From:
Date: Sun, May 10, 2020 at 2:05 AM
Subject: אמר אל, וספרתם לכם, הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִלְּפָנַי, ולקחתם לכם
To:
ערב שבת שלום
פרשת אמור אל הכהנים
כסיכום מקוצר של תוכן הפרשה, מעניין לראות את משפטי הפתיחה של כל פרשיה, עם נושא הפרשיה וגם משפטי סיכום
וַיֹּ֤אמֶר יְהוָֹה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה אֱמֹ֥ר אֶל-הַכֹּֽהֲנִ֖ים בְּנֵ֣י אַֽהֲרֹ֑ן וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לְנֶ֥פֶשׁ לֹֽא-יִטַּמָּ֖א בְּעַמָּֽיו:
הנידון – קדושת כהנים, דיני טומאת מת לכהנים, הגבלות נישואין, דין בת כהן שזנתה. קהל היעד –כלל הכהנים עם פירוט נוסף לכהן הגדול
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: {יז}דַּבֵּ֥ר אֶֽל-אַֽהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ מִֽזַּרְעֲךָ֞ לְדֹֽרֹתָ֗ם אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה בוֹ֙ מ֔וּם
הנידון – הגבלות של כהנים בעלי מום. קהל היעד — כל הכהנים
וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶֽל-אַֽהֲרֹ֖ן וְאֶל-בָּנָ֑יו וְאֶֽל-כָּל-בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל:
משפט מסכם ללא תוכן. קהל יעד כולל בני ישראל (לא ברור למה)
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: {ב}דַּבֵּ֨ר אֶֽל-אַֽהֲרֹ֜ן וְאֶל-בָּנָ֗יו וְיִנָּֽזְרוּ֙ מִקָּדְשֵׁ֣י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֔ל….
הנידון – דיני טומאה לכהנים והגבלות אכילת קודשים. קהל היעד — כל הכהנים
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: {יח}דַּבֵּ֨ר אֶֽל-אַֽהֲרֹ֜ן וְאֶל-בָּנָ֗יו וְאֶל֙ כָּל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אִישׁ֩ מִבֵּ֨ית יִשְׂרָאֵ֜ל וּמִן-הַגֵּ֣ר בְּיִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יַקְרִ֤יב
הנידון – הגבלות בבחירת הקורבנות. קהל היעד — כל ישראל ועל הכהנים להשגיח
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: {ב}דַּבֵּ֞ר אֶל-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם מֽוֹעֲדֵ֣י …מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ אֵ֥לֶּה הֵ֖ם מֽוֹעֲדָֽי:
הנידון – דיני חלק ממועדי ישראל כולל שבת, פסח. קהל היעד — כל בני ישראל
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: {י}דַּבֵּ֞ר אֶל-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי-תָבֹ֣אוּ אֶל-הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ נֹתֵ֣ן לָכֶ֔ם וּקְצַרְתֶּ֖ם … וַֽהֲבֵאתֶ֥ם אֶת-עֹ֛מֶר…
הנידון – דיני הכנת העומר והנפתו, ספירת ימי העומר עד לחג השבועות וביכורי לחם התנופה, איסור לחם חדש עד אותו יום. קהל היעד – כל ישראל בהשתתפות הכהן.
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: {כד}דַּבֵּ֛ר אֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ יִהְיֶ֤ה לָכֶם֙ שַׁבָּת֔וֹן זִכְר֥וֹן תְּרוּעָ֖ה
הנידון – דיני חג היום הראשון בחודש השביעי (ידוע כיום כראש השנה) קהל היעד — כלל ישראל
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: {כז}אַ֡ךְ בֶּֽעָשׂ֣וֹר לַחֹדֶשׁ֩ הַשְּׁבִיעִ֨י הַזֶּ֜ה י֧וֹם הַכִּפֻּרִ֣ים
הנידון – דיני חג יום הכפורים. קהל היעד — כלל ישראל
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: {לד}דַּבֵּ֛ר אֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּֽחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֜ר י֗וֹם לַחֹ֤דֶשׁ הַשְּׁבִיעִי֙
הנידון – דיני חג הסוכות. קהל היעד – כלל ישראל
וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶת-מֹֽעֲדֵ֖י יְהוָֹ֑ה אֶל-בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל:
משפט מסכם – (כנראה) העברת חוקי המועדים. קהל היעד — כלל ישראל
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: {ב}צַ֞ו אֶת-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ
הנידון – דין איסוף שמן זית למנורה, דיני 12 החלות למשכן/מקדש. סיפור עלילתי. איש מקלל. קהל היעד — חלק הדינים לעם ישראל. חלק הסיפור ????
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: {יד}הוֹצֵ֣א אֶת-הַֽמְקַלֵּ֗ל ….
הנידון – פסק דינו של מקלל. קהל היעד — משה
וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁה֘ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וַיּוֹצִ֣יאוּ אֶת-הַֽמְקַלֵּ֗ל
הנידון – הוצאת המקלל להורג בסקילה. קהל היעד – בני ישראל
יש לנו בפרשה פעם אחת קטע הפותח ב – “ויאמר ה'”, 11 פעמים עם פתיחה של – “וידבר ה'”, ופעמיים “וידבר משה”. וברוב המקרים ההמשך – אל מי ה’ מדבר משתנה. רק פעמיים יש שתי זוגות שהפתיחה שלהם זהה. האם להבדלים אלה יש משמעות???? או שזה סתם סגנון ספרותי שבא למזער את “השעמום” שכרוך בחזרה רב פעמית על אותו משפט פתיחה. ובכלל למה יש לחלק את הפרשה ל – 12פרשיות קטנות וכל אחת יש לה את דיבור בנפרד. האם כל פרשיה אכן נאמרה או “דוברה” בזמנים שונים זו מזו?????, ולמה הופרדו המועדים ו”דוברו” בנפרד? ובכלל למה יש התחלה “ויאמר” ובהמשך “ואמרת” ואחרי זה רק “וידבר” עם שינויי ההמשך. ומה פתאום פרשת המקלל? בקיצור, בהתבוננות עמוקה, מתעוררות התמיהות, וכבר עיינתי בחלקם בגליונות קודמים.
אבל לפני ש… מעניין גם להבחין, איך שה’ בוחר לו אל מי לדבר ישירות ואל מי לדבר בעקיפין. וגם – מתי “וידבר”, מתי “ויאמר” ואפילו מתי “ויקרא”.
בימים הראשונים לבריאת עולמנו א-להים אמר לעצמו או לחלל. – כידוע העולם נברא ב- “10” מאמרות =
— 9 פעמים “ויאמר א-להים
— 2-3 פעמים “ויקרא א-להים”
והתקשורת הראשונה בין הבורא לנברא הייתה – ציווי (ולא ברור איך הציווי ניתן, כנראה באמצעות אמירה)
וַיְצַו֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים עַל-הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵץ-הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל: וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֨עַת֙ טוֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכָלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת:
לפי המשך הסיפור אפשר להניח ש-אדם לא שמע או לא הבין או שדעתו של אדם הוסחה כי מייד אחרי זה —
וַיֹּ֨אמֶר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים לֹא-ט֛וֹב הֱי֥וֹת הָֽאָדָ֖ם לְבַדּ֑וֹ אֶֽעֱשֶׂה-לּ֥וֹ עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ:
(במה זמן מייד לאחר מכן תקשורת ראשונה בין ה’ א-להים לאדם —
וַֽיִּשְׁמְע֞וּ אֶת-ק֨וֹל יְהֹוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים מִתְהַלֵּ֥ךְ בַּגָּ֖ן לְר֣וּחַ הַיּ֑וֹם וַיִּתְחַבֵּ֨א הָֽאָדָ֜ם וְאִשְׁתּ֗וֹ מִפְּנֵי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים בְּת֖וֹךְ עֵ֥ץ הַגָּֽן:
וַיִּקְרָ֛א יְהֹוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶל-הָֽאָדָ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ אַיֶּֽכָּה:
וַיֹּ֕אמֶר אֶת-קֹֽלְךָ֥ שָׁמַ֖עְתִּי בַּגָּ֑ן וָֽאִירָ֛א כִּֽי-עֵירֹ֥ם אָנֹ֖כִי וָאֵֽחָבֵֽא:
וַיֹּ֕אמֶר מִ֚י הִגִּ֣יד לְךָ֔ ….
(סיפור יפה. אבל בעיון שני ושלישי, קצת מוזר, מעין סיפור לילדים???)
וכן עוד ועוד.
ובנוסף לתקשורת קולית יש גם התגלות הן במחזה או בחלום והן בראייה ממש. כבר בחומש בראשית גם מצאנו את השימוש ב “וירא” (י צרויה),
וכבר ה”התגלות” הראשונה של ה’ למשה, שהתחילה בראייה –
וַ֠יֵּרָ֠א מַלְאַ֨ךְ יְהוָֹ֥ה אֵלָ֛יו בְּלַבַּת-אֵ֖שׁ מִתּ֣וֹךְ הַסְּנֶ֑ה וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה הַסְּנֶה֙ בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֔שׁ
ומיד עברה ל –
וַיַּ֥רְא יְהוָֹ֖ה כִּ֣י סָ֣ר לִרְא֑וֹת וַיִּקְרָא֩ אֵלָ֨יו אֱלֹהִ֜ים מִתּ֣וֹךְ הַסְּנֶ֗ה וַיֹּ֛אמֶר מֹשֶׁ֥ה מֹשֶׁ֖ה
ומאז, מהתגלות הסנה למשה, ה’ לא מפסיק לדבר או לומר או להתערב ישירות בנעשה אצל יחידים או קבוצות או אפילו בטבע. למשל פי האתון, שמש בגבעון דום ועוד ועוד)
אבל לענייננו “וידבר ה'” , או” ויאמר ה'” – האם יש הבדל? מתוך
https://www.yeshiva.org.il/ask/36069
שאלה
מה ההבדל מבחינת כוונת הכתוב בין: “ויאמר ה’ למשה לאמור” לבין “וידבר ה’ אל משה לאמור”, מתי משתמש הכתוב ב”וידבר” ומתי ב”ויאמר”?
תשובה
עיין רש”י במדבר יב, א המביא (על פי הספרי) שדיבור הוא לשון קשה ויאמר זה לשון תחנונים. ועיין גם שפתי חכמים על שמות ו, ב. המבאר שאם כתוב אחרי המילה “וידבר” את המילה “לאמר” אין זו לשון קשה.
(ע”כ. תשובה לא מליאה???)
ומסתבר שלא רק עם משה ה’ מדבר (175 פעמים) אלא לפעמים עם שניהם,
https://www.sefaria.org/Aderet_Eliyahu%2C_Numbers.19.1.1?lang=bi
…. (וידבר ה’ אל משה ואל אהרן לאמר. י״ח פעמים נתיחד הדיבור למשה ולאהרן ביחד. ואלו הן
(ע”כ.. ניתן לעיין)
ולעיתים נדירות (רק פעמים ספורות) ה’ אומר/מדבר רק אל אהרן. זה התחיל מיד לאחר שה’ מתגלה למשה עם הסנה, ה’ פונה ישירות לאהרן —
וַיֹּ֤אמֶר יְהוָֹה֙ אֶֽל-אַֽהֲרֹ֔ן לֵ֛ךְ לִקְרַ֥את מֹשֶׁ֖ה הַמִּדְבָּ֑רָה
(ואהרן – כמו אברהם אבינו, שומע, שותק והולך)
ופעם שנייה ה’ פונה ישירות אל אהרן רק אחרי מות שני בניו —
וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶֽל-אַֽהֲרֹן֖ לֵאמֹֽר: {ט} יַ֣יִן וְשֵׁכָ֞ר אַל-תֵּ֣שְׁתְּ | אַתָּ֣ה | וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֗ךְ בְּבֹֽאֲכֶ֛ם אֶל-אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְלֹ֣א תָמֻ֑תוּ
(במקום לנחם ןלהגיד מילה טובה, ה’ בא בציווי של 0 אלכוהול ואזהרה על אפשרות למוות. האם אהרן היה שתיין? מעניינת המשנה בראשונה במשנה – מעשה ובאו בניו מבית המשתה….)
פעם שלישית – אחרי מות קורח ועדתו —
וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶֽל-אַהֲרֹ֔ן אַתָּ֗ה וּבָנֶי֤ךָ וּבֵית-אָבִ֨יךָ֙ אִתָּ֔ךְ תִּשְׂא֖וּ אֶת-עֲוֹ֣ן הַמִּקְדָּ֑שׁ וְאַתָּה֙ וּבָנֶי֣ךָ אִתָּ֔ךְ תִּשְׂא֖וּ אֶת-עֲוֹ֥ן כְּהֻנַּתְכֶֽם:
(קצת לא ברור???)
ומייד לאחר מכן
וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶֽל-אַהֲרֹ֗ן בְּאַרְצָם֙ לֹ֣א תִנְחָ֔ל וְחֵ֕לֶק לֹֽא-יִהְיֶ֥ה לְךָ֖ בְּתוֹכָ֑ם אֲנִ֤י חֶלְקְךָ֙ …
וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָה֘ אֶֽל-אַהֲרֹן֒ וַֽאֲנִי֙ הִנֵּ֣ה נָתַ֣תִּֽי לְךָ֔ אֶת-מִשְׁמֶ֖רֶת תְּרֽוּמֹתָ֑י לְכָל-קָדְשֵׁ֣י בְנֵֽי-יִ֠שְׂרָאֵ֠ל לְךָ֙ נְתַתִּ֧ים לְמָשְׁחָ֛ה וּלְבָנֶ֖יךָ לְחָק-עוֹלָֽם
(למה רק…?)
ושוב יש נושא לעיון נוסף. מעניין לדעת מתי וידבר”, מתי “ויאמר” מתי משה ואהרן וכו’ ולמה???? אבל די סטיתי מ”העץ” השבועי — מה עם פרשתנו —
עיונים קודמים
פרשת אמור – תשע”ד
http://toratami.com/?p=137
(על: בן האישה הישראלית, באש תישרף, חיגר)
תשע”ה
http://toratami.com/?p=385
(על: ויאמר/וידבר, והוא בתולה, אמור אל הכהנים, לא יטמא, לאמו ולאביו, וינזרו מקודשי בני ישראל,,, ואיש אשר תצא ממנו שכבת זרע, כל אשר בו מום, חגי ישראל, עין תחת עין, דרור פויר)
תשע”ו
http://toratami.com/?p=571
פרשת אמור – תשע”ז
http://toratami.com/?p=765
(על: סיכום תורת כהנים, א.מ.ר, ק.ד.ש, וינזרו מקדשי בני ישראל, איסורי הכהנים – לחם א-להיהם???, אותו ואת בנו לא תשחטו – בתו?- כמה לוקה, ביום ההוא ייאכל, אלה מועדי ה’, ולקחת סולת ואפית)
פרשת אמור – תשע”ח
http://toratami.com/?p=984
(על: ט.מ.א וטומאה, אמור ואמרת, איש …מום, לא תשחטו ביום אחד, אלה מועדי ה’, ממחרת השבת)
פרשת אמר – תשע:ט
(על: מעמד הכהונה, הגבלות והנחיות לכהנים, מועדי ה’… בכל מושבותיכם, ויקב בן האישה..הוצא את המקלל,)
ולפרשתנו פרשת אמר —
אֱמֹ֥ר אֶל-הַכֹּֽהֲנִ֖ים בְּנֵ֣י אַֽהֲרֹ֑ן
(והיכן אהרן, למה רק לבניו כשהוא בסביבה????
כבר ראינו לעיל את נושאי הפרשה, אז לסיכום ורענון נוסף למעוניינים/ות ניתן לעיין ב –
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%90%D7%9E%D7%95%D7%A8
ואיור מתוך לעיל —
סקילת המקלל
ועיון שני מומלץ לעיין ב –
https://he.chabad.org/parshah/article_cdo/aid/887381
(לא אצטט)
קוראים את הפרשה, מעיינים שוב בסיכום ומתרשמים. ממה?
הפרשה מכילה שני חלקים, הראשון דיני טומאה, טהרה, וקדושה, עם 34 מצוות, השני דיני מועדי ישראל, עם 29 מצוות..(או סך 24 מצוות ‘עשה’ , ו – 39 מצוות ‘לא תעשה).ועוד חלק קטן לסיום סיפור עלילתי קצר על מקלל שחציו ישראלי (מצד האם ומצרי מצד האב) עם עוד מספר ציוויים של דיני נזיקין שמשום מה לא נמנים כמצוות בספר החינוך.
המצוות ניתנות במין תפזורת (על מגש) שמכילה עשרות מינים וגוונים, החל מטומאת ונישואי כהנים, כולל בתולה לכהן גדול, ודין בת איש כהן שנידונת לשריפה, עד איש מקלל שנסקל, דרך סינון מה ומי אסור ומה ומי מותר להקריב ופירוט מועדי ה’ (פרט לראש חודש שמופיע בפרשת פנחס שבו יש פירוט יותר נרחב של קורבנות המועדים שאינו מופיע בפרשתנו)..
בקצרה פרשה עם אוסף לא מסודר של מצוות וסיפור עלילתי קצרצר ע לריב בין שני אנשים ואחד מהם מקלל שהוצא להורג,. שאליו נספחו עוד מה רצה העורך לןמר לנו? .
אוסף מאמרים תוצרת אוניברסיטת בר-אילן,שדנים בפרשת אמור מובא ב –
https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/emor/emor.shtml
(מומלץ למי שיש חשק, רצון וזמן פנוי ללימוד עמוק נוסף)
השאילה היא – האם יש מכנה משותף לכל או לרוב הנושאים השונים בפרשה
חיפשתי משהו בנידון, ולא מצאתי.. משום מה צץ בי הרעיון שהמכנה המשותף הוא ק.ד.ש – השימוש בשורש של המילה קודש, או הפועל “לקדש”
בספירה מהירה (יש בפרשה גם דין ספירת העומר) השורש ק.ד.ש מופיע בשימוש בפרשה כ – 44 (ט.ל.ח) פעמים. השימוש מופיע כמעט בכל פרשייה, פרט לפרשיית המקלל. דוגמאות —
— קְדשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם
— לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל:
— וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָֹה מְקַדִּשְׁכֶם:
— אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהֹוָה מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם
— וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא
(עיון במושגי קודש, ומקדשתי להלן)
פסוקים ונושאים לעיון נוסף
וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ
מה היא הכפילות (או השילוש הזה) הזו?
הסבר אחד ניתן לעיל
ומתוך
https://www.michlala.edu/Productions/parasha/files/parasha_199.pdf
…..
“ויאמר ה’ אל משה אמור אל הכוהנים ואמרת אליהם”. הכפילות עוררה את חכמים לדרוש את ההדגשה החוזרת שהרוח הנסוכה עליה היא אזהרה ושמירה. על כך אמרו חכמים )בילקו”ש תר”ג(: העליונים – שאין יצר הרע מצוי ביניהם – קדושה אחת, אמירה אחת דיה להם, שנאמר: “ובמאמר קדישין שאלתא”. אבל התחתונים – לפי שיצר הרע מצוי בהן – הלואי יועילו שתי קדושות. הה”ד: “והתקדשתם והייתם קדושים”. אנו בני האדם צריכים הזהרה והתראה מפני שאין הדעת מיושבת והלב נוטה לעקלקלות, לא כן העליונים, אמירה אחת דיה להם. ועוד, יש בני עליה שמנהיגים עצמם בכובד ראש ומשוקעים בעיון וביצירה, להם דיה אמירה אחת וכבר מכלכלים דברם במשפט. לא כן אלה שאין בהם דעה, להם נחוצה הזהרה והתראה, חזור והזהר, אמור ואמרת. חכמים כיוונו ליסוד חינוכי מוסרי גדול: אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים, לא רק כפשוטו, שהגדולים ירחיקו הקטנים ממאכלות אסורות ומטומאה, כי דרכו של תינוק לפשפש באשפה שודאי מצוי בה השרץ וכל מיני טומאה, אלא גם להזהיר את המנהיגים על הדור, על צאן מרעיתם. כאשר הדור ירוד תולין את הקולר בראשי המנהיגים. עיני העדה הן דברי הדור, כאשר עיני המנהיגים עיוורות כי אז הצאן על פי תהום. “אמור ואמרת”: יש זמן של חובה לומר, חובה לגלות סתרי העניין, ויש זמן שאסור לומר, חובה להסתיר ולהעלים. בבחינת זמן של “כבוד ה’ הסתר דבר”, ויש זמן של “כבוד ה’ חקור דבר”. יש מצוות שנכון לגלגל בסיבתן ויופיין אף שנראות כגזרות, והן רובא דרובא דמצוות עשה, כמו ציצית ותפילין, שופר, סוכה, לולב, הגדה, כל מצווה מעוטרת במיני טעמים הנותנים לה את הודה ואורה הפנימי. ויש מצוות שהשתיקה יפה להן כי לא תשיג הדעת את סיבתן, כמו שעיר עזאזל, מי הנידה בפרה, שעטנז, מעשה מרכבה ועוד, עתים חשות, עיתים ממללות. מה יועיל לאדם בעשות לימודו הפך תועלתו? במקום ללמוד את פשטי תורת הנגלה, את ההלכה, יש המייגעים עצמם במה שאסור להם ופונים ללמוד הנסתר. ולא עולה בידם לא זה ולא זה. למחנכים, להורים יסוד גדול: “אמור ואמרת” וכתי’: “אמרות ה’ אמרות טהורות, כסף טהור מזוקק שבעתיים”. אמר ר’ תנחום: אמר הקב”ה למשה: שתי אמירות אמרתי לך והן טהורות, ולמי נתנם? לשבט לוי, שכתוב בו: “וישב מצרף ומטהר כסף” ]שטיהר את בני לוי והרחיקם מטומאה[ ומה הן שתי אמירות? זו פרשת פרה אדומה ופרשת המת. אמור ואמרת, מזוקק שבעתיים. …(ע”כ)
ומתוך
http://www.yesmalot.co.il/shiurhtml/malotsh1487.asp
….
יש להבין את החזרה על השורש: א.מ.ר.
בזוהר הקדוש מבואר3:
“אמור אל הכהנים” – ר’ יצחק אמר: אמור אל הכהנים בלחישו. כמה דכל עובדיהון דכהני בלחישו, כך אמירה דלהון בלחישו. “אמור ואמרת” – זמנא חד ותרין זמנין לאזהרא להו על קדושייהו בגין דלא יסתאבון.
תרגום:
ר’ יצחק אמר: אמור אל הכהנים, בלחש. כמו שכל עבודות הכוהנים הם בלחש, כך אמירה שלהם בלחש. “אמור ואמרת”, היינו פעם אחת ושתי פעמים, להזהירם על קדושתם כדי שלא יטמאו.
למרות שתוכן האמירה לכוהנים הוא הגבלות חמורות שמוטלות עליהם, ובמיוחד על הכוהן הגדול, ואמירות אלו כוללות אזהרות – להזהיר גדולים על הקטנים, נאמרים הדברים בלשון רכה, בלשון אמירה4:
כה תאמר – בלשון הזה וכסדר הזה:
לבית יעקב – אלו הנשים, תאמר להן בלשון רכה:
ותגיד לבני ישראל – עונשין ודקדוקין פרש לזכרים. דברים הקשין כגידין.
מנין נובעת לשון רכה זו של אמירה?
אומר הזוהר הקדוש בתחילת הפרשה5:
“אמור אל הכהנים בני אהרן” – מ”ט הכא בני אהרן? וכי לא ידענא דבני אהרן נינהו? אלא: בני אהרן ולא בני לוי, דאהרן דהוא שירותא דכל כהני דעלמא, דביה אתרעי קודשא בריך הוא מכלא, בגין למעבד שלמא בעלמא. ובגין דאהרן ארחוי סליקו ליה להאי, דכל יומוי דאהרן הוה משתדל לאסגאה שלמא בעלמא, ובגין דארחוי כך, סליק ליה קודשא בריך הוא להאי למיעל שלמא בפמליא דלעילא, ובגין כך: “אמור אל הכהנים בני אהרן”.
תרגום:
“אמור אל הכוהנים בני אהרון” – שואל, מהו הטעם שכתוב כאן: “בני אהרון”? וכי איני יודע שהם בני אהרון? ומשיב, אלא: “בני אהרון” מלמדנו, ולא: “בני לוי”, כי אהרון הוא התחלה לכל כוהני העולם, כי בו בחר הקב”ה מכל, כדי לעשות שלום בעולם. ומשום שדרכיו של אהרון העלו אותו לזה. כי כל ימיו של אהרון היה משתדל להרבות שלום בעולם. ומשום שדרכיו כך, העלהו הקב”ה לזה, לכהונה, שיכניס שלום לפמליה של מעלה. כי על ידי העבודה שלו, הוא גורם זיווג קב”ה ושכינתו, ונעשה שלום בכל העולמות. ומשום זה: “אמור אל הכוהנים בני אהרון”.
יאה אמירה נעימה לבני אהרון, שמדרגתו: “אוהב שלום ורודף שלום”, גם כשתוכן הדברים אזהרות וסייגים.
דיבור
בדיבור שונה לחלוטין אנו נתקלים בסוף הפרשה6:
וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי: וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן:
הכתוב מזהה את אמו של המקלל, ולא בכדי7:
ושם אמו שלמית בת דברי – שבחן של ישראל שפרסמה הכתוב לזו, לומר, שהיא לבדה היתה זונה:
שלמית – דהות פטפטה שלם עלך, שלם עלך, שלם עליכון, מפטפטת בדברים שואלת בשלום הכל:
בת דברי – דברנית היתה מדברת עם כל אדם, לפיכך קלקלה:
אמנם זנות זו באה עליה בשוגג, אך הכתוב מותח עליה ביקורת סמויה: דיבור יתר שהייתה נוהגת בו, גרם לה שתקלקל. (ע”כ)
והרחבה נוספת על הנושא ניתנת ב –
https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/emor/got.html
(מומלץ. לא אצטט)
ועיון במצווה אחת מתוך ה – 63.
וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָֹה מְקַדִּשְׁכֶם:
מצווה רצו – מצוות קידוש השם
מתוך ספר החינוך
מצוה רצו – מצוה לקדש את שם ה’
שנצטוינו לקדש את השם. שנאמר “ונקדשתי בתוך בני ישראל” (ויקרא כב, לב). כלומר שנמסר נפשנו למות על קיום מצות הדת. וכבר בארו זכרונם לברכה מפי הקבלה ומן הכתובים באי זה ענין ובאיזו מצוה נצטוינו בזה, ואף על פי שכתוב בתורה וחי בהם, דמשמע ולא שימות בהם כבר קבלו הם, שלא נאמר מקרא זה בכל ענין ובכל עברה. ומפי הקבלה אנו חיין בכל דברי התורה. ובפרוש אמרו זכרונם לברכה (סנהדרין עד.), כי שלש מצות הם שחיב האדם שיהרג ואל יעבר בהם לעולם, והם עבודה זרה וכל אביזרהא. כלומר, כל ענין שלה, האסור לנו מכח הלאוין המיוחדין בה, וכמו שנפרש למטה בעזרת השם. וכן גלוי עריות וכל אביזרהא, ושפיכות דמים: שאם יאמרו לו לאדם עבד עבודה זרה או נהרגך יהרג ואל יעבדה, ואף על פי שלבו תמים באמונתו ביראת השם, אף על פי כן נצטוה שיהרג ואל יעשה המעשה הרע ההוא ולא יתן מקום אל המעביר לחשב שהוא כפר בשם, ולשון ספרא (אמור ח ו) על מנת כן הוצאתי אתכם מארץ מצרים, שתקדישו את שמי ברבים. וכמו כן בשתים שזכרנו, יהרג ואל יעבר, כמו שאמרנו.
שרש מצוה זו ידוע כי האדם לא נברא רק לעבד בוראו ומי שאינו מוסר גופו על עבדת אדוניו איננו עבד טוב, והרי בני אדם ימסרו נפשותם על אדוניהם, קל וחומר על מצות מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שם), שבאלו השלש עברות שזכרנו, חייב האדם למסר נפשו בכל ענין בין בשעת שמד או שלא בשעת שמד, ובין בפרהסיא או אפילו בצנעא, ובין שיתכוין הגוי להעבירו או אפילו להנאת עצמו, אבל בשאר עברות אמרו, דשלא בשעת שמד ובצנעא יעבר ואל יהרג, ואפילו יתכון הגוי להעבירו, אבל בפרהסיא, כלומר, בפני עשרה מישראל אם להנאתו מתכון המעביר יעבר ואל יהרג ואם להעבירו יהרג ואל יעבר, בשעת שמד, אפילו בצנעה ואפילו להנאתו ואפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבר, ומצוה קלה היא כעין מה שאמרו זכרונם לברכה (שם) אפילו אערקתא דמסאנא כלומר, שלא יעשה הישראל צורת מנעלו כמו הגוים העובדים עבודה זרה, שלא ידמה להיות עובד עבודה זרה כהם, וזה שאמרנו אביזרהא דעבודה זרה, הענין הוא לומר, כל מה שנאסר לנו מכל לאו המיחד בעבודה זרה, וכעין מה שאמרו בפסח ראשון זכרונם לברכה (פסחים כה.) בכל מתרפאין במקום סכנה, חוץ מעצי אשרה, ואמרו עלה בירושלמי (ירושלמי שבת יד, ד) לא סוף דבר בשאמר לו רופא הבא לי עלין של אשרה פלונית, דמחזי כמאן דמודה בה, אלא אפילו אמר לו, הבא לי עלין של אילן פלוני סתם, והלך ולא מצא אלא של אשרה יהרג ואל יעבר. ואף על גב דהשתא כי מתסי בעצי אשרה לאו עבודה זרה ממש היא, דהא לא פלח לה, אלא מכל מקום דמתהני מנה ואיכא במלתא לאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם (דברים יג יח), דהוא לאו המיחד בעבודה זרה. אבל אסורין טובא דאיכא בעבודה זרה דילפינן בהו מלאו דלפני עור לא תתן מכשול. ליתנהו בכלל אביזרהא דעבודה זרה להרג עליהם, כיון דלאו דלפני עור אינו מיחד בעבודה זרה ממש, דבכלהו מצות נמי איתיה.(ע”כ)
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי ה’ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא
פסוק עם משמעות עמוקה – מועדי ה’ =מקראי קדש = וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ = שַׁבָּת הִוא
מתוך
https://www.yrg.org.il/?CategoryID=314&ArticleID=632
…….
היסוד לכל פרשת המועדות המופיעה בפרשתנו, הוא השבת, המופיעה בראש פרשה זו. בכל ליל שבת בקידוש אנו אומרים על השבת: “זִכָּרון לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית תְּחִלָּה לְמִקְרָאֵי קדֶשׁ זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרַיִם”. הביטוי “תחילה למקראי קודש” שבו מכונה השבת, נסמך על פרשתנו שבה מופיעה השבת בתחילת פרשת המועדות:…
הביטוי “תחילה למקראי קודש” יכול להתפרש בשני פירושים שונים ומנוגדים. ניתן לפרש שהשבת היא חלק ממקראי קודש ואף הראשונה שבהם. מנגד ניתן לפרש, שהשבת קדמה למקראי קודש ואינה חלק מהם. שתי המשמעויות הללו אפשריות.
על נוסח הקידוש, “תחילה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים”, נחלקו הראשונים. האם הכוונה שמקראי הקודש הם זכר ליציאת מצרים, או שהשבת היא זכר ליציאת מצרים? הטור[ב] והאבודרהם[ג] מסבירים ש”זכר ליציאת מצרים” נאמר על כל המועדות, מפני שלא מצינו בתורה שהשבת היא זכר ליציאת מצרים. לכן הם סוברים שהשבת היא תחילה לאותם מקראי קודש, שהם ולא היא, זכר ליציאת מצרים. לפי דעה זו, “תחילה” הכוונה היא ששבת היא לא הראשונה במקראי הקודש ולא חלק מהם, אלא יש מקראי קודש, הם זכר ליציאת מצרים, ולפניהם יש משהו אחר לגמרי. הוא ה”תחילה”. לפי דברי הטור והאבודרהם, השבת היא “זיכרון למעשה בראשית”, והיא לעילא-לעילא מ”זכר ליציאת מצרים”. זאת מבטאת המילה “תחילה”. “זיכרון למעשה בראשית” הוא תחילה וראש למעלה מכל אותם מקראי קודש שהם זכר ליציאת מצרים. לעומת דברי הטור והאבודרהם, הרמב”ן סובר ששבת היא בעצמה זכר ליציאת מצרים[ד]. ויש לשאול: האם השבת היא חלק ממקראי קודש או שאיננה חלק ממקראי קודש?
הביטוי “מקראי קודש” מופיע בפרשתנו בפירוש לגבי שבת: “מוֹעֲדֵי ה’ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה”… אם כן, התורה אומרת בפירוש ששבת היא גם “מקרא קודש”. לעומת זאת, בפרשת פינחס נאמר “מקראי קודש” על כל החגים, כמו למשל: “וביום הראשון מקרא קדש כל מלאכת עבודה לא תעשו”, אולם על השבת לא נאמר כך. הדבר אומר דרשני. ויש לחדד ולהבין: מהי מערכת היחסים שבין השבת לבין כל שאר המועדות?…(ע”כ. מומלץ)
והגיע זמן סיום 0בעצם קצת עבר) אז שמזכה במהרה לקיים בחופש מלא
וּשְׂמַחְתֶּם….. וְחַגֹּתֶם ללא הגבלות
שבת שלום
שבוע טוב
להת