From:
Date: Sat, Apr 25, 2020 at 11:32 PM
Subject: אשה כי תזריע, וטמאה, וראה הכהן, נגע לבן אדמדם —–זאת תורת המצורע, וגלח את כל, טהור הוא
To:
חג עצמאות שמח
השבת פעם שנייה במחזור הקריאה השנתי, יש לנו שתי פרשות מחוברות.
מענין מבחינה סמנטית ההקשר הזוגי (אם יש כזה) בין שני שמות הפרשה.
במשך מחזור הקריאה השנתי יש 6-7 זוגות של פרשות שנבחרו (ונקבעו לדורות, עם שינויים עדתיים קטנים) ולעיתים הם מחוברים ולעתים הם פרודים. הזוגות הם —
ויקהל – פקודי
תזריע – מצורע
אחרי מות – קדושים
בהר – בחוקותי
חוקת – בלק (רק בחו”ל)
מטות -מסעי
ניצבים – וילך
במבט ראשון ל- 5 מתוך ה -7 אפשר, עם קצת דמיון לראות מעין “קשר” בין השמות. אחרי שניצבים – הולכים. כשמתקהלים – נערך מפקד וכדו’. אחרי שהמטות נפגשים – נוסעים וכו’
אז מה הקשר בין אשה מזרעת (אין דין לאיש מזריע יש רק דין טומאת קרי שבוטל ע”י חז”ל) לבין איש מצורע (ודין אשה מצורעת דומה לדין איש מצורע עם כמה הקלות)?
– בטח יש. לזה הסבר והוא ניתן בגליון קודם. ובקיצור משהו קצת משותף לשני המקרים השונים – המעבר ממצב טומאה למצב טהרה וזה כהמשך לנושא טומאה וטהרה במגע עם בעלי חיים/מתים שאיליו גלשה התורה לאחר מות שני אהרן..
מה שמעניין שפרשת תזריע עוסקת רובו ככולו, בנושא נגע הצרעת 42 פסוקים מתוך 50. רק 7 פסוקים ראשונים עוסקים בדין אישה יולדת.
ולמה השימוש ב”כי תזריע” היה יותר פשוט לכתוב “אישה כי תלד”?. או “כי תנביט…”. כנראה בגלל האמונה ש…. ???
עיון בנושא ניתן בגילינות קודמים למשל –
היות וחז”לינו קבעו ש”אין מוקדם ומאוחר בתורה” הרי שאולי אין טעם לחשוב על סדר הפרשיות ולשאול האם יש הגיון מסויים בסדר הנושאים בפרשות ופרשיות של חומש ויקרא.
בכל אופן ניתן לערוך בקצרה את תוכן הפרשות הראשונות ולראות מה הסדר ומה הרצף כדלהלן —
פרשת ויקרא
— אָדָ֗ם כִּֽי-יַקְרִ֥יב מִכֶּ֛ם קָרְבָּ֖ן…. נֶ֗פֶשׁ כִּי-תֶֽחֱטָ֤א…… וְאִ֨ם כָּל-עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ יִשְׁגּ֔וּ…. אֲשֶׁ֥ר נָשִׂ֖יא יֶֽחֱטָ֑א…. וְאִם-נֶ֧פֶשׁ אַחַ֛ת תֶּֽחֱטָ֥א בִשְׁגָגָ֖ה…..
פרשת צו
זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָֽעֹלָ֑ה… … וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַמִּנְחָ֑ה…… זֶ֡ה קָרְבַּן֩ אַֽהֲרֹ֨ן וּבָנָ֜יו… זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַֽחַטָּ֑את… וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָֽאָשָׁ֑ם… וְנֶ֜פֶשׁ כִּֽי-תִגַּ֣ע בְּכָל-טָמֵ֗א בְּטֻמְאַ֤ת אָדָם֙…כִּ֚י כָּל-אֹכֵ֣ל חֵ֔לֶב מִ֨ן-הַבְּהֵמָ֔ה …..וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הָֽאֹכֶ֖לֶת .. וְכָל-דָּם֙ לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ….אֶת-חֲזֵ֨ה הַתְּנוּפָ֜ה וְאֵ֣ת | שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֗ה …. לְאַֽהֲרֹ֨ן הַכֹּהֵ֤ן וּלְבָנָיו֙ חָק-עוֹלָ֔ם…. וַתִּקָּהֵל֙ הָֽעֵדָ֔ה אֶל-פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד…. וַיַּקְרֵ֣ב מֹשֶׁ֔ה אֶֽת-אַֽהֲרֹ֖ן וְאֶת-בָּנָ֑יו….וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹתָֽם
פרשת שמיני
וַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֔י … וַיִּקְח֗וּ אֵ֚ת אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה מֹשֶׁ֔ה אֶל-פְּנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַֽיִּקְרְבוּ֙ כָּל-הָ֣עֵדָ֔ה וַיַּֽעַמְד֖וּ … וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי-אַֽ֠הֲרֹ֠ן נָדָ֨ב וַֽאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ … וַתֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ …. וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם….זֹ֤את הַֽחַיָּה֙ אֲשֶׁ֣ר תֹּֽאכְל֔וּ …. אֶת-זֶה֙ תֹּֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר בַּמָּ֑יִם…אֵ֛לֶּה הַטְּמֵאִ֥ים ….
פרשת תזריע
אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָֽלְ֖דָה זָכָ֑ר וְטָֽמְאָה֙ …תָּבִ֞יא כֶּ֤בֶשׂ בֶּן-שְׁנָתוֹ֙ לְעֹלָ֔ה וּבֶן-יוֹנָ֥ה אוֹ-תֹ֖ר לְחַטָּ֑את…. אָדָ֗ם כִּי-יִֽהְיֶ֤ה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ֙ שְׂאֵ֤ת….. לְנֶ֣גַע צָרָ֑עַת…. וְרָאָה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְהִנֵּ֛ה…וְהַבֶּ֕גֶד כִּי-יִֽהְיֶ֥ה ב֖וֹ נֶ֣גַע צָרָ֑עַת…
פרשת מצורע
… וְרָאָה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְהִנֵּ֛ה נִרְפָּ֥א נֶֽגַע-הַצָּרַ֖עַת …וְלָקַ֧ח לַמִּטַּהֵ֛ר שְׁתֵּֽי-צִפֳּרִ֥ים חַיּ֖וֹת טְהֹר֑וֹת וְעֵ֣ץ אֶ֔רֶז וּשְׁנִ֥י תוֹלַ֖עַת וְאֵזֹֽב:…. וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י יִקַּ֤ח שְׁנֵֽי-כְבָשִׂים֙ תְּמִימִ֔ם וְכַבְשָׂ֥ה אַחַ֛ת בַּת-שְׁנָתָ֖הּ תְּמִימָ֑ה וּשְׁלֹשָׁ֣ה עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֤לֶת מִנְחָה֙ בְּלוּלָ֣ה בַשֶּׁ֔מֶן וְלֹ֥ג אֶחָ֖ד שָֽׁמֶן…וְשָׁחַ֣ט אֶת-הַכֶּ֗בֶשׂ…. כִּ֤י תָבֹ֨אוּ֙ אֶל-אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן …. וְנָֽתַתִּי֙ נֶ֣גַע צָרַ֔עַת בְּבֵ֖ית…. וְלָקַ֛ח לְחַטֵּ֥א אֶת-הַבַּ֖יִת שְׁתֵּ֣י צִפֳּרִ֑ים וְעֵ֣ץ אֶ֔רֶז וּשְׁנִ֥י תוֹלַ֖עַת וְאֵזֹֽב….אִ֣ישׁ אִ֗ישׁ כִּ֤י יִֽהְיֶה֙ זָ֣ב מִבְּשָׂר֔וֹ…. וְכִֽי-יִטְהַ֤ר הַזָּב֙ מִזּוֹב֔וֹ …וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י יִֽקַּֽח-לוֹ֙ שְׁתֵּ֣י תֹרִ֔ים א֥וֹ שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י יוֹנָ֑ה…. אֶחָ֣ד חַטָּ֔את וְהָֽאֶחָ֖ד עֹלָ֑ה…וְאִ֕ישׁ כִּֽי-תֵצֵ֥א מִמֶּ֖נּוּ שִׁכְבַת-זָ֑רַע… וְאִשָּׁה֙ כִּי-תִֽהְיֶ֣ה זָבָ֔ה דָּ֛ם …. שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ תִּהְיֶ֣ה בְנִדָּתָ֔הּ…..וְאִשָּׁ֡ה כִּֽי-יָזוּב֩ ז֨וֹב דָּמָ֜הּ יָמִ֣ים רַבִּ֗ים ….. וְאִם-טָֽהֲרָ֖ה מִזּוֹבָ֑הּ … וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י תִּֽקַּֽח-לָהּ֙ שְׁתֵּ֣י תֹרִ֔ים א֥וֹ שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י יוֹנָ֑ה ….הָֽאֶחָ֣ד חַטָּ֔את וְאֶת-הָֽאֶחָ֖ד עֹלָ֑ה
(ע”כ לשבוע הזה)
עיון בסיכום (המצוטט) לעיל ובתוכן יותר מפורט בחמשת הפרשות שכבר עברנו בחומש – כולל השבוע, רואים שהנושא המרכזי הוא סיווג הקורבנות למיניהם – כולל קורבנות רשות וחובה. ופרט לסיבות אחרות (למשל קורבנות החגים) שגורמים להבאת הקורבן, הרי שהוא כולל את רוב סוגי הבהמות והעופות הכשרים. החל מתור או יונה (אפילו מנחת סולת) הקטנים, דרך כבש וכבשה, איל ופר. (אבל משום מה לא מקריבים פרה רק פר) (וגם משום מה אין קורבנות דגים???)
אז באמת – למה לא דגים? הסבר מתוך
http://cafe.themarker.com/post/3207289/
…. קרבנות דגים
הנושא הזה, של קרבנות דגים, הוא דבר פליאה. אין לנו קרבנות דגים. הקב”ה לא ציוה להביא קרבנות דגים. בפרשת השבוע נאמר שיש לך אפשרות להביא מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן. עני הרוצה להביא קורבן, יכול להביא עֹלת עוף, ואם אתה רוצה, אתה יכול להביא קרבן מנחה הנעשה מן הסֹלת. אבל, אתה לא יכול להביא דגים.
הדגים הם לא בשר ודם?
[מדרש תנחומא, ויקרא, אות ח’] ולמה מקרבים קרבן מן העוף מן הכבשים ומן הצאן ומן העיזים, ולא מן הדגים? אלא בשביל שהם (הבהמות והעופות) בשר ודם כמו האדם. הדגים הם לא בשר ודם. השאלה מה מונח כאן בעניין הזה, שאין בהם בשר ודם? פשוטם של דברים: הם לא נחשבים לבשר. אדם שנדר לא לאכול בשר, יכול לאכול דגים. כי הדגים לא נחשבים בשר. למרות, שיש מקור אחד האומר: שהדגים כן נקראים בשר. אבל, אנחנו יודעים, שדגים לא נקראים בשם בשר. ולכן הם לא מכפרים. למה? לפי שהדגים נולדים כביצים ולא נולדים כבעל חי ונושם, ויוצאים מהם וחיים, לכן הם לא יכולים לכפר על האדם. הא תגיד והעופות? כי התירו לך לקחת מהעופות. גם העופות לא נולדים כמו בן-אדם. אם ככה זה תמוה למה עופות כן ודגים לא. ועוד שאלה: סֹולת, היא לא בעל חיים. אתה צריך להביא בעל חיים. אתה צריך שיהיה לו דמיון לאדם.
אז למה סולת כן?
] איך אפשר להביא סֹולת, אם הוא גם כן לא בשר ודם? אמנם, הדגים באים מביצים וגם העופות באים מביצים, אבל יש שוני עצום בניהם. מהו? הדגים,אחרי שהדגה מטילה את הביצים, אין לה יותר חיבור אליהם בשום קשר שהוא. היא לא שומרת על הביצים. היא לא דוגרת עליהם. הטילה והולכת הלאה. לעומת זאת, העוף, מחובר אל הביצים בכל רגע ורגע. הוא הרי דוגר עליהם. התרנגולת דוגרת. העופות דוגרים
בעיון נוסף ובהצצה על מה שקןראים בשבועות הבאים, אנחנו מגלים שהשבוע אנחנו מסיימים עםהריכוז של רוב סוגי הקורבנות ועוברים לנושאים אחרים שלעיתים קשורים להבאת קורבן.
סיכום מפורט, של סוגי הקורבנות, ניתן ב –
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%91%D7%9F_(%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA)
(לא אצטט. אולם בנספח להלן, מצוטטת מהמאמר טבלה שמסכמת את הקורבנות השונים)
וחז”לינו לדורותיהם (ואולי אף בימינו) מביאים סיבות לקורבנות ומשמעויותיהם ובעיקר או השפעתם על החיים.
מתוך מאמר על סוגי הקורבנות ותהליכי הקרבתם ב-
https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=%D7%A7%D7%A8%D7%91%D7%A0%D7%95%D7%AA
— בחסידות [3] מסבירים שעניין הקורבנות הוא להעלות את מדרגת כל הבריאה. לשיטתם, העולם מחולק ל4 רמות- דם צומח חי ומדבר כאשר כל מדרגה נעלית מחברתה. הזריעה באדמה מעלה אותה למדרגת הצומח, היכול להתעלות גם הוא לדרגת חי כאשר ייאכל על ידי החיה וייהפך לחלק ממנה ממש. יוצא אם כן, שכאשר שוחטים את החיה, ניתן להעלות את כל 4 המדרגות הקיימות בה למדרגת קודש.
טעמים נוספים
טעמו: למצוות הקרבת קורבנות יש טעמים רבים:
- לדיבוק השכינה בישראל,
- כלפי עובדי עבודה זרה שנהגו בקורבנות,
- כנגד מעשה דיבור ומחשבה,
- זהירות משגגות,
- מיעוט תאוות,
- החייאת הכהנים,
- אש המזבח מכלה את יצר הרע,
- סוגי קורבנות כלפי חלקי עבודה זרה,
- זיכוך האדם והקרבתו לה’,
- ייחוד וקירוב,
- תמורת הנפש כנגד מידת הדין,
- התעוררות לתשובה (תורה שלמה חכ”ה מילואים א),
- לתקן את הגלגול שבבעל החיים שקרב (מדרש תלפיות ענף גלגולים, הובא באוצר ישראל ערך תקון).
….
בזכות הקרבנות העולם ניזון
[תורת יעקב, גמרא במסכת כתובות י’ ב’] המזבח עושה ארבעה דברים. אמר רבי אלעזר מזבח מזיח ומזין מחבב מכפר היינו מכפר היינו מזיח, מזיח גזירות ומכפר עונות. מה זה מזבח מזין? [רש”י] מזין. בזכות הקרבנות העולם ניזון. שהקרבנות באין מן המזון וגורמין לו ברכה. כלומר כל מה שאתה שָׂם על המזבח, המין שלו מקבל ברכה. שמת שור – השוורים מקבלים. שמת עז – העיזים מתברכים. [גמרא במסכת ראש השנה] אמר הקב”ה: הביאו לפני עומר בפסח, כדי שאברך לכם תבואה שבשדות. הביאו לפני שתי הלחם בעצרת, כדי שאברך לכם פירות האילן. נסכו לפני מים בחג, כדי שאברך לכם גשמי ברכה. מה שאתה נותן להקב”ה, אתה מקבל אותו בחזרה. כולנו צריכים לברכה: העופות הבהמות, הכול צריך ברכה. אחד לא צריך ברכה! הדגים. למה? כי הוא הבעל חיים היחיד, שהקב”ה ברך אותו באופן אישי.
(ע”כ)
וקצת צבעים – ואיורים (ניתן להגדילם) מתוך –
https://www.929.org.il/page/2003/post/3106
אבל – מה שווה ומה שונה בין שתי הפרשיות? מתוך
“בפרשת תזריע שני נושאים- קרבנות יולדת לטהרתה ופרשת המצורע. ובסדר הפוך, פרשת מצורע עוסקת בטהרת המצורע ובזבה. ננסה לעמוד על המשותף ושונה לשתי התופעות…….
היולדת
פרק י”ב מוקדש כולו לקרבנותיה של היולדת. קרבונתיה קשורים באהל מועד אך כפי שנראה חכמים כללו את המקדש בירושלים בחיוב הלכתי זה. היולדת חייבת להביא קרבן עולה וקרבן חטאת לכפרתה וטהרתה לאחר הלידה. האשה היולדת ממתינה עד סיום טומאתה, ולאחר מכן עליה לבוא למקדש ולהביא את קרבנותיה. קרבנות אלה, מגדירים עבודה את תחילת טהרתה, את היותה ראשית לחזור ולאכול זבחים בטהרה (י”ב;ד’)
.היבטים לדיון:
א. הכתוב מניח, שנשים רוצות ואף רצויות במקדש ולכן עליהן להטהר לקראת בואן למקדש.
ב. אשה, מכוח היותה אשה, המבצעת מעשה יחודי לנשים – לידה, חייבת במעשה דתי מובהק הקשור בפעילות המקדש – קרבן יולדת. לא מדובר בשותפות בין הגברים ובתוך כלל הציבוריות היהודית, אלא במעשה דתי מיוחד לנשים באשר הן נשים, תגובה דתית להוויתן הנשית המובהקת. ברוח זו אנו למדים במדרש הלכה:
“אל פתח אהל מועד (ויקרא י”ב ו’) – אל הכהן, מלמד שהיא מיטפלת בהם ומביאה אותם אל פתח אהל מועד אל הכהן” (ספרא, תזריע, פ”ג ד’).האשה היולדת חייבת לדאוג בעצמה .
לקורבנותיה ולהביאם לכהן להקריבם. חובתה זו נידרשת בלשון המקובלת לגבי מחויבויות מקדש אחרות רבות. כך ‘מיטפל’ אדם בכל קרבן שהוא מביא…
קרבן היולדת אינו קורבן אחיד. בדין תורה ניתנת האפשרות לכל יולדת להביא את קרבנותיה בין אם היא עשירה או עניה. כלומר, היולדת העשירה תביא קרבן בהמה ואילו העניה תביא קן יונים, כשעוף אחד הוא לעולה והשני לחטאת (ויקרא י”ב;ח’). טפוס זה של קרבן, אינו יחודי ליולדות בלבד – קן יונים הוא קרבנם של מצורעים ונזירים וכמובן גם הקרבן
המינימלי בקרבן אשם עולה ויורד
קרבן היולדת נקרא קרבן חטאת, כם גם קרבנו של המצורע (י”ד;י”ג), וכבר עמדנו על היחס בין היולדת והמצורע בשתי הפרשות תזריע ומצורע. מפרשת הצרעת של מרים מתברר בוודאות, שצרעת היא מחלה איומה, שמקורה הדתי הוא בחטא, צרעת היא בבחינת עונש, וסביר להבין את הקרבן כקרבן כפרה. אך דווקא השואה זו מקשה על הבנתו ביחס ליולדת: למה חטאה זו”? להפך, לידה היא בבחינת חובה ומצווה, מדוע קרבן חטאת? מדוע חובת כפרה? ה?
(ע”כ. לא ניתן הסבר מלא והשאילות נותרו פתוחות)
עיונים קודמים
פרשות תזריע + מצורע
תזריע – תשע”ד
)פרשות – תזריע + מצורע * -תשע”ה – ( דורש עריכה חדשה)
http://toratami.com/?p=361
(על: כי תזריע, טומאה, )
תזריע – תשע”ו
http://toratami.com/?p=558
(על” תזריע תחילה, וטמאה…, 33/66 יום, וטהרה, וטמאה, בעור בשרו )
פרשת מצורע – תשע”ו
http://toratami.com/?p=561
(על: טומאת אהל, צרעת, )
פרשת תזריע – תשע”ז
http://toratami.com/?p=757
(על: קשר בין יולדת למצורע, וטמאה 7 ימים + 33, תשב בדמי טהרה, אדם כי יהיה בעור בשרו…טמא הוא, וישב מחוץ לאהלו)
פרשות תזריע + מצורע – תשע”ח
http://toratami.com/?p=978
(על: טומאת היולדת, צרעת, טומאת הצרעת וזיהויה,בידוד הצרוע, נגע הבגד
פרשת תזריע- תשע”ט
על: חולי – מחלה – רופא, טומאת וקורבן יולדת)
ולפרשותינו —
אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָֽלְ֖דָה… וְטָֽמְאָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים …וּבִמְלֹ֣את | יְמֵ֣י טָֽהֳרָ֗הּ לְבֵן֘ א֣וֹ לְבַת֒ תָּבִ֞יא כֶּ֤בֶשׂ בֶּן-שְׁנָתוֹ֙ לְעֹלָ֔ה וּבֶן-יוֹנָ֥ה אוֹ-תֹ֖ר לְחַטָּ֑את
האם עורך התורה חישב כמה כבשים עלולים להיות נשרפים כליל כל שנה? כבר כתבתי על הנושא בגליונות קודמים, אבל הנושא שב ומטריד אותי.
לפי נתוני הלשכה לסטטיסטיקה…………… ממוצע הלידה בישראל הוא כ – 21 לידות לאלץ איש. האוכלוסיה במדבר מנתה, לפהי הספירה התנ”כית כ – 600 אלף גברים בגיל 20 – 60. בהנחה שהיו לפחות כ – 500 אלף זוגות נשואים, אז לפי שיעור הפריון (כנראה מיוך משיעור הפריון בתקופת יציאת מצריים) של 21 לידות לכל אלף, הרי שכל שנה נולדו כ – 10,000 לידות. כלומר – לפי התורה יש דרישה לשרוף לפחות מ 10 אלפי כבשים כל שנה. לא פלא שכמה מיני בעלי חיים נכחדו.
10 אלף בשנה זה מעל 300 ליום. כמה זמן לוקח להקריב כבש לעולה
ואם האוכלוסיה היהודית בארץ יהודה בימי בית שני היתה כ -2 מיליון זוגות, אז מספר קורבנות הכבש היה מעל 22 אלף כבשים לשנה או כ 600 + כבשים ביום. ואם כל הקרבת כבש היא תהליך של כ – 10 דקות הרי מדובר בתהליך שארך בממוצע כ – 6000 דקות י ( כ – 100 שעות עבודה ביום)
אבל למה עולה ולמה חטאת? למה ה’ דורש הקרבה יומיומית של שני כבשים לעולה. קורבן תמיד – תמיד תינתן תשובה .
— ומעניין להשוות בין קורבן תמיד לקורבן יולדת – אולי ההקשר הוא “שימור ההמשכיות. קורבן צמיד זה הבעת תודה והערכה לבורא העולם על הבריה. קורבן יולדת הוא הבכת תודה לבורא טבע העולם וטבע האדם.
אנסה לערוך השוואה קלה של מספר מרכיבים – להראות קצת מהדומה ומהשונה – בין יולדת למצורע —
—
טומאה
— יולדת
אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָֽלְ֖דָה זָכָ֑רוְטָֽמְאָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים … וּשְׁלֹשִׁ֥ים יוֹם֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב בִּדְמֵ֣י טָֽהֳרָ֑ה … וְאִם-נְקֵבָ֣ה תֵלֵ֔ד וְטָֽמְאָ֥ה שְׁבֻעַ֖יִם כְּנִדָּתָ֑הּ וְשִׁשִּׁ֥ים יוֹם֙ וְשֵׁ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב עַל-דְּמֵ֥י טָֽהֳרָֽה:
— מצורע
אָדָ֗ם כִּי-יִֽהְיֶ֤ה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ֙…. נֶ֥גַע צָרַ֖עַת…. וְהִסְגִּ֧יר הַכֹּהֵ֛ן אֶת-הַנֶּ֖גַע שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים:…. וְהִסְגִּיר֧וֹ הַכֹּהֵ֛ן שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים שֵׁנִֽית: וְרָאָה֩ הַכֹּהֵ֨ן אֹת֜וֹ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִי֘ שֵׁנִית֒ ….. וְטִֽהֲר֤וֹ הַכֹּהֵן֙…..
וְכִבֶּס֩ הַמִּטַּהֵ֨ר אֶת-בְּגָדָ֜יו וְגִלַּ֣ח אֶת-כָּל-שְׂעָר֗וֹ וְרָחַ֤ץ בַּמַּ֨יִם֙ וְטָהֵ֔ר… וְיָשַׁ֛ב מִח֥וּץ לְאָֽהֳל֖וֹ שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים: וְהָיָה֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁבִיעִ֜י יְגַלַּ֣ח אֶת-כָּל-שְׂעָר֗וֹ….וְכִבֶּ֣ס אֶת-בְּגָדָ֗יו וְרָחַ֧ץ אֶת-בְּשָׂר֛וֹ בַּמַּ֖יִם וְטָהֵֽר:
קורבן לטהרה – למי שיש
— יולדת
כֶּ֤בֶשׂ בֶּן-שְׁנָתוֹ֙ לְעֹלָ֔ה וּבֶן-יוֹנָ֥ה אוֹ-תֹ֖ר לְחַטָּ֑את
— מצורע
שְׁנֵֽי-כְבָשִׂים֙ תְּמִימִ֔ם וְכַבְשָׂ֥ה אַחַ֛ת בַּת-שְׁנָתָ֖הּ תְּמִימָ֑ה וּשְׁלֹשָׁ֣ה עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֤לֶת מִנְחָה֙ בְּלוּלָ֣ה בַשֶּׁ֔מֶן וְלֹ֥ג אֶחָ֖ד שָֽׁמֶן:
קורבן טהרה למי שאין
— יולדת
וְאִם-לֹ֨א תִמְצָ֣א יָדָהּ֘ דֵּ֣י שֶׂה֒ וְלָֽקְחָ֣ה שְׁתֵּֽי-תֹרִ֗ים א֤וֹ שְׁנֵי֙ בְּנֵ֣י יוֹנָ֔ה אֶחָ֥ד לְעֹלָ֖ה וְאֶחָ֣ד לְחַטָּ֑את
— מצורע
וְאִם-דַּ֣ל ה֗וּא וְאֵ֣ין יָדוֹ֘ מַשֶּׂגֶת֒ וְ֠לָקַ֠ח כֶּ֣בֶשׂ אֶחָ֥ד אָשָׁ֛ם לִתְנוּפָ֖ה לְכַפֵּ֣ר עָלָ֑יו וְעִשָּׂר֨וֹן סֹ֜לֶת אֶחָ֨ד בָּל֥וּל בַּשֶּׁ֛מֶן לְמִנְחָ֖ה וְלֹ֥ג שָֽׁמֶן: וּשְׁתֵּ֣י תֹרִ֗ים א֤וֹ שְׁנֵי֙ בְּנֵ֣י יוֹנָ֔ה אֲשֶׁ֥ר תַּשִּׂ֖יג יָד֑וֹ וְהָיָ֤ה אֶחָד֙ חַטָּ֔את וְהָֽאֶחָ֖ד עֹלָֽה:
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
וְלֹ֤א תְטַמְּאוּ֙ אֶת-נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם
וְכֹל֙ נֶ֣פֶשׁ הַֽחַיָּ֔ה
אָדָ֗ם כִּי-יִֽהְיֶ֤ה
וְאִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִגַּ֖ע
ולפני שבועיים קראנו
כָּל-נֶ֖פֶשׁ אֲשֶׁר-תֹּאכַ֣ל
ישלנו מספר מושגים שמציינים בני האדם(זכר או נקבה) ואחד מהם גם מתאר בעל חי ואף שרץ או רמש. מה משמעות מושגים אלה ומה ההבדל אם יש?
על אדם מול נפש, מתוך
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%A4%D7%A9
נפש (באנגלית: psyche או mind, בצרפתית: esprit = רוח, בגרמנית: Geist, ברוסית: Ум) היא מכלול ההתנסויות האישיות והייחודיות שיוצרות את עולמו הפנימי של האדם, וכוללות מודעות, חשיבה, הבנה, תפיסה, זיכרון וקשב, כמו גם דחפים, מצב רוח, רגשות וריגושים, הנעה, אפיוני אישיות וביטויים התנהגותיים, המאפשרים לאדם להכיר את עצמו ואת העולם ולפעול עליהם.
התהליכים הנפשיים הם פרטיים ואיש אינו יכול לחוש בהם, מלבד הנפש החווה אותם בעצמה. לעומתם, התהליכים הפיזיים שייכים ל”רשות הרבים” מבחינה הכרתית. ניתן לכמת אותם, למדוד אותם ולהשוות ביניהם. כאשר אדם אומר שהוא גבוה יותר מחברו, זהו דבר שניתן להשוות אותו מבחינה כמותית. כאשר הוא אומר שהוא יותר שמח ממנו, זוהי תכונה שאין דרך ברורה למדוד אותה. (ע”כ)
(מכאן שמעניין לבדוק אם בכל מקום שהתורה מדברת על נפש – זה ארוע יותר רגשי)
ומתוך
https://www.biu.ac.il/jh/parasha/tazria/mao1.html
אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים (ויק’ יג:ב).
הפתיחה לדיני הצרעת בלשון “אדם כי” היא יוצאת דופן למדיי. יש עוד שני עניינים בלבד שפותחים באותה לשון. האחד קשור לדיני הקרבנות – “דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה’ מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם” (א:ב), והשני קשור לדיני טומאת המת: “זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים” (במ’ יט:יד). מצוות אחרות באותן מערכות חוקים פותחות במילים “איש כי”, [1] או “נפש כי”. [2]
במדרש ההלכה [3] יש דיון פרשני במשמעות ההלכתית של המונח ‘איש’ והמונח ‘נפש’:
‘מכה איש ומת מות יומת’ (שמ’ כא:יב) למה נאמר… אין לי אלא שהכה את האיש, הכה את האשה ואת הקטן מנין? תלמוד לומר: ‘ואיש כי יכה כל נפש אדם’ (ויק’ כד:יז), להביא את שהכה את האשה ואת הקטן.
המסקנה העולה מן הדיון ההלכתי היא שהמונח ‘איש’ מציין את האוכלוסייה הגברית הבוגרת, ואילו המונח ‘נפש’ כולל כל יצור חי במין האנושי. [4] אם כן, מה מציין המונח ‘אדם’?
מן הפסוק “וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם” (יח’ לד:לא) ניתן לראות שכבר יחזקאל [5] זיהה את המונח ‘אדם’ כמציין את ישראל דווקא. בעקבותיו פירשו כך גם חז”ל, ויישמו פירוש זה בהלכה: [6] “דתניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: קבריהן של נכרים אין מטמאין, שנאמר ‘ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם’ – אתם קרויין אדם, ואין נכרים קרויין אדם”. כלומר, מאחר שדין טמאי מתים פותח ב”אדם כי”, מכאן שהוא נוגע רק לישראל. כך נתפרש גם דינו של המצורע בפרשתנו [7] ונקבע: “הכל מטמאין בנגעים חוץ מן הנכרים וגר תושב” [8] (משנה נגעים ג, א לפי נוסח תימן), וזאת על אף עדות הכתובים שגם גויים לוקים בצרעת, כנעמן שר צבא ארם (מל”ב ה), או בנגעים (בר’ יב:יז).
המצב מסובך מעט בדיני הקרבנות. הפסוק הפותח אומר: “אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה’ מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם”, אך אי-אפשר לטעון שהקרבנות מיוחדים לעם ישראל, שכן בויק’ כב:יח נאמר: “אִישׁ אִיש מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לְכָל נִדְרֵיהֶם וּלְכָל נִדְבוֹתָם אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה’ לְעֹלָה”. כיוון שכך, נתפרשה הנחיה זאת כפרט שיצא מן הכלל, ונקבע שגֵר, [9] או כל גוי לעניין זה, מביא רק עולת נדבה, כלשון הפסוק.
אולם, נשים לב שהפסוק הפותח את תורת הקרבנות אינו מכוון לכל הקרבנות, אף שהוא לכאורה מגדיר את כל הסוגים של בעלי החיים הראויים לקרבן, שהרי בהמשך הפרק הוכשר גם קרבן של עוף, ואין כל הנמקה לשינוי העקרוני הזה. רק כשסוקרים את כל פרטי הקרבנות, מתברר שאכן יש קרבנות שיש להביאם דווקא מן הבקר ומן הצאן, ואלה הם קרבנות ציבור, שמעצם טיבם מיוחדים לעם ישראל. אם כן, גם כאן נוכחנו לדעת שהמונח “אדם” מצומצם במשמעו.
השאלה שנשאלת היא מדוע נבחר המונח “אדם” כדי לייצג את עם ישראל בהקשרים שהזכרנו? הן היה אפשר לבחור בלשון אחרת לצמצום תחולת החוק לעם ישראל בלבד, כמו בויק’ יז:ג: “אִישׁ אִיש מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט”, וכמו בדב’ כד:ז: “כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל“; או אף כמו בויק’ כה:כה: “כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ”, ובדרך אחרת: “וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ” (ויק’ יט: יא).
נראה שהתשובה לשאלה זאת טמונה בהסבר שנתנו חכמים למעמדו של עם ישראל כמייצג את האדם הראשון וכמתקן חטאו, אך גם כמי שנכשל אף הוא. וכך נאמר בשמות רבה לב:א:
בשעה שאמרו ישראל ‘כל אשר דבר ה’ נעשה ונשמע’ אמר הקב”ה: אדם הראשון צויתיו מצוה אחת כדי שיקיימנה והשויתיו למלאכי השרת, שנאמר ‘הן האדם היה כאחד ממנו’ (בר’ ג:כב), אלו שהן עושין ומקיימין תרי”ג מצות חוץ מן הכללים ומן הפרטים ומן הדקדוקים, אינו דין שיהיו הן חיין וקיימין לעולם? … כיון שאמרו ‘אלה א-להיך ישראל’ (שמ’ לב:ד) בא מות עליהן. אמר הקב”ה: בשיטתו של אדם הראשון הלכתם, שלא עמד בנסיונו שלש שעות ובתשע שעות נקנסה עליו מיתה – ‘אני אמרתי א-להים אתם’ (תה’ פב:ו) והלכתם אחר מדותיו של אדם הראשון, ‘אכן כאדם תמותון’ (שם:ז). [10]
הרעיון של חז”ל מסביר מדוע פותחים דיני הטהרה מטומאת מת במילים “אדם כי”: המוות נגרם בגלל החטא, והטומאה היא ביטוי לחטא זה, על כן החוטא צריך לעשות מאמץ מודע להיטהר מן הטומאה, כסמל למאמץ של היטהרות מחטא; דיני המצורע פותחים באותו ביטוי, כי במקרא הושווה המצורע למת. אהרן אומר למשה על צרעת מרים: “אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ” (במ’ יב:יב), ובדברי חז”ל חוזר הרעיון שמצורע חשוב כמת (ראה תנחומא צו יג, יג ועוד); פרק הזמן המינימלי לטומאת צרעת הוא שבעה ימים, וזאת גם יחידת הזמן הדרושה להיטהר מטומאת המת; בשני המקרים משמשים עץ ארז ואזוב בידי הכוהן לטהרה, ובשניהם רק לאחר הטהרה הזאת שבים הטמאים לתוך המחנה. [11]
יש לציין, שההדגשה על הרחקתו של המצורע מן המחנה, יש לה הד בתהליך הכנת אפר הפרה בבמדבר י”ט, ושני העניינים כאחד כמו רומזים לסיפור הרחקתו של אדם הראשון מגן עדן. [12] התורה מתארת את המצורע בעת הרחקתו בתיאור של נידוי: “וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ … וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא. כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ” (ויק’ יג:מה-מו), וחז”ל מתארים גם את אדם הראשון כמנודה (ראה עירובין יח, ע”ב). [13]
אם נוסיף לכל אלה את דברי חז”ל שאדם הראשון עשה תשובה אשר התבטאה בהקרבת קרבן, [14] נבין מדוע פתחו דיני הקרבנות במילה “אדם”. (ע”כ)
…ומשהו קבליסטי מתוך
http://www.kab.co.il/heb/content/view/frame/73940?/heb/content/view/full/73940&main
ובכמה מדרגות נקרא בן אדם: אדם, גבר, אנוש, איש. הגדול שבכולם הוא אדם. שכתוב, ויברא אלקים את האדם בצלמו. וכתוב, כי בצלם אלקים עשה את האדם. כתוב, אדם כי יקריב מכם קורבן לה’. ומי צריך להקריב קורבן? רק מי שחוטא, שהוא מדרגה גרועה, ועכ”ז כתוב, אדם?
הקיום של העולם, של העליונים ושל התחתונים, הוא קורבן, שהוא נחת של הקב”ה. ומי ראוי להקריב לפניו נחת הזה? האדם. היקר מכל, שהוא יקר
מגבר, אנוש, איש. כתוב, אדם כי יהיה בעור בשרו לנגע צרעת, ועכ”ז נקרא אדם. צריך הקב”ה לטהר אותו יותר מכל אחר, כי מי שהוא במדרגה עליונה על הכל, לא ישב כך בלי טהרה.
משום זה כתוב, באדם, והובא אל הכהן. ובא אל הכהן, לא כתוב, אלא, והובא, שיורה, שכל מי שרואה אותו, מחויב להקריב אותו לפני הכהן, כדי שהצורה הקדושה של אדם, לא תשב כך. וכתוב, איש או אשה כי יהיה בו נגע… איש או אשה כי יהיה בעור בשרם בהרות. ולא כתוב בהם והובא, אלא באדם בלבד כתוב, והובא, מפני חשיבותו.
כתוב, והאיש משה. כי זה משה האיש. למה לא נקרא אדם? משום שנקרא עבד אל המלך, שכתוב, לא כן עבדי משה, משה עבדי. ובערך הזה, נקרא ג”כ איש אל אדם העליון, ז”א, בהויה דאלפין, בגימטריא אד”ם. כתוב, ה’ איש מלחמה, ולא כתוב אדם? ובמקום הזה לא זכיתי להבין.. …..
כתוב, אדם ובהמה. ולא כתוב, איש ובהמה. אע”פ שכאן מדרגה קטנה, שהרי משווה אותו לבהמה. מה שכתוב אדם ובהמה, שכן דרך הכתוב, לאחוז העליון מכולם והנמוך שבכולם. העליון שבכולם הוא אדם, והנמוך שבכולם היא בהמה.
הרי כתוב, ואדם אין לעבוד את האדמה. ואיזה חשיבות יש כאן, שמזכיר השם אדם? כל מה שיש בעולם לא היה אלא בשביל האדם, והכול מתקיים בשבילו. ע”כ, לא נראו בעולם והכול נעכב, עד שבא אותו, הנקרא אדם. כמ”ש, וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ. טרם, פירושו עד לא, משום שצורה עליונה, שנקראת אדם, לא נראתה. כמ”ש, ואדם אין לעבוד את האדמה. כלומר, הכול נתעכב בשביל אותה הצורה עד שנראתה. ומשום כך, לא נבראה צורה זו, אדם, אלא בצורה הראויה לו. כמ”ש, וייצר ה’ אלקים את האדם. בשם מלא, שהשם אדם הוא שלמות הכל וכולל הכל.
(ע”כ)
נֶ֥גַע צָרַ֖עַת
המונח צרעת נמצא בשימוש בשפות שונות ןמתאר מחלת עור חריפה ביותר. מעניין שהתורה מקדישה למחלה זו 2 פרקים שכוללים פרטי פרטים. מה ידוע לנו כיום?
מתוך
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A6%D7%A8%D7%A2%D7%AA
….. הירחון המדעי נשיונל ג’יאוגרפיק, קבע שפרשת מצורע, שנכתבה לפני כ-3000 שנה, היא הפעם הראשונה בהיסטוריה שאנו מוצאים נהלים להתמודדות עם מחלה מידבקת….. (ע”כ. מומלך ביותר למעוניינים/ות)
חושבני שמספיק להיום, אז
שבת שלום
שבוע טוב
ושמגפת הקורונה תיעלם ןתימחה מפני הארץ
להתראות
עמינדב
>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>
נספח
טבלת קורבנות
בטבלה הבאה מפורטים סוגי הקורבנות מהבהמה שהובאו למזבח בירושלים. פירוט הקורבנות מהעוף והנסכים לא מובא כאן, וכן הפרה האדומה שלא נעשתה על המזבח במקדש.
| סיווג | שם הקורבן | יחיד/ציבור | סיבת ההקרבה | הבהמה המוקרבת |
|---|---|---|---|---|
| קדשי קדשים | עולה | יחיד | נדבה | כבש, שעיר או בקר |
| יולדת, נזיר טהור, מצורע | כבש | |||
| זב, זבה | יונה או תור | |||
| גר | כבש, שעיר או בקר | |||
| עולת ראייה | כבש, שעיר או בקר | |||
| ציבור | קורבן התמיד | כבש אחד בבוקר וכבש נוסף בין הערביים | ||
| קורבן מוסף | משתנה בהתאם לחג | |||
| עבודה זרה | פר | |||
| קיץ המזבח | כבש, שעיר או בקר | |||
| חטאת | יחיד | שגגת חטא המחייב כרת | כבשה או שעירה | |
| חטאת נשיא | שעיר | |||
| פר הכהן המשיח | פר | |||
| שגגת עבודה זרה | שעירה | |||
| פרו של הכהן הגדול ביום הכיפורים | פר | |||
| נזיר טהור, מצורע | כבשה | |||
| יולדת, זב, זבה | יונה או תור | |||
| קורבן עולה ויורד | ראו פירוט בערכו | |||
| ציבור | פר העלם דבר של ציבור | פר | ||
| שעיר עבודה זרה | שעיר | |||
| קורבן מוסף (מלבד שבת) | שעיר | |||
| אשם | יחיד | גזילות, מעילות, שפחה חרופה, תלוי | אַיִל | |
| נזיר, מצורע | כבש | |||
| שלמים | ציבור | קורבן מוסף של שבועות | שני כבשים | |
| קדשים קלים | יחיד | חגיגה, שמחה, נדבה, תודה | כבש, עז או בקר, זכרים או נקבות | |
| נזיר טהור | אַיִל | |||
| בכור | יחיד | – | כבש, שעיר או בקר | |
| מעשר | יחיד | – | כבש, עז או בקר, זכרים או נקבות | |
| פסח | יחיד | – | כבש או שעיר | |
| מנחה | יחיד | מנחת חוטא | עשירית האיפה סולת | |
| מנחת סוטה | עשירית האיפה קמח שעורים | |||
| מנחת חינוך | עשירית האיפה סולת בשמן | |||
| מנחת חביתין | עשירית האיפה סולת בשמן | |||
| מנחת נדבה | סולת / מחבת / מרחשת / מאפה תנור | |||
| ציבור | מנחת העומר | עשירית האיפה קמח שעורים בשמן ולבונה | ||
| שתי הלחם | לחם חיטים | |||
| לחם הפנים | שתים עשרה חלות סולת | |||
| – | נסכים (מתלווים לעולת בהמה ולשלמים) | יין, סולת ושמן (כמויות משתנות לפי בהמה) |