פרשות ויקהל + פקודי – תשע”ח http://toratami.com/?p=968 (על: וכסף פקודי העדה, בחודש הראשון באחד בחודש…)
פסוקים מההפטרה — הפטרת פרשת פקודי אינה קבועה אלא משתנה בהתאם לסיווג השנה, כדלהלן, מתוך ויקיפדיה ב- מפטירים בתיאור בניית בית המקדש בימי שלמה, בספר מלכים א’, פרק ז’. הספרדים והתימנים קוראים פסוקים מ’-נ’, והאשכנזים קוראים מפסוק נ”א עד פרק ח’, פסוק כ”א. אם קוראים את אחת מארבע פרשיות, מפטירים בהפטרה מיוחדת לה. ברוב השנים שאינן שנים מעוברות, קוראים את פרשת פקודי ביחד עם הפרשה שלפניה, פרשת ויקהל, לרוב ביחד עם פרשת החודש ובשנים מסוג הכז ביחד עם פרשת פרה. בשנים פשוטות מסוג השא קוראים את פרשת פקודי לבדה, ביחד עם פרשת החודש. בשנים מעוברות פקודי תמיד אינה מחוברת לויקהל. בשנים מסוג החא והשג היא חלה בשבת הסמוכה לראש חודש אדר ב’, ולפיכך קוראים בה את הפרשה הראשונה מארבע פרשיות – פרשת שקלים. בשאר השנים המעוברות היא נקראת ללא אחת מארבע הפרשיות. מנהג האשכנזים בארץ ישראל שבשנים אלו קוראים גם את הפטרת ויקהל וגם את הפטרת פקודי, מלבד בקביעות זשה, שכבר קראו את הפטרת ויקהל בשבת שנייה של חנוכה. אז השנה היא — בשז וַתִּשְׁלַם֙ כָּל־הַמְּלָאכָ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֛ה הַמֶּ֥לֶךְ שְׁלֹמֹ֖ה בֵּ֣ית יְהוָ֑ה וַיָּבֵ֨א שְׁלֹמֹ֜ה אֶת־קָדְשֵׁ֣י׀ דָּוִ֣ד אָבִ֗יו אֶת־הַכֶּ֤סֶף וְאֶת־הַזָּהָב֙ וְאֶת־הַכֵּלִ֔ים נָתַ֕ן בְּאֹצְר֖וֹת בֵּ֥ית יְהוָֽה: וַיִּקָּ֨הֲל֜וּ אֶל־הַמֶּ֤לֶךְ שְׁלֹמֹה֙ כָּל־אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל בְּיֶ֥רַח הָאֵֽתָנִ֖ים בֶּחָ֑ג ה֖וּא הַחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִֽי׃1 וַיַּסֵּ֤ב הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶת־פָּנָ֔יו וַיְבָ֕רֶךְ אֵ֖ת כָּל־קְהַ֣ל יִשְׂרָאֵ֑ל וְכָל־קְהַ֥ל יִשְׂרָאֵ֖ל עֹמֵֽד׃
חידון השבוע כמה שקל יש בכיכר? כמה חלקי המשכן הובאו אל משה
הקדמה כללית
מתקרבים לסוף פרק בחיי נודדי המדבר. ואולי גם סיום השלב העיקרי בנדודים, שהנה או טו טו נגמרים, יש חוקים יש משכן וכדו’ וארץ כנען קורצת באופק הלא רחוק. האם בני ישראל בהנהגת משה רבנו המנהיג, השיגו את מה שהיה ב”תוכנית”?? אבל לפני זה — .– ננסה לדמיין מה היתה המטרה או המטרות שהיו לעיני עורך התורה. כמובן שאם א-להים היה העורך הראשי והוא זה שהכתיב את התורה למשה שכתב “מפי הגבורה” (שכנראה “ידע מראש” מה להכתיב פעם אחת ומה להכתיב פעמיים לחזור על הסיפור שנית עם שינויים קלים) הרי הכל “ברור” כלומר הגדרת המטרה בשבילנו אינה חשובה, א-להים רצה, א-להים ברא, א-להים יודע וכו’ ואסור להרהר על כך באופן שלילי כידוע, מתוך – https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%A0%D7%94_%D7%97%D7%92%D7%99%D7%92%D7%94_%D7%91_%D7%90 ..”.כל המסתכל בארבעה דברים, ראוי לו כאילו לא בא לעולם, מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור.. (ע”כ) אז חזרה ל”תכנית הא-להית” בהנהגת משה, סוף סוף, בעצם די מהר, אחרי היציאה ממ אחרי חודשיים מיציאת מצריים, עם בני ישראל קיבל את התורה – אופס – 10 דיברות חקוקות על שני לוחות (+41 מצוות – כולל מצוות פרו ורבו, ברית מילה ואיסור אכילת גיד הנשה. כלומר העם עדיין לא קיבל את כל התורה כפי שהיא ידועה לנו, ולא כולל המצוות שניתנו בפרשות משפטים – ויקהל) ותוך פחות משנה מיציאת מצריים לעם בני ישראל (ללא ארץ משלו) יש משכן =בית א-להים – מפואר, עם כהן גדול לבוש בגדים מפוארים (+ 89 מצוות חדשות) רשימת תרי”ג המצוות לפי מקומן בפרשות ניתן ב – http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=1601 (לא מצטט) מה ייעשה במשכן? (2-3 מצוות הקשורות לפעילות במשכן כבר ניתנו. נא לעיין ברשימה לעיל) בעוד שבוע נתחיל בקריאת חומש ויקרא ואז נדע, כולל תיאור הקדשת השכן והכהנים. בעוד כחושיים שלושה נקרא – בחומש במדבר על הקדשת הלוויים, ותיאור תהליכים הקשורים לפירוק המשכן והובלתו המשכן כמתכונתו (לפי פרשות ויקהל פקודי) היה פעיל לפחות עד לימי יהושע. לאחר מכן ???? מתוך סיכום (ארוך) על המשכן ב – https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%9B%D7%9F …. העדות המקראית באשר לגורלו של המשכן לאחר כניסת ישראל לארץ ישראל איננה ברורה כל צרכה, הואיל ועדות זו אינה רציפה. על פי המתואר בספר יהושע[23], בני ישראל השכינו את אוהל מועד בשילה, ושם גם נערכה חלוקת הארץ למטות[24]. השארת המשכן כאוהל ארעי בשילה משתמעת גם ממקורות אחרים ובכללם נבואת נתן בשמואל ב'[25], וכן הכתוב בתהילים[26] אודות חורבן שילה – “וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ, אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם”. עם זאת, התיאורים הפותחים את ספר שמואל מתארים את המקום כ”בית ה'” ו”היכל ה'”, הווי אומר כמבנה של קבע. ניתן לתרץ ולומר כי מדובר בשינוי הדרגתי שהפך את המשכן הארעי למבנה קבע, הדרגתיות שאִפשרה להמשיך ולהתייחס אל מבנה הקבע כאל גלגולו של המשכן המדברי. לאחר חורבן המשכן בשילה אין עדות מפורשת לקיומו של משכן נוסף, עד להקמת המקדש בידי שלמה, כמה עשרות שנים מאוחר יותר. באשר לתקופת ביניים זו ידועות לנו התחנות שעבר הארון מאז נפילתו בשבי הפלשתים ועד העלאתו לירושלים על ידי דוד המלך. על פי המסופר בשמואל ב'[27], דוד “נטה אוהל” עבור הארון, ונראה שבאוהל זה היו מזבח ושמן משחה למטרות עבודה[28][29]. אוהל זה, ששימש כאוהל עבור הארון – זוהה ברבות הימים עם אוהל מועד הקדום[30], אך אין עדות ודאית אחרת לכך שהמשכן כמכלול הוקם מחדש בימים שבין חורבן שילה להקמת המקדש בידי שלמה. חריגה אחת יוצאת דופן היא המסורת המובאת בספר דברי הימים[31] אודות קיומו של משכן בגבעון, בזמן שארון העדות כבר היה בירושלים. עם זאת, מכיוון שעדות זו נכתבה בספר דברי הימים המאוחר (מתקופת בית שני), ואין היא מופיעה בספרי שמואל ומלכים המוקדמים יותר, מוטלת בספק לדעת חוקרים מסוימים, מאחר שאין היא עולה בקנה אחד עם העדויות על מקום הארון ואף אין לה זכר מחוץ לספר זה. יש ששיערו כי מסורת זו נועדה להסביר כיצד התקיימה הקרבת קורבנות בבמה בגבעון בימי הממלכה המאוחדת בכלל ועל ידי שלמה עצמו בפרט. (ע:כ. מומלץ מאוד לעיון נוסף) ואם נקרא את התנ”ך מתחילתו עד סוף “נביאים” המצא שתיאור בניית משכן/מקדש מופיע בתנ”ך שלוש פעמים וכל פעם עם שינויים די בולטים — פעם ראשונה = בבניית המשכן הזמני, בפרשיותינו – תרומה – פקודי — פעם שנייה, בבניית המקדש הראשון, (מלכים א פרקים — פעם שלישית ביחדקאל = פרק מ’ אז מתעוררת התמיהה – האם חותמי התנ”ך אכן שמו לב לזה ואכן רצו להראות שיש 3 (ואולי יותר) אפשרויות “לכבד” את הא-להים במספר סגנונות ארכיטקטוניים שונים ומגוונים, ואולי אף להזכיר לאומות העולם שבני ישראל/היהודים יודעים איך לספק את רצונו של בורא העולם? כידוע, יחזקאל לא זכה לחזור לישראל בתהליך שיבת ציון, כך שקשה לקבל את הסברה שהנביא יחזקאל התכוון לבניית בית המקדש השלישי. למעוניינים/ות, ניתן לעיין בסיכום מקוצר על הנושא “יחזקאל”, ב – http://www.daat.ac.il/daat/tanach/achronim/bethamik.htm (לא אצטט) {והנושא לעיל מופנה לרשימת הנושאים הדורשים עיון נוסף בנפרד} (אז שאילת “חכם” -במשך תקופת בית שני – כמה קורבנות של בעלי חיים הוקרבו כקורבן עולה? (בהנחה שבית המקדש השני היה קיים 500 שנה – סתם שיהיה נספר עגול) אבל אם כן נקבל את הדעה הרוווחת בין חוקרי התורה האובייקטיביים שאדם “מן השורה”, ואולי אפילו אם אותו אדם היה משכמו ומעלה, גאון שבגאונים שכתב/ערך את התורה,אפשר לשאול – “למה התכוון המשורר?מה רצה העורך לתת לנו? בקיצור, יש לנו ספר “ספר התורה” שהוא עמוד התווך של היהדות, ספר שחולק אי פעם לחמישה חלקים, מה אנחנו לומדים ממנו? — — ליקום, לעולמנו, לחיים עליו, ולאנושות עלי אדמות הייתה התחלה — יש בורא עולם “שמושך בחוטים” ושולט (אולי לא תמיד, אלא מתערב כרצונו) במה שמתרחש בעולמו – עולמנו — עמינו הוא העם הנבחר שיש לו התחלה. ההתחלה הייתה כאשר בורא העולם – לאחר כ – 2,000 שנים של התפתחות האנושות – בחר בזוג אנשים והוליך אותם לארץ כנען — מאותו זוג אנשים, תוך כשמונה (או תשעה) דורות, התפתחה משפחה שצמחה וגדלה כאומה מורכבת מ 12 (13) שבטים עם אוכלוסיה של כ 2 מליון נפש שחייה במצריים כעם מינורי נחות בתנאי עבדות — כתוצאה מהתערבות א-להית (שכללה מינוי מנהיג, והענשת מצריים ב – 10 מכות) האומה, שקיבלה את השם “בני ישראל” יצאה (גורשה) ממצריים, עם תוכנית א-להית שמטרתה להחזיר את בני ישראל לארץ כנען בה חיו אבות המשפחה כ – 200 שנה קודם לכן, לפני שהגרו למצריים, ואז לפי הלוח העברי — ,ב – טו’ לחודש הראשון – (חודש ניסן בלוח של ימינו) גורשו ממצריים בני ישראל נדדו כחודשיים עד ש (לפי המסורת) ב -ו’ לחודש סיון, הם עמדו מול הר סיני חזו בהופעה אור קולית קיבלו סידרת חוקים, מצוות והחיות ומשה המנהיג נעלם ל 40 יום ב – יז’ – לחודש תמוז משה חזר והופיע וראה איך בני ישראל חוגגים עם עגל זהב, הוא התרגז ושבר את הלוחות לאחר מכן משה התפלל 40 יום ואחרי זה (וכנראה) נעלם שוב ל – 40 ימים חזר, כינס את העם ונתן להם הוראה לתרום חלק (נכבד) מאוצרות חפצי הערך שבידי האנשים והנשים שמהם יבנו משכן לא-להים. אוצרות אלו כללו מתכות (יקרות ופשוטות) קרשים, עורות, אבני חן,ועוד. בנוסף משה הטיל מס כספי שישמש לאחזקת המשכן שינוהל בידי אחיו בניו. בניית המשכן נמשכה כחצי שנה וב- א’ לחודש הראשון (ניסן) הוקם המשכן סיימנו סקירה של שני חומשים ראשונים שלימדו אותנו את מה שסוכם בקיצור לעיל, השלבים הראשונים של התוכנית הא-להית, כפי שנאמרה למשה בדו-שיח ליד הסנה – הושגו. אז מה יש לנו בפרשה ?שבסיומה נאמר כלנו – חזק חזק ונתחזק
סיכום מקוצר של תוכן הפרשה, מתוך https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%A4%D7%A7%D7%95%D7%93%D7%99 …סיכום הקמת המשכן הפרשה ממשיכה בנושא הקמת המשכן. בראשיתה בא דו”ח מפורט על התרומות שהתקבלו מן העם לצורך בניית המשכן. אחר כך בא תיאור הכנת בגדי הכהונה: האפוד והחושן, המעיל, הכותנות של אהרן ובניו, המצנפת והמגבעות, המכנסיים והאבנטים, ולבסוף הציץ. חנוכת המשכן בסיום העבודה מובאים כל כלי המשכן אל משה. ה’ מצווה אותו להקים את המשכן, להציב את הכלים במקומם ולמשוח אותם בשמן המשחה, וכן להלביש את אהרן ובניו בבגדי הכהונה ולמשוח גם אותם. משה מקים את המשכן ביום הראשון של חודש ניסן, בשנה השנייה ליציאת מצרים. אחרי הקמת המשכן שוכן ענן הכבוד, המסמל את נוכחותו של ה’, על המשכן. ושני איורים מתוך הנ”ל image.png הכנת בגדי הכהונה
(להלן)
image.png כלי המשכן עומדים מוכנים בפני משה
(להלן)
קריאת הפרשה בפעם הראשונה, מרשימה ביותר, עשו ועשו, כאילו הכל נעשה בהתלהבות שאין דונמתה. קריאה שנייה, אחרי שנה, מלהיבה פחות, פרט לעובדה שאם לומדים את התורה עם פירוש רש”י, הרי שהקריאה לוקחת זמן קצר ביותר בהשוואה לקריאה של פרשות אחרות. כך שהפרשה תופשת פחות עמודים בספר (לא בתורה הכתובה על קלף) אלא שאפשר תמיד לדרוש על כל מילה בתורה, אפילו אם היא חוזרת. ואם הפסוק או משפט כלשהו, חוזרים פעמיים או שלוש מה טוב, ניתן לדרוש אפילו שניים או שלוש דרשות, ולדוגמה “לא תבשל גדי בחלב אימו” ואוסף נאה של דרשות מתוצרת אוניברסיטת בר-אילן מובא ב – https://www1.biu.ac.il/Shmot/Pekudey (מומלץ. קישור למאמרים על נושאים הקשורים לפרשה – לבחירה) למשל לענייננו, “ריבוי הפרטים והחזרות בפרשות ויקהל + פקודי”, מתוך מאמר( הנותן הסבר לשוני) ב – https://www1.biu.ac.il/Parasha/Pekudey/Hazan ” הכוזרי שואל במאמר השני (סעיף סז): “וכי יש לעברית יתרון על (יתר) הלשונות? הרי הן שלמות יותר ונרחבות יותר”,[1] והוא מוכיח את יתרונה של הלשון העברית בהוכחות שונות. באחת מהן הוא טוען: הראית כיצד מתארת את ‘המשכן’, את ‘האפוד’ את ‘החושן’ וזולתם? היא נזקקה לביטויים מופלאים. מה יפים הביטויים שהיא מצאה, ומה שלם סדר התיאור!… הקישור הנפלא שמקשר יהודה הלוי בין עליונותה של הלשון העברית למעשה המשכן יש בו, אולי, משום הסבר לחזרות המרובות ולפרטי הפרטים המובאים בו. כביכול ביקשה התורה להציג בתערוכה רבת רושם את יכולתה של הלשון העברית, ואולי אף לקשור בין השראת השכינה במשכן להשראתה בפי נביאי ישראל באמצעות ניב שפתיים ולשון לימודים. ההקפדה ההלכתית על תקינות הלשון בתפילה ובקריאת התורה היא חלק בלתי נפרד מעניין זה.(ע”כ. מומלץ למעוניינים/ות ללמוד על יופי וחשיבות השפה העברית) ואוסף אחר(מסורתי) של דרשות/מאמרים על פרשת השבוע מובא בקישור הבא ב – https://www.etzion.org.il/he/%D7%A0%D7%95%D7%A9%D7%90%D7%99%D7%9D/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%A4%D7%A7%D7%95%D7%93%D7%99 מתוך ניתוח מעמיק (וארוך) מהאוסף לעיל, על “מה בין פרשת ויקהל לפרשת פקודי?” ב- https://www.etzion.org.il/he/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%A4%D7%A7%D7%95%D7%93%D7%99-%D7%9E%D7%94-%D7%91%D7%99%D7%9F-%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%95%D7%99%D7%A7%D7%94%D7%9C-%D7%9C%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%A4%D7%A7%D7%95%D7%93%D7%99 (המאמר פותח בשאילות) – א. שתי פרשות המתחברות לעתים, או פרשה אחת המתחלקת לעתים? ב. “למה יעשה הכתוב החשבון והפקידה באמצע המלאכה”? ג. ייחודה הסגנוני של פרשת פקודי ד. מהו ‘גמר מלאכתם’ של המשכן וכליו ה. מהו ‘גמר מלאכתם’ של בגדי הכהונה ו. הסבר מקומו של תיאור עשיית בגדי הכהונה בפרשתנו … א. שתי פרשות המתחברות לעתים, או פרשה אחת המתחלקת לעתים? בשנים פשוטות נקראות פרשות ויקהל ופקודי יחדיו, כפרשה אחת, ואילו בשנים מעוברות, כמו השנה, הן נקראות כשתי פרשות בשתי שבתות. ובכן, האם קיימת בין שתי הפרשות הללו הבחנה ברורה, המצדיקה את ראייתן כשתי יחידות ספרותיות שונות? במילים אחרות: האם ויקהל-פקודי זו פרשה אחת, שבשנה מעוברת חוצים אותה לשתיים, או שמא הן שתי פרשות שונות ונבדלות, שבשנים פשוטות מחברים אותן יחדיו? … הן מסגנון הפתיחה והן מתוכנם של הפסוקים הבאים בראש פרשתנו, ברור שנסתיימה עשיית המשכן ואנו נמצאים בשלב הסיכום והדיווח, לקראת הקמת המשכן. ואכן, בהמשך פרשתנו, בפרק מ’, יסופר על הקמת המשכן על ידי משה ועל השראת השכינה בו. ואם כך, ההבחנה בין פרשת ויקהל לפרשת פקודי נראית ברורה: בפרשת ויקהל מסופר על עשיית המשכן וכליו, ואילו פרשת פקודי עוסקת במה שלאחר העשייה: בסיכום ובהקמה. אולם המשך הקריאה בפרשתנו, לאחר פסוקי סיכום התרומה, מגלה שאין הדבר כך: פרק ל”ט (עד פסוק לא) מחזיר אותנו לתיאור עשיית בגדי הכהונה: “ויעשו את בגדי הקדש אשר לאהרן… ויעש את האפד… ויעשו את הכתנת… ויעשו את הציץ…”. 31 פסוקים, שהם כשליש הפרשה, מתארים את עשיית הבגדים, ורק לאחר תיאור זה נאמר: ותכל כל עבדת משכן אהל מועד. (שמות ל”א, לב) אז מגיע שלב ההבאה של כל חלקי המשכן אל משה (לג-מג), והבאה זו כוללת (פסוק מא) “את בגדי הקדש לאהרן הכהן ואת בגדי בניו לכהן”. משמע אפוא כי עד שלא נעשו בגדי הכהונה לא נשלמה עשיית המשכן. נמצא כי הן פרשת ויקהל והן פרשת פקודי עוסקות בעשיית המשכן, וההבחנה ביניהן דומה לזו שבין פרשת תרומה (- ציווי עשיית המשכן וכליו) לבין פרשת תצווה (- שבה ציווי עשיית בגדי כהונה). שוב חוזרת שאלתנו, האם ההבחנה בין פרשות ויקהל ופקודי היא טכנית בלבד, או שמא היא מעידה על היותן שתי יחידות ספרותיות נבדלות?… שאלת ההבחנה הספרותית בין פרשת ויקהל לבין פרשת פקודי שבה פתחנו. ננסה להתבונן בשאלה זו לא על פי בחינת התוכן של שתי הפרשות הללו, אלא על פי בחינת סגנונן. האם ישנו מאפיין סגנוני באחת הפרשות שאינו מצוי באחרת? בעיונים קודמים (כגון בעיון לפרשת ויקהל) נוכחנו שאחד המאפיינים הבולטים בסגנון המקרא הוא ‘המילה המנחה’. לעתים אין זו מילה אחת (או שורש אחד) אלא צירוף מילים קבוע. במרכזה של פרשת פקודי נידונות שתי “עשיות” מרכזיות (מבחינת מספר הפסוקים המוקדש להן): א. עשיית בגדי הכהונה (ל”ט, א-לא), 31 פסוקים המחולקים לשבע פרשות מסורה. ב. תיאור הקמת המשכן וכליו בידי משה (מ’, יז-לג), 17 פסוקים המחולקים לשמונה פרשות מסורה קצרות. שים לב לרשימת סיומיהן של כל הפרשות הללו בשני תיאורי “העשייה”: א. (ל”ט, א-לא) עשיית בגדי הכהונה כללי 1 (ל”ט, א) …ויעשו את בגדי הקדש אשר לאהרן כאשר צוה ה’ את משה. האפוד 2 (ב-ה) ויעש את האפד… וירקעו… כתפת עשו לו… כאשר צוה ה’ את משה. אבני שוהם 3 (ו-ז) ויעשו את אבני השהם… וישם אתם על כתפת האפד… כאשר צוה ה’ את משה…… 14 פעמים חוזר 'הצירוף המנחה' "כאשר צוה ה' את משה" בפרשתנו בצורתו המדויקת, בשתי קבוצות של 7 הופעות כל אחת. בכל הופעותיו הללו הוא משמש כאפיפורה (חזרה על אותה מילה או על קבוצת מילים בסופי משפטים רצופים, באופן שהמילים הללו משמשות באותו תפקיד תחבירי בכל המשפטים, ובמקרה שלנו: תיאור אופן). והנה, בעברנו על פרשת ויקהל, שבה מצוי תיאור מפורט של עשיית המשכן וכליו, לא נמצא את הצירוף המנחה “כאשר צוה ה’ את משה” (ולא את הדומה לו, כמו אלו המצוינים בהערה 16) אפילו פעם אחת! הרי לפנינו ההבדל הבולט ביותר בין שתי הפרשות, המצדיק את ההבחנה הספרותית ביניהן. אלא שהבדל זה אומר: פרשוני! האם כשבצלאל עשה את הארון (ל”ז, א) לא עשאו “כאשר צוה ה’ את משה”? ודאי שכן, ודבר זה ניתן להוכחה על ידי השוואה של פסוק מול פסוק בין הציווי של ה’ למשה על עשיית הארון בפרשת תרומה לקיומו על ידי בצלאל בפרשת ויקהל, וכן הדבר בשאר עשיותיו. מדוע אפוא נמנעת התורה בעקיבות גמורה מלומר זאת בפרשת ויקהל, ואילו בפרשת פקודי היא הופכת אמירה זאת ללוז של הפרשה? הלוא דבר הוא. (ע”כ. ויש המשך הניתוח – מומלץ) ומאמר(מאותו מקור) שדן בנושא – בחלקו די דומה למאמר לעיל ובחלקו מרחיב ומצטט מדרשים שונים, ניתן ב- https://www.etzion.org.il/he/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%95%D7%99%D7%A7%D7%94%D7%9C-%D7%A4%D7%A7%D7%95%D7%93%D7%99-%E2%80%93-%D7%A0%D7%A7%D7%93%D7%A9-%D7%90%D7%AA-%D7%A9%D7%9E%D7%95-%D7%91%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D (לא אצטט. מומלץ)
האם זה הרבה או מעט? כמה היה צריך בשביל המשכן? האם ה’ דורש יותר מידי, מהעבדים שרק לפני כחצי שנה גורשו ממצרים ויצאו בחיפזון? מעניין שהעורך ידע את הבדלש השוווי שבין המתכוף ויחסי הכמויות מתאימים להבדלים אז ראשית מה זה כיכר? מתוך https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9B%D7%99%D7%9B%D7%A8_(%D7%99%D7%97%D7%99%D7%93%D7%AA_%D7%9E%D7%99%D7%93%D7%94) ….. יחידת משקל מסופוטמיה בשומר ולאחר מכן בבבל “כיכר” אחת הייתה שקולה ל-60 מינה שהייתה בעצמה שקולה ל-4 דינרי זהב. שקל של קודש היה כפול משקל של חול והיה שווה ל-120 מנה. ביוון העתיקה יחידת משקל זו, ביוון העתיקה, הייתה שקולה לנפח המים באמפורה אחת, היינו לרגל מעוקבת של מים (שמשקלה שקול לכ-26 ק”ג). ברומא העתיקה הכיכר הייתה שקולה ל-2.83 ק”ג. מקור המילה “טאלנט” במילה היוונית “לשאת” בשל העובדה שמשקל זה היה כמות המשקל שחייל יווני או רומי נשא על גבו. כיכר כמטבע בנוסף להיותה יחידת משקל, “כיכר” אף שימשה כמטבע בעת העתיקה, כאשר הכוונה הייתה לשני סוגי מטבעות שונים: כיכר זהב וכיכר כסף. כיכר זהב שקלה כמשקל גופו של אדם (המלומדים חלוקים אם מדובר במשקל של 50 ק”ג או 33 ק”ג)[דרוש מקור]. כיכר זהב אחת, נכון לשנות 2005 שווה כחצי מיליון דולר אמריקאי (על פי ערך משקלי של הזהב, ולא עקב מידוד של המטבע), וכיכר כסף ל-6,350 דולרים (בהנחה שמשקל כיכר זהב 33 ק”ג ומשקל כיכר כסף 26 ק”ג[דרושה הבהרה]). שימושים רבים במטבע זה מתועדים בעולם העתיק. בתקופת המלחמה הפלופונסית ביוון העתיקה, כיכר כסף הייתה העלות של שכירת ספינה תלת חתרית אחת על צוותה למשך חודש שלם. כיכר בתנ”ך הכיכר מוזכרת בתנ”ך כיחידת משקל בעיקר בהקשר למתכות ושווים הכספי. על פי החשבונות בספר שמות, כיכר כסף הייתה שווה ל-3,000 שקלים, ובמונחי ימינו – 33 קילוגרם. כל נפקד במפקד שנערך לבני ישראל, מגיל עשרים ומעלה, חויב בתשלום של מחצית השקל. נפקדו 603,550, כך שהכסף שנאסף היה 301,775 שקלי כסף. חישוב פשוט מראה כי זה בדיוק שווים של 100 כיכרות ועוד 1,775 שקלי כסף. “וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ: בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים” בספר שמות נעשה שימוש רב ביחידת משקל זו על מנת לתאר את כלי המשכן – הן כיחידת משקל בזהב והן כיחידת משקל בכסף: משקל המנורה: “כִּכָּר זָהָב טָהוֹר” (שמות ל”ז, 24) אדני המשכן שקלו 100 כיכרות כסף: “וַיְהִי, מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף, לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ, וְאֵת אַדְנֵי הַפָּרֹכֶת: מְאַת אֲדָנִים לִמְאַת הַכִּכָּר, כִּכָּר לָאָדֶן” (שמות ל”ח, 27) (ע”כ) ומתוך https://www.inn.co.il/Articles/Article.aspx/14618 … . לפי רוב הפוסקים, משקל שקל הקודש שווה לכ-19 גרם של ימינו. …. הרמב”ם השווה את משקל השקל ל-320 גרעיני שעורה (ומשקל הגרה – 16 גרעיני שעורה). משקל הכיכר הוא שלושת אלפי שקלים. לפי משקל שקל הקודש הנהוג כיום בהלכה, שווה משקל הכיכר לכ-57 קילוגרם. כל מחציות השקל שנאספו במדבר הסתכמו ב-100 ככרות כסף וחצי (כמעט 6 טון כסף), ומהם הכינו את אדני המשכן ואת ווי העמודים. משקל הזהב במשכן הסתכם ב-29 ככר זהב (כ-1600 ק”ג). (ע”כ) האם מה שנאסף בתרומות הספיק? מתוך http://www.shluchim.org/files/weekly/Taamu_Vayakhel-5772~hebfile_1009.pdf … כל כמות הזהב שניתנה בנדבת המשכן לא עלתה אלא עשרים ותשעה כיכר ופרוטרוט – משקל פחות ממשקל הנחושת )שבעים ככר ופרוטרוט( ומשקל הכסף )מאה ככר ופרוטרוט(. ולעומת זאת, כמות הזהב שהיו צריכים לעשיית המשכן – היא לכל הפחות כפליים מכל כמות הזהב שנאסף בנדבת המשכן! ואין צורך לעשות חשבון מדויק כדי להגיע למסקנא זו – די בהשערה בעלמא, כאשר חושבים לרגע אודות כל הדברים שנעשו מזהב: מנורת זהב שמשקלה ככר שלם )לא מנורה קטנה בלבד!(. כפורת זהב, ארון ” אמתיים וחצי ארכו גו ‘ ” מצופה זהב, שולחן ומזבח מצופים זהב , ונוסף לזה – ארבעים ושמונה קרשים מצופים זהב , קרשים גדולים ביותר – ” עשר אמות אורך הקרש ואמה וחצי האמה רוחב הקרש “! שמזה יכולים לשער את גודל כמות הזהב שהיו צריכים לכל הקרשים )וזאת – גם אם לא ציפו את חלק הקרש שהיה צמוד לקרש השני(! ומכיוון שכן, פשיטא שכמות של עשרים ותשעה ככר )ופרוטרוט( בלבד לא הספיקה לכל דברים אלו , ובודאי היה צורך להוסיף כהנה וכהנה , לכל הפחות עוד עשרים ותשעה כיכר זהב , כדי שיוכלו לעשות את כל הדברים הנזכרים לעיל. אמנם על פי זה קשה לאידך גיסא : כיצד עשו את כל הכלים שהיו צריכים להיעשות מזהב כאשר לא היו יותר מעשרים ותשעה ככר זהב?! והביאור בזה בפשטות: מפורש בכתוב “ויהי זהב התנופה תשע ועשרים ככר גו ‘ ” , היינו , שסכום זה כולל רק את הזהב שנדבו בני ישראל – ” זהב התנופה ” , מכיוון שעבור מלאכת המשכן היה צורך בסכום גדול הרבה מזה”. [ ומה שכתוב ” נחושת התנופה ” , אף שבנחושת אין צורך בהדגשה זו – הרי זה מפני שנאמר לשון ” תנופה ” בזהב]. ואין צורך לבאר מניין לקחו את שאר הזהב – כי כבר פירש רש”י ש”נתעשר משה הרבה”, ולכן, כל שארהזהב שהיו צריכים למלאכת המשכן, השלים משה רבינו. (ע”כ) ומה היא “התנופה”? לפי https://orot.ac.il/sites/default/files/morashtenu/2-3-13.pdf (אי אפשר להעתיק) הנפה = היא נתינה (ואגב – אם היה חסר משהו מלאכת המשכן, למה נאמר ב פרק ל”ו — וַיָּבֹ֨אוּ֙ כָּל-הַ֣חֲכָמִ֔ים הָֽעֹשִׂ֕ים אֵ֖ת כָּל-מְלֶ֣אכֶת הַקֹּ֑דֶשׁ אִֽישׁ-אִ֛ישׁ מִמְּלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁר-הֵ֥מָּה עֹשִֽׂים: {ה} וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל-מֹשֶׁ֣ה לֵּאמֹ֔ר מַרְבִּ֥ים הָעָ֖ם לְהָבִ֑יא מִדֵּ֤י הָֽעֲבֹדָה֙ לַמְּלָאכָ֔ה אֲשֶׁר-צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה לַֽעֲשׂ֥ת אֹתָֽהּ: {ו} וַיְצַ֣ו מֹשֶׁ֗ה וַיַּֽעֲבִ֨ירוּ ק֥וֹל בַּֽמַּֽחֲנֶה֘ לֵאמֹר֒ אִ֣ישׁ וְאִשָּׁ֗ה אַל-יַֽעֲשׂוּ-ע֛וֹד מְלָאכָ֖ה לִתְרוּמַ֣ת הַקֹּ֑דֶשׁ וַיִּכָּלֵ֥א הָעָ֖ם מֵֽהָבִֽיא: {ז} וְהַמְּלָאכָ֗ה הָֽיְתָ֥ה דַיָּ֛ם לְכָל-הַמְּלָאכָ֖ה לַֽעֲשׂ֣וֹת אֹתָ֑הּ וְהוֹתֵֽר:” ????, לא מצאתי תשובה. (וכנראה שאם עורך התורה היה קורא את כל מה שכתבו פרשנינו, הוא היה מרים גבותיים. הוא סתם כתב ולא התכוון) וַיַּ֣עַשׂ בָּ֗הּ אֶת-אַדְנֵי֙ פֶּ֚תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד … {א} וּמִן-הַתְּכֵ֤לֶת וְהָֽאַרְגָּמָן֙ וְתוֹלַ֣עַת הַשָּׁנִ֔י עָשׂ֥וּ בִגְדֵֽי-שְׂרָ֖ד.. וַֽיַּֽעֲשׂ֞וּ אֶת-בִּגְדֵ֤י הַקֹּ֨דֶשׁ֙ … וַיַּ֖עַשׂ אֶת-הָֽאֵפֹ֑ד זָהָ֗ב … וַֽיְרַקְּע֞וּ אֶת-פַּחֵ֣י הַזָּהָב֘ … כְּתֵפֹ֥ת עָֽשׂוּ-ל֖וֹ חֹֽבְרֹ֑ת …) {ו} וַֽיַּֽעֲשׂוּ֙ אֶת-אַבְנֵ֣י הַשֹּׁ֔הַם מֻֽסַבֹּ֖ת מִשְׁבְּצֹ֣ת זָהָ֑ב וכו’ וכו’ מי עשה? האם רק בצלאל או אהלאב כ אחד לבדו עשה מה שעשה? מי עשו? האם שניהם עבדו יחד על מספר אבזרים? ומה עשו ” וְכָל-חֲכַם-לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה ה’: אֶת-הַמִּשְׁכָּן אֶת-אָהֳלוֹ וְאֶת-מִכְסֵהוּ אֶת-קְרָסָיו וְאֶת-קְרָשָׁיו אֶת-בְּרִיחָו אֶת-עַמֻּדָיו וְאֶת-אֲדָנָיו “? איך נחלקה העבודה בין שני האמנים לבין חכמי הלב? ( עדיין אין לי תשובה.) אבל מתוך תגובה ב – https://www.xn—-2hcm6cgyhbh.com/2011/02/pekudey.html … יש נקודה חשובה בפרשה שלא היתה התייחסות אליה והוא תפקידן של הנשים בהכנת החומרים לבניית המשכן – הנשים קיבלו צוו מה” במישרין לעשות עבודות מסויימות. ראשית נשים שבפירוש הוקהלו על ידי משה והנכללות בעדת בני ישראל, והן נידבו את תכשיטי הזהב שלהן, וכל אשה חכמת ביצעה את העבודות של הטוויה, ואלה מהן אשר רצו לעזור טוו בחכמה את עורות העיזים, וכל הנשים אשר רצו לעזור למשה במלאכת המשכן הביאו נדבה לה”.(ע”כ) וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּנָה הַשֵּנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן. וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת-הַמִּשְׁכָּן וַיִּתֵּן אֶת-אֲדָנָיו וַיָּשֶׂם אֶת-קְרָשָׁיו וַיִּתֵּן אֶת-בְּרִיחָיו וַיָּקֶם אֶת-עַמּוּדָיו. וַיִּפְרֹשׂ אֶת-הָאֹהֶל עַל-הַמִּשְׁכָּן וַיָּשֶׂם אֶת-מִכְסֵה הָאֹהֶל עָלָיו מִלְמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת-מֹשֶׁה (מ:יז-יט). מה הוא המשכן ומה הוא האוהל? מתוך https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/teruma/maoz.html … אין חולק שבפסוק י”ז מדובר במשכן במשמעות כלל המקדש, אבל בפסוקים יח- יט נוצרת בעיה לוגית וטכנית, כיוון שלפי הפירוט מתבקש לומר שהמשכן הוא היריעות (כמו כו :ז), אלא שאז משמע שמשה הקים את היריעות בטרם העמיד את האדנים והקרשים. על כן ראב”ע מציע בפירושו הקצר פתרון מעשי: ” ויקם משה את המשכן – והם היריעות, בכלי עץ ומיתרים ואחר ערך הקרשים, ונתן האדנים והעמודים”. ובפירושו הארוך הוא כותב : “הנה הזכיר במעשה, כי הקים המשכן כאשר אמרתי בשני המקצועות (שמ’ כו:יח). והלוים שהם משפחתו הקימוהו, כי איננו מעשה יחיד”. ואולם רש”י פירש שהיריעות הוקמו בנס ללא כל תמיכה, [2] ובעקבותיו הלך ר’ עובדיה ספורנו. [3] עמוס חכם פתר את הבעיה בפרשו את המילה "משכן" בפסוק יח פירוש חדשני שאין לו כל מקבילה בכל האזכורים הרבים של מונח זה: [4] "ויקם משה את המשכן – כאן יש למילים אלו משמעות מצומצמת: משה העמיד את קרשי המשכן כפי הסדר הראוי, והכתוב הולך ומפרט כיצד עשה זאת: ויתן את אדָניו". [5] קאסוטו פותר את הבעיה בדרך של כלל שאחריו הפרטים. [6] המשכן הוא אכן היריעות, ולהקמתן – ראשית “ויתן את אדניו”, וכל שאר הפרטים – הקרשים, הבריחים והעמודים, ואז מוסיף קאסוטו משפט מסכם שלא נמצא לו סמך בכתוב: “על כל זה נטה משה את יריעות המשכן”. גם המונח 'אֹהֶל מועד' אינו חד משמעי. [7] באזכור הראשון של אוהל מועד בתכנית המקדש משמעו כנראה כלל המקדש: [8] " בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר לִפְנֵי ה' חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל " (כז: כא). או לם לאחר מכן כבר נוכחנו שכאשר באה המילה "אֹהֶל" בפני עצמה ולא כחלק מהסמיכות, משמעה 'יריעות העִזים'. כאשר אנחנו מגיעים לרגע השיא, למימוש המטרה שלשמה הוקם המקדש, מופיעים מונחים אלה בדרך שמאפשרת להוסיף לשניהם משמעות נוספת: ” וַיְכַס הֶעָנָן אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה’ מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן ” (מ:לד). שני הפסוקים האלה כתובים כפרוזה שירית, [9] ולכאורה יהיו המשכן ואוהל מועד מונחים נרדפים לחלוטין. אלא שהפעלים ” ויכס” ו”מלא” אינם כאלה משום בחינה. [10] על כן עלינו לומר שהפסוק מתאר שני צדדים של המקדש בהתאמה לפועל שנבחר: “אהל מועד” מכוון למעטפת החיצונית של המקדש, כמו יריעות העִזים, ועל כן נאמר שהענן עטף את האוהל מבחוץ, אך ה”משכן” מבטא את החלל הפנימי, כמו היריעות הנסתרות שעשויות משש-משזר. ועל כן כבוד ה’ – כנראה בגילוי של אש, [11] ממלא את חלל המקדש. הפסוק שאחריו – ” וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד כִּי-שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה’ מָלֵא אֶת‑הַמִּשְׁכָּן ” – ניתן להתפרש בחלקו כחזרה מיותרת, אך הוא מאפשר הבחנה נוספת במשמעות של המונחים “אֹהֶל מועד” ו”משכן”; “אהל מועד” הוא הקודש, [12] וה”משכן” הוא קודש הקודשים. [13] ואכן אם נחזור לרוב האזכורים של “אוהל מועד”, נראה שהם מוסבים לאדם וליכולתו לבוא אל האוהל או לשבת בפתחו, ואילו כבוד ה’ לעולם איננו שוכן בו ואיננו ממלא אותו, אלא רק במשכן. הבחנה זו יש בה כדי להסביר את השם הנוסף שבו מכונה המקדש, שם המורכב משני המונחים יחד – “משכן אהל מועד”: ” וַתֵּכֶל כָּל-עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת-מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ ” (לט:לב). [14] זהו כנראה שמו המדויק והמלא, וכל כינוי אחר בא בדרך של מטונימיה – שימוש בחלק כדי לתאר את השלם, ובכל פעם נבחר המונח המתאים לעניין ולהקשר. (ע”כ) כבר קשקשתי יותר מידי לשבוע אחד, למרות שבתחילה הערתי שאין הרבה מה לפרש (רש”י למשל) בפרשתנו אז חזק חזק ונתחזק שבת שלום שבוע טוב להת
