ויקרא – תש”ף

From:
Date: Sun, Mar 29, 2020 at 3:09 AM
‪Subject: ויקרא אל, ולקח הכהן, ועשה לפר, וכיפר עליו‬
To:
הערה – לפני שבוע -לפרשות ויקהל + פקודי, נשמטו מספר  הפניות לגליונות קודמים.
הרשימה המלאה מובאת בסוף גליון זה
ערב שבת שלום
פרשת ויקרא
 
וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. 
 דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, 
אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, ..
 מִן-הַבְּהֵמָ֗ה מִן-הַבָּקָר֙ וּמִן-הַצֹּ֔אן תַּקְרִ֖יבוּ אֶת-קָרְבַּנְכֶֽם:
 אִם-עֹלָ֤ה קָרְבָּנוֹ֙ מִן-הַבָּקָ֔ר…
(מעניין שקורבן העוף לא נזכר בפסוקים אלה)
סוף סוף בול פגיעה. סדר הקורבנות — מה הייתה מטרת כתיבת ועריכת התורה? האם הכהן הגדול אחראי לכתיבה?
 אם נמשיך בעקבות רש”י בפירושו על”בראשית” = לא היה צריך להתחיל את התורה אלא….” אז בתמימותי הייתי אומר לא היה צריך להתחיל אלא מ- ויאמר ה’ אדם כי יקריב….  ואכן – ספר היובלים מתחיל מעליית משה השמימה.
אז למה???? למה ואיך התפתח פולחן הקורנות? מתוך
….

 הקורבן בפולחן נועד לשרת מטרות שונות:

1. להאכיל את האלים; במסופוטמיה, למשל, האמינו כי האנושות נבראה כדי לשרת את האלים בקורבנות ובהקמת מקדשים.

2. לרצות את האלוהות הכועסת.

3. ליצור קשר עם האל, ומכאן הנוהג לאכול את בשר הקורבנות.

4. לחדש ולרענן את החיים.

5. לנחש עתידות: במסופוטמיה, ברומא ובעוד תרבויות עתיקות ניחשו על ידי הסתכלות במעי הקורבנות.

6. לחתום על ברית.

7. להרחיק את כוחות הרע.

8. לכבד את המתים, שרפת הקורבנות נועדה להעבירם לאלים.

9. לקיים את הכוהנים אשר זכאים היו לקבל חלק מן…

(ע”כ. ומעניין לבחור את הסיבה הנכונה יותר, איך הפולן התחיל ואיך הוא המשיך)

הרבה מחז”לינו שאלו וניסו להסביר (ולהתפלסף) לשם מה נדרשו הקורבנות ולמה בין המצוות הראשונות מופיע “כי תקנה עבד עברי? אם א-להים (או ה’) רחום וחנון, אז כבר בהר סיני הוא היה צריך לבטל הן את העבדות מצד אחד והן את הקורבנות מצד שני ולהתחיל עם עולם יותר מתקדם ויותר אנושי. אם התורה הייתה ניתנת בתחילת האלף השני (או בסביבות הזמן של הופעת הנביא מוחמד)  ספר ויקרא לא היה נכתב. (עובדה שלמוסלמים וגם לנוצרים אין ולא היו טקסי קורבנות)
ומעניין למה (ואינני יודע אם…) בנצרות (או בברית החדשה אין התייחסות לקורבנות המקדש. דורש בדיקה) – אבל  מתוך
… בדצמבר 361 הגיע יוליאנוס לקונסטנטינופוליס כשליט יחיד בכל רחבי האימפריה . עוד במסעו לעבר הבירה הכריז על שיבתו לדת האבות , היא הדת האלילית , ומשנכנס לקונסטנטינופוליס היו מעשיו הראשונים מכוונים לכינון מערכת חדשה של מדיניות דתית באימפריה . הוא הכריז על חופש הפולחן , שכלל גם חופש לכיתות נוצריות שונות שלא נסבלו לפני כן בהשפעת מנהיגי הכנסייה . הוא ציווה על החזרת רכושם המוחרם של המקדשים האליליים . במאבקו נגד הנצרות ביטל יוליאנוס רבות מזכויות היתר של אנשי הכנסייה ואסר על מורים נוצריים את הוראת הסופרים הפגאניים , דבר שהיה מכוון למוטט את מערכת החינוך הנוצרית . בכתביו , ובמיוחד בספרו ‘נגד הגליליים ” , ‘ נזקק יוליאנוס כמה וכמה פעמים לאמונתם , לדתם ולמנהגיהם של היהודים . הוא מבחין הבחנה ברורה בין חוקי היהודים ובין תורתם , משבח את מצוותיהם אך דוחה את תורתם 1 במיוחד דוחה הוא את הדגשת התורה על אל יחיד , אל קנא שאינו סובל אלים אחרים . באחת מאיגרותיו הוא טוען שגם ההלנים עובדים את האל הטוב והגיבור של היהודים — בשמות אחרים . באיגרתו ליהודים הוא מבקש מהם להתפלל ‘לאלהים בורא עולם הגדול מכל . ‘ בספרו נגד הנוצרים הוא אומר על עצמו : אמנם אני , חי האלים , אחד מאלה הנמנעים מלחוג עם היהודים את חגיהם אולם עובד אני תמיד את אלוהי אברהם יצחק ויעקב ; הללו היו בעצם כשדים מגזע קדוש ואמון על תיאורגיה … עבדו את האל שהראה את חסדו לי ולכל אלה העוברים אותו כמו שעבד אותו אברהם והוא אל גדול ורב כוח . כל מצוות עשה ולא תעשה של היהודים נראו לו ליוליאנוס בנימוסים הראויים לשבח . אולם במיוחד החשיב את עבודת הקורבנות בשל קדמותה , וטען שיש לעשות הכל כדי שיהודים יוכלו לחדשה . הוא הצדיק את התנהגותם הנוכחית : אינם מקריבים קורבנות מפני שניטל מהם היכלם והם מנועים להקריב קורבנות ” . יחסו המיוחד של יוליאנוס אל פולחן הקורבנות נבע מכך שגם בשיקום הרת האלילית ייחס ערך מיוחד לעבודת הקורבנות , על משמעותה המיסטית . ואכן , משעלה על כס הקיסרות חידש את הקרבת הקורבנות על מזבחותיהם של הדתות השונות ברחבי הקיסרות ; יוליאנוס עצמו הקריב קורבנות במו ידיו .
מאמר (ארוך) מקיף ומעניין על ה”קורבן ביהדות” ניתן ב –
(מומלץ מאוד לקריאה  אפילו במקום קריאת גליון זה)
ומאמר (ספרון?) על נושא הקורבנות – בעלי החיים או קורבנות בני אדם, מסוג קורבנות מצדה כולל עיון בהגדה מובא ב –
(לא אצטט, לעיון. אבל דורש זמן, ולכן גם גליון זה לא יוצא כמו שחשבתי שיצא)
אם איני טועה, אין בתורה, שום הסבר למה האדם מקריב קורבן, למשל – ‘=קורבן תמיד, והקרבתם, שני כבשים…. את הכבש האחד תעשה בבוקר…” אשה ריח ניחוח”.  או יותר נכון למה למשל למה הקרבת קורבן חטאת עוזרת או קורבן “אישה כי תזריע וילדה…”.למה זה עוזר ועל מה ואיך זה מכפר.האם ה’ בשמיים מנהל חשבונות, רושם וזוכר כמה כל אחד הקריב?
                                                                                                                                          7
מהיכן בתורה צץ לו רעיון הקרבת קורבנות לה’? ככה סתם, דרך אגב (וכבר כתבתי משהו דומה בגליונות קודמים, אבל אנחנו שוב, פותחים דף חדש, פרק חדש, נושא חדש, שאין לו קשר לשני ספרי ההיסטוריה הראשית ושמות שזזזזה עתה סיימנו לקרא. ואולי, כל הנושא של הקמת המשכן כליו ובגדיו בא כהקדמה או הסבר לדרישה , או לתופעה הלא כל כך ברורה באמונה של הקרבת/שחיטת בעלי חיים “לריח ניחוח, אשה לה’.
ואז נזכרים בנח – אבי האנושות -אחרי המבול —
וַיֵּ֖צֵא-נֹ֑חַ וּבָנָי֛ו וְאִשְׁתּ֥וֹ וּנְשֵֽׁי-בָנָ֖יו אִתּֽוֹ:
 כָּל-הַֽחַיָּ֗ה כָּל-הָרֶ֨מֶשׂ֨ וְכָל-הָע֔וֹף כֹּ֖ל רוֹמֵ֣שׂ עַל-הָאָ֑רֶץ לְמִשְׁפְּחֹ֣תֵיהֶ֔ם יָֽצְא֖וּ מִן-הַתֵּבָֽה: 
 וַיִּ֥בֶן נֹ֛חַ מִזְבֵּ֖חַ לַֽיהֹוָ֑ה וַיִּקַּ֞ח מִכֹּ֣ל | הַבְּהֵמָ֣ה הַטְּהֹרָ֗ה וּמִכֹּל֙ הָע֣וֹף הַטָּה֔וֹר וַיַּ֥עַל עֹלֹ֖ת בַּמִּזְבֵּֽחַ: 
 וַיָּ֣רַח יְהֹוָה֘ אֶת-רֵ֣יחַ הַנִּיחֹ֒חַ֒ וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל-לִבּ֗וֹ לֹא-אֹ֠סִ֠ף לְקַלֵּ֨ל ע֤וֹד אֶת-הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲב֣וּר הָֽאָדָ֔ם כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָֽאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו וְלֹֽא-אֹסִ֥ף ע֛וֹד לְהַכּ֥וֹת אֶת-כָּל-חַ֖י כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָשִֽׂיתִי:  
לא ברור למה נח החליט לבנות מזבח ולקחת “קצת ” מן הבהמה הטהורה וכו’. איך הוא ידע שה’ יריח (ואיזה ריח ניחוח יש לבשר שנשרף?
וזה מוביל אותי אחורה אל ימי הבריאה – למקרה הראשון של “מלחמת דתות”.

וַיְהִ֖י מִקֵּ֣ץ יָמִ֑ים וַיָּבֵ֨א קַ֜יִן מִפְּרִ֧י הָֽאֲדָמָ֛ה מִנְחָ֖ה לַֽיהֹוָֽה:
וְהֶ֨בֶל הֵבִ֥יא גַם-ה֛וּא מִבְּכֹר֥וֹת צֹאנ֖וֹ וּמֵֽחֶלְבֵהֶ֑ן וַיִּ֣שַׁע יְהֹוָ֔ה אֶל-הֶ֖בֶל וְאֶל-מִנְחָתֽוֹ:
 וְאֶל-קַ֥יִן וְאֶל-מִנְחָת֖וֹ לֹ֣א שָׁעָ֑ה וַיִּ֤חַר לְקַ֨יִן֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ פָּנָֽיו: 
 וַיֹּ֥אמֶר קַ֖יִן אֶל-הֶ֣בֶל אָחִ֑יו וַֽיְהִי֙ בִּֽהְיוֹתָ֣ם בַּשָּׂדֶ֔ה וַיָּ֥קָם קַ֛יִן אֶל-הֶ֥בֶל אָחִ֖יו וַיַּֽהַרְגֵֽהוּ: 
פתאום, אחרי כמה “ימים” = שנים???? קין החליט להביא מנחה לה’ (האם הוא ידע מי הוא ומה זה? או ששמע על זה מההורים? ואז הבל מעתיק ממנו ונרצח)
אדם וחוה כנראה נבראו בתור  יצורי אנוש מבוגרים. אז כשאדם הראשון מת בגיל 930, כנראה שזה הגיל מאז שהוא נוצר (בוגר???).ולא נאמר שהוא הקריב איזו קורבן או אמר תוקה לבוראו
זה לא שייך לפרשתנו, אבל זה נכנס לראש, ולרענון וניקוי הראש, רק אצטט מ –
 ……
כך מובא במדרש בראשית רבה (פרשה יד פרק ז) אמר רבי יוחנן, אדם וחוה כבני עשרים שנה נבראו.
והכוונה בזה, כי גידול גוף האדם אינו כי אם עד עשרים שנה, ואז הוא תכלית גידולו, ואח”כ אינו גדל יותר בגבהו. ואדם וחוה נבראו כבר מתחילה בתכלית גידולם (ראה בפירוש עץ יוסף, ופירוש מהרז”ו שם).(ע”כ)

עיונים קודמים

פרשת ויקרא – תשע”ד

http://toratami.com/?p=118

ויקרא – תשע”ה
http://toratami.com/?p=344
על: ספר ויקרא, “ויקרא”, קורבנות – שוגג, נפש כי תחטא),

ויקרא – תשע”ו
http://toratami.com/?p=548
(על: קורבנות, אדם כי יקריב, אם הכהן המשיח יחטא, יחטא… תחטא… וכיפר

ויקרא – תשע”ז
http://toratami.com/?p=752
(על: חיבור ויקרא, קורבנות נדבה, ויקרא אל משה ….., וסמך ידו… ונרצה לו, אדם כי יקריב, כי יקריב…. וכי תקריבו…אם מנחת מרחשת,. קורבן שלמים, וכיפר עליו הכהן,)

פרשת ויקרא – תשע”ח
http://toratami.com/?p=970
(על: חמשת החומשים, ה’ רוצה/מצווה את הקורבנות, אם עולה קורבנו [ל קמוצה], קורבן עןלה ויורד [ל סגולה], נפש כי תחטא)

פרשת ויקרא – תשע”ט
(על:  סמיכות ויקרא לפקודי, סדר הקורבנות, פדר, וכרעיו ירחץ במים, מנחת ביכורים, והוציא את הפר,
וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, …
וחז”ל עוד ממליצים שאת לימוד התורה לתינוקות של בית רבן, יש להתחיל בחומש ויקרא. האם זה על מנת לחסן את הילדים שלא ירתעו משפיכות דמים? תמיהתני. אולי זה היה ספר לימוד טוב למי שרוצה להפעיל בית מטבחיים או סטיקיאדה.
מעניין, ה’ קורא למשה, נותן לו הוראות.מפורטות שחוזרות על עצמן שוב ושוב, מה  לעשות עם הקורבן המסכן ועם החלקים השונים של גוף הקורבן ומשה לא מגיב. הכל ברור לו
וכבר דשתי בנושא בגליונות קודמים.
משום מה החזרה המרובה על הפרטים השונים מזכירה לי את הפירוט חחוזר ונשנה על ההכנות והביצוע של בניית המשכן וכליו. כנראה שאותו עורך (אותם עורכים מ”ועד הכהנים” אולי של “תומכי המלך יאשיהו) בזמן שאספו את התרומות לשיפוץ בית המקדש. מומלץ לעיין ב –
ואיור מתוך הנ”ל
image.png
 יאשיהו קורע את בגדיו עם גילוי ספר התורה. איור מעשה ידי יוליוס שנור פון קרולספלד.
(וזה נושא נוסף לעיון נוסף בנפרד)
קצת לרענון על תוכן הפרשה מתוך –
”  תוכן:
דיני העולה, דיני המנחה, דיני החטאת, דיני קורבן עולה ויורד, דיני האשם
(ע”כ. מומלץ)
ולרענון אצטט שוב – מצוות הפרשה (15) מתוך
ויקרא, פרשת ויקרא
קטו: מצוות עשה – לעשות מעשה קרבן עולה
קטז: מצוות עשה – לעשות מעשה מנחה
קיז: מצוות לא תעשה – שלא להקטיר שאור ודבש
קיח: מצוות לא תעשה – שלא להשבית מלח מקרבנות
קיט: מצוות עשה – למלוח כל הקרבנות
קכ: מצוות עשה – להקריב פר העלם דבר של הציבור
קכא: מצוות עשה – קרבן חטאת על שגגת כרת
קכב: מצוות עשה – להעיד בבי”ד עדות שיודע
קכג: מצוות עשה – להקריב קורבן עולה ויורד
קכד: מצוות לא תעשה – שלא להבדיל בחטאת העוף
קכה: מצוות לא תעשה – שלא לשים שמן במנחת חוטא
קכו: מצוות לא תעשה – שלא ליתן לבונה במנחת חוטא
קכז: מצוות עשה – המועל בקדשים יתן קרן וחומש ואשם
קכח: מצוות עשה – להביא אשם תלוי על ספק
קכט: מצוות עשה – להשיב את הגזילה אשר גזל
קל: מצוות עשה – שיקריב חוטא אשם ודאי
(ע”כ)
אם ספרתי נכון יש בפרשה  כ – 18 סוגי קורבנות (כולל מנחות)
ומתוך מאמר ארוך (שאולי כבר הזכרתי בגליון קודם) ב –
 ….
א. קרבנות הנדבה בפרשתנו

חלקה הראשון של פרשת ויקרא הכולל את שלושת הפרקים הראשונים שלה מוקדש לשלושה סוגי קרבנות: עולה (פרק א’); מנחה (פרק ב’); שלמים (פרק ג’). כל אחד משלושת הקרבנות הללו ניתן להבאה בכמה אופנים, ופירוט האופנים הללו הוא עיקר תוכנם של הפרקים הנידונים1.
מה הן הנסיבות שבהן מובאים שלושת הקרבנות הללו, שהם קרבנות יחיד2? כך פותחת הפרשה את דיניהם:

א’, ב     אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה’…
ופירש רש”י את הצירוף “כי יקריב” – “כשיקריב, בקרבנות נדבה דיבר הענין”…..

ב. קרבנות החובה בפרשתנו

בחלקה השני של פרשתנו – פרקים ד’-ה’ – מתחיל דיבור חדש של ה’ אל משה, ובו נידונות נסיבות אחרות של הקרבת קרבנות:

ד’, א-ג     וַיְדַבֵּר ה’ אֶל משֶׁה לֵּאמר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמר:
נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה… וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתו אֲשֶׁר חָטָא…
ובכן, כאן מדובר בקרבנות שהיחיד חייב להביאם, כדי לכפר על חטא שחטא בשגגה. אמנם חובה זו זכות היא לו, שהרי בהבאתם “וכפר עליו הכהן מחטאתו ונסלח לו

 

  • חלוקה זו של פרשתנו לשני חלקים גדולים, הנבדלים זה מזה בסיבת הבאת הקרבן – נדבת לבו של המקריב, או חובתו לכפר על חטאו באמצעות קרבנו – מתבטאת במדרש ההלכה לספר ויקרא – הספרא (המכונה גם ‘תורת כהנים’). בפרשתנו הספרא מחולק לשני “דיבורים”: “דיבורא דנדבה” – מדרש ההלכה לפרקים א’-ג’; “דיבורא דחובה” – מדרש ההלכה לפרקים ד’-ה’. אך בעוד ש”דיבורא דנדבה” הוא אכן דיבור אחד ארוך של ה’ אל משה, הרי שב”דיבורא דחובה” – בפרקים ד’-ה’ – ישנם שלושה דיבורים כאלה ……
  • ה. “אשם חסידים”

    קרבן אשם תלוי היה נושא לדיון עקרוני ולמחלוקת שראשיתם בימי בית שני, והדעות נחלקו בו עד לסוף תקופת הראשונים. כך שנינו במסכת כריתות פ”ו מ”ג:

    ר’ אליעזר אומר: מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום ובכל שעה שירצה, והוא הנקרא אשם חסידים.
    אמרו עליו על בבא בן בוטי18 שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום, חוץ מאחר יום הכפורים יום אחד. אמר: המעון הזה! אלו היו מניחים לי, הייתי מביא. אלא אומרים לי: המתן עד שתכנס לספק.
    וחכמים אומרים: אין מביאין אשם תלוי אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת.
    מסוגיית התלמוד (כריתות כה, ע”א) עולה, שלדעת ר’ אליעזר, אשם תלוי הוא קרבן נדבה, שכן אם קרבן חובה הוא – שתכליתו לכפר על החטא – מדוע כשנודע לו שחטא בוודאי, חייב להביא קרבן חטאת19, הרי כבר נתכפר? על כרחך אין אשם תלוי אלא בגדר נדבה, ועל כן חסידים היו מביאים אותו גם שלא על חטא מסויים או על ספק חטא כזה, אלא מתוך נדבת לבם.
    אולם לדעת חכמים, מסביר התלמוד, רק עולה ושלמים, שנידונו ב”דיבורא דנדבה” בראש פרשתנו, הם הבאים בנדבה “אבל חטאת ואשם חובה הם”, והתורה חייבה להביא אשם תלוי, כדי שיגן על האדם מן העונש בינתיים, עד שיוודע לו שחטא בוודאי, שאז יביא חטאת לכפר על חטאו20.

    (ע”כ. מומלץ לעיון נוסף)

פסוקים נבחרים
 
וְהִפְשִׁ֖יט אֶת-הָֽעֹלָ֑ה וְנִתַּ֥ח אֹתָ֖הּ לִנְתָחֶֽיהָ:  
 
מתוך פירושי מקראות גדולות ב –
והפשיט – מה תלמוד לומר ‘העולה’? – לרבות את כל העולות להֶפשט וניתוח (ראה תו”כ ויקרא נדבה פרשתא ד פרק ה , ד). אותה לנתחיה – ולא נתחיה לנתחים (ראה שם , ז).

ראב”ע:

והפשיט – כהן או לוי נלוה אליו.

ר’ יוסף בכור שור:

והפשיט את העולה – אינו אומר ‘בן הבקר’ , אלא העולה: לרבות כל העולות להֶפְשֵט (ראה תו”כ ויקרא נדבה פרשתא ד פרק ה ב).

רמב”ן:

והפשיט את העולה – מצוה שיפשיטנה כולה , ואחרי כן ינתח אותה. ואמר והפשיט ונתח – כי בבעל הקרבן ידבר , כאשר אמר “וסמך” (לעיל , ד) , “ושחט” (לעיל , ה); כי ההפשטה והנתוח אינן עבודות , וכשרות בזר , ולכך חזר אחרי כן: ונתנו בני אהרן. וכן רחיצת הקרבים כשרה בזר , ולכך אמר “וקרבו וכרעיו ירחץ במים” (להלן , ט) – בעל הקרבן , ואחרי כן “והקטיר הכהן” (שם). ואמר לשון רבים: ונתנו , וערכו – כי בכל מצות הכהונה יאמר כן; בעבור שהכהנים רבים , יֵאספו בבית השם לעשות העולה וברוב עם הדרת מלך (ע”פ מש’ יד , כח); אבל איננו עיכוב , שהרי לימד למטה “וערך הכהן אותם” (להלן , יב). והפשיט , ונתח , ונתנו בני אהרן אש – אין זה הסֵדר; שהראוי , שיערכו הכהנים המערכה ואחרי כן ינתחו העולה , וכך היה סדר מערכה בתמיד. וכן מה שאמר “וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים את הראש ואת הפדר על העצים אשר על האש” (להלן , ח) , ואחרי כן “והקרב והכרעים ירחץ” (להלן , יג) – אין הצוָאה שיעשה כסדר הזה , כי העריכה היא הקטרת הנתחים שצוה למטה , “והקטיר הכהן את הכל” (להלן , ט) , ואם כן אין הסדר שיעלה הנתחים והראש והפדר על האש שבמזבח ואחרי כן ירחץ הקרב והכרעים ויקטירם! אבל תחלה ינתח וירחץ , ואחרי כן יעלה הכל על האש ויקטיר. אבל ענין הכתוב , שהקדים זריקת הדם – ללמד שהיא קודמת לכל דבר , ואחרי כן צוה בהקטרת אברים ואמר , שיפשיט וינתח להעריך אותם על האש אחרי רחיצת הקרב והכרעים , ואז יקטיר הכל כאחת; (ע”כ)
ומהאומרים בתלמוד – מתוך

והפשיט את העולה. כל שהיא עולה טעונה הפשט [ואפילו עולה שלא לשמה] סדהו”א מדמעטינן כשרה ולא פסולה [בדרשה הבאה] הוא הדין נתמעט גם עולה שלא לשמה קמ”ל, משום דאע”פ שלא עלתה לבעלים לשם חובה אבל עכ”פ כשרה היא. .
(שם)

ונתח אותה. אותה — כשרה ולא פסולה סאוהיינו שאם נפסלה קודם הפשט שורפה כולה בעורה כמו שהיא. וי”ל הטעם בזה, דאע”פ שגם עולה כשרה נשרפת אך העור שייך לכהנים לכן נפשטת, אבל בפסולה אין לכהנים חלק בעור נשרפת כולה. .
(זבחים פ”ה א‘)

ונתח אותה לנתחיה. [כיצד מנתחה — אברים אברים, אבל לא האברים לנתחים], דאמר קרא ונתח אותה לנתחיה, אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים סבנראה דמדייק מדלא כתיב לנתחים, דהוי משמע שיעשה אותה נתחים נתחים מ”מ, ומדכתיב לנתחיה דמשמע דהחלקים האלה הנקראים נתחים גם קודם פעולת הנתיחה והיינו החלקים המגבלים הטבעיים, ולא נתחיה לנתחים, ומפרש לנתחיה כמו לגבולותיה, למיניה, לחלוקותיה, והיינו כמו שהן חלוקין בגוף. .

ונתח אותה לנתחיה. אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים סגע’ בדרשה הקודמת. וניחוש שמא ניקב קרום של מוח, אלא ש”מ דאזלינן בתר רובא סדואע”פ דבגמרא רצו לדחות ראיה זו, ממאי דלמא דפלי ליה [קורעהו וחוצהו] ובדק ליה, ואי משום ולא נתחיה לנתחים הני מילי היכי דחתיך לגמרי אבל היכי דלייף לית לן בה, מ”מ אחרי דע”פ האמת קיי”ל דאזלינן בתר רובא, לא הוי פירכא זו אלא דחוי בעלמא ע”ד שקלא וטריא, כיון דהדין דין אמת שא”צ לבדוק, ולכן קבענו דרשה זו. ובעיקר ענין דהולכין אחר הרוב בארנו בפ’ משפטים בפ’ אחרי רבים להטות. [שם שם] (ע”כ)

ופירוש המלבי”ם, מתוך

https://www.sefaria.org/Malbim_on_Leviticus%2C_Vayikra.53.1?lang=bi&with=all&lang2=en

……

הנה במה שכתוב “והפשיט את העולה ונתח אותה לנתחיה” צוה ג’ דברים: (א) שיפשיט העור, (ב) שלא יתחיל לנתח שום אבר עד כלות הפשטה כמו שכתוב “והפשיט את העולה ונתח” כנ”ל (סימן מה), (ג) שלא ינתח הנתחים לנתחים (כנ”ל סימן מז). ומן הלשון הזה היינו אומרים שגם הראש בכלל כל אלה כמו “ואוחז בפלגשי ואנתחיה לשנים עשר נתחים” (שופטים י״ט:כ״ט) שהיה החלוקה בין הגוף השלם עם ראשו. אבל ההלכה מלמדנו שהראש נבדל מן הגוף בשני דברים: (א) שאינו צריך הפשטה (ב) שיסיר אותו קודם ההפשט. ודומה לו בדבר אחד – שאסור לנתח אותו, כמו שאמרו בחולין (דף יא) אתיא מרישא של עולה, וכי תימא דלייף לה ובדיק לה והכתיב “אותה לנתחיה” ולא נתחיה לנתחיה. וזה למדנו ממה שכתוב בעולת בקר “וערכו…את הנתחים את הראש ואת הפדר” שמבואר שבמה שכתב “והפשיט..ונתח” לא נכלל הראש, שאי לאו כן הלא הוא בכלל הנתחים. וזה מה שאמרו בספרא מלמד שאין הראש והפדר מהנתחים ולכך אין שייך בו הפשט. וכן מתיז אותו תחלה(ע”כ) 

ומכון המקדש מסביר אף הוא ב –
(אבל משום מה המאמר לא נפתח)
אָבִ֞יב קָל֤וּי בָּאֵשׁ֙ גֶּ֣רֶשׂ כַּרְמֶ֔ל 
מתוך
…מגיע האביב, השיבולים יתמלאו, הקמה מבשילה. “ואם תקריב מנחת בכורים לה’ – אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך” (ויקרא ב יד) שיבולי התבואה בטרם הבשילו ובעוד גרעיניהן רכים, מכונות “אביב”.
 “כי השעורה אביב” (שמות ט’, לא) – נאמר בעניין מכת הברד אשר פגעה קשות ביבולי השעורה,
שכן הגרעינים היו כבר מלאים, אף כי טרם נסתיימה הבשלתם. גרעיני האביב יש בהם מתיקות מסוימת והם טעימים למאכל ונאכלים טריים כמות שהם. אך אפשר גם לקלותם באש.

בציווי על מינחת הביכורים של העומר שהיו מקריבים במקדש נאמר: “אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך” (ויקרא ב’, יד).

בפסוק שלפנינו אנו מוצאים מתכון מפורט להכנת מינחת הביכורים ובו גם המונח “גרש – כרמל”.

“כרמל” הוא כנראה, מונח מקביל לאביב קלוי, כלומר גרעיני התבואה הרכים לאחר קלייתם באש. ו”גרש” (גרס) הוא הרסק של הגרעינים לאחר כתישתם. ברור כי רק לאחר קלייתם ניתן היה לגורסם ואז התקבל “גרש – כרמל”.

הכרמל שימש גם כמאכל מבוקש ללא גריסתו ויתרונו על האביב הבלתי קלוי היה ביכולת ההשתמרות שלו.
כנראה שהכרמל היה מזון דגני ראשון ששימר לו האדם בארץ-ישראל.

בעת הרעב, בימי אלישע הנביא היושב ‘בגלגל, מסופר: “ואיש בא מבעל שלשה ויבא לאיש האלהים לחם בכורים עשרים לחם שערים וכרמל בצקלנו” (מלכים ב’ ד’, מב). תרגום אונקלוס מתרגם את המלה כרמל לארמית: פירוכן”, ובערבית נקרא הכרמל אף בימינו בשם דומה: “פריכה”.

מונח נוסף הנזכר במקורותינו הוא ה”קלי”. במובנו הרחב הוא כולל את כל סוגי גרעיני התבואה הקלויים, הן אלה של הכרמל והן גרעינים שהבשילו לחלוטין והתקשו, במובנו המצומצם הוא מתייחס רק לאחרונים. בראשית הקציר, בטרם הביאו את העומר אל הכוהן במקדש והקריבו את הקורבן המתלווה אליו, נאסרה אכילת כל מאכל שמקורו מהדגן של השנה החדשה (“איסור חדש” – במינוח ההלכתי): “ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם” (ויקרא כ”ג, יד).

כאן מדובר בזמן הקציר, כאשר הגרעינים כבר בשלים וקלים. וכן במגילת רות לאחר המפגש בשדה בין בועז לרות, בעת הקציר, הוא מזמין אותה לאכול עם הקוצרים “ותשב מצד הקצרים ויצבט לה קלי” (רות ב’, יד). הפועל “ויצבט”, שהוא יחידאי במקרא, מרמז כנראה על דרך הכנת הקלי. בפירוט רב יותר ובאופן יותר משוכלל מתוארת פעולה זו במשנה:

“קצרוהו”(את העומר) “ונתנוהו בקופות”(סלים), “הביאוהו לעזרה, היו מהבהבין אותו באור”(באש), כדי לקיים בו מצות קלי, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: “בקנים ובקליחות”(קלחי כרוב) חובטים אותו, כדי שלא יתמוך. נתנהו לאבוב – ואבוב היה מנוקב, כדי שיהא האור שולט בכולו” (מסכת מנחות י’,ד).  (ע”כ)

שוב קצת ארכתי, אז אסיים – רק פסוק ליופי
אָשָׁ֖ם ה֑וּא אָשֹׁ֥ם אָשַׁ֖ם  
שבת שלום
שבוע טוב
שימרו על עצמכם – איך אומר הכתוב – ונבדלתם מן הגויים (ואומר –  מי כעמך ישראל גוי…) ושנהיה בריאים ושייגמר הסגר בהקדם
להת
<<<<<<<<<<<<<< עיונים קודמים לפרשות ויקהל + פקודי <<<<<<<<<<<<<<<
עיונים קודמים
 
פרשת ויקהל – תשע”ד
http://toratami.com/?p=114

פרשת פקודי – תשע”ד
HTTP://TORATAMI.COM/?P=116

פרשות ויקהל + פקודי – תשע”ה
HTTP://TORATAMI.COM/?P=340
(על: משה חד-קרן, כפילות פרטי המשכן)

פרשת ויקהל – תשע”ו
http://toratami.com/?p=542

 
פרשת פקודי – תשע”ו
HTTP://TORATAMI.COM/?P=544
(על: פקודי המשכן משכן העדות, ביד איתמר. 2 משכנים??? ענן ה’ על המשכן יומם ואש…)

פרשות ויקהל + פקודי – תשע”ז
HTTP://TORATAMI.COM/?P=744
(על: הכפילות, ויצאו… ויבואו, ששת ימים… וביום השביעי, אלה פקודי,,, מהיכן הנכסים, ויכס הענן)

פרשות ויקהל + פקודי – תשע”ח
HTTP://TORATAMI.COM/?P=968
(על: וכסף פקודי העדה, בחודש הראשון באחד בחודש…)

Leave a Reply