צו – תש”ף

From:
Date: Sun, Apr 5, 2020 at 2:10 AM
‪Subject: צו את…. דבר אל…. קח את‬
To:

חג פסח שמח וכשר לכל קוראי/ות גליון זה ולמשפחותיהם.

 ולמרות שהשנה חוגגים את חג החירות מתוך “עבדות” = סגר בבית, הבה נשמח ונחגוג מתוך תקווה שבקרוב תהיה חרות של בריאות וחירות לשוטט חופשי בארץ ובעולם

ערב שבת שלום

פרשת צו

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר

צַ֤ו אֶֽת-אַֽהֲרֹן֙ וְאֶת-בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָֽעֹלָ֑ה הִ֣וא הָֽעֹלָ֡ה….

כשחז”לינו (וטובי הפילוסופים האורתודוכסים) מנסים לומר לי שה’ (לפי התורה) בעצם לא רוצה קורבנות, וזה רק בגלל שהאדם רוצה “לשדר” כוונות אמונה,או איזו התפלספות דומה שבנוייה על תפיסת העולם של האלף השני)  אז או שאני בור ולא מבין פשוטו של מקרא, או שהם רוצים לטייח את עיני. והרי חז”ל עצמם קבעו ש”אין מקרא יוצא מידי פשוטו”.

בימינו לא ברורה המשמעות של “רצון” ה’ (או א-להים) שיקריבו לו – כלומר שישחטו וישרפו כליל או חלקית בעלי חיים, או בכלל בשביל מה להקריב?

עד לפני שבועיים קראנו  הפרשה השבועית,  קראנו את הסיפורים, קצת התרשמנו קצת התפלאנו. היו יופי של חוויות קריאה, יופי של תיאור אירועים “היסטוריים”, החל מהבריאה, תיבת נח והמבול, 3 האבות,מכירת אח לעבד, הירידה ל – והיציאה מ- מצריים, מעמד הר סיני ואפילו שטף מצוות כולל קניית עבד עברי ומכירת בת וכדו’, הכל טוב. קצת מבולבל, הרבה דעות, הרבה חוכמה.

 ואז באה סידרה של 4-5 פרשות שמפרטות (באופן נרחב  ביותר) את תהליך  בניית המשכן כשבאמצע מסופר על האירוע הנורא של חטא העגל.

כל זה אמר “דרשני”, ואכן במהלך השנים נוצרו והתפתחו גירסאות,פירושים, מדרשים ואגדות כשאחד מהקדומים ביותר הוא ספר היובלים.

והנה מעבר חד מסוף פרשת ויקהל לפרשת ויקרא. המקדש הוקם ואז מתבררת הכוונה (הנסתרת) של ה’ (או כותב ספר תורת כהנים) – הקרבת קורבנות. בהתחלה פרשת ויקרא – קורבנות רשות, מרצון המקריב. והשבוע פרשת צו בה מפורטות חלק מ”מתנות” הכהונה.

בדרך כלל אנחנו מקבלים את רעיון הקורבנות כמשהו “סביר”. משהו שהיה חלק מהתפתחות התרבות האנושית. (עד לימינו – למשל הוצאת פנכת מאכל לחזית הבית בבאלי). במיוחד כל נושא הקורבנות בתורה מתחילתו ועד סופו , מקובל על המאמינים  וכידוע יש בישראל כת שדוגלת בחידושם וכד’.

מעניין איך הוכנס נושא הקורבנות במקרא, לפני יציאת מצריים — (להלן סיכום קצר)

  כבר לפני שבוע,, לפני העיון בפרשה, הזכרתי את/ קורבנות שני האחים – שני הילדים  הראשונים שנולדו (בדרך הטבע – ולא נוצרו)            קין והבל , ונח. ואכן נח כבר העלה “עולות” מהמעט שהיו איתו בתיבה, לא ברור כמה, מזל שלא את כולן, ואז

—  וַיָּ֣רַח יְהֹוָה֘ אֶת-רֵ֣יחַ הַנִּיחֹ֒חַ֒ וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל-לִבּ֗וֹ לֹא-אֹ֠סִ֠ף לְקַלֵּ֨ל ע֤וֹד אֶת-הָֽאֲדָמָה֙

—  וַיְבָ֣רֶךְ אֱלֹהִ֔ים אֶת-נֹ֖חַ וְאֶת-בָּנָ֑יו

(כנראה שאז, אחרי שכל בעלי החיים עלי אדמות (פרט לניצולי התיבה) טבעו במבול שה’ הנחית על העולם, ה’ “גילה” שיש לו הנאה מסויימת מהריח של בעלי חיים שרופים, או לראות איך שוחטים בעלי חיים). ואז פעמיים (לפחות) ה’ מצווה ישירות את מאמיניו להקריב לו קורבן

אברם אבינו בנה (על דעת עצמו ???) כמה מזבחות, ולא מפורט מה הוא עשה איתם. אבל אחד הסיפורים “המוזרים והתמוהים” הוא האירוע שידוע בשם “ברית בין הבתרים” —

וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑יו אֲנִ֣י יְהֹוָ֗ה אֲשֶׁ֤ר הֽוֹצֵאתִ֨יךָ֙ מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֔ים לָ֧תֶת לְךָ֛ אֶת-הָאָ֥רֶץ הַזֹּ֖את לְרִשְׁתָּֽהּ:

וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה בַּמָּ֥ה אֵדַ֖ע כִּ֥י אִֽירָשֶֽׁנָּה:

 וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו קְחָ֥ה לִי֙ עֶגְלָ֣ה מְשֻׁלֶּ֔שֶׁת וְעֵ֥ז מְשֻׁלֶּ֖שֶׁת וְאַ֣יִל מְשֻׁלָּ֑שׁ וְתֹ֖ר וְגוֹזָֽל:

 וַיִּֽקַּח-לוֹ אֶת-כָּל-אֵ֗לֶּה וַיְבַתֵּ֤ר אֹתָם֙ בַּתָּ֔וֶךְ וַיִּתֵּ֥ן אִישׁ-בִּתְר֖וֹ לִקְרַ֣את רֵעֵ֑הוּ וְאֶת-הַצִּפֹּ֖ר לֹ֥א בָתָֽר:

 וַיֵּ֥רֶד הָעַ֖יִט עַל-הַפְּגָרִ֑ים וַיַּשֵּׁ֥ב אֹתָ֖ם אַבְרָֽם:

הרבה פירושים ודעות ניתנו למשמעויות “הנסתרות” שיש בפרטי סיפור הנ”ל ולא כאן המקום להיכנס לעיון עמוק. אבל פשוטו של מקרא הוא, שה’ מצווה על אברם לחתוך (לשניים לפחות) כמה בעלי חיים, ולא לשרוף אותם. לא ברור אם זה קורבן, או “סתם” פעולה פולחנית.

והסיפור היותר ידוע הוא סיפור “עקידת יצחק” —

וְהָ֣אֱלֹהִ֔ים נִסָּ֖ה אֶת-אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו אַבְרָהָ֖ם וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי:

וַיֹּ֡אמֶר קַח-נָ֠א אֶת-בִּנְךָ֙ אֶת-יְחִֽידְךָ֤ אֲשֶׁר-אָהַ֨בְתָּ֙ אֶת-יִצְחָ֔ק וְלֶ֨ךְ-לְךָ֔ אֶל-אֶ֖רֶץ הַמֹּֽרִיָּ֑ה וְהַֽעֲלֵ֤הוּ שָׁם֙ לְעֹלָ֔ה עַ֚ל אַחַ֣ד הֶֽהָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ:

וַיַּשְׁכֵּ֨ם אַבְרָהָ֜ם בַּבֹּ֗קֶר…

 וַיֹּ֨אמֶר יִצְחָ֜ק אֶל-אַבְרָהָ֤ם אָבִיו֙ וַיֹּ֣אמֶר אָבִ֔י וַיֹּ֖אמֶר הִנֶּ֣נִּי בְנִ֑י וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה הָאֵשׁ֙ וְהָ֣עֵצִ֔ים וְאַיֵּ֥ה הַשֶּׂ֖ה לְעֹלָֽה:

וַיֹּ֨אמֶר֙ אַבְרָהָ֔ם אֱלֹהִ֞ים יִרְאֶה-לּ֥וֹ הַשֶּׂ֛ה לְעֹלָ֖ה בְּנִ֑י וַיֵּֽלְכ֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם יַחְדָּֽו:

מפשט המקרא ברור שאברהם וגם בנו ידעו מה זה עולה ומה יש לעשות, ואברהם לא ראה הבדל גדול בין ביתור עגלה, עז ואיל לבין “ביתור”  ושריפת בנו. מה שכן ברור מהסיפור הוא שה’ אכן רוצה (אולי לא תמיד ואלי לא במיuחד את הבן “היחיד” של אברהם, ואולי רק מפעם לפעם, עד שיבנו לו – לה’ משכן)) שיקריבו לו איזה קורבן. מה שכן ברור הן מסיפור המבול והן מסיפור האיל שנעקד בסבך שה’ לא כל כך חס לא על בעלי חיים וכנראה שגם לא על בני אדם

(וכבר הזכרתי לפני שבוע את מגיפת הקורונה שגובה קורבנות (בשליחות ה’??? כן יש רבנים וגם ראשי קהילות שטוענים את זה) – ועד היום המגפה (והאנושות הקריבה) מעל 60,000 קורבנות אדם (ושברור שחלקם יהודים ואולי אפילו יהודים שומרי תורה ומצוות).

אז לא ידוע לנו אם יצחק אבינו (שכמעט נשחט על ידי אביו) בנה מזבח או הקריב קורבנות. (אולי יצחק פיתח רגישות כלשהי נגד מזבחות וקורבנות בעקבות “הפגישה שלו עם המאכלת של אביו…)

אבל אז ה’ מתערב ונכנס לנכד יעקב (הרמאי) בחלום וכמה שנים לאחר מכן ה’ שוב מצווה (ציווי ישירות ראשון)

וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶֽל-יַֽעֲקֹ֔ב ק֛וּם עֲלֵ֥ה בֵית-אֵ֖ל וְשֶׁב-שָׁ֑ם וַֽעֲשֵׂה-שָׁ֣ם מִזְבֵּ֔חַ לָאֵל֙ …

וַיֹּ֤אמֶר יַֽעֲקֹב֙ אֶל-בֵּית֔וֹ ..וְנָק֥וּמָה וְנַֽעֲלֶ֖ה בֵּית-אֵ֑ל וְאֶֽעֱשֶׂה-שָּׁ֣ם מִזְבֵּ֗חַ לָאֵ֞ל ….

וַיִּ֤בֶן שָׁם֙ מִזְבֵּ֔חַ וַיִּקְרָא֙ לַמָּק֔וֹם אֵ֖ל בֵּית-אֵ֑ל…

וַיֵּרָ֨א אֱלֹהִ֤ים אֶל-יַֽעֲקֹב֙ ע֔וֹד בְּבֹא֖וֹ מִפַּדַּ֣ן אֲרָ֑ם וַיְבָ֖רֶךְ אֹתֽוֹ ….

הנה ברור, הברכה באה כתוצאה מהקרבת קורבן

ופעם שנייה

וַיִּסַּ֤ע יִשְׂרָאֵל֙ וְכָל-אֲשֶׁר-ל֔וֹ וַיָּבֹ֖א בְּאֵ֣רָה שָּׁ֑בַע וַיִּזְבַּ֣ח זְבָחִ֔ים לֵֽאלֹהֵ֖י אָבִ֥יו יִצְחָֽק:

(שאילת תם – האם יעקב ידע שסבא שלו כמעט שחט את האבא שלו?)

ע”כ – סקירה קצרה של הקרבת קורבנות מתקופת המבול עד סוף בתקופת האבות – חומש בראשית.

הגענו לחומש שמות – השלב של עבדות במצריים והגאולה. לא ברור אם הקריבו קורבנות במצריים, רק נאמר

וַיֹּ֩אמֶר֩ ע֨וֹד אֱלֹהִ֜ים אֶל-מֹשֶׁ֗ה….

וּבָאתָ֡ אַתָּה֩ וְזִקְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל-מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֗יִם וַֽאֲמַרְתֶּ֤ם אֵלָיו֙ יְהֹוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י הָֽעִבְרִיִּים֙ נִקְרָ֣ה עָלֵ֔ינוּ וְעַתָּ֗ה נֵֽלְכָה-נָּ֞א דֶּ֣רֶךְ שְׁלֹ֤שֶׁת יָמִים֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְנִזְבְּחָ֖ה לַֽיהוָֹ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ

ולמרות שיש שטוענים שקורבן פסח בא לכפר על חטא עבודה זרה במצריים, עדיין יש להניח שלא הקריבו קורבנות במצריים (כי תועבת מצריים…) וההקרבה שמשה רבנו דורש לפי הנחייה מגבוה (מהסנה הבוער???)  היא תהליך חדש או מחודש שמתרחש בשלב השני של התפתחות האומה העברית. ואז —

 וְאַחַ֗ר בָּ֚אוּ מֹשֶׁ֣ה וְאַֽהֲרֹ֔ן וַיֹּֽאמְר֖וּ אֶל-פַּרְעֹ֑ה כֹּֽה-אָמַ֤ר יְהוָֹה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל….

נֵֽלְכָה נָּ֡א דֶּ֩רֶךְ֩ שְׁל֨שֶׁת יָמִ֜ים בַּמִּדְבָּ֗ר וְנִזְבְּחָה֙ לַֽיהוָֹ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ פֶּ֨ן-יִפְגָּעֵ֔נוּ בַּדֶּ֖בֶר א֥וֹ בֶחָֽרֶב:

(אפשר עכשיו לטעון שמגיפת הדבר הנוכחית – קורונה, היא בגלל שלא מקריבים קורבנות)

ורק אוסיף —

וַיִּקְרָ֣א פַרְעֹ֔ה אֶל-מֹשֶׁ֖ה וּֽלְאַֽהֲרֹ֑ן וַיֹּ֗אמֶר לְכ֛וּ זִבְח֥וּ לֵאלֹֽהֵיכֶ֖ם בָּאָֽרֶץ:

 וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה לֹ֤א נָכוֹן֙ לַֽעֲשׂ֣וֹת כֵּ֔ן כִּ֚י תּֽוֹעֲבַ֣ת מִצְרַ֔יִם נִזְבַּ֖ח לַֽיהוָֹ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ הֵ֣ן נִזְבַּ֞ח אֶת-תּֽוֹעֲבַ֥ת מִצְרַ֛יִם לְעֵֽינֵיהֶ֖ם וְלֹ֥א יִסְקְלֻֽנוּ:

 דֶּ֚רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים נֵלֵ֖ךְ בַּמִּדְבָּ֑ר וְזָבַ֨חְנוּ֙ לַֽיהוָֹ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ כַּֽאֲשֶׁ֖ר יֹאמַ֥ר אֵלֵֽינוּ:

 וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֗ה אָֽנֹכִ֞י אֲשַׁלַּ֤ח אֶתְכֶם֙ וּזְבַחְתֶּ֞ם לַֽיהוָֹ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר רַ֛ק הַרְחֵ֥ק לֹֽא-תַרְחִ֖יקוּ לָלֶ֑כֶת הַעְתִּ֖ירוּ בַּֽעֲדִֽי:  ….

ולקראת היציאה

וַיִּקְרָ֨א פַרְעֹ֜ה אֶל-מֹשֶׁ֗ה וַיֹּ֨אמֶר֙ לְכוּ֙ עִבְד֣וּ אֶת-יְהֹוָ֔ה רַ֛ק צֹֽאנְכֶ֥ם וּבְקַרְכֶ֖ם יֻצָּ֑ג גַּֽם-טַפְּכֶ֖ם יֵלֵ֥ךְ עִמָּכֶֽם:

וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה גַּם-אַתָּ֛ה תִּתֵּ֥ן בְּיָדֵ֖נוּ זְבָחִ֣ים וְעֹלֹ֑ת וְעָשִׂ֖ינוּ לַֽיהוָֹ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ:

 וְגַם-מִקְנֵ֜נוּ יֵלֵ֣ךְ עִמָּ֗נוּ לֹ֤א תִשָּׁאֵר֙ פַּרְסָ֔ה כִּ֚י מִמֶּ֣נּוּ נִקַּ֔ח לַֽעֲבֹ֖ד אֶת-יְהוָֹ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וַֽאֲנַ֣חְנוּ לֹֽא-נֵדַ֗ע מַֽה-נַּֽעֲבֹד֙ אֶת-יְהֹוָ֔ה עַד-בֹּאֵ֖נוּ שָֽׁמָּה:

רואים שהנושא של הקרבת קורבנות הוכנס לתורה – עד לפרשת ויקרא – דרך “הדלת האחורית” כך שלקורא/ת סיפורי התורה ברור ביותר שמקריבים קורבנות ולא שואלים שאילות

חזרה לפרשה

עיונים קודמים

פרשת צו – תשע”ד
http://toratami.com/?p=122

תשע”ה
http://toratami.com/?p=350
(על: אש תמיד תוקד…, על מוקדה – מ זעירא, קודש קודשים היא,)

תשע”ו
http://toratami.com/?p=551
(על – שתי הפרשות = צו לעומת ויקרא, צו את אהרן, ספר ויקרא – הקודקס הראשון, זאת תורת…, מס בשר- מתנות כהונה, 8 ימי מילואים)

פרשת צו – תשע”ז
http://toratami.com/?p=755
(על: מ זעירה, ולבש הכהן מדו בד, זאת תורת, כל אשר יגע בהם יקדש, ויקרב משה את אהרן ובניו וירחץ אותם במים)

פרשת צו – תשע”ח
http://toratami.com/?p=972
(על”: קורבנות, לאמר… היא העולה…., כל חלב שור… וכל דם, קח את אהרן… ואת הבגדים, חנוכת המשכן)

פרשת צו – תשע”ט

http://toratami.com/?p=1204

(על:  עולה וסוגי הקורבנות, וידבר – לאמר, צו – מצווה, זאת תורת, – הצרעת, זאת התורה לעולה ולמנחה)

כאשר קוראים את פרשת השבוע, אי אפשר שלא להיזכר בפרשת השבוע שעבר, הכל (פרט לפרק ח’) נראה מוכר.

שתי הפרשות דומות ובו בזמן שונות. וכבר עיינתי בנושא החזרות בתורה על אותו עניין פעמיים ויותר וגם על החזרה על עניין הקורבנות בפרשות ויקרא וצו. (קישור לעיל – שנת תשע”ו). אבל מעניין לראות את הנושא שוב קצת מזוית אחרת.

   (ואעלה השערה ששתי הפרשות נכתבו/נערכו על ידי שני עורכים שונים על אותו נושא, בזמנים שונים,  ועורך התורה צירף יחד את שתי הגרסאות, בלי עריכה נוספת לקיצור, כמו בפעמים אחרות, מסיבות שונות)

ומתוך דיון (אפיקורסי) בנושא ב –

https://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/03/09_zav/1.html

הקורא בפרשת צו מתרשם שאילולא באה לעולם – איש לא היה מרגיש בחסרונה, מאחר שרוב הדברים הכתובים בה כתובים במקומות אחרים, ולעתים ביתר והרחבה. להלן פירוט ההקבלות:

על תורת העולה (ויקרא ו’ 1 – 6) קראנו בויקרא א’
על תורת המנחה (שם, ו’ 7 – 16) קראנו שם, ב’
על תורת החטאת והאשם (שם, 18 – ז’ 10) קראנו שם, ד’-ה’
על תורת זבח השלמים (שם, 11 – 36) קראנו שם, ג’
על טקס הקדשת הכוהנים (שם, ח’) קראנו בשמות כ”ט

 והחזרה, כנראה, נובעת מנטייתו של הסופר הכוהני להעניק חשיבות להיגד על ידי הזכרתו פעמיים ושלוש (לדוגמה: בעניין טקס הקדשת הכוהנים – בשמות כ”ט ההרצאה היא בצורת צו אלוהי, ואילו בפרשה שלנו מדובר בביצוע בפירוט כמעט מדויק של אותו הצו), ואולי, כפי שטוענים המחזיקים בתורת המקורות, מדובר כאן בדורות שונים של אותה אסכולה כוהנית, ואשר עורך מאוחר כינס את כל הכתבים, למרות שיש בהם כפילויות, ולעתים אף סתירות. העורך הזה, כנראה, לא היה חסר רגישות וחסר דעה, אך האמין מן הסתם כי הכתבים שהגיעו לידיו קדושים הם, ואין לו סמכות לקצרם או לשנותם.

אחת השאלות הגדולות שמעסיקות מאמינים וכופרים כאחת היא, כיצד העלו על הדעת קדמונינו שכתבו פרקים אלה כי האל מעוניין בכל בית המטבחיים המתואר כאן ובפרקי פולחן אחרים בתורה? לשם מה לו לאל כל השחיטות…  (ע”כ מומלץ)

אולם יש הבדלים קלים, הוספות והשמטות של פרטים.

השוני הראשון בין שתי הפרשות מתבלט במילות הפתיחה ובתוכן הקטע הראשון

פרשת ויקרא מתחילה ב –

וַיִּקְרָ֖א אֶל-מֹשֶׁ֑ה …

דַּבֵּ֞ר אֶל-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם אָדָ֗ם כִּֽי-יַקְרִ֥יב מִכֶּ֛ם קָרְבָּ֖ן .. מִן-הַבְּהֵמָ֗ה מִן-הַבָּקָר֙ וּמִן-הַצֹּ֔אן תַּקְרִ֖יבוּ אֶת-קָרְבַּנְכֶֽם:

אִם-עֹלָ֤ה קָרְבָּנוֹ֙ …יַקְרִ֣יב אֹת֔וֹ לִרְצֹנ֖וֹ

פרשת צו מתחילה ב –

צַ֤ו אֶֽת-אַֽהֲרֹן֙ וְאֶת-בָּנָ֣יו…

זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָֽעֹלָ֑ה הִ֣וא הָֽעֹלָ֡ה עַל֩ מֽוֹקְדָ֨ה עַל-הַמִּזְבֵּ֤חַ כָּל-הַלַּ֨יְלָה֙ …

 וְלָבַ֨שׁ הַכֹּהֵ֜ן מִדּ֣וֹ בַ֗ד וּמִֽכְנְסֵי-בַד֘ יִלְבַּ֣שׁ עַל-בְּשָׂרוֹ֒

פרשת ויקרא מתמקדת בתחילה על אדם כי יקריב אדם שרוצה להקריב עולה מה על האדם לעשות

פרשת צו כלשונה – מצווה ומתמקדת על הכהן, מה הכהן צריך לעשות.(ומצווה שהכהן יתלבש)

תוכן פרשת ויקרא, סוכם בקצרה – לפני שבוע. תוכן פרשת צו לרענון (ציטוט פסוקים)

 -זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָֽעֹלָ֑ה

— וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַמִּנְחָ֑ה .. וְהֵרִ֨ים מִמֶּ֜נּוּ בְּקֻמְצ֗וֹ … וְהִקְטִ֣יר הַמִּזְבֵּ֗חַ רֵ֧יחַ נִיחֹ֛חַ אַזְכָּֽרָתָ֖הּ לַֽיהוָֹֽה:

—                          וְהַנּוֹתֶ֣רֶת מִמֶּ֔נָּה יֹֽאכְל֖וּ אַֽהֲרֹ֣ן וּבָנָ֑יו מַצּ֤וֹת תֵּֽאָכֵל֙… כָּל-זָכָ֞ר בִּבְנֵ֤י אַֽהֲרֹן֙ יֹֽאכֲלֶ֔נָּה

 –זֶ֡ה קָרְבַּן֩ אַֽהֲרֹ֨ן וּבָנָ֜יו… עֲשִׂירִ֨ת הָֽאֵפָ֥ה סֹ֛לֶת מִנְחָ֖ה .. עַֽל-מַֽחֲבַ֗ת בַּשֶּׁ֛מֶן

 — זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַֽחַטָּ֑את … הַכֹּהֵ֛ן הַֽמְחַטֵּ֥א אֹתָ֖הּ יֹֽאכֲלֶ֑נָּה בְּמָק֤וֹם קָדֹשׁ֙ תֵּֽאָכֵ֔ל.. כָּל-זָכָ֥ר בַּכֹּֽהֲנִ֖ים יֹאכַ֣ל אֹתָ֑הּ

  — וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָֽאָשָׁ֑ם … כָּל-זָכָ֥ר בַּכֹּֽהֲנִ֖ים יֹֽאכֲלֶ֑נּוּ

— וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת זֶ֣בַח הַשְּׁלָמִ֑ים … הַמַּקְרִ֞יב אֶת-זֶ֤בַח…וְהָיָה֙ הֶֽחָזֶ֔ה לְאַֽהֲרֹ֖ן וּלְבָנָֽיו: וְאֵת֙ שׁ֣וֹק הַיָּמִ֔ין תִּתְּנ֥וּ תְרוּמָ֖ה לַכֹּהֵ֑ן ..

             כִּי֩ אֶת-חֲזֵ֨ה הַתְּנוּפָ֜ה וְאֵ֣ת | שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֗ה לָקַ֨חְתִּי֙ מֵאֵ֣ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֔ל מִזִּבְחֵ֖י שַׁלְמֵיהֶ֑ם וָֽאֶתֵּ֣ן אֹ֠תָ֠ם לְאַֽהֲרֹ֨ן הַכֹּהֵ֤ן               וּלְבָנָיו֙

  (ההנחיות לחלק ממתנות כהונה די ברורות)

 — קַ֤ח אֶֽת-אַֽהֲרֹן֙ וְאֶת-בָּנָ֣יו … וַתִּקָּהֵל֙ הָֽעֵדָ֔ה אֶל-פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:

             וַיַּקְרֵ֣ב מֹשֶׁ֔ה אֶֽת-אַֽהֲרֹ֖ן וְאֶת-בָּנָ֑יו וַיִּרְחַ֥ץ אֹתָ֖ם בַּמָּֽיִם… וּפֶ֩תַח֩ אֹ֨הֶל מוֹעֵ֜ד תֵּֽשְׁב֨וּ יוֹמָ֤ם וָלַ֨יְלָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים

(עוד שאילת תם – כמה נפשות היו בעדה שהתקהלה ומה הייתה תגובתם?) ואכן מתוך

https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A8%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%95_%D7%91%D7%97%D7%99%D7%99_%D7%A2%D7%9C_%D7%95%D7%99%D7%A7%D7%A8%D7%90_%D7%97

….

ותקהל העדה אל פתח אהל מועד. מעשה נס היה, וזה אחד מן המקומות שהחזיק המועט את המרובה. כיוצא בו (במדבר כ) ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע. וכן אמרו במדרש ואת כל העדה הקהל אל פתח אהל מועד, אמר לפניו משה, רבונו של עולם ששים רבוא אנשים וששים רבוא בחורים היאך אני יכול להעמידן פתח אהל מועד, אמר לו הקב”ה על זה אתה תמה, והלא השמים כדוק עין היו, ואני מתחתים מסוף עולם ועד סופו, שנאמר (ישעיה מ) הנוטה כדוק שמים וימתחם כאהל לשבת. וכן בהר סיני נגלה הקב”ה על הר סיני בעשרים ושנים אלף מרכבות של מלאכי השרת, שנאמר (תהלים סח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן, ועל כל מרכבה ומרכבה כמרכבה שראה יחזקאל, והיאך היה ההר מחזיק כולם, אלא מעשה נסים היה שהיה הקב”ה אומר להר הרחב וקבל בני אמונים. וכיון שעברו את הירדן נכנסו כל ישראל בין שני בדי הארון, שנאמר (יהושע ג) ויאמר יהושע אל בני ישראל גשו הנה ושמעו את דברי ה’ אלהיכם. וכן לעתיד כל אותן אוכלסין שיצאו מאדם הראשון עד שיחיו המתים היכן הם עומדים, והן עתידין לומר (ישעיה מט) צר לי המקום גשה לי ואשבה, אלא אני מרחיב את ירושלים, שנאמר (שם נד) הרחיבי מקום אהלך ויריעות משכנותיך, וכתיב (יחזקאל מא) ורחבה ונסבה למעלה למעלה, עד כאן במדרש.  (ע”כ)

נושאים ופסוקים לעיון נוסף

זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָֽעֹלָ֑ה… וְלָבַ֨שׁ הַכֹּהֵ֜ן מִדּ֣וֹ בַ֗ד …וְהֵרִ֣ים אֶת-הַדֶּ֗שֶׁן .. וְשָׂמ֕וֹ אֵ֖צֶל הַמִּזְבֵּֽחַ:

 וּפָשַׁט֙ אֶת-בְּגָדָ֔יו וְלָבַ֖שׁ בְּגָדִ֣ים אֲחֵרִ֑ים וְהוֹצִ֤יא אֶת-הַדֶּ֨שֶׁן֙ אֶל-מִח֣וּץ לַֽמַּֽחֲנֶ֔ה אֶל-מָק֖וֹם טָהֽוֹר:

 פרשת צו כמו פרשת ויקרא מתחילה בקורבן עולה, אבל עם מספר שינויים. יש לנו כאן מספר פרטים חשובים בעבודת הכהנים – החלפת בגדים תכופה, וטיפול יומיומי של “דשן”. האומנם?

(אגב – מפסוק זה לומדים שיש  להחליף את הבגדים לכבוד שבת)

מתוך

הקרבן הראשון שדיניו מבוארים בפרשתנו הוא קרבן העולה (וכך ברשימת הקרבנות שבפרשת ‘ויקרא’): “זאת תורת העולה” (ו:א). כמובן, על פי כותרת זו הקורא מצפה לפגוש בדיני העולה, כשם שבהמשך באים דיני המנחה תחת הכותרת “זאת תורת המנחה” (ו:ז); דיני החטאת תחת “זאת תורת החטאת” (ו:יח); דיני האשם לאחר “וזאת תורת האשם” (ז:א [2]); ואף דיני זבח השלמים מיד לאחר “וזאת תורת זבח השלמים” (ז:יא). והנה בתורת העולה דומה שהכתוב מתעלם לחלוטין מדיני הקרבת עולה, ובמקום זאת הקורא מתוודע לדיני מזבח, ולשם דיוק: דיני פינוי המזבח בכל בוקר ודיני האש שצריכה לדלוק על המזבח תמיד. מדוע דין פינוי המזבח (=תרומת הדשן) ודיני האש נזכרים כאן דווקא, ומדוע תחת כותרת הנראית מטעה: “תורת העולה”?

על מנת לעמוד על ייחודה של פרשייה קצרה זו יש לעיין תחילה בדינים המופיעים בה ובמשמעותם. דומני שיש לראות בפסוק הפותח כותרת כפולה: “הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר / וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ” (ו:ב). מוקד ראשון הוא הקרבת העולה (ככל הנראה תמיד של בין הערביים) במשך כל הלילה עד הבוקר, ומוקד אחר הוא האש היוקדת בלב המזבח.

שני המוקדים האלה מקבלים פירוט מיד: תחילה התורה מבארת כיצד יש לפנות את המזבח משאריות קרבן העולה בכל בוקר (ג-ד), [3] ולאחר מכן את דין האש שעל גבי המזבח…

שני חלקי הצו הזה פותחים בלבישת בגדים: בתיאור הראשון על הכוהן ללבוש “מִדו בד ומכנסי בד”, ואילו בתיאור השני עליו ללבוש “בגדים אחרים”. [4].

.דומה שהפירוש הפשוט ליחס בין שני הפינויים הוא פירושו של אברבנאל. לדעתו, הכתוב מתאר את פינוי הדשן בשני שלבים: בשלב הראשון הכוהן מפנה את הדשן מהמזבח עצמו (“מרים”), ועל כן עליו ללבוש בגדי כהונה, [7] ושלב זה מסתיים “אצל המזבח”. בשלב השני הכוהן מפנה את הדשן שכבר הורם ונמצא בצד המזבח אל מחוץ למחנה. מאחר שאינו בא במגע עם המזבח, הוא יכול ללבוש בגדים אחרים, ואולי אף ראוי שילבש בגדי חול, כדי שלא ילכלך את בגדי הכהונה שלו, [8] או משום שהוא עומד לצאת אל מחוץ לתחומי המשכן והמחנה. [9] בין שנפרש כרש”י בין שנלך בעקבות אברבנאל, ברור שעיקרו של הצו המובא כאן עוסק בתהליך פינוי הדשן מעל המזבח, שאותו יש לעשות מדי בוקר. ..

יש אפוא שני חלקים ל”תורת העולה”: האחד מדגיש את פינוי המזבח בתחילת כל יום, והאחר מדגיש את רציפות האש. שני חלקים אלו של יחידה קטנה זו מגלמים בתוכם מתח בעבודת המשכן – מתח שבין רציפות לתמורה. האש הקבועה והיוקדת על המזבח אינה כבה לעולם ומבטאת רציפות של השראת שכינה, שתחילתה, כאמור, ביום השמיני למילואים. אבל בכל יום יש לפנות את המזבח משאריות היום הקודם, כלומר, בכל יום מתחדשת העבודה בעולם המשכן, וקרבנות היום החדש דורשים מזבח נקי, התחלה חדשה.

      המתח הנזכר מתפצל בין השראת השכינה מזה ובין עבודת האדם מזה, שהרי האש על המזבח האוכלת את הקרבנות מייצגת את השראת השכינה. רעיון זה נצחי וקבוע, ובאלוקות אין שינוי. [13] אבל בשר הקרבנות שעל גבי המזבח מייצג את עמידת האדם מול קונו, ומתוך פרספקטיבה זו יש שינוי תמידי, יש תמורות המובְנות בזמניותו של האדם. בעמידת האדם מול קונו במשכן מצטלבים שני היבטים אלה, ואותה הפרשייה עצמה תלמד על פינוי המזבח ועל רציפות האש. ייתכן שמפגש זה מתממש בהוראת הברייתא: “מי שזכה בתרומת הדשן יזכה בסידור שני גזירי עצים” (בבלי יומא כח ע”א).

(לדעתי, החשיבות שנותנת התורה לפרטים האלה נעוצה בעובדה שפינוי הדשן והוצאתו היא עבודה יחסית נחותה ביחס לשחיטה וכו’. אז התורה באה ומדגישה שגם פינוי הדשן חשוב לא פחות. כמו שטוענים שתפקיד עלייה ל”גלילה” חשוב יותר מכל עלייה לתורה, ובסוף נותנים אותה לקטינים )

הערות (מהמקור)

[1]   על יחס שתי הרשימות ראו בפירושו של רד”צ הופמן לויקרא (ירושלים תשי”ג, כרך א, עמ’ יז-כד). לדעתו, רשימת הקרבנות שבפרשת צו ניתנה למשה עוד לפני הציווי על הקרבנות שבפרשת ויקרא.

[2]   חלוקת הפרקים בפרשה זו (פרק חדש בקרבן האשם) מבלבלת ומטעה. אמנם יש פן מיוחד באשם של פרשת צו, אך אין זו החלוקה המקורית שבפרשה. היה ראוי להתחיל את הפרק החדש בקרבן זבח השלמים, שהוא קודשים קלים, שלא כקודמיו, שהם קודשי קודשים.

[3]   רש”י הדגיש (בפירושו לפרק ו:א) שדיני הקרבה אלו באו ללמד לא רק על קרבן העולה אלא על כל הקרבנות כולם, אולם רמב”ן על אתר חולק עליו.

[4]   חז”ל (בספרא על אתר) למדו מהלשון המיוחדת “מִדו בד” שהכוהן צריך ללבוש בגדים המתאימים למידותיו. בבבלי (יומא כג ע”ב) יש דיון באלו בגדים יש להוציא את הדשן. ראו להלן.

[5]   מיקום זה נזכר כבר בפרשת ויקרא, כמקום שאליו משליכים את מוראת עולת העוף (א:טז).

[6]   מקום זה נזכר בפרשת ויקרא בציווי שרֵפת החטאות הפנימיות (ד:יב).

[7]   “שאין לעלות על המזבח בבגדי חול” (פירוש החזקוני על ו:ג).

[8] כך מציע רמב”ן על אתר, שלא כפירוש רש”י (בעקבות הבבלי, יומא כג ע”ב), שסבור שהכתוב רומז לבגדים “פחותין מהם”, אך עדיין מדובר בבגדי כהונה. בפרשנות החדשה מקובלת עמדת רמב”ן (למשל: P.J. Budd, Leviticus , NCBC, Grand Rapid 1996, p. 109; J.E. Hartley, Leviticus , WBC, Dallas 1998, p. 96.

[9] J. Milgrom, Leviticus 1-16 , AB, New York 1991, p. 385

[10] צודק גם מילגרום (עמ’ 387) שיש ערך בחזרה כדי להדגיש שבעת פינוי הדשן על הכוהן להיזהר מאוד לבל תכבה האש

(ע”כ)

ומתוך

https://irp-cdn.multiscreensite.com/db205f97/files/uploaded/0002%20%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA%20%D7%A6%D7%95%20%D7%97%D7%A9%D7%99%D7%91%D7%95%D7%AA%20%D7%94%D7%97%D7%9C%D7%A4%D7%AA%20%D7%94%D7%91%D7%92%D7%93%20%D7%91%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%93%D7%AA%20%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%9B%D7%9F.pdf

…   התורה בתחילת הפרשה אומרת )ויקרא ו 4-3″ :)ולבש הכוהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן אשר תאכל האש את העלה על המזבח ושמו אצל המזבח, ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור”. התורה קבעה כאן שתי חובות בענין הדשן: )א( הכהן שעובד בביהמ”ק חייב לפנות מדי בוקר את הדשן – “הרמת הדשן” – שהצטבר על המזבח עקב שריפת הקורבנות ולרכזו למקום מסוים ]הנקרא: “תפוח”[ ליד המזבח. וזאת יעשה כשהוא לבוש בבגדי כהונה. )ב( הכהן חיב להוציא את הדשן – “הוצאת הדשן” – אל מחוץ למחנה לאחר שהצטבר במשך מספר ימים. וזאת יעשה לאחר שפשט את בגדי הכהונה ולבש בגדי חול. אנו שואלים: מדוע מחייבת התורה את הכהן להחליף את בגדיו בבואו לבצע פעולה זו “הוצאת הדשן”? וכעת לתשובה: נביא את דברי הגמרא במסכת שבת דף קיד/א: “מניין לשנוי בגדים מן התורה ]שהוא דרך כבוד לפני המקום ב”ה[? שנאמר: ‘ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן’ ]הזקיקו הכתוב ללבוש בגדים פחותים בשעת הוצאת הדשן שאינה עבודה חשובה, כדי שלא ימאסו ]יתלכלכו[ בגדיו החשובים שעובד בהן עבודת אכילה ושתיה, כגון; קיטור וניסוך[. ותנא דבי רבי ישמעאל: לימדתך תורה דרך ארץ; בגדים שבישל בהן קדירה לרבו ]דומה להוצאת הדשן[ אל ימזוג בהן כוס לרבו ]דומה להרמת הדשן[“.

  כלומר: התורה דורשת את החלפת הבגדים: בעבודה המכובדת – בגדים חשובים – בגדי הכהונה, ובעבודה הפחותה – בגדי חול, משום כבוד המקום. דוגמא לזאת אנו מוצאים בספר בראשית )כז 15″ :)ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר אתה בבית ותלבש את יעקב בנה הקטן” לדעת חז”ל בשעה שעשו היה משרת את אביו היה לובש בגדים מיוחדים מפני כבוד אביו. וכך אומר החזקוני: “בגדי עשו…החמודות – נאים וחדשים שמתכבד בהן בפני הבריות ומשמש בהן בפני אביו ולפיכך הריחן יצחק שהרי בגדים חדשים ריח הצבע נודף”. מדוגמא זו אפשר ללמוד גם היבט נוסף בערך הבגד: לבגד יש השפעה פסיכולוגית: בשעה שיעקב לבש את בגדי עשו הוא למעשה התחפש לעשו ורק אז יכול היה לרמות את אביו. בבגדים שלו לא היה יכול לעשות זאת, שהרי כך אמר לאמו )בראשית כז 12-11″ :)הן עשו אחי איש שעיר ואנוכי איש חלק, אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע והבאתי עליי קללה ולא ברכה”. אולם משלבש את הבגדים הפך לעשו ואז כאלו כבר מותר להיות בעיני אביו כמתעתע. התחפושת שמציגה דמות חדשה משנה את התנהגות הדמות החבויה בתוכה ואת אופיה. לאמור: בשעה שאדם לובש בגדים המתאימים לארוע מסוים הוא למעשה מקבל על עצמו להתאים את עצמו למעמד: יעקב שלבש את בגדי עשו נהג כפי שעשו היה נוהג: מחד מכבד את אביו מאד ומאידך היה מרמה אותו בשעת הצורך. הכהן שלבש בגדי כהונה מחויב הוא לנהוג בכבוד כלפי התפקיד, כלפי המקום וכלפי המעמד. לא לחינם אומר הפתגם העממי: “הבגד עושה את האדם”, כי הוא בא לומר לך שהמעטה החיצוני עשוי להשפיע גם על התנהגות האדם. (ע”כ)

ואוסף דרשות חז”ל על תרומת הדשן ניתן ב –

http://www.aspaklaria.info/400_TAV/%D7%AA%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%AA%20%D7%94%D7%93%D7%A9%D7%9F.htm ל

(לא אצטט)

וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה מִשֶּׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֗ה וּמִן-הַדָּם֘ אֲשֶׁ֣ר עַל-הַמִּזְבֵּ֒חַ֒ וַיַּ֤ז עַֽל-אַֽהֲרֹן֙ עַל-בְּגָדָ֔יו וְעַל-בָּנָ֛יו וְעַל-בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו אִתּ֑וֹ וַיְקַדֵּ֤שׁ אֶֽת-אַֽהֲרֹן֙ אֶת-בְּגָדָ֔יו וְאֶת-בָּנָ֛יו וְאֶת-בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו אִתּֽוֹ:

מתוך

https://he.wikisource.org/wiki/%D7%90%D7%91%D7%A8%D7%91%D7%A0%D7%90%D7%9C_%D7%A2%D7%9C_%D7%95%D7%99%D7%A7%D7%A8%D7%90_%D7%97

…והנה אמר ויקח משה משמן המשחה ומן הדם אשר על המזבח ויז על אהרן ועל בגדיו וגו’. בהיות שכבר נזכר למעל’ שיצק משה משמן המשח’ על ראש אהרן וימשח אותו ומה צורך היה במשיח’ הזאת השנית. ולמה היתה המשיחה הראשונ’ בשמן בלבד והשנית בשמן ודם. והטעם בזה הוא מה שכתבתי בסדר תצוה שאהרן הוצרך לשתי משיחות משתי בחינות. כי הוא נמשח ראשונ’ לכהן גדול בכל ימיו ומלבד זאת המשיח’ נמשח הוא ובניו להיות כהני’ לה’ ומשרתי מזבחו כימי השמים על הארץ. ולכן היתה המשיח’ הראשונ’ בשמן המשחה לבדו להגיד כי משחו ה’ על כהניו לנגיד כל ימי חייו של אהרן. והמשיחה השנית לפי שהיתה לו ולזרעו אחריו של אהרן היתה לו ולבניו יחד ומשמן המשח’ מעורב עם דם מאשר על המזבח כי שם תהיה עבודתם. ובזה קדש אותם ואת בגדיהם (ע”כ)

ודיון בנושא והשוואה עם הנאמר בפרשת כי תשא, ניתן ב –

https://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=13477

……בל בפר’ כי תשא (שמו’ ל ל) בפרשת שמן המשחה “ואת אהרן ואת בניו תמשח וקדשת אותם לכהן לי”. [ושם כתב הראב”ע “ואת בניו – לבדם, לא אחרים”. ולכאורה כוונתו שכהנים הדיוטים אחרים לא נמשחו, רק בני אהרן כשנתכהנו.]

וכן בפקודי (שמות מ’ טו) “ומשחת אותם כאשר משחת את אביהם וכיהנו לי, והיתה להיות להם משחתם לכהנת עולם לדורותם”. זה כמו שכתוב בכי תשא, שגם הבנים ימשחו.
וכן בפרשת צו מצינו שהבנים נמשחו ג”כ.
אולם מצאתי בזה דבר מעניין, ואולי עמדו על כך, אני שמתי לב לזה רק עכשיו:
בפרשת צו – (ויקרא ח) מצינו שמשה מלביש את אהרן את בגדיו. אח”כ הוא לוקח משמן המשחה ומושח את המשכן ואת הכלים. אח”כ “ויצוק משמן המשחה על ראש אהרן וימשח אותו לקדשו”.
אח”כ הוא מקריב את בני אהרן ומלבישם את בגדיהם, אבל אינו מושח אותם! אח”כ הקריב את פר החטאת ואח”כ איל העולה, ואת איל המילואים, והניף.
ורק אחרי כל אלה, “ויקח משה משמן המשחה ומן הדם אשר על המזבח ויז על אהרן ועל בגדיו ועל בניו ועל בגדי בניו אתו, ויקדש את אהרן את בגדיו ואת בניו ואת בגדי בניו אתו”.
היינו שהבנים נתקדשו בשמן המשחה, אבל היו שתי ‘משיחות’. במשיחה הראשונה נמשח רק אהרן, ע”י יציקה על ראשו, וזו היתה כדי למשוח את אהרן בכה”ג, “הכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה”. ואילו ב’משיחה השניה’ היו אהרן ובניו ובגדיהם, ולא היה זה ביציקה אלא ב’הזאה’, עם הזאת הדם [בעירוב או כל אחד בנפרד, עי’ רמב”ן שם]. יוצא שבני אהרן לא ‘נמשחו’ רק ‘הוזו’ הם ובגדיהם כדי לקדשם לכהן.
ולכן אולי מצינו שהכתובים מכחישים זה את זה אם נמשחו או לא, כי לא נמשחו אז [במשיחה שניה] כמו שנמשח אהרן [במשיחה ראשונה], אלא רק הוזו כדי לקדשם, ואף אהרן היה בכלל אותה הזאה השניה, והיא ההזאה הכוללת שקדשם לכהן, ואילו המשיחה של אהרן [היציקה על ראשו] היתה לכהן בכהונה גדולה. [אלא שקשה למה הקדים את משיחת הכ”ג קודם שנמשחו כולם.]

ואוסף מדרשי חז”ל על נושא הקדשת אהרן ובניו ניתן ב –

http://www.aspaklaria.info/020_KAF/%D7%9B%D7%94%D7%95%D7%A0%D7%94%20%20%20%D7%9E%D7%9C%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9D.htm

(לא אצטט)

וַיַּ֥ז מִמֶּ֛נּוּ עַל-הַמִּזְבֵּ֖חַ

וַיִּזְרֹ֨ק מֹשֶׁ֧ה אֶת-הַדָּ֛ם עַל-הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב:

הסבר על תהליך זריקת הדם ניתן ב –

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%96%D7%A8%D7%99%D7%A7%D7%AA_%D7%94%D7%93%D7%9D

(לא אצטט)

ושאילה על ההבדל בין הזאה וזריקה ותשובות עליה ניתנת ב –

https://www.kipa.co.il/community/show/2006809/

(למשל)

…זריקת הדם היא שפיכתו על יסוד המזבח.

הזאה – באצבע.

(ע”כ) ומספיק להיום (יש נספח להלן)

שבת שלום

שבוע טוב

להת

>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>    <<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<

נספח —

לסיכום

שתי הפרשות מפרטות (חלק גדול מ-)הקורבנות. למעוניינים/ות בלימוד נוסף ניתן לעיין במשניות מסכת זבחים

לדוגמה

פרק ה – מתוך

https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%A0%D7%94_%D7%96%D7%91%D7%97%D7%99%D7%9D_%D7%99

משנה מנוקדת[עריכה]

(א) אֵיזֶהוּ מְקוֹמָן שֶׁל זְבָחִים?קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן,פַּר וְשָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן,וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן,וְדָמָן טָעוּן הַזָּיָהעַל בֵּין הַבַּדִּיםוְעַל הַפָּרֹכֶתוְעַל מִזְבַּח הַזָּהָב.מַתָּנָה אַחַת מֵהֶן מְעַכָּבֶת.שְׁיָרֵי הַדָּם הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל יְסוֹד מַעֲרָבִי שֶׁל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן.אִם לֹא נָתַן, לֹא עִכֵּב.

(ב) פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן,

וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן,וְדָמָן טָעוּן הַזָּיָהעַל הַפָּרֹכֶתוְעַל מִזְבַּח הַזָּהָב.מַתָּנָה אַחַת מֵהֶן מְעַכָּבֶת.שְׁיָרֵי הַדָּם הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל יְסוֹד מַעֲרָבִי שֶׁל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן.אִם לֹא נָתַן, לֹא עִכֵּב.אֵלּוּ וָאֵלּוּ נִשְׂרָפִין בְּבֵית הַדָּשֶׁן.

(ג) חַטֹּאות הַצִּבּוּר וְהַיָּחִיד:

אֵלּוּ הֵן חַטֹּאות הַצִּבּוּר:שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְשֶׁל מוֹעֲדוֹת.שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן,וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן,וְדָמָן טָעוּן אַרְבַּע מַתָּנוֹת עַל אַרְבַּע קְרָנוֹת.כֵּיצַד?עָלָה בַכֶּבֶשׁ וּפָנָה לַסּוֹבֵב,וּבָא לוֹ לְקֶרֶן דְּרוֹמִית מִזְרָחִית,מִזְרָחִית צְפוֹנִית,צְפוֹנִית מַעֲרָבִית,מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית.שְׁיָרֵי הַדָּם הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל יְסוֹד דְּרוֹמִי.וְנֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִיםלְזִכְרֵי כְהֻנָּהבְּכָל מַאֲכָללְיוֹם וָלַיְלָה עַד חֲצוֹת.

(ד) הָעוֹלָה, קָדְשֵׁי קָדָשִׁים,

שְׁחִיטָתָהּ בַּצָּפוֹן,וְקִבּוּל דָּמָהּ בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן,וְדָמָהּ טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע,וּטְעוּנָה הֶפְשֵׁט וְנִתּוּחַ וְכָלִיל לָאִשִּׁים.

(ה) זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר וַאֲשָׁמוֹת.

אֵלּוּ הֵן אֲשָׁמוֹת:אֲשַׁם גְּזֵלוֹת,אֲשַׁם מְעִילוֹת,אֲשַׁם שִׁפְחָה חֲרוּפָה,אֲשַׁם נָזִיר,אֲשַׁם מְצֹרָע,אָשָׁם תָּלוּי,שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן,וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן,וְדָמָן טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע,וְנֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִיםלְזִכְרֵי כְהֻנָּהבְּכָל מַאֲכָללְיוֹם וָלַיְלָה עַד חֲצוֹת.

(ו) הַתּוֹדָה וְאֵיל נָזִיר, קָדָשִׁים קַלִּים,

שְׁחִיטָתָן בְּכָל מָקוֹם בָּעֲזָרָה,וְדָמָן טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע,

וְנֶאֱכָלִים בְּכָל הָעִיר

לְכָל אָדָם,בְּכָל מַאֲכָל,לְיוֹם וָלַיְלָה עַד חֲצוֹת.הַמּוּרָם מֵהֶם כַּיּוֹצֵא בָהֶם,אֶלָּא שֶׁהַמּוּרָם נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים, לִנְשֵׁיהֶם וְלִבְנֵיהֶם וּלְעַבְדֵיהֶם.

(ז) שְׁלָמִים, קָדָשִׁים קַלִּים,

Leave a Reply