From:
Date: Sun, Mar 24, 2019 at 5:29 AM
Subject: צו את …. ושחטו את… הזורק את… קח את
To:
הארה – לפני שנה קראנו את פרשת צו בשבת הגדול. השנה (שנה מעוברת) קוראים את הפרשה – שלושה שבועות לפני שבת הגדול. (סתם טריווייה
עיונים קודמים
תשע”ד
http://toratami.com/?p=122
תשע”ה
http://toratami.com/?p=350
(על: אש תמיד תוקד…, על מוקדה – מ זעירא, קודש קודשים היא,)
תשע”ו
http://toratami.com/?p=551
(על – שתי הפרשות = צו לעומת ויקרא, צו את אהרן, ספר ויקרא – הקודקס הראשון, זאת תורת…, מס בשר- מתנות כהונה, 8 ימי מילואים)
פרשת צו – תשע”ז
http://toratami.com/?p=755
(על: מ זעירה, ולבש הכהן מדו בד, זארת תורת, כל אשר יגע בהם יקדש, ויקרב משה את אהרן ובניו וירחץ אותם במים)
פרשת צו – תשע”ח
http://toratami.com/?p=972
(על”: קורבנות, לאמר… היא העולה…., כל חלב שור… וכל דם, קח את אהרן… ואת הבגדים, חנוכת המשכן)
פסוקים מההפטרה
שנת תשע”ט היא שנה מעוברת ו”רגילה”. היא מסוווגת ב – בשז (שנה בה ראש השנה ביום שני, חודשים חשוון וכסלו מלאים, ויום ראשון של פסח בשבת) ההפטרה של השבת “רגילה.(לא שבת פרשת פרה וכדו’)
כִּ֠י לֹֽא־דִבַּ֤רְתִּי אֶת־אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ וְלֹ֣א צִוִּיתִ֔ים בְּי֛וֹם הוציא [הוֹצִיאִ֥י] אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם עַל־דִּבְרֵ֥י עוֹלָ֖ה וָזָֽבַח׃
אִֽם־אֶת־הַדָּבָ֣ר הַ֠זֶּה צִוִּ֨יתִי אוֹתָ֤ם לֵאמֹר֙ שִׁמְע֣וּ בְקוֹלִ֔י וְהָיִ֤יתִי לָכֶם֙ לֵֽאלֹהִ֔ים וְאַתֶּ֖ם תִּֽהְיוּ־לִ֣י לְעָ֑ם וַהֲלַכְתֶּ֗ם בְּכָל־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר אֲצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם לְמַ֖עַן יִיטַ֥ב לָכֶֽם׃
(מעניין)
חידון השבוע
מאיזה קורבן יש לכהן הרבה “מתנות”?
מה פירוש “עַל-חַלֹּת֙ לֶ֣חֶם חָמֵ֔ץ”
הקדמה כללית
שוב (אחרי צמד פרשות ויקהל + פקודי, או תרומה + תצווה) השבוע אנחנו קוראים פרשה שנראית לנו מאוד מוכרת. לרגע עושים חושבים, ואז “אה, רק לפני שבוע – פרשת ויקרא, קראנו “כמעט” אותו דבר”. נכון, תמוה, (בימינו גם מאוד) לא הגיוני, (טעות או כוונה נסתרת בעריכה???) אבל מה לעשות? זה כתוב, זה קדוש, ואיך אומרים – המוח היהודי ממציא לנו …” אז יש הסברים וכבר עיינתי בהם בגליונות קודמים וציטטתי ממקורות שונים (וזה מאוד יפה ומעניין, ולמי חשוב אם לזה הייתה הכוונה???. “המשורר” איננו, אז נפרש את זה כרצוננו.)
והסבר לפורים —
— פרשת ויקרא מתחילה =
וַיִּקְרָ֖א אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָה֙ אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר׃ ב דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם אָדָ֗ם כִּֽי־יַקְרִ֥יב מִכֶּ֛ם קָרְבָּ֖ן…וְסָמַ֣ךְ יָד֔וֹ …. וְשָׁחַ֛ט…. וְ֠הִקְרִיבוּ בְּנֵ֨י אַֽהֲרֹ֤ן הַכֹּֽהֲנִים֙ …..
(והדיבור נמשך כ – 50 פסוקים וממשיך בעוד 2 “וידבר ה’….” וכל אחד עם 50 ו 60 פסוקים.- ממש מבלבל לשמוע רצף ארוך של הוראות לא ברורות ועוד על שחיטת בהמות ועופות, ומה גם כשחונים או נודדים במדבר החם, ועוד לקבל הוראה על קורבן עולה ששורפים את כל הבהמה, כאר רק לפני מספר שבועות בני ישראל התלוננו “מי יאכילנו בשר. איזה בזבוז.
ברטר שמשה נדהם וה’ מתבונן וחושב – מה קורה למשה מרוב מילים? הוא לא מבין מה יש לעשות? בכח משהו חסר. אהה! מה יוצא לכהן מכל העבודה הזו? משהו תמוה למשה בכל הדיבור הארוך של ה’ אליו. ולא פלא שמשה מרים את הראש, ומסתכל בתמיהה לכיוון ממנו באה הקריאה אליו. ה’ מסתכל במשה ומבין מה קורה. כך שה’ אומר למשה -( “אני חוזר על מה שאמרתי, שים לב לשינויים, אבל עכשיו אני לא סתם מדבר אני מצווה….”)
פרשת צו מתחילה=
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב צַ֤ו אֶֽת־אַהֲרֹן֙ וְאֶת־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָֽעֹלָ֑ה הִ֣וא הָֽעֹלָ֡ה עַל֩ מֽוֹקְדָ֨ה עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ כָּל־הַלַּ֨יְלָה֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר וְאֵ֥שׁ הַמִּזְבֵּ֖חַ תּ֥וּקַד בּֽוֹ׃ ג וְלָבַ֨שׁ הַכֹּהֵ֜ן מִדּ֣וֹ בַ֗ד וּמִֽכְנְסֵי־בַד֮ יִלְבַּ֣שׁ עַל־בְּשָׂרוֹ֒ וְהֵרִ֣ים אֶת־הַדֶּ֗שֶׁן אֲשֶׁ֨ר תֹּאכַ֥ל הָאֵ֛שׁ אֶת־הָֽעֹלָ֖ה עַל־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְשָׂמ֕וֹ אֵ֖צֶל הַמִּזְבֵּֽחַ׃ ד וּפָשַׁט֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וְלָבַ֖שׁ בְּגָדִ֣ים אֲחֵרִ֑ים
(והדיבור נמשך רק כ 10 פסוקים וכולל קורבן עולה שממנה אין לכהן כלום (פרט לעור הקורבן) אבל יש “מתנה – מנחה” לאהרן ובניו =
וְזֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַמִּנְחָ֑ה הַקְרֵ֨ב אֹתָ֤הּ בְּנֵֽי־אַהֲרֹן֙ ….וְהַנּוֹתֶ֣רֶת מִמֶּ֔נָּה יֹֽאכְל֖וּ אַֽהֲרֹ֣ן וּבָנָ֑יו….כָּל־זָכָ֞ר בִּבְנֵ֤י אַֽהֲרֹן֙ יֹֽאכְלֶ֔נָּה חָק־עוֹלָם֙
אחרי דיבור זה, מופיעים בפרשת צו עוד 5 “וידבר ה’ אל….” שכוללות עוד 4 מתנות כהונה.
הכהנים לא עובדים בחינם, וההבדל בין פרשת ויקרא לפרשת צו הוא שבראשונה אין מתנות לכהנים. וכשאין מתנות, ה’ חייב לחזור על דיבוריו ולהוסיף את מה “ששכח”.
וכשה’ חוזר על מה שכבר אמר הוא מדגיש בשימוש השורש” “צ.ו.ה” כי מתנות הכהונה הם ציווי מה’. שבני ישראל לא יתלוננו שזה המצאת הכהנים.
(ועניות דעתי הצנועה, לעורך התורה, במיוחד לעורך ספר תורת כהנים היו כמה מקורות מול העיניים, והוא לא ידע מה לעשות, לבחור מקור אחד או לחבר אותם לאוסף אחיחד של הוראות שחיטה לכהנים. אז הוא שאל את העורך הראשי שענה לו “אתה יודע מה? אין לנו זמן לערוך, הכהנים הצעירים מחכים. צרף את כל המקורות שיש לך, העיקר גמור מהר, העסק דחוף” וזהו, זה מה יש. אז יש חזרות, אז מה? ומאז, במשך כ – 2,000 שנות, כשאין עבודה (במקדש) מדברים ומדברים ומשחקים בכאילו….
(טוב סתם קשקוש לפורים)
ואם כבר מזכירים את השורש צ.ו. ה, אז מסתבר שיש לו שימוש רב בתורה, הן בתור פועל והן בתור שם
ניתן לעיין בהסבר המלב”ים”על התורה והמצווה” ב –
https://he.wikisource.org/wiki/%D7%94%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%95%D7%94%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%94_%D7%95%D7%99%D7%A7%D7%A8%D7%90_%D7%90_%D7%90_(%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%9A)
(לא אצטט. מה גם שהרבה חלקים במאמר לא הבנתי)
פסוקי השבוע
לַכֹּהֵ֛ן הַמַּקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ ל֥וֹ תִֽהְיֶֽה
וְהָיָה֙ הֶֽחָזֶ֔ה לְאַֽהֲרֹ֖ן וּלְבָנָֽיו
וַיִּתֵּ֨ן מֹשֶׁ֤ה מִן-הַדָּם֙
ערב שבת שלוםפתיחה
פרשה “יפה” ומסודרת,כולה עוסקת בקורבנות הכהנים. יש בה …. “דיברות” = קטעים שמתחילים ב “וידבר ה’ אל משה….” רוב הקורבנות נקראים בשם “תורת X”
— דיבור ראשון – “תורת העולה”, תפקיד הכהן ליד המזבח בהקרבת קורבן עולה, ובנוסף “תורת (הקרבת) המנחה”.
— דיבור שני = קורבן הכהן ביום בו הוא נמשח, מנחה על המחבת
— דיבור שלישי = “תורת החטאת” + “תורת האשם” + מתנות לכהן
— דיבור רביעי = “תורת זבח השלמים”
— דיבור חמישי = איסור אכילת חלב (ח צרוייה) ודם
— דיבור שישי = קורבן שלמים, + מתנות לכהן, + סיכום ביניים
— דיבור שביעי – הקדשת אהרן ובניו והכנסתם K,מעצר בית” לשבעה ימים.
ולרענון – מתוך –
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%A6%D7%95
…. החצי הראשון של הפרשה עוסק בפירוט דיני הקרבת הקורבנות מעבר לפירוט שהופיעה בפרשה הקודמת, פרשת ויקרא. בהמשך הפרשה מתוארת העבודה במשכן בשבעת ימי המילואים.
טעות נפוצה היא, כי בפרשת צו ישנם צ”ו (96 בגימטריה) פסוקים, טעות שאף השתרבבה למספר ספרים, אך בפועל בפרשה ישנם צ”ז (97) פסוקים. במהדורת מקראות גדולות שנדפסה בוונציה (רפ”ה) מצוין מספר הפסוקים הנכון, וכן מופיע הסימן ‘עובדיה’ (גימטריה 97)…
חלקה הראשון של הפרשה ממשיך את העיסוק בקורבנות שהחל בפרשה הקודמת, פרשת ויקרא; ואולם ההתייחסות בפרשת צו ממוקדת יותר בנקודת המבט של הכהנים, בעוד בפרשת ויקרא נקודת המבט היא של מביא הקורבן. ..
החלק השני של הפרשה עוסק בשבעת ימי המילואים, כלומר בקיום טקסי חנוכת המשכן שעליהם נצטווה משה בפרשת תצווה. במסגרת זו הוקדשו אהרן ובניו לכהונה, הולבשו בבגדים המיוחדים להם ונמשחו בשמן המשחה.
(ולמעוניינים/ות בעיונים נוספים מתוך לעיל) ….
פרשנות:
גיליונות נחמה לפרשת צו
פרשת צו, באתר אוניברסיטת בר-אילן
פרשת צו, באתר “כיפה”
פרשת צו עם פירוש רש”י, באתר “בית חב”ד”
שיעורי תורה לפרשת צו, באתר “ישיבה”
שיעורים לצפיה על פרשת צו, באתר “בינינו”
פרשת צו, באתר פרשת השבוע
הערך “פרשת צו”, באתר ויקישיבה
(ע”כ)
ומומלץ לעיין בחוברת הסבר (למורים) ב –
http://meyda.education.gov.il/files/hemed/zav.pdf
….. (לא ניתן להעתקה)
ומתוך
http://heled123.org.il/%D7%95%D7%99%D7%A7%D7%A8%D7%90/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%A6%D7%95/
…..
הקרבן הראשון שמופיע בפרשה הוא “קרבן עולה”: “זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה עַד-הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ” (ויקרא פרק ו’ פסוק ב’). הקרבן נקרא כך משום שכל בשרה של הבהמה עולה ונשרף על גבי המזבח, והכוהנים לא אוכלים ממנו כלל. כפי שעולה ממקומות אחרים בתורה, העולה הייתה קרבן נפוץ ביותר שהוקרב מדי יום. הקרבן היומי הזה נקרא עולת התמיד והוא הוקרב פעמיים ביום, בכל יום: בבוקר ואחר הצהריים (“בין הערביים”). עולת התמיד היא גם הסיבה לתופעה מעניינת נוספת: על המזבח תמיד דלקה אש, בכל יום ובכל רגע נתון! חשבו על כמות בעלי החיים שהיו צריכים כדי להקריב עולה, ועל כמות העצים שהיה צריך לשרוף כדי לקיים את מצוות קרבן העולה.
הקרבן השני הוא- קרבן מנחה , קרבן זה הינו ייחודי בכך שמרכיביו מגיעים כולם מן הצומח: הקורבן עשוי מסולת, משמן ומלבונה (צמח בשמים). מכל אלה הכהן קומץ (לוקח קצת עם היד). בקרבן המנחה מופיע איסור שמוכר לנו היטב מחג הפסח: “לא תאפה חמץ”. מסתבר שגם כאן אסור להפוך את המנחה לחמץ!
ומתוך אתר חופש על הפרשה ב –
https://hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/00/04_zav/zav.html
…..
הנסיבות של העלאת סוגי הקורבנות הן שונות, וגם סדר הצגתם שונה במקומות השונים במקרא )השווה עם פרשת ויקרא שקדמה לזו(. אבל דבר אחד משותף להם: בכל המקרים הללו מקריב )לשון אחר: טובח( האדם בעלי חיים כאקט פולחני, בין אם כדי להודות לאלוהים על משהו, בין אם לרצותו כדי שיכפר על חטא כלשהו שחטא, ובין אם כדי “להיטהר” מ”טומאה” שדבקה בו, לאחר שנגע בנבלת חיה “טמאה” או שרץ “טמא” או ב”טומאת” אדם וכו’. בכל המקרים האלה את המחיר משלם בעל חיים חף מפשע וחסר נגיעה לעניין האמור. זה יכול להיות שור, איל או כבש, עז, תורים או יונים. לעתים זכר ולעתים נקבה; לעתים הם נשרפים כליל על המזבח )עולה( ולעתים מוקרבים רק חלקים, כמו החלב )שומן(, והכוהן מקבל במתנה לצרכיו את כל הנתחים האחרים, המשובחים בדרך כלל, כדי שיכפר, בתור מתווך בין האדם לאלוהיו, על מה שמצריך כפרה לפי הדת, או תודה, או טיהור….
…נחמה ליבוביץ, בספרה עיונים בפרשת השבוע, מסבירה את הדברים: “הרמב”ם מרגיש בעצמו עד כמה מהפכנית היא דעתו זו, המשאירה לכל עבודת הקורבנות, התופסת מקום לא קטןבתורה, ‘רק’ את התפקיד של הגבלת הרע והעמדתו על מיעוטו עם הפנייתו לכיוון רצוי”… )3(. במלים אחרות: הקרבת הקורבנות היא מעשה שיש להתנצל עליו, או, לפחות, לתת לו הסבר משכנע, ועל כל פנים הוא נועד לשמש רק כשלב מעבר לעבודת אלוהים רוחנית באמת.
אבל לא היינו צריכים להגיע עד לתקופתו של הרמב”ם ולהגיונו כדי להבין, שהקרבת קורבנות איננה מעשה שראוי לעשותו. (ע”כ
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב צַ֤ו אֶֽת־אַהֲרֹן֙ וְאֶת־בָּנָ֣יו לֵאמֹ֔ר
ה’ מדבר אל משה “לאמר” — ???
מתוך
https://he.wikisource.org/wiki/%D7%94%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%95%D7%94%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%94_%D7%95%D7%99%D7%A7%D7%A8%D7%90_%D7%90_%D7%90_(%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%9A)
…[ד] ר’ יוסי הגלילי אומר בשלשה מקומות נאמר בתורה ‘דיבור’ למשה: בארץ מצרים, בהר סיני, באהל מועד כל התורה כולה:
בארץ מצרים מהו אומר? (שמות ו, כח): “וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם”– מיעט את אהרן מדברות ארץ מצרים.
בהר סיני מהו אומר? (במדבר ג, א): “וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי”– מיעט את אהרן מדברות הר סיני.
באהל מועד מהו אומר? (ויקרא א, א): “וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר..”– מיעט את אהרן מדברות אהל מועד.
–אל משה דבר ולא לאהרן…….
[יג] “לאמר”– אמור להם דברי כבושים “בשבילכם מדבר עמי”, שכן מצאנו שכל ל”ח שנים שהיו ישראל כמנודין לא היה מדבר עם משה שנאמר (דברים ב, טז-יז) “ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות…וידבר ה’ אלי לֵאמֹר…”.
דבר אחר: “לאמר”– צא ואמור להם והשיבני. ומנין שהיה משה יוצא ומדבר עמהם? שנאמר (שמות לד, לד) “וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה”. ומנין שהיה משה משיב הדברים לפני הגבורה? תלמוד לומר (שמות יט, ח) “וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה’ “.
אלעזר בן אחוי אומר, יכול היה מדבר עמו לצורך עצמו? תלמוד לומר ‘לאמר… לישראל’– בשביל ישראל היה מדבר עמו, לא בשביל עצמו.
וידבר..לאמר: כבר בארנו למעלה (סימן ג) ההבדלים שבין “דיבור” ו”אמירה”; שהדיבור מורה על הדיבור המבטאיי לבד ולא יסמך אל הזולת, והאמירה תהיה אל אחר. ומתוך כך רגיל בדברי חז”ל ומפרשי המקרא לפרש מלת “לאמר” שיאמר לזולתכמו שאמרו ביומא (דף ד) וברבה (ואתחנן פ”ב) “ואתחנן..לאמר”– לדורות וכולי, “ואת העם צו לאמר”– לבניהם (רבה דברים פ”א), “זאת הארץ אשר נשבעתי לאמר”– להאבות (ברכות דף יח, ורבה מסעי פ’ כג), “ויאמרו לאמר”– נהיה אומרים לבנינו ובנינו לבניהם (רבה בשלח פ’ כד, וזהר שם דף נד), “אשר צויתיך לאמר”– להזהיר הבהמה החיה והעוף (ב”ר פ’ כ’), וכן במקומות רבים.
ובסימן הנ”ל בארתי כי במקום שאומר “וידבר ה’ אל משה לאמר” פירושו שדבר עמו תורה שבעל פה ובמלת “לאמר” מציין תורת הכתב איך יאמרם לישראל בלשונו. אולם זה לא יתכן במקום שכתוב לאחריו “דבר אל בני ישראל”. וכן במקום שאומר “ויאמר..לאמר”. ולמדונו בספרא פה שיש עוד כמה כונות על מלה זו ויתפרש כל אחד כפי ענינו; שלפעמים פירושו שיאמר להם דברי כבושין כמו שתמצא ברבה (נשא פ’ יב’) “ויאמר..לאמר”– צא ואמרו להם דברי כבושים, וכן הוא במדרש שיר השירים (פסוק יפה את רעיתי). ו(???) פה דוגמא, שכן מוכרח לפרש מה שכתוב (דברים ב) “ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות..וידבר ה’ אלי לאמר אתה עובר היום את גבול מואב..” שאי אפשר לפרש דבר לאמר על תורת הפה והכתב כי היה דיבור פרטי למשה, לא מצוה לדורות. ופירשוהו שצוה לו שזאת עצמו יאמר– כי דבר ה’ עמו, לפי שכל ל”ח שנה שהיו ישראל כמנודין לא דבר עמו….(ע”כ. מומלץ לעיון מעמיק)
“צו” הגדרה לפי –
https://milog.co.il/%D7%A6%D7%95%D7%94
צִוָּה – צִוָּה, גוף שלישי
1.נתן הוראה מחייבת; פקד2.רשם צוואה; הוריש
צֻוָּה – צֻוָּה, גוף שלישי
ציוו עליו, פקדו עליו, הורו לו (ע”כ)
עורך התורה אהב את השימוש בשורש צ.ו.ה. ולא רק. ה, מצווה, גם בני האדם מצוים ו/או א-להים בתקשורת עם יצוריו
צו” “צויתי”, “מצווה”, :”אצוה” “המצוה” המצות”
המצווה הראשונה בתורה לפי המסורת היא “פרו ורבו”, אבל היא בעצם ברכה. הציווי הראשון בתורה לפי
http://sparks.simania.co.il/bibleSearch.php?query=%D7%95%D7%99%D7%A6%D7%95
“ויצו” – המילה מופיעה 48 פעמים בתנ”ך ו – 22 פעמים בתורה (לדוגמה)
תורה » ספר בראשית » פרק ב » פסוק טז “וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל.”
תורה » ספר בראשית » פרק יב » פסוק כ “וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ.”
תורה » ספר בראשית » פרק כו » פסוק יא “וַיְצַו אֲבִימֶלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר הַנֹּגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה וּבְאִשְׁתּוֹ מוֹת יוּמָת.”
השימוש בשורש צ.ו.ה, מופיע הרבה במקרא. כבר בסיפור הבריאה מופיעה המצווה
“מצוה” (פועל – ו סגולה) 12 פעמים בתורה – לדוגמה —
תורה » ספר בראשית » פרק כז » פסוק ח “וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ.”
“המצוה” – מופיעה בתנ”ך 20 פעמים מתוכם 13 פעמים בתורה – (כולם בספר דברים)
לדוגמאות נוספות ניתן לעיין במנוע חיפוש מילים בתנ”ך ב –
http://sparks.simania.co.il/bibleSearch.php?query=%D7%94%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%94
(למעוניינים/ות)
זאת תורת…
כבר עיינתי – בגליונות קודמים, בשימוש בביטוי, ואוסיף מתוך
https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/tzav/BarMaoz.doc
…רד”צ הופמן דן בביטוי “זאת תורת”, הנזכר בפעם הראשונה בתורה בפרשת “צו” (וי’ ו:ב). וזה לשונו:
כינוי קובץ מצוות בשם “תורה” נהוג בכתובים תכופות, פעם בפתיחה ופעם בחתימה או בשתיהן יחד. וזה האחרון אנו מוצאים כאן. “תורה” מן “ירה” […] משמעותה הוראה, לימוד […]. אבל משתמשים בכינוי ‘תורה’ גם לציון תורה חלקית מיוחדת. היא עשויה לכלול מצוות המיוחדות לנפש אחת, כמו “תורת הנזיר” (במ’ ו:כא), “תורת המצורע” (וי’ יד:ב); או מצוות בענין מיוחד, כמו שלמים, עולה, מנחה; או קבוצת מצוות אחרת, שמבחינה מסוימת הן שיכות זו לזו, כמו “זאת התורה אדם” וגו’ (במ’ יט:יד). 1
קביעתו של רד”צ הופמן, שהגדרת קובץ מצוות כתורה באה בתחילת הקובץ נכונה בראש ובראשונה למצוות הקרבנות האמורות בפרשת “צו”. ואולם קביעה זאת מעוררת קושיה, שהרי דיני הקרבנות מפורטים בפרשת “ויקרא” בלי הציון “זאת תורת”, ואילו פרטי הקרבנות שבפרשת “צו”, הנראים כהמשך ישיר להם מצוינים כן. על קושיה זו עונה הופמן: אמנם ההוראות שבפרשת “צו” כתובות לאחר ההוראות שבפרשת “ויקרא”, אך למעשה הן קודמות להן, שהרי נאמר בחתימתן בפרשת “צו”: “זֹאת הַתּוֹרָה, לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים. אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי, בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם לַה’ בְּמִדְבַּר סִינָי” (וי’ ז:לז-לח).
לדעת הופמן, ההוראות שבפרשת “צו” נאמרו בהר סיני, לפני שהוקם המשכן, ואילו ההוראות בפרשת “ויקרא” נאמרו אחר הקמת המשכן, כעולה מן הפסוק הראשון בספר “ויקרא”: “וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה, וַיְדַבֵּר ה’ אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר” (וי’ א:א). מכאן שיש הצדקה לפתיחת קובצי הדינים בפרשת “צו” במילים “זאת תורת”.
פתרונו זה של הופמן אינו מניח את הדעת מכמה סיבות:
א. ההגדרות הראשונות לסוגי הקרבן באות בפרשת “ויקרא”, ואילו מן הכתובים בפרשת “צו” עולה שכבר הן ידועות.2 אמנם כמה סוגי קרבן נהגו עוד לפני שניתנה התורה, וייתכן שהיו כללים שנמסרו בעל פה מדור לדור לפני שנכתבו בפרשת “ויקרא”,3 אבל אין אנו יכולים להניח כידיעה ברורה שהחטאת והאשם קדומים, כי לפני פרשת “ויקרא”, לא נתבררה מהותם.4
ב. הסברו של רד”צ הופמן אינו מאושש דיו, מפני שאינו מסביר את הופעת הביטוי “זאת תורת” באמצע עניין במקומות אחרים, שאי אפשר לתרצם בדרך שתירץ את הופעותיו בפרשת “צו”. בדיני צרעת, לאחר שהתורה מפרטת בהרחבה את מיני צרעת האדם וצרעת הבגד (וי’ פרק יג), היא פותחת את תיאור תהליך ההיטהרות של המצורע במילים: “זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ, וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן” …
נראה לומר שהמילה “תורה” מציינת לעתים משמעות רוחנית מעמיקה לדבר שממבט ראשון נראה שהוא עניין טכני. לאחר ההגדרות הטכניות המפורטות של הקרבנות הנזכרים בפרשת “ויקרא”, פרשת “צו” מתייחסת להפנמת מהותו של כל קרבן ומטרתו. הדברים נאמרים רק לכוהנים, ככתוב “צַו אֶֽת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר” (וי’ ו:ב), עקב הסכנה הגדולה הרובצת לפתחם, התייחסות טכנית לקרבן בלי התכוונות רוחנית, שהיא עיקר תפקידם במסגרת היותם אנשי קודש המאפשרים את התקרבות העם אל ה’ באמצעות הקרבן. הסכנה הזאת אינה קיימת אצל מי שמביא את הקרבן, מפני שהוא מביא אותו רק מתוך רצונו להתקרב אל ה’, ואף הוציא מממונו למטרה זו, והוא מבקש להביע באמצעות הקרבת הקרבן רגש כלשו, כמו הודאה על הטוב שנתן לו ה’ או חרטה על חטא ואשמה.
נוסף על זה, בכל אחד מסוגי הקרבן יש דבר העלול לפגום ביחסם הנפשי הראוי של הכוהנים לעבודתם. קרבן העולה תובע מהם עבודה שאין שכר בצדה, פרט לעור העולה, שהוא ניתן לכוהן המקריב את העולה (וי’ ז:ח). זאת ועוד. יש לכוהנים המתעסקים טרחה רבה במיוחד, מפני שעליהם להקפיד שתהיה “הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה [על מוקד] עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ” (וי’ ו:ב).5 כל העמל הזה עלול להעלות רגשי טינה בלב הכוהנים, ויקשה עליהם לעבוד בזריזות, בשמחה ובטהרת הלב.
המנחה עשויה לעורר בלב הכוהן רגשי זלזול בה מפאת דלותה החומרית, כדברי המדרש (ויק”ר ג,ה):
מעשה באשה אחת שהביאה קומץ של סולת, והיה כהן מבזה עליה ואמר: ראו מה הן מקריבות. מה בזה לאכול? מה בזה להקריב? נראה לכהן בחלום: אל תבזה עליה, כאלו נפשה הקריבה.
על הכוהן לעמול קשה כדי להפנים תחושה של כבוד למקריב העני ולקרבנו הדל, ויש ספק שיוכל להתמיד בזה. ההסבר שנתנו חז”ל לחטאם של בני עלי בקרבנות היולדות משקף זלזול עמוק בקרבנות שאינם עתירי בשר (שבת נה ע”ב).
השפע החומרי שבקרבן השלמים טומן בחובו סכנה אחרת לכוהן ולמקריב. החובה לסיים את אכילת הקרבן בזמן קצוב ובמקום מוגבל לפי דרגת קדושתו, עלולה לפתות את אוכלי הקרבן לחרוג משניהם. הפיתוי בעניין זה הוא כה גדול, עד שכדי למנוע אותו, אסרה התורה אפילו מחשבת פיגול: די בהרהור על אכילת הקרבן חוץ לזמנו או חוץ למקומו כדי לפסול אותו.6
בקורבן חטאת יש שתי טרדות מבחינת הכוהן: אם היא חטאת פנימית, שדמה מוזה על הפרוכת, אין שכר לעמלו, מפני שהיא נשרפת כליל עם עורה; ואם היא חטאת חיצונה, והוא הדין בקרבן אשם, ההגבלות על אכילתה בזמן ובמקום חמורות אף מאלו של השלמים. בנוסף על זה, יש לחטאות קדושה יתרה המצריכה זהירות יתר בכמה עניינים: “כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ, וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ. וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר, וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה, וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם” (וי’ ו:כ-כא).
לסיכום. הביטוי “זאת תורת” בא להזכיר לכוהנים שעליהם לכרוך את העבודה הפיזית והטכנית של ההקרבה בעבודה רוחנית, מפני שהם הורמו מעם כדי לרומם את מעשה הקרבן ולהעניק לו משמעות רוחנית נשגבה.
בדרך דומה מתפרש גם הביטוי “זאת תורת הצרעת”, הבא באמצע דיני הצרעת, בשלב שהכוהן חדל מלתפקד באופן מקצועי כמאבחן7 והתכוונותו הנפשית היא חלק מהיטהרות המצורע. באופן סמלי מתבטא הדבר במגע הגופני בין הכוהן לבין המצורע. הכוהן לוקח שמן באצבעו הימנית מכפו השמאלית ומושח על תנוך אוזנו הימנית ובוהן ידו הימנית ובוהן רגלו הימנית של המצורע, כסמל להעברת הטהרה מן הכוהן הטהור אל ראשו ומחשבתו של הטמא ואל פועל ידיו והליכות חייו, כדי שיוכל לשוב ברוח חדשה וטהורה אל החברה שהוקא ממנה.
5 בבבלי יומא מה ע”ב נאמר שהציווי הזה מחייב שתהיה מערכה שנייה של עצים לקיום האש.
6 ספרא קדושים, פרשה א, פרק א.
7 המקצוענות של האבחון באה לידי ביטוי במעשה הכוהן שעמד לצאת לחוץ לארץ, ולימד את אשתו כיצד לאבחן נגעי צרעת (תנחומא, תזריע, ו).
(ע”כ)
זֹ֣את הַתּוֹרָ֗ה לָֽעֹלָה֙ לַמִּנְחָ֔ה וְלַֽחַטָּ֖את וְלָֽאָשָׁ֑ם וְלַמִּלּוּאִ֔ים וּלְזֶ֖בַח הַשְּׁלָמִֽים: {לח} אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָֹ֛ה אֶת-מֹשֶׁ֖ה בְּהַ֣ר סִינָ֑י בְּי֨וֹם צַוֹּת֜וֹ אֶת-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לְהַקְרִ֧יב אֶת-קָרְבְּנֵיהֶ֛ם לַֽיהוָֹ֖ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינָֽי:
יופי של סיום/סכום ביניים. אם הייתי כהן בבית המקדש אולי הייתי נהנה יותר. כרגע אני קצת נדהם (כמו בכל שנה כשאני קורא את תהליך הקרבת הקורבנות. אז אסיים בציטוט מתוך אתר חופש לעיל
…. והנה, מה עשו ועושים אורתודוכסים יהודים בעצם ימינו אלה, אלפי שנים אחרי נביאי ישראל? מאות שנים אחרי הרמב”ם? מנסים להחזיר את הגלגל אחורנית, שבים ומשתדלים
להחיות מחדש ולהקים בפועל את בית-המקדש, ומשננים ולומדים כיצד יעלו בו קורבנות. “מעריב” מיום 28.9.1999, בכתבה ששמה “חבלי משיח” מתאר ארגון דתי המחלק עבודה
ותפקידים בבית-המקדש המיועד לקום. ב”הארץ” מיום 1.3.2000 מסופר על התארגנות “אוצר המקדש”, גוף המאגד ששה ארגוני משנה, ומשמש קרן לאיסוף תרומות “להקמת המקדש השלישי
לרבות כל פעולה מכינה לקראתו”. ב”הארץ” מיום 12.3.2000, בכתבה “הנה ימים באים נאום ה'” מתוארת הכוונה להקים את בית המקדש, שדגם שלו כבר הוכן, והוא מוצג ביישוב שילה.
לשם מה זקוקים אנחנו לבית השלישי? האם כדי לגמול בו חסד וצדקה, כפי שהורונו נביאי ישראל? האם כדי לתת במבנה זה ביטוי לעשיית משפט צדק בין איש לרעהו, למניעת עושק
גר, יתום ואלמנה? האם לצרכים אלו מחוייבים אנו בשיחזור בית-המקדש? האם אי-אפשר לעשות משפט וצדק בבתי המשפט הקיימים שלנו? האם אי-אפשר להתפלל לאלוהים בבתי-הכנסת
הקיימים? (ע”כ.)
וקצת לאיזון – לאלה עם סבלנות וסובלנות – ניתן לצפייה ב –
https://www.youtube.com/watch?v=cCM3e8L1Wis
(לא כל כך מומלץ)
אז אלך לישון
שבת שלום
שבוע טוב
להת,
צו – תשע”ט
- ויקרא – תשע”ט
- שמיני – תשע”ט