Torat Ami

פרשות ויקהל + פקודי

ארבע פעמים בשנה, בלוח העברי, – לעיתים נוצר הצורך לקרא שתי פרשיות ביחד. ארבעת “המועדים” האלה הם באיזור מועדי השנה. בחודשים אלול  -תשרי = ראש השנה – סוכות, אדר = פורים (יותר נכון אדר ב’) , ניסן= פסח, סיוון = שבועות. . ברור? ניתן לקרא על זה ב –

פרשות ויקהל + פקודי הן “יחסית” פרשות קצת משעממות, הן חוזרות באריכות על תוכן שכבר נכתב קודם לכן וכמעט  ואינן מוסיפות דבר. אבל הן כתובות, והן חלק מהתורה הקדושה. אז צריך לכבדן.

אבל הסיפורים הקודמים והאירועים שאירעו עד להקמת המכן עדיין ערים במוחי, כי פשוט לקרא שמשה יורד מההר וזהו בונים משכן ואף אחד לא שואל, העם תורם, נותן, משה לוקח

אהרן ובניו מקבלים תפקידים בכירים, ה’ שוכן על המשכן שנבנה וזהו. בשבוע הבא – מעבר חד ל”תורת כהנים”, סדר קורבנות וכו’

אז  לפני הקורבנות ולפני בניית המשכן שעל פרטי הדרישות לבנייתו קראנו והתרשמנו, מעניין לקאות ולעיין בפעילותלו הנרחבת של משה רבנו בן ה – 81

לפני כמה שבועות קראנו על עליית משה להר סיני. מעניין כמה פעמים, בפרשות – יתרו, משפטים וכי תשא, כתוב “ויעל” או עלה”?

העיקר מהפשט המקראי, כולנו מבינים שמשה רבנו עלה להר לפחות פעמיים, ופעמיים הוא שהה על ההר 40 יום.

בקריאה שטחית –  מובן לנו שמשה רבנו עלה פעם ראשונה קצת אחרי אירוע הופעת ה’ בקריאת 10 הדברות, כ – 40 יום אחרי העלייה משה ירד (בחיפזון) עם שני לוחות הבריתו

 ושבר אותם כשראה את העם חוגג עם עגל הזהב.

(מעניין באמת לשאול – אם ה’ אמר לו :”לך רד כי שיחת עמך..”  אולי הוא לא היה צריך לקחת את הלוחות???)

פעם שנייה, הוא שוב עלה להר ושוב נשאר שם 40 יום. מה קרה? משהו התחדש בין עלייה ראשונה לשנייה, שדרש שהייה ממושכת? או שזה הזמן שדרוש לחרוט 10 דיברות על לוח אבן?)

 “אז ננסה להשוות בין  סבב ראשון לסבב שני של עליה וירידה.

אם נזכור, אז בעלייה הראשונה ה’ בעצם גירש את משה וציווה עליו לרדת “כי שיחת עמך”. וכמו בהרבה שאילות “טפשיות”, אפשר (היה) לשאול – מה היה קורה לבני ישראל אם הם לא היו בונים את העגל, או אם משה היה יורד יום קודם? איך בכלל, היה העם אמור לדעת כמה זמן משה היה אמור לשהות על ההר?

לפי הפשט המקראי, העלייה הראשונה של משה הייתה כ – 120 יום לפני האירוע של “ויקהל”. הירידה של משה והאירוע המעציב של “חגיגת” עגל הזהב הייתה כ -80 יום קודם לכן,

אולי כדאי לקרא שוב את החלקים המתארים את עליית משה על ההר והירידה פעם ראשונה ושנייה.הקטעים הם מתוך סוף פרשת יתרו ומשפטים. ואמצע וסוף פרשת  כי תשא. ואצטט למתעצלים/ות

עלייה וירידה ראשונה =  הבה וניזכר – מה אירע ומה אמר ה’ למשה בזמן העלייה הראשונה (או לפניה) לפי סוף פרשת יתרו – פרק כ’ וסוף פרשת משפטים, פרק כד:

ומה קרה ביום ה – 40 – הפתעה

הסיפור – האירוע מאוד דרמטי ומרשים. תוכן האירוע (שעל הקאע המצאר את בניית העגל וההילולה סביבו – דילגתי) איום ונורא שתוצאותיו  – עונש מה’ – נמשכות עד לימינו (לפי המסורת והאמונה)

והנה לפני שבוע קראנו על עליית משה על הר סיני (פעם שנייה או שלישית או..) על שהייתו על ההר פעם שנייה 40 יום, על ירידתו אל העם וקבלת הפנים שנערכה עבורו.

עלייה ב’ בקצרה

ואם נאמץ את דעת חוקרים יותר אובייקטיביים ושכל התורה, או במיוחד פרשות רבות ובהן פרשות תרומה – פקודי נכתבו כ – 500 אחרי האירוע המסופר (שיש שטוענים שאירוע בניית המשכן, כמו אירועים אחרים בתורה, הם בחזקת “ציזבאטים” מוכרחים לומר שהכותב היה בעל ידע נרחב בארכיטקטורה לפחות.. (עוד נושא לעיון נרחב בהזדמנות הבאה אי”ה)

פרשת ויקהל – תשע”ד
http://toratami.com/?p=114

טוב – אחזור לעניינו, פרשות ויקהל + פקודי

אין הרבה מה לחדש (פעם שביעית אז אתרכז בתוכן.

משה רבנו יורד מההר. אוסף את “כל עדת בני ישראל” מחלק ציוויים ופקודות ובעיקר לקחת/לאסוף מהקהל חומרים יקרי ערך, והקהל נותן ולא אומר מילה. אף אחד לא שואל, למה? מי? מתי? – שקט דממה.

האם על כןלם נפלה אימה? האם הלוויים עומדים עם חרבות שלופות?? רק כ -80 יום עברו מאז הטבח בעם והמגיפה שפרצה בעקבות אותו טבח. האם העידה פוחדת – רועדת – שותקת ותורמת ביד נדיבה?

האם המסיכה על פני משה מפחידה? מכניעה? או הקרינה מהפנטת?רק לפני שבוע קראנו על תרחיש אימה = חטא עגל הזהב והשבוע – חטא העגל – יוק. קשר השתיקה. אין אף מילה  על עגל הזהב, שנטחן לרסיסים. מה בעצם  היה משקלו ושוויו של הזהב?לא שייך לפרשותינו (רק לשבוע שעבר אבל בכל אופן —— אז למי שיש זמן וסבלנות מומלץ לעיין ב –

הנושאים העיקריים   בפרשות ויקהל + פקודי הם הבאת/לקיחת  תרומות, לבנית המשכן,עשיית כליו והכנת בגדי העובדים – לפי פירוט הדרישות בפרשות קודמות

תוכן הפרשות לפי שלבי העבודה – פרשת ויקהל

...כֹּ֣ל | נְדִ֣יב לֵ֗ב הֵ֠בִ֠יאוּ חָ֣ח 

  הפירוט הנרחב של כל המה שהביאו וכל המי ומי שהביא, ממש מעורר התפעלות. (קשה להאמין)  – 7 פעמים “הביאו”, פעם אחת “ויביאו” ופעם אחת “להביא”.

למה השימוש הרב ב “הביאו”? אולי לשכנע את השומעים שימשיכו להביא. למשל לקראת השיפוץ שנעשה בימי יאשיהו ??????

(אבל גם זה נושא נפרד. (אולי באיסוף החומר לעריכת ספר התורה, היה אוסף מצומצם של סיפורי התרחשויות שונות כאשר עוד לא היו שבטים.  מה זה אומר לא יודע כרגע וזה גם לא שייך לפרשותינו. ץ ואכן יש תיאוריות שונות שטוענות שהשבטים השונים התווספו לגרעין העם העברי בשלבים שונים ומאוחרים. איך אומרים – לסבב הבא).

וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רְא֛וּ קָרָ֥א יְהוָֹ֖ה בְּשֵׁ֑ם בְּצַלְאֵ֛ל בֶּן-אוּרִ֥י בֶן-ח֖וּר לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה: 

 {וּמִן-הַתְּכֵ֤לֶת וְהָֽאַרְגָּמָן֙ וְתוֹלַ֣עַת הַשָּׁנִ֔י עָשׂ֥וּ בִגְדֵֽי-שְׂרָ֖ד לְשָׁרֵ֣ת בַּקֹּ֑דֶשׁ

 ואז – משה רבנו נותן אישור “בדיקת תקן וכו’ ומחכה להוראות

מסתבר שלפחות בבניית במשכן במדבר לא הייתה הדרת נשים

מתוך

https://www.m-y-net.co.il/%D7%9E%D7%98%D7%94-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%94/%D7%95-%D7%9B-%D7%9C-%D7%90-%D7%A9-%D7%94-%D7%97-%D7%9B-%D7%9E-%D7%AA-%D7%9C-%D7%91/  

“כשאני קוראת על נשים בתורה, אני לוקחת בחשבון את ההקשר התרבותי וההיסטורי של התקופה שמתוארת כאן. מדובר בחברה קדומה מלפני 3200 שנה שבה לנשים היה מעמד דומה לעבד או לקטין. אישה לא הייתה עצמאית – היא שויכה או לבית אביה או לבעלה (כמצוין במילה “בעל”). כפי שאנחנו רואים אצל האמהות, עיקר תפקידן של שרה, רבקה, לאה, ורחל הוא ללדת בנים כדי שיהיה יורש לבעלן. הן חכמות, מתוחכמות, ואסרטיביות אבל כל יעודן ממוקד במטרה של הפריון.

בספר שמות, אנחנו מתחילים לפגוש נשים בצורה אחרת. שפרה ופועה הן מיילדות שחיים ומוות נתונים בידיהן. לקראת יציאת מצרים, הנשים יחד עם הגברים שואלות משכניהן כסף, זהב, ובדים – מה שמרמז על היכולת שלהן לנהל חיים כלכליים עצמאיים. מרים היא נביאה שמובילה את העם בשירה ונגינה ביציאת מצרים. ואילו כאן, בפרשה שלפנינו, הנשים הן אמניות בטוויה.

אני גם חושבת שאפשר להבין מהפרשה שיש נשים שמשרתות בקודש שנקראות “צובאות”. המילה “צבא” מופיעה בספר במדבר גם בהקשר של מינוי הכוהנים לתפקידם (במדבר ד:ג), “כָּל-בָּא לַצָּבָא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד”.

למה אני מציינת במיוחד את תרומתן של הנשים? כי יש 2000 שנות פרשנות מקרא שנכתבה על ידי גברים על הנשים. למשל, כתוב בתלמוד הבבלי (יומא סו:ב), “אמר (ר’ אליעזר): אין חכמה לאשה אלא בפלך (שכתוב בשמות לה:כה) ‘וכל אשה חכמת לב בידיה טוו’ “. אני חושבת שבימינו אנו יכולים להשאיר אמירות מסוג זה מאחור.

אני מפרשת את התורה באופן קצת אחר. התורה מביאה את התרומה של הנשים לצד התרומה של הגברים, ובכך היא מבטאת שאיפה לשוויון בין גברים לנשים. הם והן, באים ובאות יחד אל אוהל המשכן. אני רואה שהתורה מקפידה לספר על ההשתתפות של נשים במלאכה, ולטעמי התורה רוצה ליצור תמונה חיובית בעניין. נשים לא רק יולדות, ונשים הן לא רק רכוש. הן יוצרות, הן פועלות, ויש להן תפקיד בעבודת הקודש. (ע”כ)

ומתוך

https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/veyakhel/wes.html

….בדרך כלל מקובל שטווים באמצעות פלך או נול שמסובבים את גלגליו ברגלים, ואילו כאן הנשים טוו את האריגים בידיהן. גם נשים עשירות אשר היו להן משרתות שיכלו לבצע עבורן מלאכה זו, טוו בידיהן משום חיבוב המצווה . ואוַיְכַ֥ס הֶֽעָנָ֖ן אֶת-אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וּכְב֣וֹד יְהֹוָ֔ה מָלֵ֖א אֶת-הַמִּשְׁכָּֽן: לו שהייתה בהן חכמה יתרה טוו ישר מן העזים. לדברי רש”י (לה:כו) הייתה זו אוּמנות ייחודית, ואלה שטוו כך עשו זאת כי כולן היו מבקשות לעסוק במלאכת המשכן, וכדי שהמטווה יהא בטהרה – היו נשים אלה טוות במחובר לבעל החיים, כי אין בעלי חיים מקבלים טומאה. לכן, במלאכת הטווייה כתוב “וכל הנשים” – בלשון רבים (לה:כו), וכשמדובר במטווה התכלת כתוב “וכל אשה” – לשון יחיד (לה:כה), כי במטווה הרגיל יכולות היו לעסוק כל הנשים, בין הטהורות ובין הטמאות, ואילו במטווה התכלת והארגמן יכלו לעסוק רק הנשים הטהורות. (ע”כ. פתרון יפה. האומנם?)

בתורה יש שימוש בביטוי  “אוהל מועד”  ושימוש ביטוי “משכן. האם זה שני שמות לאותו מבנה, או ש…

ולפני שבוע קראנו

מתוך

https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/kitisa/gru1.html 

מכאן עולה, כי היו במדבר שני מבנים שנקראו “אהל מועד”: המשכן, שהכיל את הארון, את המזבחות ואת שאר הכלים, והאוהל הפרטי של משה, שהוקם כפי שעולה מסדר הכתובים לאחר מעשה העגל. ואכן, תרגום אונקלוס מבחין בין שניהם בשמותיהם: את השם “משכן” הוא מתרגם “משכן זימנא”, ואת האוהל הפרטי של משה הוא מתרגם, כאמור, “בית אולפנא”.

לאור זאת יהיה נכון לומר, כי באוהל זה התנהלו לימוד התורה והוראתה, כפי שמתואר בתלמוד (עירובין נד, ע”ב):

 הענן היה יורד גם על המשכן, ואולי: בעיקר על המשכן. והלוא כך נאמר על אותה עת שבה חנכו את המשכן: “ויכס הענן את אֹהל מועד וכבוד ה’ מלא את המשכן” (שמ’ מ:לד), והענן היה שוכן על המשכן לאורך כל הימים שבהם היה המשכן חונה (במ’ ט:טו, כג). ולא נעלם מעמנו, כי הדיבור, מאז שהוקם המשכן, מגיע אל משה מבין שני הכרובים. הלא כך נאמר במפורש: “ונועדתי לך שם, ודברתי אתך מעל הכפֹּרת מבין שני הכרֻבים אשר על ארון העדֻת” (שמ’ כה:כב); ועוד נאמר: “פתח אֹהל מועד לפני ה’ אשר אִוָעֵד לכם שמה לדבר אליך שם” (שם כט:מב). ואמנם כך היה במציאות: “ובבֹא משה אל אֹהל מועד לדבר אִתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפֹּרת אשר על ארֹן העדֻת, מבין שני הכרֻבים וידבר אליו” (במ’ ז:פט). רש”י (בשמ’ לג:י) קבע בצורה החלטית, כי הדיבור באוהלו של משה היה רק לפני שהוקם המשכן, כלשונו: “הדבר הזה נהג משה מיום הכפורים עד שהוקם המשכן… ומשהוקם המשכן לא נדבר עמו עוד אלא מאהל מועד”. על-אף זאת עדיין יש מקום להציע, כי הדיבור שירד אל משה מעל הכפורת – מבין שני הכרובים – עסק רק בהוראות לבני ישראל: “את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל” (שמ’ כה:כב), ואירועים אחרים, כמו אלה שהוזכרו לעיל, התקיימו באוהל משה ובמעמד הענן וכבוד ה’.

לאור הצעה זו אפשר שאירועים נוספים, שאינם עוסקים במינוי אנשים לתפקידים שונים, התרחשו אף הם באוהל משה. א. האירוע המסופר בבמדבר (יב:א-טז), שבו מדברים “מרים ואהרן במשה על אֹדות האשה הכֻּשית”, ובו ה’ הורה להם “צאו שְלָשְתְּכֶם אל…. (ע”כ. מסתבר ש(כמעט) לכל סתירה בתורה  יש הסבר)

פעם ראשונה – כשקוראים  ולומדים על מתן הוראות לבנייה ועשייה – התוכן מעניין, אבל כשחוזרים על אותו תוכן פעם שנייה (ושלישית וקצת רביעית) פחות מעניין ואולי גם מיותר. וכבר דנתי בזה בעיונים קודמים)

והגיע זמן קריאת שמע על המיטה – אז

שבת שלום

שבוע טוב

ושנזכה במהרה שמגפת הקורונה תיעלם כשלא הייתה ושנהיה כולנו בריאים עמו”ש ונחזור לחיים נורמליים וכו’

להת