From:
Date: Sun, May 3, 2020 at 1:44 AM
Subject: אחרי מות, ולא תקיא הארץ, קדושים תהיו, ואני אתננה לכם… ארץ זבת חלב ודבש
To:
הערת פתיחה
השבת שוב – פעם שלישית השנה, יש לנו שתי פרשות מחוברות
מה באמת קורה השנה – שנת תש”ף בלוח העברי ? פירוט קצר מתוך
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%A0%D7%AA_%D7%91%D7%A9%D7%
(שנת תש”ף –)
שנת “בשה* היא אחת מארבעה עשר סוגי השנים בלוח העברי הקבוע. שנה מסוג “בשה” היא שנה המתחילה ביום שני (ב), היא שלמה (ש) ועל כן יש 30 ימים גם בחשוון וגם בכסלו, וחג הפסח חל ביום חמישי (ה). שנה מסוג בשה היא שנה פשוטה (לא שנה מעוברת) ואורכה 355 ימים שבהם 50 שבתות.
…
בשנת “בשה” 50 שבתות כאשר בשתיים מתוכן לא קוראים פרשה: שבת חול המועד סוכות ושבת חול המועד פסח. על מנת להתאים את מספר הפרשות הנקראות בשבת (53, פרשת וזאת הברכה נקראת בשמחת תורה) עם מספר השבתות שבהן קוראים פרשה (48), מחוברות הפרשות ויקהל ופקודי, תזריע ומצורע, אחרי מות וקדושים, בהר ובחוקותי ופרשות מטות ומסעי. בנוסף, מחוברות פרשות ניצבים ווילך, כך שיוצא שפרשת וילך נקראת פעמיים בשנה מסוג בשה. בחוץ לארץ,
)מכיוון שהיום השני של שבועות חל בשבת, קוראים ביחד גם את פרשות חוקת ובלק, כך שכל הפרשות שניתן לחבר מחוברות בשנים מסוג בשה.
(* בשה = שלוש אותיות שמסווגות את מבנה השנה. האות הראשונה מציינת את היום בשבוע בו חל יום ראשון של ראש השנה. האות השנייה מגדירה את מספר הימים של חודשי כסלו וטבת. האות השלישית מציינת את היום בשבוע בו חל יום ראשון של חג הפסח. כך שהציון “בשה, מגדיר ש –ב = יום שני בשבוע הוא היום הראשון של ראש השנה תש”ף. ש – שלימה, בשנת תש”ף חודשים כסלי טבת מלאים, כל חודש 30 יום. ה – יום חמישי הוא היום בשבוע שבו חל יום ראשון של פסח
ערב שבת שלום
פרשות אחרי מות + קדושים
לפני שבועיים קראנו על האירוע הטראגי של מות שני בני אהרן בשריפה. ואז סטה הכתוב והחל לדון בנושאים הקשורים לטומאה וטהרה. התחיל בבעלי חיים (מותרים ואסורים באכילה, ודיני טומאת נבילות) עבר לבני אדם (אישה יולדת ונגעי צרעת באדם) וסיים בבגדים ובתים (נגועים), ובהמשך – לפני שבוע, סיימנו בקריאת הלכות טומאת זב וזבה, למרות שדין שניהם (כמעט) שווה, הפירוט מופיע פעמיים ( קצת לעיון קצר ולמחשבות בנושא) —
אִ֣ישׁ אִ֗ישׁ כִּ֤י יִֽהְיֶה֙ זָ֣ב מִבְּשָׂר֔וֹ זוֹב֖וֹ טָמֵ֥א הֽוּא: …
וְכִֽי-יִטְהַ֤ר הַזָּב֙ מִזּוֹב֔וֹ וְסָ֨פַר ל֜וֹ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֛ים לְטָֽהֳרָת֖וֹ וְכִבֶּ֣ס בְּגָדָ֑יו וְרָחַ֧ץ בְּשָׂר֛וֹ בְּמַ֥יִם חַיִּ֖ים וְטָהֵֽר:
וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י יִֽקַּֽח-לוֹ֙ שְׁתֵּ֣י תֹרִ֔ים א֥וֹ שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י יוֹנָ֑ה וּבָ֣א | לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֗ה אֶל-פֶּ֨תַח֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וּנְתָנָ֖ם אֶל-הַכֹּהֵֽן: ..
וְעָשָׂ֤ה אֹתָם֙ הַכֹּהֵ֔ן אֶחָ֣ד חַטָּ֔את וְהָֽאֶחָ֖ד עֹלָ֑ה וְכִפֶּ֨ר עָלָ֧יו הַכֹּהֵ֛ן לִפְנֵ֥י יְהוָֹ֖ה מִזּוֹבֽוֹ:אִ֕ישׁ כִּֽי-תֵצֵ֥א מִמֶּ֖נּוּ שִׁכְבַת-זָ֑רַע וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֛יִם אֶת-כָּל-בְּשָׂר֖וֹ וְטָמֵ֥א עַד-הָעָֽרֶב:
וְכָל-בֶּ֣גֶד וְכָל-ע֔וֹר אֲשֶׁר-יִֽהְיֶ֥ה עָלָ֖יו שִׁכְבַת-זָ֑רַע וְכֻבַּ֥ס בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד-הָעָֽרֶב:} וְאִשָּׁ֕ה אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכַּ֥ב אִ֛ישׁ אֹתָ֖הּ שִׁכְבַת-זָ֑רַע וְרָֽחֲצ֣וּ בַמַּ֔יִם וְטָֽמְא֖וּ עַד-הָעָֽרֶב:
…
וְאִשָּׁ֡ה כִּֽי-יָזוּב֩ ז֨וֹב דָּמָ֜הּ יָמִ֣ים רַבִּ֗ים בְּלֹא֙ עֶת-נִדָּתָ֔הּ א֥וֹ כִֽי-תָז֖וּב עַל-נִדָּתָ֑הּ כָּל-יְמֵ֞י זוֹב טֻמְאָתָ֗הּ כִּימֵ֧י נִדָּתָ֛הּ תִּֽהְיֶ֖ה טְמֵאָ֥ה הִֽוא: …
וְאִם-טָֽהֲרָ֖ה מִזּוֹבָ֑הּ וְסָֽפְרָה לָּ֛הּ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים וְאַחַ֥ר תִּטְהָֽר:
וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י תִּֽקַּֽח-לָהּ֙ שְׁתֵּ֣י תֹרִ֔ים א֥וֹ שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י יוֹנָ֑ה וְהֵֽבִיאָ֤ה אוֹתָם֙ אֶל-הַכֹּהֵ֔ן אֶל-פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:
וְעָשָׂ֤ה הַכֹּהֵן֙ אֶת-הָֽאֶחָ֣ד חַטָּ֔את וְאֶת-הָֽאֶחָ֖ד עֹלָ֑ה וְכִפֶּ֨ר עָלֶ֤יהָ הַכֹּהֵן֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה מִזּ֖וֹב טֻמְאָתָֽהּ:
וְהִזַּרְתֶּ֥ם אֶת-בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל מִטֻּמְאָתָ֑ם וְלֹ֤א יָמֻ֨תוּ֙ בְּטֻמְאָתָ֔ם בְּטַמְּאָ֥ם אֶת-מִשְׁכָּנִ֖י אֲשֶׁ֥ר בְּתוֹכָֽם:
זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַזָּ֑ב וַֽאֲשֶׁ֨ר תֵּצֵ֥א מִמֶּ֛נּוּ שִׁכְבַת-זֶ֖רַע לְטָמְאָה-בָֽהּ:
וְהַדָּוָה֙ בְּנִדָּתָ֔הּ וְהַזָּב֙ אֶת-זוֹב֔וֹ לַזָּכָ֖ר וְלַנְּקֵבָ֑ה וּלְאִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִשְׁכַּ֖ב עִם-טְמֵאָֽה:
אחד הפעולות החשובות בתהליך הקרבת הקורבן, שטמונה בהן משמעות רוחנית ושחוזרות פעמיים – פעם בלשון זכר ופעם בלשון נקבה – היא –
— וְכִפֶּ֨ר עָלָ֧יו הַכֹּהֵ֛ן
— וְכִפֶּ֨ר עָלֶ֤יהָ הַכֹּהֵן֙
והפעולה הזו ומשמעותה חוזרת בפרשתנו ואף יש עליית מדרגה – בעצם קפיצה לגובה
— וְהִקְרִ֧יב אַֽהֲרֹ֛ן אֶת-פַּ֥ר הַֽחַטָּ֖את אֲשֶׁר-ל֑וֹ וְכִפֶּ֥ר בַּֽעֲד֖וֹ וּבְעַ֥ד בֵּיתֽוֹ:
— וְכִפֶּ֥ר בַּֽעֲד֖וֹ וּבְעַ֥ד הָעָֽם purchase additional storage
(להלן עיון בנושא הכפרה)
עיונים קודמים
תשע”ד- אחרי מות
http://toratami.com/?p=133
(על: מתי התחיל יום כיפור? – המשך ותיקון להלן)
תשע”ד – קדושים
http://toratami.com/?p=135
תשע”ה אחרי מות + קדושים)
http://toratami.com/?p=379
(על אי הסדר במצוות ובסיפורים, מספר הכהנים הגדולים ששירתו בבתי המקדש, בזאת יבא אהרן, ואיש אשר ישחט… מחוץ למחנה, גילוי עריות, שמירת מגע, הנותן מזרעו למולך, שפחה חרופה)
(על: למה ה’ לא מדבר ישירות עם אהרן, אין ניחום אבלים, אין על אלישבע, מיתת צדיקים בגיל פחות מ – 20, ולמה דווקא כאן מצוות יום כיפור, על שני השעירים גורלות, וכל אדם לא יהיה באהל מועד,
קדושים —-תשע”ו
http://toratami.com/?p=565
(על: מצוות -חוקים משפטים, קדוש-קדש/ה, לא תלך רכיל, לא תעמד על דם רעך, לא תתן מזרעך למולך, …. פני באיש ההוא, ולא תקיא הארץ אתכם, והייתם לי קדושים… ואבדיל אתכם)
אחרי מות + קדושים תשע”ז
http://toratami.com/?p=763
(על: אחרי מות קדושים אמור, … בזאת יבא אהרן, דיון קבוצתי, ויצא אל המזבח, השעירים, מצוות בפרשת קדושים, איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי…, ואת מקורה הערה, נידה, איסור נגע)
פרשות אחרי מות + קדושים, – תשע”ח
http://toratami.com/?p=981
(על: ויהי אחרי מות… בזאת יבוא אהרן,
פרשת אחרי מות – תשע”ט
(על” הבדלי הקריאה בגולה ובישראל, סוגי הקורבנות וטקס 7 ימי המילואים, מות שני בני אהרן, וסמך..ידיו על ראש השעיר, שחיטת חוץ ואכילתת בשר, גילוי ערווה)
פרשת קדושים – תשע”ט
(על: קדושים – קדושה, אי סדר במצוות, יוכבד דודתו, גילוי עריות, ליאונידס ואדיפוס)
ולפרשותינו
מה המיוחד בפרשות טעונות אלו?
כבר הפסוק הראשון הפותח —
וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָֹה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה אַֽחֲרֵ֣י מוֹת שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י אַֽהֲרֹ֑ן בְּקָרְבָתָ֥ם לִפְנֵֽי-יְהוָֹ֖ה וַיָּמֻֽתוּ
מעורר חלחלה ופחד כאשר מוזכר מות שני בני אהרן, ולא משה ולא אהרן לא פוצים פה, במיוחד כשבפקו השני מופיעה אזהרה על סכנה ואפשרות להישנות מוות פתאומי בעבודה במשכן/מקדש/היכל ה’
וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל-מֹשֶׁ֗ה דַּבֵּר֘ אֶל-אַֽהֲרֹ֣ן אָחִ֒יךָ֒ וְאַל-יָבֹ֤א בְכָל-עֵת֙ אֶל-הַקֹּ֔דֶשׁ מִבֵּ֖ית לַפָּרֹ֑כֶת אֶל-פְּנֵ֨י הַכַּפֹּ֜רֶת אֲשֶׁ֤ר עַל-הָֽאָרֹן֙ וְלֹ֣א יָמ֔וּת כִּ֚י בֶּֽעָנָ֔ן אֵֽרָאֶ֖ה עַל-הַכַּפֹּֽרֶת:
מסתבר שיש פה אזהרה מכוונת להדגיש שעבודת הכהנים במקדש כרוכה בסיכון גבוה. ואכן מצויינת העובדה ששני בני אהרן מתו בגלל הקירוב שלהם לה’. וניזכר שה’ אמר והזהיר את משה
— וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א תוּכַ֖ל לִרְאֹ֣ת אֶת-פָּנָ֑י כִּ֛י לֹֽא-יִרְאַ֥נִי הָֽאָדָ֖ם וָחָֽי:
וזה למרות שששתי פרשות קודם לכן כתוב —
…וַיִּרְא֕וּ אֵ֖ת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְתַ֣חַת רַגְלָ֗יו כְּמַֽעֲשֵׂה֙ לִבְנַ֣ת הַסַּפִּ֔יר וּכְעֶ֥צֶם הַשָּׁמַ֖יִם לָטֹֽהַר: {יא}וְאֶל-אֲצִילֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א שָׁלַ֖ח יָד֑וֹ וַֽיֶּֽחֱזוּ֙ אֶת-הָ֣אֱלֹהִ֔ים וַיֹּֽאכְל֖וּ וַיִּשְׁתּֽוּ:
(דורש עיון נוסף)
אז שוב, מה בפרשותינו? מה ה’ רוצה “מייד” אחרי שהוא :שרף” את שני בני אהרן. ועוד מוסיף שגם אהרן בסכנת מוות אם…., אז
— נושא ראשי ראשון – תהליך כפרה לאומי אחת לשנה
בְּזֹ֛את יָבֹ֥א אַֽהֲרֹ֖ן אֶל-הַקֹּ֑דֶשׁ בְּפַ֧ר בֶּן-בָּקָ֛ר לְחַטָּ֖את וְאַ֥יִל לְעֹלָֽה:…
וְהִקְרִ֧יב אַֽהֲרֹ֛ן אֶת-פַּ֥ר הַֽחַטָּ֖את אֲשֶׁר-ל֑וֹ וְכִפֶּ֥ר בַּֽעֲד֖וֹ וּבְעַ֥ד בֵּיתֽוֹ:….
וְהַשָּׂעִ֗יר אֲשֶׁ֖ר֩ עָלָ֨ה עָלָ֤יו הַגּוֹרָל֙ לַֽעֲזָאזֵ֔ל יָֽעֳמַד-חַ֛י לִפְנֵ֥י יְהוָֹ֖ה לְכַפֵּ֣ר עָלָ֑יו לְשַׁלַּ֥ח אֹת֛וֹ לַֽעֲזָאזֵ֖ל הַמִּדְבָּֽרָה:
וְהִקְרִ֨יב אַֽהֲרֹ֜ן אֶת-פַּ֤ר הַֽחַטָּאת֙ אֲשֶׁר-ל֔וֹ וְכִפֶּ֥ר בַּֽעֲד֖וֹ וּבְעַ֣ד בֵּית֑וֹ ….
וְלָקַ֣ח מְלֹֽא-הַ֠מַּחְתָּ֠ה גַּֽחֲלֵי-אֵ֞שׁ … וְכִפֶּ֣ר עַל-הַקֹּ֗דֶשׁ מִטֻּמְאֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּמִפִּשְׁעֵיהֶ֖ם…..
וְכָל-אָדָ֞ם לֹא-יִֽהְיֶ֣ה | בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד בְּבֹא֛וֹ לְכַפֵּ֥ר בַּקֹּ֖דֶשׁ עַד-צֵאת֑וֹ וְכִפֶּ֤ר בַּֽעֲדוֹ֙ וּבְעַ֣ד בֵּית֔וֹ וּבְעַ֖ד כָּל-קְהַ֥ל יִשְׂרָאֵֽל: {
וְיָצָ֗א אֶל-הַמִּזְבֵּ֛חַ אֲשֶׁ֥ר לִפְנֵֽי-יְהוָֹ֖ה וְכִפֶּ֣ר עָלָ֑יו
וְכִלָּה֙ מִכַּפֵּ֣ר אֶת-הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֶת-אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְאֶת-הַמִּזְבֵּ֑חַ וְהִקְרִ֖יב….
כִּֽי-בַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה יְכַפֵּ֥ר עֲלֵיכֶ֖ם לְטַהֵ֣ר אֶתְכֶ֑ם מִכֹּל֙ חַטֹּ֣אתֵיכֶ֔ם
וְכִפֶּ֨ר הַכֹּהֵ֜ן אֲשֶׁר-יִמְשַׁ֣ח אֹת֗וֹ ….
וְכִפֶּר֙ אֶת-מִקְדַּ֣שׁ הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֶת-אֹ֧הֶל מוֹעֵ֛ד וְאֶת-הַמִּזְבֵּ֖חַ יְכַפֵּ֑ר וְעַ֧ל הַכֹּֽהֲנִ֛ים וְעַל-כָּל-עַ֥ם הַקָּהָ֖ל יְכַפֵּֽר:
וְהָֽיְתָה-זֹּ֨את לָכֶ֜ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֗ם לְכַפֵּ֞ר עַל-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ מִכָּל-חַטֹּאתָ֔ם אַחַ֖ת בַּשָּׁנָ֑ה
ב – 37 פסוקים בפרק טז’, פרק הפתיחה של הפרשה, מופיע השימוש בשורק כ.פ.ר. (עיון בנושא הכפרה להלן)
נושא שני — האסור והמותר בשחיטה ואכילת בשר
אִ֥ישׁ אִישׁ֙ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֨ר יִשְׁחַ֜ט שׁ֥וֹר אוֹ-כֶ֛שֶׂב אוֹ-עֵ֖ז
וְאֶל-פֶּ֜תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵד֘ לֹ֣א הֱבִיאוֹ֒ לְהַקְרִ֤יב קָרְבָּן֙ .. וְנִכְרַ֛ת הָאִ֥ישׁ הַה֖וּא מִקֶּ֥רֶב עַמּֽוֹ: …
אִ֥ישׁ אִישׁ֙ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וּמִן-הַגֵּ֖ר …אֲשֶׁר-יַֽעֲלֶ֥ה עֹלָ֖ה אוֹ-זָֽבַח:
וְאֶל-פֶּ֜תַח אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ לֹ֣א יְבִיאֶ֔נּוּ…וְנִכְרַ֛ת הָאִ֥ישׁ הַה֖וּא מֵֽעַמָּֽיו:
וְאִ֨ישׁ אִ֜ישׁ …אֲשֶׁ֥ר יֹאכַ֖ל כָּל-דָּ֑ם וְנָֽתַתִּ֣י פָנַ֗י בַּנֶּ֨פֶשׁ֙ הָֽאֹכֶ֣לֶת
כִּי נֶ֣פֶשׁ הַבָּשָׂר֘ בַּדָּ֣ם הִוא֒ וַֽאֲנִ֞י נְתַתִּ֤יו לָכֶם֙ עַל-הַמִּזְבֵּ֔חַ לְכַפֵּ֖ר עַל-נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֑ם כִּֽי-הַדָּ֥ם ה֖וּא בַּנֶּ֥פֶשׁ יְכַפֵּֽר:
וְאִ֨ישׁ אִ֜ישׁ מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וּמִן-הַגֵּר֙ הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֔ם אֲשֶׁ֨ר יָצ֜וּד צֵ֥יד חַיָּ֛ה אוֹ-ע֖וֹף אֲשֶׁ֣ר יֵֽאָכֵ֑ל וְשָׁפַךְ֙ אֶת-דָּמ֔וֹ וְכִסָּ֖הוּ בֶּֽעָפָֽר:…
וְכָל-נֶ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֨ר תֹּאכַ֤ל נְבֵלָה֙ וּטְרֵפָ֔ה בָּֽאֶזְרָ֖ח וּבַגֵּ֑ר וְכִבֶּ֨ס בְּגָדָ֜יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֛יִם וְטָמֵ֥א עַד-הָעֶ֖רֶב וְטָהֵֽר:
— נושא שלישי – איסור גילוי ערווה (דיני עריות)
אִ֥ישׁ אִישׁ֙ אֶל-כָּל-שְׁאֵ֣ר בְּשָׂר֔וֹ לֹ֥א תִקְרְב֖וּ לְגַלּ֣וֹת עֶרְוָ֑ה…
ופרשת קדושים –
נושא ראשי (ויחידי) – דרישות לשמירת קדושת העם והיחיד.
אבל בעצם מה שיש לנו היא –
– תפזורת של מצוות והנחיות. סיכום וסיווג מתוך –
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%A7%D7%93%D7%95%D7%A9%D7%99%D7%9D
….פרשת קדושים נקראת ברוב השנים בשבת שלפני או אחרי יום העצמאות.
פרשת קדושים היא מהפרשות עם המספר הרב ביותר של מצוות בנושאים שונים. על המכנה המשותף שלהן מעיד הפסוק הפותח את הפרשה: “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם”.
על פסוק זה אומר המדרש שפרשה זאת נאמרה במעמד הקהל, בנוכחות כל עם ישראל, מאחר שבפרשה זו יש יסודות תורה רבים.
בין המצוות בפרשה
- מצוות שבין אדם למקום: איסור עבודת אלילים; שמירת השבת; איסור שבועת שקר; איסורי כלאיים ושעטנז.
- מצוות שבין אדם לחברו: הציווי “ואהבת לרעך כמוך“; מצוות מורא אב ואם, איסורי גניבה, שקר ורכילות; איסור שנאה, מצוות תוכחה ואיסור נקימה ונטירה; “מפני שיבה תקום והדרת פני זקן“, איסור קללה, איסור קללת אב ואם.
- צדק חברתי: איסור הלנת שכר; איסור נתינת מכשול לפני עיוור; איסור על לקיחת שוחד; מצוות אהבת הגר; ציווי שלא לרמות במידות ומשקלות (“מאזני צדק”).
- דיני מורא מקדש והקורבנות: זמני אכילת הקורבן; איסור פיגול.
- מצוות התלויות בארץ: איסור עורלה; מצוות נטע רבעי, מתנות עניים (לקט, שכחה ופאה).
- איסור לנהוג כחוקות הגויים: איסור אכילה על הדם, איסור ניחוש ועוננות, הקפת הראש והשחתת הזקן, כתובת קעקע, פנייה לאוב ולידעוני; איסור על עבודת המולך.
- פירוט עונשי מוות וכרת על איסורי עריות, שנכתבו בפרשת אחרי מות (ע”כ)
ופירוט 51/52 מצוות הפרשה – מתוך
http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=1601
ויקרא, פרשת קדושים
ריב: מצוות עשה – איש אמו ואביו תיראו
ריג: מצוות לא תעשה – שלא לפנות אחר עבודה זרה
ריד: מצוות לא תעשה – שלא לעשות עבודה זרה לעבדה
רטו: מצוות לא תעשה – שלא לאכול נותר
רטז: מצוות לא תעשה – שלא לכלות פאת השדה
ריז: מצוות עשה – לעזוב פאה בשדה לעניים
ריח: מצוות לא תעשה – שלא ילקוט בעל הבית לקט
ריט: מצוות עשה – לעזוב הלקט לעניים
רכ: מצוות לא תעשה – שלא יקלוט בעל הבית עוללות
רכא: מצוות עשה – לעזוב העוללות לעניים
רכב: מצוות לא תעשה – שלא ילקוט בעל הבית פרט הכרם
רכג: מצוות עשה – לעזוב הפרט לעניים
רכד: מצוות לא תעשה – שלא לגנוב שום חפץ או ממון
רכה: מצוות לא תעשה – שלא לכפור בפקדון
רכו: מצוות לא תעשה – שלא לישבע שקר על כפירת ממון
רכז: מצוות לא תעשה – שלא לישבע שקר בשביעת ביטוי
רכח: מצוות לא תעשה – שלא לעשוק
רכט: מצוות לא תעשה – שלא לגזול
רל: מצוות לא תעשה – שלא לאחר שכר שכיר
רלא: מצוות לא תעשה – שלא לקלל ישראל אפילו חרש
רלב: מצוות לא תעשה – שלא להכשיל תם בעצה
רלג: מצוות לא תעשה – שלא לעשות עוול במשפט
רלד: מצוות לא תעשה – שלא להדר גדול בדין
רלה: מצוות עשה – לשפוט בצדק
רלו: מצוות לא תעשה – שלא ילך רכיל
רלז: מצוות לא תעשה – שלא למנוע מלהציל חברו
רלח: מצוות לא תעשה – שלא לשנוא את חברו
רלט מצוות עשה – להוכיח את החוטא
רמ: מצוות לא תעשה – שלא לבייש אדם מישראל
רמא: מצוות לא תעשה – שלא לנקום בחברו
רמב: מצוות לא תעשה – שלא לנטור
רמג: מצוות עשה – לאהוב כל אדם מישראל
רמד: מצוות לא תעשה – שלא להרביע בהמה כלאים
רמה: מצוות לא תעשה – שלא לזרוע כלאי זרעים
רמו: מצוות לא תעשה – שלא לאכול ערלה
רמז: מצוות עשה – להיות נטע רבעי קודש
רמח: מצוות לא תעשה – שלא להיות זולל וסובא
רמט: מצוות לא תעשה – שלא לנחש
רנ: מצוות לא תעשה – שלא לעונן
רנב: מצוות לא תעשה – שלא להקיף פאות הראש
רנג: מצוות לא תעשה – שלא להשחית פאות הזקן
רנד: מצוות לא תעשה – שלא לכתוב קעקע בבשרו
רנה: מצוות עשה – לירא מן המקדש
רנו: מצוות לא תעשה – שלא לעשות מעשה אוב
רנז: מצוות לא תעשה – שלא לעשות מעשה ידעוני
רנח: מצוות עשה – לכבד לומדי תורה וזקן
רנט: מצוות לא תעשה – שלא לעשות עול במדה ובמשקל
רס: מצוות עשה – לצדק מאזנים ומשקולות ומדות
רסא: מצוות לא תעשה – שלא לקלל אב ואם
רסב: מצוות עשה – לדון בשריפה למחויב
רסג: מצוות לא תעשה – שלא ללכת בחוקות הגויים
במקביל לתפזורת המצוות יש בין הציוויים השונים “חוט מקשר “או “פזמון חוזר”והוא = קדושה —
— קְדשִׁ֣ים תִּֽהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י
–וְהִ֨תְקַדִּשְׁתֶּ֔ם וִֽהְיִיתֶ֖ם קְדֹשִׁ֑ים
–וִהְיִ֤יתֶם לִי֙ קְדשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אֲנִ֣י
אם כך יש לנו שני נושאים מרכזיים משלימים – באחרי-מות “כפרה” ובקדושים “קדושה”
מה היא משמעות הכפרה?
שורש המילה כפרה הוא כ.פ.ר. ולשורש זה יש שימוש במשמעויות שונות. מתוך
https://milog.co.il/%D7%9B%D7%A4%D7%A8
כֹּפֶר – זכר
1.תשלום לחוטפים תמורת שחרור החטוף. “חוטפי הילד דרשו כופר של מליון ש.”
2.תשלום תמורת הקלה בעונש. “איש העסקים שילם למס הכנסה כופר והתיק הפלילי נגדו נסגר.
“כְּפָר – זכר
1.
ישוב חקלאי קטן2.(כְּפַר) המילה הראשונה בשמות ישובים ושכונות רבים בארץ, כגון כפר סבא, כפר חב”ד, כפר ורדים, כפר תבור ועוד
כְּפֹר – זכר
קור עז
כָּפַר – כָּפַר, גוף שלישי
סרב להכיר ב⁻, שלל, הכחיש
כִּפֵּר – כִּפֵּר, גוף שלישי
פיצה על חטא שביצע או על נזק שגרם
פיצו עליו
(ועוד)
פעם ראשונה במקרא, השורש כ.פ.ר בא בשימוש גם כפועל בבניין פעל, זמן עבר נוכח וגם כשם של חומר בתעשיית הנגרות/בניין אניות
קִנִּ֖ים תַּֽעֲשֶׂ֣ה אֶת-הַתֵּבָ֑ה וְכָֽפַרְתָּ֥ אֹתָ֛הּ מִבַּ֥יִת וּמִח֖וּץ בַּכֹּֽפֶר
משמעות המעשה ברורה = לכפור (בניין פעל) זה במשמעות לכסות או יותר נכון לטייח להסתיר את החריץ או המרווח בין עצי הגופר
(מה זה עץ גופר? לא שייך לפרשותינו, אבל היה צורך לכפר את המבנה – התיבה שנבנתה מגזרי עץ ולכסותם בכופר מבחוץ ובפנים למנוע כניסת מים לתיבה. למעוניינים לדעת על העץ, ניתן לעיין ב –
https://kotar.cet.ac.il/KotarApp/Index/Chapter.aspx?nBookID=95669121&nTocEntryID=95680564
למעונייני/ות לדעת מה זה כופר ? ניתן לעיין ב-
https://he.wiktionary.org/wiki/%D7%9B%D7%A4%D7%A8#%D7%9B%D6%B9%D6%BC%D7%A4%D6%B6%D7%A8_%D7%90
(מעניין לעיין וגם בערך כופר= לא מאמין)
עם התפתחות הלשון (כ – 500 שנה לאחר מכן) , התפתח השימוש באותו שורש, בפיעל “לכפר”.
כך שבפעם השנייה במקרא שימוש השורש כ.פ.רהוא בבניין פיעל עתיד גוף ראשון
כִּֽי-אָמַ֞ר אֲכַפְּרָ֣ה פָנָ֗יו בַּמִּנְחָה֙ הַֽהֹלֶ֣כֶת לְפָנָ֔י וְאַֽחֲרֵי-כֵן֙ אֶרְאֶ֣ה פָנָ֔יו אוּלַ֖י יִשָּׂ֥א פָנָֽי:
וכאן מבינים שיעקב אבינו משתמש במנחה (כלל לא צנועה) כדי לכפר על חטאיו. יש להניח שברוב חוכמתו וברוב ימיו, יעקב סבל ממוסר כליות כי הוא זכר וידע שהוא לא היה הכי בסדר כאשר הוא פעמיים תיחמן את אחיו (ועוד כמה אירועים לא יפים אחרים) . וכנראה זאת הסיבה (המצפונית) שגרמה לו להגיד לפרעה –
מְעַ֣ט וְרָעִ֗ים הָיוּ֙ יְמֵי֙ שְׁנֵ֣י חַיַּ֔י
(אבל אני סוטה וגולש למחוזות רחוקים)
פעם שלישית במקרא השורש כ.פ.ר בא ליעודו (הנוכחי בפרשה) בתור תהליך לקבלת מחילה ( על העולם או מחיקת/העלמת חטאים) בעיקר על ידי ישות עליונה השולטת ועל חיינו וזקוקה לראות/לקבל פיצוי וכתמורה למחילה, ואז המקרא אומר –
וּפַ֨ר חַטָּ֜את תַּֽעֲשֶׂ֤ה לַיּוֹם֙ עַל-הַכִּפֻּרִ֔ים וְחִטֵּאתָ֙ עַל-הַמִּזְבֵּ֔חַ בְּכַפֶּרְךָ֖ עָלָ֑יו וּמָֽשַׁחְתָּ֥ אֹת֖וֹ לְקַדְּשֽׁוֹ:
שִׁבְעַ֣ת יָמִ֗ים תְּכַפֵּר֙ עַל-הַמִּזְבֵּ֔חַ וְקִדַּשְׁתָּ֖ אֹת֑וֹ וְהָיָ֤ה הַמִּזְבֵּ֨חַ֙ קֹ֣דֶשׁ קָֽדָשִׁ֔ים
כאן מופיעים לפתע המונחים “הכפרים” “בכפרך” “תכפר” ?????
(וכמה שאני יותר מעיין אני פחות מבין. וכמובן שיש על זה הרבה פירושים, עד שלדעת רבים, כל נושא הכיפורם בא לאחר חטא העגל, כשבמקרא זה אירוע עתידי. והנושא דורש בירור נוסף משהו לרשימת בנושאים שדורשים עיון נפרד, אי”ה בהזדמנות)
בקיצור – אי פעם – אי שם על הר סיני הוחלט שעל בני ישראל לקבל סדרת ציוויים ולקיימם, ומי שחוטא/ת כלומר מי שמצווה לעשות או להימנע מלעשות ועושה – הרי הוא/היא חוטא/ת ויש להביא קורבן חטאת, ובאמצעות הכהן = המתווך, החטא כופר, כלומר כוסה (בכופר) טוייח ואינו נראה(ואם נזכור שעל היולדת להביא קורבן חטאת אז הכל “מובן” ????)
על נושא “קדושה כבר עיינתי בגליונות קודמים.
פסוקים ונושאים לעיון נוסף
מאמר נרחב על מיקומה ותוכנה של פרשת אחרי-מות ניתן ב –
https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/acharey/wel.html
(לא אצטט. מומלץ)
שני פסוקי הפתיחה בפרשתנו,המצוטטים לעיל, פשוטים בתוכנם במבט ראשוני, ומעלים מספר תמיהות כשקוראים אתם שנית ושלישית.
וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָֹה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה אַֽחֲרֵ֣י מוֹת שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י אַֽהֲרֹ֑ן בְּקָרְבָתָ֥ם לִפְנֵֽי-יְהוָֹ֖ה וַיָּמֻֽתוּ:
וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל-מֹשֶׁ֗ה דַּבֵּר֘ אֶל-אַֽהֲרֹ֣ן אָחִ֒יךָ֒ וְאַל-יָבֹ֤א בְכָל-עֵת֙ אֶל-הַקֹּ֔דֶשׁ מִבֵּ֖ית לַפָּרֹ֑כֶת אֶל-פְּנֵ֨י הַכַּפֹּ֜רֶת אֲשֶׁ֤ר עַל-הָֽאָרֹן֙ וְלֹ֣א יָמ֔וּת כִּ֚י בֶּֽעָנָ֔ן אֵֽרָאֶ֖ה עַל-הַכַּפֹּֽרֶת:
- למה החזרה “וידבר ה’ (ולא אומר) ויאמר ה’ ?
- למה מצויין הזמן, “אחרי מות”. ? (אם כך לא כל המצוות נאמרו בסיני)
- למה בכלל יש חדר שהכניסה אליו רק יום אחד בשנה
- היכן היה משה כשה’ דיבר אליו מבין שני הכרובים?
על שאילות דומות ועוד ותשובות (קצת ארוך ומורכב) מתוך אברבנאל ב –
….
וידבר ה’ אל משה אחרי מות וגו’ עד ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים. ראוי שתתעורר בפסוקים האלה על הספקות אשר יפלו בהם.
הא’ אמרו וידבר ה’ אל משה ולא נזכר בו דבור כלל. ואחר נאמר ויאמר ה’ אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא והם אם כן שני דבורים נאמרו על ענין אחד. והמשל שעשו על זה חכמינו זכרונ’ לברכה לחול’ שנכנס אצלו רופא אינו מתישב בלשון הכתוב כי אין בפסוק הראשון צוואה ולא זרוז כלל ולא ידיע’ לאהרן.
והב’ ממה שזכר בפסוק הזה מיתת בני אהרן שתי פעמים. כי ראשונה אמר אחרי מות שני בני אהרן וחזר לומר שנית וימותו שהוא כפל מבואר.
והג’ למה קשר המצוה הזאת במיתת בני אהרן כי הנה לדעת חכמינו זכרונם לברכה בא’ בניסן נאמרה הפרשה הזאת ופרשת פרה אדומה ופרשת פסח שני אבל לא פירש הכתוב ולא קשר ענין אחד מהמצות האחרות במיתת בני אהרן כמו שעשה בזאת.
והד’ מה ענין אמרו דבר אל אהרן אחיך הלא ידע כי אהרן אחיו. והנה בפרשיות של מעלה באו דבורים רבים למשה ולאהרן יחד ובזולתם נאמר דבר אל אהרן או צו את אהרן מבלי שיאמר אחיך.
והה’ באמרו ואל יבא בכל עת אל הקדש כי למה אסר ית’ לאהרן שלא יבא בכל עת אל הקדש משום הוקר רגלך מבית רעך שהדברים הנראים פעמים רבות יתבזו בעיני הרואה אותם. והנה אהרן היה בחיר ה’ והוא כהן לאל עליון ואין הקל בהכנסו אל הקדש לעבוד עבודה בכל יום.
והו’ בטעם שנתן שלא יבא בכל עת אל הקדש באמרו כי בענן אראה על הכפורת. ופרש”י לפי שגלוי שכינתי שם יזהר שלא יבא שם בכל עת אבל הכתוב לא הזכיר שתהיה השכינה בענן גם שבהיותו בענן אינו מונע שיכנס שם אבל בהפך שלהיותו מכוסה בענן יתן מקום להכנס שם והראיה וכסה ענן הקטורת את הכפורת ולא ימות. והז’ באמרו בזאת יבא אהרן אל הקדש שנראה שכל ענין הפרשה וקרבנותיהם הם להתיר הביאה שם. ואין הענין כן כי הקרבנות היו לכפר על הפשעים להיות היום ההוא יום כפורים כמו שאמר כי ביום הזה יכפר עליכם ואם כן איך תלה הכל בביאת אהרן שמה ולא זכר דבר מתיחס אליה רק הקטורת שהיה מכניס שם עם המחתה המלאה גחלי אש.
והח’ למה היה קרבן כ”ג פר אחד לחטאת ואיל לעולה האם לכפר על עון העגל ולמה יהיה הקרבן ההוא לחק עולם האם עוד כל ימי הארץ לא הטהרנו מהעון ההוא שנשאר לאלף דור ואם כה נאמר בפר מה נאמר באיל.
והט’ למה לא זכרה התור’ כל הקרבנות שהיו נעשים בי”ה במקדש כי הנה לא זכרה התמידין שיעשו את הכבש אחד בבקר ואת הכבש השני בין הערבים. וכן לא זכרה תורה מוסף י”ה שיעשו והוא כמו שכתוב פר אחד איל אחד כבשים בני שנה שבעה ומנחתם ונסכיהם אף על פי שנאמר שכבר צותה תורה על התמידין בסדר ואתה תצוה עדין תשאר הקושיא במוסף למה לא צוה עליו כאן בקרבנות היום שהוא מקומו הראוי וזכרו אחר זה בסדר פנחס:
…
וראוי שנאמר בפירוש הפסוקי’ והתר השאלות האלה כי הנה ביום השמיני למלואים שחנך אהרן את המזבח שהוא היה כפי קבלתם ז”ל בח’ בניסן כשמתו בני אהרן באו דבורים מתיחסים לענין המקדש ושמירתו. אם מצות יין ושכר אל תשת ואם הטומאות במאכלים ובמגע הנבלות וכן בצרעות ובזבות ושאר הדבורים שבאו שמה כלם מתיחסים לטהרת המקדש ושמירתו מהטומאות. וזכר אחריהם הדבור הזה משמיר’ המקדש גם מאהרן שלא יבא שמה בכל עת אל הקדש וזה קשור הפרשיות האלה. וענין אמרו וידבר ה’ אל משה אחרי מות הוא להודיע שמשה רע”ה להיותו מוכן לנבואה בכל עת היה הרצון האלהי וחפצו שיכנס בכל עת אל קדש הקדשים לדבר אתו שם וכמו שאמר ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות ומבין שני הכרובים וידבר אליו. ולכן היה שכאשר מתו שני בני אהרן שהיתה מיתתם בעבור קרבתם לפני ה’ רוצה לומר שנכנסו לפני לפנים אשר לא כדת לא נפסק הדבור ממשה שנכנס ונתקרב אז שמה. אבל וידבר ה’ אל משה אחרי מות רוצה לומר שהיה מדבר עמו מיד אחרי מות שני בני אהרן שמתו בקרבתם לפני ה’ שבסבת אותה קריבה מתו וזה אמרו וימותו פעם אחרת. הנה א”כ הפסיק הזה הראשון לא בא על מצות דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אלא להגיד מעלתו של משה שמיד אחרי מות בני אהרן דבר אתו השם באותו מקום עצמו שהם מתו שמה והודיעו שהיתה מיתתם בעבור קרבתם לפני השם ולכן וימותו באותו מקום שנתקרבו שם והיה אם כן המקום ההוא גורם למשה הדבור ומעלת הנבואה והיה בזה למוד למשה שיזהיר לאהרן שלא יתקרב שמה פן ימות גם הוא כבניו האמנם משה כסתה כלימה פניו לאמר לאהרן כן כי היה מפחית מעלתו עד שמפני זה צוהו השם בביאור שיזהיר את אהרן על זה והוא אמרו שנית ויאמר ה’ אל משה דבר אל אהרן אחיך וגו’ כלומר אל תבוש מלצוותו על זה. הנה התבאר שאין יתור בפסוקים מן וידבר ה’ ויאמר ה’ ולמה אמר וימותו אחר שאמר אחרי מות שהם שתי ההערו’ הראשונות אשר העירותי בהן. ואמר דבר אל אהרן אחיך לצוותו שיאמר לאהרן ואף על פי שהוא היה אחיו לא יחשוב בלבו שכל מה שהיה מותר למשה היה מותר לאהרן וכיון שמשה היה נכנס תמיד אל קדש הקדשים יהיה אהרן כן כל שכן בראותו שבמעמד הר סיני נאמר לך רד ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים והעם אל יהרסו כאלו היו שני האחים שוים במעלת הנבואה כי הנה במקדש ה’ לא יהיה כן. אבל עם היות משה ואהרן אחים ולא יתפרדו. הנה מעלותיהם לא היו שוות כי אהרן היה בבל יבא אבל משה לא היה בבל יבא כמו שדרשו רז”ל. הנה התבאר למה הוצרך לכנות כאן אהרן אחיך והיא ההערה הג’. והנה אמר ולא יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון שהן ארבעה הודעות להגיד שאין הדבר בבחירתו של אהרן לבא בכל עת שירצה כמשה ועליו אמר לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. ולפי שלא יחשוב שהיתה בכלל האזהרה הזאת שלא יכנס להיכל להקטיר קטורת ולהיטיב את הנרות לכן אמר מבית לפרוכת ר”ל שאחר הפרוכת היתה ההזהרה לא קודם הפרוכת ונתן הסבה בזה באמרו אל פני הכפורת אשר על הארון רוצה לומר אין ענינו כענין משה בביאה כי משה יכנס בכל עת שמה לשמוע הדבור וכמו שאמר ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל. הנה אם כן משה מפני הכפורת אשר על הארון היה נכנס שמה בכל עת לשמוע הדבור. אבל אהרן שלא בא אליו הדבור מעל הכפורת אשר על הארון מה לו להכנס שמה כי הוא מקום סכנה ושמה מתו בניו וזה שאמר ולא ימות וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (יומא ד’ כ”ג) כהן גדול שנכנס לפני לפנים בלא צורך עבודה חייב מיתה כהן הדיוט שנכנס להיכל בלא צורך עבודה חייב מלקות. ואמרו כי בענן אראה על הכפורת פירושו באמת ע”ד חז”ל וענינו רק שבענן הקטורת אחת בשנה אהיה נראה אליו על הכפורת והוא הראות
(ע”כ)
מוֹת שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י אַֽהֲרֹ֑ן בְּקָרְבָתָ֥ם לִפְנֵֽי-יְהוָֹ֖ה וַיָּמֻֽתוּ
פרשתנו מתחילה במשפט שמזכיר בקיצור את מיתת שני בני אהרן. עם סיבה שנראית כתאונת עבודה. האומנם?
מתוך ניתוח הסיבות ב –
https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/shmini/hal.html
…. הרי שסיפור מותם חוזר בשלושה מקומות נוספים בתורה. בפרשתנו ובשני מקומות נוספים מתואר חטאם כהקרבה של אש זרה – “ויקריבו לפני ה’ אש זרה אשר לא צוה אֹתם” (ויק’ י:א וכן במ’ג:ד; כו:סא), ואילו בפרשת אחרי מות מתואר החטא כהתקרבות אסורה: “בקרבתם לפני ה’ וימֻתו” (ויק’ טז:א). על אף שטרחה התורה ותיארה בפנינו ארבע פעמים את החטא ועונשו, לא נחה דעתם של חז”ל מתיאור החטא, בעיקר משני טעמים: האחד – מעלתם הרמה של נדב ואביהוא שתוארו כ”אצילי בני ישראל” [1] בחייהם ואף כי אחרי מותם, כפי שעולה מדברי הנחמה של משה לאחיו: “הוא אשר דבר ה’ לאמר בקרֹבי אקדש” (י:ג); והטעם השני – חומרתו של העונש והעיתוי המיוחד, יום חנוכת המשכן. אלה הנתונים שעל-פיהם בחנו חז”ל את תוצאת מעשיהם של נדב ואביהוא ועמדו על הפגמים המהותיים שנפלו בהתנהגותם. המדרש (ויק”ר פרשה כ) מונה ארבעה דברים שבעטיים מתו: “על הקריבה ועל ההקרבה, על אש זרה ועל שלא נטלו עצה זה מזה”.
חז”ל הוסיפו ומנו, במדרש זה ומדרשים אחרים, חטאים שלא נזכרו בתורה, אך ניתוח של כל אחד מהחטאים מוביל למסקנה שהפגמים בהתנהגותם של נדב ואביהוא הם משני סוגים: האחד – חטאים שהם תוצאה של תפיסה דתית מוטעית; והשני – חטאים שהם תוצאה של תכונות אישיות שאינן הולמות מי שנושא בתפקיד ציבורי, בייחוד בתפקיד רם מעלה…
על הקריבה – שנכנסו לפני ולפנים
אף שהתקרבות לה’ היא משאת נפשו של כל מאמין, כפי שביטא זאת המשורר בתהילים: “ואני קִרבת א-להים לי טוב” (עג:כח ועוד), [2] בכל זאת אסרה התורה קרבה זו לַכלל, והתירה אותה רק למתי מעט… מדוע קרבה זו טומנת בחובה סכנת חיים לכלל, וכיצד ייתכן שסכנה כזו מרחפת גם על מי שנתייחד לעבודת המשכן, כנדב ואביהוא? הרי כל ייעודם מחייב התקרבות כזו!….
סכנת ההתקרבות האסורה מרחפת על הכוהנים יותר מאשר על כל אדם אחר, ועל כן הם נדרשים להקפיד במיוחד על איסור זה; אישיותם ורמתם הדתית חייבת לעמוד להם כתריס בפני הפורענות. זאת ועוד, העבודה במשכן מציבה בפניהם אתגרים רוחניים ומבחני אישיות מורכבים – עליהם לשרת נאמנה את העם, ועם זאת להימנע מהרגשת עליונות שנובעת מייחוסם ותפקידם. בית ה’ אף הוא מציב להם אתגר גדול המחייב אותם מחד להיאבק בתחושת השגרה, העלולה לגרום לזלזול, ומאידך לשמור על רמת ההתפעלות ויראת הכבוד לבית ה’ תמיד…
ב. ועל ההקרבה – שהקריבו קרבן שלא נצטוו
עבודת הקרבנות העסיקה רבים מפרשני המקרא וההגות היהודית, בייחוד עקב הביקורת שהטיחו נביאי ישראל בסוג זה של עבודת ה’, בשל הסכנה לאמונה הטמונה בה. [7] הגדיל לעשות ירמיה בקבעו: “כי לא דִברתי את אבותיכם ולא צִויתים ביום הוציא אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח, כי אם את הדבר הזה צִויתי אותם לאמר: שִמעו בקולי” (ז:כב-כג). ברם, ספר ויקרא מוקדש רובו ככולו לעבודת הקרבנות. אם כך למה התכוון הנביא, וממה חששו כולם? התשובה לשאלה זו ארוכה ומורכבת… (ע”כ)
וְנָשָׂ֨א הַשָּׂעִ֥יר עָלָ֛יו אֶת-כָּל-עֲוֹנֹתָ֖ם אֶל-אֶ֣רֶץ גְּזֵרָ֑ה
עוד משהו מוזר –
איזה פלא איזה כיף, מטעינים את כל החטאים של כל האמה על גב השעיר, ושולחים את השעיר לעזאזל ומתחילים או ממשיכים בשנה נוספת עם דף נקי מחובות. כנ”ל עם התרנגול בערב יום כיפנר. פשוט מעבבירים את העוונותמהחוטא/ץ על ראש השעיר המסכן שלא חטא. הזה רצון א-להים?
כן – לפי חז”לינו – מתוך ויקיפדיה ב –
…. טעם המצווה
כבר בימים קדומים עוררה מצווה זו (כמו גם מצוות אחרות כגון פרה אדומה) לעג בקרב אנטישמים, שטענו שזוהי דוגמה לכך שביהדות קיימים מנהגים פאגאניים חסרי פשר.
וכך נאמר בתלמוד הבבלי:
‘את משפטי תעשו’ – דברים שאלמלא נכתבו דין הוא שיכתבו; ואלו הן: עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים וגזל וברכת השם. ‘ואת חוקותי תשמרו’ – דברים שיצר הרע מקטרג עליהן ואומות העולם משיבים עליהן, ואלו הן: אכילת חזיר ולבישת שעטנז וחליצת יבמה וטהרת מצורע ושעיר המשתלח. ושמא תאמר מעשה תוהו הם? – תלמוד לומר ‘אני ה’ ‘; אני
…ה’ חקקתיו ואין לך רשות להרהר בהן.
חלק מהפרשנים מעדיפים את הפרשנות שבקורבן זה היו נותנים לשטן את חלקו, על מנת שלא יקטרג על עם ישראל.[12] בזוהר ישנה פרשנות שהשעיר הוא מתנה לשטן שהופך במעשה זה לאפוטרופוס על ישראל ומשבח אותם, גישה זו דומה לפרשנות המובאת בפרקי דרבי אליעזר שם הוא מתואר כמי שהופך להיות סניגור בעקבות המעשה.[13]
על פי הרמב”ם מדובר במעשה סמלי, שבו השעיר המשתלח מסמל כפרה על חטאים חמורים ביותר, ולכן לא שוחטים אותו ולא מקריבים אותו, אלא מרחיקים אותו בתכלית הריחוק ל”ארץ גזרה” – למקום שגזור מהציבור, כדי לומר שהציבור עושה תשובה מוחלטת ומנתק את עצמו לגמרי מאותם החטאים ולא רוצה כל קשר או זיקה אליהם ובכך כפרתו….
לביטוי עזאזל כבר אצל חז”ל יש כמה פירושים. היו שפירשו שמדובר באופן פשטני בקשה שבהרים מלשון עז-אל.[20] בשיטת פרשנות זאת הלכו רס”ג שמפרש ש”עזאזל” הוא שם של הר מסוים, הנקרא כך בשל חוזקו ורש”י המפרש שמדובר בהר מצוקי על פי הביטוי ארץ גזרה – ארץ גזורה וחתוכה.
פירוש נוסף אצל חז”ל הוא שהשעיר נשלח לעזאזל לכפר על מעשה עוזא ועזאל, הנפילים המיתיים מדור המבול שחטאו והחטיאו על פי מקורות מיסטיים. (והמילה עזאזל מורכבת מצירוף שמותיהם, או שמו של עזאל בשינוי קטן).[21][22]
חלק מפרשני המקרא פירשו גם הם את המילה “עזאזל” באופן מיסטי. האבן עזרא סובר שיש סוד בדבר, ובוחר לא לגלותו ולפרש פסוק זה באופן חידתי:.. (ע”כ מומלץ לעיון)
ומתוך (נסיון) להסבר “טכני ב –
http://www.daat.co.il/he-il/hagim/hodashim/yom_hakipurim/stav-kaparat.htm
….הארכנו להראות שכפרת השעיר המשתלח איננה כפרה על האדם אלא כפרה על החטא, ומשום כך אין הוא “קרבן” במובן הרגיל, וגם הסמיכה והווידוי שבו אינם כמו אלו שבשאר הקרבנות. כעת ננסה לדון מהו השלב, או המעשה, שבו מתנתקים החטאים מעם ישראל ועוברים אל השעיר. המקורות שיובאו לשם כך יחזקו ממילא גם את עיקר טענתנו
מלשון התורה עולה בפשטות שהמעבר מתרחש בשלב הווידוי (ויקרא טז, כא):
וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר.
אפשר להבין שבאמת כל תהליך הכפרה על האדם מתרחש בשלב זה, וייתכן שזו דעת רבי שמעון הסבור כי הווידוי הוא השלב המעכב בשעיר המשתלח, “לכפר עליו – בכפרת דברים הכתוב מדבר” (מ:).[20] אמנם, קשה להבין כיצד די בווידוי דברים כדי לנתק את כל העוונות מעם ישראל, ולכן מסתבר יותר שהווידוי רק נותן את העוונות על השעיר, לאחר שמשהו אחר כבר ניתק אותם מן העם.
אפשרות אחרת עולה מדעת רבי יהודה (שם): “בכפרת דמים הכתוב מדבר”. היינו שהניתוק של החטאים מתרחש בשלב של כפרת הדמים, וכך מפורש בדברי רבי יוסף בכור שור (ויקרא טז, י):
כשהיה מקריב ומכפר היה עומד שם והעונות מתפרשים מישראל ונטענים עליו.
גם האלשיך (ויקרא טז) הניח בשלב השאלה שדם השעיר הפנימי מכפר על ישראל מעוונותיהם:
אחר שבשעיר החטאת אשר לה’ מכפר על הקדש מטומאת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם, מה צורך אל שעיר המשתלח? …ועוד אומרו ‘וסמך אהרן את שתי ידיו וכו’ ונתן אותם על ראש השעיר’, כי הלא אין נתינה צודקת בעונות שאין בם ממש וגם חלפו למו!
אמנם בשלב התשובה עולה מדברי האלשיך מוקד אחר שמנתק את החטאים מעם ישראל:
ועל כן בבא יום הכפורים עם התשובה, הלא מה שתשובה תולה ויום הכפורים מכפר מספיק להשמיט הכחות טומאת אשמותיו מנפשו, כמשים יד החלק להעביר המוץ… ואחר הפרדם ממנו על יד סמיכת הכהן את ידיו על ראש השעיר בעד כל ישראל, ניתנים כלם על ראש השעיר, ואז ונשא השעיר את כל עונותם אל ארץ גזרה.
בשלב זה מבין האלשיך שניתוק העוונות מעם ישראל נעשה על ידי עיצומו של יום הכיפורים (ע”כ)
עיון בתהליך משלוח השעיר ניתן ב –
https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/acharey/sason.html
(לא אצטט. מומלץ)
ומה היה גורלו של השעיר?
דמיונם של חז”ל היה מפותח. מתוך עיון באפשרויות הבנת הכתוב והוספות חז”ל ומעין סיכום ניתן ב –
….מדברי הירושלמי עולה, כי לא תמיד היה המשלח מדרדר את השעיר במדרונו של ההר עד שנעשה איברים איברים, אלא שהיו זמנים, בהם היה השעיר בורח למדבר, ובסופו של דבר, היה נאכל ע”י שוכני המדבריות הישמעאלים (פני משה, שם).
בנוסף, הרשב”ם סבור, כי אכן השעיר לעזאזל נשלח למדבר ושם נעזב ע”י משלחו. לדברי הרשב”ם, תהליך זה דומה לתהליך טהרתו של המצורע, כשבאותה מידה – כמו ששם משולחת הציפור החיה, המבטאת את טהרתו של המצורע, על פני השדה, כך גם במקרה של השעיר לעזאזל – משולח הוא המדברה. לדברי הרשב”ם, א”כ, מפשט הפסוקים עולה, כי השעיר לעזאזל לא היה מושלך משום הר אלא היה משולח ונעזב במדבר, בדיוק באותה מידה שהציפור החיה, המטהרת את המצורע, הייתה משולחת על פני השדה.
א”כ, ראינו עד כאן מספר מקורות אשר, לכאורה, סותרים זה את זה. כיצד ניתן ליישב את דברי חז”ל בדבר התייחסותם לגורלו של השעיר לעזאזל? בנוסף, כיצד מתיישבת כל דעה
.עם פסוקי התורה בעניין זה?
נראה, כי תשובה נפלאה לכך, ניתן למצוא בדבריו של הנצי”ב מוולוז’ין, בפירושו לתורה. גם הוא, כמו הרשב”ם סבור, כי מפשט הפסוקים עולה, כי השעיר, אכן, נשלח למדבר ותו לא. ברם, גם הוא איננו יכול להתעלם מדברי המשנה במס’ יומא ומדברי התלמוד הבבלי, שבפירושיהם, מדברים על השלכתו של השעיר המשתלח מן ההר. לכן, סבור הנצי”ב, כי הכל תלוי במצבו של עם ישראל או נכון יותר, הכל תלוי בזכויותיהם של בני ישראל.
לדברי הנצי”ב, השילוח פועל בשני כיוונים:
אם הדור זכאי – יורד השעיר לארץ גזירה ומתרסק בחצי מדרונו של ההר וזוהי, אכן, ההוכחה לכך, שעוונותיהם של עם ישראל נתכפרו באופן מיידי ומלא.
אך אם אין הדור זכאי – השעיר מתחזק ובורח למדבר, כמו שמופיע בירושלמי, שמאותה תקופה שמת שמעון הצדיק – היה השעיר לעזאזל בורח למדבר וכו’. במצב בו עם ישראל איננו זכאי ומלא בעבירות – אין השעיר לעזאזל מכפר אלא נשלח אל המדבר וגורלו איננו ידוע. מצב כזה עבור עם ישראל הינו גרוע ביותר, שהרי במצב כזה, שהשעיר בורח למדבר – עם ישראל איננו יכול לדעת אם עוונותיו נתכפרו.
(ע”כ)
ולמעוניינים/ות בעיון נרחב בנושא חטאי בני ישראל והשעיר נא לעיין ב –
http://www.daat.ac.il/daat/yosef_daat/yoma/yoma_Daf067a.pdf
(לא יכול לצטט)
ועוד מאמר מעניין בנושא, הקושר את שני השעירים לרעיון הבחירה שמופיע הרבה בחומש בראשי, ב –
(מומלץ)
וסיכום קל לפרשה מתוך
https://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/00/06_acharey_mot/acharey_mot.html
…
וזו תרומת פרשת “אחרי מות” לאוצר השפה העברית:
“חוקה” חוק נצחי מחייב : “והיתה לכם לחוקת עולם בחודש השביעי בעשור לחודש… שבת שבתון היא
לכם ועיניתם את נפשותיכם חוקת עולם”. כך נקבע יום כיפור, עשרה בתשרי, עד סוף כל הדורות.
“קטורת- סמים” – “ולקח… מעל המזבח מלפני יהוה ומלוא חופניו קטורת סמים דקה…”
“לכהן” – כך אומרים על מי שנושא בתפקיד חשוב.
“שעיר לעזאזל” – כך אומרים על מי שנופל קורבן ומשלם את המחיר על מה שעשו אחרים.
“תועבה” – יחסי המין האסורים. )…שהיו נהוגים על ידי הגויים בכנען ובמצרים(.
“משכב בהמה” – “ובכל בהמה לא תתן שכבתך – לטמאה בה ואשה לא תעמוד לפני בהמה – תבל הוא”.
“משכב זכור” – “ואת זכר לא תשכב משכבי אשה – תועבה היא”.
“שארי בשרו” – אם, אב, אח, אחות, בן או בת.
“זימה” – לקיים יחסים עם 2 נשים שהם שארי בשר זו לזו.
“פרשה עקובה מדם” – דם הקורבנות. ועוד:
“הדם הוא הנפש” – בפרשה יש איסור מוחלט על אכילת הדם: “דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר
דמו היא”.
שופכים את דמו – “ואיש… אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר.(ע”כ)
והארכתי מעל ומעבר..ומשהו קצר לפרשת קדושים
עיון במצוות הפרשה לעיל, מדווח בקצרה על אוסף החוקים = המצוות שמובאים בתפזורת בפרשה, רק מעניין לראות את העונשים המפורטים יחד עם המצוות. רק יש הבלטה מסויימת בהתערבות כח עליון –
וַֽאֲנִ֗י אֶתֵּ֤ן אֶת-פָּנַי֙ בָּאִ֣ישׁ הַה֔וּא
וְשַׂמְתִּ֨י אֲנִ֧י אֶת-פָּנַ֛י בָּאִ֥ישׁ הַה֖וּא
לתת ולשים פנים…. מתוך מקראות גדולות ב-
רש”י
אתן את פני – את פנאי שלי: פונה אני מכל עסקי ועוסק בו .
רבי יוסף בכור שור
פני – פנים של זעם.
ספורנו
ואני אתן את פני באיש ההואי אם לא ישוב מרשעו באופן שלא תהא מיתתו כפרתו
(קצת לא ברור לי – ההדגשה על הפנים. מילא, אי”ה בפעם אחרת)
אז בתקווה להתגברות על מגפת הקורונה במהירה, ולרפואה שלימה ובריאות טובה לכל עם ישראל ולעולם ובתקווה שנשוב ל –
אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ חופשית לתנועהוכו’
שבת שלום
שבוע טוב
להת
.כ