(על: משה רבנו, 40, אין משה, שמן זית, תצווה, הקרב… אהרן….לכהנו לי, וכפר אהרן…)
ולפרשת השבוע
ואתה
“ו” החיבור בתחילת הפרשה. מסתבר שכל פרשות חומש שמות מתחילות ב “ו”, ו החיבור או ו” ההיפוך. אלא שלמרות “ו” החיבור בתחילת פרשתנו, הקשר בין סיום פרשת תרומה (בשבוע שעבר) לתחילת פרשת תצווה, – תמוה, ציטוט להלן
כָּל-עַמּוּדֵ֨י הֶֽחָצֵ֤ר סָבִיב֙ מְחֻשָּׁקִ֣ים כֶּ֔סֶף וָֽוֵיהֶ֖ם כָּ֑סֶף וְאַדְנֵיהֶ֖ם נְחֹֽשֶׁת:
{יח}אֹ֣רֶךְ הֶֽחָצֵר֩ מֵאָ֨ה בָֽאַמָּ֜ה וְרֹ֣חַב | חֲמִשִּׁ֣ים בַּֽחֲמִשִּׁ֗ים וְקֹמָ֛ה חָמֵ֥שׁ אַמּ֖וֹת שֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֑ר וְאַדְנֵיהֶ֖ם נְחֹֽשֶׁת:
{יט}לְכֹל֙ כְּלֵ֣י הַמִּשְׁכָּ֔ן בְּכֹ֖ל עֲבֹֽדָת֑וֹ וְכָל-יְתֵֽדֹ֛תָיו וְכָל-יִתְדֹ֥ת הֶֽחָצֵ֖ר נְחֹֽשֶׁת:
{כ} וְאַתָּ֞ה תְּצַוֶּ֣ה | אֶת-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית לַמָּא֑וֹר לְהַֽעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד: {כא}בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵד֩ מִח֨וּץ לַפָּרֹ֜כֶת אֲשֶׁ֣ר עַל-הָֽעֵדֻ֗ת יַֽעֲרֹךְ֩ אֹת֨וֹ אַֽהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו מֵעֶ֥רֶב עַד-בֹּ֖קֶר לִפְנֵ֣י יְהוָֹ֑ה חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹ֣רֹתָ֔ם מֵאֵ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
הציווי על “לקיחת השמן וזמני “עריכת השמן” תקוע בין הציווי על העמדת קרשי המשכן והציווי עלבחירת אהרן ובניו ותפירת בגדיהם – בגדי אהרן ובגדי בניו. כי מתחיל פרק חדש ונושא חדש שאין לו קשר עם עמודי החצר ומידות המשכן. על המינוי “הפתאומי” (דאך אגב) של אהרן ובניו קראנו לפני שבוע. עכשיו המינוי מופיע ובמפורש
וְאַתָּ֡ה הַקְרֵ֣ב אֵלֶ֩יךָ֩ אֶת-אַֽהֲרֹ֨ן אָחִ֜יךָ וְאֶת-בָּנָ֣יו אִתּ֗וֹ מִתּ֛וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לְכַֽהֲנוֹ-לִ֑י אַֽהֲרֹ֕ן נָדָ֧ב וַֽאֲבִיה֛וּא אֶלְעָזָ֥ר וְאִֽיתָמָ֖ר בְּנֵ֥י אַֽהֲרֹֽן: {ב}וְעָשִׂ֥יתָ בִגְדֵי-קֹ֖דֶשׁ לְאַֽהֲרֹ֣ן אָחִ֑יךָ לְכָב֖וֹד וּלְתִפְאָֽרֶת: {ג}וְאַתָּ֗ה תְּדַבֵּר֙ אֶל-כָּל-חַכְמֵי-לֵ֔ב אֲשֶׁ֥ר מִלֵּאתִ֖יו ר֣וּחַ חָכְמָ֑ה וְעָשׂ֞וּ אֶת-בִּגְדֵ֧י אַֽהֲרֹ֛ן לְקַדְּשׁ֖וֹ לְכַֽהֲנוֹ-לִֽי: {ד}וְאֵ֨לֶּה הַבְּגָדִ֜ים אֲשֶׁ֣ר יַֽעֲשׂ֗וּ
לפני שבוע שמענו/קראנו על הדרישה (או הרצון או הצורך???) של ה’ לבנות לו משכן עץ נייד עם אביזרים שדרושים לעבודה במקדש, וסיימנו עם קרשי המשכן והחצר. השבוע ה’ ממשיך לצוות ובעיקר עוברים לבגדים. אבל איכשהו פתאום השתרבבה לה מצוות “לקיחת” שמן הזית ונכנסה באמצע? למה? (המשך להלן).
אבל קודם תוכן הפרשה לרענון —
— וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית.. לְהַֽעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד… יַֽעֲרֹךְ֩ אֹת֨וֹ אַֽהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו מֵעֶ֥רֶב עַד-בֹּ֖קֶר … חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙
— הַקְרֵ֣ב אֵלֶ֩יךָ֩ אֶת-אַֽהֲרֹ֨ן אָחִ֜יךָ וְאֶת-בָּנָ֣יו אִתּ֗וֹ… לְכַֽהֲנוֹ-לִ֑י ..
— וְעָשִׂ֥יתָ בִגְדֵי-קֹ֖דֶשׁ לְאַֽהֲרֹ֣ן אָחִ֑יךָ …חֹ֤שֶׁן וְאֵפוֹד֙ וּמְעִ֔יל וּכְתֹ֥נֶת תַּשְׁבֵּ֖ץ מִצְנֶ֣פֶת וְאַבְנֵ֑ט \
— וְעָשׂ֖וּ אֶת-הָֽאֵפֹ֑ד זָ֠הָ֠ב תְּכֵ֨לֶת וְאַרְגָּמָ֜ן תּוֹלַ֧עַת שָׁנִ֛י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָ֖ר מַֽעֲשֵׂ֥ה חֹשֵֽׁב:
— וְלָ֣קַחְתָּ֔ אֶת-שְׁתֵּ֖י אַבְנֵי-שֹׁ֑הַם …
— וְשַׂמְתָּ֞ אֶת-שְׁתֵּ֣י הָֽאֲבָנִ֗ים עַ֚ל כִּתְפֹ֣ת הָֽאֵפֹ֔ד
— וְעָשִׂ֥יתָ מִשְׁבְּצֹ֖ת זָהָֽב: וּשְׁתֵּ֤י שַׁרְשְׁרֹת֙ זָהָ֣ב טָה֔וֹר
— וְעָשִׂ֜יתָ חֹ֤שֶׁן מִשְׁפָּט֙ .. זָ֠הָ֠ב תְּכֵ֨לֶת וְאַרְגָּמָ֜ן וְתוֹלַ֧עַת שָׁנִ֛י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָ֖ר תַּֽעֲשֶׂ֥ה אֹתֽוֹ: {טז}רָב֥וּעַ יִֽהְיֶ֖ה כָּפ֑וּל זֶ֥רֶת אָרְכּ֖וֹ וְזֶ֥רֶת רָחְבּֽוֹ:
— וּמִלֵּאתָ֥ בוֹ֙ מִלֻּ֣אַת אֶ֔בֶן אַרְבָּעָ֖ה טוּרִ֣ים
— וְעָשִׂ֧יתָ עַל-הַחֹ֛שֶׁן שַֽׁרְשֹׁ֥ת… זָהָ֖ב טָהֽוֹר:
— וְעָשִׂ֨יתָ֙ עַל-הַחֹ֔שֶׁן שְׁתֵּ֖י טַבְּע֣וֹת זָהָ֑ב ..
— וְעָשִׂ֗יתָ שְׁתֵּי֙ טַבְּע֣וֹת זָהָ֔ב ….
— וְעָשִׂ֘יתָ֘ שְׁתֵּ֣י טַבְּע֣וֹת זָהָב֒ וְנָֽתַתָּ֣ה אֹתָ֡ם עַל-שְׁתֵּי֩ כִתְפ֨וֹת הָֽאֵפ֤וֹד מִלְּמַ֨טָּה֙ מִמּ֣וּל פָּנָ֔יו לְעֻמַּ֖ת מַחְבַּרְתּ֑וֹ מִמַּ֕עַל לְחֵ֖שֶׁב הָֽאֵפֽוֹד:
— וְעָשִׂ֛יתָ אֶת-מְעִ֥יל הָֽאֵפ֖וֹד כְּלִ֥יל תְּכֵֽלֶת:
–וְעָשִׂ֣יתָ עַל-שׁוּלָ֗יו רִמֹּנֵי֙ תְּכֵ֤לֶת וְאַרְגָּמָן֙ וְתוֹלַ֣עַת שָׁנִ֔י עַל-שׁוּלָ֖יו סָבִ֑יב וּפַֽעֲמֹנֵ֥י זָהָ֛ב בְּתוֹכָ֖ם
–וְעָשִׂ֥יתָ צִּ֖יץ זָהָ֣ב טָה֑וֹר וּפִתַּחְתָּ֤ עָלָיו֙ פִּתּוּחֵ֣י חֹתָ֔ם
— וְשִׁבַּצְתָּ֙ הַכְּתֹ֣נֶת שֵׁ֔שׁ
— וְעָשִׂ֖יתָ מִצְנֶ֣פֶת שֵׁ֑שׁ
–וְאַבְנֵ֥ט תַּֽעֲשֶׂ֖ה מַֽעֲשֵׂ֥ה רֹקֵֽם:
— וְלִבְנֵ֤י אַֽהֲרֹן֙ תַּֽעֲשֶׂ֣ה כֻתֳּנֹ֔ת
— וְעָשִׂ֥יתָ לָהֶ֖ם אַבְנֵטִ֑ים וּמִגְבָּעוֹת֙
— וַֽעֲשֵׂ֤ה לָהֶם֙ מִכְנְסֵי-בָ֔ד לְכַסּ֖וֹת בְּשַׂ֣ר עֶרְוָ֑ה מִמָּתְנַ֥יִם וְעַד-יְרֵכַ֖יִם
יש למשה הרבה לעשות. הפועל “ועשית” מופיע …. (נא לספור) פעמים, ויש עוד הרבה פעילויות שה’ מטיל על משה להשלמת העשייה. יש להניח שהכוונה שמשה ימצא (ואכן הוא ימצא – בעוד שבועיים) את מי שיעשה את הכל
ועכשיו אחרי שהמשכן ייבנה, התכשיטים והקישוטים יוכנו, והבגדים ייתפרו אז לפני שהם יולבשו, יש ציווי או הנחייה על תהליך הקדשת הנבחרים לכהונה (התהליך מפורט יותר בפרשות צו ושמיני) —
— וְזֶ֨ה הַדָּבָ֜ר אֲשֶׁ֨ר-תַּֽעֲשֶׂ֥ה לָהֶ֛ם לְקַדֵּ֥שׁ אֹתָ֖ם לְכַהֵ֣ן לִ֑י
— לְ֠קַ֠ח פַּ֣ר אֶחָ֧ד בֶּן-בָּקָ֛ר וְאֵילִ֥ם שְׁנַ֖יִם תְּמִימִֽם:
–וְלֶ֣חֶם מַצּ֗וֹת וְחַלֹּ֤ת מַצֹּת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֣ים בַּשָּׁ֑מֶן סֹ֥לֶת חִטִּ֖ים
— וְאֶת-אַֽהֲרֹ֤ן וְאֶת-בָּנָיו֙ תַּקְרִ֔יב אֶל-פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְרָֽחַצְתָּ֥ אֹתָ֖ם בַּמָּֽיִם:
–וְלָֽקַחְתָּ֣ אֶת-הַבְּגָדִ֗ים וְהִלְבַּשְׁתָּ֤ אֶֽת-אַֽהֲרֹן֙ אֶת-הַכֻּתֹּ֔נֶת וְאֵת֙ מְעִ֣יל הָֽאֵפֹ֔ד וְאֶת-הָֽאֵפֹ֖ד וְאֶת-הַחֹ֑שֶׁן וְאָֽפַדְתָּ֣ ל֔וֹ בְּחֵ֖שֶׁב הָֽאֵפֹֽד:
–וְשַׂמְתָּ֥ הַמִּצְנֶ֖פֶת עַל-רֹאשׁ֑וֹ וְנָֽתַתָּ֛ אֶת-נֵ֥זֶר הַקֹּ֖דֶשׁ עַל-הַמִּצְנָֽפֶת:
— וְלָֽקַחְתָּ֙ אֶת-שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְיָֽצַקְתָּ֖ עַל-רֹאשׁ֑וֹ וּמָֽשַׁחְתָּ֖ אֹתֽוֹ:
–וְאֶת-בָּנָ֖יו תַּקְרִ֑יב וְהִלְבַּשְׁתָּ֖ם כֻּתֳּנֹֽת:
— וְחָֽגַרְתָּ֩ אֹתָ֨ם אַבְנֵ֜ט אַֽהֲרֹ֣ן וּבָנָ֗יו וְחָֽבַשְׁתָּ֤ לָהֶם֙ מִגְבָּעֹ֔ת וְהָֽיְתָ֥ה לָהֶ֛ם כְּהֻנָּ֖ה לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֑ם
— וְהִקְרַבְתָּ֙ אֶת-הַפָּ֔ר… (וכו’)
וכנראה שהעורך שכח את האבזר החשוב ביותר, מזבח הקטורת, והמפרט “הטכני” שלו נכנס לסוףהפרשה (ונראהבעוד שבועיים שסדר העשייה לא היה לפי סדר הציוויים) –
— וְעָשִׂ֥יתָ מִזְבֵּ֖חַ מִקְטַ֣ר קְטֹ֑רֶת עֲצֵ֥י שִׁטִּ֖ים …אַמָּ֨ה אָרְכּ֜וֹ וְאַמָּ֤ה רָחְבּוֹ֙ ….. וְעָשִׂ֥יתָ לּ֛וֹ זֵ֥ר זָהָ֖ב סָבִֽיב:
— וּשְׁתֵּי֩ טַבְּעֹ֨ת זָהָ֜ב תַּֽעֲשֶׂה-לּ֣וֹ
— וְעָשִׂ֥יתָ אֶת-הַבַּדִּ֖ים עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים וְצִפִּיתָ֥ אֹתָ֖ם זָהָֽב:
אז יש לנו פרשה שנייה שמפרטת ברשימה ארוכה, מה יש עוד לעשות, אחרי או תוך כדי בניית המשכן וכליו. התכנון הארכיטקטוני נגמר, דרישות עיצוב פנים של כלי המשכן פורטו מה שנשאר לעשות זה בעיקר בעיקר את 8 בגדי אהרן המפוארים, ולסיום מזבח קטורת (קטנטן) בגודל של 0.50X0.60X 1.00 מטר לערך
וכרגיל – בקריאה ראשונה הכל נראה פשוט, אבל בקריאה שנייה ושלישית מתעוררות שאילות. וכבר עמדו על זה פרשנינו. ורבנו אברבנאל הידוע כאחד ששואל הרבה ועונה הרבה יות, שאל גם כאן בתחילת פירושו לפרשה מספר לא קטן של שאילות. מתוך
פסוק כ
ואתה תצוה את בני ישראל וגו’ עד סוף הסדר ויש לשאול בעניניו שאלות:
השאלה הא’ מדוע צוה ית’ כאן על עריכת הנרות שזה לא היה ראוי לצוותו כי אם אחרי עשיית המשכן והנחת המנורה וכל הכלים במקומתם ועדיין לא ניתנה הכהונה לאהרן ולבניו. ואיך יצוה אותם על אופן השירות והעבודה שיעשו בהדלקת הנרות שהם מכלל עבודתם:
השאלה הב’ מה טעם אמר ואתה תצוה היה לו לומר צו את אהרן או צו את בני ישראל כמו שנאמר בפרשת אמור אל הכהנים על זאת המצוה עצמה. ומה שתקן בזה הרמב”ן שאמר ואתה תצוה להקפיד שלא יצוה אותם על ידי שליח היה לו לומר ואתה צוה כמ”ש ואתה הקרב לא ואתה תצוה:
השאלה הג’ שהרי פרשה זו עצמה נשנית בסדר אמור אל הכהנים בלי שום שינוי רק שכאן אמר ואת תצוה מבלי דבור ושם נאמר וידבר ה’ אל משה לאמר צו אל בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך וגו’ ושם היה מקומו הראוי וזמנו ההגון ולמה נאמרה אם כן במקום הזה ללא צורך:
השאלה הד’ באמרו אחר זה ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך וגו’. כי הנה הפסוק הזה היה ראוי להיות התחלת הפרשה שיצוה ראשונה להבדיל את אהרן ואת בניו מתוך בני ישראל לכהן ואחרי היותם מיוחדים לכהונה יצוה אותם בהדלקת הנרות. ורש”י כתב ואתה הקרב אליך לאתר שתגמור מלאכת המשכן הרגיש הרב בספק הזה אבל לא נתן טעם למה נאמר הצווי הזה שלא במקומו:
השאלה הה’ באמרו ואתה תדבר אל כל חכמי לב וגומר והם יקחו את הזהב ואת התכלת וגו’ כי מה צורך היה להקדים זה לצווי בגדי הכהנים. והנה לא זכר כזה בארון ובכרובים ולא בשולחן ובמנורה וידוע שהאומנים יעשו אותם ויקחו הדברים הצריכים לעשותם. ובסדר כי תשא צוה על האומנים ומה צורך לזכרו פה:
השאלה הו’ למה בזכרון הבגדים אמר חשן ואפוד ומעיל וכתנת תשבץ ומצנפת ואבנט ולא זכר כאן הציץ שהיה על מצח אהרן ולא המכנסים אלא מה שמצאנו אחרי כן שאמר בבגדי בני אהרן ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה וגו’ ולמה אם כן לא נזכרו כאן בצוויי הבגדים ולא נזכר המצנפת ואבנט בעשייתם:
השאלה הז’ באמרו ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים כי הנה מלאכת הזהב והמשבצות לא היו אורים ותומים והאבנים לא היו גם כן אורים ותומים כי כל זה היה ממלאכת האומנים. אמנם האורים והתומים לא מצאנו בהם לא צווי עשייה רוצה לומר שיאמר ועשית האורים ותומים ולא עשייה ממש שיאמר ויעשו או ויעש אורים ותומים ויחס נתינתם למשה באמרו ונתת אל החשן את האורים ואת התומים וכן במעשה ויתן אל החשן את האורים ואת התומים ומה היו אם כן ולמה נזכרו בה”א הידיעה את האורים ואת התומים והם לא נזכרו בשום מקום קודם לזה. וחכמינו ז”ל אמרו אורים שמאירים דבריהם תומים שמתמימים דבריהם אבל לא פירשו לנו מה הדבר:
השאלה הח’ אם היתה מדרגת האורים והתומים למטה מכל מדרגות הנבואה והיא ממדרגת רוח הקדש שנמצא בה מעלות על השגת הנבואה כי הנה יעודי הנבואה מצות הם חוזרים כפי הכנת המקבלים ויעודי האורים אינם חוזרים כמו שקבלו חכמינו זכרונם לברכה עוד שהנביא לא נבא בכל עת שירצה והכהן ישיג באורים והתומים בכל עת שירצה. ואם נאמר שהיתה השגת האורים והתומים גדולה ממדרגת הנבואה יקשה אם כן איך יזכו אליה כל הכהנים הגדולים כקטון כגדול מהם ובפירוש הפרשה בענין החשן יתבאר עוד הספק הזה:
השאלה הט’ מה היה הטעם בקרבנות שצוה יתברך שיעשו אהרן ובניו כל ימי המלואים פר אחד ושני אלים ולחם מצות וגו’. ולמה היה הפר עולה ונשרף מחוץ למחנה והאיל האחד היה גם כן עולה אבל נשרף כלו על גבי המזבח והאיל הב’ לא היה עולה כי הוא היה איל המלואים נאכל ממנו לכהן העובד שהיה משה ולאהרן ולבניו:
השאלה הי’ למה שני האילים שיקריבו אהרן ובניו לא יהיו שוים בענינם כי האחד צוה שיהיה עולה כלה כליל והב’ נאכל לכהנים כמו שזכרתי. הא’ היה זורק מדמו על המזבח סביב. אמנם בשני צוה שיתן מן דמו על תנוך אוזן אהרן ובניו ועל בוהן ידם ועל בוהן רגלם ולא עשה כזה מדם האיל הא’. גם מדם האיל הב’ ומשמן המשח’ צוה שיזה על בגדי אהרן ובניו לקדשם ולא צוה כזה בראשון. האיל הב’ קראם הכתוב איל המלואים ולא קרא כן האיל הא’ וראוי לדעת על מה היו החלופים האלה ומה סבתם:
השאלה הי”א למה נזכר בכתוב שתי פעמים המשחה באהרן כי הנה ראשונה אמר ולקחת את שמן המשחה ויצקת על ראשו ומשחת אותו. ואח”כ בזכרון קרבן האיל הב’ אמר ולקחת מן הדם אשר על המזבח ומשמן המשחה והזית על אהרן ועל בגדיו ועל בניו ועל בגדי בניו אתו וקדש וגו’ הרי כאן שתי משיחות:
השאלה הי”ב למה מכל הקרבנות שהיו עתידין ישראל להקריב על המזבח לא צוה יתברך במקום הזה כי אם התמידין בפרשת וזה אשר תעשה על המזבח ולא זכר שם אחד מכל שאר הקרבנות שצוה אח”כ בסדר ויקרא בצו את אהרן וגם לא קרבנות המועדים שבפרשת אמור אל הכהנים ולא המוספין שבפרשת פנחס והיו ראוי לזכור כל דבר במקומו ולא יזכור כאן מצות התמידין שנכתבם אחר כך במקומה. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:
ואתה תצוה את בני ישראל וגו’ עד ואתה הקרב אליך. יראה מסגנון הפסוקים שלא בא הכתוב כאן לצוות על שמן המאור ולהזהיר על הדלקת הנרות במנורה. אבל היתה כונתו הראשונה לצוות על בגדי הקדש המיוחדים לכהני ה’ ולכן אמר יתברך למשה ואתה תצוה רוצה לומר אתה עתיד לצוות אל בני ישראל שיקחו אליך שמן זית זך ובאוהל מועד מחוץ לפרכת אשר על העדות יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר לפני ה’ חוקת עולם לדורותם כי לא יעבוד העבודה ההיא אלא כהני ה’ ומפני זה צריך שתקריב אליך את אהרן אחיך ואת בניו לכהנו לי שאינו מהראוי שיבואו שמה בבגדי הדיוט לעבוד העבודה הקדושה ההיא. ומפני זה ראוי שתתעסק בעשיית הבגדים הראוים להם. הנה אם כן לא באה במקום הזה מצוות הדלקת הנרות מכוונות לעצמה אלא לספר הצורך למעשה הבגדים לאהרן ובניו יען וביען הם יכנסו ערב ובקר לפני ה’ בהיכל הקדש להדליק את הנרות ולא יבוא שם ערל וטמא. ומפני זה אמר הכתוב ואתה תצוה ולא אמר צו את בני ישראל. והוזכרה כאן הדלקת הנרות. והותרו בזה שתי שאלות הא’ והב’. והראב”ע כתב בקשור הפרשיות כי כאשר השלים הכתוב לספר כלי הקדש והמשכן והאהל והמסך ומזבח העולה והחצר התחיל לפרש משרתי המשכן ומה היתה עבודתם בעצמם אין זר אתם והחל שיעשו נרות במנורה ושיעלו אותם בשמן זית לא בשמן זר. ואלה המשרתים שיהיו ניכרים ונבדלים במשפחותם גם במלבושיהם. ואחר כך הזהיר שהם חייבים ללמוד סדר עבודתם שבעת ימי המלואים שילמדם משה וירגילם ואחר כך יעלו עולות התמיד על מזבח העולה לא על מזבח הזהב רק יקטירו עליו ויכפרו על קרנותיו אחת בשנה עד כאן. ועם כל דבריו לא יצא מהספקות אשר זכרתי ולכן מה שכתבתי הוא מתישב בפשט הפסוקים שאין ואתה תצוה כמו צו הנאמר בסדר אמור אל הכהנים כי שם באה המצוה מכוונת לעצמה ובא במקומה הראוי ולכן נאמר שם צו את בני ישראל ויקחו וגו’ אבל כאן לא נאמרה אלא ע”ד הקדמת ידיעה והודעת הסבה לענין בגדי אהרן ובניו. לכן אמר ואתה תצוה כאלו אמר ובעבור שאתה תצוה בהדלקת הנרות שיעשו אהרן ובניו בהיכל ה’ בכל יום לכן צריך שתיחס אותם לכהונה ותלבישם בגדי ישע והותרה בזה השאלה הג’ שלא הוכפלה המצוה הזאת אלא לצורך רב. ולכך צוה מיד אחר זה ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואמנם ו”יו ואתה תצוה י”מ שהיא מוסף על מה שאמר למעלה ונועדתי לך שם ודברתי אתך וגו’ את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל ואתה כפי מה שאצוה אותך תצוה בשמי על הדלקת הנרות והיותר נכון הוא שדרך להתחיל הספורים בוי”ו ויהי בימים הרבים ההם ויהי בימי שפוט השופטים ורבים כן. ואמר ויקחו אליך שיחד הדלקת הנרות למשה להגיד כדבריהם ז”ל שהוא יתברך לא היה צריך לאורה. אבל היה צריך האור שמה מפני הנכנס בהיכל שיראה לפני מי הוא נכנס ועומד. ולפי שמשה רבינו עליו השלום היה נכנס בכל עת אל הקדש. לכן אמר ויקחו אליך רוצה לומר כי הנה זה שיהיה לתועלתך שתראה בהכנסך שמה עם היות המצוה לדורות. (ע:כ. פירוש אברבנאל מומלץ לכל מי שרוצה להתעמק בכתוב)
וְאַתָּ֞ה תְּצַוֶּ֣ה | …. וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ
למה דווקא “על לקיחת” שמן זיית מופיע לשון ציווי? ולמה במיקום הזה, – בין לבין
מתוך
….
שני פסוקים אלו אינם קשורים לא עם הפסוקים שלפניהם בסוף פרשת תרומה )שעוסקים בעניין חצר המשכן(, ולא עם הפסוקים שאחריהם )הדנים בבגדי הכוהנים(. הם גם אינם מתייחסים להוראות בניית המשכן. מכאן שמקומם אינו כאן אלא ראוי להיות בסיפור מעשה המנורה בתוך פרשת ויקהל או בפרשת אמור בעניין הציווי לקחת שמן זית למאור, שבה חוזרים שני פסוקים אלו בשינויים קלים, או בפרשת בהעלותך בעניין העלאת הנרות. נשאלות השאלות הבאות: 1 .מדוע באו פסוקים אלו כאן? 2 .הקב”ה הוא מקור האור ובעל האור אז וכי הוא זקוק לאור שמעלה האדם? תשובות: 1 .תכלית מיקומם של שני הפסוקים הראשונים של פרשת תצווה. המיוחד בפסוקים אלו הוא שהם אינם קשורים למשכן בלבד אלא הם מצווה לדורות. אמנם תחילת עשיית המצווה היא במשכן אבל היא נמשכת לדורות ואינה נפסקת גם אחרי כל זמן שהמשכן והמקדש קיימים. פירוש חזקוני אומר כי אם קיים קשר כל שהוא הרי זה רק בינם לבין העניין שקדם להם בכללותו ואומר: )כז 20″ )לאחר שגמר לומר כל צווי מלאכת המשכן פירש לו היאך יתקנו לו אורה. וכן מצאנו במעשה בראשית לאחר שנבראו כל עניני הארץ תקן להם אורה. )הוא מאשר “ואין כאן עיקר המצווה עד פרשת בהעלותך”(. והכי קאמר: ‘ואתה תצווה’ – לעתיד, כשיבנה המשכן ויקחו אליך שמן. תצווה את בני ישראל שינה לשון מיצוה זו מלשון שאר המצוות ]במקום לכתוב: תדבר, תאמר או דבר, אמור אמר “תצווה”[ לפי שהיא לזמן ארוך. הוא שאמרו רבותינו )ספרי, תחילת צו( כל מקום שנאמר צווי אינו אלא זירוז מיד ולדורות”. )א( לפי המדרשים שמקבילים בין בניית המשכן לבין בריאת העולם הפסוקים הללו, אמנם מבחינה טקסטואלית, אינם נמצאים במקום הנכון. אולם, מבחינה עניינית, לצורך ההקבלה הנ”ל, אפשר לקבלם כאן, כי כמו שהאור נקבע בעולם )ביום רביעי( לאחר שנבראו כל עניני הארץ כך ניתן הציווי על האור לאחר ההוראות על המשכן וכליו. )ב( אמת שעניין מצוות השמן מקומה לא כאן אלא בפרשת בהעלותך, וכך הוא אומר: “ואין כאן עיקר המצווה עד פרשת בהעלותך”, אבל הבאתה כאן היא משום שימת הדגש על נצחיותה של המצווה. לא על הוראתה בעניין המשכן בלבד אלא על חיובה לכל הדורות והתקופות שבהן יעמוד המקדש. עצם העובדה שבמקום לכתוב: תדבר, תאמר או דבר, אמור אמר “תצווה” מתאים לדברי חז”ל )ספרי, תחילת צו(: “כל מקום שנאמר צווי אינו אלא זירוז מיד ולדורות” (ע”כ)
חֹ֤שֶׁן מִשְׁפָּט֙ ..זֶ֥רֶת אָרְכּ֖וֹ וְזֶ֥רֶת רָחְבּֽוֹ:
כבר לפני שנתיים עיינתי בנושא, רק לא הזכרתי – מה היה גודל החושן, “זרת” היא בדרך כלל מידה קטנה, מתוך
מידה ממוצעת
אז לפי
פירוט יותר נרחב על —
האפוד,
אבני החושן והשמיר
גודל האבנים וצורתם
כלים וחומרים לעיבוד אבני החן
חומרים ששימשו לעיבוד וחריטת אבנים קשות
חריטה באיזמל או בשמיר?
השמיר במקרא
השמיר בספרות חז”ל
השמיר כיהלום
חריטה ללא גריעה
סיכום – יתן ב –
(מולץ למי שרוצה להתעמק)
וְשַׂמְתָּ֥ הַמִּצְנֶ֖פֶת עַל-רֹאשׁ֑וֹ וְנָֽתַתָּ֛ אֶת-נֵ֥זֶר הַקֹּ֖דֶשׁ עַל-הַמִּצְנָֽפֶת:
וְלָֽקַחְתָּ֙ אֶת-שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְיָֽצַקְתָּ֖ עַל-רֹאשׁ֑וֹ וּמָֽשַׁחְתָּ֖ אֹתֽוֹ:
משהו קצת מוזר בפעולה הזו. נכון???
ואכן הרמב”ן, קצת מתקן, – מתוך
…אמר ר”א:
כי זה לפני שומו המצנפת על ראשו, כי על ראש עצמו יצוק השמן.
ואיננו נכון בעיני, כי גם במעשה אמר וישם את המצנפת על ראשו וגו’ (ויקרא ח ט), ואח”כ אמר וייקח את שמן המשחה וימשח את המשכן וגו’ (פסוק י), ואח”כ ויצק משמן המשחה על ראש אהרן (פסוק יב).
אבל הנכון שהייתה הצניפה סביב סביב ואמצע הראש מגולה ועליו יצק השמן. ואם הייתה המשיחה בכל הראש כדברי רש”י, תהיה היציקה במקום הנחת תפילין שהיה מניח מגולה, ומשם ימשכנו כמין כף יונית:
(ע”כ( _העיקר שהמצנפת ניצלה, רק הדמיון כבר עובד במצב פורימי)
שבת שלום
שבוע טוב
פורים שמח (למרות עצבון ה”כתר”)
והחלמה מהירה לעם ישראל ולתושבי העולם
להת