצוות לא תעשה – שלא להרביע בהמה כלאים
רמה: מצוות לא תעשה – שלא לזרוע כלאי זרעים
רמו: מצוות לא תעשה – שלא לאכול ערלה
רמז: מצוות עשה – להיות נטע רבעי קודש
רמח: מצוות לא תעשה – שלא להיות זולל וסובא
רמט: מצוות לא תעשה – שלא לנחש
רנ: מצוות לא תעשה – שלא לעונן
רנב: מצוות לא תעשה – שלא להקיף פאות הראש
רנג: מצוות לא תעשה – שלא להשחית פאות הזקן
רנד: מצוות לא תעשה – שלא לכתוב קעקע בבשרו
רנה: מצוות עשה – לירא מן המקדש
רנו: מצוות לא תעשה – שלא לעשות מעשה אוב
רנז: מצוות לא תעשה – שלא לעשות מעשה ידעוני
רנח: מצוות עשה – לכבד לומדי תורה וזקן
רנט: מצוות לא תעשה – שלא לעשות עול במדה ובמשקל
רס: מצוות עשה – לצדק מאזנים ומשקולות ומדות
רסא: מצוות לא תעשה – שלא לקלל אב ואם
רסב: מצוות עשה – לדון בשריפה למחויב
רסג: מצוות לא תעשה – שלא ללכת בחוקות הגויים

במקביל לתפזורת המצוות יש בין הציוויים השונים  “חוט מקשר “או “פזמון חוזר”והוא  = קדושה —

 — קְדשִׁ֣ים תִּֽהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י  

–וְהִ֨תְקַדִּשְׁתֶּ֔ם וִֽהְיִיתֶ֖ם קְדֹשִׁ֑ים  

–וִהְיִ֤יתֶם לִי֙ קְדשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ  אֲנִ֣י

אם כך יש לנו שני נושאים מרכזיים משלימים – באחרי-מות “כפרה” ובקדושים “קדושה”

מה היא משמעות הכפרה?

שורש המילה כפרה הוא כ.פ.ר. ולשורש זה יש שימוש במשמעויות שונות. מתוך

https://milog.co.il/%D7%9B%D7%A4%D7%A8 

כֹּפֶר – זכר
1.תשלום לחוטפים תמורת שחרור החטוף. “חוטפי הילד דרשו כופר של מליון ש.”

2.תשלום תמורת הקלה בעונש. “איש העסקים שילם למס הכנסה כופר והתיק הפלילי נגדו נסגר.

“כְּפָר – זכר

1.

ישוב חקלאי קטן2.(כְּפַר) המילה הראשונה בשמות ישובים ושכונות רבים בארץ, כגון כפר סבא, כפר חב”ד, כפר ורדים, כפר תבור ועוד

כְּפֹר – זכר

קור עז

כָּפַר – כָּפַר, גוף שלישי

סרב להכיר ב⁻, שלל, הכחיש

כִּפֵּר – כִּפֵּר, גוף שלישי

פיצה על חטא שביצע או על נזק שגרם

כֻּפַּר – כֻּפַּר, גוף שלישי

פיצו עליו

(ועוד)

 פעם ראשונה במקרא, השורש כ.פ.ר בא בשימוש גם כפועל בבניין פעל, זמן עבר נוכח וגם כשם של חומר בתעשיית הנגרות/בניין אניות

קִנִּ֖ים תַּֽעֲשֶׂ֣ה אֶת-הַתֵּבָ֑ה וְכָֽפַרְתָּ֥ אֹתָ֛הּ מִבַּ֥יִת וּמִח֖וּץ בַּכֹּֽפֶר  

משמעות המעשה ברורה = לכפור (בניין פעל) זה במשמעות לכסות או יותר נכון לטייח להסתיר את החריץ או המרווח בין עצי הגופר

(מה זה עץ גופר? לא שייך לפרשותינו, אבל היה צורך לכפר את המבנה – התיבה שנבנתה מגזרי עץ ולכסותם בכופר  מבחוץ ובפנים למנוע כניסת מים לתיבה. למעוניינים לדעת על העץ, ניתן לעיין ב –

https://kotar.cet.ac.il/KotarApp/Index/Chapter.aspx?nBookID=95669121&nTocEntryID=95680564  

למעונייני/ות לדעת מה זה כופר ? ניתן לעיין ב- 

https://he.wiktionary.org/wiki/%D7%9B%D7%A4%D7%A8#%D7%9B%D6%B9%D6%BC%D7%A4%D6%B6%D7%A8_%D7%90 

(מעניין לעיין וגם בערך כופר= לא מאמין)

עם התפתחות הלשון (כ – 500 שנה לאחר מכן) , התפתח השימוש באותו שורש, בפיעל “לכפר”.

 כך שבפעם השנייה במקרא שימוש השורש כ.פ.רהוא  בבניין פיעל עתיד גוף ראשון

כִּֽי-אָמַ֞ר אֲכַפְּרָ֣ה פָנָ֗יו בַּמִּנְחָה֙ הַֽהֹלֶ֣כֶת לְפָנָ֔י וְאַֽחֲרֵי-כֵן֙ אֶרְאֶ֣ה פָנָ֔יו אוּלַ֖י יִשָּׂ֥א פָנָֽי:  

    וכאן מבינים שיעקב אבינו משתמש במנחה (כלל לא צנועה) כדי לכפר על חטאיו. יש להניח שברוב חוכמתו וברוב  ימיו, יעקב סבל ממוסר כליות כי הוא זכר וידע שהוא לא היה הכי בסדר כאשר הוא פעמיים תיחמן את אחיו (ועוד כמה אירועים לא יפים אחרים) . וכנראה   זאת הסיבה (המצפונית) שגרמה לו להגיד לפרעה –

 מְעַ֣ט וְרָעִ֗ים הָיוּ֙ יְמֵי֙ שְׁנֵ֣י חַיַּ֔י  

(אבל אני סוטה וגולש למחוזות רחוקים)

פעם שלישית במקרא השורש כ.פ.ר בא ליעודו (הנוכחי בפרשה) בתור תהליך לקבלת מחילה ( על העולם או מחיקת/העלמת חטאים) בעיקר על ידי ישות עליונה השולטת ועל חיינו וזקוקה לראות/לקבל פיצוי וכתמורה למחילה, ואז המקרא אומר –

וּפַ֨ר חַטָּ֜את תַּֽעֲשֶׂ֤ה לַיּוֹם֙ עַל-הַכִּפֻּרִ֔ים וְחִטֵּאתָ֙ עַל-הַמִּזְבֵּ֔חַ בְּכַפֶּרְךָ֖ עָלָ֑יו וּמָֽשַׁחְתָּ֥ אֹת֖וֹ לְקַדְּשֽׁוֹ:  

שִׁבְעַ֣ת יָמִ֗ים תְּכַפֵּר֙ עַל-הַמִּזְבֵּ֔חַ וְקִדַּשְׁתָּ֖ אֹת֑וֹ וְהָיָ֤ה הַמִּזְבֵּ֨חַ֙ קֹ֣דֶשׁ קָֽדָשִׁ֔ים  

    כאן מופיעים לפתע המונחים “הכפרים”   “בכפרך”  “תכפר” ?????

(וכמה שאני יותר מעיין אני פחות מבין. וכמובן שיש על זה הרבה פירושים, עד שלדעת רבים, כל נושא הכיפורם בא לאחר חטא העגל, כשבמקרא זה אירוע עתידי. והנושא דורש בירור נוסף משהו לרשימת בנושאים שדורשים עיון נפרד, אי”ה בהזדמנות)

   בקיצור – אי פעם – אי שם על הר סיני הוחלט שעל בני ישראל לקבל סדרת ציוויים ולקיימם, ומי שחוטא/ת כלומר מי שמצווה לעשות או להימנע מלעשות ועושה – הרי הוא/היא חוטא/ת ויש להביא קורבן חטאת, ובאמצעות הכהן = המתווך, החטא כופר, כלומר כוסה (בכופר) טוייח ואינו נראה(ואם נזכור שעל היולדת להביא קורבן חטאת אז הכל “מובן” ????)

על נושא “קדושה כבר עיינתי בגליונות קודמים.

פסוקים ונושאים לעיון נוסף

מאמר נרחב על מיקומה ותוכנה של פרשת אחרי-מות ניתן ב –

https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/acharey/wel.html 

(לא אצטט. מומלץ) 

שני פסוקי הפתיחה בפרשתנו,המצוטטים לעיל, פשוטים בתוכנם במבט ראשוני, ומעלים מספר תמיהות כשקוראים אתם שנית ושלישית.

וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָֹה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה אַֽחֲרֵ֣י מוֹת שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י אַֽהֲרֹ֑ן בְּקָרְבָתָ֥ם לִפְנֵֽי-יְהוָֹ֖ה וַיָּמֻֽתוּ: 

וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל-מֹשֶׁ֗ה דַּבֵּר֘ אֶל-אַֽהֲרֹ֣ן אָחִ֒יךָ֒ וְאַל-יָבֹ֤א בְכָל-עֵת֙ אֶל-הַקֹּ֔דֶשׁ מִבֵּ֖ית לַפָּרֹ֑כֶת אֶל-פְּנֵ֨י הַכַּפֹּ֜רֶת אֲשֶׁ֤ר עַל-הָֽאָרֹן֙ וְלֹ֣א יָמ֔וּת כִּ֚י בֶּֽעָנָ֔ן אֵֽרָאֶ֖ה עַל-הַכַּפֹּֽרֶת:  

1. למה החזרה “וידבר ה’ (ולא אומר) ויאמר ה’ ?
2. למה מצויין הזמן, “אחרי מות”. ? (אם כך לא כל המצוות נאמרו בסיני)
3. למה בכלל יש חדר שהכניסה אליו רק יום אחד בשנה
4. היכן היה משה כשה’ דיבר אליו מבין שני הכרובים?

על שאילות דומות ועוד  ותשובות (קצת ארוך ומורכב) מתוך אברבנאל ב –

https://he.wikisource.org/wiki/%D7%90%D7%91%D7%A8%D7%91%D7%A0%D7%90%D7%9C_%D7%A2%D7%9C_%D7%95%D7%99%D7%A7%D7%A8%D7%90_%D7%98%D7%96 

….

וידבר ה’ אל משה אחרי מות וגו’ עד ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים. ראוי שתתעורר בפסוקים האלה על הספקות אשר יפלו בהם. 

הא’ אמרו וידבר ה’ אל משה ולא נזכר בו דבור כלל. ואחר נאמר ויאמר ה’ אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא והם אם כן שני דבורים נאמרו על ענין אחד. והמשל שעשו על זה חכמינו זכרונ’ לברכה לחול’ שנכנס אצלו רופא אינו מתישב בלשון הכתוב כי אין בפסוק הראשון צוואה ולא זרוז כלל ולא ידיע’ לאהרן.

 והב’ ממה שזכר בפסוק הזה מיתת בני אהרן שתי פעמים. כי ראשונה אמר אחרי מות שני בני אהרן וחזר לומר שנית וימותו שהוא כפל מבואר.

 והג’ למה קשר המצוה הזאת במיתת בני אהרן כי הנה לדעת חכמינו זכרונם לברכה בא’ בניסן נאמרה הפרשה הזאת ופרשת פרה אדומה ופרשת פסח שני אבל לא פירש הכתוב ולא קשר ענין אחד מהמצות האחרות במיתת בני אהרן כמו שעשה בזאת.

 והד’ מה ענין אמרו דבר אל אהרן אחיך הלא ידע כי אהרן אחיו. והנה בפרשיות של מעלה באו דבורים רבים למשה ולאהרן יחד ובזולתם נאמר דבר אל אהרן או צו את אהרן מבלי שיאמר אחיך. 

והה’ באמרו ואל יבא בכל עת אל הקדש כי למה אסר ית’ לאהרן שלא יבא בכל עת אל הקדש משום הוקר רגלך מבית רעך שהדברים הנראים פעמים רבות יתבזו בעיני הרואה אותם. והנה אהרן היה בחיר ה’ והוא כהן לאל עליון ואין הקל בהכנסו אל הקדש לעבוד עבודה בכל יום.

 והו’ בטעם שנתן שלא יבא בכל עת אל הקדש באמרו כי בענן אראה על הכפורת. ופרש”י לפי שגלוי שכינתי שם יזהר שלא יבא שם בכל עת אבל הכתוב לא הזכיר שתהיה השכינה בענן גם שבהיותו בענן אינו מונע שיכנס שם אבל בהפך שלהיותו מכוסה בענן יתן מקום להכנס שם והראיה וכסה ענן הקטורת את הכפורת ולא ימות. והז’ באמרו בזאת יבא אהרן אל הקדש שנראה שכל ענין הפרשה וקרבנותיהם הם להתיר הביאה שם. ואין הענין כן כי הקרבנות היו לכפר על הפשעים להיות היום ההוא יום כפורים כמו שאמר כי ביום הזה יכפר עליכם ואם כן איך תלה הכל בביאת אהרן שמה ולא זכר דבר מתיחס אליה רק הקטורת שהיה מכניס שם עם המחתה המלאה גחלי אש.

 והח’ למה היה קרבן כ”ג פר אחד לחטאת ואיל לעולה האם לכפר על עון העגל ולמה יהיה הקרבן ההוא לחק עולם האם עוד כל ימי הארץ לא הטהרנו מהעון ההוא שנשאר לאלף דור ואם כה נאמר בפר מה נאמר באיל. 

והט’ למה לא זכרה התור’ כל הקרבנות שהיו נעשים בי”ה במקדש כי הנה לא זכרה התמידין שיעשו את הכבש אחד בבקר ואת הכבש השני בין הערבים. וכן לא זכרה תורה מוסף י”ה שיעשו והוא כמו שכתוב פר אחד איל אחד כבשים בני שנה שבעה ומנחתם ונסכיהם אף על פי שנאמר שכבר צותה תורה על התמידין בסדר ואתה תצוה עדין תשאר הקושיא במוסף למה לא צוה עליו כאן בקרבנות היום שהוא מקומו הראוי וזכרו אחר זה בסדר פנחס:

 …

וראוי שנאמר בפירוש הפסוקי’ והתר השאלות האלה כי הנה ביום השמיני למלואים שחנך אהרן את המזבח שהוא היה כפי קבלתם ז”ל בח’ בניסן כשמתו בני אהרן באו דבורים מתיחסים לענין המקדש ושמירתו. אם מצות יין ושכר אל תשת ואם הטומאות במאכלים ובמגע הנבלות וכן בצרעות ובזבות ושאר הדבורים שבאו שמה כלם מתיחסים לטהרת המקדש ושמירתו מהטומאות. וזכר אחריהם הדבור הזה משמיר’ המקדש גם מאהרן שלא יבא שמה בכל עת אל הקדש וזה קשור הפרשיות האלה. וענין אמרו וידבר ה’ אל משה אחרי מות הוא להודיע שמשה רע”ה להיותו מוכן לנבואה בכל עת היה הרצון האלהי וחפצו שיכנס בכל עת אל קדש הקדשים לדבר אתו שם וכמו שאמר ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות ומבין שני הכרובים וידבר אליו. ולכן היה שכאשר מתו שני בני אהרן שהיתה מיתתם בעבור קרבתם לפני ה’ רוצה לומר שנכנסו לפני לפנים אשר לא כדת לא נפסק הדבור ממשה שנכנס ונתקרב אז שמה. אבל וידבר ה’ אל משה אחרי מות רוצה לומר שהיה מדבר עמו מיד אחרי מות שני בני אהרן שמתו בקרבתם לפני ה’ שבסבת אותה קריבה מתו וזה אמרו וימותו פעם אחרת. הנה א”כ הפסיק הזה הראשון לא בא על מצות דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אלא להגיד מעלתו של משה שמיד אחרי מות בני אהרן דבר אתו השם באותו מקום עצמו שהם מתו שמה והודיעו שהיתה מיתתם בעבור קרבתם לפני השם ולכן וימותו באותו מקום שנתקרבו שם והיה אם כן המקום ההוא גורם למשה הדבור ומעלת הנבואה והיה בזה למוד למשה שיזהיר לאהרן שלא יתקרב שמה פן ימות גם הוא כבניו האמנם משה כסתה כלימה פניו לאמר לאהרן כן כי היה מפחית מעלתו עד שמפני זה צוהו השם בביאור שיזהיר את אהרן על זה והוא אמרו שנית ויאמר ה’ אל משה דבר אל אהרן אחיך וגו’ כלומר אל תבוש מלצוותו על זה. הנה התבאר שאין יתור בפסוקים מן וידבר ה’ ויאמר ה’ ולמה אמר וימותו אחר שאמר אחרי מות שהם שתי ההערו’ הראשונות אשר העירותי בהן. ואמר דבר אל אהרן אחיך לצוותו שיאמר לאהרן ואף על פי שהוא היה אחיו לא יחשוב בלבו שכל מה שהיה מותר למשה היה מותר לאהרן וכיון שמשה היה נכנס תמיד אל קדש הקדשים יהיה אהרן כן כל שכן בראותו שבמעמד הר סיני נאמר לך רד ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים והעם אל יהרסו כאלו היו שני האחים שוים במעלת הנבואה כי הנה במקדש ה’ לא יהיה כן. אבל עם היות משה ואהרן אחים ולא יתפרדו. הנה מעלותיהם לא היו שוות כי אהרן היה בבל יבא אבל משה לא היה בבל יבא כמו שדרשו רז”ל. הנה התבאר למה הוצרך לכנות כאן אהרן אחיך והיא ההערה הג’. והנה אמר ולא יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון שהן ארבעה הודעות להגיד שאין הדבר בבחירתו של אהרן לבא בכל עת שירצה כמשה ועליו אמר לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. ולפי שלא יחשוב שהיתה בכלל האזהרה הזאת שלא יכנס להיכל להקטיר קטורת ולהיטיב את הנרות לכן אמר מבית לפרוכת ר”ל שאחר הפרוכת היתה ההזהרה לא קודם הפרוכת ונתן הסבה בזה באמרו אל פני הכפורת אשר על הארון רוצה לומר אין ענינו כענין משה בביאה כי משה יכנס בכל עת שמה לשמוע הדבור וכמו שאמר ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל. הנה אם כן משה מפני הכפורת אשר על הארון היה נכנס שמה בכל עת לשמוע הדבור. אבל אהרן שלא בא אליו הדבור מעל הכפורת אשר על הארון מה לו להכנס שמה כי הוא מקום סכנה ושמה מתו בניו וזה שאמר ולא ימות וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (יומא ד’ כ”ג) כהן גדול שנכנס לפני לפנים בלא צורך עבודה חייב מיתה כהן הדיוט שנכנס להיכל בלא צורך עבודה חייב מלקות. ואמרו כי בענן אראה על הכפורת פירושו באמת ע”ד חז”ל וענינו רק שבענן הקטורת אחת בשנה אהיה נראה אליו על הכפורת והוא הראות  

(ע”כ)

  מוֹת שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י אַֽהֲרֹ֑ן בְּקָרְבָתָ֥ם לִפְנֵֽי-יְהוָֹ֖ה וַיָּמֻֽתוּ  

פרשתנו מתחילה במשפט שמזכיר בקיצור את מיתת שני בני אהרן. עם סיבה שנראית כתאונת עבודה. האומנם?

מתוך ניתוח הסיבות ב –

https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/shmini/hal.html 

…. הרי שסיפור מותם חוזר בשלושה מקומות נוספים בתורה. בפרשתנו ובשני מקומות נוספים מתואר חטאם כהקרבה של אש זרה – “ויקריבו לפני ה’ אש זרה אשר לא צוה אֹתם” (ויק’ י:א וכן במ’ג:ד; כו:סא), ואילו בפרשת אחרי מות מתואר החטא כהתקרבות אסורה: “בקרבתם לפני ה’ וימֻתו” (ויק’ טז:א). על אף שטרחה התורה ותיארה בפנינו ארבע פעמים את החטא ועונשו, לא נחה דעתם של חז”ל מתיאור החטא, בעיקר משני טעמים: האחד – מעלתם הרמה של נדב ואביהוא שתוארו כ”אצילי בני ישראל” [1] בחייהם ואף כי אחרי מותם, כפי שעולה מדברי הנחמה של משה לאחיו: “הוא אשר דבר ה’ לאמר בקרֹבי אקדש” (י:ג); והטעם השני – חומרתו של העונש והעיתוי המיוחד, יום חנוכת המשכן. אלה הנתונים שעל-פיהם בחנו חז”ל את תוצאת מעשיהם של נדב ואביהוא ועמדו על הפגמים המהותיים שנפלו בהתנהגותם. המדרש (ויק”ר פרשה כ) מונה ארבעה דברים שבעטיים מתו: “על הקריבה ועל ההקרבה, על אש זרה ועל שלא נטלו עצה זה מזה”.

חז”ל הוסיפו ומנו, במדרש זה ומדרשים אחרים, חטאים שלא נזכרו בתורה, אך ניתוח של כל אחד מהחטאים מוביל למסקנה שהפגמים בהתנהגותם של נדב ואביהוא הם משני סוגים: האחד – חטאים שהם תוצאה של תפיסה דתית מוטעית; והשני – חטאים שהם תוצאה של תכונות אישיות שאינן הולמות מי שנושא בתפקיד ציבורי, בייחוד בתפקיד רם מעלה…

על הקריבה – שנכנסו לפני ולפנים

אף שהתקרבות לה’ היא משאת נפשו של כל מאמין, כפי שביטא זאת המשורר בתהילים: “ואני קִרבת א-להים לי טוב” (עג:כח ועוד), [2] בכל זאת אסרה התורה קרבה זו לַכלל, והתירה אותה רק למתי מעט… מדוע קרבה זו טומנת בחובה סכנת חיים לכלל, וכיצד ייתכן שסכנה כזו מרחפת גם על מי שנתייחד לעבודת המשכן, כנדב ואביהוא? הרי כל ייעודם מחייב התקרבות כזו!….

סכנת ההתקרבות האסורה מרחפת על הכוהנים יותר מאשר על כל אדם אחר, ועל כן הם נדרשים להקפיד במיוחד על איסור זה; אישיותם ורמתם הדתית חייבת לעמוד להם כתריס בפני הפורענות. זאת ועוד, העבודה במשכן מציבה בפניהם אתגרים רוחניים ומבחני אישיות מורכבים – עליהם לשרת נאמנה את העם, ועם זאת להימנע מהרגשת עליונות שנובעת מייחוסם ותפקידם. בית ה’ אף הוא מציב להם אתגר גדול המחייב אותם מחד להיאבק בתחושת השגרה, העלולה לגרום לזלזול, ומאידך לשמור על רמת ההתפעלות ויראת הכבוד לבית ה’ תמיד…

ב. ועל ההקרבה – שהקריבו קרבן שלא נצטוו

עבודת הקרבנות העסיקה רבים מפרשני המקרא וההגות היהודית, בייחוד עקב הביקורת שהטיחו נביאי ישראל בסוג זה של עבודת ה’, בשל הסכנה לאמונה הטמונה בה. [7] הגדיל לעשות ירמיה  בקבעו: “כי לא דִברתי את אבותיכם ולא צִויתים ביום הוציא אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח, כי אם את הדבר הזה צִויתי אותם לאמר: שִמעו בקולי” (ז:כב-כג). ברם, ספר ויקרא מוקדש רובו ככולו לעבודת הקרבנות. אם כך למה התכוון הנביא, וממה חששו כולם? התשובה לשאלה זו ארוכה ומורכבת… (ע”כ)

 וְנָשָׂ֨א הַשָּׂעִ֥יר עָלָ֛יו אֶת-כָּל-עֲוֹנֹתָ֖ם אֶל-אֶ֣רֶץ גְּזֵרָ֑ה 

 עוד משהו מוזר  – 

איזה פלא איזה כיף, מטעינים את כל החטאים של כל האמה על גב השעיר, ושולחים את השעיר לעזאזל ומתחילים או ממשיכים בשנה נוספת עם דף נקי מחובות. כנ”ל עם התרנגול בערב יום כיפנר. פשוט מעבבירים את העוונותמהחוטא/ץ על ראש השעיר המסכן שלא חטא. הזה רצון א-להים?

כן – לפי חז”לינו – מתוך ויקיפדיה ב –

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%A2%D7%99%D7%A8_%D7%9C%D7%A2%D7%96%D7%90%D7%96%D7%9C_(%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%94) 

….  טעם המצווה

כבר בימים קדומים עוררה מצווה זו (כמו גם מצוות אחרות כגון פרה אדומה) לעג בקרב אנטישמים, שטענו שזוהי דוגמה לכך שביהדות קיימים מנהגים פאגאניים חסרי פשר.

וכך נאמר בתלמוד הבבלי:

‘את משפטי תעשו’ – דברים שאלמלא נכתבו דין הוא שיכתבו; ואלו הן: עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים וגזל וברכת השם. ‘ואת חוקותי תשמרו’ – דברים שיצר הרע מקטרג עליהן ואומות העולם משיבים עליהן, ואלו הן: אכילת חזיר ולבישת שעטנז וחליצת יבמה וטהרת מצורע ושעיר המשתלח. ושמא תאמר מעשה תוהו הם? – תלמוד לומר ‘אני ה’ ‘; אני 

…ה’ חקקתיו ואין לך רשות להרהר בהן.

חלק מהפרשנים מעדיפים את הפרשנות שבקורבן זה היו נותנים לשטן את חלקו, על מנת שלא יקטרג על עם ישראל.^[12] בזוהר ישנה פרשנות שהשעיר הוא מתנה לשטן שהופך במעשה זה לאפוטרופוס על ישראל ומשבח אותם, גישה זו דומה לפרשנות המובאת בפרקי דרבי אליעזר שם הוא מתואר כמי שהופך להיות סניגור בעקבות המעשה.^[13]

על פי הרמב”ם מדובר במעשה סמלי, שבו השעיר המשתלח מסמל כפרה על חטאים חמורים ביותר, ולכן לא שוחטים אותו ולא מקריבים אותו, אלא מרחיקים אותו בתכלית הריחוק ל”ארץ גזרה” – למקום שגזור מהציבור, כדי לומר שהציבור עושה תשובה מוחלטת ומנתק את עצמו לגמרי מאותם החטאים ולא רוצה כל קשר או זיקה אליהם ובכך כפרתו….

 עזאזל

לביטוי עזאזל כבר אצל חז”ל יש כמה פירושים. היו שפירשו שמדובר באופן פשטני בקשה שבהרים מלשון עז-אל.^[20] בשיטת פרשנות זאת הלכו רס”ג שמפרש ש”עזאזל” הוא שם של הר מסוים, הנקרא כך בשל חוזקו ורש”י המפרש שמדובר בהר מצוקי על פי הביטוי ארץ גזרה – ארץ גזורה וחתוכה.

פירוש נוסף אצל חז”ל הוא שהשעיר נשלח לעזאזל לכפר על מעשה עוזא ועזאל, הנפילים המיתיים מדור המבול שחטאו והחטיאו על פי מקורות מיסטיים. (והמילה עזאזל מורכבת מצירוף שמותיהם, או שמו של עזאל בשינוי קטן).^[21][22]

חלק מפרשני המקרא פירשו גם הם את המילה “עזאזל” באופן מיסטי. האבן עזרא סובר שיש סוד בדבר, ובוחר לא לגלותו ולפרש פסוק זה באופן חידתי:.. (ע”כ מומלץ לעיון)

ומתוך (נסיון) להסבר “טכני ב –

http://www.daat.co.il/he-il/hagim/hodashim/yom_hakipurim/stav-kaparat.htm  

….הארכנו להראות שכפרת השעיר המשתלח איננה כפרה על האדם אלא כפרה על החטא, ומשום כך אין הוא “קרבן” במובן הרגיל, וגם הסמיכה והווידוי שבו אינם כמו אלו שבשאר הקרבנות. כעת ננסה לדון מהו השלב, או המעשה, שבו מתנתקים החטאים מעם ישראל ועוברים אל השעיר. המקורות שיובאו לשם כך יחזקו ממילא גם את עיקר טענתנו

מלשון התורה עולה בפשטות שהמעבר מתרחש בשלב הווידוי (ויקרא טז, כא):

וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר.

אפשר להבין שבאמת כל תהליך הכפרה על האדם מתרחש בשלב זה, וייתכן שזו דעת רבי שמעון הסבור כי הווידוי הוא השלב המעכב בשעיר המשתלח, “לכפר עליו – בכפרת דברים הכתוב מדבר” (מ:).[20] אמנם, קשה להבין כיצד די בווידוי דברים כדי לנתק את כל העוונות מעם ישראל, ולכן מסתבר יותר שהווידוי רק נותן את העוונות על השעיר, לאחר שמשהו אחר כבר ניתק אותם מן העם.

אפשרות אחרת עולה מדעת רבי יהודה (שם): “בכפרת דמים הכתוב מדבר”. היינו שהניתוק של החטאים מתרחש בשלב של כפרת הדמים, וכך מפורש בדברי רבי יוסף בכור שור (ויקרא טז, י):

כשהיה מקריב ומכפר היה עומד שם והעונות מתפרשים מישראל ונטענים עליו.

גם האלשיך (ויקרא טז) הניח בשלב השאלה שדם השעיר הפנימי מכפר על ישראל מעוונותיהם:

אחר שבשעיר החטאת אשר לה’ מכפר על הקדש מטומאת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם, מה צורך אל שעיר המשתלח? …ועוד אומרו ‘וסמך אהרן את שתי ידיו וכו’ ונתן אותם על ראש השעיר’, כי הלא אין נתינה צודקת בעונות שאין בם ממש וגם חלפו למו!

אמנם בשלב התשובה עולה מדברי האלשיך מוקד אחר שמנתק את החטאים מעם ישראל:

ועל כן בבא יום הכפורים עם התשובה, הלא מה שתשובה תולה ויום הכפורים מכפר מספיק להשמיט הכחות טומאת אשמותיו מנפשו, כמשים יד החלק להעביר המוץ… ואחר הפרדם ממנו על יד סמיכת הכהן את ידיו על ראש השעיר בעד כל ישראל, ניתנים כלם על ראש השעיר, ואז ונשא השעיר את כל עונותם אל ארץ גזרה.

בשלב זה מבין האלשיך שניתוק העוונות מעם ישראל נעשה על ידי עיצומו של יום הכיפורים (ע”כ)

עיון בתהליך משלוח השעיר ניתן ב –

https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/acharey/sason.html 

(לא אצטט. מומלץ)  

ומה היה גורלו של השעיר?

דמיונם של חז”ל היה מפותח. מתוך עיון באפשרויות הבנת הכתוב והוספות חז”ל ומעין סיכום ניתן ב –

https://www.yba.org.il/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%99-%D7%9E%D7%95%D7%AA—%D7%94%D7%A9%D7%A2%D7%99%D7%A8-%D7%9C%D7%A2%D7%96%D7%90%D7%96%D7%9C-%E2%80%93-%D7%94%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%98%D7%A8-%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%97%D7%A0%D7%99-%D7%A9%D7%9C-%D7%A2%D7%9D-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-/-%D7%94%D7%A8%D7%91-%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%A8-%D7%90%D7%93%D7%A8%D7%A2%D7%99-%D7%A8%D7%90%D7%A9-%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%A4%D7%A0%D7%AA-%D7%91%D7%A0%D7%99-%D7%A2%D7%A7%D7%99%D7%91%D7%90-%D7%A6%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%94  

….מדברי הירושלמי עולה, כי לא תמיד היה המשלח מדרדר את השעיר במדרונו של ההר עד שנעשה איברים איברים, אלא שהיו זמנים, בהם היה השעיר בורח למדבר, ובסופו של דבר, היה נאכל ע”י שוכני המדבריות הישמעאלים (פני משה, שם).

בנוסף, הרשב”ם סבור, כי אכן השעיר לעזאזל נשלח למדבר ושם נעזב ע”י משלחו. לדברי הרשב”ם, תהליך זה דומה לתהליך טהרתו של המצורע, כשבאותה מידה – כמו  ששם משולחת הציפור החיה, המבטאת את טהרתו של המצורע, על פני השדה, כך גם במקרה של השעיר לעזאזל – משולח הוא המדברה. לדברי הרשב”ם, א”כ, מפשט הפסוקים עולה, כי השעיר לעזאזל לא היה מושלך משום הר אלא היה משולח ונעזב במדבר, בדיוק באותה מידה שהציפור החיה, המטהרת את המצורע, הייתה משולחת על פני השדה.

א”כ, ראינו עד כאן מספר מקורות אשר, לכאורה, סותרים זה את זה. כיצד ניתן ליישב את דברי חז”ל בדבר התייחסותם לגורלו של השעיר לעזאזל? בנוסף, כיצד מתיישבת כל דעה 

.עם פסוקי התורה בעניין זה?

נראה, כי תשובה נפלאה לכך, ניתן למצוא בדבריו של הנצי”ב מוולוז’ין, בפירושו לתורה. גם הוא, כמו הרשב”ם סבור, כי מפשט הפסוקים עולה, כי השעיר, אכן, נשלח למדבר ותו לא. ברם, גם הוא איננו יכול להתעלם מדברי המשנה במס’ יומא ומדברי התלמוד הבבלי, שבפירושיהם, מדברים על השלכתו של השעיר המשתלח מן ההר. לכן, סבור הנצי”ב, כי הכל תלוי במצבו של עם ישראל או נכון יותר, הכל תלוי בזכויותיהם של בני ישראל.

לדברי הנצי”ב, השילוח פועל בשני כיוונים:

אם הדור זכאי – יורד השעיר לארץ גזירה ומתרסק בחצי מדרונו של ההר וזוהי, אכן, ההוכחה לכך, שעוונותיהם של עם ישראל נתכפרו באופן מיידי ומלא.

אך אם אין הדור זכאי –  השעיר מתחזק ובורח למדבר, כמו שמופיע בירושלמי, שמאותה תקופה שמת שמעון הצדיק – היה השעיר לעזאזל בורח למדבר וכו’. במצב בו עם ישראל איננו זכאי ומלא בעבירות – אין השעיר לעזאזל מכפר אלא נשלח אל המדבר וגורלו איננו ידוע. מצב כזה עבור עם ישראל הינו גרוע ביותר, שהרי במצב כזה, שהשעיר בורח למדבר – עם ישראל איננו יכול לדעת אם עוונותיו נתכפרו.

(ע”כ)

ולמעוניינים/ות בעיון נרחב בנושא חטאי בני ישראל והשעיר נא לעיין ב  –

http://www.daat.ac.il/daat/yosef_daat/yoma/yoma_Daf067a.pdf 

(לא יכול לצטט)

ועוד מאמר מעניין בנושא, הקושר את שני השעירים לרעיון הבחירה שמופיע הרבה בחומש בראשי, ב –

https://www.etzion.org.il/he/%D7%A9%D7%A2%D7%99%D7%A8%D7%99-%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%94%D7%9B%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%E2%80%93-%D7%97%D7%9C%D7%A7-%D7%90 

(מומלץ)

וסיכום קל לפרשה מתוך

https://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/00/06_acharey_mot/acharey_mot.html 

…

וזו תרומת פרשת “אחרי מות” לאוצר השפה העברית:

“חוקה” חוק נצחי מחייב : “והיתה לכם לחוקת עולם בחודש השביעי בעשור לחודש… שבת שבתון היא
לכם ועיניתם את נפשותיכם חוקת עולם”. כך נקבע יום כיפור, עשרה בתשרי, עד סוף כל הדורות.
“קטורת- סמים” – “ולקח… מעל המזבח מלפני יהוה ומלוא חופניו קטורת סמים דקה…”
“לכהן” – כך אומרים על מי שנושא בתפקיד חשוב.
“שעיר לעזאזל” – כך אומרים על מי שנופל קורבן ומשלם את המחיר על מה שעשו אחרים.
“תועבה” – יחסי המין האסורים. )…שהיו נהוגים על ידי הגויים בכנען ובמצרים(.
“משכב בהמה” – “ובכל בהמה לא תתן שכבתך – לטמאה בה ואשה לא תעמוד לפני בהמה – תבל הוא”.
“משכב זכור” – “ואת זכר לא תשכב משכבי אשה – תועבה היא”.
“שארי בשרו” – אם, אב, אח, אחות, בן או בת.
“זימה” – לקיים יחסים עם 2 נשים שהם שארי בשר זו לזו.
“פרשה עקובה מדם” – דם הקורבנות. ועוד:
“הדם הוא הנפש” – בפרשה יש איסור מוחלט על אכילת הדם: “דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר
דמו היא”.
שופכים את דמו – “ואיש… אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר.(ע”כ)

והארכתי מעל ומעבר..ומשהו קצר לפרשת קדושים

עיון במצוות הפרשה לעיל, מדווח בקצרה על אוסף החוקים = המצוות שמובאים בתפזורת בפרשה, רק מעניין לראות את העונשים המפורטים יחד עם המצוות. רק יש הבלטה מסויימת בהתערבות כח עליון –

וַֽאֲנִ֗י אֶתֵּ֤ן אֶת-פָּנַי֙ בָּאִ֣ישׁ הַה֔וּא

וְשַׂמְתִּ֨י אֲנִ֧י אֶת-פָּנַ֛י בָּאִ֥ישׁ הַה֖וּא  

לתת ולשים פנים…. מתוך מקראות גדולות ב-

רש”י

אתן את פני – את פנאי שלי: פונה אני מכל עסקי ועוסק בו .

 רבי יוסף בכור שור

פני – פנים של זעם.  

ספורנו

ואני אתן את פני באיש ההואי אם לא ישוב מרשעו באופן שלא תהא מיתתו כפרתו 

 (קצת לא ברור לי – ההדגשה על הפנים. מילא, אי”ה בפעם אחרת)

אז בתקווה להתגברות על מגפת הקורונה במהירה, ולרפואה שלימה ובריאות טובה לכל עם ישראל ולעולם ובתקווה שנשוב ל –

אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ   חופשית לתנועהוכו’

שבת שלום

שבוע טוב

להת

.כ

From:
Date: Sat, Apr 25, 2020 at 11:32 PM
‪Subject: אשה כי תזריע, וטמאה, וראה הכהן, נגע לבן אדמדם —–זאת תורת המצורע, וגלח את כל, טהור הוא‬
To: 

חג עצמאות שמח

השבת פעם שנייה במחזור הקריאה השנתי, יש לנו שתי פרשות מחוברות.

 מענין מבחינה סמנטית ההקשר הזוגי (אם יש כזה) בין שני שמות הפרשה. 

במשך מחזור הקריאה השנתי יש 6-7  זוגות של פרשות שנבחרו (ונקבעו לדורות, עם שינויים עדתיים קטנים) ולעיתים הם מחוברים ולעתים הם פרודים. הזוגות הם —

ויקהל – פקודי

תזריע – מצורע

אחרי מות – קדושים

בהר – בחוקותי

חוקת – בלק (רק בחו”ל)

מטות -מסעי

ניצבים – וילך

במבט ראשון ל- 5 מתוך ה -7 אפשר, עם קצת דמיון לראות מעין “קשר” בין השמות. אחרי שניצבים –  הולכים. כשמתקהלים – נערך מפקד וכדו’. אחרי שהמטות נפגשים – נוסעים וכו’

אז מה הקשר בין אשה מזרעת (אין דין לאיש מזריע יש רק דין טומאת קרי שבוטל ע”י חז”ל) לבין איש מצורע (ודין אשה מצורעת דומה לדין איש מצורע עם כמה הקלות)?

 – בטח יש. לזה הסבר והוא ניתן בגליון קודם. ובקיצור משהו קצת משותף לשני המקרים השונים – המעבר ממצב טומאה למצב טהרה וזה כהמשך לנושא טומאה וטהרה במגע עם בעלי חיים/מתים שאיליו גלשה התורה לאחר מות שני אהרן..

מה שמעניין שפרשת תזריע עוסקת רובו ככולו, בנושא נגע הצרעת 42 פסוקים מתוך 50. רק 7 פסוקים ראשונים עוסקים בדין אישה יולדת.

ולמה השימוש ב”כי תזריע” היה יותר פשוט לכתוב “אישה כי תלד”?. או “כי תנביט…”. כנראה בגלל האמונה ש…. ???

עיון בנושא ניתן בגילינות קודמים למשל –

http://toratami.com/?p=558  

היות וחז”לינו קבעו ש”אין מוקדם ומאוחר בתורה” הרי שאולי אין טעם לחשוב על סדר הפרשיות ולשאול האם יש הגיון מסויים בסדר הנושאים בפרשות ופרשיות של חומש ויקרא.

בכל אופן ניתן לערוך בקצרה את תוכן הפרשות הראשונות ולראות מה הסדר ומה הרצף כדלהלן —

פרשת ויקרא 

— אָדָ֗ם כִּֽי-יַקְרִ֥יב מִכֶּ֛ם קָרְבָּ֖ן….  נֶ֗פֶשׁ כִּי-תֶֽחֱטָ֤א…… וְאִ֨ם כָּל-עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ יִשְׁגּ֔וּ….    אֲשֶׁ֥ר נָשִׂ֖יא יֶֽחֱטָ֑א…. וְאִם-נֶ֧פֶשׁ אַחַ֛ת תֶּֽחֱטָ֥א בִשְׁגָגָ֖ה…..  

פרשת צו

זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָֽעֹלָ֑ה… … וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַמִּנְחָ֑ה…… זֶ֡ה קָרְבַּן֩ אַֽהֲרֹ֨ן וּבָנָ֜יו…  זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַֽחַטָּ֑את… וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָֽאָשָׁ֑ם…  וְנֶ֜פֶשׁ כִּֽי-תִגַּ֣ע בְּכָל-טָמֵ֗א בְּטֻמְאַ֤ת אָדָם֙…כִּ֚י כָּל-אֹכֵ֣ל חֵ֔לֶב מִ֨ן-הַבְּהֵמָ֔ה …..וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הָֽאֹכֶ֖לֶת .. וְכָל-דָּם֙ לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ….אֶת-חֲזֵ֨ה הַתְּנוּפָ֜ה וְאֵ֣ת | שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֗ה …. לְאַֽהֲרֹ֨ן הַכֹּהֵ֤ן וּלְבָנָיו֙ חָק-עוֹלָ֔ם…. וַתִּקָּהֵל֙ הָֽעֵדָ֔ה אֶל-פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד…. וַיַּקְרֵ֣ב מֹשֶׁ֔ה אֶֽת-אַֽהֲרֹ֖ן וְאֶת-בָּנָ֑יו….וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹתָֽם

פרשת שמיני

וַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֔י … וַיִּקְח֗וּ אֵ֚ת אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה מֹשֶׁ֔ה אֶל-פְּנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַֽיִּקְרְבוּ֙ כָּל-הָ֣עֵדָ֔ה וַיַּֽעַמְד֖וּ … וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי-אַֽ֠הֲרֹ֠ן נָדָ֨ב וַֽאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ … וַתֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ …. וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם….זֹ֤את הַֽחַיָּה֙ אֲשֶׁ֣ר תֹּֽאכְל֔וּ …. אֶת-זֶה֙ תֹּֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר בַּמָּ֑יִם…אֵ֛לֶּה הַטְּמֵאִ֥ים ….

פרשת תזריע

אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָֽלְ֖דָה זָכָ֑ר וְטָֽמְאָה֙  …תָּבִ֞יא כֶּ֤בֶשׂ בֶּן-שְׁנָתוֹ֙ לְעֹלָ֔ה וּבֶן-יוֹנָ֥ה אוֹ-תֹ֖ר לְחַטָּ֑את…. אָדָ֗ם כִּי-יִֽהְיֶ֤ה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ֙ שְׂאֵ֤ת….. לְנֶ֣גַע צָרָ֑עַת…. וְרָאָה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְהִנֵּ֛ה…וְהַבֶּ֕גֶד כִּי-יִֽהְיֶ֥ה ב֖וֹ נֶ֣גַע צָרָ֑עַת…

פרשת מצורע

… וְרָאָה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְהִנֵּ֛ה נִרְפָּ֥א נֶֽגַע-הַצָּרַ֖עַת …וְלָקַ֧ח לַמִּטַּהֵ֛ר שְׁתֵּֽי-צִפֳּרִ֥ים חַיּ֖וֹת טְהֹר֑וֹת וְעֵ֣ץ אֶ֔רֶז וּשְׁנִ֥י תוֹלַ֖עַת וְאֵזֹֽב:…. וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י יִקַּ֤ח שְׁנֵֽי-כְבָשִׂים֙ תְּמִימִ֔ם וְכַבְשָׂ֥ה אַחַ֛ת בַּת-שְׁנָתָ֖הּ תְּמִימָ֑ה וּשְׁלֹשָׁ֣ה עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֤לֶת מִנְחָה֙ בְּלוּלָ֣ה בַשֶּׁ֔מֶן וְלֹ֥ג אֶחָ֖ד שָֽׁמֶן…וְשָׁחַ֣ט אֶת-הַכֶּ֗בֶשׂ…. כִּ֤י תָבֹ֨אוּ֙ אֶל-אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן …. וְנָֽתַתִּי֙ נֶ֣גַע צָרַ֔עַת בְּבֵ֖ית…. וְלָקַ֛ח לְחַטֵּ֥א אֶת-הַבַּ֖יִת שְׁתֵּ֣י צִפֳּרִ֑ים וְעֵ֣ץ אֶ֔רֶז וּשְׁנִ֥י תוֹלַ֖עַת וְאֵזֹֽב….אִ֣ישׁ אִ֗ישׁ כִּ֤י יִֽהְיֶה֙ זָ֣ב מִבְּשָׂר֔וֹ…. וְכִֽי-יִטְהַ֤ר הַזָּב֙ מִזּוֹב֔וֹ …וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י יִֽקַּֽח-לוֹ֙ שְׁתֵּ֣י תֹרִ֔ים א֥וֹ שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י יוֹנָ֑ה…. אֶחָ֣ד חַטָּ֔את וְהָֽאֶחָ֖ד עֹלָ֑ה…וְאִ֕ישׁ כִּֽי-תֵצֵ֥א מִמֶּ֖נּוּ שִׁכְבַת-זָ֑רַע… וְאִשָּׁה֙ כִּי-תִֽהְיֶ֣ה זָבָ֔ה דָּ֛ם …. שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ תִּהְיֶ֣ה בְנִדָּתָ֔הּ…..וְאִשָּׁ֡ה כִּֽי-יָזוּב֩ ז֨וֹב דָּמָ֜הּ יָמִ֣ים רַבִּ֗ים ….. וְאִם-טָֽהֲרָ֖ה מִזּוֹבָ֑הּ …  וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י תִּֽקַּֽח-לָהּ֙ שְׁתֵּ֣י תֹרִ֔ים א֥וֹ שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י יוֹנָ֑ה ….הָֽאֶחָ֣ד חַטָּ֔את וְאֶת-הָֽאֶחָ֖ד עֹלָ֑ה 

(ע”כ לשבוע הזה)

עיון בסיכום (המצוטט)  לעיל ובתוכן יותר מפורט בחמשת הפרשות שכבר עברנו בחומש – כולל השבוע, רואים שהנושא המרכזי הוא סיווג הקורבנות למיניהם – כולל קורבנות רשות וחובה. ופרט לסיבות אחרות (למשל קורבנות החגים) שגורמים להבאת הקורבן, הרי שהוא כולל את רוב סוגי הבהמות והעופות הכשרים. החל  מתור או יונה (אפילו מנחת סולת) הקטנים, דרך כבש וכבשה, איל ופר. (אבל משום מה לא מקריבים פרה רק פר)   (וגם משום מה אין קורבנות דגים???)

אז באמת – למה לא דגים? הסבר מתוך

http://cafe.themarker.com/post/3207289/ 

…. קרבנות דגים

הנושא הזה, של קרבנות דגים, הוא דבר פליאה. אין לנו קרבנות דגים. הקב”ה לא ציוה להביא קרבנות דגים. בפרשת השבוע נאמר שיש לך אפשרות להביא מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן. עני הרוצה להביא קורבן, יכול להביא עֹלת עוף, ואם אתה רוצה, אתה יכול להביא קרבן מנחה הנעשה מן הסֹלת. אבל, אתה לא יכול להביא דגים.

הדגים הם לא בשר ודם?

[מדרש תנחומא, ויקרא, אות ח’] ולמה מקרבים קרבן מן העוף מן הכבשים ומן הצאן ומן העיזים, ולא מן הדגים? אלא בשביל שהם (הבהמות והעופות) בשר ודם כמו האדם. הדגים הם לא בשר ודם. השאלה מה מונח כאן בעניין הזה, שאין בהם בשר ודם? פשוטם של דברים: הם לא נחשבים לבשר. אדם שנדר לא לאכול בשר, יכול לאכול דגים. כי הדגים לא נחשבים בשר. למרות, שיש מקור אחד האומר: שהדגים כן נקראים בשר. אבל, אנחנו יודעים, שדגים לא נקראים בשם בשר. ולכן הם לא מכפרים. למה? לפי שהדגים נולדים כביצים ולא נולדים כבעל חי ונושם, ויוצאים מהם וחיים, לכן הם לא יכולים לכפר על האדם. הא תגיד והעופות? כי התירו לך לקחת מהעופות. גם העופות לא נולדים כמו בן-אדם. אם ככה זה תמוה למה עופות כן ודגים לא. ועוד שאלה: סֹולת, היא לא בעל חיים. אתה צריך להביא בעל חיים. אתה צריך שיהיה לו דמיון לאדם.

אז למה סולת כן?

] איך אפשר להביא סֹולת, אם הוא גם כן לא בשר ודם? אמנם, הדגים באים מביצים וגם העופות באים מביצים, אבל יש שוני עצום בניהם. מהו? הדגים,אחרי שהדגה מטילה את הביצים, אין לה יותר חיבור אליהם בשום קשר שהוא. היא לא שומרת על הביצים. היא לא דוגרת עליהם. הטילה והולכת הלאה. לעומת זאת, העוף, מחובר אל הביצים בכל רגע ורגע. הוא הרי דוגר עליהם. התרנגולת דוגרת. העופות דוגרים

בעיון נוסף ובהצצה על מה שקןראים בשבועות הבאים, אנחנו מגלים שהשבוע אנחנו מסיימים עםהריכוז של רוב  סוגי הקורבנות ועוברים לנושאים אחרים שלעיתים קשורים להבאת קורבן.

סיכום  מפורט, של סוגי הקורבנות, ניתן ב –

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%91%D7%9F_(%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA) 

(לא אצטט. אולם בנספח להלן, מצוטטת מהמאמר טבלה שמסכמת את הקורבנות השונים)

וחז”לינו לדורותיהם (ואולי  אף בימינו) מביאים סיבות לקורבנות ומשמעויותיהם ובעיקר או השפעתם על החיים.

מתוך מאמר על סוגי הקורבנות ותהליכי הקרבתם ב-

https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=%D7%A7%D7%A8%D7%91%D7%A0%D7%95%D7%AA 

— בחסידות ^[3] מסבירים שעניין הקורבנות הוא להעלות את מדרגת כל הבריאה. לשיטתם, העולם מחולק ל4 רמות- דם צומח חי ומדבר כאשר כל מדרגה נעלית מחברתה. הזריעה באדמה מעלה אותה למדרגת הצומח, היכול להתעלות גם הוא לדרגת חי כאשר ייאכל על ידי החיה וייהפך לחלק ממנה ממש. יוצא אם כן, שכאשר שוחטים את החיה, ניתן להעלות את כל 4 המדרגות הקיימות בה למדרגת קודש.

טעמים נוספים

טעמו: למצוות הקרבת קורבנות יש טעמים רבים:

1. לדיבוק השכינה בישראל,
2. כלפי עובדי עבודה זרה שנהגו בקורבנות,
3. כנגד מעשה דיבור ומחשבה,
4. זהירות משגגות,
5. מיעוט תאוות,
6. החייאת הכהנים,
7. אש המזבח מכלה את יצר הרע,
8. סוגי קורבנות כלפי חלקי עבודה זרה,
9. זיכוך האדם והקרבתו לה’,
10. ייחוד וקירוב,
11. תמורת הנפש כנגד מידת הדין,
12. התעוררות לתשובה (תורה שלמה חכ”ה מילואים א),
13. לתקן את הגלגול שבבעל החיים שקרב (מדרש תלפיות ענף גלגולים, הובא באוצר ישראל ערך תקון).

 …. 

בזכות הקרבנות העולם ניזון

[תורת יעקב, גמרא במסכת כתובות י’ ב’] המזבח עושה ארבעה דברים. אמר רבי אלעזר מזבח מזיח ומזין מחבב מכפר היינו מכפר היינו מזיח, מזיח גזירות ומכפר עונות. מה זה מזבח מזין? [רש”י] מזין. בזכות הקרבנות העולם ניזון. שהקרבנות באין מן המזון וגורמין לו ברכה. כלומר כל מה שאתה שָׂם על המזבח, המין שלו מקבל ברכה. שמת שור – השוורים מקבלים. שמת עז – העיזים מתברכים. [גמרא במסכת ראש השנה] אמר הקב”ה: הביאו לפני עומר בפסח, כדי שאברך לכם תבואה שבשדות. הביאו לפני שתי הלחם בעצרת, כדי שאברך לכם פירות האילן. נסכו לפני מים בחג, כדי שאברך לכם גשמי ברכה. מה שאתה נותן להקב”ה, אתה מקבל אותו בחזרה. כולנו צריכים לברכה: העופות הבהמות, הכול צריך  ברכה. אחד לא צריך ברכה! הדגים. למה? כי הוא הבעל חיים היחיד, שהקב”ה ברך אותו באופן אישי.

(ע”כ)

וקצת צבעים – ואיורים (ניתן להגדילם) מתוך –

https://www.929.org.il/page/2003/post/3106 

אבל –  מה שווה ומה שונה בין שתי הפרשיות? מתוך

https://www.kolech.org.il/he/beit-midrash-he/656-similarities-and-differences-between-the-leper-and-the-mother.html 

“בפרשת תזריע שני נושאים- קרבנות יולדת לטהרתה ופרשת המצורע. ובסדר הפוך, פרשת מצורע עוסקת בטהרת המצורע ובזבה. ננסה לעמוד על המשותף ושונה לשתי התופעות…….

היולדת

פרק י”ב מוקדש כולו לקרבנותיה של היולדת. קרבונתיה קשורים באהל מועד אך כפי שנראה חכמים כללו את המקדש בירושלים בחיוב הלכתי זה. היולדת חייבת להביא קרבן עולה וקרבן חטאת לכפרתה וטהרתה לאחר הלידה. האשה היולדת ממתינה עד סיום טומאתה, ולאחר מכן עליה לבוא למקדש ולהביא את קרבנותיה. קרבנות אלה, מגדירים עבודה את תחילת טהרתה, את היותה ראשית לחזור ולאכול זבחים בטהרה (י”ב;ד’)

.היבטים לדיון:

א. הכתוב מניח, שנשים רוצות ואף רצויות במקדש ולכן עליהן להטהר לקראת בואן למקדש.

ב. אשה, מכוח היותה אשה, המבצעת מעשה יחודי לנשים – לידה, חייבת במעשה דתי מובהק הקשור בפעילות המקדש – קרבן יולדת. לא מדובר בשותפות בין הגברים ובתוך כלל הציבוריות היהודית, אלא במעשה דתי מיוחד לנשים באשר הן נשים, תגובה דתית להוויתן הנשית המובהקת. ברוח זו אנו למדים במדרש הלכה:

“אל פתח אהל מועד (ויקרא י”ב ו’) – אל הכהן, מלמד שהיא מיטפלת בהם ומביאה אותם אל פתח אהל מועד אל הכהן” (ספרא, תזריע, פ”ג ד’).האשה היולדת חייבת לדאוג בעצמה .

לקורבנותיה ולהביאם לכהן להקריבם. חובתה זו נידרשת בלשון המקובלת לגבי מחויבויות מקדש אחרות רבות. כך ‘מיטפל’ אדם בכל קרבן שהוא מביא…

קרבן היולדת אינו קורבן אחיד. בדין תורה ניתנת האפשרות לכל יולדת להביא את קרבנותיה בין אם היא עשירה או עניה. כלומר, היולדת העשירה תביא קרבן בהמה ואילו העניה תביא קן יונים, כשעוף אחד הוא לעולה והשני לחטאת (ויקרא י”ב;ח’). טפוס זה של קרבן, אינו יחודי ליולדות בלבד – קן יונים הוא קרבנם של מצורעים ונזירים וכמובן גם הקרבן 

המינימלי בקרבן אשם עולה ויורד  

קרבן היולדת נקרא קרבן חטאת, כם גם קרבנו של המצורע (י”ד;י”ג), וכבר עמדנו על היחס בין היולדת והמצורע בשתי הפרשות תזריע ומצורע. מפרשת הצרעת של מרים מתברר בוודאות, שצרעת היא מחלה איומה, שמקורה הדתי הוא בחטא, צרעת היא בבחינת עונש, וסביר להבין את הקרבן כקרבן כפרה. אך דווקא השואה זו מקשה על הבנתו ביחס ליולדת: למה חטאה זו”? להפך, לידה היא בבחינת חובה ומצווה, מדוע קרבן חטאת? מדוע חובת כפרה? ה?

(ע”כ. לא ניתן הסבר מלא והשאילות נותרו פתוחות) 

עיונים קודמים

פרשות תזריע + מצורע

תזריע – תשע”ד

http://toratami.com/?p=127

)פרשות – תזריע + מצורע * -תשע”ה – ( דורש עריכה חדשה)

http://toratami.com/?p=361
(על: כי תזריע, טומאה, )

תזריע – תשע”ו
http://toratami.com/?p=558

(על” תזריע תחילה, וטמאה…, 33/66 יום, וטהרה, וטמאה, בעור בשרו )

פרשת מצורע – תשע”ו

http://toratami.com/?p=561
(על: טומאת אהל, צרעת, )

פרשת תזריע – תשע”ז
http://toratami.com/?p=757
(על: קשר בין יולדת למצורע, וטמאה 7 ימים + 33, תשב בדמי טהרה, אדם כי יהיה בעור בשרו…טמא הוא, וישב מחוץ לאהלו)

פרשות תזריע + מצורע – תשע”ח
http://toratami.com/?p=978
(על: טומאת היולדת, צרעת, טומאת הצרעת וזיהויה,בידוד הצרוע, נגע הבגד

פרשת תזריע- תשע”ט

http://toratami.com/?p=1210  

על: חולי – מחלה – רופא, טומאת וקורבן יולדת)                                                                                                                                         

ולפרשותינו —

אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָֽלְ֖דָה… וְטָֽמְאָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים …וּבִמְלֹ֣את | יְמֵ֣י טָֽהֳרָ֗הּ לְבֵן֘ א֣וֹ לְבַת֒ תָּבִ֞יא כֶּ֤בֶשׂ בֶּן-שְׁנָתוֹ֙ לְעֹלָ֔ה וּבֶן-יוֹנָ֥ה אוֹ-תֹ֖ר לְחַטָּ֑את  

האם עורך התורה חישב כמה כבשים  עלולים להיות נשרפים כליל כל שנה? כבר כתבתי על הנושא בגליונות קודמים, אבל הנושא שב ומטריד אותי.

לפי נתוני הלשכה לסטטיסטיקה…………… ממוצע הלידה בישראל הוא כ – 21 לידות לאלץ איש. האוכלוסיה במדבר מנתה, לפהי הספירה התנ”כית כ – 600 אלף גברים בגיל 20 – 60. בהנחה שהיו לפחות כ – 500 אלף זוגות נשואים, אז לפי שיעור הפריון (כנראה מיוך משיעור הפריון בתקופת יציאת מצריים)  של 21 לידות לכל אלף, הרי שכל שנה נולדו כ –  10,000 לידות. כלומר – לפי התורה יש דרישה לשרוף לפחות מ 10 אלפי כבשים כל שנה. לא פלא שכמה מיני בעלי חיים נכחדו.

 10 אלף בשנה זה מעל 300 ליום. כמה זמן לוקח להקריב כבש לעולה

ואם האוכלוסיה היהודית בארץ יהודה בימי בית שני היתה  כ -2 מיליון זוגות, אז מספר קורבנות הכבש היה מעל 22 אלף כבשים לשנה או כ 600 + כבשים ביום. ואם כל הקרבת כבש  היא תהליך של כ – 10 דקות הרי מדובר בתהליך שארך בממוצע כ – 6000 דקות י   (  כ – 100 שעות עבודה ביום)                                                                                                                                                            

אבל למה עולה ולמה חטאת? למה ה’ דורש הקרבה יומיומית של שני כבשים לעולה. קורבן תמיד – תמיד תינתן תשובה .

  —  ומעניין להשוות בין קורבן תמיד לקורבן יולדת – אולי ההקשר הוא “שימור ההמשכיות. קורבן צמיד זה הבעת תודה והערכה לבורא העולם על הבריה. קורבן יולדת הוא הבכת תודה לבורא טבע העולם וטבע האדם.                                                                

אנסה לערוך השוואה קלה של מספר מרכיבים –  להראות קצת מהדומה ומהשונה – בין יולדת למצורע —

— 

טומאה

—   יולדת   

אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָֽלְ֖דָה זָכָ֑רוְטָֽמְאָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים … וּשְׁלֹשִׁ֥ים יוֹם֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב בִּדְמֵ֣י טָֽהֳרָ֑ה … וְאִם-נְקֵבָ֣ה תֵלֵ֔ד וְטָֽמְאָ֥ה שְׁבֻעַ֖יִם כְּנִדָּתָ֑הּ וְשִׁשִּׁ֥ים יוֹם֙ וְשֵׁ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב עַל-דְּמֵ֥י טָֽהֳרָֽה:

— מצורע

אָדָ֗ם כִּי-יִֽהְיֶ֤ה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ֙…. נֶ֥גַע צָרַ֖עַת…. וְהִסְגִּ֧יר הַכֹּהֵ֛ן אֶת-הַנֶּ֖גַע שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים:…. וְהִסְגִּיר֧וֹ הַכֹּהֵ֛ן שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים שֵׁנִֽית: וְרָאָה֩ הַכֹּהֵ֨ן אֹת֜וֹ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִי֘ שֵׁנִית֒  ….. וְטִֽהֲר֤וֹ הַכֹּהֵן֙…..

וְכִבֶּס֩ הַמִּטַּהֵ֨ר אֶת-בְּגָדָ֜יו וְגִלַּ֣ח אֶת-כָּל-שְׂעָר֗וֹ וְרָחַ֤ץ בַּמַּ֨יִם֙ וְטָהֵ֔ר… וְיָשַׁ֛ב מִח֥וּץ לְאָֽהֳל֖וֹ שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים: וְהָיָה֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁבִיעִ֜י יְגַלַּ֣ח אֶת-כָּל-שְׂעָר֗וֹ….וְכִבֶּ֣ס אֶת-בְּגָדָ֗יו וְרָחַ֧ץ אֶת-בְּשָׂר֛וֹ בַּמַּ֖יִם וְטָהֵֽר:  

קורבן לטהרה – למי שיש

— יולדת

כֶּ֤בֶשׂ בֶּן-שְׁנָתוֹ֙ לְעֹלָ֔ה וּבֶן-יוֹנָ֥ה אוֹ-תֹ֖ר לְחַטָּ֑את  

— מצורע

  שְׁנֵֽי-כְבָשִׂים֙ תְּמִימִ֔ם וְכַבְשָׂ֥ה אַחַ֛ת בַּת-שְׁנָתָ֖הּ תְּמִימָ֑ה וּשְׁלֹשָׁ֣ה עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֤לֶת מִנְחָה֙ בְּלוּלָ֣ה בַשֶּׁ֔מֶן וְלֹ֥ג אֶחָ֖ד שָֽׁמֶן:  

קורבן טהרה למי שאין

— יולדת

וְאִם-לֹ֨א תִמְצָ֣א יָדָהּ֘ דֵּ֣י שֶׂה֒ וְלָֽקְחָ֣ה שְׁתֵּֽי-תֹרִ֗ים א֤וֹ שְׁנֵי֙ בְּנֵ֣י יוֹנָ֔ה אֶחָ֥ד לְעֹלָ֖ה וְאֶחָ֣ד לְחַטָּ֑את 

— מצורע

  וְאִם-דַּ֣ל ה֗וּא וְאֵ֣ין יָדוֹ֘ מַשֶּׂגֶת֒ וְ֠לָקַ֠ח כֶּ֣בֶשׂ אֶחָ֥ד אָשָׁ֛ם לִתְנוּפָ֖ה לְכַפֵּ֣ר עָלָ֑יו וְעִשָּׂר֨וֹן סֹ֜לֶת אֶחָ֨ד בָּל֥וּל בַּשֶּׁ֛מֶן לְמִנְחָ֖ה וְלֹ֥ג שָֽׁמֶן: וּשְׁתֵּ֣י תֹרִ֗ים א֤וֹ שְׁנֵי֙ בְּנֵ֣י יוֹנָ֔ה אֲשֶׁ֥ר תַּשִּׂ֖יג יָד֑וֹ וְהָיָ֤ה אֶחָד֙ חַטָּ֔את וְהָֽאֶחָ֖ד עֹלָֽה:

נושאים ופסוקים לעיון נוסף

וְלֹ֤א תְטַמְּאוּ֙ אֶת-נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם 

 וְכֹל֙ נֶ֣פֶשׁ הַֽחַיָּ֔ה

 אָדָ֗ם כִּי-יִֽהְיֶ֤ה  

    וְאִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִגַּ֖ע

ולפני שבועיים קראנו

 כָּל-נֶ֖פֶשׁ אֲשֶׁר-תֹּאכַ֣ל  

ישלנו מספר מושגים שמציינים בני האדם(זכר או נקבה) ואחד מהם גם מתאר בעל חי ואף שרץ או רמש. מה משמעות מושגים אלה ומה ההבדל אם יש?

על אדם מול נפש, מתוך

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%A4%D7%A9  

נפש (באנגלית: psyche או mind, בצרפתית: esprit = רוח, בגרמנית: Geist, ברוסית: Ум) היא מכלול ההתנסויות האישיות והייחודיות שיוצרות את עולמו הפנימי של האדם, וכוללות מודעות, חשיבה, הבנה, תפיסה, זיכרון וקשב, כמו גם דחפים, מצב רוח, רגשות וריגושים, הנעה, אפיוני אישיות וביטויים התנהגותיים, המאפשרים לאדם להכיר את עצמו ואת העולם ולפעול עליהם.   

התהליכים הנפשיים הם פרטיים ואיש אינו יכול לחוש בהם, מלבד הנפש החווה אותם בעצמה. לעומתם, התהליכים הפיזיים שייכים ל”רשות הרבים” מבחינה הכרתית. ניתן לכמת אותם, למדוד אותם ולהשוות ביניהם. כאשר אדם אומר שהוא גבוה יותר מחברו, זהו דבר שניתן להשוות אותו מבחינה כמותית. כאשר הוא אומר שהוא יותר שמח ממנו, זוהי תכונה שאין דרך ברורה למדוד אותה.  (ע”כ)

(מכאן שמעניין לבדוק אם בכל מקום שהתורה מדברת על נפש – זה ארוע יותר רגשי)

ומתוך

https://www.biu.ac.il/jh/parasha/tazria/mao1.html 

 אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים (ויק’ יג:ב).

הפתיחה לדיני הצרעת בלשון “אדם כי” היא יוצאת דופן למדיי. יש עוד שני עניינים בלבד שפותחים באותה לשון. האחד קשור לדיני הקרבנות – “דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה’ מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם” (א:ב), והשני קשור לדיני טומאת המת: “זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים” (במ’ יט:יד). מצוות אחרות באותן מערכות חוקים פותחות במילים “איש כי”, [1] או “נפש כי”. [2]

במדרש ההלכה [3] יש דיון פרשני במשמעות ההלכתית של המונח ‘איש’ והמונח ‘נפש’:

‘מכה איש ומת מות יומת’ (שמ’ כא:יב) למה נאמר… אין לי אלא שהכה את האיש, הכה את האשה ואת הקטן מנין? תלמוד לומר: ‘ואיש כי יכה כל נפש אדם’ (ויק’ כד:יז), להביא את שהכה את האשה ואת הקטן.

המסקנה העולה מן הדיון ההלכתי היא שהמונח ‘איש’ מציין את האוכלוסייה הגברית הבוגרת,   ואילו המונח ‘נפש’ כולל כל יצור חי במין האנושי. [4] אם כן, מה מציין המונח ‘אדם’?

מן הפסוק “וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם” (יח’ לד:לא) ניתן לראות שכבר יחזקאל [5] זיהה את המונח ‘אדם’ כמציין את ישראל דווקא. בעקבותיו פירשו כך גם חז”ל, ויישמו פירוש זה בהלכה: [6] “דתניא, רבי שמעון בן יוחי אומר:  קבריהן של נכרים אין מטמאין, שנאמר  ‘ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם’ – אתם קרויין אדם, ואין נכרים קרויין אדם”. כלומר, מאחר שדין טמאי מתים פותח ב”אדם כי”, מכאן שהוא נוגע רק לישראל. כך נתפרש גם דינו של המצורע בפרשתנו [7] ונקבע: “הכל מטמאין בנגעים חוץ מן הנכרים וגר תושב” [8] (משנה נגעים ג, א לפי נוסח תימן), וזאת על אף עדות הכתובים שגם גויים לוקים בצרעת, כנעמן שר צבא ארם (מל”ב ה), או בנגעים (בר’ יב:יז).

המצב מסובך מעט בדיני הקרבנות. הפסוק הפותח אומר: “אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה’ מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם”, אך אי-אפשר לטעון שהקרבנות מיוחדים לעם ישראל, שכן בויק’ כב:יח נאמר: “אִישׁ אִיש מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לְכָל נִדְרֵיהֶם וּלְכָל נִדְבוֹתָם אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה’ לְעֹלָה”. כיוון שכך, נתפרשה הנחיה זאת כפרט שיצא מן הכלל, ונקבע שגֵר, [9] או כל גוי לעניין זה, מביא רק עולת נדבה, כלשון הפסוק.

אולם, נשים לב שהפסוק הפותח את תורת הקרבנות אינו מכוון לכל הקרבנות, אף שהוא לכאורה מגדיר את כל הסוגים של בעלי החיים הראויים לקרבן, שהרי בהמשך הפרק הוכשר גם קרבן של עוף, ואין כל הנמקה לשינוי העקרוני הזה. רק כשסוקרים את כל פרטי הקרבנות, מתברר שאכן יש קרבנות שיש להביאם דווקא מן הבקר ומן הצאן, ואלה הם קרבנות ציבור, שמעצם טיבם מיוחדים לעם ישראל. אם כן, גם כאן נוכחנו לדעת שהמונח “אדם” מצומצם במשמעו.

השאלה שנשאלת היא מדוע נבחר המונח “אדם” כדי לייצג את עם ישראל בהקשרים שהזכרנו? הן היה אפשר לבחור בלשון אחרת לצמצום תחולת החוק לעם ישראל בלבד, כמו בויק’ יז:ג: “אִישׁ אִיש מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט”, וכמו בדב’ כד:ז: “כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל“; או אף כמו בויק’ כה:כה: “כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ”, ובדרך אחרת: “וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ  בַּעֲמִיתוֹ” (ויק’ יט: יא).

נראה שהתשובה לשאלה זאת טמונה בהסבר שנתנו חכמים למעמדו של עם ישראל כמייצג את האדם הראשון וכמתקן חטאו, אך גם כמי שנכשל אף הוא. וכך נאמר בשמות רבה לב:א:

בשעה שאמרו ישראל ‘כל אשר דבר ה’ נעשה ונשמע’ אמר הקב”ה: אדם הראשון צויתיו מצוה אחת כדי שיקיימנה והשויתיו למלאכי השרת, שנאמר ‘הן האדם היה כאחד ממנו’ (בר’ ג:כב), אלו שהן עושין ומקיימין תרי”ג מצות חוץ מן הכללים ומן הפרטים ומן הדקדוקים, אינו דין   שיהיו הן חיין וקיימין לעולם? … כיון שאמרו ‘אלה א-להיך ישראל’ (שמ’ לב:ד) בא מות עליהן. אמר הקב”ה: בשיטתו של אדם הראשון הלכתם, שלא עמד בנסיונו שלש שעות ובתשע שעות נקנסה עליו מיתה – ‘אני אמרתי א-להים אתם’ (תה’ פב:ו) והלכתם אחר מדותיו של אדם הראשון, ‘אכן כאדם תמותון’ (שם:ז). [10]

הרעיון של חז”ל מסביר מדוע פותחים דיני הטהרה מטומאת מת במילים “אדם כי”: המוות נגרם בגלל החטא, והטומאה היא ביטוי לחטא זה, על כן החוטא צריך לעשות מאמץ מודע להיטהר מן הטומאה, כסמל למאמץ של היטהרות מחטא; דיני המצורע פותחים באותו ביטוי, כי במקרא הושווה המצורע למת. אהרן אומר למשה על צרעת מרים: “אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ” (במ’ יב:יב), ובדברי חז”ל חוזר הרעיון שמצורע חשוב כמת (ראה תנחומא צו יג, יג ועוד); פרק הזמן המינימלי לטומאת צרעת הוא שבעה ימים, וזאת גם יחידת הזמן הדרושה להיטהר מטומאת המת; בשני המקרים משמשים עץ ארז ואזוב בידי הכוהן לטהרה, ובשניהם רק לאחר הטהרה הזאת שבים הטמאים לתוך המחנה. [11]

יש לציין, שההדגשה על הרחקתו של המצורע מן המחנה, יש לה הד בתהליך הכנת אפר הפרה בבמדבר י”ט, ושני העניינים כאחד כמו רומזים לסיפור הרחקתו של אדם הראשון מגן עדן. [12] התורה מתארת את המצורע בעת הרחקתו בתיאור של נידוי: “וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ … וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא. כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ” (ויק’ יג:מה-מו), וחז”ל מתארים גם את אדם הראשון כמנודה (ראה עירובין יח, ע”ב). [13]

אם נוסיף לכל אלה את דברי חז”ל שאדם הראשון עשה תשובה אשר התבטאה בהקרבת קרבן, [14] נבין מדוע פתחו דיני הקרבנות במילה “אדם”. (ע”כ)

…ומשהו קבליסטי מתוך

http://www.kab.co.il/heb/content/view/frame/73940?/heb/content/view/full/73940&main  

ובכמה מדרגות נקרא בן אדם: אדם, גבר, אנוש, איש. הגדול שבכולם הוא אדם. שכתוב, ויברא אלקים את האדם בצלמו. וכתוב, כי בצלם אלקים עשה את האדם. כתוב, אדם כי יקריב מכם קורבן לה’. ומי צריך להקריב קורבן? רק מי שחוטא, שהוא מדרגה גרועה, ועכ”ז כתוב, אדם?

 הקיום של העולם, של העליונים ושל התחתונים, הוא קורבן, שהוא נחת של הקב”ה. ומי ראוי להקריב לפניו נחת הזה? האדם. היקר מכל, שהוא יקר

 מגבר, אנוש, איש. כתוב, אדם כי יהיה בעור בשרו לנגע צרעת, ועכ”ז נקרא אדם. צריך הקב”ה לטהר אותו יותר מכל אחר, כי מי שהוא במדרגה עליונה על הכל, לא ישב כך בלי טהרה.

משום זה כתוב, באדם, והובא אל הכהן. ובא אל הכהן, לא כתוב, אלא, והובא, שיורה, שכל מי שרואה אותו, מחויב להקריב אותו לפני הכהן, כדי שהצורה הקדושה של אדם, לא תשב כך. וכתוב, איש או אשה כי יהיה בו נגע… איש או אשה כי יהיה בעור בשרם בהרות. ולא כתוב בהם והובא, אלא באדם בלבד כתוב, והובא, מפני חשיבותו.

כתוב, והאיש משה. כי זה משה האיש. למה לא נקרא אדם? משום שנקרא עבד אל המלך, שכתוב, לא כן עבדי משה, משה עבדי. ובערך הזה, נקרא ג”כ איש אל אדם העליון, ז”א, בהויה דאלפין, בגימטריא אד”ם. כתוב, ה’ איש מלחמה, ולא כתוב אדם? ובמקום הזה לא זכיתי להבין.. …..

 כתוב, אדם ובהמה. ולא כתוב, איש ובהמה. אע”פ שכאן מדרגה קטנה, שהרי משווה אותו לבהמה. מה שכתוב אדם ובהמה, שכן דרך הכתוב, לאחוז העליון מכולם והנמוך שבכולם. העליון שבכולם הוא אדם, והנמוך שבכולם היא בהמה.

הרי כתוב, ואדם אין לעבוד את האדמה. ואיזה חשיבות יש כאן, שמזכיר השם אדם? כל מה שיש בעולם לא היה אלא בשביל האדם, והכול מתקיים בשבילו. ע”כ, לא נראו בעולם והכול נעכב, עד שבא אותו, הנקרא אדם. כמ”ש, וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ. טרם, פירושו עד לא, משום שצורה עליונה, שנקראת אדם, לא נראתה. כמ”ש, ואדם אין לעבוד את האדמה. כלומר, הכול נתעכב בשביל אותה הצורה עד שנראתה. ומשום כך, לא נבראה צורה זו, אדם, אלא בצורה הראויה לו. כמ”ש, וייצר ה’ אלקים את האדם. בשם מלא, שהשם אדם הוא שלמות הכל וכולל הכל.

(ע”כ)

נֶ֥גַע צָרַ֖עַת  

המונח צרעת נמצא בשימוש בשפות שונות ןמתאר מחלת עור חריפה ביותר. מעניין שהתורה מקדישה למחלה זו 2 פרקים שכוללים פרטי פרטים. מה ידוע לנו כיום?

מתוך

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A6%D7%A8%D7%A2%D7%AA 

…..  הירחון המדעי נשיונל ג’יאוגרפיק, קבע שפרשת מצורע, שנכתבה לפני כ-3000 שנה, היא הפעם הראשונה בהיסטוריה שאנו מוצאים נהלים להתמודדות עם מחלה מידבקת….. (ע”כ. מומלך ביותר למעוניינים/ות)

חושבני שמספיק להיום, אז 

שבת שלום

שבוע טוב

ושמגפת הקורונה תיעלם ןתימחה מפני הארץ

להתראות

עמינדב

>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>

נספח

טבלת קורבנות

בטבלה הבאה מפורטים סוגי הקורבנות מהבהמה שהובאו למזבח בירושלים. פירוט הקורבנות מהעוף והנסכים לא מובא כאן, וכן הפרה האדומה שלא נעשתה על המזבח במקדש.

From:
Date: Sat, Apr 18, 2020 at 11:32 PM
‪Subject: ביום השמיני, וירא כבוד ה’. ותצא אש. את זה תאכלו‬
To:

הערה מאוחרת – לפי ההערה להלן, הייתי כמעט מוכן והיה הכוונתי לשלוח את הגליון השבועי אתמול – יום שישי בצהריים, אבל אז אירעה תקלה והמשלוח לצערי נדחה למוצ”ש.

הערה – עקב  הסגר והדילול הגדול בפעילויות היומיומיות, ניתנת לי האפשרות לעיין בפרשת השבוע בזמן שהתפנה. אי לכך אני מקווה להוציא את הגליון לפני כניסת השבת הקרובה

ולא כל כך לפרשה – מאמר על המגפות בתנ”ך ב –

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5712967,00.html

ערב שבת שלום

פרשת שמיני

משהו מהצד — קוראים בפרשה

 וַתֵּ֤צֵא אֵשׁ֙ מִלִּפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה וַתֹּ֨אכַל֙ עַל-הַמִּזְבֵּ֔חַ

 וַתֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ מִלִּפְנֵ֥י יְהוָֹ֖ה וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם…

  סתם דמיינתי – אולי כדאי לכתוב המשך עדכני לספר התורה איך נאמר בפרשתנו, פעמיים על ה’ ששולח את האש (איך נאמר אשה לה’ = אשה = אש ה’. אנחנו מעלים לו קורבן ואש יורדת משמים,

והנה, באוסטרליה  לפני מספר חודשים ירדה אש מהשמיים ואכלה חצי מדינה (שלא לדבר על הרי געש המפוזרים בעולם שמפעם לפעם יורקים אש (שיוצאת מלפני ה’) ש”אוכלת” קורבנות אדם, ומה עוד שיש לנו ברקע הפרת הבטחה מימות נח שלא יהיה עוד מבול לשחת את הארץ יהנה זכינו בצונאמי ומפעם לפעם טורנדויים וטייפונים),

ובימים טרופים אלה  אפשר להוסיף ולומר

ותצא  אש (נגיף קורונה) מלפני ה’  ותאכל מעל 100 אלף איש ואישה, טף וזקן… ועדיין לא שב חרון אפו, ועוד ידו נטוייה. אז נשוב לענייננו –…

ערב שבת שלום

וַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֔י קָרָ֣א מֹשֶׁ֔ה לְ..

חומש ויקרא אינו נראה כספר שמתאר היסטוריה כמו החומשים האחרים. רובו של ספר עוסק בנושאים שאכן קשורים ל:=”תורת כהנים”.

עיון בספר ויקרא = “תורת כהנים”, מגלה שפרט לסיפור עלילתי קצר על האיש המקלל (פרק כד,), אין בו סיפורי עלילה שמתארים בו אירועים של בני ישראל במדבר. כן, יש לנו את העלילה של הקדשת הכהנים ושריפת שני בני הכהן הגדול, שני אירועים “היסטוריים” (????)

ואכן הפסוק האחרון בחומש מסכם

אֵ֣לֶּה הַמִּצְוֹ֗ת אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָֹ֛ה אֶת-מֹשֶׁ֖ה אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּהַ֖ר סִינָֽי: (חזק)

רובו ככולו של החומש הוא אוסף חוקים ומצוות, ולקראת הסיום אפילו תוכחה (קטנה???) איומה ומאיימת.

לכאורה אין קשר “כרונולוגי” עלילתי בין חומש שמות לחומש ויקרא. ההמשך העלילתי הוא חומש במדבר אלא ש –

לפני שלושה שבועות בסיום חומש שמות קראנו

וְלֹֽא-יָכֹ֣ל מֹשֶׁ֗ה לָבוֹא֙ אֶל-אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד כִּֽי-שָׁכַ֥ן עָלָ֖יו הֶֽעָנָ֑ן וּכְב֣וֹד יְהֹוָ֔ה מָלֵ֖א אֶת-הַמִּשְׁכָּֽן:

לפני שבועיים, בתחילת חומש ויקרא קראנו

 וַיִּקְרָ֖א אֶל-מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָֹה֙ אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר..

הפסוק הפותח את החומש מקשר (באופן מלאכותי) בין חומש שמות לחומש ויקרא —                                                                                                                                     — משהראה שאינו יכול להיכנס אז הוא (כנראה) נעלב וכנראה היה בסביבה, או שה’ והוא קבעו ביניהם, או שהיה לו סמארטפון (או זום) מדברי ובו הוא קיבל הזמנה מה’.

,

(יש להעיר שבפסוקים לעיל “אהל מועד” = “משכן” שני שמות לאותו מקום, לעומת כתובים אחרים שמדברים על אהל מועד מחוץ למחנה.)

צפיתי בנספר קטעים בסרט 10 הדברות (יציאת מצריים, קריאת ים סוף וכו’)  ובו בזמן חשבתי על הפרשה – שמיני, ועל פרשות קודמות שעוסקות בהקמת המשכן, וכל האירועים שקדמו להקמת המשכן.   משום מה זה לא הסתדר לי. יופי של סרט, צילומים, עלילה וכו’,  מעניין שבסרט נכנס הרבה מהמדרש אבל כללית זה הפריע, איך אומרים לא כך כתוב בתנ”ך. מה שכן, הסרט העשיר לי את הדמיון ואני יכול עכשיו תוך כדי עיון במקרא, לדמיין (בנוחיות יתר) מה אירע במצריים, במדבר, רוב סיפורי חומש שמות וקצת סוף פרשת צו ותחילת פרשת שמיני, שסוף סוף חוזרים לבני ישראל —

 וַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֔י קָרָ֣א מֹשֶׁ֔ה לְאַֽהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו וּלְזִקְנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל:

 וַיֹּ֣אמֶר אֶֽל-אַֽהֲרֹ֗ן קַח-לְ֠ךָ֠ …

 וְאֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר קְח֤וּ…

הבה ננסה לדמיין מה קורה במדבר סיני בסוף החודש ה – 12 (של השנה הראשונה)  ליציאת  מצריים, אחרי מספר חודשים של נדודים, מלווים בהרפתקאות “מוזרות” ו – כ 5 חודשים לבניית המשכן.

לפי הסרט, היו להמוני בני ישראל (שכבר התחלקו לשבטיהם)   עגלות (ואנשים) עמוסים באוצרות של חפצים, מתכות ותכשיטים. הם נדדו  כ – 3 חודשים והגיעו למדבר סיני. שם, הם מצאו את עצמם ניצבים  מול הר סיני נדהמים למראה עיניהם ולמשמע אוניהם. כחודש ומשהו לאחר מכן משה רבנו יורד מההר כשבראשו (או ביומניו) יש פרטים על הקמת המשכן (הידוע גם כאהל מועד).בירידה הוא רואה את החגיגה סביב עגל הזהב ואז הוא שובר את שני לוחות הברית, וכנראה מתפלל עוד חודש וחצי. לא ברור אם במשך זמן זה הוא העביר את הוראות בניית המשכן לבני ישראל.

מה שכן – באמצע החודש ה -10 לצאת בני ישראל ממצרים, אחרי העלייה להר סיני והירידה, הוא מעביר את הדרישות לאסוף תרומות וחומרים, מוסר פרטים על הציווי הא-להי לבניית המשכן. עשיית כליו ותפירת בגדי הכהונה (ל – 4 בני אהרן) ובגדי פאר לאהרן אחיו. הבנייה וכו’ נמשכה כ – 5 חודשים והכל מוכן לטקס.

ומוזר הכל מסופר על משה ואחיו הכהנים (איפה הייתה מרים האחות בכל הטכס, הרי הנשים השתתפו בכל תהליך הבנייה???) אבל אין שום זכר לנשים בסיפור ושום כלום על תגובות או התנהגות העדה.

                    לפני שלושה שבועות קראנו/שמענו —

 וּמִן-הַתְּכֵ֤לֶת וְהָֽאַרְגָּמָן֙ וְתוֹלַ֣עַת הַשָּׁנִ֔י עָשׂ֥וּ בִגְדֵֽי-שְׂרָ֖ד לְשָׁרֵ֣ת בַּקֹּ֑דֶשׁ וַֽיַּֽעֲשׂ֞וּ אֶת-בִּגְדֵ֤י הַקֹּ֨דֶשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר לְאַֽהֲרֹ֔ן

הרבה עבודה, אבל לפי המקרא היו גם הרבה עובדים/ות (מתנדבים/ות???) כך שהעבודה הסתיימה תוך כ – 5 חודשים

 ואז ה’ מאותת שהוא “מפסוט” מהתוצאה.

וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית–בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ:  הוּקַם הַמִּשְׁכָּן. ….

וַיְכַ֥ס הֶֽעָנָ֖ן אֶת-אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וּכְב֣וֹד יְהֹוָ֔ה מָלֵ֖א אֶת-הַמִּשְׁכָּֽן:

 וְלֹֽא-יָכֹ֣ל מֹשֶׁ֗ה לָבוֹא֙ אֶל-אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד כִּֽי-שָׁכַ֥ן עָלָ֖יו הֶֽעָנָ֑ן ….

מעניין, וכאמור לעיל לא פלא שמייד (???) – בפתיחה לחומש/פרשת ויקרא

וַיִּקְרָ֖א אֶל-מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָֹה֙ אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר:

 ה’ כנראה מאפשר למשה להיכנס (או שמשה חיכה בחוץ???) ומעביר לו הנחיות חדשות/ישנות בנושא הקורבנות כללית ופרטית בקשר לטקס ההקדשה שנמשכה 8 ימים.

ראשית – הוראות מפורטות על הקורבנות שה’ דורש, והגיע הזמן להדריך את אהרן ובניו ולתת להם שיעורים תיאורטיים ותרגול מעשי —

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

קַ֤ח אֶֽת-אַֽהֲרֹן֙ וְאֶת-בָּנָ֣יו אִתּ֔וֹ וְאֵת֙ הַבְּגָדִ֔ים וְאֵ֖ת…..

וַתִּקָּהֵל֙ הָֽעֵדָ֔ה אֶל-פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: …

וַיַּקְרֵ֣ב מֹשֶׁ֔ה אֶֽת-אַֽהֲרֹ֖ן וְאֶת-בָּנָ֑יו וַיִּרְחַ֥ץ אֹתָ֖ם בַּמָּֽיִם:

וַיִּתֵּ֨ן עָלָ֜יו אֶת-הַכֻּתֹּ֗נֶת וַיַּחְגֹּ֤ר אֹתוֹ֙ ….

וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל-אַֽהֲרֹ֣ן וְאֶל-בָּנָ֗יו בַּשְּׁל֣וּ אֶת-הַבָּשָׂר֘ פֶּ֣תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵד֒ וְשָׁם֙ תֹּֽאכְל֣וּ אֹת֔וֹ וְאֶ֨ת-הַלֶּ֔חֶם

וּמִפֶּ֩תַח֩ אֹ֨הֶל מוֹעֵ֜ד לֹ֤א תֵֽצְאוּ֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים עַ֚ד י֣וֹם מְלֹ֔את יְמֵ֖י מִלֻּֽאֵיכֶ֑ם

וּפֶ֩תַח֩ אֹ֨הֶל מוֹעֵ֜ד תֵּֽשְׁב֨וּ יוֹמָ֤ם וָלַ֨יְלָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים … וְלֹ֣א תָמ֑וּתוּ כִּי-כֵ֖ן צֻוֵּֽיתִי:

כך שאהרן ובניו היו בהסגר 7 ימים שכנראה הוקדשו ללימודים (ואולי בני ישראל עומדים/יושבים בחוף 7-8 ימים ושותקים.

יש לשער שמשה רבנו היה במשכן כל 7 הימים להרכיב חלקים להקריב קורבנות ולהדריך את אהרן ובניו – והשבוע אנחנו קוראים

וַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֔י קָרָ֣א מֹשֶׁ֔ה לְאַֽהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו….. (היכן הם היו לפני הקריאה?)

 וַיִּקְח֗וּ אֵ֚ת אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה מֹשֶׁ֔ה אֶל-פְּנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַֽיִּקְרְבוּ֙ כָּל-הָ֣עֵדָ֔ה וַיַּֽעַמְד֖וּ  ….

אז אנחנו שם במדבר סיני בסוף החודש ה – 12 לצאת  בני ישראל ממצריים. מעניין שלא נזכרת השנה, חונים לא רחוק מהר סיני. ונזכור ברקע שיש לנו עסק עם כ – 2 מליון נפשות ואולי יותר.

מעניין גם שיש בין חז”לינו חילוקי דעות וחישובים סותרים באיזו שנה לבריאת העולם נחנך המשכן – כלומר באיזו שנה לבריאת העולם (יצאו בני ישראל ממצריים)

 כבר עיינתי בנושא על סתירות במקרא בקשר לתאריכים, אבל כללית ניתן לומר שהמשכן לפי המקרא נחנך כשבועיים (או שלושה – אם הוא נחנך בחודש ה =12 הוא חודש אדר) לפני תום השנה ליציאה ממצריים, שהייתה ב 15 לחודש הראשון

ניתוח נושא תאריכי הקמת המשכן ניתן

http://tora.us.fm/tnk1/tora/wyqra/yom8_1.html

(לא אצטט)

אז לפי המקרא – מתנדבים מבני ישראל מקימים משכן וכנראה מתייצבים כל יום לפני המבנה החדש לצפות במשה המנהיג עובד בשחיטת קורבנות יום יום ובאכילה בשרית בלתי פוסקת של אהרן ו – 4 בניו. (היכן הייתה אלישבע ונשות הבנים????) (את מי זה מעניין.???)

כך משה עובר את 7 ימי המילואים, בהם הוא גם המנהיג וגם הכהן הגדול — כך לפי ההוראות שהוא קיבל במרוצת 40 הימים (הראשונים וכנראה גם השניים) לשהותו על הר-סיני,

אין לנו ידע נוסף על התנהגות העדה שהתקהלה (לעיתים???) מול אוהל מועד (= המשכן) ,ולא יודעים מה “עמך” חשב על המשכן המפואר  ועל בגדי אהרן הכהן.

ומעניין להיזכר את ההתלהבות ההמונית לתרום ולעסוק בהקמת המשכן -יש לנו את “העדות” בכתב  —

וַיָּבֹ֕אוּ כָּל-אִ֖ישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂא֣וֹ לִבּ֑וֹ וְכֹ֡ל אֲשֶׁר֩ נָֽדְבָ֨ה רוּח֜וֹ אֹת֗וֹ הֵ֠בִ֠יאוּ אֶת-תְּרוּמַ֨ת יְהֹוָ֜ה לִמְלֶ֨אכֶת אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ וּלְכָל-עֲבֹ֣דָת֔וֹ וּלְבִגְדֵ֖י הַקֹּֽדֶשׁ:

 וַיָּבֹ֥אוּ הָֽאֲנָשִׁ֖ים עַל-הַנָּשִׁ֑ים כֹּ֣ל | נְדִ֣יב לֵ֗ב הֵ֠בִ֠יאוּ חָ֣ח וָנֶ֜זֶם

 וְכָל-אִ֞ישׁ אֲשֶׁר-נִמְצָ֣א אִתּ֗וֹ תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י…. וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים הֵבִֽיאוּ:

כָּל-מֵרִ֗ים תְּר֤וּמַת כֶּ֨סֶף֙ וּנְחֹ֔שֶׁת הֵבִ֕יאוּ

 וְכֹ֡ל אֲשֶׁר֩ נִמְצָ֨א אִתּ֜וֹ עֲצֵ֥י שִׁטִּ֛ים… הֵבִֽיאוּ:

 וְכָל-אִשָּׁ֥ה חַכְמַת-לֵ֖ב בְּיָדֶ֣יהָ טָו֑וּ וַיָּבִ֣יאוּ מַטְוֶ֗ה אֶֽת-הַתְּכֵ֨לֶת֙

 וְכָ֨ל-הַנָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֨ר נָשָׂ֥א לִבָּ֛ן אֹתָ֖נָה בְּחָכְמָ֑ה טָו֖וּ אֶת-הָֽעִזִּֽים:

 וְהַנְּשִׂאִ֣ם הֵבִ֔יאוּ אֵ֚ת אַבְנֵ֣י הַשֹּׁ֔הַם …וְאֶת-הַבֹּ֖שֶׂם וְאֶת-הַשָּׁ֑מֶן…

כָּל-אִ֣ישׁ וְאִשָּׁ֗ה אֲשֶׁ֨ר נָדַ֣ב לִבָּם֘ אֹתָם֒ לְהָבִיא֙ לְכָל-הַמְּלָאכָ֔ה …. הֵבִ֧יאוּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל נְדָבָ֖ה …

} וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל-מֹשֶׁ֣ה לֵּאמֹ֔ר מַרְבִּ֥ים הָעָ֖ם לְהָבִ֑יא …

 וַיְצַ֣ו מֹשֶׁ֗ה וַיַּֽעֲבִ֨ירוּ ק֥וֹל בַּֽמַּֽחֲנֶה֘ לֵאמֹר֒ אִ֣ישׁ וְאִשָּׁ֗ה אַל-יַֽעֲשׂוּ-ע֛וֹד מְלָאכָ֖ה לִתְרוּמַ֣ת הַקֹּ֑דֶשׁ וַיִּכָּלֵ֥א הָעָ֖ם מֵֽהָבִֽיא:

וְהַמְּלָאכָ֗ה הָֽיְתָ֥ה דַיָּ֛ם לְכָל-הַמְּלָאכָ֖ה לַֽעֲשׂ֣וֹת אֹתָ֑הּ וְהוֹתֵֽר:

איזו התלהבות, איזה יופי של , — (11 פעמים מופיע השימוש בשם הפועל “להביא”) כל האנשים והנשים(כן  הנשים לקחו חלק לא קטן בתרומות ????).

 אגב מהיכן היה להם את כל הרכוש היקר וכו’????? (והאם בככל הם זכרו את” מלחמת האזרחים” שבני לוי החלו בהרג המוני והמגפה??? אף מילה. ואולי כל ההתלהבות להביא “נדבה” הייתה כתוצאה מזה שבני לוי עם חרבות בידם עברו  ולקחו, כמו שנאמר

וְזֹאת֙ הַתְּרוּמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּקְח֖וּ מֵֽאִתָּ֑ם זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף…

ופתאום המשכן הוקם, אהרן ובניו (לפתע) נבחרים להיות הכהנים  ואין פוצה פה ומריע “הידד? או להיפך ואין פוצה פה ומצפצף???

סביר להניח שהעם כנראה מבין ושתק. ??.( ציפיתי שיהיו קצת הפגנות – למשל כמו בפרשת המרגלים ופרשת קורח (פרשה שאולי קרתה בבימי המילואים או מייד לאחר מכן, (אבל אין מוקדם….). אנחנו יודעים גם על האורגיה עם בנות מדיין בפרשת “בעל פעור” (מול המשכן????)  (ואולי היו הפגנות מחאה אבל הוטלה צנזורה חמורה)

מה העם  עושה במשך 7-8 ימים אלה או בכלל?

. מוזר.אבל  עוד מעט נראה שהם  בכו ( 2 מיליון + נפשות) אבל ללא מחיאות כפיים

(נסחפתי) – יש הרבה אי סדר (וקצת סתירות) ועל זה מדובר בגליונות קודמים

שאילות למחשבה

1, מה קרה ביום השבת במשך 7 הימים? האם הכל היה כרגיל? למה עורך התורה לא ניצל את ההזדמנות להכניס דוגמה. הרי בפרשות קודמות  יחד עם המינוי לבנייה בא גם הציווי לשמירת השבת טאף נאמר מספר פעמים.

2. מה עשה העם 7- 8  ימי המילואים? איך העדה חגגה את הקמת המשכן? (אולי אחכה לפרשת נשא בעיון נוסף על מתנות הנשיאים)

 עיונים קודמים

תשע”ד
http://toratami.com/?p=124

תשע”ה
http://toratami.com/?p=356
(על – ויהי ביום השמיני, דרש דרש, זאת החיה אשר תאכלו– טמא/טהור)

תשע”ו
http://toratami.com/?p=553
(על – טקס שבעת ימי המילואים, ויהי ביום… ותצא אש מלפני ה’, היום השמיני, וישא אהרן את ידיו…, ותצא אש זרה… ותאכל… יין ושכר אל ישתו, סנפיר וקשקשת- שקץ, טומאת שרצים/נבלות)

פרשת שמיני – תשע”ז
http://toratami.com/?p=757
(על: ויהי ביום השמיני קרא משה…, ראיית כבוד ה’. ויבא משה ואהרן…. ויצאו ויברכו את העם, ותצא אש מלפני ה’…ותאכל אותם…. בקרובי אקדש, יין ושכר…, זאת החיה אשר תאכלו, וכל הולך על כפיו)

פרשת שמיני – תשע”ח
ttp://toratami.com/?p=974
(על: קח לך עגל… וכפר בעדך, את זה לא תאכלו… טמא…יטמא, וזה לכם הטמא בשרץ, טהור הוא).

פרשת שמיני – תשע”ט

http://toratami.com/?p=1208

על: אירועי 7 הימים – טקס הקדשת המשכן, ביום השמיני… קחו שעיר עזים, וישא אהרן את ידיו…., וירא כל העם וירנו ויפלו, וישאום בכתנתם, ואת אלה תשקצו

לרענון – מה (בקיצור) תוכן פרשת שמיני,

בקצרה יש בפרשה שלושה – ארבעה נושאים עיקריים

— הקדשת המשכן, והכהנים

— שריפת שניים מבני אהרן

— היתרי ואיסורי  אכילת בשר(כולל עוף ,דגים ורמשים)

— דיני טומאה וטהרה במגע עם נבלות

וציטוט חלקי פסוקים —

1. קורבנות היום השמיני – על ידי אהרן ובניו ובני ישראל

 בַּיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֔י קָרָ֣א מֹשֶׁ֔ה לְאַֽהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו וּלְזִקְנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל:

 וַיֹּ֣אמֶר אֶֽל-אַֽהֲרֹ֗ן קַח-לְ֠ךָ֠ עֵ֣גֶל בֶּן-בָּקָ֧ר לְחַטָּ֛את וְאַ֥יִל

 וְאֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר קְח֤וּ שְׂעִיר-עִזִּים

2. – שריפת שני בני אהרן ותוצאותיה

וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי-אַֽ֠הֲרֹ֠ן נָדָ֨ב וַֽאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ

 וַתֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ מִלִּפְנֵ֥י יְהוָֹ֖ה וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם וַיָּמֻ֖תו

כָּל-בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל יִבְכּוּ֙ אֶת-הַשְּׂרֵפָ֔ה

3. תלונת משה על בני אהרן

וַ֠יִּקְצֹ֠ף עַל-אֶלְעָזָ֤ר וְעַל-אִֽיתָמָר֙

 מַדּ֗וּעַ לֹֽא-אֲכַלְתֶּ֤ם אֶת-הַֽחַטָּאת֙

4. מיתרי ואיסורי אכילת בשר חיות, עופות ודגים

 זֹ֤את הַֽחַיָּה֙ אֲשֶׁ֣ר תֹּֽאכְל֔וּ

 אַ֤ךְ אֶת-זֶה֙ לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ

5. טומאה וטהרה במגע – של אדם וכלים

אֵ֛לֶּה הַטְּמֵאִ֥ים לָכֶ֖ם בְּכָל-הַשָּׁ֑רֶץ כָּל-הַנֹּגֵ֧עַ בָּהֶ֛ם בְּמֹתָ֖ם…

מִכָּל-הָאֹ֜כֶל אֲשֶׁ֣ר יֵֽאָכֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יָב֥וֹא עָלָ֛יו מַ֖יִם יִטְמָ֑אכָל-מַשְׁקֶה֙ אֲשֶׁ֣ר יִשָּׁתֶ֔ה בְּכָל-כְּלִ֖י יִטְמָֽא

או סיכום סיפורי קצר מתוך –

https://old.galim.org.il/cgi-bin/week_issue/mabaparasha.pl?parashaId=28

… טקס המילואים של אהרון ובניו מסתיים ביום השמיני, עם הַקְרבת קורבנות, כאשר מברכים אהרון ומשה את כל העם, ונראה כבוד ה’ אל כל העם.  נדב ואביהוא, בני אהרון, מחליטים (אולי מתוך התרגשות) להקריב “אש זרה”- שה’ לא ציווה אותם. על דבר זה הם נענשים, ויוצאת אש מלפני ה’ השׂורפת אותם למוות.

בפרשת שמיני קובע ה’ כללים לגבי בעלי חיים המוּתָרים או האסורים באכילה. למשל, בין הבהמות מותר לאכול חיות המַפריסוֹת פַּרסָה, שוסעות שֶסַע ומעלות גֵירה (למשל, פרה). מחיות המים מותר לאכול את בעלי סנפיר וקשְׂקֶשֶׁת.  ומשֶרֶץ העוף  את אלה שיש להם כרעיים מעל לרגליים, לנתר בהם (למשל, ארבה, חגב וחרגול).

ואם כבר אז איור מהאתר הנ”ל – לקישוט

נושאים ופסוקים לעיון נוסף

 וַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֔י … קַח-לְ֠ךָ֠ עֵ֣גֶל בֶּן-בָּקָ֧ר לְחַטָּ֛את  וְאַ֥יִל …..קְח֤וּ שְׂעִיר-עִזִּים֙ לְחַטָּ֔את   וְעֵ֨גֶל

למה נבחרו בעלי חיים אלה לקורבן ולמה אהרן חייב לקחת עגל לחטאת ובני ישראל חייבים לקחת שעיר עזים לחטאת – למה ההבדל ומה היא המשמעות?

מתוך

http://www.daat.ac.il/daat/olam_hatanah/mefaresh.asp?book=3&perek=9&mefaresh=kli_yakar

…

קח לך עגל בן בקר לחטאת. יש מקשים: למה עגל של אהרן בא לחטאת, ועגל של ישראל בא לעולה?

ואמרו בזה, לפי שבחטא העגל לא חטא אהרן במחשבה, שהרי ודאי לא נתכוין לשם עבודה זרה כלל, ועיקר חטאו היתה במעשה שעשה העגל בפועל כמו שכתוב (שמות לב לה): ויגוף ה’ את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן. מה תלמוד לומר אשר עשה אהרן?

אלא להורות בא שאהרן לא חטא כי אם בעשיית העגל, ולא במחשבה, על כן קרבנו עגל לחטאת המכפר על חטא המעשה, אבל ישראל שחטאו גם במחשבה כי ודאי לשם עבודה זרה נתכוונו, על כן קרבנם עגל לעולה, הבא על חטא ההרהור. ומה שקשה על פירוש זה, הלא ישראל חטאו גם במעשה, שהרי השתחוו לו ויזבחו לו, ולמה לא הביאו לכפרה עגל לחטאת?

נראה לי שעל חטא הזביחה הביאו לכפרה השעיר, לפי שנאמר (ויקרא יז ז): ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, והיכן מצינו שזבחו ישראל לשעירים, שאמר לשון עוד?

אלא ודאי שעל מה שנאמר בעגל ויזבחו לו קאי, כי זביחה זו ודאי היתה לשעירים לשדים לא אלוה, כי כל המעשה ההוא היה מעשה שטן ושעירים ירקדו שם (ישעיה יג כא), על כן נאמר: קחו שעיר עזים לחטאת אבל אהרן שלא זבח לו כלל הביא עגל לחטאת לכפר על מה שעשה העגל.

אלא אמר להם משה: אתם יש בידכם מתחילה ויש בידכם מסוף. בתחילה, שנאמר (בראשית לז לא): וישחטו שעיר עזים, בסוף, שנאמר (שמות לב ח): עשו להם עגל מסכה, יבא שעיר ויכפר על מעשה שעיר, יבא עגל ויכפר על מעשה עגל, אבל אהרן לא היה לו חלק כי אם בעגל ע”כ.

ויש לדקדק, למה הוציא את אהרן מכלל מעשה דשעיר עזים, והלא גם לוי היה במעשה ההוא, ואדרבא שהיה לו חלק גדול במעשה ההוא יותר על אחיו כמו שפירש רש”י על פסוק שמעון ולוי אחים, (בראשית מט ה)?ומה שאמר בקרבן של אהרן והקרב לפני ה’. ובקרבן העם נאמר לזבוח לפני ה’?

יש אומרים:

לפי שהזביחה כשרה בזרים, אבל לא ההקרבה. ולי נראה, לפי שזבחי אלהים תכליתם להביא לידי רוח נשברה וישראל חטאו גם ברוח ההרהור, על כן נאמר בהם לזבוח לפני ה’ שאחר הזביחה יהיו לפני ה’, אבל אהרן שלא חטא במחשבה, על כן מיד אחר קיחת העגל לחטאת נאמר והקרב לפני ה’ כי מיד ותיכף נעשה קרוב אל ה’ אחר מעשה הקיחה.

פרק ט, ג

ואל בני ישראל תדבר לאמר. מה שצוה משה לאהרן שידבר אל ישראל, ולא צוה הוא בעצמו להם, לפי שרצה משה להראות לכל ישראל שאהרן נקי מן חטא העגל, דאם לא כן איך יצוה הוא להם קחו לכם עגל לכפרה, והרי יאמרו לו טול קורה כו’. או יהיה פירושו על דרך קשוט עצמך תחילה כו’ (ב”ב ס;), לפיכך מתחילה קח לך עגל בן בקר לקשֹׁט את עצמך תחילה ואחר כך ואל בני ישראל תדבר לאמר שיתקשטו גם המה ואז גם המה יכולין לקשט אחרים וזהו לשון לאמר.

קחו שעיר עזים לחטאת. לכפרה על מה שזבחו זבחיהם לשעירים, לכך נאמר לזבוח לפני ה’. ולא לשעירים כדרך שעשו בזביחה לעגל, כאמור.

ובתורת כהנים (ויקרא ט ג) דרשו

מה ראו ישראל להביא יותר מן אהרן?
אלא אמר להם משה: אתם יש בידכם מתחילה ויש בידכם מסוף. בתחילה, שנאמר (בראשית לז לא): וישחטו שעיר עזים, בסוף, שנאמר (שמות לב ח): עשו להם עגל מסכה, יבא שעיר ויכפר על מעשה שעיר, יבא עגל ויכפר על מעשה עגל, אבל אהרן לא היה לו חלק כי אם בעגל ע”כ.
ויש לדקדק, למה הוציא את אהרן מכלל מעשה דשעיר עזים, והלא גם לוי היה במעשה ההוא, ואדרבא שהיה לו חלק גדול במעשה ההוא יותר על אחיו כמו שפירש רש”י על פסוק שמעון ולוי אחים, (בראשית מט ה)?
ועוד, למה הזכיר לשון קודם וסוף, היה לו לומר אתם יש בידכם ב’ עבירות ולמה תלה העון במוקדם ומאוחר?
ועוד, מה ענין כפרת שעיר עזים לכפרת עון העגל?
גם פסוק ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה’. צריך ביאור, כי לא פורש בו להיכן קרבו?
ומהו שאמר זה הדבר אשר צוה ה’ תעשו מה יעשו עוד נוסף על מה שכבר עשו?

והקרוב אלי לומר בהיתר ספיקות אלו, שבעל מדרש זה סובר שהא בהא תליא, שאותו מעשה של וישחטו שעיר עזים היה סבה גם למעשה עגל, יען כי מהידוע שמדת הקנאה שהיתה באחי יוסף גרמה להם אותו מעשה של וישחטו שעיר עזים ומאז נשתרשה בתוכם מדת הקנאה לדורות, כמו שכתוב (תהלים סט י): כי קנאת ביתך אכלתני. היא קנאת בית ישראל …המצויה בין ישראל בכל הדורות יותר מבכל האומות עד שיצא העגל הזה מתוך שרבים קנאו במשה במחנה כקרח ועדתו,

(לעניות דעתי המחבר “שכח” משהו.הוא הזכיר שאהרן שהיה צאצא של לוי גם היה היה חלק בשעיר העזים כמו עוד 9 מבני יעקב. והתירוץ שלו דחוק, אם גם לא לעניין.  ועוד יותר שכח  או התעלם מזה המחבר, שלוי יחד עם אחיו שמעון, רצחו

 כל זכר בשכם וכו’. כךל שהיה על אהרן להקריב לא רק פר אחד אלא אולי עדר פרים +ממותה או פיל)

ומתוך מאמר על הנושא של כוונה מול תוצאה ב –

https://www.kipa.co.il/%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%99/%D7%94%D7%A2%D7%99%D7%A7%D7%A8-%D7%94%D7%9B%D7%95%D7%95%D7%A0%D7%94-%D7%90%D7%95-%D7%94%D7%A2%D7%99%D7%A7%D7%A8-%D7%94%D7%AA%D7%95%D7%A6%D7%90%D7%94/

…

לפי מדרש זה צריך לקרא את הפסוקים כך:

“וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת … וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל …”.

זאת משום שאהרון צריך לכפר על חטא העגל ולכן הוא אמור להקריב “עגל בן בקר לחטאת” (זהו המקום היחיד בכל התורה שנזכר בו הביטוי עגל בן בקר לחטאת ולא פר בן בקר לחטאת).

לעומתו, עם ישראל צריך להביא לחטאת גם שעיר עזים וגם עגל. העגל כדי לכפר על חטא העגל והשעיר כדי לכפר על מכירת יוסף בידי אחיו, שטבלו את כתונת הפסים שלו בדם השעיר, על מנת שאביהם יגיע למסקנה ש”טרף טרף יוסף”.

קולמוסים רבים נשתברו כדי להסביר את הקשר בין שני החטאים שנתבצעו בשני דורות רחוקים זה מזה וממילא בידי אנשים שונים. בדברינו השבוע נביא מדברי המלבי”ם בפירושו על ספר ויקרא ומדרש ההלכה שלו ה”ספרא”. המלבי”ם טוען שעל אחד משני החטאים הללו, עם ישראל היה יכול לטעון טענה שהייתה מוציאה אותו זכאי בדין.

על חטא מכירת יוסף יכלו האחים לטעון שכאשר אדם חוטא צריך לבחון את מעשיו במבחן התוצאה ולא במבחן הכוונה. לכן, אף על פי שכוונתם הייתה רעה התוצאה הייתה מצוינת. מכירתו של יוסף לעבד במצרים גרמה לכך שהוא הפך לסגנו של פרעה, מה שהציל את משפחתו בימי הרעב וממילא את עם ישראל לדורותיו.

על חטא העגל אפשר לטעון טענה הפוכה. כאשר האדם חוטא יש לבחון את מעשיו לפי מבחן הכוונה ולא לפי מבחן התוצאה. כוונתם של אהרון וגם של בני ישראל בבניית העגל הייתה לעבוד את הקב”ה. כך ניתן להוכיח בקלות מתוכן השיר ששרו סביבו:

“וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” (שמות ל”ב ד).

אומנם התוצאה הייתה איומה ונוראה – עבודת אלילים ב”מיטבה”.

לכן, לפני שהתחילו לעבוד במשכן, היה צורך לכפר על שני החטאים הללו, שאף על פי שעל כל אחד מהם ניתן לסנגר, על שניהם יחד אי אפשר. בהזדמנות זו נזכיר כי חטא מכירת יוסף – חטא יסודי בתחום של “בין אדם לחברו”, קדם לחטא העגל – חטא יסודי בתחום של בין אדם למקום

.(ע”כ)

ומתוך מאמר  שמנתח את גישת הדרשן לפסוקי הפתיחה של הפרשה והקשר שלהם למעמד הר סיניב –

http://etzion.gush.net/vbm/archive/9-midhal/08hayom.php

….בדיקה בכל קרבנות הבקר שבתורה מעלה שזהו הקרבן היחיד בתורה שנזכר בשם “עגל”, ולא בשמות הרגילים “פר” או “שור”. ובפסוקים שלנו, לא זו בלבד שעגל נזכר כאן באופן יחידאי, אלא הוא אף נכפל! גם בחטאת אהרון וגם בעולת העם. דומה, אם כן, שהדרשן מצא כאן מילה מנחה הרומזת בצורה ברורה לחטא העגל….

ננסה אף כאן לטעון שההשוואה בין היום השמיני לבריאת השמים והארץ אין מקורה אך ורק בהשוואה המילולית, הפורמלית משהו, של “ויהי” – “ויהי”, אלא בהשוואה כללית בין תהליך הקמת המשכן לבריאת העולם. ואכן, בדיקה של פרשיות הבריאה והקמת המשכן מעלה הקבלות לשוניות מפתיעות:

מסתבר מאד, אם כן, שבתשתית הגזירה השווה של “ויהי ויהי” עומדת הקבלה רחבה יותר בין הפרשיות[7], שהגזירה השווה עצמה היא רק “קצה הקרחון” אותו חושף הדרשן לפנינו[8]. אך ננסה לברר, האם הדימיון המילולי בין הפרשיות טומן בחובו גם קשר רעיוני ביניהן, אליו מנסה הדרשן לרמוז? (ע”כ)

(איך נאמר – 70 פנים לתורה, כמה פנים לפסוק אחד?

 מַדּ֗וּעַ לֹֽא-אֲכַלְתֶּ֤ם אֶת-הַֽחַטָּאת֙ בִּמְק֣וֹם הַקֹּ֔דֶשׁ… וְאֹתָ֣הּ | נָתַ֣ן לָכֶ֗ם לָשֵׂאת֙ אֶת-עֲוֹ֣ן הָֽעֵדָ֔ה לְכַפֵּ֥ר עֲלֵיהֶ֖ם לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה: 

 הֵ֚ן לֹֽא-הוּבָ֣א אֶת-דָּמָ֔הּ אֶל-הַקֹּ֖דֶשׁ פְּנִ֑ימָה אָכ֨וֹל תֹּֽאכְל֥וּ אֹתָ֛הּ בַּקֹּ֖דֶשׁ כַּֽאֲשֶׁ֥ר צִוֵּֽיתִי:

2 פסוקים מרשימים בעוצמתם, אבל בקריאה שנייה הם נשמעים מוזרים. כל הנושא, כל מה שקרה בקשר לאכילה לא ברור.  כבר עיינתי בנושא לפני כ – 5 שנים _דרש דרש..אבל לא

שמתי לה שכל הרוגז של משה היה “למה לא אכלתם”? האםהיו חייבים לאכול, האם לא היו להם הרבה בשרים אחרים – למשל מהשור ואיל לשלמים?למה לאכול דווקא את שעיר החטאת? הרי בין כך שורפים את כל הבשר שנותר למחרת בבוקר??? תמוה

.

, ברור יש לנו יום שמיני עמוס. האם אנחנו יודעים באיזו שעה אנחנו נמצאים.? לפני  שנה בגליון —

http://toratami.com/?p=1208

עשיתי הערכת זמן, וחישבתי שעד לשריפת שני הבנים, עברו כ – 3.5 שעות נוסיף לזה כשעה ואולי שעתיים של בלגן קב השריפה, כך שאם התחילו בטקס ב – 8 בבוקר אנחנו נמצאים גשעה 2 אחר הצהריים ו – 3 או 5 הכהנים לפני השריפה בטח אכלו את רקיקי המצות ואת שוק הירל וכו’, ככתוב

 וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל-אַֽהֲרֹ֗ן וְאֶ֣ל אֶ֠לְעָזָ֠ר וְאֶל-אִ֨יתָמָ֥ר | בָּנָיו֘ הַנּֽוֹתָרִים֒ קְח֣וּ אֶת-הַמִּנְחָ֗ה הַנּוֹתֶ֨רֶת֙ מֵֽאִשֵּׁ֣י יְהֹוָ֔ה וְאִכְל֥וּהָ מַצּ֖וֹת אֵ֣צֶל הַמִּזְבֵּ֑חַ… וְאֵת֩ חֲזֵ֨ה הַתְּנוּפָ֜ה וְאֵ֣ת | שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֗ה תֹּֽאכְלוּ֙ בְּמָק֣וֹם טָה֔וֹר אַתָּ֕ה וּבָנֶ֥יךָ וּבְנֹתֶ֖יךָ אִתָּ֑ךְ

מתוך ניתוח הבעייה ב –

http://tora.us.fm/tnk1/tora/wyqra/wy-10-19.html

 ….

1. (ע”פ רש”י ורמב”ן)באותו יום הוקרבו שלושה שעירי חטאת, והשעיר שעליו היה הויכוח היה שעיר החטאת של ראש חודש. אהרן ובניו לא אכלו את השעיר, משום שהיו אבֵלים על מות בני משפחתם – נדב ואביהוא – שנהרגו באותו יום, ועל-פי ההלכה, אסור לאבל לאכול מקרבן.

משה כעס, משום שחשב, שהיה עליהם לאכול קרבן זה ביום למרות האבל, כמו שציווה אותו ה’ בקשר לקרבנות האחרים של אותו יום – המנחה והשלמים, פסוקים 12-15: “קחו את המנחה הנותרת מאשי ה’ ואכלוה מצות אצל המזבח כי קדש קדשים הוא… ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור אתה ובניך ובנתיך אתך, כי חקך וחק בניך נתנו מזבחי שׁלמי בני ישׂראל…”;

אך אהרן השיב לו, שיש הבדל בין שעיר החטאת לבין המנחה והשלמים, כי שעיר החטאת הוא קרבן קבוע – הוא קרֵב בכל ראש חודש (ראו במדבר כח), ולכן קדושתו גדולה יותר, ‘ואסור לאכול אותו במצב של אֵבֶל; – “ואילו אכלתי חטאת היום – האם זה היה טוב בעיני ה’?!”; ומשה הודה שטעה בהלכה, ושאהרן צדק – “וישמע משה, וייטב בעיניו”.

בפירושים אלה יש כמה בעיות:הפירושים מסתמכים על ההנחה שאותו היום היה ראש חודש, ועל-פי הפשט זה היה היום השמיני בחודש.בכל הפרק נזכר רק שעיר אחד – “שעיר החטאת” בה”א הידיעה, וזה שעיר החטאת המיוחד שהוקרב רק באותו יום, לכבוד חנוכת המשכן. על-פי סדר העניינים בפרק ט, שעיר זה נשרף עוד לפני שבני-אהרן מתו.ההתאמ\בין הפירוש לפסוקים היא בעייתית, ודורשת להוסיף הסברים רבים והנחות רבות שאינן מופיעות בפסוקים,

ע”פ ראב”ע)אהרן ובניו אכלו מן השעיר כמות קטנה, רק כדי “לצאת ידי חובה”, ולאחר מכן שרפו אותו;

משה כעס, כי לא ידע שהם אכלו מן הקרבן;ואהרן ענה לו, שבגלל האסון הגדול שקרה לו באותו יום (“הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם לפני ה’, ותקראנה אותי כאלה”), לא יכל לאכול כמות גדולה, ואכל רק כמות קטנה – רק את המינימום הדרוש כדי שייטב בעיני ה’ (“ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני ה'”). ואלה דבריו: “הַיִּיטָב בעיני ה’: יש מד קדקים שאמרו שהה”א של התימה לא יהיה אחריו דגש… ובעבור שמצאו יו”ד ‘ הַיִּיטַ֖ב  ‘ דגוש – אמרו כי זה הה”א לידיעה, כה”א “השבה עם נעמי”, “הנמצאו פה”, “העיר ההוללה”, ואלה ההי” ן במקום ‘אשר’ הנה, [כאילו שכתוב: ‘ששבה עם נעמי’, ‘שנמצאו פה’, ‘העיר שהוללה’] כן פירוש הייטב [כמו: ‘שייטב’]. ועוד אמרו, כי ואכלתי – פועל עבר, ואילו היה עתיד היה מלרע, כמו “ודיברתי אל הנביאים”, “ודיברתי אתך”. והטעם, כי בניי הנשרפים היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם, כי העגל והאיל בעד אהרן ובניו. ותקראנה אותי כאלה – פירושו, צרות או דאגות על מות הבנים. ובעבור זה לא יכולתי לאכול כל החטאת, רק אכלתי ממנה מה שייטב בעיני ה’. והטעם – מה שיוציאני לידי חובה”.הבעיה בפירוש זה היא, שהוא מניח שיש שתי תופעות דקדוקיות נדירות בפסוק אחד (פועל בעבר בלי ו”ו ההיפוך – “ואכלתי”, וה”א הזיקה לפני פועל בעתיד – “הייטב”), צירוף בעל סבירות נמוכה מאד. ללא התופעות הנדירות, הפסוק היה נראה בערך כך: “ותקראנה אותי …….כאלה, ואוכל חטאת היום כאשר ייטב בעיני ה'”.פירוש דומה (שד”ל בשם הכורם ורשב”ם): אהרן טען, שאין זה ראוי לאכול את קרבן ה’ בצער, כי אכילת הקרבן היא מעשה מקודש שראוי לקיים בשמחה; ומכיוון שאהרן ובניו לא יכלו לשמוח באותו יום, העדיפו לשרוף את הקרבן: …!הבעיה בפירוש זה היא, שעל-פי סדר העניינים בפרק ט, נראה שהשעיר נשרף (בפרק ט) עוד לפני שבני אהרן מתו (בפרק י), ולכן לא ייתכן שהאבל הוא הסיבה לשריפה!

ולכן נראה לי (אראל), שבני אהרן אכן טעו בכך ששרפו את החטאת (הסיבה שהם טעו מוסברת כאן), ואהרן לא בא להצדיק אותם אלא רק ללמד עליהם זכות, והוא טען שתי טענות:”הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם לפני ה'” – היום זו הפעם הראשונה שהם מקריבים קרבנות, הם עדיין לא בקיאים בכל הדינים, ושריפת השעיר היתה טעות של טירונים; (פירוש דומה פירש אברבנאל)”ותקראנה אותי כאלה; ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני ה’?!” – בכל מקרה, גם אילו לא היו שורפים את השעיר, לא היה טעם שאוכל ממנו, כי מטרת האכילה היא לכפר על בני ישראל, וכדי לכפר צריך להתכוון, ולאחר האסון שקרה לי היום – לא הייתי מסוגל להתכוון כראוי, ולכן גם לא הייתי יכול לכפר על בני ישראל באכילתי, וזה בוודאי לא היה טוב בעיני ה’, שאוכל קרבנות בלי כוונה ראויה.השעיר לא נשרף בגלל האֵבֶל – הוא נשרף עוד לפני האבל; אך אהרן אמר למשה שאין טעם שיכעס על בניו, כי הטעות שלהם ממילא לא גרמה נזק.

סיכום – מי צדק בויכוח?

לפי רוב הפירושים, אהרן צדק, ומשה טעה בהלכה או במציאות (מתוך כעס או מסיבה אחרת), והודה בטעותו;

אך לפי הפירוש האחרון, משה צדק, בני אהרן  טעו בהלכה מתוך חוסר-ניסיון או מסיבה אחרת), אהרן התנצל בשמם, ומשה קיבל את ההתנצלות

(ע”כ. וקצת הרבה הארכתי בציטוט)

והשאילה היא – האם הכהנים חייבים לאכול מבשר החטאת? – מסתבר שכן – זו מצווה. ואכן מתוך –

http://www.daat.ac.il/daat/mitsvot/main.asp?nos=1&subm1=1&book=1&id=102

 קב. מצות אכילת בשר חטאת ואשם – ספר החינוך

המצווה בכל הספריםשנצטוו הכהנים לאכול בשר קצת מן הקרבנות, כגון החטאת והאשם, שנאמר עליהם (שמות כט לג) ואכלו אתם אשר כפר בהם, ואמרו זכרונם לברכה (פסחים נט ב) כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים.

ועניין מעשה החטאת והאשם איך היו עושין אותן, ומקום וזמן אכילתן כסדר שלהם, נכתבנו בעזרת השם.

וכלל הדבר, שכל בשר קורבן החטאת והאשם היה נאכל לזכרי כהונה בעזרה, חוץ מן האמורין שבהן, ואין לבעלים בהם כלום. ושם יתפרש גם כן מה הן האמורין. ובכלל מצות עשה זה גם כן שיאכלו חלקם המגיע אליהם מכלל הקרבנות שנקראין קודשים קלים, וכן אכילת התרומה בכלל המצוה.

ואולם אין אכילת קודשים קלים ותרומה כמו אכילת בשר חטאת ואשם. שבאכילת חטאת ואשם, תשלם כפרת המתכפר, כמו שאמרו זכרונם לברכה ‘כהנים אוכלים – ובעלים . מתכפרים’, ואכילת קודשים קלים ותרומה, לא יוסיף ולא יגרע במצות המקריב והנותן.

(ע”כ)

כֹּ֚ל שֶׁ֣רֶץ הָע֔וֹף הַֽהֹלֵ֖ךְ עַל-אַרְבַּ֑ע

 אַ֤ךְ אֶת-זֶה֙ תֹּֽאכְל֔וּ מִכֹּל֙ שֶׁ֣רֶץ הָע֔וֹף הַֽהֹלֵ֖ךְ עַל-אַרְבַּ֑ע אֲשֶׁר-(לא) ל֤וֹ כְרָעַ֨יִם֙ מִמַּ֣עַל לְרַגְלָ֔יו 

 אֶת-אֵ֤לֶּה מֵהֶם֙ תֹּאכֵ֔לוּ אֶת-הָֽאַרְבֶּ֣ה לְמִינ֔וֹ

וְכֹל֙ שֶׁ֣רֶץ הָע֔וֹף אֲשֶׁר-ל֖וֹ אַרְבַּ֣ע רַגְלָ֑יִם שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא

מענין ש 4 פסוקים –  מתוך 23 פסוקים שמפרטים בעיקר מה לא לאכול – מתארם בפירוט מה כן אפשר ומ אסור לאכול בין מיני הארבה.

(סתם שאילת תם – האם הארבה שירד על מצריים במכה השינית היה מסויג שנתין לאוכלו. ויש להניח שאם הפירוט הזה ניתן במקרא, הרי מאוד ייתכן שהארבה היה מאכל די נפוץ. ושאילת תם שנייה – אם כך ךמה הוא לא נכנב לרשימת הקורבנות בתור קורבן? לעניים???)

ומתוך התלמוד ב –

https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=13774

..

מתניתין: סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה, וסימני העוף לא נאמרו, אבל אמרו חכמים: כל עוף הדורס – טמא, כל שיש לו אצבע יתירה, וזפק, וקורקבנו נקלף – טהור, ר’ אלעזר בר’ צדוק אומר: כל עוף החולק את רגליו – טמא. ובחגבים: כל שיש לו ארבע רגלים, וארבע כנפים, וקרצולים, וכנפיו חופין את רובו, רבי יוסי אומר: ושמו חגב וכו'” (חולין נט ע”א).

שם עברי: ארבה המדבר    שם באנגלית:    Desert locust    שם מדעי:  Schistocerca gregaria

נושא מרכזי: לזיהוי החגבים

נקדים לעיון במקורות העוסקים בחגבים תאור טקסונומי (טקסונומיה = תורת המיון) ומורפולוגי (של המבנה) של קבוצת החרקים הנכללת בשם “חגב”. החגבים העניקו את שמם לסדרה שבה הם נכללים – סדרת החגבאים (Orthoptera). סדרה זו כוללת בארץ בנוסף לחגבים את הצרגולים, החרגולים, הצרצרים והערצבים. סדרת החגבאים מונה כ – 20,000 מינים ומאפייניה הם: גלגול חסר, גפי הפה נושכות-לועסות (בניגוד למשל לגפי הפה של הפרפרים הבנויים כחדק מציצה), חזה קדמי גדול, זוג הרגליים האחוריות גדול בהרבה משני הזוגות הקדמיים ומשמש לניתור. הכנפיים הקדמיות צרות ומוקשות והן חופות את הכנפיים האחוריות הגדולות והקרומיות. התעופה מתבצעת בעזרת הכנפיים האחוריות ואילו תפקיד הכנפיים הקדמיות להגן בזמן מנוחה על הכנפיים האחוריות המקופלות כמניפה מתחתן. קיימים מיני חגבאים חסרי כנפיים או בעלי כנפיים מנוונות. לרוב החגבאים יש איברי קול ואיברי שמע מפותחים. הצרצרים הם דוגמה טובה ליכולת הווקאלית (קולית) של החגבאים.  …

קשה להניח שרש”י לא היה מודע לכך שלזבובים יש 6 רגלים ואף על פי כן כללם בשרץ העוף בעל 4 הרגלים. מצאתי הסבר דומה ב”דעת מקרא” אלא שלענ”ד יש מקום לפקפק בשתי נקודות. שם מוצע לפרש שהתאור “שרץ העוף ההולך על ארבע” כוונתו לומר שיש לו לפחות 4 רגלים. לי נראה שהמספר 4 הוא בדיוק 4 ולא יותר. ב”דעת מקרא” נאמר שספירת זוגות הרגלים על ידי התורה לא כוללת את הרגלים הקדמיות הנחשבות לידיים. מפשט הפסוקים נראה יותר שספירת הרגליים לא כוללת את הגפיים יוצאות הדופן שאינן משמשות להליכה כמו למשל הכרעיים בחגבאים שהן דווקא הרגליים האחוריות.

(ע”כ.מומלץלעין  למנוניינים/ות ביותר פרטים ותמונות)

ירבה מפרשים מנסים את עניין “שרץ ההולך על 4″  ולהתווכח עליו. למשל”.מתוך

http://daatemet.org.il/he/question/%D7%9C%D7%97%D7%A8%D7%A7-%D7%99%D7%A9-4-%D7%A8%D7%92%D7%9C%D7%99%D7%99%D7%9D/

….

שרץ העוף – הם הדקים הנמוכים הרוחשין על הארץ כגון זבובים וצרעין ויתושין וחגבים.

התורה מבדילה בין ארבעת הרגליים לבין “רגליים” הנועדו לשימושים השונים של החרקים.

לדוגמא, לגמל שלמה יש ארבעה רגליים + שני רגליים יוצאות מין הכלל שהן רגלי טרף. גמל השלמה משתמש בהם אף ורק לטרף ולא כמו רגליו האחרות! אותו דבר בחרגולים, ארבעה רגליים + רגלי ניתור ענקיים ששונים מהרגליים האחרות ומעניקים לו תכונות מיוחדות. אפשר לתת אינספור דוגמאות כמו הערצב שרגליו משמשות לניסור צמחים, כמו חותרן שרגליו הקדמיות משמשות כמשוטים וכו’.

בנוסף לכך כמו שאמרתי יש חרקים להם יש 4 רגליים בלבד!

דוגמא לכך ניתן לראות את הפרפר המכונה “סטירית עמומה” אשר את תמונתה תוכל לראות בקישור הבא:

http://daf-yomi.com/Data/UploadedFiles/UserFilesCK/chagav11.jpg

דרך נוספת, ואת האמת הגיונית הרבה יותר ליישב את הפסוק היא בעזרת הרעיון הפשוט שהתורה ציוותה על בני ישראל לא לאכול את החרקים שיש להם לפחות ארבעה רגליים!! (דגש על המילה “לפחות”).

אם הפסוק היה אומר שש רגליים הייתי יכול לטעון שהתורה מאפשרת לאכול חרקים כגון “הסטירית העמומה”. וכוונת התורה היא לא לאפשר לאכול גם את החרקים מסוג זה.
…….. (דעה מגיבה)
אני לא מבין בחרקים. אבל לכל הפחות בהגדרה חרק הוא בעל 6 רגליים (או שלוש זוגות רגליים):
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%97%D7%A8%D7%A7%D7%99%D7%9D

פרפר סטירית כולל סטירית עמומה הוא בעל 6 רגליים:

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%AA

(ועוד דעה)

גם אני אינני מבין בחרקים. אני פשוט קורא מאמרים שאתם מתכחשים אליהם ככול הנראה ומצליח להבין מספר דברים.

לדוגמא –

http://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=8538

ולפרפר הספיציפי שנתתי יש 4 רגליים בלבד! הקישור שהבאת הוא לכול זן הפרפרים הנקרא “סטירית”, ואכן לחלק מין הפרפרים בזן זה יש 6 רגליים. “סטירית עמומה” היא סוג יוצא דופן של פרפר.(ע”כ. טוב שיש בקיאים וברו שאחד מהם היה עורך התורה אם לא ה’ בכבודו ובעצמו)

זֹ֣את תּוֹרַ֤ת הַבְּהֵמָה֙ וְהָע֔וֹף וְכֹל֙ נֶ֣פֶשׁ הַֽחַיָּ֔ה הָֽרֹמֶ֖שֶׂת בַּמָּ֑יִם וּלְכָל-נֶ֖פֶשׁ הַשֹּׁרֶ֥צֶת עַל-הָאָֽרֶץ: 

לסיום מקוצר — חצי פרק(23 פסוקים) מתוך 3 פרקי הפרשה מכיל —

 — הגדרות של הבהמות והדגה המותרות לאכילה והאסורות

–פירוט ארוך של שמות 4 בעלי החיים, הולכי על 4 שאסורים באכילה

— פירוט שמות של 19 בעלי כנף שאסורים באכילה

— הגדרות של :שרץ העוף המותר או אסור באכילה עם שמות מיני הארבה המותרים באכילה

חלק שני של הפרק (עוד 23 פסוקים) מפרט —

וּלְאֵ֖לֶּה תִּטַּמָּ֑אוּ כָּל-הַנֹּגֵ֥עַ בְּנִבְלָתָ֖ם יִטְמָ֥א עַד-הָעָֽרֶב ..

וְכֹ֣ל | הוֹלֵ֣ךְ עַל-כַּפָּ֗יו בְּכָל-הַֽחַיָּה֙ הַהֹלֶ֣כֶת עַל-אַרְבַּ֔ע טְמֵאִ֥ים הֵ֖ם לָכֶ֑ם כָּל-הַנֹּגֵ֥עַ בְּנִבְלָתָ֖ם יִטְמָ֥א עַד-הָעָֽרֶב:

 וְהַנֹּשֵׂא֙ אֶת-נִבְלָתָ֔ם יְכַבֵּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָמֵ֣א עַד-הָעָ֑רֶב

כָ֨ל-כְּלִי-חֶ֔רֶשׂ אֲשֶׁר-יִפֹּ֥ל מֵהֶ֖ם אֶל-תּוֹכ֑וֹ כֹּ֣ל אֲשֶׁ֧ר בְּתוֹכ֛וֹ יִטְמָ֖א וְאֹת֥וֹ תִשְׁבֹּֽרוּ:

 ……

אַ֣ךְ מַעְיָ֥ן וּב֛וֹר מִקְוֵה-מַ֖יִם יִֽהְיֶ֣ה טָה֑וֹר 

סוף סוך יש לנו את ה”מקווה” לטהרה

דיון בנושא ה”מקווה” ניתן ב –

https://mikve.net/content/19/

מומלץ למעוניינים/ות. לא אצטט)

מספיק להיום הארכתי יותר מהרגיל כי היהלי  הרבה זמן לעיין בכתובים, ללמוד ולקשקש

אז עוד למעוניינים/ות — אוסף מאמרים מעניינים על נושאי פרשת שמיני ניתן ב –

https://www1.biu.ac.il/Vayikra/Shmini

 – למשל —

נדב ואביהוא תאומים

https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/shmini/mao.html

 או – חיות והעופות הכשרים – מדוע…

 ( לבחירה עצמית)

שבת שלום

שבוע טוב

להת

From:
Date: Sun, Apr 5, 2020 at 2:10 AM
‪Subject: צו את…. דבר אל…. קח את‬
To:

חג פסח שמח וכשר לכל קוראי/ות גליון זה ולמשפחותיהם.

 ולמרות שהשנה חוגגים את חג החירות מתוך “עבדות” = סגר בבית, הבה נשמח ונחגוג מתוך תקווה שבקרוב תהיה חרות של בריאות וחירות לשוטט חופשי בארץ ובעולם

ערב שבת שלום

פרשת צו

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר

צַ֤ו אֶֽת-אַֽהֲרֹן֙ וְאֶת-בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָֽעֹלָ֑ה הִ֣וא הָֽעֹלָ֡ה….

כשחז”לינו (וטובי הפילוסופים האורתודוכסים) מנסים לומר לי שה’ (לפי התורה) בעצם לא רוצה קורבנות, וזה רק בגלל שהאדם רוצה “לשדר” כוונות אמונה,או איזו התפלספות דומה שבנוייה על תפיסת העולם של האלף השני)  אז או שאני בור ולא מבין פשוטו של מקרא, או שהם רוצים לטייח את עיני. והרי חז”ל עצמם קבעו ש”אין מקרא יוצא מידי פשוטו”.

בימינו לא ברורה המשמעות של “רצון” ה’ (או א-להים) שיקריבו לו – כלומר שישחטו וישרפו כליל או חלקית בעלי חיים, או בכלל בשביל מה להקריב?

עד לפני שבועיים קראנו  הפרשה השבועית,  קראנו את הסיפורים, קצת התרשמנו קצת התפלאנו. היו יופי של חוויות קריאה, יופי של תיאור אירועים “היסטוריים”, החל מהבריאה, תיבת נח והמבול, 3 האבות,מכירת אח לעבד, הירידה ל – והיציאה מ- מצריים, מעמד הר סיני ואפילו שטף מצוות כולל קניית עבד עברי ומכירת בת וכדו’, הכל טוב. קצת מבולבל, הרבה דעות, הרבה חוכמה.

 ואז באה סידרה של 4-5 פרשות שמפרטות (באופן נרחב  ביותר) את תהליך  בניית המשכן כשבאמצע מסופר על האירוע הנורא של חטא העגל.

כל זה אמר “דרשני”, ואכן במהלך השנים נוצרו והתפתחו גירסאות,פירושים, מדרשים ואגדות כשאחד מהקדומים ביותר הוא ספר היובלים.

והנה מעבר חד מסוף פרשת ויקהל לפרשת ויקרא. המקדש הוקם ואז מתבררת הכוונה (הנסתרת) של ה’ (או כותב ספר תורת כהנים) – הקרבת קורבנות. בהתחלה פרשת ויקרא – קורבנות רשות, מרצון המקריב. והשבוע פרשת צו בה מפורטות חלק מ”מתנות” הכהונה.

בדרך כלל אנחנו מקבלים את רעיון הקורבנות כמשהו “סביר”. משהו שהיה חלק מהתפתחות התרבות האנושית. (עד לימינו – למשל הוצאת פנכת מאכל לחזית הבית בבאלי). במיוחד כל נושא הקורבנות בתורה מתחילתו ועד סופו , מקובל על המאמינים  וכידוע יש בישראל כת שדוגלת בחידושם וכד’.

מעניין איך הוכנס נושא הקורבנות במקרא, לפני יציאת מצריים — (להלן סיכום קצר)

  כבר לפני שבוע,, לפני העיון בפרשה, הזכרתי את/ קורבנות שני האחים – שני הילדים  הראשונים שנולדו (בדרך הטבע – ולא נוצרו)            קין והבל , ונח. ואכן נח כבר העלה “עולות” מהמעט שהיו איתו בתיבה, לא ברור כמה, מזל שלא את כולן, ואז

—  וַיָּ֣רַח יְהֹוָה֘ אֶת-רֵ֣יחַ הַנִּיחֹ֒חַ֒ וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל-לִבּ֗וֹ לֹא-אֹ֠סִ֠ף לְקַלֵּ֨ל ע֤וֹד אֶת-הָֽאֲדָמָה֙

—  וַיְבָ֣רֶךְ אֱלֹהִ֔ים אֶת-נֹ֖חַ וְאֶת-בָּנָ֑יו

(כנראה שאז, אחרי שכל בעלי החיים עלי אדמות (פרט לניצולי התיבה) טבעו במבול שה’ הנחית על העולם, ה’ “גילה” שיש לו הנאה מסויימת מהריח של בעלי חיים שרופים, או לראות איך שוחטים בעלי חיים). ואז פעמיים (לפחות) ה’ מצווה ישירות את מאמיניו להקריב לו קורבן

אברם אבינו בנה (על דעת עצמו ???) כמה מזבחות, ולא מפורט מה הוא עשה איתם. אבל אחד הסיפורים “המוזרים והתמוהים” הוא האירוע שידוע בשם “ברית בין הבתרים” —

וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑יו אֲנִ֣י יְהֹוָ֗ה אֲשֶׁ֤ר הֽוֹצֵאתִ֨יךָ֙ מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֔ים לָ֧תֶת לְךָ֛ אֶת-הָאָ֥רֶץ הַזֹּ֖את לְרִשְׁתָּֽהּ:

וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה בַּמָּ֥ה אֵדַ֖ע כִּ֥י אִֽירָשֶֽׁנָּה:

 וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו קְחָ֥ה לִי֙ עֶגְלָ֣ה מְשֻׁלֶּ֔שֶׁת וְעֵ֥ז מְשֻׁלֶּ֖שֶׁת וְאַ֣יִל מְשֻׁלָּ֑שׁ וְתֹ֖ר וְגוֹזָֽל:

 וַיִּֽקַּח-לוֹ אֶת-כָּל-אֵ֗לֶּה וַיְבַתֵּ֤ר אֹתָם֙ בַּתָּ֔וֶךְ וַיִּתֵּ֥ן אִישׁ-בִּתְר֖וֹ לִקְרַ֣את רֵעֵ֑הוּ וְאֶת-הַצִּפֹּ֖ר לֹ֥א בָתָֽר:

 וַיֵּ֥רֶד הָעַ֖יִט עַל-הַפְּגָרִ֑ים וַיַּשֵּׁ֥ב אֹתָ֖ם אַבְרָֽם:

הרבה פירושים ודעות ניתנו למשמעויות “הנסתרות” שיש בפרטי סיפור הנ”ל ולא כאן המקום להיכנס לעיון עמוק. אבל פשוטו של מקרא הוא, שה’ מצווה על אברם לחתוך (לשניים לפחות) כמה בעלי חיים, ולא לשרוף אותם. לא ברור אם זה קורבן, או “סתם” פעולה פולחנית.

והסיפור היותר ידוע הוא סיפור “עקידת יצחק” —

וְהָ֣אֱלֹהִ֔ים נִסָּ֖ה אֶת-אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו אַבְרָהָ֖ם וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי:

וַיֹּ֡אמֶר קַח-נָ֠א אֶת-בִּנְךָ֙ אֶת-יְחִֽידְךָ֤ אֲשֶׁר-אָהַ֨בְתָּ֙ אֶת-יִצְחָ֔ק וְלֶ֨ךְ-לְךָ֔ אֶל-אֶ֖רֶץ הַמֹּֽרִיָּ֑ה וְהַֽעֲלֵ֤הוּ שָׁם֙ לְעֹלָ֔ה עַ֚ל אַחַ֣ד הֶֽהָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ:

וַיַּשְׁכֵּ֨ם אַבְרָהָ֜ם בַּבֹּ֗קֶר…

 וַיֹּ֨אמֶר יִצְחָ֜ק אֶל-אַבְרָהָ֤ם אָבִיו֙ וַיֹּ֣אמֶר אָבִ֔י וַיֹּ֖אמֶר הִנֶּ֣נִּי בְנִ֑י וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה הָאֵשׁ֙ וְהָ֣עֵצִ֔ים וְאַיֵּ֥ה הַשֶּׂ֖ה לְעֹלָֽה:

וַיֹּ֨אמֶר֙ אַבְרָהָ֔ם אֱלֹהִ֞ים יִרְאֶה-לּ֥וֹ הַשֶּׂ֛ה לְעֹלָ֖ה בְּנִ֑י וַיֵּֽלְכ֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם יַחְדָּֽו:

מפשט המקרא ברור שאברהם וגם בנו ידעו מה זה עולה ומה יש לעשות, ואברהם לא ראה הבדל גדול בין ביתור עגלה, עז ואיל לבין “ביתור”  ושריפת בנו. מה שכן ברור מהסיפור הוא שה’ אכן רוצה (אולי לא תמיד ואלי לא במיuחד את הבן “היחיד” של אברהם, ואולי רק מפעם לפעם, עד שיבנו לו – לה’ משכן)) שיקריבו לו איזה קורבן. מה שכן ברור הן מסיפור המבול והן מסיפור האיל שנעקד בסבך שה’ לא כל כך חס לא על בעלי חיים וכנראה שגם לא על בני אדם

(וכבר הזכרתי לפני שבוע את מגיפת הקורונה שגובה קורבנות (בשליחות ה’??? כן יש רבנים וגם ראשי קהילות שטוענים את זה) – ועד היום המגפה (והאנושות הקריבה) מעל 60,000 קורבנות אדם (ושברור שחלקם יהודים ואולי אפילו יהודים שומרי תורה ומצוות).

אז לא ידוע לנו אם יצחק אבינו (שכמעט נשחט על ידי אביו) בנה מזבח או הקריב קורבנות. (אולי יצחק פיתח רגישות כלשהי נגד מזבחות וקורבנות בעקבות “הפגישה שלו עם המאכלת של אביו…)

אבל אז ה’ מתערב ונכנס לנכד יעקב (הרמאי) בחלום וכמה שנים לאחר מכן ה’ שוב מצווה (ציווי ישירות ראשון)

וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶֽל-יַֽעֲקֹ֔ב ק֛וּם עֲלֵ֥ה בֵית-אֵ֖ל וְשֶׁב-שָׁ֑ם וַֽעֲשֵׂה-שָׁ֣ם מִזְבֵּ֔חַ לָאֵל֙ …

וַיֹּ֤אמֶר יַֽעֲקֹב֙ אֶל-בֵּית֔וֹ ..וְנָק֥וּמָה וְנַֽעֲלֶ֖ה בֵּית-אֵ֑ל וְאֶֽעֱשֶׂה-שָּׁ֣ם מִזְבֵּ֗חַ לָאֵ֞ל ….

וַיִּ֤בֶן שָׁם֙ מִזְבֵּ֔חַ וַיִּקְרָא֙ לַמָּק֔וֹם אֵ֖ל בֵּית-אֵ֑ל…

וַיֵּרָ֨א אֱלֹהִ֤ים אֶל-יַֽעֲקֹב֙ ע֔וֹד בְּבֹא֖וֹ מִפַּדַּ֣ן אֲרָ֑ם וַיְבָ֖רֶךְ אֹתֽוֹ ….

הנה ברור, הברכה באה כתוצאה מהקרבת קורבן

ופעם שנייה

וַיִּסַּ֤ע יִשְׂרָאֵל֙ וְכָל-אֲשֶׁר-ל֔וֹ וַיָּבֹ֖א בְּאֵ֣רָה שָּׁ֑בַע וַיִּזְבַּ֣ח זְבָחִ֔ים לֵֽאלֹהֵ֖י אָבִ֥יו יִצְחָֽק:

(שאילת תם – האם יעקב ידע שסבא שלו כמעט שחט את האבא שלו?)

ע”כ – סקירה קצרה של הקרבת קורבנות מתקופת המבול עד סוף בתקופת האבות – חומש בראשית.

הגענו לחומש שמות – השלב של עבדות במצריים והגאולה. לא ברור אם הקריבו קורבנות במצריים, רק נאמר

וַיֹּ֩אמֶר֩ ע֨וֹד אֱלֹהִ֜ים אֶל-מֹשֶׁ֗ה….

וּבָאתָ֡ אַתָּה֩ וְזִקְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל-מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֗יִם וַֽאֲמַרְתֶּ֤ם אֵלָיו֙ יְהֹוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י הָֽעִבְרִיִּים֙ נִקְרָ֣ה עָלֵ֔ינוּ וְעַתָּ֗ה נֵֽלְכָה-נָּ֞א דֶּ֣רֶךְ שְׁלֹ֤שֶׁת יָמִים֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְנִזְבְּחָ֖ה לַֽיהוָֹ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ

ולמרות שיש שטוענים שקורבן פסח בא לכפר על חטא עבודה זרה במצריים, עדיין יש להניח שלא הקריבו קורבנות במצריים (כי תועבת מצריים…) וההקרבה שמשה רבנו דורש לפי הנחייה מגבוה (מהסנה הבוער???)  היא תהליך חדש או מחודש שמתרחש בשלב השני של התפתחות האומה העברית. ואז —

 וְאַחַ֗ר בָּ֚אוּ מֹשֶׁ֣ה וְאַֽהֲרֹ֔ן וַיֹּֽאמְר֖וּ אֶל-פַּרְעֹ֑ה כֹּֽה-אָמַ֤ר יְהוָֹה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל….

נֵֽלְכָה נָּ֡א דֶּ֩רֶךְ֩ שְׁל֨שֶׁת יָמִ֜ים בַּמִּדְבָּ֗ר וְנִזְבְּחָה֙ לַֽיהוָֹ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ פֶּ֨ן-יִפְגָּעֵ֔נוּ בַּדֶּ֖בֶר א֥וֹ בֶחָֽרֶב:

(אפשר עכשיו לטעון שמגיפת הדבר הנוכחית – קורונה, היא בגלל שלא מקריבים קורבנות)

ורק אוסיף —

וַיִּקְרָ֣א פַרְעֹ֔ה אֶל-מֹשֶׁ֖ה וּֽלְאַֽהֲרֹ֑ן וַיֹּ֗אמֶר לְכ֛וּ זִבְח֥וּ לֵאלֹֽהֵיכֶ֖ם בָּאָֽרֶץ:

 וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה לֹ֤א נָכוֹן֙ לַֽעֲשׂ֣וֹת כֵּ֔ן כִּ֚י תּֽוֹעֲבַ֣ת מִצְרַ֔יִם נִזְבַּ֖ח לַֽיהוָֹ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ הֵ֣ן נִזְבַּ֞ח אֶת-תּֽוֹעֲבַ֥ת מִצְרַ֛יִם לְעֵֽינֵיהֶ֖ם וְלֹ֥א יִסְקְלֻֽנוּ:

 דֶּ֚רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים נֵלֵ֖ךְ בַּמִּדְבָּ֑ר וְזָבַ֨חְנוּ֙ לַֽיהוָֹ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ כַּֽאֲשֶׁ֖ר יֹאמַ֥ר אֵלֵֽינוּ:

 וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֗ה אָֽנֹכִ֞י אֲשַׁלַּ֤ח אֶתְכֶם֙ וּזְבַחְתֶּ֞ם לַֽיהוָֹ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר רַ֛ק הַרְחֵ֥ק לֹֽא-תַרְחִ֖יקוּ לָלֶ֑כֶת הַעְתִּ֖ירוּ בַּֽעֲדִֽי:  ….

ולקראת היציאה

וַיִּקְרָ֨א פַרְעֹ֜ה אֶל-מֹשֶׁ֗ה וַיֹּ֨אמֶר֙ לְכוּ֙ עִבְד֣וּ אֶת-יְהֹוָ֔ה רַ֛ק צֹֽאנְכֶ֥ם וּבְקַרְכֶ֖ם יֻצָּ֑ג גַּֽם-טַפְּכֶ֖ם יֵלֵ֥ךְ עִמָּכֶֽם:

וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה גַּם-אַתָּ֛ה תִּתֵּ֥ן בְּיָדֵ֖נוּ זְבָחִ֣ים וְעֹלֹ֑ת וְעָשִׂ֖ינוּ לַֽיהוָֹ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ:

 וְגַם-מִקְנֵ֜נוּ יֵלֵ֣ךְ עִמָּ֗נוּ לֹ֤א תִשָּׁאֵר֙ פַּרְסָ֔ה כִּ֚י מִמֶּ֣נּוּ נִקַּ֔ח לַֽעֲבֹ֖ד אֶת-יְהוָֹ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וַֽאֲנַ֣חְנוּ לֹֽא-נֵדַ֗ע מַֽה-נַּֽעֲבֹד֙ אֶת-יְהֹוָ֔ה עַד-בֹּאֵ֖נוּ שָֽׁמָּה:

רואים שהנושא של הקרבת קורבנות הוכנס לתורה – עד לפרשת ויקרא – דרך “הדלת האחורית” כך שלקורא/ת סיפורי התורה ברור ביותר שמקריבים קורבנות ולא שואלים שאילות

חזרה לפרשה

עיונים קודמים

פרשת צו – תשע”ד
http://toratami.com/?p=122

תשע”ה
http://toratami.com/?p=350
(על: אש תמיד תוקד…, על מוקדה – מ זעירא, קודש קודשים היא,)

תשע”ו
http://toratami.com/?p=551
(על – שתי הפרשות = צו לעומת ויקרא, צו את אהרן, ספר ויקרא – הקודקס הראשון, זאת תורת…, מס בשר- מתנות כהונה, 8 ימי מילואים)

פרשת צו – תשע”ז
http://toratami.com/?p=755
(על: מ זעירה, ולבש הכהן מדו בד, זאת תורת, כל אשר יגע בהם יקדש, ויקרב משה את אהרן ובניו וירחץ אותם במים)

פרשת צו – תשע”ח
http://toratami.com/?p=972
(על”: קורבנות, לאמר… היא העולה…., כל חלב שור… וכל דם, קח את אהרן… ואת הבגדים, חנוכת המשכן)

פרשת צו – תשע”ט

http://toratami.com/?p=1204

(על:  עולה וסוגי הקורבנות, וידבר – לאמר, צו – מצווה, זאת תורת, – הצרעת, זאת התורה לעולה ולמנחה)

כאשר קוראים את פרשת השבוע, אי אפשר שלא להיזכר בפרשת השבוע שעבר, הכל (פרט לפרק ח’) נראה מוכר.

שתי הפרשות דומות ובו בזמן שונות. וכבר עיינתי בנושא החזרות בתורה על אותו עניין פעמיים ויותר וגם על החזרה על עניין הקורבנות בפרשות ויקרא וצו. (קישור לעיל – שנת תשע”ו). אבל מעניין לראות את הנושא שוב קצת מזוית אחרת.

   (ואעלה השערה ששתי הפרשות נכתבו/נערכו על ידי שני עורכים שונים על אותו נושא, בזמנים שונים,  ועורך התורה צירף יחד את שתי הגרסאות, בלי עריכה נוספת לקיצור, כמו בפעמים אחרות, מסיבות שונות)

ומתוך דיון (אפיקורסי) בנושא ב –

https://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/03/09_zav/1.html

הקורא בפרשת צו מתרשם שאילולא באה לעולם – איש לא היה מרגיש בחסרונה, מאחר שרוב הדברים הכתובים בה כתובים במקומות אחרים, ולעתים ביתר והרחבה. להלן פירוט ההקבלות:

על תורת העולה (ויקרא ו’ 1 – 6) קראנו בויקרא א’
על תורת המנחה (שם, ו’ 7 – 16) קראנו שם, ב’
על תורת החטאת והאשם (שם, 18 – ז’ 10) קראנו שם, ד’-ה’
על תורת זבח השלמים (שם, 11 – 36) קראנו שם, ג’
על טקס הקדשת הכוהנים (שם, ח’) קראנו בשמות כ”ט

…

 והחזרה, כנראה, נובעת מנטייתו של הסופר הכוהני להעניק חשיבות להיגד על ידי הזכרתו פעמיים ושלוש (לדוגמה: בעניין טקס הקדשת הכוהנים – בשמות כ”ט ההרצאה היא בצורת צו אלוהי, ואילו בפרשה שלנו מדובר בביצוע בפירוט כמעט מדויק של אותו הצו), ואולי, כפי שטוענים המחזיקים בתורת המקורות, מדובר כאן בדורות שונים של אותה אסכולה כוהנית, ואשר עורך מאוחר כינס את כל הכתבים, למרות שיש בהם כפילויות, ולעתים אף סתירות. העורך הזה, כנראה, לא היה חסר רגישות וחסר דעה, אך האמין מן הסתם כי הכתבים שהגיעו לידיו קדושים הם, ואין לו סמכות לקצרם או לשנותם.

אחת השאלות הגדולות שמעסיקות מאמינים וכופרים כאחת היא, כיצד העלו על הדעת קדמונינו שכתבו פרקים אלה כי האל מעוניין בכל בית המטבחיים המתואר כאן ובפרקי פולחן אחרים בתורה? לשם מה לו לאל כל השחיטות…  (ע”כ מומלץ)

אולם יש הבדלים קלים, הוספות והשמטות של פרטים.

השוני הראשון בין שתי הפרשות מתבלט במילות הפתיחה ובתוכן הקטע הראשון

פרשת ויקרא מתחילה ב –

וַיִּקְרָ֖א אֶל-מֹשֶׁ֑ה …

דַּבֵּ֞ר אֶל-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם אָדָ֗ם כִּֽי-יַקְרִ֥יב מִכֶּ֛ם קָרְבָּ֖ן .. מִן-הַבְּהֵמָ֗ה מִן-הַבָּקָר֙ וּמִן-הַצֹּ֔אן תַּקְרִ֖יבוּ אֶת-קָרְבַּנְכֶֽם:

אִם-עֹלָ֤ה קָרְבָּנוֹ֙ …יַקְרִ֣יב אֹת֔וֹ לִרְצֹנ֖וֹ

פרשת צו מתחילה ב –

צַ֤ו אֶֽת-אַֽהֲרֹן֙ וְאֶת-בָּנָ֣יו…

זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָֽעֹלָ֑ה הִ֣וא הָֽעֹלָ֡ה עַל֩ מֽוֹקְדָ֨ה עַל-הַמִּזְבֵּ֤חַ כָּל-הַלַּ֨יְלָה֙ …

 וְלָבַ֨שׁ הַכֹּהֵ֜ן מִדּ֣וֹ בַ֗ד וּמִֽכְנְסֵי-בַד֘ יִלְבַּ֣שׁ עַל-בְּשָׂרוֹ֒

פרשת ויקרא מתמקדת בתחילה על אדם כי יקריב אדם שרוצה להקריב עולה מה על האדם לעשות

פרשת צו כלשונה – מצווה ומתמקדת על הכהן, מה הכהן צריך לעשות.(ומצווה שהכהן יתלבש)

תוכן פרשת ויקרא, סוכם בקצרה – לפני שבוע. תוכן פרשת צו לרענון (ציטוט פסוקים)

 -זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָֽעֹלָ֑ה

— וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַמִּנְחָ֑ה .. וְהֵרִ֨ים מִמֶּ֜נּוּ בְּקֻמְצ֗וֹ … וְהִקְטִ֣יר הַמִּזְבֵּ֗חַ רֵ֧יחַ נִיחֹ֛חַ אַזְכָּֽרָתָ֖הּ לַֽיהוָֹֽה:

—                          וְהַנּוֹתֶ֣רֶת מִמֶּ֔נָּה יֹֽאכְל֖וּ אַֽהֲרֹ֣ן וּבָנָ֑יו מַצּ֤וֹת תֵּֽאָכֵל֙… כָּל-זָכָ֞ר בִּבְנֵ֤י אַֽהֲרֹן֙ יֹֽאכֲלֶ֔נָּה

 –זֶ֡ה קָרְבַּן֩ אַֽהֲרֹ֨ן וּבָנָ֜יו… עֲשִׂירִ֨ת הָֽאֵפָ֥ה סֹ֛לֶת מִנְחָ֖ה .. עַֽל-מַֽחֲבַ֗ת בַּשֶּׁ֛מֶן

 — זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַֽחַטָּ֑את … הַכֹּהֵ֛ן הַֽמְחַטֵּ֥א אֹתָ֖הּ יֹֽאכֲלֶ֑נָּה בְּמָק֤וֹם קָדֹשׁ֙ תֵּֽאָכֵ֔ל.. כָּל-זָכָ֥ר בַּכֹּֽהֲנִ֖ים יֹאכַ֣ל אֹתָ֑הּ

  — וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָֽאָשָׁ֑ם … כָּל-זָכָ֥ר בַּכֹּֽהֲנִ֖ים יֹֽאכֲלֶ֑נּוּ

— וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת זֶ֣בַח הַשְּׁלָמִ֑ים … הַמַּקְרִ֞יב אֶת-זֶ֤בַח…וְהָיָה֙ הֶֽחָזֶ֔ה לְאַֽהֲרֹ֖ן וּלְבָנָֽיו: וְאֵת֙ שׁ֣וֹק הַיָּמִ֔ין תִּתְּנ֥וּ תְרוּמָ֖ה לַכֹּהֵ֑ן ..

             כִּי֩ אֶת-חֲזֵ֨ה הַתְּנוּפָ֜ה וְאֵ֣ת | שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֗ה לָקַ֨חְתִּי֙ מֵאֵ֣ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֔ל מִזִּבְחֵ֖י שַׁלְמֵיהֶ֑ם וָֽאֶתֵּ֣ן אֹ֠תָ֠ם לְאַֽהֲרֹ֨ן הַכֹּהֵ֤ן               וּלְבָנָיו֙

  (ההנחיות לחלק ממתנות כהונה די ברורות)

 — קַ֤ח אֶֽת-אַֽהֲרֹן֙ וְאֶת-בָּנָ֣יו … וַתִּקָּהֵל֙ הָֽעֵדָ֔ה אֶל-פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:

             וַיַּקְרֵ֣ב מֹשֶׁ֔ה אֶֽת-אַֽהֲרֹ֖ן וְאֶת-בָּנָ֑יו וַיִּרְחַ֥ץ אֹתָ֖ם בַּמָּֽיִם… וּפֶ֩תַח֩ אֹ֨הֶל מוֹעֵ֜ד תֵּֽשְׁב֨וּ יוֹמָ֤ם וָלַ֨יְלָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים

(עוד שאילת תם – כמה נפשות היו בעדה שהתקהלה ומה הייתה תגובתם?) ואכן מתוך

https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A8%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%95_%D7%91%D7%97%D7%99%D7%99_%D7%A2%D7%9C_%D7%95%D7%99%D7%A7%D7%A8%D7%90_%D7%97

….

ותקהל העדה אל פתח אהל מועד. מעשה נס היה, וזה אחד מן המקומות שהחזיק המועט את המרובה. כיוצא בו (במדבר כ) ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע. וכן אמרו במדרש ואת כל העדה הקהל אל פתח אהל מועד, אמר לפניו משה, רבונו של עולם ששים רבוא אנשים וששים רבוא בחורים היאך אני יכול להעמידן פתח אהל מועד, אמר לו הקב”ה על זה אתה תמה, והלא השמים כדוק עין היו, ואני מתחתים מסוף עולם ועד סופו, שנאמר (ישעיה מ) הנוטה כדוק שמים וימתחם כאהל לשבת. וכן בהר סיני נגלה הקב”ה על הר סיני בעשרים ושנים אלף מרכבות של מלאכי השרת, שנאמר (תהלים סח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן, ועל כל מרכבה ומרכבה כמרכבה שראה יחזקאל, והיאך היה ההר מחזיק כולם, אלא מעשה נסים היה שהיה הקב”ה אומר להר הרחב וקבל בני אמונים. וכיון שעברו את הירדן נכנסו כל ישראל בין שני בדי הארון, שנאמר (יהושע ג) ויאמר יהושע אל בני ישראל גשו הנה ושמעו את דברי ה’ אלהיכם. וכן לעתיד כל אותן אוכלסין שיצאו מאדם הראשון עד שיחיו המתים היכן הם עומדים, והן עתידין לומר (ישעיה מט) צר לי המקום גשה לי ואשבה, אלא אני מרחיב את ירושלים, שנאמר (שם נד) הרחיבי מקום אהלך ויריעות משכנותיך, וכתיב (יחזקאל מא) ורחבה ונסבה למעלה למעלה, עד כאן במדרש.  (ע”כ)

נושאים ופסוקים לעיון נוסף

זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָֽעֹלָ֑ה… וְלָבַ֨שׁ הַכֹּהֵ֜ן מִדּ֣וֹ בַ֗ד …וְהֵרִ֣ים אֶת-הַדֶּ֗שֶׁן .. וְשָׂמ֕וֹ אֵ֖צֶל הַמִּזְבֵּֽחַ:

 וּפָשַׁט֙ אֶת-בְּגָדָ֔יו וְלָבַ֖שׁ בְּגָדִ֣ים אֲחֵרִ֑ים וְהוֹצִ֤יא אֶת-הַדֶּ֨שֶׁן֙ אֶל-מִח֣וּץ לַֽמַּֽחֲנֶ֔ה אֶל-מָק֖וֹם טָהֽוֹר:

 פרשת צו כמו פרשת ויקרא מתחילה בקורבן עולה, אבל עם מספר שינויים. יש לנו כאן מספר פרטים חשובים בעבודת הכהנים – החלפת בגדים תכופה, וטיפול יומיומי של “דשן”. האומנם?

(אגב – מפסוק זה לומדים שיש  להחליף את הבגדים לכבוד שבת)

מתוך

הקרבן הראשון שדיניו מבוארים בפרשתנו הוא קרבן העולה (וכך ברשימת הקרבנות שבפרשת ‘ויקרא’): “זאת תורת העולה” (ו:א). כמובן, על פי כותרת זו הקורא מצפה לפגוש בדיני העולה, כשם שבהמשך באים דיני המנחה תחת הכותרת “זאת תורת המנחה” (ו:ז); דיני החטאת תחת “זאת תורת החטאת” (ו:יח); דיני האשם לאחר “וזאת תורת האשם” (ז:א [2]); ואף דיני זבח השלמים מיד לאחר “וזאת תורת זבח השלמים” (ז:יא). והנה בתורת העולה דומה שהכתוב מתעלם לחלוטין מדיני הקרבת עולה, ובמקום זאת הקורא מתוודע לדיני מזבח, ולשם דיוק: דיני פינוי המזבח בכל בוקר ודיני האש שצריכה לדלוק על המזבח תמיד. מדוע דין פינוי המזבח (=תרומת הדשן) ודיני האש נזכרים כאן דווקא, ומדוע תחת כותרת הנראית מטעה: “תורת העולה”?

על מנת לעמוד על ייחודה של פרשייה קצרה זו יש לעיין תחילה בדינים המופיעים בה ובמשמעותם. דומני שיש לראות בפסוק הפותח כותרת כפולה: “הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר / וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ” (ו:ב). מוקד ראשון הוא הקרבת העולה (ככל הנראה תמיד של בין הערביים) במשך כל הלילה עד הבוקר, ומוקד אחר הוא האש היוקדת בלב המזבח.

שני המוקדים האלה מקבלים פירוט מיד: תחילה התורה מבארת כיצד יש לפנות את המזבח משאריות קרבן העולה בכל בוקר (ג-ד), [3] ולאחר מכן את דין האש שעל גבי המזבח…

שני חלקי הצו הזה פותחים בלבישת בגדים: בתיאור הראשון על הכוהן ללבוש “מִדו בד ומכנסי בד”, ואילו בתיאור השני עליו ללבוש “בגדים אחרים”. [4].

.דומה שהפירוש הפשוט ליחס בין שני הפינויים הוא פירושו של אברבנאל. לדעתו, הכתוב מתאר את פינוי הדשן בשני שלבים: בשלב הראשון הכוהן מפנה את הדשן מהמזבח עצמו (“מרים”), ועל כן עליו ללבוש בגדי כהונה, [7] ושלב זה מסתיים “אצל המזבח”. בשלב השני הכוהן מפנה את הדשן שכבר הורם ונמצא בצד המזבח אל מחוץ למחנה. מאחר שאינו בא במגע עם המזבח, הוא יכול ללבוש בגדים אחרים, ואולי אף ראוי שילבש בגדי חול, כדי שלא ילכלך את בגדי הכהונה שלו, [8] או משום שהוא עומד לצאת אל מחוץ לתחומי המשכן והמחנה. [9] בין שנפרש כרש”י בין שנלך בעקבות אברבנאל, ברור שעיקרו של הצו המובא כאן עוסק בתהליך פינוי הדשן מעל המזבח, שאותו יש לעשות מדי בוקר. ..

יש אפוא שני חלקים ל”תורת העולה”: האחד מדגיש את פינוי המזבח בתחילת כל יום, והאחר מדגיש את רציפות האש. שני חלקים אלו של יחידה קטנה זו מגלמים בתוכם מתח בעבודת המשכן – מתח שבין רציפות לתמורה. האש הקבועה והיוקדת על המזבח אינה כבה לעולם ומבטאת רציפות של השראת שכינה, שתחילתה, כאמור, ביום השמיני למילואים. אבל בכל יום יש לפנות את המזבח משאריות היום הקודם, כלומר, בכל יום מתחדשת העבודה בעולם המשכן, וקרבנות היום החדש דורשים מזבח נקי, התחלה חדשה.

      המתח הנזכר מתפצל בין השראת השכינה מזה ובין עבודת האדם מזה, שהרי האש על המזבח האוכלת את הקרבנות מייצגת את השראת השכינה. רעיון זה נצחי וקבוע, ובאלוקות אין שינוי. [13] אבל בשר הקרבנות שעל גבי המזבח מייצג את עמידת האדם מול קונו, ומתוך פרספקטיבה זו יש שינוי תמידי, יש תמורות המובְנות בזמניותו של האדם. בעמידת האדם מול קונו במשכן מצטלבים שני היבטים אלה, ואותה הפרשייה עצמה תלמד על פינוי המזבח ועל רציפות האש. ייתכן שמפגש זה מתממש בהוראת הברייתא: “מי שזכה בתרומת הדשן יזכה בסידור שני גזירי עצים” (בבלי יומא כח ע”א).

(לדעתי, החשיבות שנותנת התורה לפרטים האלה נעוצה בעובדה שפינוי הדשן והוצאתו היא עבודה יחסית נחותה ביחס לשחיטה וכו’. אז התורה באה ומדגישה שגם פינוי הדשן חשוב לא פחות. כמו שטוענים שתפקיד עלייה ל”גלילה” חשוב יותר מכל עלייה לתורה, ובסוף נותנים אותה לקטינים )

הערות (מהמקור)

[1]   על יחס שתי הרשימות ראו בפירושו של רד”צ הופמן לויקרא (ירושלים תשי”ג, כרך א, עמ’ יז-כד). לדעתו, רשימת הקרבנות שבפרשת צו ניתנה למשה עוד לפני הציווי על הקרבנות שבפרשת ויקרא.

[2]   חלוקת הפרקים בפרשה זו (פרק חדש בקרבן האשם) מבלבלת ומטעה. אמנם יש פן מיוחד באשם של פרשת צו, אך אין זו החלוקה המקורית שבפרשה. היה ראוי להתחיל את הפרק החדש בקרבן זבח השלמים, שהוא קודשים קלים, שלא כקודמיו, שהם קודשי קודשים.

[3]   רש”י הדגיש (בפירושו לפרק ו:א) שדיני הקרבה אלו באו ללמד לא רק על קרבן העולה אלא על כל הקרבנות כולם, אולם רמב”ן על אתר חולק עליו.

[4]   חז”ל (בספרא על אתר) למדו מהלשון המיוחדת “מִדו בד” שהכוהן צריך ללבוש בגדים המתאימים למידותיו. בבבלי (יומא כג ע”ב) יש דיון באלו בגדים יש להוציא את הדשן. ראו להלן.

[5]   מיקום זה נזכר כבר בפרשת ויקרא, כמקום שאליו משליכים את מוראת עולת העוף (א:טז).

[6]   מקום זה נזכר בפרשת ויקרא בציווי שרֵפת החטאות הפנימיות (ד:יב).

[7]   “שאין לעלות על המזבח בבגדי חול” (פירוש החזקוני על ו:ג).

[8] כך מציע רמב”ן על אתר, שלא כפירוש רש”י (בעקבות הבבלי, יומא כג ע”ב), שסבור שהכתוב רומז לבגדים “פחותין מהם”, אך עדיין מדובר בבגדי כהונה. בפרשנות החדשה מקובלת עמדת רמב”ן (למשל: P.J. Budd, Leviticus , NCBC, Grand Rapid 1996, p. 109; J.E. Hartley, Leviticus , WBC, Dallas 1998, p. 96.

[9] J. Milgrom, Leviticus 1-16 , AB, New York 1991, p. 385

[10] צודק גם מילגרום (עמ’ 387) שיש ערך בחזרה כדי להדגיש שבעת פינוי הדשן על הכוהן להיזהר מאוד לבל תכבה האש

(ע”כ)

ומתוך

https://irp-cdn.multiscreensite.com/db205f97/files/uploaded/0002%20%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA%20%D7%A6%D7%95%20%D7%97%D7%A9%D7%99%D7%91%D7%95%D7%AA%20%D7%94%D7%97%D7%9C%D7%A4%D7%AA%20%D7%94%D7%91%D7%92%D7%93%20%D7%91%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%93%D7%AA%20%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%9B%D7%9F.pdf

…   התורה בתחילת הפרשה אומרת )ויקרא ו 4-3″ :)ולבש הכוהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן אשר תאכל האש את העלה על המזבח ושמו אצל המזבח, ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור”. התורה קבעה כאן שתי חובות בענין הדשן: )א( הכהן שעובד בביהמ”ק חייב לפנות מדי בוקר את הדשן – “הרמת הדשן” – שהצטבר על המזבח עקב שריפת הקורבנות ולרכזו למקום מסוים ]הנקרא: “תפוח”[ ליד המזבח. וזאת יעשה כשהוא לבוש בבגדי כהונה. )ב( הכהן חיב להוציא את הדשן – “הוצאת הדשן” – אל מחוץ למחנה לאחר שהצטבר במשך מספר ימים. וזאת יעשה לאחר שפשט את בגדי הכהונה ולבש בגדי חול. אנו שואלים: מדוע מחייבת התורה את הכהן להחליף את בגדיו בבואו לבצע פעולה זו “הוצאת הדשן”? וכעת לתשובה: נביא את דברי הגמרא במסכת שבת דף קיד/א: “מניין לשנוי בגדים מן התורה ]שהוא דרך כבוד לפני המקום ב”ה[? שנאמר: ‘ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן’ ]הזקיקו הכתוב ללבוש בגדים פחותים בשעת הוצאת הדשן שאינה עבודה חשובה, כדי שלא ימאסו ]יתלכלכו[ בגדיו החשובים שעובד בהן עבודת אכילה ושתיה, כגון; קיטור וניסוך[. ותנא דבי רבי ישמעאל: לימדתך תורה דרך ארץ; בגדים שבישל בהן קדירה לרבו ]דומה להוצאת הדשן[ אל ימזוג בהן כוס לרבו ]דומה להרמת הדשן[“.

  כלומר: התורה דורשת את החלפת הבגדים: בעבודה המכובדת – בגדים חשובים – בגדי הכהונה, ובעבודה הפחותה – בגדי חול, משום כבוד המקום. דוגמא לזאת אנו מוצאים בספר בראשית )כז 15″ :)ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר אתה בבית ותלבש את יעקב בנה הקטן” לדעת חז”ל בשעה שעשו היה משרת את אביו היה לובש בגדים מיוחדים מפני כבוד אביו. וכך אומר החזקוני: “בגדי עשו…החמודות – נאים וחדשים שמתכבד בהן בפני הבריות ומשמש בהן בפני אביו ולפיכך הריחן יצחק שהרי בגדים חדשים ריח הצבע נודף”. מדוגמא זו אפשר ללמוד גם היבט נוסף בערך הבגד: לבגד יש השפעה פסיכולוגית: בשעה שיעקב לבש את בגדי עשו הוא למעשה התחפש לעשו ורק אז יכול היה לרמות את אביו. בבגדים שלו לא היה יכול לעשות זאת, שהרי כך אמר לאמו )בראשית כז 12-11″ :)הן עשו אחי איש שעיר ואנוכי איש חלק, אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע והבאתי עליי קללה ולא ברכה”. אולם משלבש את הבגדים הפך לעשו ואז כאלו כבר מותר להיות בעיני אביו כמתעתע. התחפושת שמציגה דמות חדשה משנה את התנהגות הדמות החבויה בתוכה ואת אופיה. לאמור: בשעה שאדם לובש בגדים המתאימים לארוע מסוים הוא למעשה מקבל על עצמו להתאים את עצמו למעמד: יעקב שלבש את בגדי עשו נהג כפי שעשו היה נוהג: מחד מכבד את אביו מאד ומאידך היה מרמה אותו בשעת הצורך. הכהן שלבש בגדי כהונה מחויב הוא לנהוג בכבוד כלפי התפקיד, כלפי המקום וכלפי המעמד. לא לחינם אומר הפתגם העממי: “הבגד עושה את האדם”, כי הוא בא לומר לך שהמעטה החיצוני עשוי להשפיע גם על התנהגות האדם. (ע”כ)

ואוסף דרשות חז”ל על תרומת הדשן ניתן ב –

http://www.aspaklaria.info/400_TAV/%D7%AA%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%AA%20%D7%94%D7%93%D7%A9%D7%9F.htm ל

(לא אצטט)

וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה מִשֶּׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֗ה וּמִן-הַדָּם֘ אֲשֶׁ֣ר עַל-הַמִּזְבֵּ֒חַ֒ וַיַּ֤ז עַֽל-אַֽהֲרֹן֙ עַל-בְּגָדָ֔יו וְעַל-בָּנָ֛יו וְעַל-בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו אִתּ֑וֹ וַיְקַדֵּ֤שׁ אֶֽת-אַֽהֲרֹן֙ אֶת-בְּגָדָ֔יו וְאֶת-בָּנָ֛יו וְאֶת-בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו אִתּֽוֹ:

מתוך

https://he.wikisource.org/wiki/%D7%90%D7%91%D7%A8%D7%91%D7%A0%D7%90%D7%9C_%D7%A2%D7%9C_%D7%95%D7%99%D7%A7%D7%A8%D7%90_%D7%97

…והנה אמר ויקח משה משמן המשחה ומן הדם אשר על המזבח ויז על אהרן ועל בגדיו וגו’. בהיות שכבר נזכר למעל’ שיצק משה משמן המשח’ על ראש אהרן וימשח אותו ומה צורך היה במשיח’ הזאת השנית. ולמה היתה המשיחה הראשונ’ בשמן בלבד והשנית בשמן ודם. והטעם בזה הוא מה שכתבתי בסדר תצוה שאהרן הוצרך לשתי משיחות משתי בחינות. כי הוא נמשח ראשונ’ לכהן גדול בכל ימיו ומלבד זאת המשיח’ נמשח הוא ובניו להיות כהני’ לה’ ומשרתי מזבחו כימי השמים על הארץ. ולכן היתה המשיח’ הראשונ’ בשמן המשחה לבדו להגיד כי משחו ה’ על כהניו לנגיד כל ימי חייו של אהרן. והמשיחה השנית לפי שהיתה לו ולזרעו אחריו של אהרן היתה לו ולבניו יחד ומשמן המשח’ מעורב עם דם מאשר על המזבח כי שם תהיה עבודתם. ובזה קדש אותם ואת בגדיהם (ע”כ)

ודיון בנושא והשוואה עם הנאמר בפרשת כי תשא, ניתן ב –

https://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=13477

……בל בפר’ כי תשא (שמו’ ל ל) בפרשת שמן המשחה “ואת אהרן ואת בניו תמשח וקדשת אותם לכהן לי”. [ושם כתב הראב”ע “ואת בניו – לבדם, לא אחרים”. ולכאורה כוונתו שכהנים הדיוטים אחרים לא נמשחו, רק בני אהרן כשנתכהנו.]

וכן בפקודי (שמות מ’ טו) “ומשחת אותם כאשר משחת את אביהם וכיהנו לי, והיתה להיות להם משחתם לכהנת עולם לדורותם”. זה כמו שכתוב בכי תשא, שגם הבנים ימשחו.
וכן בפרשת צו מצינו שהבנים נמשחו ג”כ.
אולם מצאתי בזה דבר מעניין, ואולי עמדו על כך, אני שמתי לב לזה רק עכשיו:
בפרשת צו – (ויקרא ח) מצינו שמשה מלביש את אהרן את בגדיו. אח”כ הוא לוקח משמן המשחה ומושח את המשכן ואת הכלים. אח”כ “ויצוק משמן המשחה על ראש אהרן וימשח אותו לקדשו”.
אח”כ הוא מקריב את בני אהרן ומלבישם את בגדיהם, אבל אינו מושח אותם! אח”כ הקריב את פר החטאת ואח”כ איל העולה, ואת איל המילואים, והניף.
ורק אחרי כל אלה, “ויקח משה משמן המשחה ומן הדם אשר על המזבח ויז על אהרן ועל בגדיו ועל בניו ועל בגדי בניו אתו, ויקדש את אהרן את בגדיו ואת בניו ואת בגדי בניו אתו”.
היינו שהבנים נתקדשו בשמן המשחה, אבל היו שתי ‘משיחות’. במשיחה הראשונה נמשח רק אהרן, ע”י יציקה על ראשו, וזו היתה כדי למשוח את אהרן בכה”ג, “הכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה”. ואילו ב’משיחה השניה’ היו אהרן ובניו ובגדיהם, ולא היה זה ביציקה אלא ב’הזאה’, עם הזאת הדם [בעירוב או כל אחד בנפרד, עי’ רמב”ן שם]. יוצא שבני אהרן לא ‘נמשחו’ רק ‘הוזו’ הם ובגדיהם כדי לקדשם לכהן.
ולכן אולי מצינו שהכתובים מכחישים זה את זה אם נמשחו או לא, כי לא נמשחו אז [במשיחה שניה] כמו שנמשח אהרן [במשיחה ראשונה], אלא רק הוזו כדי לקדשם, ואף אהרן היה בכלל אותה הזאה השניה, והיא ההזאה הכוללת שקדשם לכהן, ואילו המשיחה של אהרן [היציקה על ראשו] היתה לכהן בכהונה גדולה. [אלא שקשה למה הקדים את משיחת הכ”ג קודם שנמשחו כולם.]

ואוסף מדרשי חז”ל על נושא הקדשת אהרן ובניו ניתן ב –

http://www.aspaklaria.info/020_KAF/%D7%9B%D7%94%D7%95%D7%A0%D7%94%20%20%20%D7%9E%D7%9C%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9D.htm

(לא אצטט)

וַיַּ֥ז מִמֶּ֛נּוּ עַל-הַמִּזְבֵּ֖חַ

וַיִּזְרֹ֨ק מֹשֶׁ֧ה אֶת-הַדָּ֛ם עַל-הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב:

הסבר על תהליך זריקת הדם ניתן ב –

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%96%D7%A8%D7%99%D7%A7%D7%AA_%D7%94%D7%93%D7%9D

(לא אצטט)

ושאילה על ההבדל בין הזאה וזריקה ותשובות עליה ניתנת ב –

https://www.kipa.co.il/community/show/2006809/

(למשל)

…זריקת הדם היא שפיכתו על יסוד המזבח.

הזאה – באצבע.

(ע”כ) ומספיק להיום (יש נספח להלן)

שבת שלום

שבוע טוב

להת

>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>    <<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<

נספח —

לסיכום

שתי הפרשות מפרטות (חלק גדול מ-)הקורבנות. למעוניינים/ות בלימוד נוסף ניתן לעיין במשניות מסכת זבחים

לדוגמה

פרק ה – מתוך

https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%A0%D7%94_%D7%96%D7%91%D7%97%D7%99%D7%9D_%D7%99

משנה מנוקדת[עריכה]

(א) אֵיזֶהוּ מְקוֹמָן שֶׁל זְבָחִים?קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן,פַּר וְשָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן,וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן,וְדָמָן טָעוּן הַזָּיָהעַל בֵּין הַבַּדִּיםוְעַל הַפָּרֹכֶתוְעַל מִזְבַּח הַזָּהָב.מַתָּנָה אַחַת מֵהֶן מְעַכָּבֶת.שְׁיָרֵי הַדָּם הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל יְסוֹד מַעֲרָבִי שֶׁל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן.אִם לֹא נָתַן, לֹא עִכֵּב.

(ב) פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן,

וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן,וְדָמָן טָעוּן הַזָּיָהעַל הַפָּרֹכֶתוְעַל מִזְבַּח הַזָּהָב.מַתָּנָה אַחַת מֵהֶן מְעַכָּבֶת.שְׁיָרֵי הַדָּם הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל יְסוֹד מַעֲרָבִי שֶׁל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן.אִם לֹא נָתַן, לֹא עִכֵּב.אֵלּוּ וָאֵלּוּ נִשְׂרָפִין בְּבֵית הַדָּשֶׁן.

(ג) חַטֹּאות הַצִּבּוּר וְהַיָּחִיד:

אֵלּוּ הֵן חַטֹּאות הַצִּבּוּר:שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְשֶׁל מוֹעֲדוֹת.שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן,וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן,וְדָמָן טָעוּן אַרְבַּע מַתָּנוֹת עַל אַרְבַּע קְרָנוֹת.כֵּיצַד?עָלָה בַכֶּבֶשׁ וּפָנָה לַסּוֹבֵב,וּבָא לוֹ לְקֶרֶן דְּרוֹמִית מִזְרָחִית,מִזְרָחִית צְפוֹנִית,צְפוֹנִית מַעֲרָבִית,מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית.שְׁיָרֵי הַדָּם הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל יְסוֹד דְּרוֹמִי.וְנֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִיםלְזִכְרֵי כְהֻנָּהבְּכָל מַאֲכָללְיוֹם וָלַיְלָה עַד חֲצוֹת.

(ד) הָעוֹלָה, קָדְשֵׁי קָדָשִׁים,

שְׁחִיטָתָהּ בַּצָּפוֹן,וְקִבּוּל דָּמָהּ בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן,וְדָמָהּ טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע,וּטְעוּנָה הֶפְשֵׁט וְנִתּוּחַ וְכָלִיל לָאִשִּׁים.

(ה) זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר וַאֲשָׁמוֹת.

אֵלּוּ הֵן אֲשָׁמוֹת:אֲשַׁם גְּזֵלוֹת,אֲשַׁם מְעִילוֹת,אֲשַׁם שִׁפְחָה חֲרוּפָה,אֲשַׁם נָזִיר,אֲשַׁם מְצֹרָע,אָשָׁם תָּלוּי,שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן,וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן,וְדָמָן טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע,וְנֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִיםלְזִכְרֵי כְהֻנָּהבְּכָל מַאֲכָללְיוֹם וָלַיְלָה עַד חֲצוֹת.

(ו) הַתּוֹדָה וְאֵיל נָזִיר, קָדָשִׁים קַלִּים,

שְׁחִיטָתָן בְּכָל מָקוֹם בָּעֲזָרָה,וְדָמָן טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע,

וְנֶאֱכָלִים בְּכָל הָעִיר

לְכָל אָדָם,בְּכָל מַאֲכָל,לְיוֹם וָלַיְלָה עַד חֲצוֹת.הַמּוּרָם מֵהֶם כַּיּוֹצֵא בָהֶם,אֶלָּא שֶׁהַמּוּרָם נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים, לִנְשֵׁיהֶם וְלִבְנֵיהֶם וּלְעַבְדֵיהֶם.

(ז) שְׁלָמִים, קָדָשִׁים קַלִּים,

From:
Date: Sun, Mar 15, 2020 at 2:43 AM
‪Subject: כי תשא, כי בושש משה, כי זה האיש, כי קרן‬
To:

 שבת שלום

פרשת כי תשא,

וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:  כִּ֣י תִשָּׂ֞א

מעניין – שפרשות” תרומה  + תצווה’  נאמרו (“נכתבו”)  בדיבור אחד. פרשת תרמה מתחילה ב – וידבר ה’….. והדיבור נמשך עד סוף פרשת תצווה. הקטעים השונים בפרשות אלו’ “חוברו” באמצעות השימוש במילת החיבור “ואתה כדו’…..)

לעומת שתי הפרשות האלו,, פרשתנו פותחת ב -” וידבר ה’ אל משה….”

 ובהמשך יש לנו בפרשה, כ – שישה פרשיות שאף הן מתחילות באותו משפט פתיחה “וידבר….” (אם כי 3 מתחילות בפסוק שלם ו – 3 מתחילות רק בחצי פסוק)

בנוסף יש לנו גם חמישה קטעים שמתחילים במשפט פתיחה ב “ויאמר ה’…” ועוד קטע אחד שמתחיל ב “ויאמר משה..”

קשה לראות מתוכן הפרשיות, מה ההבדל. ולמה פעם יש שימוש ב “וידבר” ופעם ב “ויאמר” (פירוט נוסף וקצת עיון בנושא להלן)

חשבתי בהתחלה, שאולי השינוי בתקשורת בין ה’ ומשה מ- וידבר ה’,  ל – ויאמר ה’, קרה כאשר ה’ “גילה” שבני ישראל עומדים – בעזרת אהרן – ליצור עגל זהב כתחליף, אבל זה לא כך.

כרענון לתוכן הפרשה, מובא להלן בקצרה, ציטוט -נושאי “וידבר” ונושאי “ויאמר” לפי סדרם בפרשה.

חלק ראשון – על ההר – ציוויים

— וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:  כִּ֣י תִשָּׂ֞א אֶת-רֹ֥אשׁ בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֘ … וְנָ֨תְנ֜וּ אִ֣ישׁ כֹּ֧פֶר נַפְשׁ֛וֹ

— וַיְדַבֵּ֥ר …וְעָשִׂ֜יתָ כִּיּ֥וֹר נְחֹ֛שֶׁת

— וַיְדַבֵּ֥ר …. וְאַתָּ֣ה קַח-לְךָ֘ בְּשָׂמִ֣ים

— ויֹּ֩אמֶר֩ … קַח-לְךָ֣ סַמִּ֗ים

– וַיְדַבֵּ֥ר…. רְאֵ֖ה קָרָ֣אתִי בְשֵׁ֑ם בְּצַלְאֵ֛ל

— וַיֹּ֥אמֶר … וְאַתָּ֞ה דַּבֵּ֨ר אֶל-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אַ֥ךְ אֶת-שַׁבְּתֹתַ֖י

חלק שני – על ההר – ה’ “מגרש” את משה

— וַיְדַבֵּ֥ר …  לֶךְ-רֵ֕ד כִּ֚י שִׁחֵ֣ת עַמְּךָ֔  ??

— וַיֹּ֥אמֶר… רָאִ֨יתִי֙ אֶת-הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה

חלק שלישי – תחתית ההר – דו-שיח בין משה וה’

— וַיֹּ֥אמֶר …. מִ֚י אֲשֶׁ֣ר חָֽטָא-לִ֔י אֶמְחֶ֖נּוּ מִסִּפְרִֽי

— וַיְדַבֵּ֨ר …. לֵ֣ךְ עֲלֵ֣ה מִזֶּ֔ה אַתָּ֣ה וְהָעָ֔ם

— וַיֹּ֨אמֶר … אֱמֹ֤ר אֶל-בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ אַתֶּ֣ם עַם-קְשֵׁה-עֹ֔רֶף

— וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה …  רְ֠אֵ֠ה אַתָּ֞ה אֹמֵ֤ר אֵלַי֙ הַ֚עַל אֶת-הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה

— וַיֹּ֤אמֶר…  אֶל-מֹשֶׁ֔ה גַּ֣ם אֶת-הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֛ה אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ אֶֽעֱשֶׂ֑ה

— (ויש עוד  דו-שיח בין משה וה’  עם “ויאמר” בלבד)

חלק רביעי – בתחתית ההר – הכנות לעליית משה להר,פעם שנייה

—  וַיֹּ֤אמֶר …  פְּסָל-לְךָ֛ שְׁנֵֽי-לֻחֹ֥ת אֲבָנִ֖ים כָּרִֽאשֹׁנִ֑ים

— וַיֹּ֤אמֶר…  כְּתָב-לְךָ֖ אֶת-הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה

(וכנראה עקב הציווי הזה לכתוב,  הדיבורים והאמירות  לעיל נשמרו)

—

— עיון בתוכן הנאמר או המדובר – אחרי “ויאמר” או “וידבר” לא מגלה (לי לפחות) כל הבדל שהוא בין שני הביטויים.

 ויש גם דו-שיח (רוגז)  בין שני האחים–

וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶֽל-אַֽהֲרֹ֔ן מֶה-עָשָׂ֥ה לְךָ֖ הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי-הֵבֵ֥אתָ עָלָ֖יו חֲטָאָ֥ה גְדֹלָֽה:

וַיֹּ֣אמֶר אַֽהֲרֹ֔ן אַל-יִ֥חַר אַ֖ף אֲדֹנִ֑י אַתָּה֙ יָדַ֣עְתָּ אֶת-הָעָ֔ם כִּ֥י בְרָ֖ע הֽוּא

מעניין מס. 2 –

— פרשות תרומה + תצווה, הן פרשות שכוללות (במשפט אחד ארוך של 6 פרקים) אך ורק מפרט “טכני” = דרישות לבניין משכן, לעשיית (ייצור) כלי המשכן והנחיות לתפירת בגדי עבודה = מדים לעובדי המשכן הכהנים (שהם בינתיים 4)  ובמיוחד בגדי הכהן הגדול.

החלק הראשון של פרשת כי תשא, הוא המשך קצר (אם כי בסגנון קצת שונה) לפרשות תרומה + תצווה, שמסתיים במינוי “קבלן הבנייה” ובציווי לשמירת שבת.

(נשמע מוכר גם בימינו)

החלק השני של הפרשה (והחלקים שלאחריו) עד סוף הפרשה -= סיפור מעשה “עגל הזהב”. ותוצאותיו, הוא חלק עלילתי.

חלק זה מפריד בין שתיים וחצי פרשות המפרטות את הדרישות והציוויים השונים הקשורים לבניין המשכן,  לבין פרשות ויקהל + פקודי, שהן פרשות הביצוע.

הביצוע יתחיל (בשבוע הבא) בפרשת ויקהל. משה רבנו יורד פעם שנייה מהר סיני, אחרי שהייה נוספת של 40 יום במחצה אחת עם ה’.

וזה מעלה שתי שאילות —

1 – בשביל מה היה צורך למשה לשהות פעם שנייה על ההר, שוב ל – 40 יום. (אחת התשובות היא – להתפלל ולבקש מחילה לעם)

2 – מתי ניתן המפרט עם הדרישות?

-. תאריך הקמת המשכן ידוע. .הבעיה היא – מתי ניתנו ההוראות, במשך השהות הראשונה של משה על ההר לפני חטא העגל (לפי הסדר הכתוב) או במשך השהות השנייה אחרי חטא העגל? מה זה חשוב?

מתוך סיכום ארוך על המשכן ב –

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%9B%D7%9F

…משמעות הימצאותו של סיפור חטא העגל בתווך נידון בהרחבה על ידי מפרשי המקרא. דעתו של רש”י, בעקבות חלק מחז”ל, היא כי “אין מוקדם ומאוחר בתורה“, וכי למעשה הציווי הראשוני על הקמת המשכן ניתן למשה אך ורק לאחר חטא העגל וכתוצאה שלו. לעומת גישה זו, מרבית פרשני הפשט, ובראשם הרמב”ן וראב”ע, קוראים את הפסוקים כסדרם וטוענים כי חטא העגל אכן עמד בתווך, בין הציווי על הקמת המשכן ובין נאומו של משה אודות הציווי וביצועו.

(ע”כ. מומלץ לעיון)

עיונים קודמים

פרשת כי תשא – תשע”ד

http://toratami.com/?p=112


פרשת כי תשא – תשע”ה

http://toratami.com/?p=332

(על: –  (קצת) מעשה העגל, מחצית השקל -מגבית, שמן משחת קודש, קראתי בשם…בצלאל… רוח חכמה. עשו להם עגל מסכה, קרן עור פניו….מסווה)

פרשת כי תשא – תשע”ו

http://toratami.com/?p=540

(על : כי תשא, סמים = בשמים, +מריחואנה, לוחות כתובים באצבע …,פרקו נזמי הזהב… משקל על הזהב, פני ילכו…אם אין פניך)

פרשת כי תשא – תשע”ז

http://toratami.com/?p=737

(על: סמיכות ציווי ספירת העם, סיפור העגל, נושאי הפרשה ומצוותיה, בשמים מור דרור, אלהי מסכה…. את חג המצות …. 3 פעמים, וא יראו פני ריקם, ויקח את העגל.ויטחן… והרגו, ולא יחמוד איש את ארצך)

פרשת כי תשא – תשע”ח

http://toratami.com/?p=965

(על: משה  רבנו, מחצית השקל, כופר… לכפר.. כיפורים,  ויצר בחרט…ידעת את העם כי ברע, וישכימו… לצחק, שימו איש חרבו)

פרשת כי-תשא תשע”ט

http://toratami.com/?p=1195

(על:” השבת, קודש – קדושה וחטא העגל, הרג 3,000, אהל מועד, – מול המשכן)

לפרשתנו השבוע

יש  בפרשה כ – 4-6 חלקים (התוכן מעורב וקשה לחלוקה))

-המשך השהייה של משה על ההר וקבלת הנחיות נוספות – הטלת מס אחיד = כופר נפש, כיור, בשמים—

סמים, מינוי בצלאל, שמירת שבת– ——(העונש נדחה)

— ירידת משה לעם  -טבח המוני בעם, שבטו של משה – שבט לוי לוי הורג כ –    3,000 איש (גברים???) ועגל הזהב נטחן עד דק

— בקשת משה לראות את פני ה’ (מה הוא ראה על ההר????) והוא זוכה (כנראה) לראותו מאחוריו. (ובהזדמות זו ה’ מעביר למשה סדרת מצוות מקוצרת)

— משה עולה שוב להר עם שנו לוחות אבן, מקבל שוב את 10 הדברות ויורד אחרי 40 יום עם פנים “קורנות”

מתוך סיכום פרשת כי תשא ב –

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%9B%D7%99_%D7%AA%D7%A9%D7%90

…

 בקריאת הפרשה בבית הכנסת, הפרשה מחולקת באופן לא פרופורציונלי בין שבעת העולים לתורה, כשרוב הפרשה נקראת בעלייה הראשונה והשנייה של הכהן והלוי, ורק מיעוט הפרשה נשאר לחמש העליות האחרונות. המטרה בחלוקה זו היא כדי שסיפור חטא העגל ייקרא בעליית הלוי, מכיוון שעל פי המסורת שבט לוי לא חטאו בחטא העגל. (ע”כ. מומלץ)

וציור משה מהאתר לעיל

“והנה קָרַן עור פניו”, משה מוריד את לוחות הברית החדשים.

נושאים ופסוקים לעיון נוסף

השלכות “מעשיות” כתוצאה מחטא העגל

הסיפור על חטא עגל הזהב, מתי, איך, למה ותוצאותיו הוא סיפור יפה ועצוב כפשוטו. אבל הוא סיפור מורכב, מסובך ואפילו יוצר סתירות בנושא החטא ועונשו כאשר העונש המעשי הסוםי (זמנית) באותו זמן ומעמד —

וַיְדַבֵּ֨ר יְהֹוָ֤ה אֶל-מֹשֶׁה֙ לֵ֣ךְ עֲלֵ֣ה מִזֶּ֔ה אַתָּ֣ה וְהָעָ֔ם אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱלִ֖יתָ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֶל-הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֣ר נִ֠שְׁבַּ֠עְתִּי לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַֽעֲקֹב֙ לֵאמֹ֔ר לְזַֽרְעֲךָ֖ אֶתְּנֶֽנָּה:

וְשָֽׁלַחְתִּ֥י לְפָנֶ֖יךָ מַלְאָ֑ךְ וְגֵֽרַשְׁתִּ֗י אֶת-הַֽכְּנַֽעֲנִי֙ הָֽאֱמֹרִ֔י וְהַֽחִתִּי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י הַֽחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי:

אֶל-אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ כִּי֩ לֹ֨א אֶֽעֱלֶ֜ה בְּקִרְבְּךָ֗ כִּ֤י עַם-קְשֵׁה-עֹ֨רֶף֙ אַ֔תָּה פֶּן-אֲכֶלְךָ֖ בַּדָּֽרֶךְ:

וַיִּשְׁמַ֣ע הָעָ֗ם אֶת-הַדָּבָ֥ר הָרָ֛ע הַזֶּ֖ה וַיִּתְאַבָּ֑לוּ וְלֹא-שָׁ֛תוּ אִ֥ישׁ עֶדְי֖וֹ עָלָֽיו:

וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל-מֹשֶׁ֗ה אֱמֹ֤ר אֶל-בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ אַתֶּ֣ם עַם-קְשֵׁה-עֹ֔רֶף רֶ֧גַע אֶחָ֛ד אֶֽעֱלֶ֥ה בְקִרְבְּךָ֖ וְכִלִּיתִ֑יךָ וְעַתָּ֗ה הוֹרֵ֤ד עֶדְיְךָ֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְאֵֽדְעָ֖ה מָ֥ה אֶֽעֱשֶׂה-לָּֽךְ:

וַיִּתְנַצְּל֧וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת-עֶדְיָ֖ם מֵהַ֥ר חוֹרֵֽב:

ה’ קובע “זמנית”??? שהוא לא עולה עם בני ישראל לכבוש את ארץ כנען, אלא המלאך יעלה איתים.. מה הרע בזה. למה בני ישראל מתאבלים, ומה או תו עדי שהם לא עונדים, וה’ (בלי לדעת את זה????) אומר להם להוריד את העדי?

מתוך

http://www.daat.ac.il/daat/olam_hatanah/mefaresh.asp?book=2&perek=33&mefaresh=kli_yakar

… ….פרק לג, ד

ולא שתו איש עדיו עליו. יש מקשים אחר שמעצמם לא שתו עדים עליהם, מהו זה שחזר ואמר ועתה הורד עדיך מעליך?
ונראה לי שהיו כאן ב’ מיני עדי:
האחד הוא, סתם עדי חח ונזם וחלי שהיו מתקשטים בהם.
השני הוא, אותן הכתרים שנתנו להם בחורב על אמרם נעשה ונשמע.
ובפעם ראשון כששמעו הדבר הזה שאמר הקב”ה כי לא אעלה בקרבך והרי הם כמנודים לשמים, על כן ויתאבלו ולא שתו איש עדיו, מדקאמר איש עדיו ולא אמר בני ישראל כמו שכתוב אחר כך ויתנצלו בני ישראל עדים שמע מינה שמדבר בעדי המיוחד לכל איש ואיש לפי עשרו, העשיר ירבה והדל ימעיט, וקבלו עליהם תשובה בעבור החטא הנמשך מן העדי, כמו שכתוב: ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב וגו’. אבל אותן ב’ כתרים שקבלו בחורב לא פרקו, כי היה נראה להם כפריקת עול התורה, כאילו אמרו אין לנו חלק בתורה ובכתרה, על כן נאמר להם שנית ועתה הורד עדיך מעליך, אפילו אותן ב’ כתרים. ועל זה נאמר: ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. אותו עדי הניתן להם בהר חורב. ואמר כאן בני ישראל ולא אמר איש עדיו, לפי שכל ישראל היו שוים בו כעשיר כהלך.

ומהרי”א פירש:
שהאדם יש לו הרבה מיני עדי והיו קצתם עליהם וקצתם לא היו עליהם, ומתחילה לא שתו עליהם עדים שלא היו עדיין עליהם, אבל אותן שהיו עליהם כבר לא הורידו לכך נאמר ועתה הורד עדיך אפילו זהו שכבר עליך.
וגם לפירושינו מיושב למה הזכיר לשון הורדה בפעם ב’ ולא בראשון?

לפי שהעדי של הר חורב היה תמיד עליהם משא”כ בסתם עדי.

(ע”כ)

ומתוך

https://midrasha.biu.ac.il/node/1227

…..
“ומה שאמר “ולא שתו”, כי כיון שהופשטו מכבוד השכינה שהיה מחופף עליהם הפשיטו את עצמם מן העדי שלהם, שכן מצינו הכתוב שהמשיל סלוק השכינה להפשטת הבגד, הוא שאמר הושע: (הושע ב, ה) “פן אפשיטנה ערומה והצגתיה כיום הולדה”, יאמר: פן אפשיט מישראל כבוד שכינתי שהיו מלתבשים בה, וישארו ערומים ממנה כמו שהיו עד שלא נתנה תורה, הוא “כיום הולדה”…”

שימת תכשיטים על אישה מבטאת הכנתה לנישואים. כך בסיפור רבקה ועבד אברהם בבראשית כד, וכך גם בתאור הסמלי של הנולדת ביחזקאל טז:

(ז) רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים

לאור זאת, מובן מדוע נטו חז”ל לייחס לעדי משמעויות סמליות נוספות. אין הכוונה בהכרח בתכשיטיהם הממשיים של ישראל, כי אם בתכשיט המטפורי, השראת השכינה, הביטוי לקרבה שבין הקב”ה לישראל.

הגמרא בשבת פח ע”א מפרשת את העדי ככתרים שקשרו מלאכי השרת לראשם של ישראל בזמן מתן תורה:

“דרש רבי סימאי: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. וכיון שחטאו ישראל, ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה, ופירקום. שנאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. אמר רבי חמא ברבי חנינא: בחורב טענו, בחורב פרקו. בחורב טענו – כדאמרן, בחורב פרקו – דכתיב ויתנצלו בני ישראל וגו’.”

במדרש איכה רבה (בפתיחתות) מובאת דעתו של רשב”י כי העדי הינם כלי מלחמה מיוחדים שזכו להם ישראל בשעת מתן תורה:

“תני רשב”י כלי זיין היה לישראל בסיני והיה שם המפורש חקוק עליו, וכשחטאו נוטל מהן, הה”ד (שמות ל”ג) ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב, כיצד נוטל מהן ר’ איבו ורבנן, ר’ איבו אמר מאליו היה נקלף, ורבנן אמרי מלאך היה יורד ומקלפו”

דעות אחרות במדרש הן העדי היה שם המפורש (מדרש תהלים קג), שהעניק להם חירות ממלאך המוות (שמו”ר מה ב). הגנה מיוחדת זו הוסרה מעליהם לאחר חטא העגל.

וכן, כי הכוונה היא לתפילין, אות לברית שבין ישראל לקב”ה: (ע”כ)

ואוסף מדרשי חז”ל על הנושא, מובא ב –

http://www.aspaklaria.info/004_DALET/%D7%93%D7%95%D7%A8%20%D7%94%D7%9E%D7%93%D7%91%D7%A8%20%20%20%D7%A2%D7%93%D7%99.htm

(לא אצטט)

התגלות ה’

יש לנו בפרשה עוד סיפור מוזר. אחרי 40 יום על ההר, משה יורד, שובר את הלוחות ומנהל דו-שוח עם ה’ ועם קצת “חוצפה יהודית”, הוא מבקש לראות את ה’.. את מי משה ראה על ההר, לפני הופעת ה’ עם 10 הדברות ואחרי.??? תמוה. והרי גם כתוב

וְדִבֶּ֨ר יְהֹוָ֤ה אֶל-מֹשֶׁה֙ פָּנִ֣ים אֶל-פָּנִ֔ים כַּֽאֲשֶׁ֛ר יְדַבֵּ֥ר אִ֖ישׁ אֶל-רֵעֵ֑הוּ

והנה בהמשך, משה מבקש

וַיֹּאמַ֑ר הַרְאֵ֥נִי נָ֖א אֶת-כְּבֹדֶֽךָ:

וַיֹּ֗אמֶר אֲנִ֨י אַֽעֲבִ֤יר כָּל-טוּבִי֙ עַל-פָּנֶ֔יךָ וְקָרָ֧אתִי בְשֵׁ֛ם יְהוָֹ֖ה לְפָנֶ֑יךָ

וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א תוּכַ֖ל לִרְאֹ֣ת אֶת-פָּנָ֑י כִּ֛י לֹֽא-יִרְאַ֥נִי הָֽאָדָ֖ם וָחָֽי:

וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֔ה הִנֵּ֥ה מָק֖וֹם אִתִּ֑י וְנִצַּבְתָּ֖ עַל-הַצּֽוּר:

וְהָיָה֙ בַּֽעֲבֹ֣ר כְּבֹדִ֔י וְשַׂמְתִּ֖יךָ בְּנִקְרַ֣ת הַצּ֑וּר וְשַׂכֹּתִ֥י כַפִּ֛י עָלֶ֖יךָ עַד-עָבְרִֽי: וַֽהֲסִרֹתִי֙ אֶת-כַּפִּ֔י וְרָאִ֖יתָ אֶת-אֲחֹרָ֑י וּפָנַ֖י לֹ֥א יֵֽרָאֽוּ:

  ……  וַיַּשְׁכֵּ֨ם מֹשֶׁ֤ה בַבֹּ֨קֶר֙ וַיַּ֨עַל֙ אֶל-הַ֣ר סִינַ֔י כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֹת֑וֹ וַיִּקַּ֣ח בְּיָד֔וֹ שְׁנֵ֖י לֻחֹ֥ת אֲבָנִֽים:

וַיֵּ֤רֶד יְהוָֹה֙ בֶּֽעָנָ֔ן וַיִּתְיַצֵּ֥ב עִמּ֖וֹ שָׁ֑ם וַיִּקְרָ֥א בְשֵׁ֖ם יְהוָֹֽה:

וַיַּֽעֲבֹ֨ר יְהוָֹ֥ה | עַל-פָּנָיו֘ וַיִּקְרָא֒…

וַיְמַהֵ֖ר מֹשֶׁ֑ה וַיִּקֹּ֥ד אַ֖רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ:

אז מה ראה משה – אם בכלל?

ומה קראנו לפני 3 שבועות —

וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה וְאַֽהֲרֹ֑ן נָדָב֙ וַֽאֲבִיה֔וּא וְשִׁבְעִ֖ים מִזִּקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

וַיִּרְא֕וּ אֵ֖ת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְתַ֣חַת רַגְלָ֗יו כְּמַֽעֲשֵׂה֙ לִבְנַ֣ת הַסַּפִּ֔יר וּכְעֶ֥צֶם הַשָּׁמַ֖יִם לָטֹֽהַר:

וְאֶל-אֲצִילֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א שָׁלַ֖ח יָד֑וֹ וַֽיֶּֽחֱזוּ֙ אֶת-הָ֣אֱלֹהִ֔ים וַיֹּֽאכְל֖וּ וַיִּשְׁתּֽוּ:

מה הם ראו ו/או חזו? הסיפור קצת מוזר, לא שלם ונראה די הזוי. זה התחיל עם הסנה הבוער ומגיע להסכמת ה’ להראות את “אחוריו. ר”ל

ואכן כאשר משה ראה את סנה בוער – נאמר

“וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱ-לֹהִים:”. (שמות ג’, ו).

לךףיד הסנה משה עוד פחד, עוד לא ידע מ יהיה. אבל אחרי ששבר את הלוחות שקיבל מה’ וכלום לא קרה לו, הוא כבר לא פוחד ומעז לבקש ראייה ברורה. לדעת, להיווכח שאכן יש כח עליון שהוא לא רק בדמיון הרוחני.

(הפשט קצת הרבה לא פשט)

אז לפי גישת הרמב”ם – מתוך

https://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8:%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%A2%D7%A0%D7%99_%D7%A0%D7%90_%D7%90%D7%AA_%D7%93%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9A_-_%D7%94%D7%A8%D7%90%D7%A0%D7%99_%D7%A0%D7%90_%D7%90%D7%AA_%D7%9B%D7%91%D7%95%D7%93%D7%9A_-_%D7%93%D7%A2%D7%AA_%D7%94%D7%A8%D7%9E%D7%91%22%D7%9D

 … אמנם, זה מה שנכתב בפסוקים אלה – משה מבקש פעם אחת לדעת את דרכי ה’ ופעם אחת לדעת את עצמותו וה’ מגלה לו את הבקשה הראשונה בלבד, אבל ממנה אפשר לדעת על עצמותו גם כן. ואמנם, יש הרבה אמת בטענה זו, שהרי אלוהים כמושג הוא כל מה שמעל התפישה האנושית ומעבר להשגת האדם. אולם, האמנם יכולים אנו לומר, למשל, שאלוהים הוא לא אנושי? והרי מנין לנו קביעה זו? הרי יכול להיות שאלוהים הוא גם האנושיות, והרי נכתב כי האדם נברא ‘בצלם אלוהים’ והפסוק אומר דרשני. וכלומר – בהעדפת השלילה יש משהו שבכל-זאת מצמצם את מהות האל לכיוון אחד. ולא רק זאת, אלא שהויתור על החיוב גם כן מצמצם אותו ויש בזה ויתור עצום, שהרי היינו רוצים לחשוב שמי שעובד את האל גם יכיר ולו משהו ממנו. כך שככלל ניתן לומר, שההפרש הזה בין החיוב והשלילה כולו הוא מנקודת ראותו של האדם בלבד, שנצמד לדיכוטומיות כעין אלה בהבנתו, ואין כאן משהו המתאר את אלוהים עצמו, ועוד שאף כאופן הבנה אנושית של אלוהים אין הפרדה והעדפה זו נראית כנכונה, כאמור. וכן אנו מוצאים תיאורים חיביים של האל לכל אורך התנ”ך. כאן, למשל, מוזכרת עובדת היותו רחום וחנון, וכן מופיע גם במקומות אחרים. מנגד לזה בנחום (א’, 2) אנו מוצאים, למשל – “אל קנוא ונוקם ה’ נוקם ה’ ובעל חמה נוקם ה’ לצריו ונוטר הוא לאויביו”, והוא ממשיך (3) – “ה’ ארך אפים וגדול כח ונקה לא ינקה ה’ בסופה ובשערה דרכו וענן אבק רגליו”, כלומר – כל הספר פותח בתיאורים שונים של ה’, בעיקר כאן – במידת הדין שלו. כך שלכל הפחות, לדעתי, יש לקחת את הקביעה הזאת של הרמב”ם בערבון מוגבל. (ע”כ)

ומתוך

https://www.machonso.org/mishol/item.asp?id=600

… חס ושלום, וחלילה לאדון הנביאים שתהיה זו שאלתו ובקשתו, כי לא יעלה עלי לב חכם-לב שתהיה בקשת אדון הנביאים בראיית הא-ל, לא פנים ולא אחור.

אבל שאלתו ע”ה היתה[6] כדי לראות בראיה דקה דוגמת הנמצאות כולם, כמו שהיתה במשכן דוגמא מוחשת ומפורסמת. כי הוא ע”ה ביקש ראיית כבוד הא-ל ית’ לו לבדו בגילוי שכינה, כמו שהיה ענין שכון השכינה בין ישראל, והוא שהשגחה[7] דבקה עמהם דיבוק נסתר שכלי ונראה במראה אש וענני כבוד ישיגום החושים. ביקש הוא, מבחר הנביאים ע”ה, שישיג כל הנמצאות השגה שכלית, מהשכלי אל אשר למעלה ממנו, וכן עד המקום אשר יעלה בו ציור השכל האנושי, שיראה דרך פלא דוגמא בהשגה מוחשית עד המקום אשר יוכל להשיג אדם בעודו בעל חומר, שאם היתה השגה יותר זכה ויותר (נוראה) [נראה][8] היתה נפשו נפרדת מגופו ודבקה עם הרוחניים, כמו שאם היתה העין רואה מה שהוא יותר זך מהשמש היה נפסד חוש הראות. ונקרא זה כבוד ה’, כי הוא דוגמת העולם העליון ממלאכים ורוחניים וכסא ומרכבה ורקיע ואופנים וגלגלים וזולתם, מהנמצאות העליונות שהם קיימות בעצמם. ונקרא כל זה כבוד ה’, כאשר נקראו כל שמשי המלך כבודו.

ומה שיורה על זה כי היתה זאת שאלת מבחר הנביאים ע”ה, ולא על שאלת הנמנעות ששאל על ראיית הא-ל עין בעין, תשובת הא-ל ית’ אליו ע”ה. כי השאלה היתה הראני נא את כבודך, והתשובה היתה לו ע”ה אני אעביר כל טובי על פניך. ואם השאלה היתה ראיית הא-ל עין בעין, אין התשובה מעין השאלה.

אלא ששאלתו ע”ה לא היתה בנמנעות שיראה הא-ל פנים בפנים, ולא ביקש ע”ה אלא שיגלה לו הטוב הנקרא כבוד אלקים. ולכך השיבו ית’ אני אעביר כל טובי על פניך, גילה לו כי כל טובו זהו הכבוד (שראה) [שרצה] משה לראות, וטוב ה’ ית’ הוא מבחר הנמצאות כמו שטוב האדם הוא מבחר נכסיו.

וביאור ענין זה הוא, שה’ ית’ הבטיחו להעביר לפניו דוגמת העולם הרוחני מתחילתו ועד סופו[9], וזה שיראה לו במראה דקה בתכלית הדקות והזוהר והבהיקות, (אינה) [ואינה] גשמית לגמרי, ולא תהיה השגה שכלית מצויירת בלתי מוחשת לגמרי שלא יקיפנה מקום, אבל [היא] דוגמת האור העליון הגנוז המוקף במקום.(ע”כ)

וניתוח מעמיק על משמעות הקטע המדבר על “התגלות” ה’ ובעיקר על השימוש במילה “פנים” בנטיותיה השונות, ניתן ב –

https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/kitisa/bar1.html

(לא אצטט. מומלץ לעיון )

  ומתוך

https://www.etzion.org.il/he/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%9B%D7%99-%D7%AA%D7%A9%D7%90-%D7%95%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%AA-%D7%90%D7%AA-%D7%90%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%95%D7%A4%D7%A0%D7%99-%D7%9C%D7%90-%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%95

….

“אמר רב חנא בר ביזנא א”ר שמעון חסידא: מלמד שהראה הקב”ה למשה קשר של תפילין” (ברכות ז ע”א)

על דברי רב חנא יש לשאול שתי שאלות של פשט: ראשית – מה פשר ההתגלות הזו למשה? ושנית – מה הקשר בין קשר התפילין של קודשא בריך הוא לבין י”ג המידות של רחמים שגילה לו למשה באותו מעמד, לאחר חטא העגל?

לאיזביצר יש פירוש נפלא ופשוט:

“תפילין מרמזים על דביקות וחיבור (גם לפי פעולת הקשירה על הלב ובין העיניים, וגם על פי שמם: כמו ‘נפתולי א-לוהים’ או ‘צמיד פתיל’ שבפרשת פרה), היינו – שאנו מקושרין בהקב”ה. אף שיעבור עלינו מה – לא נתפרד ממנו”. (“מי השילוח” ח”א דף צד ד”ה ‘והסירתי’)

אם ניזכר במה שכתוב בתפילין של הקב”ה, נוכל גם להסביר את הקשר בינם לבין חטא העגל וי”ג המידות של רחמים:

“ותפילין דמארי עלמא – כתיב בהו ‘מי גוי גדול’. היינו שהש”י משתבח בישראל שהם מתקשרים בו, וגם הש”י נקשר בהם. אף כי יחטאו – לא יהיה נתוק מהם אהבתו“.

הסוד שנתגלה למשה בנקרת הצור הוא שאף לאחר החטא הכי גדול בתולדות עם ישראל – יש נקודה שבה עדיין ה’ אוהב את ישראל בדיוק כמו שאהב אותם בימי האבות, וכמו שהיה מאז ומעולם. למרות חרון האף הגדול, ולמרות שה’ רצה כמעט להשמידם – יש צד באהבה ההדדית שלא נפגם ולא יכול להפגם. אמנם, למשה נאמר גם “ופני לא יראו”: במבט אל העבר אפשר לראות כיצד החטא אינו יכול לפגום בקשר, אך ביחס להווה – יש עבירה ועונש, ויש עדיין הסתר פנים.

גם בתפילין שלנו, שכתוב בהם “ואהבת את ה’ א-לוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך“, יש הצהרה: בכל מידה ומידה שהוא מודד לנו, ולמרות כל העונשים, ההסתרות והצרות – לא יהא שום פיחות באהבתנו אליו. לכך אנו מתפללים בשני המובנים: “ואהבתך אל תסיר/תסור ממנו לעולמים”. (ע”כ)

ולעומת האהבה לעיל, מופיעה עוד תכונה של ה’

קַנָּ֣א שְׁמ֔וֹ אֵ֥ל קַנָּ֖א הֽוּא:

(אולי קנא – הכוונה לקורונה???). האם קנא = זו מידה חיובית? בכלל

אבל – השעה מאוחרת ומוחי התעייף, אז בינתיים

שבת שלום

שבוע טוב

להת

(אחרי סילוק נגיף הקורונה)