Torat Ami

From:
Date: Sun, Apr 7, 2019 at 2:13 AM
‪Subject: כי תזריע…. כי יהיה….כי פשה‬
To:

הארה – השנה, שנת תשע”ט מסווגת כשנה בש”ז (ראשון של רה”ש ביום ב’, שנה שלימה עם חשוון כסלו מלאים, ראשון של פסח בשבת) היא שנה מעוברת עם 13 חדשים’ 55 שבתות, ו 385 ימים. מתוך 55 השבתות – 2 שבתות בארץ, 3 שבתות בחו”ל, לא קוראים את פרשת השבוע, עקב יום החג שחל בשבת. כך שמפסח למשך מספר שבועות, יהיה הבדל בקריאת פרשת השבוע בין ישראל לגולה..

עיונים קודמים

תזריע – תשע”ד
http://toratami.com/?p=127
בגליון השבועי לעיל, עשיתי חשבון (לא הכי מדוייק, אבל עשוי להיות די מקורב) שכל יום במדבר (ל – 600,000 נשים) היו כין 100 ל1,000 (אלף) לידות. אז איך חמישה שישה כהנים הספיקו לטפל בכמות כזו של קורבנות, ומהיכן היו להם הרבה תורים או בני יונה???? וד”ל
(על: לידת בן/בת,
)פרשות – תזריע + מצורע * –( דורש עריכה חדשה)
http://toratami.com/?p=361
(על: כי תזריע, טומאה, )
תזריע – תשע”ו
http://toratami.com/?p=558
(על” תזריע תחילה, וטמאה…, 33/66 יום, וטהרה, וטמאה, בעור בשרו )
פרשת מצורע – תשע”ו
http://toratami.com/?p=561
(על: טומאת אהל, צרעת, )
פרשת תזריע – תשע”ז
http://toratami.com/?p=757
(על: קשר בין יולדת למצורע, וטמאה 7 ימים + 33, תשב בדמי טהרה, אדם כי יהיה בעור בשרו…טמא הוא, וישב מחוץ לאהלו)
פרשות תזריע + מצורע – תשע”ח
http://toratami.com/?p=978
(על: טומאת היולדת, צרעת, טומאת הצרעת וזיהויה,בידוד הצרוע, נגע הבגד
פסוקים מההפטרה – הפטרת לשבת פרשת החודש
כֹּ֚ל הָעָ֣ם הָאָ֔רֶץ יִהְי֖וּ אֶל־הַתְּרוּמָ֣ה הַזֹּ֑את לַנָּשִׂ֖יא בְּיִשְׂרָאֵֽל׃
וְעַֽל־הַנָּשִׂ֣יא יִהְיֶ֗ה הָעוֹל֣וֹת וְהַמִּנְחָה֮ וְהַנֵּסֶךְ֒ בַּחַגִּ֤ים וּבֶחֳדָשִׁים֙ וּבַשַּׁבָּת֔וֹת בְּכָֽל־מוֹעֲדֵ֖י בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל הֽוּא־יַעֲשֶׂ֞ה אֶת־הַחַטָּ֣את וְאֶת־הַמִּנְחָ֗ה וְאֶת־הָֽעוֹלָה֙ וְאֶת־הַשְּׁלָמִ֔ים לְכַפֵּ֖ר בְּעַ֥ד בֵּֽית־יִשְׂרָאֵֽל׃
וְכִֽי־יִתֵּ֨ן מַתָּנָ֜ה מִנַּחֲלָת֗וֹ לְאַחַד֙ מֵֽעֲבָדָ֔יו וְהָ֤יְתָה לּוֹ֙ עַד־שְׁנַ֣ת הַדְּר֔וֹר וְשָׁבַ֖ת לַנָּשִׂ֑יא אַ֚ךְ נַחֲלָת֔וֹ בָּנָ֖יו לָהֶ֥ם תִּהְיֶֽה

חידון השבוע
כמה סוגי צרעת או שחין מפורטים בפרשתנו?
אלה צבעים מפורטים בפרשתנו
הקדמה כללית — לידה – צרעת -מחלה – רופא
פרשתנו, פרשת תזריע, מתמקדת במחלת הצרעת (וייתכן שגם לידה היא בגדר מחלה כלשהי, אולי לפי החיוב להקרבת קורבן של היולדת וגם היות היולדת טמאה)
ולהקדים תרופה למכה – מי הוא הרופא הטוב ביותר, או לפחות הרופא הראשון במורשת היהודית?
ברור = א-להים – לפי הנאמר
וירפא א-להים את אבימלך
כש-אלהים רוצה הוא מרפא ואכן כמה מאות שנים אחרי זה ה’ מכריז על כוונתו (ויכולת)
אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה’ אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה’ רֹפְאֶךָ: (שמות טו כו)
ואכן בתקופת הנדודים במדבר, מרים אחות משה לוקה בצרעת ומשה אחיה, מתפלל לרפואתה, ותפילתו מתקבלת
סיפור יפה על הרמב”ם ניתן ב –
http://dvar-tora.co.il/mamr.aspx?id=1159
(לא אצטט)
לעומת זאת רופאים בשר ודם כבר היו במצריים בזמן יעקב ויוסף שנאמר
וַיְצַ֨ו יוֹסֵ֤ף אֶת-עֲבָדָיו֙ אֶת-הָרֹ֣פְאִ֔ים לַֽחֲנֹ֖ט אֶת-אָבִ֑יו וַיַּֽחַנְט֥וּ הָרֹֽפְאִ֖ים אֶת-יִשְׂרָאֵֽל:
יפה, אכן הרופאים במצריים (ואולי גם באומות אחרות) ידעו איך לנתח את הגופה, לפחות אחרי שהמוות ביקר את האיש (אישה????)
ויש מי שמקשר בין המחלה לגורמיה = החטא ועונשו.
מתוך מאמר מקיף על מחלות, מחלות בתורה וסיבות למלה לפי המסורת ב –
https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=%D7%9E%D7%97%D7%9C%D7%95%D7%AA
מצינו בחז”ל הסברים אחדים למושג ‘מחלה’: יש שהסבירו את המושג בדרך של גימטריא[3]; יש שהסבירוהו מלשון יוונית ‘חולי'[4], שהוא מרה ירוקה[5]; ויש שהסבירו, שמשמעות המושג מחלה היא מלשון מחילה[6], שכן מחלה מביאה למחילה בגלל היסורים והתשובה[7]. יש אומרים, שעיקר משמעות השם הוא מתוק[8], והושאל למשמעות המקובלת בדרך של לשון סגי נהור[9].
הסיבות למחלות על פי התורה וחז”ל
הסיבה היסודית למחלות בני האדם היא אי-שמירת תורה ומצוות; ולהיפך, קיום תורה ומצוות הם הערובה למניעת מחלות ולריפויין. תפיסת-יסוד זו עולה במפורש ובהרחבה מן התורה, מחז”ל ומהראשונים כדלקמן:
‘כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך, כי אני ה’ רפאך'[15], וכי מאחר שלא שם, רפואה למה לי? מקרא זה מעצמו נדרש, אם תשמע לקול ה’, לא אשים, ואם לא תשמע – אשים, אף על פי כן – ‘כי אני ה’ רופאך'[16]; ‘לא אשים עליך’, ואם אשים – הרי הוא כלא הושמה, ‘כי אני ה’ רופאך'[17]; דברי תורה שנתתי לכם, רפואה הם לכם, חיים הם לכם[18]; ‘כי אני ה’ רופאך’, ומלמדך תורה ומצוות, למען תינצל מהם, כרופא הזה האומר לאדם – אל תאכל דברים שמחזירים אותך לידי חולי, וזהו איזון מצוות[19].
מבקש אתה שלא לחוש באוזניך, ולא באחד מאיבריך, הטה אוזנך לתורה, ואתה נוחל חיים
שער שאינו פתוח למצוות, פתוח לרופא
כל המבזה תלמיד חכם, אין לו רפואה למכתו
“[התשובה] הגופנית סובבת את כל העבירות נגד חוקי הטבע, המוסר והתורה, המקושרים עם חוקי הטבע, שסוף כל הנהגה רעה הוא להביא מחלות ומכאובים, והרבה סובל מזה האדם הפרטי והכללי. ואחרי הבירור שמתברר אצלו הדבר, שהוא בעצמו בהנהגתו הרעה אשם הוא בכל אותו דלדול החיים שבא לו, הרי הוא שם לב לתקן את המצב, לשוב לחוקי החיים, לשמור את חוקי הטבע, המוסר והתורה, למען ישוב ויחיה, וישובו אליו החיים בכל רעננותם. המדיצינה [=הרפואה] עוסקת בזה אמנם הרבה, אבל לא נשתכללה כפי הנראה עדיין לגמרי עבודה גדולה זו, ולא נמצא עדיין הפתרון הנכון לכל שאלות התשובה הגופנית, עד כמה שיש בגבולות החיים להחזיר לאדם את כל האבוד ממנו מצד החטאים מהרסי הגוף וכוחותיו”.
בעניין המטרות המוסריות של המחלות והיסורים האחרים הבאים על האדם – ראה ערך ”’יסורים.הסברים אחרים אכן מצינו בחז”ל הסברים נוספים להיווצרות המחלות כדלקמן:
‘והסיר ה’ ממך כל חלי – אמר רב זה העין, היינו עין הרע], שכן רב היה אומר, תשעים ותשעה בעין רעה, ואחד בדרך ארץ; שמואל אמר, זה הרוח, שכן שמואל היה אומר, הכל ברוח, אך לא ברור אם הכוונה לרוח במובן של שדים ורוחות, או לרוח כאחד מהמרכיבים של סיבות המחלה בין היוונים, או יתכן שהכוונה לרוח האדם ונשמתו[ ר’ יוסי בר’ חנינא אמר זו צואה, שכן צואת החוטם, וצואת האוזן – רובם קשה, ומיעוטם יפה; ר’ חנינא אמר, זו צינה, שכן ר’ חנינא היה אומר, הכל בידי שמים, חוץ מצנים פחים, שנאמר] ‘צנים פחים בדרך עקש, שומר נפשו ירחק מהם’. צנים היא צינה; פחים הם פח ומוקש, או חום]; ר’ אלעזר אומר זו מרה כנראה הכוונה למרה ירוקה, המכונה ביוונית חולי וזאת על פי שיטת חכמי יוון, שכל המחלות באות מתערובת של ארבעה ליחות[32]. ולמה נקרא שמה מחלה? שהיא מחלה כל גופו של אדם; דבר אחר, מחלה – ששמונים ושלושה חולאים תלויים במרה, מחלה – בגימטריא שמונים ושלושה.(ע”כ)
ומי היה הראשון שנאמר עליו שהיה חולה? ידוע לפי הכתוב
וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה
וההמשך ידוע, ואנחנו מניחים שמחלת יעקב הייתה הזקנה. אבל??? בהתחשב שיחסית לאביו וסבו, יעקב מת “צעיר”יש לשער שהייתה לו מחלה סופנית לא ידועה בזמנו.
מתוך 10 מכות מצריים, שתיים = דבר ושחין (ואולי 3 אם נתייחס למכת בכורות כמכת טבע ???) היו מחלות,
ועל צרעת נאמר שהיא כמחלה עשוייה לחלוף שנאמר (פרשת מצורע)
וְרָאָה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְהִנֵּ֛ה נִרְפָּ֥א נֶֽגַע־הַצָּרַ֖עַת מִן־הַצָּרֽוּעַ׃
יפה – אלא שבמקרא בני ישראל לא הולכים לרופא. במקום רופא הולכים לכהן,
מתוך מאמר מקיף על ה”רופא” ב –
https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=%D7%A8%D7%95%D7%A4%D7%90
…
במצרים העתיקה היה רופא מומחה מיוחד לכל מחלה, היינו היתה התמחות מאד פרטנית. רמת הרפואה המצרית היתה המתקדמת בין ארצות העולם העתיק. הרופאים המצרים עסקו גם בחניטה], והגיעו להישגים מרשימים בתחום זה. הרופא הקדום ביותר הידוע בשמו הוא רופא מצרי בשם איחותפ, שחי בסביבות 2600 לפסה”נ, היינו לפני כ-4600 שנה.
ביוון העתיקה עסקו הרופאים ברפואה כללית, ומעמדם החברתי היה מן הנמוכים בין כל העיסוקים ביוון. בין הרופאים המפורסמים של יוון יש לציין בעיקר את היפוקרטס (חי בשנים 370-460 לפסה”נ), גדול הרופאים של יוון העתיקה, שנקרא אבי הרופאים; הרופילוס (חי בתחילת המאה ה-3 לפסה”נ), וארסיסטרטוס (חי במחצית הראשונה של המאה ה-3 לפסה”נ), מגדולי האנטומיסטים בעת העתיקה.
ברומא העתיקה היו רבים מהרופאים עבדים, ובעיקר עבדים משוחררים, ורובם היו זרים. הרופאים הרומאיים היו בדרך כלל רופאים צבאיים רוב הרופאים היו בורים, ואף לא ידעו קרוא וכתוב. היחס אליהם מצד האוכלוסיה הכללית היה יחס של זלזול, אלא אם כן היתה להם הצלחה. שיטות הוראת הרפואה היו בדרך של שוליות, היינו רופא לקח עמו מספר תלמידים שבאו עמו לבית החולה, ולמדו מהפרקטיקה המעשית ק בודדים מהרופאים הרומיים היו אנשים חופשיים, משכילים, ובעלי ידע בתחום הרפואה. מבין הרופאים הרומאיים המפורסמים יש לציין את אסקלפיאדס (חי במאה ה-1 לפסה”נ), סורנוס (חי בשנים 150-90), שנחשב לגדול רופאי הנשים של העולם העתיק; ובעיקר גלינוס (חי בשנים 129 -200), גדול הרופאים של העולם העתיק אחרי היפוקרטס…….
…..רופאים במקרא מאז ומעולם היתה כמיהה מצד היהודים לשמש כרופאים. אין ספק, שכבר בתקופת המקרא היו רופאים מקצועיים, שעסקו בריפוי ובטיפול בחולים ובפצועים. מצינו במקרא שהכהנים והנביאים שימשו בתפקידים ‘רפואיים’ שונים. אכן, אין לייחס להם משמעות של רופאים מקצועיים, אלא רק עיסוק בתחום שהתורה הגדירה, או פעולה חד-פעמית בכוח הנבואה, ולא מצינו בשום מקום שהכהנים או הנביאים נקראו רופאים, אף שכמובן מושג זה היה ידוע היטב גם בתקופת המקרא.
רופאים בזמן בית המקדש בזמן שבית המקדש היה קיים היה שירות רפואי לכהנים במקדש. בן אחיה היה ממונה על חולי המעיים, היינו בגלל שהיו הכהנים מהלכים יחפים על רצפת בית המקדש, והיו אוכלים בשר ושותים מים, היו באים לידי מחלות מעיים, ובן אחיה היה ממונה על רפואתם, והיה מבקר את הכהנים, ומרפא כל תחלואיהם, ועוסק בהם תמיד הוא ואנשיו שתחת ידו( ע”כ).
מה שמעניין שבפרשתנו יש פירוט נרחב של הופעת הצרעת למיניה, לרופאים לא הולכים, יש כהן, הוא יבדוק ויליט על טיפול – שהוא הרחקה מהציבור. עיון נוסף להלן.

פסוקי השבוע

וּבִמְלֹ֣את ׀ יְמֵ֣י טָֽהֳרָ֗הּ לְבֵן֮ א֣וֹ לְבַת֒
וְכִבֶּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָהֵֽר׃
טָה֣וֹר ה֑וּא וְטִֽהֲר֖וֹ הַכֹּהֵֽן׃
וְכֻבַּ֥ס שֵׁנִ֖ית וְטָהֵֽר׃

ערב שבת שלום

פתיחה

פרשת תזריע אפשר לכנותה כפרשה “מוזרה” ( לפחות בעיני). היא כוללת שני נושאים עיקריים
תורת היולדת – ” וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ….” (7 פסוקים)
— (תורת) נגע הצרעת – ” וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃ ב אָדָ֗ם כִּֽי־יִהְיֶ֤ה בְעוֹר־בְּשָׂרוֹ֙ שְׂאֵ֤ת אֽוֹ־סַפַּ֨חַת֙ א֣וֹ בַהֶ֔רֶת וְהָיָ֥ה בְעוֹר־בְּשָׂר֖וֹ לְנֶ֣גַע צָרָ֑עַת וְהוּבָא֙ אֶל־אַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן א֛וֹ אֶל־אַחַ֥ד מִבָּנָ֖יו הַכֹּֽהֲנִֽים׃ …..” (51 פסוקים)
הקורא האובייקטיבי יתמה – למה הוכנסה האישה היולדת בין קורבנות הכפרה לבין אבחון נגעי צרעת? למה נסמכה? ומה העושה פה הפירוט ה”אנטומי” הנרחב לאבחון נגעים? למה רק צרעת? הרי הו מחלות אחרות, למשל הצטננות או אדמת? ולאן נעלמו הרופאים? האם היו רופאים לבני ישראל במדבר? ואחרי כל תיאורי “הזוועה” שכרוכים בהקרבת הקורבנות למיניהם בא תיאור נרחב של סוגי נגעים בעור האדם או בבגד.
והרי זה עתה, רק עברה שנה מאז שבני ישראל יצאו ממצרים וכבר יש מצורעים? לא פלא ש”מנתון” היסטוריון מצרי טען שבני ישראל היו עבדים במצריים וגורשו משם בגלל שלקו בצרעת
לפרטי העלילה הזו ניתן לעיין ב –
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%AA_%D7%94%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%A8%D7%A2%D7%99%D7%9D
(עיון נוסף בנושאי הסםחת והצרעת להלן.
ולרענון, קיצור תוכן פרשת תזריע, מתוך
http://old.galim.org.il/cgi-bin/week_issue/mabaparasha.pl?parashaId=29
….
נקבע בפרשה זו כי היולדת נחשבת טמאה, וצריכה להִיטָהֵר. יולדת שילדה בן נחשבת טמאה למשך שבעה ימים, אם ילדה בת – תֵיחָשֵב טמאה לתקופה של ארבעה-עשר ימים. אסור לה להיכנס למקדש ולגעת בדברים הנחשבים קודש, במשך 33 ימים – אם ילדה בן; ואם ילדה בת – 66 ימים. לאחר שחלף הזמן הזה תקריב היולדת קורבן חטָאת.
בפרשה מסופר על מחלת הצָרָעַת, אשר איננה כה נפוצה בימינו ולכן אין היא מוּכֶּרֶת. כאשר לָקָה אדם בצרעת היה עליו לבוא אל הכוהן, לקבל או הוראותיו של הכוהן, לצאת אל מחוץ למחנה ולהִיטַהֵר.
גם הבגד יכול “להידבק” בצרעת – צרעת הבגד – שאינה אלא נְגָעִים על הבגד עצמו. גם לעניין זה יש לפנות אל הכוהן, והוא יטפל בטהרה לפי הצורך: יורֶה על שְׂרֵיפַת הבגד, או על כיבוס במים של חֵלֶק שנחתך ממנו.(ע”כ)
ומשהו (קצת אפיקורסי) על גורמי טומאה מתוך
https://www.hofesh.org.il/freeclass/science/tumaa.html
אחד הקטעים היותר מוזרים בתורה היא פרשת “תזריע-מצורע” בספר ויקרא, שמאגדת מספר תחומי “טומאה”, וכל חסידי הדת מאז ועד היום סוגדים לכתוב בה ללא עוררין.
הכתוב מעלה שם חמישה סוגים של טומאה] “אישה כי תזריע ולידה זכר וטמאה שבעת ימים” )ויקרא י”ב / 2(, “ואם נקבה תלד וטמאה שבועיים בנידתה וששים יום וששת ימים תשב על דמי
)1( טהרה” )שם, י”ב / 5(;
“אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת” )שם, י”ג / 2(, “והבגד כי יהיה בו נגע צרעת בבגד צמר או בבגד פשתים” )שם, י”ג / 47(, “ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתם ובא אשר לו הבית והגיד )2( לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית” )שם, י”ד / 34-35(
;
)3( “איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא הוא” )שם, ט”ו / 2(; “ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ במים את כל בשרו וטמא עד הערב” [)4( )שם, ט”ו / 16(;
“ואישה כי תהיה זבה דם יהיה בבשרה שבעת ימים תהיה בנידתה וכל הנוגע בה
יטמא עד הערב” )שם, ט”ו / 19(.
חמישה נושאים שונים, שלכולם משותפת הדעה הקדומה, המבוססת על חוסר הידע והבורות של אותם ימים קדומים, שהם נגועים ב”טומאה”, ולכולם – לידה, וסת פליטת זרע, מחלות עור, צרעת הבית )?(, הפרשות מן העור – יש בסיס משותף:
“טומאה”. ול”טומאה” יש, כמובן, טיפול זהה ו”יעיל” אחד: להיטהר, בעיקר ע”י פרישות: שבעה ימים, שבועיים, או ששים ושישה ימים של פרישות, כשבאותה עת אסור לאף אחד לגעת באדם ה”טמא”: “זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק;
ולצרעת הבגד ולבית; ולשאת ולספחת ולבהרת; להורות ביום הטמא וביום הטהור
זאת תורת הצרעת” )ויקרא י”ד / 54-57(.
סופרי המקרא כלל לא ידעו על קיומם של חיידקים או של מחוללי-מחלות אחרים! הם גם לא ידעו ולא הבינו – ורבים מבינינו כיום, שדבקים בכתוב בהלכה היהודית,
לא יודעים זאת עד עצם היום הזה – שווסת של אישה וזרע של גבר אינם דבר “מלוכלך”, “לא נקי”, “מזוהם”! ה”ווסת” )או ה”נידה”( הוא דם מעורב בחלקי
רקמה של רירית הרחם, וה”זרע” הוא נוזל המיוצר בבלוטת הערמונית )פרוסטטה(ומכיל תאי זרע שנוצרו באשכים – שניהם הפרשות טבעיות של הגוף האנושי, (ע”כ)
ועוד מאמר על נושא טומאה ובערות ניתן ב –
https://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/00/05_tazria/tazria.html
(לא אצטט. מומלץ בעיקר לשאינם דתיים)

נושאים ופסוקים לעיון נוסף
אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָֽלְדָ֖ה …. ו וּבִמְלֹ֣את ׀ יְמֵ֣י טָֽהֳרָ֗הּ לְבֵן֮ א֣וֹ לְבַת֒ תָּבִ֞יא כֶּ֤בֶשׂ בֶּן־שְׁנָתוֹ֙ לְעֹלָ֔ה וּבֶן־יוֹנָ֥ה אוֹ־תֹ֖ר לְחַטָּ֑את אֶל־פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד אֶל־הַכֹּהֵֽן׃ ז וְהִקְרִיב֞וֹ לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ וְכִפֶּ֣ר עָלֶ֔יהָ וְטָֽהֲרָ֖ה מִמְּקֹ֣ר דָּמֶ֑יהָ זֹ֤את תּוֹרַת֙ הַיֹּלֶ֔דֶת לַזָּכָ֖ר א֥וֹ לַנְּקֵבָֽה׃ ח וְאִם־לֹ֨א תִמְצָ֣א יָדָהּ֮ דֵּ֣י שֶׂה֒ וְלָֽקְחָ֣ה שְׁתֵּֽי־תֹרִ֗ים א֤וֹ שְׁנֵי֙ בְּנֵ֣י יוֹנָ֔ה אֶחָ֥ד לְעֹלָ֖ה וְאֶחָ֣ד לְחַטָּ֑את וְכִפֶּ֥ר עָלֶ֛יהָ הַכֹּהֵ֖ן וְטָהֵֽרָה׃
ראשית – מילולית כבש = שה
שנית מה שיותר מפריע או מקומם – היא הגישה שטוענת שאישה שילדה – חטאה. כלומר ללדת זה חטא???? ועליה להביא קורבן חטאת.
(לא אתפלא לגלות שאישה שילדה מרגישה אשמה. ולמה לא הבעל? הרי הוא הגורם?למה הגבר לא צריך כפרה? הרי הוא זה שבלעדיו אין לידה)
האישה היולדת נחשבת לפי פשוטו של מקרא (לפחות נחשבה עד לתקופה האחרונה בה מנסים לא לפגוע ברגשות הנשים) כאישה חוטאת שדרושה לה כפרה באמצעות קורבן
למה? וכבר עיינתי בנושא וציטטתי תשובות והסברים שלא נשמעים כמשכנעים במיוחד. (הרושם שלי הוא שבאמת לא יודעים, וסתם ממציאי הסבר -שיהיה)
מתוך סיכום הסברים שונים לצורך בקורבן וכפרה (ואולי כבר ציטטתי בעיון קודם, אבל זה מעניין וטוב לחזור על זה) ב –
https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/tazria/var.html
. …….המפרשים מתקשים: מדוע היולדת טמאה ומדוע היא צריכה כפרה, מה חטא חטאה?
עניין הטומאה – אפשר שהוא תלוי בדמים שמלווים את תהליך הלידה, וכפשט הפסוק “וטהרה ממקור דמיה”.
אברבנאל בפירושו על אתר כותב:–
שהיולדת במלאת ימי טהרה היתה מביאה בבואה אל מקדש ה' קורבן עולה כדי לידבק ביוצרה אשר עשה עמה להפליא בהצלתה מצער וסכנת הלידה.
אך עדיין יש לשאול: כפרה למה? כמה תשובות בדבר:….
ב . הכלי יקר דורש: “כפרה זו היא על עוון הקדום של חוה שגרם לה צער הלידה ומתוך צערה אולי הטיחה דברים כלפי מעלה לאמר אם כן למה זה אנכי הרה עמל ויסורין”.
ג. הרמב”ן אומר, על דרך הפשט, כי כפרה כאן אין מובנה כפרה על חטא, אלא “כופר נפשה לפני ה’ שתטהר ממקור דמיה, כי האשה בלדתה תהיה לה מעין נרפס”.
ד. דעת זקנים מבעלי התוספות מפרש אף הוא כפרה זו במובן של ניקיון, ולא של כפרת חטא.
ה. הספורנו כותב: “כי כל ימי זוב טומאתה תהיינה כל מחשבותיה פונות אל עסקי כלי הזרע ופעולתם, ולא תהיה ראויה למקדש וקודשיו עד שתביא כפרתה ותפנה אל הקודש”. אם כן הקרבן בא להכשיר אותה למקדש וקודשיו.
ו. יש מי שאומר שטומאתה קשורה ב”מוות”: היולדת הביאה חיים לעולם, אולם תוך כדי כך היא מאבדת משהו. בשעת ההריון היא מעניקה חיים, הוולד תלוי בה ואין לו חיים בלעדיה. במצב זה היא בשיא הנתינה, אך עם הלידה חל ניתוק; הוולד עוזב אותה ומפתח חיים עצמיים. החיים הם של הרך הנולד, אך מבחינתה יש כביכול ממד של מוות, ותהליך זה דורש היטהרות וכפרה.(ע”כ)
ומתוך
http://www.yk8.org.il/rec/479-%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%AA%D7%96%D7%A8%D7%99%D7%A2-%D7%94%D7%90%D7%99%D7%A9%D7%94-%D7%94%D7%99%D7%95%D7%9C%D7%93%D7%AA
… פרשת אשה היולדת עוסקת באחד האירועים המשמחים ביותר בחיי בעל ואשתו – לידת ילדים (דור חדש), והיא גם המצווה הראשונה שהקב”ה ציווה לבנ”א ולעולם, בפרשה הראשונה בחמשה חומשי תורה, מצוות פריה ורביה[2]. אנו עוד לומדים ממסכת יבמות[3]:
האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה.
לאחר הריון ארוך וקשה וכל צירי הלידה – האיש הוא זה שמקיים את המצווה ולא האשה. למרות זאת, האשה מקבלת זכות גדולה – להיות שותפה של הקב”ה בהבאת צלם-אלוקים לעולם. לאחר ידיעת כל הנ”ל, מובאת שאלה לגבי מה שכתוב לעיל בפסוק ו’, מדוע האשה מחויבת להביא קורבן עולה וחטאת? במה היא חטאה בכל מהלך הלידה, מעשה שהיא לא מקבלת אפילו שכר עבורו כמו האיש, שהיא מחויבת להביא קרבן לכפר עליה?
כשם ששאר דיני הטומאה בתורה הם גזרת הכתוב (שאין להם הסבר המתיישב על הגיון האדם), כך גם קשה להסביר את דיני טומאת היולדת וטהרתה….. (ע”כ)
ואוסף מדרשי חז”ל בנושא “יולדת” ניתן ב –
http://www.aspaklaria.info/010_YOD/%D7%99%D7%95%D7%9C%D7%93%D7%AA.htm
(לא אצטט)
זֹ֤את תּוֹרַת֙ הַיֹּלֶ֔דֶת לַזָּכָ֖ר א֥וֹ לַנְּקֵבָֽה: {ח} וְאִם-לֹ֨א תִמְצָ֣א יָדָהּ֘ דֵּ֣י שֶׂה֒
מהפשט, פשוט נראה שהאישה היא עצמאית, או שהקורבן צריך להיות מנכסיה, משהו פה תמוה
ואכן מתוך
http://wikivort.co.il/view.php?vort=909
… הנה משמע בלשון הכתוב שהעיקר תלוי באשה אם היא עשירה או ענייה, לכאורה זה צריך ביאור דהא תנן במתני’ (נגעים יד, יב) מביא אדם על ידי בנו על ידי בתו על ידי עבדו ושפחתו קרבן עני וכו’, ר’ יהודה אומר אף על ידי אשתו מביא קרבן עשיר וכן כל קרבן שהיא חייבת, ופירש שם הרא”ש וכן כל קרבן שהיא חייבת כגון דלידה וזיבה וסוטה חייב הבעל להביא על אשתו….צריך להבין איך שייך “ואם לא תמצא ידה”, שמשמעו שלפעמים היא ענייה ויש שהיא עשירה, הרי כל מה שקנתה אשה קנה בעלה (נזיר כד, ב), וא”כ היא בגדר ענייה תמיד, וכיו”ב כתב הר”ן (נדרים שם) אדם מביא קרבן עשיר על אשתו שאע”פ שכל אשה שיש לה בעל לא הויא עשירה שהרי כל מה שקנתה אשה קנה בעלה אפ”ה כיון שבעלה עשיר מביא בשבילה קרבן עשיר בקרבנות שהיא בעולה ויורד לפי שהבעל חייב בקרבנות אשתו, וכ”כ שם הרא”ש.
לכן נראה לומר, דבאמת אם יש לה בעל אז הבעל מביא בשבילה אך משמת ח”ו הרי זה תלוי בהשגת ידה, ולכן הפסיק הכתוב ב”זאת תורת היולדת” לפני “ואם לא תמצא ידה וגו'”, ללמדנו שהבעל מביא בשביל אשתו גם בלא דעתה, ואח”כ כתיב “ואם לא תמצא ידה” היינו כשבעלה אינו מביא עבורה וזאת משום שמת ח”ו, רק אז תלוי דבר זה אם היא ענייה או עשירה. (ע”כ. כדי להבין את הפשט יש להרג את הבעל)
ולמעוניינים במנהגי יהדות אתיופיה בנושא היולדת, מומלץ לעיין ב –
https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/tazria/ziv.html
(לא אצטט)
ותמוך אוסף מדרשי חז”ל על נושא קורבן היולדת ב –
http://www.aspaklaria.info/100_QOF/%D7%A7%D7%A8%D7%91%D7%9F%20%20%20%D7%9C%D7%99%D7%93%D7%94.htm
….
תלמוד בבלי:
יש מביאות קרבן ונאכל, ויש מביאות קרבן ואינו נאכל ויש שאינם מביאות. מביאות קרבן ונאכל, המפלת כמין בהמה חיה ועוף דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים עד שיהא בו מצורת אדם, המפלת סנדל או שיליא או שפיר מרוקם והיוצא מחותך, וכן שפחה שהפילה מביאה קרבן ונאכל, ואלו מביאות ואינן נאכלות, המפלת ואין יודע מה הפילה, ושתי נשים שהפילו אחת ממין פטור ואחת ממין חובה, א”ר יוסי אימתי בזמן שהלכו זה למזרח וזה למערב, אבל אם היו שתיהן עומדות שתיהן מביאות קרבן ונאכל. אלו שאין מביאות, המפלת שפיר מלא מים מלא דם מלא נגינים, המפלת כמין דגים וחגבים ושקצים ורמשים, המפלת יום ארבעים ויוצא דופן, ר’ שמעון מחייב ביוצא דופן… (כריתות ז ב, וראה שם עוד) (ע”כ)
ומשהו על שינוי ההלכה עקב הפקעת מחירים, מתוך
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4367007,00.html
…..
בפועל, נשים לא היו מגיעות לבית המקדש מיד לאחר כל לידה. בימים ההם, מי שגר ב”פריפריה” היה מגיע לעתים רחוקות יחסית לירושלים בשל העלויות הגבוהות שהצריך הדבר, המרחק, ואמצעי התחבורה המוגבלים (משהו השתנה מאז?). לכן, נוצר מצב שבמועדים מסוימים (כגון בתקופת החגים) הביקוש לקנים היה גובר כי נשים רבות הגיעו באותו זמן לבית המקדש והיו צריכות להביא הרבה קורבנות (אולי לשניים-שלושה ילדים שנולדו מאז ביקורן האחרון).
המשנה מספרת לנו על מעשה בו עמדו קנים בירושלים בדינרי זהב (כלומר, מחיר זוג תורים המריא). אמר רבן שמעון בן גמליאל, המעון הזה (פרושו, אני נשבע בשם בית המקדש), לא אלין הלילה, עד שיהיו בדינרין (קרי עד שימכרו בדינר של כסף כאשר 25 דינרי כסף שווים לדינר זהב). נכנס לבית דין ולמד, האישה שיש עליה חמש לידות ודאות, חמש זיבות ודאות, מביאה קורבן אחד, ואוכלת בזבחים, ואין השאר עליה חובה. ועמדו קנים בו ביום ברבעתים (קרי ברבע דינר כסף בלבד!) (כריתות פרק א משנה
……… המפרשים של המשנה מסבירים שלפי הגרסה שבידינו בעצם מדובר בפסק דין הנוגד את ההלכה (אין כמעט ויכוח שהתורה קובעת שאישה צריכה להביא קורבן על כל לידה בנפרד לפני שתותר לאכול מבשר הזבחים). אז איך העז רבי שמעון בן גמליאל לפסוק דין עם בסיס הלכתי כל כך רעוע?
עת לעשות לה’ הפרו תורתך” (תהילים קיט, קכו), שגורס שמותר בהוראת שעה להוציא פסק דין המנוגד להלכה לרווחת הציבור הרחב וזאת במטרה להבטיח קיום מינימלי של חוקי התורה.
החשש היה שבעקבות ההוצאה הכבדה מנשוא של הבאת קן עבור כל לידה, הנשים העניות היו מתייאשות לגמרי ולא היו מביאות קורבן יולדת בכלל והיו משלימות עם המצב של אכילת בשר הקורבנות האחרות בחטא.
אילו לקחים כלכליים אפשר ללמוד מהפרשה לימינו?
אסור לגורמים רשמיים להתעלם ממצוקה כלכלית של הציבור: רבן שמעון בן גמליאל נשיא הסנהדרין טיפל באופן אישי ומיידי בבעיה חברתית. לא פלא שהפרושים (ובמיוחד בית הלל, שרבן גמליאל נמנה על צאצאיו) ניצחו את הקרב על לבבות רבבי ישראל לעומת הצדוקים שהיו מעין אליטה כלכלית המזוהה עם הכהונה והעבודה במקדש.
אסור להשלים עם מצב של יוקר מחיה: צריך לחשוב לפעמים אפילו מחוץ לקופסא (אפילו מחוץ למסגרת של ההלכה) כדי להביא לפתרון.
צריך לקבוע נורמות, לפיהן לא מעודדים צרכנות של מוצרי סטטוס שמכניסים את הציבור לחובות גדולים רק בגלל תחרות לא רציונלית. צריך להסתפק בדברים צנועים – למשל אין צורך בטיול בר מצווה ראוותני ומקום מגורים בשכונות יקרות – כדי לא לאיים על החוסן הפיננסי של המשפחה. על קובעי המדיניות להוות דוגמא אישית בנושא תוך קביעת נורמות ציבוריות צנועות. (ע”כ)
בקיצור – הסברים ומדרשים יפים על החיוב היולדת להביא קורבן לכפרה. כולם (פרט לאחד) יוצאים מנקודת הנחה שאכן ייתכן שהאישה היולדת אכן חטאה במשהו. כי אחרת למה התורה מחייבת?
מה שחוששים לומר הוא – אולי היולדת מביאה שמחה לעולם, אבל זו שצחה שכרוכה גם בכאב וגם בשימום לא קל. כך שיש להניח שזה עונש. מה גם שהדימום גורם ללכלוך ולרתיעה. וכמו שנען ב –
https://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/07/08_tazria/1.html
ספר הכוהנים, ששתי פרשותינו הן חלק ממנו, מציע מגוון של טקסים וקורבנות לכל אירוע ולכל חטא מודע ובלתי מודע. מסתבר, אבל, שמההקלה הזאת, מפני זעמו של האל, נהנים בעיקר הגברים, המורשים לקרוב אל הקודש, ואילו הנשים, לא רק שלא הורשו לשמש בקודש (אצל עמים אליליים היו גם נשים כוהנות), אלא שגם הוקצה להם נתח כפול של טומאה. דוגמה טובה לכך נמצאת בפרשת תזריע:
לאחר שמסתיימים ימי הנידוי האלה של האישה, שהם מעין עונש על כך שילדה, ועונש כפול אם ילדה נקבה, היא חייבת להביא קורבן, ורק אז הכוהן יכפר עליה (שם, 8-6). כלומר, לא מדובר בקורבן תודה על הולדת הבן או הבת, אלא קורבן כפרה כדי לעבור ממצב של טומאה למצב של טוהרה.
הפולחן המקראי לא מצא דרך להודות לאישה ולשבחה על כך שהיא הנושאת היחידה בסבל המיניות (מחזור חודשי, הריון ולידה), והיא גם הנושאת היחידה בעול הזנת הילודים (ההנקה), אלא אדרבה, הוא מרחיק אותה מבית האלוהים, כמי שאיננה ראויה להיכנס בשעריו משום פגמיה.
….
3 אָדָ֗ם כִּֽי־יִהְיֶ֤ה בְעוֹר־בְּשָׂרוֹ֙ שְׂאֵ֤ת אֽוֹ־סַפַּ֨חַת֙ א֣וֹ בַהֶ֔רֶת וְהָיָ֥ה בְעוֹר־בְּשָׂר֖וֹ לְנֶ֣גַע צָרָ֑עַת

כבר עיינתי רבות בושא הצרעת – (כמוזכר לעיל) אבל קצת תוספת, לא תזיק, איפכא…
וכו’ וכו’ – פירוט ארוך של נגע הצרעת לסוגיו השונים, הן בגוף האדם והן בבגד (והן בבית (פרשת השבוע הבא)
ולרענון – מה היא הצרעת (מקראית, ים תיכונית או כלל עולמית) מובא ב –
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A6%D7%A8%D7%A2%D7%AA
(לא אצטט. מומלץ)
ונתוח מודרני של נגע הצרעת המקראית, מובא ב –
www.biu.ac.il/JH/Parasha/metzorah/dor.doc
(לא אצטט. מומלץ)
ומתוך ניתוח נושא הצרעת מהמבט המסורתי ב –
https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=%D7%A0%D7%92%D7%A2_%D7%94%D7%A6%D7%A8%D7%A2%D7%AA
…..נגע הצרעת בהלכה הוא ענין סגולי ורוחני בלבד ללא משמעות רפואית, בשונה מהמובן הרפואי של צרעת. נגע הצרעת ומחלת הצרעת עשויים להתבטא בצורה חיצונית דומה. ההבדל בין הנגע לבין המחלה הוא בגורמים שהביאו להופעת הכתמים הלבנים בעור בשר האדם: הנגע הוא בעל משמעות רוחנית ואילו המחלה היא בעלת משמעות רפואית. יכול להיות כי מבחינה רפואית האדם טרם נרפא ואילו כאשר הוא מגיע לכהן זה קובע כי הסתיימה תקופת טומאתו וכך , לפחות מבחינת ההלכה, הוא יכול לחזור לביתו, אפילו אם הוא עוד חולה צרעת. וכן להיפך האדם יכול להירפא מבחינה רפואית והוא ממשיך להיות נגוע הצרעת.
בימים עברו, לאחר שבני ישראל קיבלו עליהם את המצוות במעמד הר סיני ובעת היות בית המקדש על מכונו, אם אדם היה רואה בעור בשרו או בבגדו או בקירות ביתו, כתמים לבנים בדרגות שונות [2] ,היה עליו לבוא אל הכהן והוא היה מאבחן האם הכתמים הלבנים מעידים על היות האדם, ברכושו או ביתו נגוע בצרעת.[3]
במשנה דנים בנגע הצרעת בסדר טהרות מסכת נגעים בדלקמן: ” מראות נגעים, שניים שהן ארבעה: בהרת עזה כשלג, שנייה לה כסיד ההיכל; והשאת כקרום ביצה, שנייה לה כצמר לבן, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרין, שאת כצמר לבן, שנייה לה כקרום ביצה. “
הסברים:
בהרת : עזה כשלג – שהיא לבנה ביותר, שאין בלובן למעלה הימנה.
שנייה לה – סיד ההיכל: לבנה כסיד הלבן שבקירות ההיכל ( בבית המקדש)- שמלבנים אותו בכל שנה קודם הפסח.
השאת : קרום ביצה – לבן כקרום הביצה שתחת קליפתה. ( כלומר מדובר בקרום העוטף את החלבון}.
שנייה לה: כצמר הלבן – לבנה כצמר נקי של כבש בן יומי.[4]
ספר החינוך סעיף קס”ט מגדיר את המופעים של הצרעת הרוחנית בצורה הבאה: ארבעת מראות לֹ‏בֶ‏ן של הצרעת הן בעור בשר האדם. השתים הן אבות והן שאֵת ובהרת ושתים הן תולדות להן, כלומר למטה מהלובן. וכך הן מוגדרות: שאת – צמר לבן נקי, בהרת – שלג. התולדות הן : סיד ההיכל – תולדת הבהרת וקרום הביצה – תולדת השאת. הכהן הוא הקובע מתי הגיע הזמן להכריז על הסרת נגע הצרעת. והיה והנגע הוסר יש להקריב קורבן ועל האדם לטבול במים, כמקובל.
כאמור, האבחנה האם האדם, הבגד או הבית מצורעים נעשית על ידי הכהן. (ע”כ. מומלץ)
ותמך הסבר (מדרשי) מפורט ב –
https://www.bac.org.il/Thoughts/project/prsht-hashbvaa-19182/article/shbaaha-htaym
….. השאלה העיקרית העולה בפרשה לדיון היא השאלה באיזו מידה הנגע שבעור מותיר את האדם בחזקת טהור, או מגדיר אותו כמצורע, כאדם טמא, מי שעליו לצאת מן החברה עד שיירפא מצרעתו.
בעולם הקדום – ובמידה מרובה עד קרוב לימינו שלנו – נחשבו נגעי העור, שאותם לא ניתן להעלים (בניגוד למחלות פנימיות שונות) כדבר מבהיל, מעורר לעיתים דחייה ומטמא. על כן צריך היה ללמד את הכהנים – שהם היו מי שראו את הנגע – להבחין בין פגם טבעי בעור (כגון שינוי צבעו, שומות שונות וכו’) לבין הצרעת, תהא אשר תהא. (ודומה שאין הכוונה במילה “צרעת” לאותה מחלה שנהוג היום לכנותה בשם זה: מחלה זיהומית הידועה בשם מחלת הנסן שבגינה כלאו אנשים ב”בית מצורעים”.)…..
…..
שאלה שהתורה איננה משיבה עליה היא שאלת הסיבות שבגינן עשוי אדם ללקות בצרעת. לנושא זה מוקדש עיקר מאמציה של ספרות האגדה, המצרפת, כפי שראינו לא אחת, מוטיבים ורעיונות מוסריים-חינוכיים אל הנושאים הפולחניים שספר ויקרא משופע בהם. במדרש ויקרא רבה – בן לווייתנו הנאמן בקריאת פרשות ספר ויקרא – מובאים שבעה חטאים שעליהם עשוי אדם להיענש במחלת הצרעת.
שבעה חטאים אלו מוצא המדרש בשלושה פסוקים עוקבים בספר משלי, המונים דברים שהקב”ה שונא ומתעב: “[1] עיניים רמות, [2] לשון שקר, [3] וידיים שופכות דם נקי, [4] לב חורש מחשבות אָוֶן, [5] רגליים ממהרות לרוץ לרעה, [6] יפיח כזבים עד שקר, [7] ומשלח מדנים בין אחים” (ו, יז-יט).(ע”כ)
ולנגע הצרעת התורה (באמצעות הכהן) לא מציעה שום דרך לטפל בנגע שפוגע באדם, רק יש לבודדו, ולבדוק את הנגע שנית ולפי סימני איבחון מסויימים על הכהן הבודק לפסוק מה ייעשה. בגד “מצורע” יש לכבס לפני המשך הטיפול (המשך עיון להלן).

“וְאִם דַּל הוּא וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת וְלָקַח כֶּבֶשׂ אֶחָד אָשָׁם לִתְנוּפָה לְכַפֵּר עָלָיו וְעִשָּׂרוֹן סֹלֶת אֶחָד בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן לְמִנְחָה וְלֹג שָׁמֶן” (י”ד, כ”א)
למה מצורע אינו מקבל “הנחה” כמו אישה יולדת?
מתוך
http://www.harav.org/Dmuto/ArticleDetail.asp?ID=1906
“על אשה יולדת (י”ב, ח’) נאמר: “ואם לא תמצא ידה די שה, ולקחה שתי תורים או שני בני יונה”. כך נאמר גם על קרבנו של חוטא (ה’, ז’): “ואם לא תגיע ידו די שה, והביא את אשמו אשר חטא שתי תורים או שני בני יונה”. אך לגבי המצורע אין “הנחה” כזאת, ואף אם הוא דל עליו להביא כבש, כמבואר בפסוק. ויש להבין: מדוע לא חסה התורה על מצורע עני ?
אלא אומרים חז”ל (עיין רבינו יונה, שערי תשובה שער ב’ סעי’ ז’): “שלושה הקב”ה שונאם: דל גאה, ועשיר מכחש וזקן מנאף”. נגע הצרעת בא לאדם על שדיבר לשון הרע; ומה שהביא אותו לדבר כך הוא גאוותו שהתגאה בה על אחרים. מכאן שאדם עני ושפל, אשר אין בליבו גאווה על אחרים, אינו חשוד לדבר לשון הרע, ולא להוציא שם רע על אחרים. ממילא לא קיימת מציאות שאדם עני מצטרע וצריך להביא קרבן בטהרתו.
ואם בכל זאת מצאנו אדם דל שדיבר לשון הרע – זה בוודאי מפני שאין הוא דל באמת. אדם כזה – מן הראוי לו שיביא כבש לקרבנו.(ע”כ)
והעיקר – אם
בֹּ֥הַק ה֛וּא פָּרַ֥ח בָּע֖וֹר טָה֥וֹר הֽוּא׃
קֵרֵ֥חַ ה֖וּא טָה֥וֹר הֽוּא׃
גִּבֵּ֥חַ ה֖וּא טָה֥וֹר הֽוּא׃
ושנהיה בעה”ית כולנו טהורים ובריאים עמו”ש
שבת שלום
שבוע טוב
להת