From:
Date: Sun, Mar 17, 2019 at 3:02 AM
Subject: ויקרא אל משה…. ונתנו בני אהרן… וסמך את ידו על הראש… וכפר עליו
To:פורים שמח
שאילת תם לרב פורים – מה הקשר בין סיפור הקמת המשכן, פירוט סוגי הקורבנות וסיפור מגילת אסתר???)
עיונים קודמים
ויקרא – תשע”ד
http://toratami.com/?p=118
ויקרא – תשע”ה
http://toratami.com/?p=344
על: ספר ויקרא, “ויקרא”, קורבנות – שוגג, נפש כי תחטא),
ויקרא – תשע”ו
http://toratami.com/?p=548
(על: קורבנות, אדם כי יקריב, אם הכהן המשיח יחטא, יחטא… תחטא… וכיפר
ויקרא – תשע”ז
http://toratami.com/?p=752
(על: חיבור ויקרא, קורבנות נדבה, ויקרא אל משה ….., וסמך ידו… ונרצה לו, אדם כי יקריב, כי יקריב…. וכי תקריבו…אם מנחת מרחשת,. קורבן שלמים, וכיפר עליו הכהן,)
פרשת ויקרא – תשע”ח
http://toratami.com/?p=970
(על: חמשת החומשים, ה’ רוצה/מצווה את הקורבנות, אם עולה קורבנו [ל קמוצה], קורבן עןלה ויורד [ל סגולה], נפש כי תחטא)
פסוקים מההפטרה
לֹֽא־הֵבֵ֤יאתָ לִּי֙ שֵׂ֣ה עֹלֹתֶ֔יךָ וּזְבָחֶ֖יךָ לֹ֣א כִבַּדְתָּ֑נִי לֹ֤א הֶעֱבַדְתִּ֙יךָ֙ בְּמִנְחָ֔ה וְלֹ֥א הוֹגַעְתִּ֖יךָ בִּלְבוֹנָֽה׃
לֹא־קָנִ֨יתָ לִּ֤י בַכֶּ֙סֶף֙ קָנֶ֔ה וְחֵ֥לֶב זְבָחֶ֖יךָ לֹ֣א הִרְוִיתָ֑נִי אַ֗ךְ הֶעֱבַדְתַּ֙נִי֙ בְּחַטֹּאותֶ֔יךָ הוֹגַעְתַּ֖נִי בַּעֲוֹנֹתֶֽיךָ
רָנּ֨וּ שָׁמַ֜יִם כִּֽי־עָשָׂ֣ה יְהוָ֗ה הָרִ֙יעוּ֙ תַּחְתִּיּ֣וֹת אָ֔רֶץ פִּצְח֤וּ הָרִים֙ רִנָּ֔ה יַ֖עַר וְכָל־עֵ֣ץ בּ֑וֹ כִּֽי־גָאַ֤ל יְהוָה֙ יַֽעֲקֹ֔ב וּבְיִשְׂרָאֵ֖ל יִתְפָּאָֽר
חידון השבוע
בפרק א’ בפרשתנו – כמה סוגי קורבנות “רשות” (אפשרויות “חופשיות” להקרבת קורבנות) של בעלי חיים, – ה’ “מציע” למשה שיעביר הצעות אלו לבני ישראל?.
בפרק ב’ כמה סוגי מנחה “רשות” מוצעים ל”בחירה”?
בפרקים ד’ – ה’, כמה סוגים של חטא מפורטים בפרקים אלו, וסך הכל כמה סוגי קורבנות מפורטים כמצווה שעל החוטא להקריב כדי לכפר על חטאים אלה?הקדמה כללית – למה נסמכה פרשת ויקרא לפרשת פקודי
(כבר פעם – פעמיים קודמים עיינתי ב”רצון” עורך התורה לשים את חומש ויקרא במרכז, חומש שלישי מתוך חמישה. (וזה מזכיר לי את המורה לאנגלית בתיכון בשיעור על מחזות שייקספיר – שאמר שאצל שייקספיר השיא במחזה תמיד נמצא במערכה השלישית מתוך חמש מערכות המחזה.) .וכשאני עובר בקריאה מחומש שמות ההיסטורי פחות או יותר, לחומש ויקרא “הכהני” ,המחשבות ממשיכות לרוץ בכיוון “למה הוכנס כאן החומש”?. וכדי לשחרר קצת את ה”לחץ” במוח אני חוזר וכותב על מה שקורה במדבר בסוף השנה הראשונה ליציאה ממצריים, מה המצב בשטח – כאשר כשני מליון עבדים משוחררים משוטטים וחונים אי שם במדבריות. מה מתרחש לפי הכתוב, ומשהו על הקשר והתקשורת “העכשווית” בין א-להים, משה, אחי משה, אחייני משה ובני ישראל
סיפורינו – הקמת המשכן, “קריאת” ה’ למשה ו”הכתבת” סוגי הקורבנות לפי המקרא, הם אירועים שאירעו מתישהו (לפי המסורת היהודית – בשנת 2448 לבריאת העולם שהיא שנת 1312 לפנה”ס) בין ראש חודש ניסן עד לאמצע החודש שאז חגגו במדבר את חג הפסח השני , שהוא הפסח הראשון לאחר השחרור מעבדות (לפי פרשת בהעלותך. זה יוצר קצת בלבול בלו”ז של חגיגות הקמת המשכן, ויש כמה דעות חלוקות בנושא – לעיון בהזדמנות הבאה אי”ה)למעוניינים/ות בניתוח ארוך על חילוקי הדעות ביחס ללו”ז, ניתן לעיין ב –
http://www.hatanakh.com/sites/herzog/files/herzog/imported/mega2_shama.pdf
ומשהו יותר קצר מובא ב –
http://tora.us.fm/tnk1/tora/wyqra/yom8_1.html
(לא אצטט)
המקום – אי שם במדבר מול הר סיני,
מצב העם – לא ברור, האם פרשת ויקרא נאמרה לפני הקדשת הכהנים, לפני הקרבת הנשיאים, או אחרי ???. בינתיים משה מקבל הוראות מה’ והוא – משה, אהרן ובניו עסוקים בשחיטת והקרבת בהמות, וכל הכרוך בזה, לפי הוראות משה. ביום השמיני נשרפים שניים מבני אהרן, אהרן קצת מתאבל (בני ישראל קצת בוכים). מתישהו באותם ימים,משה מקדש את הלוויים – בני שבטו, ובו בזמן או מייד אחרי, 12 הנשיאים מביאים את מתנותיהם ברצף, כל נשיא ביומו (כולל שבת) ופשוטי העם …. ????
אז לסיכום הלו”ז – ספר שמות עוסק בתקופה של כשנה פחות שבועיים , פרשות ויקרא, צו ושמיני עוסקעם בתקופה של כשבועיים (12 יום ???)
לפני שבוע קראנו שלאחר 11 וחצי חודשים מיציאת בני ישראל ממצריים, שכוללים כשישה חודשים של עבודה מאומצת (כנראה), הם – בני ישראל בהנהגת משה ובבצוע קבלן משנה – בצלאל בן אורי, עוזר הקבלן אהליאב בן אחיסמך ובעזרת כל חכם לב בעושי המלאכה, זכו ליייצר את כל חלקי המשכן המפואר שבו ישכון ה’ (שבין השאר היה גם האדריכל שתכנן את פרטי הבניין, עיצוב פנים של תכולת המשכן ועיצוב בגדי הכהן הגדול והכהנים (שהם בני הכהן הגדול הראשון) ואז הביאו את כל החלקים אל משה שיבדוק אם הכל נעשה :לפי מה שה’ אמר/ציווה/הראה למשה במשך 40 (+ 40) הימים שבהם משה נעלם לו על הר סיני.משה בדק, אישר ובירך את העובדים
ואז (לפי המדרש) משה המנהיג (לבדו) מקים את המשכן, מושח אותו ואת כליו בשמן המשחה. ולפי מה שנקרא בעוד שבועיים, (והמדרשים* במשך שמונה ימים משה פירק את המשכן כל יום וכל יום הוא הקים אותו מחדש.
בנוסף, במשך שמונה ימים אלו משה קידש את אהרן ובניו לכהונה, וכנראה אימן אותם כל יום בכל הפעילויות שקשורות בהקרבת קורבנות. מכאן יש להבין שאת חוקי פרשת ויקרא וצו ה’ אמר למשה לפני או במשך 8 ימי המילואים,
(מעניין שה’ הכל יודע, מטפל ומתערב בכל הפרטים הקטנים שקשורים לתכנון בניין, אופנת לבוש והקרבת קורבנות, ומכתיב/מצווה את משה “כמעט” הכל,(למרות שוכבר ראינו שמשה לעיתים עושה דברים לפי הבנתו)
ובהמשך להקמת המשכן (פרשת שמיני) משה יקדש את אהרן הכהן (הגדול) ואת בניו, 12 הנשיאים (“נחותי” המעמד = הישראלים) יקריבו את,מתנותיהם למשכן (פרשת נשא) ובני ישראל יחגגו את הפסח.-ראשון ושני (פרשת בהעלותך)
(כידוע אין מוקדם או מאוחר בתורה ותיאור אירועי הקדשת המשכן, הכהנים והלוויים וכו’ מפוזר בחומשי ויקרא ובמדבר) )
ואז כנראה נגמרה כל החינגה שקשורה בבניין משכן ה’ (הזמני, אבל מפואר, בזהב וכסף אבנים טובות, ומכוסה בעורות של בעלי חיים, חלקם נדירים וכו’.
בקיצור, אם לא-להים יש בית כזה מפואר, חבל לא להשתמש בו. אז מה עושים איתו? כמו שאומרים “לא-להים פתרונים”, יש הרבה מה לעשות = הדלקת נרות, הקטרת קטורת, לחם הפנים והעיקר קורבנות (רבים) ועוד ועוד – כך אל-הים רוצהו
וכמובן שלכל הפעילות במשכן זקוקים לבעלי תפקידים, שהם (איזה פלא) אחיו של משה המנהיג ו 4 בניו (אחייניו של משה, ואולי גם נכדו או נכדיו)
.
אבל ראשית – כל מה שהכי חשוב – כדי שלבני ישראל יהיה מה לעשות עם המשכן, ה’ מכתיב/מצווה רשימה ארוכה של 7 קורבנות רשות, + 12 קורבנות שונים על חטאים שונים כ(ולל חטא של הכהן הגדול???)
(מספיק להפעם, קריאת ספר ויקרא,– כ – 2,500 ++ שנים אחרי שנכתבה, וכ- 2,000 שנה אחרי שבית המקדש השני נחרב –מעוררת חלחלה או סלידה. בלב הקורא.
הקורא המאמין מתחלחל ואומר שהגיע הזמן להתחיל להקריב, לעומתו הקורא החילוני …….(ראו נספח)פסוקי השבוע
וְלָקַ֨ח הַכֹּהֵ֤ן מִדָּמָהּ֙
וְהִזָּ֞ה מִדַּ֤ם הַֽחַטָּאת֙ עַל-קִ֣יר הַמִּזְבֵּ֔חַ
וְשִׁלַּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּרֹאשׁ֔וֹ
וְנִסְלַ֣ח ל֑וֹ עַל-אַחַ֛ת מִכֹּ֥ל
ערב שבת שלוםפתיחה
פרשת ויקרא מכילה שני נושאים עיקריים
— קורבנות רשות – החל מקורבן עולה שנשרף כולו וכלה בקורבנות בעלי חיים או מנחת סולת שחלקם או כולם ניתנים לאהרן.
— קורבנות חובה לכפר על חטאים שונים, חלק מהקורבנות נשרף כליל וחלק ניתן לכהנים
מה שאלי מפריע לקורא התמים הוא החזרה המרובה על תהליך הכנת הקורבן והקרבתו. כולל פרטים “אנטומיים” של הבעל חי המוקרב, למשל —
וְזָֽרְק֡וּ בְּנֵי֩ אַֽהֲרֹ֨ן הַכֹּֽהֲנִ֧ים אֶת-דָּמ֛וֹ עַל-הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב:….וְהִקְרִ֨יב הַכֹּהֵ֤ן אֶת-הַכֹּל֙ וְהִקְטִ֣יר הַמִּזְבֵּ֔חָה ……. וְהִקְרִיב֤וֹ הַכֹּהֵן֙ אֶל-הַמִּזְבֵּ֔חַ …וְהִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה ….וְהִקְטִ֨יר אֹת֤וֹ הַכֹּהֵן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה
וְזָֽרְק֡וּ בְּנֵי֩ אַֽהֲרֹ֨ן הַכֹּֽהֲנִ֧ים אֶת-הַדָּ֛ם עַל-הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב: וְהִקְרִיב֙ מִזֶּ֣בַח הַשְּׁלָמִ֔ים אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֹ֑ה אֶת-הַחֵ֨לֶב֙ הַֽמְכַסֶּ֣ה אֶת-הַקֶּ֔רֶב וְאֵת֙ כָּל-הַחֵ֔לֶב אֲשֶׁ֖ר עַל-הַקֶּֽרֶב: {ד} וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת-הַחֵ֨לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵהֶ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל-הַכְּסָלִ֑ים וְאֶת-הַיֹּתֶ֨רֶת֙ עַל-הַכָּבֵ֔ד עַל-הַכְּלָי֖וֹת יְסִירֶֽנָּה: {ה} וְהִקְטִ֨ירוּ אֹת֤וֹ בְנֵי-אַֽהֲרֹן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה ….. וְ֠זָֽרְק֠וּ בְּנֵ֨י אַֽהֲרֹ֧ן אֶת-דָּמ֛וֹ עַל-הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב:…. חֶלְבּוֹ֙ הָֽאַלְיָ֣ה תְמִימָ֔ה לְעֻמַּ֥ת הֶֽעָצֶ֖ה יְסִירֶ֑נָּה וְאֶת-הַחֵ֨לֶב֙ הַֽמְכַסֶּ֣ה אֶת-הַקֶּ֔רֶב וְאֵת֙ כָּל-הַחֵ֔לֶב אֲשֶׁ֖ר עַל-הַקֶּֽרֶב: {י} וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת-הַחֵ֨לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵהֶ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל-הַכְּסָלִ֑ים וְאֶת-הַיֹּתֶ֨רֶת֙ עַל-הַכָּבֵ֔ד עַל-הַכְּלָיֹ֖ת יְסִירֶֽנָּה: … וְהִקְטִיר֥וֹ הַכֹּהֵ֖ן הַמִּזְבֵּ֑חָה לֶ֥חֶם אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֹֽה: (פ) {יב} וְאִם עֵ֖ז קָרְבָּנ֑וֹ …. וְ֠זָֽרְק֠וּ בְּנֵ֨י אַֽהֲרֹ֧ן אֶת-דָּמ֛וֹ עַל-הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב: {יד} וְהִקְרִ֤יב מִמֶּ֨נּוּ֙ קָרְבָּנ֔וֹ אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֹ֑ה אֶת-הַחֵ֨לֶב֙ הַֽמְכַסֶּ֣ה אֶת-הַקֶּ֔רֶב וְאֵת֙ כָּל-הַחֵ֔לֶב אֲשֶׁ֖ר עַל-הַקֶּֽרֶב: {טו} וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת-הַחֵ֨לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵהֶ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל-הַכְּסָלִ֑ים וְאֶת-הַיֹּתֶ֨רֶת֙ עַל-הַכָּבֵ֔ד עַל-הַכְּלָיֹ֖ת יְסִירֶֽנָּה: {טז} וְהִקְטִירָ֥ם הַכֹּהֵ֖ן הַמִּזְבֵּ֑חָה
…
(אני קורא את הכתב ומזדעזע, עוד פעם ועוד פעם, פשוט מרגיש בחילה. ועוד היה נהוג ואולי עדיין נהוג להתחיל ללמד את הקטנים את חומש ויקרא, אולי הם יגדלו ויהיו שוחטים ו/או רופאים, קצת דומה)
בורו לחוקרים שספר ויקרא, במיוחד פרטי הקרבת הקורבנות שימש כספר הדרכה לכהנים, שהיו חייבים ללמוד את כל הפרטים ולכן החזרו הרבות, שיהיה כך.
אז יחסי (לדעתי, למרות שהפרשות קשות להבנה והרבה נכתב על זה התלמוד וכו’, הפרשות משעממות את הקורא האובייקטבי (אותי למשל עד כמה שאני אובייקטיבי)
כבר עיינתי בעבר בהרבה מנושאי הפרשה, אבל כמו בכל פרשה, יש הרבה פרטים סתומים
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
ניתוח מקיף על סדרי הקרבת העולה ניתן ב –
https://www.etzion.org.il/he/download/file/fid/19470(לא אצטט, מומלץ למעמיקים/ות בנושא)
. 1. וְאֶת-הַפָּ֑דֶר
“פדר” – מה זה?
מתוך הנ”ל
….. את הפדר תרגם אונקלוס תרבא וכן דברי כל המפרשים פה אחד ואין למלה חבר ולפי דעתי שאיננו שם לחלבים כולם רק לחלב הדק הפרוס ומבדיל בין הקרבים והמלה מן ההפוכים פדר פרד שמפריד בין הקרבים העליונים לתחתונים ולכך אמרו רבותינו (יומא כו) שיהא פורס הפדר על בית השחיטה שזהו דרך כבוד של מעלה שהחלב ההוא ראוי לפרסו ולכסות בו וכן נהגו חשובי האומות לפרסו על הצלי ואם יהיה שם לחלבים כולם יקרא החלב כן בעבור שהוא השומן הנפרד מן הבשר וכן הוא כנויו בפי חכמי הטבע כאשר אזכיר (להלן ג ט)
וּכְרָעָ֖יו יִרְחַ֣ץ בַּמָּ֑יִם
מתוך
https://www.temple.org.il/post/2018/02/26/-d7-9b-d7-a8-d7-a2-d7-99-d7-99-d7-9d
…. במהלך הפשטת קרבן התמיד נאמר במשנה, כי היו חותכים את הכרעיים[2], והכהן המעלה למזבח את הקרביים היה מניח על גבם את הכרעיים[3], ורוחצם במים[4]. גם לגבי הפרים הנשרפים, כלומר, ‘פר כהן משיח’ ו’פר העלם דבר של ציבור’, נזכרים הכרעיים, ככתוב: “על ראשו ועל כרעיו”[5]. לדעת חכמים בגמרא, גם בפרים אלו היו מנתחים את הבהמה וחותכים ממנה את הכרעיים, להעלותם על גבי המזבח[6].
הכרעיים – הגדרה: בדברי חז”ל בתלמוד מצינו תיאור נפרד בחלקי קרבן התמיד, בין המושג ‘כרעיים’ לבין המושג ‘רגליים’, כלומר, מדובר בשני חלקים שונים ברגל. השם ‘כרעיים’ ניתן להם, על שם הברכיים, שבהן כורעים[7]. יש מי שאומר שהכוונה לחלק העליון של הרגל, כלומר, מפרק הברך ומעלה[8]; אולם הדעה המקובלת היא, שהמדובר בחלק התחתון של הרגל, מן הברך ועד הפרסה[9]. כך נראה מלשון הכתובים: “כאשר יציל הרועה מפי הארי שתי כרעיים [הקצה שנותר] או בדל אוזן”[10], שכן הכרעיים הן החלק האחרון ברגל. זה מה שכתוב במשנה: “חתך את הכרעיים ונתנן למי שזכה בהן”[11], ומדובר שם, שהרגל עצמה תקועה באונקל, ומה שנותר באויר לחיתוך אלו הכרעיים, ולכן חותך אותן…(ע”כ)
ואיור מתוך הנ”ל
image.pngל
כרעי הבהמה
בציור נראים הכרעיים (מסומנים בצבע סגול) והן החלק התחתון ברגל.
ופירוש הרמב”ן מתוך
https://www.sefaria.org/Ramban_on_Leviticus.1.6.1?lang=bi
….והפשיט את העולה מצוה שיפשיטנה כולה ואחרי כן ינתח אותה ואמר והפשיט ונתח כי בבעל הקרבן ידבר כאשר אמר (בפסוק ד) וסמך ושחט כי ההפשט והנתוח אינן עבודות וכשרות בזר ולכך חזר אחר כך ואמר ונתנו בני אהרן (פסוק ז) וכן רחיצת הקרבים כשרה בזר ולכך אמר וקרבו וכרעיו ירחץ במים (פסוק ט) בעל הקרבן ואחרי כן והקטיר הכהן ואמר לשון רבים ונתנו וערכו כי בכל מצות הכהונה יאמר כן בעבור שהכהנים רבים יאספו בבית השם לעשות העולה וברב עם הדרת מלך (משלי יד כח) אבל איננו עכוב שהרי לימד למטה (פסוק יב) וערך הכהן אותם “והפשיט” – ונתח ונתנו בני אהרן אש אין זה הסדר שהראוי שיערכו הכהנים המערכה ואחרי כן ינתחו העולה וכך היה סדר המערכה בתמיד (יומא לג) וכן מה שאמר (פסוק ח) וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים את הראש ואת הפדר על העצים אשר על האש ואחרי כן והקרב והכרעים ירחץ במים (פסוק ט) אין הצואה שיעשה כסדר הזה כי העריכה היא הקטרת הנתחים שצוה למטה (פסוק ט) והקטיר הכהן את הכל ואם כן אין הסדר שיעלה הנתחים והראש והפדר על האש שבמזבח ואחרי כן ירחץ הקרב והכרעים ויקטירם אבל תחלה ינתח וירחץ ואחרי כן יעלה הכל על האש ויקטיר אבל ענין הכתוב שהקדים זריקת הדם ללמד שהיא קודמת לכל דבר ואחרי כן צוה בהקטרת האברים ואמר שיפשיט וינתח להעריך אותם על האש אחרי רחיצת הקרב והכרעים ואז יקטיר הכל כאחת וזהו שאמר “את הכל” והכונה ששנה הכתוב באברים לומר וערכו על האש והקטיר ללמד שאחר שיסדרם על האש לא יניחם עד שיבער בהם האש ויאכל אותם ותעלה מהם הקטורת וכן מה שהקדים הפשט ונתוח למערכת האש ללמד שאין בעולת הנדבה חובה להקדים לה מערכה כעולת התמיד שנצטוינו (להלן ו ה) ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר והיא קודמת …..
Uפירוש מפורט על הנושא במסכת תמיד ניתן ב –
(לא יכול לצטט.מומלץ למי שיש זמן וסבלנות)מנחת ביכורים
מה היא מנחה זו?
מתוך
https://www.etzion.org.il/he/20-%D7%9E%D7%A0%D7%97%D7%AA-%D7%91%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D….משום מה, לאחר הנספחים – איסור חמץ וחובת הוספת המלח – משולבת אופציית מנחה נוספת (“ואם”). מנחה זו מכונה בכתוב ‘מנחת ביכורים’, ודיניה שונים בכמה פרטים מדיני המנחות שהוזכרו בתחילת הפרק. ההבדל המרכזי הוא שהמנחות הרגילות באות מחיטה (“סלת”), בעוד מנחה זו מובאת מן השעורים (“אביב”).[1] הסיבה לשינוי ברורה: השעורה מבכירה הרי לפני החיטה, ובמנחת ביכורים עסקינן.[2] פער זה מוביל להבדל סגנוני נוסף. במנחת ביכורים נאמר: “וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ מִגִּרְשָׂהּ וּמִשַּׁמְנָהּ” (ב’, טז), שלא כמו הביטוי המקביל במנחה הרגילה: “וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ” (ב’, ב). מהי מנחת הביכורים שמדובר עליה בפסוקים אלו? הבלבול ברור מאליו: יש כידוע מצוות ביכורים מגוונות (ביכורי פירות, בכור בהמה, בכור אדם), ויותר מכך – בויקרא כ”ג יש עיסוק אינטנסיבי גם בביכורי חיטה – הן הנפת עומר ראשית הקציר, והן לאחר חמישים יום מהקרבת מנחת ביכורים – שתי הלחם מן התבואה החדשה. מהו אפוא היחס בין הפסוקים המשולבים בסוף הדיון בקורבן המנחה בויקרא ב’, ובין עולם הביכורים האחר המוכר לנו? יש בדבר מחלוקת קוטבית המשקפת שתי קריאות שונות לגמרי של הפסוקים הללו.
חז”ל דרשו פסוקים אלו כעוסקים במנחת העומר, שאותה יש להניף בט”ז בניסן: “ואם תקריב מנחת בכרים לה’ – זו מנחת העומר”.[3] בציווי על הנפת העומר (ויקרא כ”ג) באמת לא נאמר מה יש לעשות עם העומר לאחר הנפתו:
“דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה’ לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן. וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַה’. וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַה’ רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין” (ויקרא כ”ג, י-יג). .
לפי חז”ל, השלמת התמונה באה אצלנו בפרק ב’. כאן מתואר שיש לקחת מהעומר שהונף, לקלות אותו (“קָלוּי בָּאֵשׁ”), לטחון אותו (“גֶּרֶשׂ”), לבלול בשמן (“וְנָתַתָּ עָלֶיהָ שֶׁמֶן” – חז”ל לימדו שיש לבלול רק עישרון בשמן והוא המתקדש), להוסיף לו לבונה (“וְשַׂמְתָּ עָלֶיהָ לְבֹנָה”), לקמוץ ולהקטיר על גבי המזבח (“וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ”).
לשון אחר, לפי חז”ל מנחת הביכורים הנדונה בויקרא ב’ היא חובת ציבור ומשום מה הכתוב פיצל את דיניה של חובה זו לשתי פרשיות שונות (מלבד מנחת העומר יש רק עוד שתי מנחות ציבור: שתי הלחם שמניפים בשבועות ולחם הפנים שעל השולחן).[4]
רש”י פירש בעקבות חז”ל: “‘ואם תקריב’ – הרי אם משמש בלשון כי, שהרי אין זה רשות, שהרי במנחת העומר הכתוב מדבר, שהיא חובה” (רש”י ויקרא ב’, יד).[5] לפי דבריו, מאחר שמדובר במנחת העומר יש לקרוא את הביטוי הפותח: “ואם”, כחובה ולא כרשות, שהרי מנחת העומר איננה רשות.[6] באופן פשוט יותר אומר זאת הרשב”ם: “ואם תקריב – לכשתקריב מנחת העומר” (פירושו במקום).
לזיהוי מנחת הביכורים של פרקנו עם הנפת העומר משמעויות נרחבות. בראש ובראשונה – כמובן – עצם הקטרת העומר שהונף. לולא זיהוי פרק ב’ עם פרק כ”ג ניתן היה לחשוב שהעומר מונף אך לא מוקטר. עצם רעיון שכזה אינו מופרך, שהרי אנו מכירים תופעה דומה בקורבנות אחרים. את חלק הכוהנים מקורבן זבח שלמים (חזה ושוק) צריך הכהן להניף ורק אז הוא מקבלם; הכהן מניף את “הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל וְחַלַּת מַצָּה אַחַת מִן הַסַּל וּרְקִיק מַצָּה אֶחָד” (במדבר ו’, יט-כ) שמביא הנזיר ביום מלאת ימי נזרו, ואחר כך הוא נוטלם והם אינם עולים כלל על גבי המזבח. גם אהרן הניף את הלוויים כחלק מתהליך הקדשתם לעבודה (במדבר ח’, יא), ולמעשה, הדוגמה המידית ביותר מצויה בפרק כ”ג עצמו – קורבן שתי הלחם המונף בשבועות אינו מוגש למזבח אלא לכוהנים. כאמור, לולא קראנו את מנחת הביכורים שבפרק ב’ כהמשך להנפת העומר שבפרק כ”ג, היה העומר מונף בלבד, כפי שמורה הכתוב לעשות בפרק כ”ג.[7] אולם מאחר שעל פי דרשת חז”ל, גם מנחת הביכורים עוסקת בתהליך הבאת העומר, הרי שמעתה יש להקריב מן המנחה לאחר הנפתה: “קְצָרוּהוּ וּנְתָנוּהוּ בְקֻפּוֹת, הֱבִיאוּהוּ לָעֲזָרָה, הָיוּ מְהַבְהֲבִין אוֹתוֹ בָאוּר… בָא לוֹ לָעִשָּׂרוֹן, וְנָתַן שַׁמְנוֹ וּלְבוֹנָתוֹ, יָצַק, וּבָלַל, הֵנִיף, וְהִגִּישׁ, וְקָמַץ, וְהִקְטִיר, וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים” (מנחות פ”י מ”ד).
ברם ראב”ע חלק על קריאה זו, ולטענתו:
“רבים אמרו שמלת ‘אם’ חיוב, ולפי דעתי כי אין צורך, כי החיוב הוא ראשית בכורים, ולא הבכורים, והרוצה להביא מנחה מבכורים נדבה, יביא” (ראב”ע ויקרא ב’, יד).
לדעתו, הציווי על מנחה זו מצטרף לציווי על שאר סוגי המנחות שהוזכרו בפרק זה, וגם אופציה זו היא קורבן נדבת יחיד. אפשרות המנחה המתוארת כאן היא שאדם, שזה עתה הבכיר יבולו, יכול להביא למשכן מנחה מיבולו החדש (אם הוא מעוניין בכך). אמנם, בנוסף לאפשרות הקרבה זו ישנה חובה, המוטלת על הציבור כולו, להניף עומר מראשית הביכורים, כפי שמפורט בפרק כ”ג. (ע”כ. ואין החלטה סופית)
לעומת זאת לפי מאמרים אחרים, מנחת בכורים היא אכן מנחת העומר. והיא חובת צבור, ועיקר פעולתה – מתוך –
https://www.hamichlol.org.il/%D7%9E%D7%A0%D7%97%D7%AA_%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%9E%D7%A8
……
אסור אפילו על היחידים לקצור תבואה מחמשת מיני דגן (חיטה, שעורה, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון) לפני שקצרו את העומר (אע”פ שמנחת העומר באה רק משעורה). האיסור הוא כדי שקצירת העומר בידי שלוחי בית דין יהיה כפי שהוגדר בתורה: “ראשית קצירכם”, שיהיה העומר ראשית לכל הנקצרים. הקוצר קודם לקצירת העומר, אינו לוקה והקציר מותר באכילה.
הקציר הוא מצווה והוא אף דוחה את השבת[2]. (קציר הוא אחד מל”ט אבות מלאכה שאסור לעשות בשבת מן התורה). המצווה היא לקצור “קמה” במיוחד בשביל הקורבן, אך אם הביאו עומרים קצורים, הקורבן כשר. העומר היה בא מן השעורים, למרות שבתורה לא מפורש מאיזה מין. התבואה צריכה להיות דווקא מארץ ישראל, ולכתחילה יש להביאה ממקום קרוב לבית המקדש.
מהלכות הקצירה
שלוחי בית דין היו יוצאים מערב יום טוב (י”ד בניסן), ועושים אותו כריכות במחובר לקרקע, כדי שיהיה נוח לקצור. זמן הקציר הוא בט”ז בניסן בלילה, ואם קצרו ביום, הקורבן כשר. קוצרים שלוש סאים (מידת נפח) של שעורה, בשלושה אנשים, בשלושה מגלים, לתוך שלוש קופות. יש לקצור תבואה לחה ולא יבשה, אך גם יבשה כשרה……מביאים את הקופות עם שלוש הסאים לבית המקדש, וחובטים את השעורים וזורים ובוררים אותם. לאחר מכן קולים את הגריסים ושוטחים אותם בעזרה כדי שהרוח תנשב עליהם. אחר כך מכניסים אותם ל’ריחים של גרוסות’ וטוחנים אותם, ומנפים את הקמח בשלוש עשרה נפות, ומוציאים לקורבן מתוך שלוש סאים של שעורים, עשירית האיפה של קמח מנופה, שהוא שיעור עומר. מה שנותר משלוש הסאים נפדה ויכול כל אדם לאוכלו.
ביום ט”ז בניסן כהן בולל את עשירית האיפה של קמח השעורים בלוג שמן ונותן עליו קומץ לבונה, כשאר המנחות. כהן מניף את המנחה במזרח המזבח, ומגיש אותה לקרן מערבית דרומית כשאר המנחות. כהן קומץ את המנחה לאחר שהוקרבו קורבן מוסף וכבש העולה, אך לפני שהוקרב קורבן תמיד של בין הערביים, ומקטיר את הקומץ. הנותר מן המנחה – שנחשב אחד מכ”ד מתנות כהונה – נאכל לכהנים כשיירי כל המנחות.(ע”כ)והוציא את הפר אל מחוץ
משום מה את הפר של הכהן המשיח שחטא בשגגה, והפר שמקריב הנשיא שחטא יש לשרוף מחוץ למחנה. היכן זה מחוץ למחנה, במדבר או מחוץ לבית המקדש בירושליים?
מתוך
http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=3207
….. מחוץ למחנה
מקום מיוחד היה מחוץ למחנה ששם שמים את הדשן כשהוא רבה על מזבח החיצון, שנאמר: והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה, ושם שורפים את הפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים כשלא נפסלו אלא נשרפים כמצוותם, שנאמר: והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה אל שפך הדשן מקום ששופכים בו הדשן המסולק מן המזבח מקום זה נקרא בית הדשן54, ונקרא גם בית הדשן הגדול.
“מחוץ למחנה” זה פירושו מחוץ לשלש מחנות: מחנה שכינה, מחנה לויה ומחנה ישראל, היינו מחוץ לירושלים, שנאמר בפר-העלם-דבר-של-צבור: והוציא את הפר אל מחוץ למחנה, שהוא מיותר, שהרי נאמר שם: ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון, היינו פר כהן משיח, ושם כבר נאמר ששריפתו מחוץ למחנה, אלא בא להוסיף מחנה שניה, ובהוצאת הדשן שוב נאמר: והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה, שהוא מיותר, שהרי כבר נאמר בשריפת פר כהן משיח שהוא במקום שפך הדשן, וממילא אנו יודעים ששפך הדשן הוא מחוץ למחנה, אלא בא להוסיף מחנה שלישית נחלקו תנאים באיזה צד לירושלים היה בית דשן זה: ר’ שמעון סובר במזרחה של ירושלים, שנאמר בפר ושעיר של יום הכיפורים – שהם מחטאות הנשרפות בבית הדשן62 – מחוץ למחנה, ונאמר בשחיטת פרה-אדומה מחוץ למחנה64, מה להלן, בפרה אדומה במזרחה של ירושלים65, אף כאן במזרחה של ירושלים,
וחכמים אומרים בצפונה של ירושלים,, שכל מעשה חטאת בצפון (ע”כ)
בימינו, הנושא הכולל של קורבנות יחיד וקורבנות של ציבור מדכא.
וְנִסְלַ֣ח ל֑וֹ עַל-אַחַ֛ת מִכֹּ֥ל אֲשֶֽׁר-יַֽעֲשֶׂ֖ה
מה לומדים חז”לינו מהפסוק הזה?
מתוך
https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%90_%D7%A2%D7%9C_%D7%95%D7%99%D7%A7%D7%A8%D7%90_%D7%94
….מנין שחייב על כל אחת ואחת? תלמוד לומר ‘לאחת’ — לחייב על כל אחת ואחת.
[ב] כיצד? היו חמשה תובעים אותו, אמרו לו “תן לנו פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה שיש לנו בידך!” . “שבועה שאין לכם בידי פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה; לא לך ולא לך ולא לך!” – מנין שחייב על כל אחת ואחת? תלמוד לומר ‘לאחת’ — לחייב על כל אחת ואחת.
[ג] יכול מפני שהן חמשה; מנין אמר לו “תן לי פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה שיש לי בידך!” . “שבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה!” – מנין שחייב על כל אחת ואחת? תלמוד לומר ‘לאחת’ — לחייב על כל אחת ואחת.
[ד] יכול מפני שהן מיני תביעות; מנין אפילו אמר לו “תן לי חטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך!” . “שבועה שאין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין!” – מנין שחייב על כל אחת ואחת? תלמוד לומר ‘לאחת’ — לחייב על כל אחת ואחת.
[ה] יכול מפני שהן מינים הרבה; מנין אפילו אמר לו “תן לי חטים שהפקדתי לך אמש ושלפניו ושלפני פניו!” . [“שבועה שאין לך בידי חטין שהפקדת לי אמש ושלפניו ושלפני פניו!”] – מנין שחייב על כל אחת ואחת? תלמוד לומר ‘לאחת’ — לחייב על כל אחת ואחת.
[ו] מנין אחת על דברים הרבה? תלמוד לומר “על אחת מכל אשר יעשה”.
[ז] כיצד? היה תובעו. אמר לו “תן לי חטים שהפקדתי אצלך אמש ושלפניו ושלפני פניו!” . “שבועה שאין לך בידי כלום!” – מנין שאינו חייב אלא אחת? תלמוד לומר “על אחת”.
[ח] יכול מפני שהוא מין אחד; מנין אפילו אמר לו “תן לי חטים ושעורים וכוסמין שיש לי בידך!” . “שבועה שאין לך בידי כלום!” – מנין שאינו חייב אלא אחת? תלמוד לומר “על אחת אשר יעשה”.
[ט] יכול מפני שאינן מיני תביעות; מנין אפילו אמר לו “תן לי פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה שיש לי בידך!” . “שבועה שאין לך בידי כלום!” – מנין שאינו חייב אלא אחת? תלמוד לומר “על אחת מכל אשר יעשה”.
[י] יכול מפני שהוא אדם אחד; מנין אפילו אמרו לו חמשה “תן לנו פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה שיש לנו בידך!” . “שבועה שאין לכם בידי כלום!” – מנין שאינו חייב אלא אחת? תלמוד לומר “על אחת מכל אשר יעשה”.
“לאשמה בה”– פרט לפחות משוה פרוטה. (ע”כ)
העיקר שלומדים. מעניין שלמרות שכבר עברו כ 2,000 שנה מאז שהפסיקו להקריב קורבנות, עדיין לומדים את הנושא כאילו עדיין מקריבים יום יום..שבת שלום
שבוע טוב
פורים שמח ביום חמישילהת
>
נספח בעיקר (לחילונים/יות)
1.מתוך
http://www.1vsdat.org/index.php/2015-02-01-12-54-59/2015-01-27-18-18-49/2010-07-22-13-33-22/item/936-%D7%94%D7%99%D7%9B%D7%9F-%D7%94%D7%95%D7%A7%D7%9D-%D7%90%D7%95%D7%94%D7%9C-%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%A2%D7%93-%D7%95%D7%9C%D7%9E%D7%94-%D7%94%D7%95%D7%90-%D7%A9%D7%99%D7%9E%D7%A9
….
בחלומם הרטוב הכוהנים ראו את עצמם במרכזו של עם ישראל, מוקפים בטבעת של שומרי ראש משבט לוי ורחוק יותר, בשנים עשר שבטי ישראל שהיו אמורים לסור למרותם ולדאוג לרווחתם. בעולם הפנטזיות שהכוהנים טוו לעצמם, המשכן, אוהל המועד שהכיל אותו וכלי הקודש שבתוכו ניצבו בתוך המחנה הכוהני ושימשו רק את המשרתים בקודש. מאידך, מסורות אחרת מדברות על אוהל מועד שהיה נטוע מחוץ למחנה, גם בימים בהם עם ישראל כבר היה אמור לנהוג על פי התרשים הכוהני ונשאלת השאלה אם האל שהכתיב למשה את כל התורה לא באמת ידע היכן הוא נועד עם בכיר נביאיו.
מתוך
https://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/01/10_vayikra/1.html
…..דרך ארוכה עבר פולחן הקורבנות מאז הוקרבו לאליל בני-אדם חיים – מבוגרים, נשים וילדים, עד אשר הומר בקורבנות בעלי-חיים )ראה את הסמליות לכך במעשה העקדה שבספר בראשית(, ולאחר תקופה ארוכה הומרו גם אלה בתפילות ומעשי-פולחן, שאינם פוגעים פיסית באדם. בתקופת המקרא, משהתגבשה האמונה הישראלית, נפרד גם הקורבן היהודי מן הקורבן האלילי, ונתגבש בשיטות נפרדות. הצורות הקדומות של הקורבן האלילי כללו בעיקר שלוש
כוונות – מזון לאל, מתנה – שלפי דעת המאמין רצויה בעיני האל, וויתור-סיגוף מצד מקריב הקורבן. האלילות תפסה את הקורבן כגורם פעיל ומשפיע בזכות עצמו, בעוד שבתורת הקורבן המקראית אין זכר לרעיונות אלו. לדעת פרופ’ קויפמן )שם(, נועד הקורבן המקראי לכפר על החטא ולטהר מן הטומאה )החטאת המקראית(, למעט מעשה השעיר לעזאזל, שלדעת קויפמן “הוא לא נימוס של הקרבה אלא הטענת החטא עליו. הוא לא קורבן אלא אמצעי שלשילוח” )2(.
הצו האלוהי בדבר הקרבת קורבנות חיים לאלוהים, גם כאשר מדובר בבעלי-חיים ולא, חו”ח, בבני-אדם, גרם אי-נחת לא מועטה להוגי הדעות היהודיים בתקופות מאוחרות, כאשר החלה רווחת התפיסה, שגם לבעלי-חיים יש זכויות, ולא רק לבני-האדם לבדם. גם התיאור המזעזע אותנו כיום, המפרט מעשית את מעשה הקורבן במקרא – צורת ההמתה של בעל החיים )מלק את ראשו(, התזת דמו, הפשטת עורו, ביתורו )שסע אותו בכנפיו(, נוהל עריכת חלקיו
הפנימיים )ואת הפדר על העצים, ואת החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב( – כל אלה גרמו, מן הסתם, תחושת אי-נוחות לא מעטה גם לגדולי המאמינים בני-זמננו, שלא לומר רתיעה ומיאוס. רבים ניסו, אפוא, לחפש כוונה רוחנית במעשים אכזריים אלו. ……….
