From:
Date: Sun, Mar 31, 2019 at 1:42 AM
Subject: ביום השמיני…. ויטבל אצבעו….יין ושכר …זאת החיה….
To:
הארה 1 – שם פרשתנו הוא שם הפרשה היחידי בתורה שהוא גם מספר (סודר). וגם אחד מארבעה שמות של ארבע הפרשות שהאות “ה” הידיעה – שמופיעה במילה שנבחרה כשם הפרשה, כמו בפרשתנו “השמיני” – הושמטה מהשם
הארה 2 – השבת היא שבת פרה. למעוניינים/ות נא לעיין ב –
הסבר מסורתי ב –
https://www.kipa.co.il/%D7%A9%D7%90%D7%9C-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%A8%D7%91/%D7%A9%D7%91%D7%AA-%D7%A4%D7%A8%D7%94/
משהו רפורמי ב –
http://www.reform.org.il/Heb/holidays/WeeklyPortionArticle.asp?ContentID=1307עיונים קודמים
(לא אצטט)
עיונים קודמים
תשע”ד
http://toratami.com/?p=124
תשע”ה
http://toratami.com/?p=356
(על – ויהי ביום השמיני, דרש דרש, זאת החיה אשר תאכלו– טמא/טהור)
תשע”ו
http://toratami.com/?p=553
(על – טקס שבעת ימי המילואים, ויהי ביום… ותצא אש מלפני ה’, היום השמיני, וישא אהרן את ידיו…, ותצא אש זרה… ותאכל… יין ושכר אל ישתו, סנפיר וקשקשת- שקץ, טומאת שרצים/נבלות)
פרשת שמיני – תשע”ז
http://toratami.com/?p=757
(על: ויהי ביום השמיני קרא משה…, ראיית כבוד ה’. ויבא משה ואהרן…. ויצאו ויברכו את העם, ותצא אש מלפני ה’…ותאכל אותם…. בקרובי אקדש, יין ושכר…, זאת החיה אשר תאכלו, וכל הולך על כפיו)
פרשת שמיני – תשע”ח
http://toratami.com/?p=974
(על: קח לך עגל… וכבר בעדך, את זה לא תאכלו… טמא…יטמא, וזה לכם הטמא בשרץ, טהור הוא).
פסוקים מההפטרה
וְנָתַתִּ֤י לָכֶם֙ לֵ֣ב חָדָ֔שׁ וְר֥וּחַ חֲדָשָׁ֖ה אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וַהֲסִ֨רֹתִ֜י אֶת־לֵ֤ב הָאֶ֙בֶן֙ מִבְּשַׂרְכֶ֔ם וְנָתַתִּ֥י לָכֶ֖ם לֵ֥ב בָּשָֽׂר׃
וְהִרְבֵּיתִי֙ אֶת־פְּרִ֣י הָעֵ֔ץ וּתְנוּבַ֖ת הַשָּׂדֶ֑ה לְמַ֗עַן אֲ֠שֶׁר לֹ֣א תִקְח֥וּ ע֛וֹד חֶרְפַּ֥ת רָעָ֖ב בַּגּוֹיִֽם׃
חידון השבוע
1.כמה פעמים מופיע הציווי :”לזרק את הדם…” (בנטיותיו השונות) בפרשות, ויקרא, צו, שמיני?
מתי למורה אסור ללמד? (לפי פרשתנו)
כמה (ואלה) עטרות קיבל היום השמיני למילואים?הקדמה כללית – ויהי ביום השמיני – מה היה בשבעת הימים שקדמו?
כן, לפני שבוע, לאחר סיום סדרת הציוויים השונים/”והדומים” על תהליכי הקרבת הקורבנות השונים, החל תיאור תהליך הקדשת הכהנים – חמישה במספר,= אהרן ו – 4 בניו.
ולפעמים אני תוהה, האם כל העסק – בניית משכן מפואר במדבר ע”י כ – 2 מליון עבדים שזה עתה יצאו לשחרור, ורק עברו מספר חודשים מהיציאה המבוהלת ממצריים. ולא רק בניית משכן מחומרים יקרי ערך אלא גם תפירת בגדים מפוארים לאהרן הכהן הגדול, וכל זה בתוספת ציוויים לשחיטת קרבנות יום יום והקרבתם לעולה — קשה לקבל שמעבר כזה קיצוני קרה במציאות. ואכן חז”ל כבק קבעו שבבניית המשכן אירעו כמה ניסים, החל העצי השיטים שהובאו ממצריים, שיעקב אבינו שתל אותפ, דרך בריאת זמנית של בעלי חיים לייצור עורות למכסה המשכן, עד לאבני השוהם וכדומה, ושלא נשכח את כלי הכסף, זהב ושמלות שבני ישראל “שאלו ” מהמצרים, ואת הביזה של חיילי פרעה שטבעו בים סוף (שהוטענה על גבי 54 מליון חמורים לוביים) –אז יש חומר לבניין ולבגדים, ולא חסרים אמנים, אומנים וכח אדם, אז שיהיה משכן מפואר וכהן גדול שלובש בגדי זהב ומעיל שמצלצל בפעמוניו ורימוניו
ומה שנכון – בזמן יציאת מצריים היו תרבויות קדומות שכנות לארץ כנען , תרבויות עשירות עם מקדשים עשירים, ולא חסרים דונמאות ארכיאולוגיות במצריים הקדומה. (אז מה? ייתכן ש – או שבני ישראל העתיקו והתחרו, או שלדעתי הצנועה, איזה סופר/עורך הגזים בתיאוריו “ההיסטוריים”, כדי להראות שבזמנו – כמה מאות שנים קודם לכן המשכן של בני ישראל במדבר כולל בגדי הכהן, לא היה פחות יפה ממקדשים אחרים והפולחן בו – שגם לפי רוב חז”ל לא התקיים במשך 40 שנות הנדודים במדבר) היה מפואר גם הוא, לפחות בכמויות בעלי החיים שהוקרבו – או שנכתב שהוקרבו. ואפשר להשוות את זה עם המשתה וטבח בעלי החיים בחנוכת והקדשת בית המקדש הראשון על ידי שלמה המלך.” זצ”ל” ) אז אם המשכן לא היה בשימוש ב – 40 שנות הנדודים, אולי גם הקדשת המשכן וחמשת כהניו, לא הייתה בדיוק כמו שכתוב, ויש לנו פה “קצת הגזמה” אם לא בתיואר פרטי תהליך הכנת הקורבנות לקרבתם, אז אולי בכמויות – ימים ובעלי חיים. למשל האם 5-6 אנשים (משה, אחיו ואחייניו, חייבים במשך שבעה ימים לאכול כחצי איל כל יום (ו – 20 + מצות לחם וכד’) והנותר למחרת “באש תשרופ”ו? אבל יש לנו פשט ווא מעניין
אז איך זה התחיל לפני שבוע —
— וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: {ב} קַ֤ח אֶֽת-אַֽהֲרֹן֙ וְאֶת-בָּנָ֣יו אִתּ֔וֹ וְאֵת֙ הַבְּגָדִ֔ים וְאֵ֖ת שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֑ה וְאֵ֣ת | פַּ֣ר הַֽחַטָּ֗את וְאֵת֙ שְׁנֵ֣י הָֽאֵילִ֔ים וְאֵ֖ת סַ֥ל הַמַּצּֽוֹת: {ג} וְאֵ֥ת כָּל-הָֽעֵדָ֖ה הַקְהֵ֑ל אֶל-פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: {ד} וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה אֹת֑וֹ וַתִּקָּהֵל֙ הָֽעֵדָ֔ה אֶל-פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: {ה} וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל-הָֽעֵדָ֑ה זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁר-צִוָּ֥ה יְהוָֹה֖ לַֽעֲשֽׂוֹת: {ו} וַיַּקְרֵ֣ב מֹשֶׁ֔ה אֶֽת-אַֽהֲרֹ֖ן וְאֶת-בָּנָ֑יו וַיִּרְחַ֥ץ אֹתָ֖ם בַּמָּֽיִם: {ז} וַיִּתֵּ֨ן עָלָ֜יו אֶת……וכו’ וכו’…
והטכס ממשיך , משיחה בשמן, שחיטת שלושה קורבנות שריפת שני קורבנות וחלק מהשלישי, הזאת דם, מריחת דם על תנוך אוזן, בהן היד הימנית, בהן הרגל הימנית של כל אחד מהכהנים ועוד… ועוד, כולל הכנת ארוחה חגיגית לבהנים, אירוע שיש להניח לקח כמה שעות כל יום, זקני ישראל והעדה מתקהלים היכןשהו בסביבה ומתבוננים, ובסיומו — .
…
וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל-אַֽהֲרֹ֣ן וְאֶל-בָּנָ֗יו בַּשְּׁל֣וּ אֶת-הַבָּשָׂר֘ פֶּ֣תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵד֒ וְשָׁם֙ תֹּֽאכְל֣וּ אֹת֔וֹ וְאֶ֨ת-הַלֶּ֔חֶם אֲשֶׁ֖ר בְּסַ֣ל הַמִּלֻּאִ֑ים כַּֽאֲשֶׁ֤ר צִוֵּ֨יתִי֙ לֵאמֹ֔ר אַֽהֲרֹ֥ן וּבָנָ֖יו יֹֽאכְלֻֽהוּ: {לב} וְהַנּוֹתָ֥ר בַּבָּשָׂ֖ר וּבַלָּ֑חֶם בָּאֵ֖שׁ תִּשְׂרֹֽפוּ: {לג} מפטיר וּמִפֶּ֩תַח֩ אֹ֨הֶל מוֹעֵ֜ד לֹ֤א תֵֽצְאוּ֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים עַ֚ד י֣וֹם מְלֹ֔את יְמֵ֖י מִלֻּֽאֵיכֶ֑ם כִּ֚י שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים יְמַלֵּ֖א אֶת-יֶדְכֶֽם: {לד} כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה צִוָּ֧ה יְהוָֹ֛ה לַֽעֲשֹׂ֖ת לְכַפֵּ֥ר עֲלֵיכֶֽם: {לה} וּפֶ֩תַח֩ אֹ֨הֶל מוֹעֵ֜ד תֵּֽשְׁב֨וּ יוֹמָ֤ם וָלַ֨יְלָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים וּשְׁמַרְתֶּ֛ם אֶת-מִשְׁמֶ֥רֶת יְהוָֹ֖ה וְלֹ֣א תָמ֑וּתוּ כִּי-כֵ֖ן
צֻוֵּֽיתִי: {לו} וַיַּ֥עַשׂ אַֽהֲרֹ֖ן וּבָנָ֑יו אֵ֚ת כָּל-הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר-צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה בְּיַד-מֹשֶֽׁה:
ואכן אהרן ובניו ממלאים פקודות ועוברים טכס מרשים ביותר (לאותה תקופה) כמשה (האח הקצת צעיר מאחיו אהרן) מדגים. הכל פתוח, ואין כל תגובה מהקהל או מאיזה יחיד, עתמהה !!!
וכך תהליך הקדשת 5 הכהנים חוזר על עצמו עוד שש פעמים למשך שבעהה ימים כשאהרן ובניו במעצר בית.. למה?
מתוך
https://www.etzion.org.il/he/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%99-%D7%A9%D7%91%D7%A2%D7%AA-%D7%99%D7%9E%D7%99-%D7%94%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%94%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%99
……….
טקס שבעת ימי המילואים
כדי לקדש את המשכן נערך בכל אחד משבעת ימי המילואים התהליך הזה (ח; יד-כד):
א. משה מזה משמן המשחה על המשכן, על הכלים, על הכוהנים ועל בגדי הכהונה (ראה ח; ה-יג).
ב. מקריבים שלושה קרבנות:
1) פר – חטאת; מזים מן הדם על המזבח (למעלה).
2) איל – עולה; מזים מן הדם על המזבח (למטה).
3) איל – מילואים; מזים מן הדם על הכוהנים.
(משום מה מריחת הדם על תנוך האוזן והבהנים אינה מוזכרת ברשימה לעיל)
……כדי לקדש את המשכן די למשוח אותו בשמן המשחה (ראה בראשית כ”ח; יח-כב!), אולם לקידוש המזבח והכוהנים דרוש תהליך נוסף, שכן האדם צריך לזכור שטבעו איננו מאפשר לו להיפגש עם הקב”ה: הקב”ה – שמימי, ואילו האדם – ארצי. להתעלות האדם והמזבח שעליו יקריב קרבנות דרוש תהליך מורכב יותר, הכולל הזאת דם על המזבח ועל אוזני הכוהנים, ידיהם ורגליהם. הדם (“כי הדם הוא הנפש”), וכמוהו אוזניו, ידיו ורגליו של האדם, משמשים סימנים ברורים למטרה הא-לוהית של בריאת האדם וליכולתו לעבוד את הקב”ה [שימו לב שמיד לאחר מתן תורה מכנה הכתוב את המזבח בשם “מזבח אדמה” (שמות כ; כא), הרומז לבריאת האדם בגן עדן “עפר מן האדמה” – עפר שנלקח, על פי המדרש, מהר המוריה, מקום העקדה והמקדש].
מדוע שבעה ימים?
מדוע צריך לחזור על קידוש זה במשך שבעה ימים רצופים?
הזכרת המספר שבע מקשרת במקרא תמיד לפרק א של ספר בראשית, דהיינו: לסיפור שבעת ימי הבריאה. פעולת הקידוש הראשונה של הקב”ה הייתה הבדלת היום השביעי לציון סיום תהליך הבריאה (בראשית ב; א-ד). המנוחה ביום השביעי מזכירה לאדם את המטרה הא-לוהית לבריאתו. סיפור הבריאה בשבעה ימים הוא דוגמה למושג “קדושה” – התכלית הא-לוהית של הבריאה.
כל תהליך הכולל את המספר שבע (ויהיו אלה שבעה חפצים, שבע פעמים, שבעה ימים, שבעה שבועות, שבע שנים וכו’) מדגיש את חובת האדם להכיר בתכלית בריאתו. בחזרה על תהליך קידוש המזבח והכוהנים במשך שבעה ימים מודגשת תכלית המזבח – להוות מכשיר להתקרבות האדם לקב”ה [גם כאן ניתן למצוא קשר בין פעולת המשכן ובין תכלית הבריאה: מדרשים רבים מתייחסים לבניית המשכן כאל השלמת הבריאה; והשווה שמות ל”ט; לב לבראשית ב; א ושמות ל”ט; מג לבראשית א; לא וב; ג].
…(ע”כ)
ומתוך אוסף מדרשי חז”ל על ימי המילואים ב –
http://www.aspaklaria.info/020_KAF/%D7%9B%D7%94%D7%95%D7%A0%D7%94%20%20%20%D7%9E%D7%9C%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9D.htm
….. זהר:
כנגד זה (שלמעלה) יש ז’ ימי מילואים להכהן שלמטה, כדי שימצא הכל כעין שלמעלה. ועל כן נקראים ימי מילואים, ימי ההשלמה, כדי שיושלם הכהן (שהוא כנגד חסד), בשאר ימים אחרים (של ז’ הספירות), כדי להשלים שבע (ספירות) ביחד, ועל כן נקראים אלו ימי מילואים משום ששאר ספירות האחרות נתאחדו בו. מה זאת אומרת, שאם הכהן נתעורר (להשפיע) מתעוררות עמו גם שאר הספירות להשפיע. ומשום זה כתוב ומפתח אהל מועד וגו’, עד יום מלאת וגו’, ז’ ימים ודאי, אז מתעטר הכהן למטה כעין שלמעלה, כדי שבשעה שהכהן שלמטה יתעורר, יתעורר על ידו הכל למעלה, ותמצאנה הברכות למעלה ולמטה… (צו קסט, ועיין שם עוד)
פתח רבי אלעזר ואמר, ויהי ביום השמיני קרא וגו’, ומהו יום השמיני, אלא כתוב ומפתח אהל מועד וגו’, כי שבעת ימים ימלא את ידכם, כי שבעת ימים וגו’. בשבעת ימים היה צריך לומר… אלא אשרי הם הכהנים שמתעטרים בעטרותיו של המלך הקדוש, ומשוחים בשמן המשחה הקדוש, שעל ידי זה מתעורר שמן העליון המשקה לכל שבע (הספירות), שנמשחות מאותו משחת קדש, וכל אלו שבעת הנרות נדלקים ממנה, ומשחת קדש היא כלל של כל השבעה. ולמדנו שהם רק ששה ימים, והם כלולים בזה, וזו היא כלל כולם (הבינה), ומשום זה כתוב שבעת ימים ימלא… ובכל דבר צריכים להראות מעשה (למטה), ועל כן נעשה באהרן מעשה למטה, כדי שיעורר כך למעלה, וימצא הכל באופן אחד, ואז
רש”ר הירש:
לקדש אותם – ההכנה למקצע החדש דורשת הבדל מן ההוה השונה במהותו. פר אחד – הכהן צריך להיות פעיל במשרתו, על כך רומז הפר. כן עליו להיות תמיד על המשמר בכל הרצינות, ולכן קרבן זה הוא חטאת. ואילים – הכהן הוא מורה הדרך לעדה, כך שמשרתו אומרת כבוד, ובתפקיד זה עליו לחתור לשלימות אפשרית, לכך האיל הרומז על כך הוא עולה. אמנם יש לכהנים במשרתם גם יתרונות, ועל כך רומז איל המלואים. לחם – …מציינים את העושר החמרי התלוי בכהונה, לכהן אין אמנם בסיס חמרי איתן, המתנות ניתנות למי שהבעלים רוצים לתתן, ומהם יש מתנות בלי שיעור קבוע, אך המתנות יהיו לו בה במדה שהכהן מגשים את דבר ה’ בהופעה מאירה ואומרת כבוד מול העם. המנחות מזהירות את הכהן גם כן לבל ישתמש בכהונתו כדי להשיג מותרות, עליו להסתפק ברקיק הפשוט כמו בחלה העשירה. (שמות כט ב)
מתברכים כל העולמות, והברכות נמצאות על ידי הכהן, וכאן נשלם הכהן בכל השלמות כראוי. (שמיני כו, ועיין שם עוד)….(ע”כ)
הכל טוב ויפה. אהרן ובניו נכנסים לתפקיד הגבוה ביותר באומה (אחרי משה שמקבל הוראות ישירות מפי א-להים) (מדוע הם? מדוע ה’ בחר בבני אהרן לתפקיב הזה שהוענק להם לדורות – “לחק עולם” (למרות ש- עובדה ששניים מבני אהרן נהרגים במהלך הטכס, וכל כמה שחז”ל והבאים אחריהם, צובעים בורוד את שריפת הבנים הצדיקים “שתויי היין” , עדיין זה מעשהלא נאה – בלשון המעטה)
ומה שגם חסר זה מעורבות הנשים. הן לא בעסק. אין להן כל חשיבות – אחרי שתרמו את תכשיטיהן, תפרו, רקמו וכו’
.אהרן ובניו שבעה ימים במאסר בית” – כנראה ללא נשותיהם. שניי בני אהרן מתים – היכן אמא אלישבע? והעם ששמח בהתחלה- בוכה בסוף (המשך להלן),—
—- קדימה ליום השמיני
פסוקי השבוע
וַיִּרְחַץ אֶת הַקֶּרֶב
יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ
כֹּל אֲשֶׁר אֵין לוֹ
ערב שבת שלום
פתיחה
בעיונים קודמים יש כמה סיכומי הפרשה,אולם לשם רענון בקצרה – שוב מתוך ויקיפדיה ב –
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%99
תוכן הפרשה
חטא נדב ואביהוא
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נדב ואביהוא
בתחילה מתנהל היום שמיני לאחר ימי המילואים כפי שנצטווה משה: אהרן ובניו מקריבים את הקורבנות המיוחדים ליום זה; משה ואהרן יוצאים לברך את העם; וה’ מתגלה לבני ישראל. ואולם אז חורגים נדב ואביהוא בני אהרן מן הציווי, לוקחים איש מחתתו, שמים עליהן קטורת, ומקריבים אש זרה לפני ה’. מלפני ה’ יוצאת אש ואוכלת אותם. אהרן ובניו הנותרים מקבלים הוראות מיוחדות כיצד להתנהג במצב זה, ונאסר עליהם להתאבל. סדר היום ממשיך להתנהל, אך חלה בו אי-הבנה נוספת בין משה ובין אהרן ובניו בעניין אכילת קרבן החטאת.
מאכלות אסורים
בחלק השני של הפרשה מופיעים דיני מאכלות אסורים, ומפורטים החיות, הבהמות, הדגים והשרצים המותרים באכילה וכן העופות האסורים באכילה. בנוסף מופיע פירוט קצר של דיני טומאה וטהרה.
נושאים ופסוקים לעיון נוסףוַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֔י קָרָ֣א מֹשֶׁ֔ה לְאַֽהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו וּלְזִקְנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל: {ב} וַיֹּ֣אמֶר אֶֽל-אַֽהֲרֹ֗ן קַח-לְ֠ךָ֠ עֵ֣גֶל בֶּן-בָּקָ֧ר לְחַטָּ֛את וְאַ֥יִל לְעֹלָ֖ה תְּמִימִ֑ם וְהַקְרֵ֖ב …. וְאֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר קְח֤וּ שְׂעִיר-עִזִּים֙ לְחַטָּ֔את וְעֵ֨גֶל וָכֶ֧בֶשׂ בְּנֵֽי-שָׁנָ֛ה תְּמִימִ֖ם לְעֹלָֽה: {ד} וְשׁ֨וֹר וָאַ֜יִל לִשְׁלָמִ֗ים לִזְבֹּ֨חַ֙…. וּמִנְחָ֖ה בְּלוּלָ֣ה בַשָּׁ֑מֶן… } וַיִּקְח֗וּ אֵ֚ת אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה מֹשֶׁ֔ה אֶל-פְּנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַֽיִּקְרְבוּ֙ כָּל-הָ֣עֵדָ֔ה וַיַּֽעַמְד֖וּ ….
בקריאה ראשונה – קצת ברפרוף, פשט הכתוב – פשוט. אבל בקריאה שנייה ושלישית מתעוררות התמיהות, -מתי היה היום השמיני? מי מדבר עם מי? מה למה וכמה לוקחים ומה עושים עם בעלי החיים? כבר עיינתי באחד מעיוני הקודמים על תיארוך היום השמיני, אוסיף פירוש – אבן עזרא (בשמות פרק מ’) – מתוך – –
http://www.daat.ac.il/daat/olam_hatanah/mefaresh.asp?mefaresh=ezra&book=2&perek=40
ביום –
מחלוקת הוא יש אומרים:
כי יום השמיני למלואים היה יום ראש חדש ניסן. והוצרכו לומר כי בשלשה ועשרים יום לאדר הקים משה את המשכן, והנה יום תחלת המלואים היה משה סותרו ובונהו להרגיל הכהנים. ואמרו: כי השעיר שדרש משה והנה שורף הוא שעיר ראש חדש. והנה ציווה השם שיקים משה המשכן באחד לחדש הראשון ולא יסתרנו עד יום נסוע הארון.
והנה מצאנו בספרי כי מישאל ואלצפן היו הטמאים לנפש אדם. והנה יום שמיני למלואים הוא שמיני לחדש. ויש כדמות ראיה על זה.
האחת:
למה לא הזכיר הכתוב שהיה משה מקים את המשכן וסותרו ואנה יהיה פתח אהל מועד אחר שיהיה נסתר. כי כתוב ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה?
ועוד כתוב: ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת. וזהו שדרש משה.
ועוד: אם היה שעיר ראש חדש, למה לא הזכיר שנים פרים ואיל אחד ושבעה כבשים. וכאשר הזכיר מלבד עולת הבקר. היה ראוי שיאמר מלבד עולת החדש?.
והנה על דרך הפשט ביום החדש הראשון הייתה תחלה הקמת המשכן. והנה זה המשכן הראשון הקימוהו ביום א’ לחדש הראשון. והחלו לבנות הבית הראשון שהוא המשכן השני בחדש השני שהוא אייר בשני לחדש. כי כן כתוב: בחדש השני בשני. ובתלמודנו כתוב: כי יום חמישי יצאו ישראל ממצרים. ואם הוא דרך קבלה נקבל ואם הוא דרך סברא לפני יום חמישי יצאו, כי אין בין שנה פשוטה לתחלת שנה אחרת פחות מג’ ימים. כי שנת חסרון שנ”ג וש”נ יצאו בשביעית. ואם מעוברות הם חמישה בחסרון. ובעבור שהכתוב אמר: ביום השבת יערכנו נראה כי ביום השבת ערך משה הלחם על השלחן. והנה ביום שישי הוקם המשכן או ביום שבת. אף על פי שאין זה ראיה גמורה, כי יוכל הטוען להשיב: ביום השבת יערכנו הכהן. אחר שהוקם המשכן וערך משה הלחם.
הנה הזכיר במעשה, כי הקים משה המשכן כאשר אמרתי בשני המקצועות. והלוים שהם ממשפחתו הקימוהו כי איננו מעשה יחיד. ונתן האדנים למטה ואחר כן שם הקרשים ואחר כן הבריחים ואחר כן הקים העמודים בעבור הפרוכת ומסך פתח האהל. ואח”כ פירש האהל ושם עליו המכסה ואח”כ שם הארון לפאת ים ונתן הלוחות בארון ושם עליו הבדים ונתן את הכפורת על הארון מלמעלה ונתן השלחן וערך עליו לחם הפנים. והנה יורה כי בבקר היה זה. ואמר: ויעל הנרות אחר כן בלילה והעלה בבקר העולה היא עולת תמיד וכן עשה בין הערבים. וביום הזה משח משה את המשכן ואת כל כליו ומזבח העולה ואת כל כליו ואת הכיור ואת כנו ונקהלה העדה אל פתח אוהל מועד. ורחצו אהרן ובניו במים והלביש את אהרן בגדי הקדש גם הלביש בניו ונמשחו בשמן הקדש והגיש פר בן בקר ואילים שנים ושחט את הפר וחטא על המזבח והקטיר את האימורים ושחט האיל וזרק את דמו על המזבח. והקטיר את האיל ושחט גם איל המלואים וזרק את דמו על המזבח והאימורים עם שוק הימין וגם חלת מצה אחת וחלת לחם שמן הכל הקטיר המזבח. ככה עשה שבעת ימי המלואים. וככה כתוב: ופר חטאת תעשה ליום על הכפורים. לכל יום ומשחת המזבח לקדשו. וכתוב: שבעת ימים תכפר על המזבח ומשחת אותו לקדשו והנה הטעם ככה תעשה כל שבעת ימי המלואים.
וכתוב: ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אותו ויקדש את המזבח ז’ ימי המלואים. אז החלו הנשיאים להקריב לחנוכת המזבח וככה היה מקריב אהרן עגל בן בקר לחטאת לכפר בעדו. והעלה גם האיל שלו. ועגל וכבש שהוא קרבן העם העלה עולה, אחר ששחט שעיר החטאת וחטאהו כאשר עשה לעגל החטאת אשר לו, לזרוק דמו ולהקטיר האימורים רק חטאת הכהן לא יאכלנה כהן. על כן נשרף בשר הפר מחוץ למחנה וחטאת הצבור שהוא שעיר עזים יאכלוה הכהנים. וכל זה היה אחר עולת הבקר. ואחר כל זה הקריב עולת נחשון וחטאתו. והנה נשלמה חנוכת המזבח אחר תשעה עשר יום לחדש הראשון.
ואל תשים אל לבך דברי הטוען כי אימתי עשה קרבנות החג כי ישראל לא עשו במדבר סיני רק חג הפסח לילה אחד ולא שמרו חג המצות. כי כן כתוב: והיה כי יביאך ה’ שבעת ימים תאכל מצות. ופירוש והיה היום הזה לכם לזכרון. לדור הבא אחר כן לקבוע יום צאתכם מקרא קודש. כי היה ביום הראשון נסעו מגושן.
ועוד כי במדבר סיני אין להם לחם שיעשו מצוות שבעת ימים אע”פ שהיו קרובים מהישוב דבר גדול היה שמצאו לחם לעשות ולאכול על מרורים עם הפסח לילה כי עם רב היה מאד. והנה על דרך הסברא היה מקריב משה שבעת ימי המילואים עולת תמיד וביום השבת שני כבשים אי זה יום שהיה לשבעת ימי המילואים הקריב עולת שבת. ואחר כן קרבן המלואים וכל זה נכון רק מה נעשה בחנוכת המזבח ביום השבת?! (ע”כ)
מתוך פירוש “אור חיים” לדיבורים ולפעילויות ל היום השמיני ב –
ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל”
משה קרא לאהרן ובניו, כדי לתת להם גדולה. אדם שנדרש לתת גדולה לזולתו, אפילו כאשר מדובר באחיו, קשה לו לעשותה בשלמות גמורה: א. במהירות ללא עיכובים. ב. בבת אחת ולא בהדרגה. ג. בפרסום לפני רבים.
באה התורה ואומרת, שמשה שלט על עצמו ועשה את ציווי ה’ בשלמות הראויה, באותן שלוש בחינות: “ביום השמיני” – כלומר, מיד ביום השמיני בבוקר, קרא משה לאהרן ובניו במהירות ללא עיכובים.
“לאהרן ולבניו” – משה ירד מגדולתו מיד ומינה אותם בבת אחת, ולא מינה אותם בזה אחר זה, שאז היה מצב שאהרן כהן וגם משה, כי עדיין לא מינה את בניו “ולזקני ישראל” – משה רבנו עשה זאת בפני רבים.
משה קרא לאהרן ובניו, כדי לתת להם גדולה. אדם שנדרש לתת גדולה לזולתו, אפילו כאשר מדובר באחיו, קשה לו לעשותה בשלמות גמורה: א. במהירות ללא עיכובים. ב. בבת אחת ולא בהדרגה. ג. בפרסום לפני רבים. באה התורה ואומרת, שמשה שלט על עצמו ועשה את ציווי ה’ בשלמות הראויה, …באותן שלוש בחינות:
כנגד המהירות אמר ‘ביום השמיני’, פירוש בהיות הבוקר טהור לב לא עכב, אלא תיכף קרא לאהרן לתת לו הכהונה ולא נתעצל. ב’ עשה הדבר בצירוף בחינת ההדרגה שנתן הכהונה לאהרן ולבניו יחד, הגם כי בזה יגדל העצבון בלבו שיראה גדולה מושכת לאהרן ובניו, ואשר יעצב אל לבו יעשה הדבר בהדרגות, בתחילה יקרא לאהרן ואחרי כן לבניו, כי לא היה הכרח בקריאת הבנים אז עם אהרן. הג’ במצב כל הזקנים דכתיב ‘ולזקני ישראל’, לעשות הדבר בפומבי בפני רבים ונכבדים, וזה יורה על שלימות הרצון לעשות רצונו יתברך וכפה הרגשותיו.(ע”כ
וחלק תשובות מתוך אוסף פירושי חז”לינו על הפסוקים ב-
http://www.pash.co.il/Default.aspx?TorahID=2952
….
ויקרא פרק ט פסוק ג
וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אל מי פונה משה כאן ומצווה עליו לדבר אל בני ישראל? מדוע משה לא מדבר איתם ישירות? פירוש "לאמר" כאן. רמב"ן וטעם ואל בני ישראל תדבר לאמר. שיאמר להם אהרן כן, כי רצה שיהיה אהרן המצווה בשם ה' והוא המקריב הקרבנות, לגדלו בעיני העם. והנכון, שטעמו ואל בני ישראל תדבר אתה והזקנים הנזכרים, כי לכך קראם שידברו לישראל, כדרך ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם משכו (שמות יב כא). או אמר לכל אחד מן הזקנים, ואל בני ישראל תדבר, ושיעור הפרשה, ויאמר אל אהרן קח לך, ואל הזקנים אמר ואל בני ישראל תדבר לאמר. כי המדבר לרבים יאמר סתם לכל אחד מצותו, כדרך, ואצו אתכם בעת ההיא לאמר וגו' חלוצים תעברו (דברים ג יח), וכן רבים במשנה תורה: ור"א אמר (בפסוק ו) כי טעם ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו, (שם) שכבר אמר להם משה זה הדבר. ואם כן, יתכן שיהיה שיעור הפסוקים האלה כך, קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל, ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' אותי תעשו וירא אליכם כבוד ה', ויאמר אל אהרן קח לך עגל וגו', ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו לכם שעיר עזים. והנה קצר בתחילה ופירש בסוף: ואיננו נכון, אבל אחר שהזכיר להם הקרבנות, ויקחו את אשר צוה משה, חזר ואמר להם, זה הדבר אשר צוה ה' תעשו, שיקריבו הקרבנות על הסדר שיצום, ואחר כך יראה להם הכבוד. ובעבור שאמר, כי היום ה' נראה אליכם, חזר ואמר שיראה להם בכבודו:
אור החיים
תדבר לאמר. צריך לדעת מה טעם ידבר כאן אהרן לישראל ולא משה הרגיל ואולי כי לצד שאמר להם למי זהב התפרקו וגו’ לזה יצו ה’ אליו כי ידבר להם להביא כפרה שעיר עזים הפה שאסר הוא הפה שהתיר וכבר כתבנו בכמה מקומות דברי רז”ל כי החטא יפעיל הגנאי במקומו והתיקון צריך להיות מכוון כנגדו והוא אומרו תדבר לאמר פי’ תדבר דיבור שיש בו מעלה וזכות כנגד דיבור שהיה בו השפלה אשר פרע בו את העם. עוד נראה כי לצד שעלה אהרן במעלה הנפלאה הלז מתוך כל ישראל בו בחר ה’ לז”א אליו משה שידבר לישראל אמירות רכות והוא אומרו לאמר….
או יהיה פירושו ע"ד קשוט עצמך תחילה כו' (ב"ב ס;) לפיכך מתחילה קח לך עגל בן בקר לקשט את עצמך תחילה ואח"כ ואל בני ישראל תדבר לאמר שיתקשטו גם המה ואז גם המה יכולין לקשט אחרים וזהו לשון לאמר. קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה:
מהו עניינם של קרבנות אלו? היכן נצטוו עליהם? בין קרבנות אלו לבין קרבנות יום הכיפורים.
בעלי טורים ועגל וכבש. כבש לכבוש מעשה העגל. ואיל שהיה מרקד לפני ה' כאיל, והיינו דכתיב (תהלים כט, ו) וירקידם כמו עגל: רמב"ן והנה הקרבנות האלו לא הוזכרו בפרשת וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי (שמות כט א), כי שם לא צוה רק על המלואים, ובשבעת הימים וקרבנותיהם מלאו ימי מלואיהם, כי עתה ביום השמיני הם עצמם יקריבו הקרבנות. והנה הקרבנות הללו כחנוכה להם, כענין מנחת חביתים לדורות ביום המשח אותו (לעיל ו יג יד): ויתכן כי לכפר על מעשה העגל הוסיף להם עתה הקרבנות הללו, כי כאשר צוה וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם, עדיין לא נעשה העגל, כאשר פירשתי (שם ח ב), לכך לא הזכירם שם. ולא כדברי רש"י שאמר שם (שמות כט א) כי הפר לכפר על מעשה העגל, אבל היו הפרים ההם לחטא על המזבח ועל אהרן ועל בניו ולקדש אותם, והעגל הזה ביום השמיני לכפר על מעשה העגל: והנה קרבן אהרן כקרבנו ביום הכפורים בשוה, וחטאת העם כחטאתם ביום הכפורים, שעיר עזים אחד לחטאת. וכך אמר בתוספתא של פרשת מלואים בת"כ (שמיני מלואים ד) שהעגל הזה לכפר על מעשה העגל, ודרשו, וכי מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן, אלא אמר להם יש בידכם בתחילה ויש בידכם בסוף, יש בידכם בתחילה שנאמר (בראשית לז לא) וישחטו שעיר עזים, ויש בידכם בסוף, שנאמר (שמות לב ח) עשו להם עגל מסכה, יבא שעיר ויכפר על מעשה שעיר, יבא עגל ויכפר על מעשה עגל: ונראה כי בעבור היות טעם החטאת של אהרן כטעמו ביום הכפורים, שרף אותו כאשר ישרף של יום הכפורים, אף על פי שהיה זה חטאת חיצונה, כי לא פירש משה שיעשה כן. ואולי נצטוה בכך, והכתוב לא חשש להאריך, כי לא יעשה רק מה שיאמר משה, ולא יאמר משה רק מה שצוה ה':... עיון בדברי חז"ל על עניינם של קרבנות אלו כלי יקר קחו שעיר עזים לחטאת. לכפרה על מה שזבחו זבחיהם לשעירים לכך נאמר לזבוח לפני ה'. ולא לשעירים כדרך שעשו בזביחה לעגל כאמור. ובתורת כהנים (ויקרא ט ג) דרשו מה ראו ישראל להביא יותר מן אהרן אלא אמר להם משה אתם יש בידכם מתחילה ויש בידכם מסוף. בתחילה שנאמר (בראשית לז לא) וישחטו שעיר עזים, בסוף שנאמר (שמות לב ח) עשו להם עגל מסכה, יבא שעיר ויכפר על מעשה שעיר, יבא עגל ויכפר על מעשה עגל, אבל אהרן לא היה לו חלק כ"א בעגל ע"כ. ויש לדקדק למה הוציא את אהרן מכלל מעשה דשעיר עזים והלא גם לוי היה במעשה ההוא ואדרבא שהיה לו חלק גדול במעשה ההוא יותר על אחיו כמו שפירש"י על פסוק שמעון ולוי אחים, (בראשית מט ה) ועוד למה הזכיר לשון קודם וסוף הל"ל אתם יש בידכם ב' עבירות ולמה תלה העון במוקדם ומאוחר, ועוד מה ענין כפרת שעיר עזים לכפרת עון העגל, גם פסוק ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה'. צריך ביאור כי לא פורש בו להיכן קרבו, ומהו שאמר זה הדבר אשר צוה ה' תעשו מה יעשו עוד נוסף על מה שכבר עשו. והקרוב אלי לומר בהיתר ספיקות אלו. שבעל מדרש זה סובר שהא בהא תליא שאותו מעשה של וישחטו שעיר עזים היה סבה גם למעשה עגל, יען כי מהידוע שמדת הקנאה שהיתה באחי יוסף גרמה להם אותו מעשה של וישחטו שעיר עזים ומאז נשתרשה בתוכם מדת הקנאה לדורות כמ"ש (תהלים סט י) כי קנאת ביתך אכלתני. היא קנאת בית ישראל המצויה בין ישראל בכל הדורות יותר מבכל האומות עד שיצא העגל הזה מתוך שרבים קנאו במשה במחנה כקרח ועדתו, וכן באותו זמן רבים קנאים פגעו בו וזאת תורת הקנאות לחשוב עליו עלילות דברים לאמר כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו. כדי לפרוק עולו מעליהם ולמנות עליהם העגל הזה העצב נבזה האחוז בחבלי בוז כי הקנאה המסבבת פירוד הלבבות היא שעמדה להם שנפרדו איש מעל אחיו כי בטלו מצות ואהבת לרעך כמוך. וזהו החטא הקודם המסבב גם המאוחר שלסוף פנו עורף גם אל ה' ובטלו מצות ואהבת את ה' אלהיך. ומטעם זה ארז"ל (ב"ר לח ו) שכל זמן ששלום בין ישראל אפילו עובדים ע"ז הנח לו שנאמר (הושע ד יז) חבור עצבים אפרים הנח לו אבל חלק לבם עתה יאשמו...., וכן מצינו (מלכים א' יב כח) בירבעם שעשה העגלים מקנאתו במלכות שלמה. ובהצעה זו מיושב, מה שלא היה אהרן צריך להיות לו חלק בכפרה שהוא על הקודם וישחטו שעיר עזים, דהיינו פירוד הלבבות שהיו בין האבות כי כבר תיקן אהרן זה במה שאחז במדת השלום כי שמוע מזבח טוב. וכן ישראל ראו לתקן שניהם ביום זה ז"ש ויקרבו כל העדה וגו' כי כשראו כל העדה שהם צריכין לכפרה על וישחטו שעיר עזים שגרמה להם הקנאה ופירוד הלבבות, ועל המאוחר והוא מעשה העגל שעל ידו נתרחקו מעל ה' ופנו אליו עורף ולא פנים, הנה זולת הקרבן ראו לתקן כל זה במעשה ממש שלא יהיה כטובל ושרץ בידו, וז"ש ויקחו את כל אשר צוה משה היינו הקרבנות ויקרבו כל העדה שקרבו זה אל זה בקירוב הלבבות וקיימו וקבלו עליהם להיות באחוה וריעות לתקן חטא הקודם מעשה שעיר עזים הבא מתוך פירוד הלבבות, ואח"כ תקנו גם חטא המאוחר ויעמדו לפני ה' כי פנו אל הש"י פנים ולא עורף, וכאשר ראה משה כושר לבבם זה עם זה, וכי היו שלמים עם ה', היה הדבר ישר מאד בעיניו כי טוב הוא יותר מן הבאת קרבן כמ"ש (שמואל א' טו כב) הנה שמוע מזבח טוב. ועל זה אמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו כי כלום צוה ה' על דברי עולה וזבח כ"א לשמוע בקול ה' כי בזה הדבר......
.
מדוע העגל של הציבור הוא קרבן עולה, והעגל של אהרון הוא קרבן חטאת (בפסוק הקודם)?
……..
כלי יקר
[מובא בפירושו לפסוק ב’] קח לך עגל בן בקר לחטאת. יש מקשים למה עגל של אהרן בא לחטאת ועגל של ישראל בא לעולה, ואמרו בזה לפי שבחטא העגל לא חטא אהרן במחשבה שהרי ודאי לא נתכוין לשם ע”ז כלל ועיקר חטאו היתה במעשה שעשה העגל בפועל כמ”ש (שמות לב לה) ויגוף ה’ את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן. מה ת”ל אשר עשה אהרן אלא להורות בא שאהרן לא חטא כ”א בעשיית העגל, ולא במחשבה, ע”כ קרבנו עגל לחטאת המכפר על חטא המעשה, אבל ישראל שחטאו גם במחשבה כי ודאי לשם ע”ז נתכוונו ע”כ קרבנם עגל לעולה הבא על חטא ההרהור. ומה שקשה על פירוש זה הלא ישראל חטאו גם במעשה שהרי השתחוו לו ויזבחו לו ולמה לא הביאו לכפרה עגל לחטאת. נ”ל שעל חטא הזביחה הביאו לכפרה השעיר לפי שנאמר (ויקרא יז ז) ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים והיכן מצינו שזבחו ישראל לשעירים שאמר לשון עוד אלא ודאי שעל מה שנאמר בעגל ויזבחו לו קאי כי זביחה זו ודאי היתה לשעירים לשדים לא אלוה כי כל המעשה ההוא היה מעשה שטן ושעירים ירקדו שם (ישעיה יג כא) ע”כ נאמר קחו שעיר עזים לחטאת אבל אהרן שלא זבח לו כלל הביא עגל לחטאת לכפר על מה שעשה העגל.(ע”כ.)וַיִּקְרַב אַהֲרֹן אֶל הַמִּזְבֵּחַ —
מה עשה אהרן בעזרת בניו ביום השמיני, לפני מות נדב ואביהו (וברוב חוצפתי, אנסה לתת לזה הערכת
זמן בדקות)
— וַיִּשְׁחַט אֶת עֵגֶל הַחַטָּאת ——————————————– 15 דק’
— וַיַּקְרִבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת הַדָּם אֵלָיו ————————————-5 דק’
— וַיִּטְבֹּל אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם ————————————————– 1 דק’
— וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ———————————————— 5 דק’
— — וְאֶת הַדָּם יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ: ——————————— 2 דק’
— וְאֶת הַחֵלֶב וְאֶת הַכְּלָיֹת וְאֶת הַיֹּתֶרֶת מִן הַכָּבֵד מִן הַחַטָּאת
הִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה ——————————————————– 7 דק’
— וְאֶת הַבָּשָׂר וְאֶת הָעוֹר שָׂרַף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: ——————– 30 דק’
—- וַיִּשְׁחַט אֶת הָעֹלָה————————————————— 15 דק’
— ויַּמְצִאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֵלָיו אֶת הַדָּם ———————————- 5 דק/
— וַיִּזְרְקֵהוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב——————————————- 5 דק’
— וְאֶת הָעֹלָה הִמְצִיאוּ אֵלָיו לִנְתָחֶיהָ וְאֶת הָרֹאשׁ ——————– 15 דק’
— וַיַּקְטֵר עַל הַמִּזְבֵּחַ————————————————– 7 דק’
— – וַיִּרְחַץ אֶת הַקֶּרֶב וְאֶת הַכְּרָעָיִם ———————————– 10 דק’
— וַיַּקְטֵר עַל הָעֹלָה הַמִּזְבֵּחָה —————————————- 7 דק’
—-וַיִּקַּח אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וַיִּשְׁחָטֵהוּ וַיְחַטְּאֵהוּ כָּרִאשׁוֹן— 15 דק’
—- וַיַּקְרֵב אֶת הָעֹלָה וַיַּעֲשֶׂהָ כַּמִּשְׁפָּט:–??————————— 15 דק’
— וַיַּקְרֵב אֶת הַמִּנְחָה וַיְמַלֵּא כַפּוֹ מִמֶּנָּה —————————- 5 דק’
—- וַיַּקְטֵר עַל הַמִּזְבֵּחַ ———————————————– 7 דק’-
— וַיִּשְׁחַט אֶת הַשּׁוֹר וְאֶת הָאַיִל————————————- 30 דק’
— וַיַּמְצִאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת הַדָּם אֵלָיו ——————————— 5 דק’
— וַיִּזְרְקֵהוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב ————————————– 5 דק’
— וְאֶת הַחֲלָבִים מִן הַשּׁוֹר וּמִן הָאַיִל הָאַלְיָה וְהַמְכַסֶּה
וְהַכְּלָיֹת וְיֹתֶרֶת הַכָּבֵד
— וַיָּשִׂימוּ אֶת הַחֲלָבִים עַל הֶחָזוֹת
— וַיַּקְטֵר הַחֲלָבִים הַמִּזְבֵּחָה ———————————— 7 דק’
— וְאֵת הֶחָזוֹת וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין הֵנִיף אַהֲרֹן תְּנוּפָה ————– 5 דק’
סה”כ עבודת אהרן ובניו התארכה כ – 200 דקות
ואז
וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת (ידו) יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרֲכֵם —- ??? דק’
(המשך להלן
יש פה סדרה ארוכה של פעילויות שיש להניח שנעשו לפי הסדר (קצת לא ברור לי מה קרה עם החלבים והחזות – מתי הם הופרדו???) אינני בקי באנטומיה של בעלי החיים
כל הכבוד לאהרן שעשה את כל עבודות לעיל – בגילו. (לדעתי – זולא עבודה קלה)וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת (ידו) יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרֲכֵם ……. וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם
מה ברך אהרן ומה ברך משה?
מתוך
https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/shmini/tab.html
……
בפירושו לפסוקנו אומר גם רש”י שהכוונה לברכת כוהנים, ורמב”ן מקשה עליו, שהרי על פי זה יוצא שאהרון בירך את העם בברכת כוהנים עוד לפני שניתן הציווי לברכה זאת. אבל הרמב”ן תירץ מייד את קושיתו בציינו, שמייד
אחרי ברכת כוהנים שבספר במדבר מתחילה פרשת הנשיאים כותרת “ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן” )ז, א(. אם נקבל שיש קשר כרונולוגי בין הפרשיות, נמצא שהציווי על ברכת כוהנים ניתן זמן קצר לפני שהנשיאים
התחילו בקרבנותיהם. והיות שהנשיאים התחילו ביום השמיני למילואים,]1[ ניתן לומר שאהרון נצטווה על ברכת כוהנים עוד לפני שהתחיל בעבודות היום השמיני המתוארות בפרשתנו.
עם זאת, הציע הרמב”ן דרך אחרת בהבנת ברכתו של אהרון. לדעתו, ברכת אהרון שבכאן איננה ברכת כוהנים אלא היא ברכה שבירך אהרון את בני ישראל על דעתו, כפי שעשה שלמה המלך בשעת חנוכת בית המקדש )מל”א ח, כב(. הרמב”ן הכיר בכך שהמדרש בספרא שהבאנו לעיל משמש ראיה חזקה לשיטת רש”י, אך הוא נתן לזה פירוש הנראה מאולץ כדי שפירושו יתקיים.]2[
אין אנו יודעים מדוע לא הסתפק רמב”ן בפירוש שהובא ע”י רש”י והמבוסס על מסורת חז”ל, אך דומני שיש סיבה אחרת לפרש שברכת אהרון הנזכרת כאן איננה ברכת הכוהנים המפורטת בבמדבר, אלא ברכה פרטית שבירך אהרון את ישראל. אולם תחילה עלינו להתבונן במשמעותה של ברכת כוהנים, ולהבין את ההבדל בינה לבין ברכה פרטית שכהן מברך את ישראל. ברכה פרטית שאדם מברך את חברו, היא בעצם תפילה אל ה’ שיעניק מברכותיו לאדם שאנו רוצים שיתברך, אך ברכת כוהנים הבאה מכח ציווי של ה’ איננה דיבור אל ה’, אלא דיבור אל האדם מאת ה’ המברכו.
משמעות זו של ברכת כוהנים מתבררת מתוך העובדה שמקומה בסדר עבודת ה’ הוא בסופה. אנו מכירים זאת מעבודת ה’ של כל יום – מהתפילה.
נחזור עתה לפרשתנו. אהרון העלה את האיברים למזבח וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים. אך עדיין לא “נתן” דבר, שהרי אין אש על המזבח ואיברי הקרבנות מונחים שם. על כן, אין עדיין מקום לברכת כוהנים כברכת ה’
לעם, וברכה זו אינה אלא ברכה פרטית של אהרון, מעין הבעת תודה לעם שתמך בו בשעת העבודה. אחרי כן נאמר שמשה ואהרון נכנסו שוב לאהל מועד )ט, כג(. כניסה זו אינני יודע למה היא באה, וכבר פירש רש”י, על סמך
מדרש בתורת כוהנים, שבכניסה זו לימד משה את אהרון ת מעשה הקטורת. כלומר, או שמשה הקטיר את הקטורת ואהרון צפה בו ולמד כיצד להקטיר אותה, או שאהרון הקטיר את הקטורת בהדרכתו של משה. והפסוק מסיים: “ויצאו
ויברכו את העם וירא כבוד ה’ אל כל העם”. ברכה זו לא נתפרשה, אך דומה ששעה זו שלאחר הקטרת הקטורת היא שעה ראויה לברכת הכוהנים מאת ה’. משה הרי שימש בכהונה
בימי המילואים, והיא אינו זקוק לציווי מאת ה’ שיניח את ברכת ה’ על העם, שהרי הוא עבדו הנאמן וכל מה שהוא עושה הוא על פי ה’. ואכן, בעקבות הקטרת הקטורת והברכה שברכו משה ואהרן את העם, נראה כבוד ה’ אל העם.
(ע”כ)
וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם: ….. וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה
מרינה לבכי.
מתוך הסבר הסבר לרינה של “כל העם” ב –
https://www.kipa.co.il/%D7%A9%D7%90%D7%9C-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%A8%D7%91/%D7%9B%D7%95%D7%9C%D7%9D-%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%9C-%D7%90%D7%97%D7%93-%D7%95-%D7%93%D7%91%D7%A8-%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94-%D7%9C%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%99/
…. כשהשכינה ירדה סוף-סוף השמחה הייתה עצומה!
שירים ושבחים לריבונו של עולם ממש כמו בקריעת ים סוף – שירה פורצת גבולות.
אבל [תיאור] השמחה נשמע מוזר…
זה מתחיל ב”וַיַּרְא” – [יחיד] ונגמר ב” וַיָּרֹנּוּ” – [רבים].
[טעות כתיב]?!
וגם: למה כתובה התורה המילה “[כָּל]” – הרי היא לא מוסיפה כלום ל[מספר האנשים] ששמחו (“הָעָם”)?
אחת מהתשובות ל2 שאלות אלה מחוברת:
הביטוי “[וַיָּרֹנּוּ]” מלמד שהייתה [שמחה אישית] של כל אחד ואחד, ועיקר השמחה נבעה משום [הצלחת המאמץ האישי] של כל אחד ואחד בעשיית המשכן.
כל אחד תרם את חלקו למשכן בדרך מיוחדת משלו, וכל אחד שמח בדרך אחרת – לכן כתוב “וַיָּרֹנּוּ”.
אז למה מוסיפים “כל”?
בהרבה מקומות מהתורה “העם” הוא כינוי לערב רב (שמות רבה, מ”ב ו’), וכשמזכיר הכתוב את “בני ישראל” הכוונה לבני ישראל ממש.
אם כן “[וַיַּרְא] כָּל-הָעָם]” בא להדגיש שגם אלה ש[אין להם סגולה אלוקית] יכולים להגיע לדרגת נבואה, כי בגילוי האלוקי של השראת השכינה במשכן, כל העם – גם הערב רב ראה את השכינה. ואז [וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם]” (ויקרא, פרק ט’ פסוק כ”ד).
וישאום בכתנתם
כל הסיפור מוזר וכר עיינת בו לפני שהים. בכל אופ הסיפור מאתגר, אז אוסיף- מתוך חידוש בנושא ב-
http://www.hidush.co.il/hidush.asp?id=181
….. ויקרבו וישאום בכתנתם” — בכתנות הנישָאִים. או יכול בכתנות הנושאים? תלמוד לומר “ותאכל אותם” אותם ולא בגדיהם. ואומר “ולבני אהרן תעשה כתנות” — כתנות לכהנים ולא כותנות ללוים’ (תו”כ “שמיני” ‘מכילתא דמילואים’ לד). בפשטות הביאו את הברור של מי היו הכתנות כדי להוכיח שהכתנות לא נישרפו, וזה מוכיח שהאש לא היתה מבחוץ-בבגדיהם, אלא רק בנשמתם. אולם ניראה שיש בזה גם ברור בפני עצמו, מה באה התורה ללמדנו שנשאום בכתונתם? האם זה כתנות הלוים או הכוהנים, האם קשור ללוים או לכוהנים. שאם זה כתנות הלוים זה בא בשביל כבוד כעין לכפר על כעין ביזוים: ‘”וימותו לפני ה'”. ר’ אליעזר אומר: לא מתו אלא בחוץ, מקום שהלוים מותרים לכנס לשם, שנאמר “ויקרבו וישאום בכתנתם”. אם כן למה נאמר “וימותו לפני ה'”? נגפן מלאך ודחפן לחוץ והוציאן. רבי עקיבא אומר: לא מתו אלא בפנים שנאמר “וימותו לפני השם”. אם כן למה נאמר “ויקרבו וישאום בכתנתם”? מלמד שהטילו חנית של ברזל וגררום והוציאום לחוץ’ (שם,לה). שכיון שגררו אותם החוצה על הרצפה, אז עשו מעשה ולקחום בכתונת שלהם (הלוים) ככפרה, וממלא זה כתנות הלוים [ואף לר”א המלאך דחפם ולכן באה התורה לומר שינשאו בכתונת בשביל כבודם, כך ראוים לינשא ולא לידחף החוצה]. או שנשאום בכתונת הכהנים, שזה בא כדי להראות לעם כרמז. שהנה דרשו: ‘”ויאמר משה הוא אשר דבר ה’ לאמר בקרבי אקדש” זה דבור נאמר בסיני למשה, ולא ידעו עד שבא מעשה לידו. וכיון שבא מעשה לידו אמר לו משה: אהרן אחי לא מתו בניך אלא על קדושת שמו של הקב”ה, שנאמר (שמות כט, מג) “ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי”‘ (שם,לו). [ובצורה מבוררת יותר: ‘דכתיב (שמות כט, מג) “ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי” אל תקרי בכבודי אלא במכובדיי. דבר זה אמר הקב”ה למשה ולא ידעו עד שמתו בני אהרן. כיון שמתו בני אהרן אמר לו: אהרן אחי, לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב”ה’ (זבחים קטו,ב)]. שמתו על קדושת השם שבמיתתם הקדישו את ה’, שבזה הוכח קדושת המקדש וגודל חומרתו בקשר לה’, וממלא גם מתעלה מעלת ה’ בעיני האדם. וזהו שכן גם לומדים לקח: ‘”ועל פני כל העם אכבד” כשהקב”ה עושה דין בצדיקים מתיירא ומתעלה ומתקלס, אם כן באלו כ”ש ברשעים. וכן הוא אומר (תהלים סח) “נורא אלקים ממקדשיך” אל תקרא ממקדשיך אלא ממקודשיך’ (רש”י. ויקרא י,ג). ממלא כיון שבזה לומדים לקח, אז יש חשיבות להוציאם בכתונת שלהם, שבזה מרמז על כעין כתונת אדם הראשון: “ויעש ה’ אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם” (בראשית ג,כא) שיש בזה רמז לאיש ואשתו (שעשה לשניהם) ולתאוות (שנעשו באכילה מעץ הדעת), שכך מי שאינו נשוי יש לו תאוות: ‘…ומצילות אותנו מן החטא’ (יבמות סג,א-ב) (‘מן החטא – הרהור עבירה’. רש”י). והנה אחד החטאים של נדב ואביהו היה: ‘אבא חנן אמר משום רבי אליעזר: חייב מיתה, שנאמר (במדבר ג, ד) “ובנים לא היו להם” הא היו להם בנים לא מתו’ (יבמות סד,א), שלא התחתנו והביאו ילדים, ובמדרש מפורט: ‘ועל ידי שלא היו להם בנים וכתיב בו מיתה, הה”ד (במדבר ג, ד): “וימת נדב ואביהוא וגו’ ובנים לא היו להם”. אבא חנין אומר: ע”י שלא היה להם נשים, דכתיב (ויקרא טז, ו): “וכפר בעדו ובעד ביתו” ביתו זו אשתו’ (ויקרא רבה כ,ט) ממלא כנגד חטאם שלא נשאו נשים והביאו ילדים, בזה שנשאום בכתונתם נרמז לכולם שזהו עונש על שלא היו להם נשים ובנים, שלא התחתנו (כנגד כתנות האדם הראשון, שקשור לאשה ולתאוות שפועל להבאת ילדים [יומא סט,ב]). ובזה למדו ישראל להקפיד על אישה ובנים. ולכן בררו שהכתונות שבהם נשאו אותם היו של הכהונה (כי אין כתונת של לוים) שבא לרמז על זה. ויותר מזה, זה בא לרמז על סיבת אי נשואיהם: ‘ר’ לוי אמר: שחצים היו. הרבה נשים היו יושבות עגונות ממתינות להם. מה היו אומרים? אחי אבינו מלך, אחי אמנו נשיא, אבינו כהן גדול, ואנו שני סגני כהונה אי זו אשה הוגנת לנו’ (ויק”ר כ,י). ממלא בכתונת הכהונה מרומז על הסיבה שלהם, שהתגאו בהיותם כהנים. ועוד כתונת מכפרת על שפיכות דמים: ‘כתונת מכפרת על שפיכות דם, שנאמר (בראשית לז, לא) “וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתנת בדם” (זבחים פח,ב), ומי שלא עסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים: ‘רבי אליעזר אומר: כל מי שאין עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים שנאמר “שופך דם האדם” וסמיך ליה “ואתם פרו” וגו” (יבמות סג,ב), ממלא הכתונת כהונה שבהם נשאום באה לרמז על חטאם, וממלא גם בנ”י ילמדו ליזהר בזה. (ומה שבתורה נאמר שהסיבה היא: “בהקריבם אש זרה” למ”ד שהטעם הוא שלא נשאו נשים, ניראה שכיון שלא נשאו נשים, בערה בהם אש תאות היצר, וזה גרם להם שיכשלו בהקרבה זרה. או שבהקרבה מתו כי זה הזכיר את אש יצרם, ואז העלה את מידת הדין והרגם).וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף
אחד מהסברי אבן עזרא על שמות בעלי החיים האסורים באכילה, ב –
….
ויש אומרים:
שנשר – מן אשורנו.
ופרס – מן הלא פרס לרעב.
ועזניה – מן עוז והנו”ן נוסף והוא הנקרא עקב”א.
ודאה – מן כאשר ידאה הנשר.
ואיה – שמנהגה לשבת באיים ידועים.
ועורב – מלשון עֶרֶב בעבור שחרותו.
[יא, טז]
בת היענה –
יש אומרים:
שהוא מין שלא ימצאו זכרים כמו הארנבת ואין מלת כיענים טענה, כי אינם זכרים רק הם נקבות, כמו יעלים ורחלים.
ואת התחמס –
מגזרת חמס.
ואת השחף –
מוליד השחפת.
והנץ –
יש לו נוצה רבה.
והקרוב, שהוא הידוע הפורש כנפיו תמיד לפאת דרום, כי יבקש מקום חם.
[יא, יז]
הכוס –
ככוס חרבות.
ויש אומרים:
שהוא נכסה מעין אדם, על כן ישכון במקום שאין שם יישוב.
השלך –
יש אומרים:
עוף מנהג תולדתו להשליך ילדיו.
ינשוף –
עוף יעופף בנשף כי לא יראה ביום, מפני להט אור השמש.
[יא, יח]
התנשמת –
כל רואהו ישום, גם זה השם נמצא בשרצים.
הקאת –
יש אומרים:
שיש עוף מנהג תולדתו להקיא מאכלו.
הרחם –
אמר הגאון:
שהוא בלשון קדר בחלוף חי”ת בכ”ף, כי בכתבם אות אחד להם.
והאחרים אמרו:
שהוא עוף מרחם על בניו.
[יא, יט]
החסידה –
היא הנראית למועדים ידועים בשנה.
ויש אומרים:
שהיא מפזרת חסד בדרך רחוקה.
האנפה –
שיתנאף מהרה.
הדוכיפת –
אמרו הצדוקים:
שהיא התרנגולת.
ואלה טפשי עולם, כי מי הגיד להם?!
העטלף –
עוף קטן יעוף בלילה והוא מלה מרובע (ר”ל בת ד’ אותיות).
ודע כי מלת תשקצו מן העוף – בדקדוק הטעם היא מעט רחוקה ממלת אל תשקצו את נפשותיכם, כי הנפשות פעולים ובעוף טעמו שתדעו שהם שקץ ויהיו נחשבים לכם לשקץ, וכל שרץ קטן שיעוף פעם ופעם הולך על ארבע שקץ.
[יא, כא]
אשר לא כרעים –
העיקר להיות לו עם וי”ו.
לנתר –
אין לו אח והמתרגם אמר: לקפצא בהון כמו: מקפץ וטעם דולג ואמת תרגם.
[יא, כב]
נקרא ארבה –
מלשון ריבוי.
הסלעם –
מין יעלה בסלעים.
החרגול –
אם היא מרובעת אין לו אח ואם היא שתי מלות כמלת לפלמוני המדבר תהיה תולדתו, הפך תולדת הסלעם.
החגב –
ידוע מלשון ישמעאל:
[יא, כג]
וטעם אשר לו ארבע רגלים –
וכבר נכתב ההולך על ארבע, שיתכן שיש שרץ יש לו ארבע רגלים ולא ילך בהן, רק יעוף לבדו.
יפה. נעים להניח שלכל שם של חיה, עוף וכדו’ יש הסבר לשוני. ועכשיו, הגיעה שעת סיום, ורק נשים לב לכתובוְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי …..כִּי אֲנִי יְהֹוָה הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלֹהִים וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי:
שבת שלום
שבוע טוב
להת