–
From:
Date: Sun, Mar 3, 2019 at 1:54 AM
Subject: Fwd: ויקהל משה….ויעשו כל חכם לב… ויעש בצלאל
To:
הארה – השנה = שנה מעוברת וכתוצאה, פרשות ויקהל – פקודי נפרדות
הארה 2 – לפני שבוע כתבתי על הנושא “מצוות שבת”. וציינתי ” …. בחומש שמות היא מוזכרת ארבע פעמים”, ושכנראה לעורך/סופר- הייתה אובססיה מאוד חזקה ומויחדת לגבי שמירת שבת, ובנוסף משום מה עד פרשת כי תשא (לפני שבוע) לא הוזכר האיסור של הבערת אש
ט.ל.ח
לא הייתי צריך לכתוב “בחומש שמות” בלי לבדוק את פרשתנו השבוע, פרשת ויקהל, שבפסוקיה הראשונים ממשיכה (פעם חמישית) את האובססיביות של שמירת שבת, ומציינת “לא תבערו אש”. אז – טעיתי , מצוות שמירת שבת מוזכרת בספר שמות 5 פעמים.(המשך על השבת בפרשתנו להלן)עיונים קודמים
פרשת ויקהל – תשע”ד
http://toratami.com/?p=114
פרשות ויקהל + פקודי – תשע”ה
http://toratami.com/?p=340
(על: משה חד-קרן, כפילות פרטי המשכן)
פרשת ויקהל – תשע”ו
http://toratami.com/?p=542
(על: ספרי שמות בראשית …., ויקהל….וביום השביעי שבת…כל העושה בו מלאכה…יומת, כל נדיב לבו יביאנו….תרומת, וכל איש אשר נמצא איתו, ויבאו הנשים)
פרשות ויקהל + פקודי – תשע”ז
http://toratami.com/?p=744
(על: הכפילות, ויצאו… ויבואו, ששת ימים… וביום השביעי, אלה פקודי,,, מהיכן הנכסים, ויכס הענן)
ויקהל + פקודי – תשע”ח
http://toratami.com/?p=968
(על: אומנים ואמנים, פירוט חומרים, סיפורי בנייה אחרים, תיעשה כל מלאכה, קחו מאיתכם תרומה – למה חזרות, ויבאו האנשים על הנשים, חכם לב..,וכסף פקודי העדה, תאריך הקמה,
פסוקים מההפטרה
וְאֶת־הַמְּכֹנ֖וֹת עָ֑שֶׂר וְאֶת־הַכִּיֹּרֹ֥ת עֲשָׂרָ֖ה עַל־הַמְּכֹנֽוֹת׃
בְּכִכַּ֤ר הַיַּרְדֵּן֙ יְצָקָ֣ם הַמֶּ֔לֶךְ בְּמַעֲבֵ֖ה הָאֲדָמָ֑ה בֵּ֥ין סֻכּ֖וֹת וּבֵ֥ין צָרְתָֽן׃
וְאֶת־הַ֠מְּנֹרוֹת חָמֵ֨שׁ מִיָּמִ֜ין וְחָמֵ֧שׁ מִשְּׂמֹ֛אול לִפְנֵ֥י הַדְּבִ֖יר זָהָ֣ב סָג֑וּר וְהַפֶּ֧רַח וְהַנֵּרֹ֛ת וְהַמֶּלְקַחַ֖יִם זָהָֽב׃
חידון השבוע
כמה עמודים היו בגדר המשכן, ומה היה משקל כל עמוד?
מה היה המוצר הראשון, ומה היה המוצר האחרון שהוכן למשכן?
הקדמה כללית
וַיַּקְהֵ֣ל מֹשֶׁ֗ה אֶֽת-כָּל-עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל
איזו מילה מרשימה “ויקהל”, כלומר משה (מתישהו אחרי שהגיע עם שני לוחות אבן – “כבדות” שעליהם חרותות מילים רבות) מחליט לאסוף קהל של כ – 2 מיליון גברים נשים וילדים ולתת להם מעין “סיכום” על מה שהוא הספיק לעשות ב 40 – 80 ים שזה עתה עברו. אז כנראה כרוזים (משבט לוי ??? עם חרבות ??? בידיהם) עוברים בין השבטים השונים ומכריזים על אסיפה כללית “דחופה” – משה המנהיג הגיע (שוב) ויש לו דברים חשובים לומר. כולם חייבים (???)
מה עושה או יותר נכון מרגיש הקהל באותו זמן?
אחת הבעיות (שלי – לפחות) היא שכל קריאת פרשה שבועית היא כעין “פרשה” (תרתי משמע) חדשה וניצבת בנפרד. כאילו עם השבת הנכנסת, נכנס איתה נושא חדש. ואז אני מעיין בפרשת השבוע החדשה ואוטומטית” יורד מעין “מכסה” ומעלים מזכרוני את מה שקראתי בשבוע הקודם ובשבועות קודמים. וזה קצת מתסכל, במיוחד בחלק הסיפורי/כרונולוגי של התורה שהוא מעין סיפור בהמשכים. צריך שוב לעיין בפרשות קודמות ולראות (ולדמיין) שכל פרשה היא חוליה בסיפור ויש (יותר נכון היה) קשר בין החוליות.
השבוע משה מקהיל את העם וזורק להם את מצוות השבת. כאילו זה נושא חדש, ושוכחים שכבר נושא שמירת השבת הוזכר רבות קודם לכן, הם לעם ישירות והן בדיבורי ה’ למשה. ומה שיותר מעניין הוא – העם לא מגיב. הוא שומע שיש לו יום מנוחה, אסור לבשל, אסור לטייל. – אז שיהיה כך, אז נשמור שבת מה איכפת לנו, העיקר שיש מן כפול ביום שישי ומבשלים הכל ביום שישי. (נכון היו כמה שלא שמעו ו/או הבינו מה שמשה התריע והזהיר שהמן לא ירד ביום השבת, ואף אחד לא מת – בינתיים).
לפני שבוע קראנו על שבט לוי שהרג 3,000 איש, בנוסף, הייתה מגפה ומתו עוד. וכלום, העם לא מגיב. מעניין????משה רבנו פעיל (בעיסוקיו) 40 יום, נעלם לעוד 40 יום, חוזר עם פנים זוהרות (מכאיבות עיני הצופים) מקהיל את העם ולפני שהוא מכריז מגבית המשכן הוא מכריז על איסור הדלקת אש בשבת (ולא מזכיר שבמשכן – הכהנים כן הדליקו אש. אז מה?. כך עושה כל פוליטיקאי)
(מעניין שבתורה ואולי גם בתנ”ך לא מתייחסים לשמות של היום בשבוע – ראשון, שני וכו’ , רק לתאריך החודשי. באיזה יום בשבוע משה רבנו ראה ושמע את הסנה? באיזה יום בשבוע הייתה מכת דם? כאילו השבוע לא היה קיים?)
וחזרה למציאות של נודדי המדבר. אנחנו עדיין בשלב הסיפור ההיסטורי/כרונולוגי. בני ישראל יצאו ממצריים בחפזון, ניצלו מטביעה בים, ראו ושמעו הופעה אורקולית של ה’. משה המנהיג נעלם, הם = בני ישראל משתעממים, אין מנהיג בשטח, אהרן מבקש תרומות של זהב, יוצר עגל, בני ישראל שמחים וחוגגים ואז משה מופיע מתעצבן, מאבד את עשתונותיו, קצת משתגע, בני שבטו מתאספים סביבו ואז —
וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם כֹּֽה-אָמַ֤ר יְהוָֹה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שִׂ֥ימוּ אִישׁ-חַרְבּ֖וֹ עַל-יְרֵכ֑וֹ עִבְר֨וּ וָשׁ֜וּבוּ מִשַּׁ֤עַר לָשַׁ֨עַר֙ בַּֽמַּֽחֲנֶ֔ה וְהִרְג֧וּ אִֽישׁ-אֶת-אָחִ֛יו וְאִ֥ישׁ אֶת-רֵעֵ֖הוּ וְאִ֥ישׁ אֶת-קְרֹבֽוֹ: {כח} וַיַּֽעֲשׂ֥וּ בְנֵֽי-לֵוִ֖י כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֑ה וַיִּפֹּ֤ל מִן-הָעָם֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא כִּשְׁל֥שֶׁת אַלְפֵ֖י אִֽישׁ (מתי אמר לו ה’ להרג אנשים? לא נאמר, הכל יוזמה אישית. ומה פתאום בשבט לוי – הגו איש את אחיו?? הוראה מוזרת. העורך כנראה התבלבל.)
ומייד לאחר מכן – וַיִּגֹּ֥ף יְהוָֹ֖ה אֶת-הָעָ֑ם
לא מוזכר כמה נוגפו, יש להניח שאם זו מגפה , אז בטח נוגפו כמה אלפים, אחרת זו לא היה מוזכר
והעם שותק, אין תגובה. איזה עם מוזר. עוברים כ – 80 יום משה נעלם ובא, העם קצת מבולבל (????) משה מגיע שוב והפעם עם ציוויים חדשים ומחודשים —
וַיַּקְהֵ֣ל מֹשֶׁ֗ה אֶֽת-כָּל-עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם
— אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר-צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה לַֽעֲשׂ֥ת אֹתָֽם: {ב} שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֘ תֵּֽעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י יִהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם קֹ֛דֶשׁ שַׁבַּ֥ת שַׁבָּת֖וֹן לַֽיהוָֹ֑ה כָּל-הָֽעֹשֶׂ֥ה ב֛וֹ מְלָאכָ֖ה יוּמָֽת: (פתאום משה מפחיד – יש עונש מוות על חילול שבת)
ועוד ציווי אחד
— וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אֶל-כָּל-עֲדַ֥ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר
זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁר-צִוָּ֥ה יְהוָֹ֖ה לֵאמֹֽר: {ה} קְח֨וּ מֵֽאִתְּכֶ֤ם תְּרוּמָה֙ לַֽיהֹוָ֔ה כֹּ֚ל נְדִ֣יב לִבּ֔וֹ יְבִיאֶ֕הָ אֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת יְהוָֹ֑ה זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת:…
העם שומע שני דברים, אחד = מי שעושה איזה שטות בשבת = מת, והשני = עליהם לתרום שוב זהב ועוד ועוד
העם זוכר מה שקרה עם הזהב שנתנו לאהרן כאשר משה נעלם פעם ראשונה ועכשיו אחרי שנעלם פעם שנייה הוא חוזר ודורש תרומות של זהב. הייתי אומר שבני ישראל באותו זמן די מבולבלים, מרוגזים וכועסים. (לא פלא שהיו ויהיו הרבה מתלוננים.)
והדמיון של קורא המקרא הסיפורי מרגיש בחוסר ועובד “שעות נוספות”, רוצים עוד פרטים .והנה במקום – כל פרשת ויקהל היא חזרה מפורטת על מה שנכתב בפרשות – תרומה, תצווה וכי תשא. אבל לא מסופר מה עשו בני ישראל ב- 80 היום שעברו מיום שבירת הלוחות,’ אחרי הרג אלפים בחרב ומות (אלפי???) אנשים במגיפה? (שכנראה השאירו אלפי אלמנות, כי חז”ל טוענים שהנשים לא חטאו) כלום?. הכל נשכח, ומעכשיו והלאה, “שימרו את השבת ותירמו כמה שיותר”. ייתכן שאת עורך/סופר התורה, הפרטים “הצדדיים” לא היו חשובים מספיק לעומת פרטי המשכן, או שהפרטים לא נשמרו. אבל אפשר היה להשלים קצת פרטים על התנהגות העם, לפחות כדי לשכנע את הקורא/ת שהעם שומע וכולם (בשקט מופתי??????) ממהרים להביא את הזהב הכסף עורות האילים (???) עצי השיטים (??????) ועוד כל מיני חפצי ערך שהביאו ממצריים והחביאו, וזהו מתחילים לבנות את המשכן המפואר באמצע המדבר, את כליו (כולל כרובי זהב) ותופרים בגדים צפוארם לאהרן (פרס על בניית העגל???
(כנראה שקצת התעצבנתי, ואולי הדמיון שלי לקוי אז ל) — ויקהל משה ….
פסוקי השבוע
וְכָל-אִ֞ישׁ אֲשֶׁר-נִמְצָ֣א אִתּ֗וֹ
וּלְהוֹרֹ֖ת נָתַ֣ן בְּלִבּ֑וֹ
נְב֥וּב לֻחֹ֖ת עָשָׂ֥ה
ערב שבת שלום
פתיחה
ההבדל העיקרי בין פרשות תרומה + תצווה לפרשת ויקהל הוא השימוש השונה בשורש ע.שה. בפרשות הראשונות השימוש היה הפועל עבר עם ו ההיפוך (ועשית”) בפרשת ויקהל השימוש בפועל הוא בעתיד עם ו ההיפוך “ויעש”. ברור.? (הבנת ברוך? הרבה קולמוסים חודדו ונשברו, הרבה דיו התפזר למילים רבות על מנת להסביר את מטרת העורך בחזרה מפורטת על עשיית אביזרי המשכן. והכי יפה – שאין הרבה פירוש רש”י על הפרשה)
אז לרענון מה יש בפרשתנו? חלק ראשון = מה שמשה אומר (בשתי אמירות – על,
— ציווי שמירת שבת ואיסור הבערת אש
— ציווי לקיחת תרומות למשכןובחלק שני – מה שעושים
— קריאה לכל חכם- לב = בעלי מקצוע (מכרז “דרושים”)
— רשימת מוצרים נדרשים לבניית המשכן וכליו
— העם תורם מעל ומעבר – קריאה להפסקת ההתרמה
— מינוי שני אמנים/אדריכלים בעלי מלאכה לביצוע בניית המשכן וכליו
— העשייה – בניית כלי המשכן
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
הפרשה פשוטה ברובה, אלא שפה ושם יש בה נושאים ומילים ש דרשו/דורשים עיון,
למשל
וַיַּקְהֵ֣ל מֹשֶׁ֗ה….וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר-צִוָּ֥ה..
יש מילה פשוטה “אלה” שניתן לפרשה כדלקמן, מתוך
https://www.kipa.co.il/%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%95%D7%99%D7%A7%D7%94%D7%9C/%D7%90%D7%9C%D7%94-%D7%94%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D/
…. חז”ל עמדו על הפתיחה החריגה – “אלה הדברים אשר ציווה ה’ לעשות אותם”, וכי על הדברים האלו בלבד ציווה, ולא ציווה דברים נוספים?
הגמרא בשבת (צז ע”ב) דרשה מצירוף מילים זה את כל אבות המלאכות של שבת – “רבי אומר: דברים, הדברים, אלה הדברים – אלה ל”ט מלאכות שנאמרו למשה בסיני”. בירושלמי (פ”ז ה”ב) מתבארת כוונתו של רבי ביתר פירוט: ‘אלה’ בגימטריה 36, ‘דברים’ הם עוד שניים, ככל מיעוט רבים, ומן הייתור של האות ה’ (הדברים) לומד רבי עוד מלאכה אחת. דעה נוספת המובאת בירושלמי בשם רבנן דקיסרין, גורסת ש”מן אתרה לא חסרה כלום” – ממקומה איננה חסרה הדרשה דבר, שכן מהמילה ‘אלה’ כשלעצמה ניתן ללמוד את כל ל”ט מלאכות, שכן ניתן להחליף את האות ה’ באות ח’, ואז הופכת הגימטריה של המילה ‘אלה’ עצמה לל”ט.
דברי חז”ל נראים כתמוהים ביותר: מדוע חשוב כל כך ללמוד את ל”ט אבות מלאכות דווקא מן המילים הללו, ובפרט מהמילה ‘אלה’? איזו מין טכניקה היא להחליף את האותיות ולהגיע לגימטריה שאותה אתה מבקש? ומדוע זהו ‘מקומה’ המתאים של דרשה זו?..(ע”כ. ויש תשובה – שלא כל כך ברורה לי, דורש עיון)
2.שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֘ תֵּֽעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י …. קֹ֛דֶשׁ שַׁבַּ֥ת שַׁבָּת֖וֹן לַֽיהוָֹ֑ה כָּל-הָֽעֹשֶׂ֥ה ב֛וֹ מְלָאכָ֖ה יוּמָֽת: {ג} לֹֽא-תְבַֽעֲר֣וּ אֵ֔שׁ בְּכֹ֖ל מֽשְׁבֹֽתֵיכֶ֑ם בְּי֖וֹם הַשַּׁבָּֽת:
שני ציוויים (ואולי שלושה -) בקטע אחד. ( האם חייבים לעבוד שישה ימים?) איסור מלאכה שגורר עונש מוות לחוטא, ואין פירוט עונש למבעיר אש בשבת. גם לא ברור איך, מי שעושה מלאכה בשבת יומת. ובכלל מה פתאום משה (עורך התורה) מכניס את מצוות שמירת שבת במעבר בין ציווי עשיית המכן לבין ביצוע העבודות?
(וסתם שאילת תם.כידוע, שלמה המלך בחניכת בית המקדש הראשון לא שמר ואולי אפילו לא ידע, שיש משהו כמו יום כיפור. האם הוא שמר שבת?)
מתוך דיון בנושא ב –
https://www.mayim.org.il/?parasha=%D7%A9%D7%A9%D7%AA-%D7%99%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%AA%D7%A2%D7%A9%D7%94-%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94#gsc.tab=0
….. מכילתא דרבי ישמעאל כי תשא – מס’ דשבתא פרשה א ד”ה ששת ימים
“ששת ימים יעשה מלאכה” – כתוב אחד אומר: שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה,3 וכתוב אחד אומר: “שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ” (שמות כ ח), כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום: “ששת ימים יעשה מלאכה” – מלאכתן נעשית על ידי אחרים … וכשאין ישראל עושין רצונו של מקום: “ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך” – מלאכתן נעשית על ידי עצמן …
מדרש מכילתא מתעכב על ההבדל בין לשון נפעל של יֵעָשֶׂה ולשון פעיל תַּעֲשֶׂה ומוצא מקום לדרוש מה שאבן עזרא כבלשן ודקדקן, לא רואה בו הבדל משמעותי (גישת הדקדוק והפשט מול גישת המדרש?). כפתרון “לסתירה”, המכילתא מציעה את התשובה הקלאסית: כאן בזמן שישראל עושים רצון הקב”ה ועובדים אותו בשלמות (שאז לא יצטרכו לעבוד כלל) וכאן בזמן שישראל אינן עושים רצון הקב”ה ואינם עובדים אותו בשלמות (שאז יצרכו לעבוד בששת ימי המלאכה). ויש דוגמאות נוספות במדרש לעושים רצונו ולא עושים רצונו, בהן ברור שלעולם לא נגיע לעבודת ה’ השלמה, לאידיאל, ואנו תמיד בגדר שאינם עושים רצונו (בשלמות). ראה למשל ספרי דברים פיסקא קיד: “אפס כי לא יהיה בך אביון, ולהלן הוא אומר (דברים טו יא) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. בזמן שאתם עושים רצונו של מקום אביונים באחרים, וכשאין אתם עושים רצונו של מקום אביונים בכם”. וכידוע, מעולם לא חדלו וכנראה גם לא יחדלו אביונים בעולמנו. (ע”כ. כלומר ברור שאף פעם בני ישראל לא עשו ולא יעשו רצונו של א-להים. נאה)
אז חז”ל כמובן מצאו הסברים לפסוקים שפותחים את פרשתנו וסיכום בנושא ניתן ב –
http://web.macam98.ac.il/~ilanab/shabbat/hal/issurmel.html
(לא אצטט)
מתוך דיון בנושא ב –
http://www.yk8.org.il/rec/631-%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%95%D7%99%D7%A7%D7%94%D7%9C-%D7%A7%D7%9C%D7%99%D7%A2%D7%94-%D7%9C%D7%9E%D7%98%D7%A8%D7%94
…
מיד מתעוררת השאלה: מדוע מיד לאחר האיסור לעשות מלאכה מופיע בנוסף גם האיסור להבעיר אש בשבת, הרי הוא גם כן אחד מ-ל”ט מלאכות שבת?
רש”י מביא מחלוקת תנאים בלשון די סתומה:
“לא תבערו אש – יש מרבותינו אומרים הבערה ללאו יצאת, ויש אומרים לחלק יצאת.”[2]
לכן אבאר לפי הגור אריה על רש”י:
ללאו – מלאכת ההבערה קלה משאר המלאכות, מכיון שהיא דומה לפעולה טבעית, כמו דבר שהוחם והובער מעצמו – ולכן הקלו בה והעובר עליה, עבר בלאו ולא בכרת.
לחלק – הלימוד על ל”ט אבות מלאכה נלמד מהמילים:”אלה הדברים”[3] . אז יכול להיות שאם עשה מלאכות רבות או אף את כולן כיון שזה נלמד מאותם מילים יחשב כלאו אחד ויהיה חייב רק חטאת אחת – – תלמוד לאמר: “לא תבערו אש” היא הוצאה מתוך כל שאר המלאכות כדי ללמד עליהן שכמו שהיא אב מלאכה וחייב עליה בנפרד – כך גם כל שאר אב מלאכה יהיה חייב עליו אף אם עשאו לבד.
הרמב”ן ממשיך כשיטת היש אומרים הראשון ברש”י כלומר מלאכת ההבערה היא מלאכה קלה ומבאר שהבישול עצמו נאסר בשבת:
“ויאמר אלהם הוא אשר דבר ד’ שבתון שבת קדש לד’ מחר את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו”.[4]
הייתי חושב שנאסר רק לצורך בישול ואפייה אך מפני כבוד שבת, כמו: להדליק נר, לעשות מדורה – יהיה מותר, לכן נאמר כאן כדי לאסור הכל.
הרס”ג לעומתו ממשיך את היש אומרים השני ברש”י שרואה את ההבערה כחמורה, ולכן דווקא ממנה לומדים על שאר המלאכות, מכיון שיסוד כל התעשייה בנוי על אש וחום.
האש מלמדת על כל שאר המלאכות ומטרת השבת: להימנע מהפעילות המעשית ולעסוק בצד הרוחני על האדם להתענג בשבת, אמנם חלק מכך בעינוג גשמי אך הוא חלק מהעינוג הרוחני ומוגבל. לכן, לדוגמא, אסורים עיסוקי ודיבורי חולין בשבת
המשך חכמה הבדיל בין הציווי על הקמת המשכן לפני חטא העגל ואחריו.
בפרשת כי תשא מוזכרת השבת אחרי מלאכת המשכן – ללמד שהותרה מלאכת המשכן בשבת, מפני שלפני חטא העגל מלאכת המשכן היתה המטרה.
אך אחרי חטא העגל רק עבודת המקדש נותרה כמטרה ולעומתה מלאכת המשכן הינה אמצעי בלבד.(ע”כ)
ומתוך הסבר (מסורתי, לחזרות על המצווה ודיוקים על כל מילה ולמה למשל במקדש מותר להקריב בשבת) ב –
https://sites.google.com/site/habazak/23/33
V
…. הנה הדקדוקים רבו מאד בפסוקים האלה, וכבר פרש”י: הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן, לומר שאינו דוחה את השבת – אבל עדיין צריך ביאור, דהיאך ס”ד שתהא מלאכת המשכן דוחה שבת, הלא גם בקרבנות התמידין והמוספין וקרבן פסח, אי לאו דכתיב בקרא “במועדו” “במועדיכם”, לא היינו יודעים שדוחים שבת (פסחים עז:)! וכן בכל מצוות שדוחים את השבת, מייתורא דקרא דרשינן להו, כגון מילה שופר ולולב, מדכתיב “ביום” אפילו בשבת (עיי’ שבת קלא:), אבל היכא דליכא דרשא להדיא להתירה בשבת, היאך תיסק אדעתן דלידחי שבת החמורה, שהכפילה התורה איסור מלאכה שבה וענשה במיתה, הרבה פעמים בתורה! והראב”ע הרגיש בזה, ועיי’ מה שכתב [ז”ל: אע”פ שמעשי שמים אתם חייבים לעשות, השמרו לכם שלא תעשו מעשה בשבת והעובר בפני עדים ימיתוהו בית דין].
ועוד צריך ביאור, למה אמר הכתוב כאן תֵּעָשֶה [ת’ צרויה] מלאכה, ולא אמר תַּעֲשֶה [ת’ פתוחה] כמו בכל שאר מקומות שהזכיר איסור מלאכת שבת, ורק פה אמר לשון תֵּעָשֶה, וכן לעיל בפרשת כי תשא (לא, טו) ג”כ בסמיכות לציווי מלאכת המשכן, אמר ג”כ יֵעשה [י’ צרויה].
ויותר מכל אלה צריך ביאור מה שפרט רק איסור הבערה בכאן, ואפילו אם נאמר כמו שהביא רש”י ז”ל: יש מרבותינו אומרים הבערה ללאו יצאת, עדיין צריך להבין, למה דוקא כאן מורה לנו הכתוב דין זה, ולא למעלה בפר’ כי תשא, דגם שם הזכיר עונש מיתה למלאכת שבת.
ועוד צריך להבין, מה זה שאמר גבי איסור הבערה: בכל מושבותיכם, ולא אמר כן בשאר מלאכות האסורות בשבת?
ונלע”ד לפרש – דהנה רבים טועים וחושבים, כי מלאכה שאסרה תורה לעשותה בשבת, היינו רק מה שיש בה טורח ויגיעה לעשותה, למען אשר ינוח וירגיע בשבת מן הטורח והעמל והיגיעה אשר הוא יגע כל ימי השבוע, אבל דבר שאין בו טורח ויגיעה גדולה, אינו בכלל מלאכה שאסרה תורה.
אבל באמת אין הענין כן. כי ל”ט אבות מלאכות האסורות בשבת, אינם דוקא שיש בהם טירחא ויגיעה, שהרי הכותב שתי אותיות, או העושה שתי בתי נירין, או הקושר והמתיר קשר של קיימא, או המוציא אוכלין כגרוגרת מרשות היחיד לרשות הרבים, הרי אלו אבות מלאכות (שבת עג.), וחייבים עליהם, במזיד ובהתראה – סקילה, במזיד בלא התראה – כרת, ובשוגג – קרבן חטאת, אף על פי שלא טרח ויגע כל כך….
(
ומצינו דברים שיש בהן טורח ועמל רב ויגיעה גדולה יותר מכותב שתי אותיות וכדומה, ובכל זאת מותר לכתחילה בשבת, כגון מפנין ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחין בשבת (שם קנו:), אף על פי שזו מלאכה כבדה יותר מכותב ב’ אותיות או מוציא אוכלין כגרוגרת מרשות היחיד לרשות הרבים, וכן מותר לטלטל כלים שאינם מוקצים בשבת ולסלקם ממקום למקום ברשות היחיד, אף על פי שהם כבדים ויש בהם טורח ויגיעה לטלטלם ממקומם, אפילו הכי מותר. הרי מוכח, כי לאו דוקא מלאכה שיש בה כובד וטורח היגיעה, אסורה בשבת, אבל – כל מעשה אשר האדם העושה אותו, מוציא מחשבתו מן הכח אל הפועל, אפילו באופן נקל מאד, הרי זה אסור משום מלאכה….(ע”כ. זהו הפיל נכנס ועבר את החור”) ב’ מקומות הללו שינה הכתוב ואמר: יֵעשה מלאכה, תֵּעשה מלאכה.
ולפי מה שכתבנו אתי שפיר – כי הנה ידוע, כי כל מעשה מלאכת המשכן וכליו, אשר מעשה המלאכה היתה קשה ונפלאה מאד, באמת נעשתה ממילא עפ”י נס מן הקב”ה, וכמו שדרשו חז”ל (תנחומא בהעלותך, ג. ועיי’ מנחות כט.) על דברי הכתוב (לעיל כה, לא): מקשה תֵּיעָשֶׂה המנורה – שנעשתה מאליה, וכן הקמת המשכן נעשתה מאליה כדרשת חז”ל (תנחומא פקודי, יא), ואף על פי כן נאסרה מלאכתה בשבת – הרי מוכח כמו שאמרנו, כי לא משום מלאכת טורח ויגיעה נאסרו ל”ט אבות מלאכות בשבת, אבל גזרת הקב”ה לאסור מלאכות הללו, אפילו אם אין בהם יגיעה וטורח.
ולכן סמך אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן, לומר לך, אף על פי, כי ששת ימים יֵעָשֶׂה מלאכה, תֵּעָשֶׂה מלאכה, ר”ל אע”פ כי במלאכה זו – דהיינו מלאכת המשכן דאיירי בה – גם בששת ימי המעשה, נעשתה המלאכה מעצמה וממילא, בלא טורח ויגיעה כלל, בכל זאת – וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה’ כל העושה בו מלאכה יומת.
ואתי שפיר מה שפרש”י עפ”י דרשת חז”ל: הקדים אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן, לומר שאינה דוחה שבת, ר”ל, שאפילו מלאכת המשכן, שנעשית בלי טורח ויגיעה, עפ”י נס, וממילא תֵּעָשֶׂה – בכל זאת אינה דוחה שבת, ואסורה מלאכה זו בשבת, והעושה אפילו מלאכה כזו חייב מיתה.
ומתוך עיון מעמיק בפסוקים השונים של מצוות השבת ב –
ttps://www.etzion.org.il/he/download/file/fid/20057
…….. נסקור תחילה את הופעות השבת בספר שמות במבט כולל:
במדבר סין. שם הציווי הוא ספציפי, לבל יאספו ישראל את המן בשבת. יש להישאר באוהלים וליהנות מן המן שירד ביום השישי כפליים.
בעשרת הדברות לציווי על השבת ישנו מבנה כיאסטי ברור המקל לעמוד על אופי ומטרת השבת (שמות כ’, ח-יא):
א. זכור את יום השבת לקדשו.
ב. ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה’ א-להיך.
ג. לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך.
ב. כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי.
א. על כן ברך ה’ את יום השבת ויקדשהו.
האדם צריך לקדש את יום השבת, וכך עשה אף ה’ (א). משמעות קידוש זה היא ששת ימים הוא יעבוד, אולם ינוח ביום השביעי, שהרי כך בדיוק עשה ה’, עת ברא את העולם (ב). הציר המרכזי של הציווי מעביר את עיקר המסר ועיקר החוק – אדם מצווה על שביתה ממלאכה, בין אם היא נעשית על ידו ובין אם היא נעשית על ידי עוזריו השונים.
שני חלקי המבנה מעמתים באופן חד את שביתת האדם ממלאכה וקידושו את השבת, ובין שביתת ה’ ממלאכה וקידושו שלו את השבת. על ידי מבנה כזה מתחדדת הדרישה מן האדם להידמות לאלוהיו בשביתה ממלאכה ביום השביעי.
3-4. בסוף פרשת משפטים (כ”ג, יב) ובמקבילה של יחידה זו, בחידוש הברית לאחר חטא העגל ל”ד, כא) מופיע עוד ציווי על השבת. בהופעה זו אנו פוגשים טעם שבת שונה לגמרי מטעם השבת שפגשנו בעשרת הדברות: “ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבת, למען ינוח שורך וחמרך וינפש בן אמתך והגר”. השבת כאן מאופיינת במונחים סוציאליים של נתינת מנוחה למעמד החלש בחברה העובד בשביל בעלי בתים אחרים. כאן יש דרישה מבעלי הבתים לאפשר יום מנוחה שבועי לפועליהם (בעשרת הדברות שבחומש דברים, מזכיר משה את הטעם הזה לשבת במקום הטעם שנזכר בעשרת הדברות כפי שמופיע בפרשת יתרו, ועל כך כבר אמרו חז”ל “שמור וזכור בדבור אחד נאמרו”, ואין כאן המקום להאריך).
5-6. שתי ההופעות הנוספות של הציווי על השבת צמודים לציווי על השבת – תחילה בדברי ה’ למשה ואחר כך בפרשתנו, כשמעביר משה ציווי זה לעם.
כבר בקריאה ראשונה אנו מוצאים שתי תוספות משמעותיות שלא מצאנו קודם לכן. שתי התוספות קשורות זו בזו: "מחלליה מות יומת כי כל העשה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה" (ל"א, יד). ראשית אנו פוגשים כאן לראשונה כי יש עונש על מי שאינו שובת בשבת. לא רק שישנו עונש אלא שזהו עונש קשה למדי - כרת. שנית בפרשיה זו מופיע המונח "חילול". על מנת לחלל דבר מה יש להניח קודם לכן כי יש בו קדושה אימננטית. הדבר כשלעצמו קדוש ועל כן ניתן לחלל את קדושתו. תפיסה כזו של השבת לא ראינו עד כאן. אמנם כבר בעשרת הדברות הצטוו ישראל לקדש את השבת, אולם בקריאה פשוטה של הציווי שם ניתן היה להבין כי כל מימושה של קדושה זו בא לידי ביטוי באי עשיית מלאכה, וזהו דבר הנוגע לעשייה קונקרטית של אדם. כאן מתברר כי העושה מלאכה בשבת, לא רק שבחר שלא לקדשה, לא רק שבחר לעבור על החוק במקראי, אלא גם חילל את השבת.
ופירוט המלאכות (אבות ותולדות) האסורות בשבת ניתן ב –
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9C%22%D7%98_%D7%90%D7%91%D7%95%D7%AA_%D7%9E%D7%9C%D7%90%D7%9B%D7%94
(לא אצטט)
2א. כָּל-הָֽעֹשֶׂ֥ה ב֛וֹ מְלָאכָ֖ה יוּמָֽת
ומתוך דיון – רב-שיח אתיאסטי/דתי, בנושא’ ב –
https://www.fxp.co.il/showthread.php?t=15946241
ש) .... אני רוצה להבין איך זה הגיוני שרשום בתנ"ך שכל מי שעושה מלאכה ביום שבת אמור למות, אם אף אחד עדיין לא מת מזה? אז אמרו לי פעם כמה מאמינים/דתיים בפורום יהדות ותורה: "המשפט הזה לא נכון לתקופה של היום, אבל היה נכון לתקופה של פעם". /ברים פרק ל' פסוק טו'':...
ת.1) “ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע”
אצל הקדוש ברוך הוא, מי שלא שומר שבת, הוא נחשב מת.
שהייתי חילוני לא הבנתי מה זה אומר.היום שאני שומר שבת, אכן אני מבין על מה מדובר.
ואכן הייתי מת מהלך. בלי תורה אין חיים…
ש2) חחחח אל תצחיק אותי. בלי תורה אין חיים? אני חי יותר טוב ממך זה בטוח.
ואל תתחיל להמציא לי פה דברים. “נחשב למת” אלוהים התגלה אליך בחלום ואמר לך שזה “נחשב למת”? מאיפה אתה ממציא את החרטוט הזה? הפסוק הזה מאוד ברור. מות יומת כל העושה ביום שבת מלאכה. פלא ופלא אני עדיין חי וחי טוב. (ע”כ. ממומלץ לסקרנים/יות)
ומתוך הסבר מסורתי כוללב –
https://irp-cdn.multiscreensite.com/db205f97/files/uploaded/009%20%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA%20%D7%9B%D7%99%20%D7%AA%D7%A9%D7%90%20%D7%95%D7%A9%D7%9E%D7%A8%D7%AA%D7%9D%20%D7%90%D7%AA%20%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%AA%20%D7%9B%D7%99%20%D7%A7%D7%95%D7%93%D7%A9%20%D7%94%D7%99%D7%90%20%D7%9C%D7%9B%D7%9D%20%D7%9E%D7%97%D7%9C%D7%9C%D7%99%D7%94%20%D7%9E%D7%95%D7%AA%20%D7%99%D7%95%D7%9E%D7%AA.pdf
……רבי מאיר שמחה הכהן בעל פירוש “משך חכמה” שואל:
“הלא השבת גופיה נדחית מפני פיקוח נפש אחת מישראל, והרי היא קלה אף מפני ספק פיקוח נפשו של אדם. ]אבל[ ומי שעובר על השבת, נהרג ונסקל?!”.
כלומר, כתוב כאן: “מחלליה מות יומת”. אם חיי יהודי עדיפים משבת, כדברי הגמרא,ומחללים אותה לפיקוח נפש ואפילו על ספק פיקוח נפש אז איך ייתכן שדין המחלל שבת הוא
להיסקל ולהיהרג?
תשובה
מתרץ בעל משך חכמה: “אכן באמת קדושת השבת נדחית מפני נפשו של ישראל, כי אם אין ישראל, ליכא שבת בעולם, ומי יעידו על שביתות השם ממעשיו ועל קדמותו בעולם. אכן, אם הישראלי לא שמר את
השבת… גם אם אינו נסקל, נפשו נכרתת מן הקשר האמיץ אשר קשורה כנסת ישראל בה’ ובתורתו, ומיתתו טובה גדולה היא לו”.
כלומר, אדם המחלל שבת, כורת בכך את נפשו מהקשר המיוחד בין הקב”ה לעם ישראל, שנוצר באמצעות השבת. ומי שכרת עצמו כך, אין חייו חיים; ואדרבה, מיתתו )עונשו( מהווה את כפרתו ומיטיבה עמו
“טובה גדולה היא לו”.
ועוד אומר בעל משך חכמה: “כי קודש היא לכם, היינו שהיא נתונה לכם, ואתם העיקר, והיא )=השבת( הטפלה לכם )יומא פה/ב, ובמכילתא, כאן ג(, ועושים כל צרכיהם בחולי שיש בו סכנה בשבת, כי אם
אין ישראל, מי המה המקדשים אותה?!. ואף על פי כן, ‘מחלליה מות יומת’, כי המחללה, הוא נשפל ]=ירד[ ממעלתו וחילל ברית קודש שהיה בינו ובין הי”ת, ‘כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא מקרבמיה’, אם כן הוא לאו בר קיימא הוא, ומיתתו טובה גדולה לו”.
כלומר, את כל זה ניתן לדייק מהפסוק עצמו, כך: תחילה אומר הפסוק “כי קודש היא לכם”, דהיינו,
אתם העיקר והשבת טפלה לכם, ולכן פיקוח נפש דוחה שבת. אך לאחר מכן ממשיך הפסוק “מחלליה מות
יומת”, כלומר, אע”פ שפיקוח נפש דוחה שבת ולכן ערך החיים עולה על ערך השבת, בכל זאת המחלל את
השבת דינו מיתה. ומדוע זה כך? “כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמיה”, דהיינו, ע”י
חילול שבת, כרת המחלל את נפשו מהקשר בינו לבין הקב”ה וירד ממעלתו באופן המצדיק סקילה…..
(שוב – נתקלתי ונתקעתי בשבת והארכתי)
2ב. לֹֽא-תְבַֽעֲר֣וּ אֵ֔שׁ בְּכֹ֖ל מֽשְׁבֹֽתֵיכֶ֑ם בְּי֖וֹם הַשַּׁבָּֽת:
לפי המקרא -לא תבערו אש..” אלו דברי משה, הם משלו. בדברי א-להים הקודמים אל משה, לא שמענו (לא קראנו) את א-להים מזכיר את הפרט של איסור הבערת אש. האם זו הייתה המצאה שלו בלי קשר לא-להים??
מתוך
http://tora.us.fm/tnk1/tora/jmot/jm-35-03.html
” על-פי הפשט, הפסוק מתייחס לאש ממש – אסור להצית אש ביום שבת.
הצתת אש היא אחת מ-39 אבות המלאכה; אם כך, מדוע יש צורך להזכיר אותה בנפרד? בדברי חז”ל יש שתי דעות:
“הבערה לחלק יצאת” – כדי להדגיש שלכל מלאכה יש משמעות וחשיבות בפני עצמה, כך שאם מישהו עשה שתי מלאכות שונות בשוגג, הוא צריך להביא שני קרבנות חטאת שונים.
“הבערה ללאו יצאת” – כדי ללמדנו שמלאכת ההבערה פחות חמורה ממלאכות אחרות, ומי שעושה אותה עבר רק על “לאו”, מצוות לא-תעשה, ולא על איסור סקילה.
הסברים נוספים:
ייתכן שהמושג “מלאכה”, שנזכר בקשר לשבת, אינו כולל הבערת אש. לפי זה, יש בשבת שני איסורים נפרדים: אסור לעשות מלאכה, וחוץ מזה גם אסור להבעיר אש.
איסור הבערת אש חל רק בשבת, אבל בחג שאינו שבת מותר להדליק אש (ע”פ ההלכה מותר לעשות זאת רק ע”י העברה מאש קיימת שהוכנה לפני החג). איסור מלאכה חל גם בשבת וגם בחג, אבל איסור הבערת אש חל רק בשבת.
הדגש על הבערת אש נובע מכך שזו היתה המלאכה הראשונה שה’ עשה בבריאת העולם – בריאת האור ביום הראשון. השבת היא זכר לשביתה ממלאכת בריאת העולם, ולכן יש חשיבות מיוחדת לשביתה מהמלאכה הראשונה.
… חז”ל למדו מכאן גם שאסור להעניש בשבת: ….
וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רְא֛וּ קרא ה’ בשם בְּצַלְאֵ֛ל בֶּן-אוּרִ֥י בֶן-ח֖וּר לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה: {לא} וַיְמַלֵּ֥א אֹת֖וֹ … בְּחָכְמָ֛ה בִּתְבוּנָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכָל-מְלָאכָֽה: {לב} וְלַחְשֹׁ֖ב מַֽחֲשָׁבֹ֑ת לַֽעֲשׂ֛ת בַּזָּהָ֥ב וּבַכֶּ֖סֶף וּבַנְּחֹֽשֶׁת: {לג} וּבַֽחֲרֹ֥שֶׁת אֶ֛בֶן לְמַלֹּ֖את וּבַֽחֲרֹ֣שֶׁת עֵ֑ץ לַֽעֲשׂ֖וֹת בְּכָל-מְלֶ֥אכֶת מַֽחֲשָֽׁבֶת: {לד} וּלְהוֹרֹ֖ת נָתַ֣ן בְּלִבּ֑וֹ ה֕וּא וְאָֽהֳלִיאָ֥ב בֶּן-אֲחִֽיסָמָ֖ךְ לְמַטֵּה-דָֽן: {לה} מִלֵּ֨א אֹתָ֜ם חָכְמַת-לֵ֗ב לַֽעֲשׂוֹת֘ כָּל-מְלֶ֣אכֶת חָרָ֣שׁ | וְחֹשֵׁב֒ וְרֹקֵ֞ם
ואכן לפני שבוע ה’ אמר למשה למנות את בצלאל ואהלאב כאחראים לבצוע עבודת המשכן . מי ומה הם?
על בצלאל מתוך
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%A6%D7%9C%D7%90%D7%9C_%D7%91%D7%9F_%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99
בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי היה האמן והאדריכל הראשי שהועסק בתכנון המשכן, עיצובו ובנייתו, ובעשיית כליו ובגדי הכהונה…..
….אורי, אביו של בצלאל, היה בנו של חור משבט יהודה, שהיה בנם של אפרת (מרים אחות משה, על פי המדרש) וכלב בן חצרון (בן פרץ, נכד יהודה)[1].
במסכת סנהדרין[2], מובאת דרשה לפיה היה חור בנו של כלב בן יפונה ולפיה הוכחה לכך שבתקופות מסוימות היה ניתן להוליד בגיל שמונה, על פי חישוב גילו של כלב, המופיע במקרא, והמדרש שעל פיו בצלאל היה בן שלוש עשרה שנה בעת בנין המשכן.
על פי יוסף בן מתתיהו, חור היה בעלה של מרים, אורי היה בנה ובנו בצלאל היה נכדה.[3] (עוד מינוי פרוטקציונרי)…..
חז”ל משבחים את בצלאל על חוכמתו שבה השתמש בעבודתו, ומביאים דוגמה לכך[7]:
“אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: בצלאל על שם חכמתו נקרא. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: ‘לך, אמור לו לבצלאל, עשֵׂה לי משכן, ארון וכלים’ – הלך משה והפך ואמר לו: עשה ארון וכלים ומשכן! אמר לו: משה רבינו, מנהגו של עולם – אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן?! כלים שאני עושה להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקב”ה: עשה משכן ארון וכלים! אמר לו: שמא בְּצֵל אֵל היית וידעת?”.
חוכמתו מתבטאת גם במאמר הבא:
“אמר רב יהודה אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ.” (ע”כ)
ומתוך
http://www.news1.co.il/Archive/003-D-46074-00.html(ע”כ
בצלאל ניחן בתכונות על-טבעיות, כישרונו וכישוריו של בצלאל היו אלוקיים ולא טבעיים. על כך אומר הרמב”ן שתופעת בצלאל הייתה תופעה פלאית, כי הרי במצרים הם עסקו בעבודת פרך, ולא הייתה להם אפשרות ללמוד מלאכת מחשבת של צורפות וכולי; ולא זו בלבד, מוסיף הרמב”ן, אלא שהוא היה בקי בכל האמנויות, והרי אף בין אלה שלומדים מחכמים “לא יימצא בקי בכל האמנויות כולם”. גם האבן עזרא מדגיש עובדה זו, באומרו כי “בצלאל היה מלא כל חכמה, בחשבון ומידות וערכים ומלאכת שמים [אסטרונומיה] וחכמת התולדות [טבע] וסוד הנשמה [פסיכולוגיה?] והיה לו יתרון על כל אנשי דורו שהיה יודע כל מלאכה, כי רבים הם חכמי-הלב שלא יידעו אפילו מלאכה אחת…”.
בצלאל ניחן גם בתכונה מיוחדת במינה – “להורות”. אור החיים מפרש שההוראה היא תכונה נעלה המבטאת נדיבות, משום שיש מי שחוכמתו רבה ואולם הוא שומר אותה לעצמו ואינו רוצה, או שאינו מסוגל להעבירה לאחרים. בצלאל ואהליאב היו מוכנים ללמד מכישוריהם גם לאחרים, ועל כן ניתן לומר שהם ניחנו בנדיבות. אותה נדיבות שהייתה גם בבסיס התרומות למשכן: “מאת כל איש אשר יִדְבֶנוּ לבו תקחו את תרומתי”. …
על בצלאל לא נאמר שהיה חרש או חושב. נאמר רק שה’ מילא אותו רוח אלוהים בחוכמה ובתבונה ובדעת. על אהליאב לא נאמר שה’ נתן לו חוכמה, אלא שהיה חרש וחושב. ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן, חרש וחשב ורקם בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש.
כפי הנראה, חלוקת העבודה בין שני ראשי האדריכלים והמהנדסים של המשכן הייתה כזאת: בצלאל היה איש הרוח, המעוף והרעיון; ואהליאב היה איש המעשה, המופקד על יישום הרעיונות בעולם העשייה.
ועל אהליאב מתוך
http://www.moreshet.co.il/web/alonparash/display_gilon.asp?codeClient=100&kod_gilon=6997&idrec=28457
…אכן, ר’ אברהם אבן עזרא מגלה שבצלאל ואהליאב היו שניהם ברמה אמנותית גבוהה מאוד, וגם חינוכית (בפירושו הארוך על אתר): “והנה אהליאב הוא חבירו בכל המלאכות, גם להורות לאחֵר בחכמה, על כן אמר על שניהם ‘עושי כל מלאכה וחושבי מחשבות’ (שמות לה לה)”. עם זאת, לעיל בפירושו לשמות לא, ו קבע ראב”ע על אהליאב ביחס לבצלאל: “כמוהו במלאכות, ולא בחכמת מלאכת חרש”.
מי שנותן כיוון מהותי יותר לתפקידו של אהליאב הוא המלבי”ם, שהסביר שלאהליאב היה תפקיד חשוב בהסברת דברי בצלאל לכל האמנים והאומנים:
“שלפעמים תחול השפע הא-להית על איש אחד להחכים או להשרות רוח נבואה עליו לבדו, ולפעמים תתרבה השפע כ”כ עד שיהיה הוא הצינור להשפיע שפע זו לזולתו, כמ”ש (שמואל א, ג) ‘ויוסף ה’ להראה בשלה כי נגלה ה’ אל שמואל בשלו’, ויאמר שהשפיע עליו שפע החכמה מדליה מי מלא, עד שיעבור ממנו אל אהליאב המוכן לזה ביותר, ואח”כ יפיץ המעין ויתרבו פלגיו עד שיעבור לרבים, כי בלב כל חכם לב נתתי חכמה”.
ביאור מופלא נוסף למעלתו של אהליאב ולחשיבותו מצוי אצל ר’ מרדכי הכהן, מקובל צפתי מתלמידי האר”י, בפירושו לתורה “שפתי כהן” (שמות לח, כא):
“ודע והבן שהאומנים היו ארבעה וכל אחד עשה כפי מדריגתו: 1. כל איש חכם לב העושים במלאכה עשו בבחינת העשיה, 2. ואהליאב עשה בבחינת היצירה, 3. ובצלאל בבחינת הבריאה, 4. ומשה בבחינת האצילות כפי הכוונה […] וכן וכל חכם לב עשו בבחינת הגוף, ואהליאב בבחינת הנפש, ובצלאל בבחינת הרוח, ומשה בבחינת הנשמה, עליהם אמר הנביא (ישעיה מ”ג, ז’) כל הנקרא בשמי, זה משה שקרא שם על כל דבר ודבר וחתמו בשם ה’ […] ולכבודי בראתיו זה בצלאל, שלא נברא אלא לעשות המשכן ועשאו בבחינת הבריאה, יצרתיו זה אהליאב שעשאו בבחינת היצירה, אף עשיתיו זה כל איש חכם לב שעשאו בבחינת העשיה”.
אם כן, לפי ר”מ הכהן בכדי להוריד את המשכן לקרקע המציאות, להפוך אותו מיצירה מופשטת ונשגבת למציאות ממשית, יש צורך בהדרגה. משה רבינו היה אמן בנשמתו, אך לא במעשה ידיו. הוא הבין את המהות הרוחנית של המשכן, ואף העניק לו חיות וכח. בכך הוא מקביל לעולם האצילות. בצלאל היה הופך את היסודות הרוחניים הנשגבים (שהם בבחינת “איִן”, אינם מצויים עדיין בעולם הזה) לממשות, בורא יש מאין. אולם, מעשה ידיו של בצלאל לא היו לבושים עדיין בכל המעטפת המתאימה מבחינת העולם הזה, שצריך לראות פאר והדר מוחשיים. אהליאב עידן ועיצב את רעיונותיו המופשטים יחסית בעולם החומר של בצלאל, ונתן להם צורה ותבנית מפוארים שמבטאים יותר מכל את מהותם הרוחנית, כפי שזו הוענקה לעם בידי משה רבינו ובצלאל. לבסוף, את מלאכת ההתאמה במרחב האסתטי המשכני, ואת הביצוע הסופי, העניקו צבא של חכמי לב, העושים במלאכה, מבצעים אותה הלכה למעשה.
משלים את התמונה ר’ אפרים מלונטשיץ, מחבר הכלי יקר על התורה, בביאור נאה לשמו של אהליאב (שמות לה, לד):
“שנקרא כך על שם כי הוא יבנה אהל מועד לאבינו שבשמים, ועל שם זה נקרא בשם אהליאב, בן אחיסמך. כי שם מקום סמיכות האחים, דהיינו השכינה עם ישראל…….(ע”כ)
ומתוך
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%94%D7%9C%D7%99%D7%90%D7%91_%D7%91%D7%9F_%D7%90%D7%97%D7%99%D7%A1%D7%9E%D7%9A
….בתלמוד מובאת מסורת שקושרת את שמו של אהליאב עם חירם הצורי, אמן משבט נפתלי שסייע בבניית בית המקדש של שלמה:
אמר רבי יוחנן: מנין שלא ישַנֶּה אדם מאומנותו ומאומנות אבותיו? שנאמר (מלכים-א ז, יג): וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיִּקַּח אֶת חִירָם מִצֹּר, בֶּן אִשָּׁה אַלְמָנָה הוּא מִמַּטֵּה נַפְתָּלִי, וְאָבִיו אִישׁ צֹרִי חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת; ואמר מר: אימיה (אמו של חירם) מבית דן, וכתיב (שמות לא, ו) אִתּוֹ אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן. (ע”כ)
ומתוך קישור על צידון ב –
http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=3738
….
בראש ג’בל סוג’וד שבהרי הלבנון מראים על “קברו של אהליאב בן אחסימך”, אשר על אף ריחוקו מצידון (31 ק”מ) הוא נמנה על עתיקותיה. קהילת צידון שומרת עליו, ובחסותה הוא נמצא. לידו מראים על קבר קדוש נוסף, הוא “קברו של בצלאל אורי”. כמובן שאלה הן מסורות מאוחרות.(ע”כ)
וַיַּ֜עַשׂ אֶת-שֶׁ֤מֶן הַמִּשְׁחָה֙ קֹ֔דֶשׁ וְאֶת-קְטֹ֥רֶת הַסַּמִּ֖ים טָה֑וֹר מַֽעֲשֵׂ֖ה רֹקֵֽחַ:
הציוויים על עשיית שמן המשחה וקטורת הסמים והשימוש בהם, ניתנו למשה ב(שני קטעים נפרדים – פרשת כי תשא, פרק ל’ .) על הר סיני, שם גם נאמר שאת שמן המשחה וקטרת הסמים יעשו 2 הממונים על העבדה, “בצלצל את אהליאב”
עיון בנושא עשיית שמן המשחה ניתן ב
-https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/tetzaveh/dori.html
(אצטט קטע)
…
סמלי תחושות:
וזאת התרומה… בשמים לשמן המשחה זה החוטם ולקטורת הסמים זה הפה והחיך כשם שהאש מעלה ריח הקטורת כך החיך טועם את הטעמים (מדרש הגדול שמ’ כה:ג).
ב. זיכרון ריח – מבניין לגלות ולגאולה:
בשמים לשמן המשחה – כדי שיהיה ריחן נודף לעתיד לבוא שנאמר (הו’ יד:ו): “וריח לו כלבנון” ולקטרת הסמים ‑ כדי שיזכו לעלות מן המדבר דכתיב (שיה”ש ג:ו): ” מִי זֹאת עֹלָה מִן-הַמִּדְבָּר כְּתִימֲרוֹת עָשָׁן מְקֻטֶּרֶת מֹר וּלְבוֹנָה ” (שם שם כה:א)
ג. ברכת שמים על הארץ להניב תנובה:
בשמים לשמן המשחה – זה הטל שהוא יורד ומבשל את הפירות. ולקטורת הסמים – אלו הגשמים (שם ז).
אופן המשיחה ותכליתה
המשיחה היא מריחה או סיכה על גוף חי או חפץ דומם למינוי והקדשה לתפקיד במשכן ובמקדש…..(ע”כ)
וכמה אגדות על השימוש בשמן המשחה, מתוך
https://he.chabad.org/library/article_cdo/aid/2485869
……..
השמן במדרש ובתלמוד
לפי אחד המדרשים6 , לשמן היה היסטוריה מרתקת. הפך ששכח יעקב בעבר הנהר – פך שגרם לו לשוב על עקבותיו ולהתמודד עם המלאך – הכיל את השמן שמאוחר יותר הפך לשמן המשחה, ושמן זה גם היה השמן שלא נגמר בנס שחולל אליהו הנביא עם האישה הצרפית, ואלישע הנביא עם אסוך השמן.
תכונה ניסית אחרת של השמן מצויינת במדרשים7 המספרים כי כל כוהן גדול שהיה נמשח בשמן זה היה מתייפה. נאמר8 כי באמצעותו היו בוחרים את הכוהן הגדול: היו מעמידים שורה של כוהנים ואת השמן באמצע, והשמן היה ניצוק מעצמו על ראש הכוהן שהיה מתאים לכך.
והנה תיאור של משיחת אהרון בשמן9 : “בשעה שיצק משה שמן המשחה על ראש אהרן נרתע ונפל לאחוריו, אמר אוי לי שמעלתי בשמן המשחה! השיבתו רוח הקודש: הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד כשמן הטוב על הראש היורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מידותיו, כטל חרמון שיורד על הררי ציון, מה הטל הזה אין בו מעילה, אף שמן המשחה אין בו מעילה.”
זמן קצר לפני חורבן בית המקדש הראשון גנז יאשיהו מלך יהודה את השמן – יחד עם ארון הברית ועוד מספר פריטים. הם נגנזו במחילה שהוכנה לכך על-ידי שלמה המלך10 , והם עתידים להתגלות שוב בביאת המשיח (ע”כ)
וסיכום הרכב ועשיית קטורת הסמים ניתן ב –
https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=%D7%A7%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%A1%D7%9E%D7%99%D7%9D
(לא אצטט)
לפי הפסוק בצלאל עשה את הקטורת. מוזר קצת כי הרי יש איסור לזר לעשות “כמתכונתה”?
מסתבר שבצלאל (ואולי אהליאב) היה לא רק אמן אלא גם רוקח.
ולמה הכינו את הקטרת לפני גמר הקמת המשכן?
דיון בשאילה זו (ואחרות) מובא ב –
https://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=32651
(לא אצטט. גם אין תשובה ברורה) אז קצת צבע לסיום העיון הנוכחי, מתוך
https://www.google.com/search?sa=N&rlz=1C1CHBF_en-GBAU802AU802&biw=1487&bih=656&q=%D7%9E%D7%99+%D7%A2%D7%A9%D7%94+%D7%90%D7%AA+%D7%94%D7%A7%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%AA+%D7%94%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%95%D7%A0%D7%94&tbm=isch&source=univ&ved=2ahUKEwiK1q-vqOPgAhXHdysKHRIbBbQ4ChCwBHoECAEQAQ
image.png
אהרן מקטירציור להלן
שבת שלום
שבוע טוב
להת
