כי תשא – תשע”ט

הערה – עקב תקלה , הגליון להלן הוא בחזקת טיוטא לא סופית. אני מקווה לתקן ולעדכן בעה”ית, בהזדמנות ראשונה


From:
Sent: Sunday, 24 February 2019 1:15 AM
To:
Subject: Fwd: כי תשא
 

עיונים קודמים

פרשת כי תשא – תשע”ד

http://toratami.com/?p=112


פרשת כי תשא – תשע”ה

http://toratami.com/?p=332

(על: –  (קצת) מעשה העגל, מחצית השקל -מגבית, שמן משחת קודש, קראתי בשם…בצלאל… רוח חכמה. עשו להם עגל מסכה, קרן עור פניו….מסווה)

פרשת כי תשא – תשע”ו

http://toratami.com/?p=540

(על : כי תשא, סמים = בשמים, +מריחואנה, לוחות כתובים באצבע …,פרקו נזמי הזהב… משקל על הזהב, פני ילכו…אם אין פניך)

פרשת כי תשא – תשע”ז

http://toratami.com/?p=737

(על: סמיכות ציווי ספירת העם, סיפור העגל, נושאי הפרשה ומצוותיה, בשמים מור דרור, אלהי מסכה…. את חג המצות …. 3 פעמים, וא יראו פני ריקם, ויקח את העגל.ויטחן… והרגו, ולא יחמוד איש את ארצך)

פרשת כי – תשא – תשע”ח

http://toratami.com/?p=965

(על: משה  רבנו, מחצית השקל, כופר… לכפר.. כיפורים,  ויצר בחרט…ידעת את העם כי ברע, וישכימו… לצחק, שימו איש חרבו

פסוקים מההפטרה

חידון השבוע

הקדמה כללית

בתחילת פרשתנו , משה רבנו עדיין מתבודד לו אי שם על ההר (לשם עלה לבדו – כך קראנו לפני 4-5 שבועות) ושומע/מקבל/כותב הדרכה יומיומית (ואולי אף לילית. לפי הכתוב, הוא לא אכל ולא שתה 40 יום. האם הוא ישן????, מה שמשה שמע/למד/כתב (לפי המקרא והמדרש) במשך 40 ימי התבודדותו הוא או טו טו מביא לעם בני ישראל שממתין לו בחוסר סבלנות בתחתית ההר (ומה שיקרה לו בירידה, אוי ואבוי!!! איך משה רבנו הנביא הגדול מכולם לא ראה בחזון  מה שיקרה לכשירד. איל לא הבין שאם משאירים צאן ללא רועה, העדר מתפרע/מתפזר או מצטרף לרועה אחר.???) אבל בינתיים, עוד לפני שמשה יורד מההר התורה מגלה לנו חלקים גדולים ממה שיש למשה לומר לכשירד.(אין מוקדם ומאוחר בתורה, שמצטטת לנו את דברי/אמרות (או שיעורי)  ה’ אל משה

“שיעור ראשון” “ויאמר ה’ אל משה…”

מסוף פרשת יתרו (ףרק כ’ פסוק כח’) – (כמעט סוף פרשת משפטים (פרק כג’ פסוק לג’) אמירה ראשונה (אחרי מעמד הר סיני) שכוללת
— מצות (ללא סדר מסויים) והבטחה (על תנאי) של נצחון על יושב כנען

אמירה שנייה – “ואל משה אמר..”.פרק כד פסוק א’ קריאה (ראשונה) למשה לעלות להר

אמירה שלישית – “ויאמר ה’ אל משה… ” קריאה (שנייה) אל משה לעלות להר

דיבור ראשון – “וידבר ה’ אל משה… (פרק כה פסוק א’- פרק ל פסוק י’) = כל פרשות תרומה + תצווה (בדיבור אחד) -ציוויים בכל מה שקשור למשכן, כליו ועובדיו (כולל תלבושת)

לעומת האמירה  והדיבור הארוכים שהוזכרו לעיל שכללו מכלול ציוויים (להתנהגות חברתית תקינה)  והוראות די מפורטות לבניית המשכן (שנאמרו ברצף) , פרשת כי תשא מכילה 11 קטעים יותר קצרים (ויותר מתרכזים בנושא מסויים) בהם 7 “וידבר…” 4 “ויאמר…” (עיון נוסף להלן)

ומה שקראנו – האמירה הראשונה והדיבור הראשון,לעיל, הכיל הרבה קטעים  שחלק אחד (הדיבור) היה  אוסף (לא מסודר) של חוקים שדרושים בעיקר לניהול אומה ש 12 + 1 שבטים ולהפוך אותם לחבורת אנשים מאוחדת ומלוכדת, ואולי לשם זה החלק השני הגדול – “וידבר ה’ אל משה…” הוא אוסף רצוף של הנחיות ארכיטקטיוניות לבניית משכן לה’. כלומר = ה’ מדריך את משה איזה מבנה זמני ה’ רוצה שבני ישראל יבנו לו, מה יהיה עיצוב הפנים, מי הם יהיו ומה יהיו בגדי “העבודה” שלהם וכלי העבודה שלהם.

(מסתבר שה’ ממש שם לב לפרטים שהוא דורש ומקפיד שכך הם ימולאו)

כנראה שה’ חושב שבניית המבנה הזמני, דרושה לחבורת האנשים  הזו (כשני מליון)  על מנת שהחבורה תגלה ותפתח אמונה בכוחו ובקיומו של בורא העולם. ויש לציין שחלק מההוראות שה’ נותן למשה  הוא לשימוש מיידי וחלק אחר הוא אוסף הוראות לעתיד לבוא, מצוות שיהיה לקיימן לאחר ההתנחלות בארץ המובטחת.

וברגע ה-90, (כנראה כמה דקות) לפני שמשה יורד,  “ויאמר ה’…”  ( ה’  נזכר שהוא חייב לחזור ולהדגיש (פעם רביעית) את חוק/מצוות שמירת  שבת (ה’ לא כמו משה, כנראה ידע את “קשי לב העם…” אבל כנראה שה’ החליט לתת את החוק הסוציאלי הזה ולהעניש קשות את מי שמפר את החוק (ולא פלא שבמרוצת הדורות מ –? עד לימינו, שמירת השבת היא אחד הסימנים המזהים או הסימן המזהה) יהודי דתי שומר מצוות, וזה לא מפליא שבמדינת ישראל = מדינה יהודית, שמירת השבת הפכה לדגל המפלגות הדתיות)  ומיד אחרי מצוות שמן המשחה, אומר ה’ למשה… —

  וְאֵ֨ת שֶׁ֧מֶן הַמִּשְׁחָ֛ה וְאֶת-קְטֹ֥רֶת הַסַּמִּ֖ים לַקֹּ֑דֶשׁ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר-צִוִּיתִ֖ךָ יַֽעֲשֽׂוּ: (פ) {יב} וַיֹּ֥אמֶר
 יְהֹוָ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: {יג} וְאַתָּ֞ה דַּבֵּ֨ר אֶל-בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אַ֥ךְ אֶת-שַׁבְּתֹתַ֖י תִּשְׁמֹ֑רוּ כִּי֩ א֨וֹת הִ֜וא בֵּינִ֤י וּבֵֽינֵיכֶם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם לָדַ֕עַת כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָֹ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם: {יד} וּשְׁמַרְתֶּם֙ אֶת-הַשַּׁבָּ֔ת כִּ֛י קֹ֥דֶשׁ הִ֖וא לָכֶ֑ם מְחַֽלְלֶ֨יהָ֙ מ֣וֹת יוּמָ֔ת כִּ֗י כָּל-הָֽעֹשֶׂ֥ה בָהּ֙ מְלָאכָ֔ה וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִקֶּ֥רֶב עַמֶּֽיהָ: {טו} שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֘ יֵֽעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י שַׁבַּ֧ת שַׁבָּת֛וֹן קֹ֖דֶשׁ לַֽיהוָֹ֑ה כָּל-הָֽעֹשֶׂ֧ה מְלָאכָ֛ה בְּי֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת מ֥וֹת יוּמָֽת: {טז} וְשָֽׁמְר֥וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת-הַשַּׁבָּ֑ת לַֽעֲשׂ֧וֹת אֶת-הַשַּׁבָּ֛ת לְדֹֽרֹתָ֖ם בְּרִ֥ית עוֹלָֽם: {יז} בֵּינִ֗י וּבֵין֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל א֥וֹת הִ֖וא לְעֹלָ֑ם כִּי-שֵׁ֣שֶׁת יָמִ֗ים עָשָׂ֤ה יְהוָֹה֙ אֶת-הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת-הָאָ֔רֶץ וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י שָׁבַ֖ת וַיִּנָּפַֽשׁ: 
                                                                                                                                                                                                               
(נראה עיון נוסף להלן) ובקיצור השבת היא —

— קודש
—  אות ברית
— כי ששת ימים עשה… וישבות ביום השביעי
  

וזה חוק מיוחד או חשוב במיוחד, זה בעצם חוק שהוא מצווה (מצוות “עשה”) 
המקור הוא עוד בפרק ראשון בבראשית בסיפור הבריאה,, ומאז המצווה מוזכרת פעמים רבות, – רק בחומש שמות היא  מוזכרת ארבע פעמים

— פרשת המן
— עשרת הדברות
— בפרשת משפטים — שבת היא למען ינוח
— ובפרשתנו (כמצוטט לעיל)

מעניין שעדיין בספרנו= חומש שמות, לא מוזכר איסור הבערת אש, רק ציווי מנוחת העובד

מעניינים עוד מספר הרהורים בנושא —
— בחומש בראשית – השבת ומנוחת העובד אינם מוזכרים. כאשר ה’ ביקש מאברם/אברהם למול את עצמו ואת כל הזכרים  בביתו ובהשגחתו, ה’ היה יכול גם לבקש ממנו לשמור על יום מנוחה בשבת. כך גם עם יצחק ויעקב וכו’

— בשבעת ימי הקדשת אהרן ובניו  (פרק כט פסוקים ל/ – לד) לא מוזכר נושא של שמירת השבת

— פרט לתורה, השבת מוזכרת רק פעם אחת במלכים ב’ פרק ד’,ואצל הנביאים בישעיהו , ירמיהו, ולאחר חורבן בית ראשון, בספר יחזקאל, בנחמיה ודברי הימים, (ללא פרטים).

האם יהושע, השופטים, דוד המלך ועוד קיימו מצוות שמירת שבת? ( כמו שהדתיים מקיימים ודורשים מאחרים?) (שלמה המלך לא הכיר/חגג את יום כיפורים. בימי המלך יאשיהו חגגו את חג הפסח לראשונה מזה 300 שנה, הסיפורים הכתובים והלא כתובים מעידים על “מוזריות”  בתהליך התפתחות הדת היהודית)

אז מה קרה ומה היא השבת

מתוך
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%91%D7%AA



….. בחילול השבת רואה התורה חטא חמור שהעונש על עשייתו במזיד בפני עדים שהתרו בו הוא מיתת סקילה, שנחשבת לחמורה מבין ארבע מיתות בית דין. או עונש כרת[6] במקרה שחילל שלא בפני עדים,[7] ואם חילל בשוגג[8] חייב קרבן חטאת….


השבת נתפסת כביטוי לאמונה במעשה בראשית ועל כן אמרו עליה חז”ל: “כל השומר את השבת כאילו מקיים את כל התורה כולה. וכל המחלל את השבת כאילו כפר בכל התורה כולה” וכן, “שקולה שבת כנגד כל המצוות”. בצד היותה המצווה הראשונה שניתנה לאדם ביום היבראו, למצוות זכירת יום השבת והבדלתו מימות החול כמה נימוקים עיקריים, המופיעים ברובם בנוסח הקידוש:

“קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְרָצָה בָנוּ וְשַׁבַּת קָדְשׁוֹ בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן הִנְחִילָנוּ, זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית כִּי הוּא יוֹם תְּחִלָּה לְמִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִּים.” (מתוך קידוש ליל שבת) …

זכר למעשה בראשית: “זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ… כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה’ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה’ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ.” יום השבת מזכירנו את סדר הבריאה האלוהי ואת יום הבריאה השביעי, שבו שבת האל מכל מלאכתו …

זכר ליציאת מצרים: הטמעת זכר יציאת מצרים[16] בעם ישראל, למען חיזוק האמונה בישועת השם ולמען חיובו לנהוג חסד וצדק בזולתו. כנאמר בספר דברים, פרק ה’, פסוקים י”ב-ט”ו: “שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ.. לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִיאֲךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה. עַל כֵּן צִוְּךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת.”


אות לברית עם עם ישראל:… שמירת השבת היא חלק מהותי בחידוש החוזר של הברית בין ה’ לעם ישראל ותזכורת להיותם העם הנבחר, כנאמר בספר יחזקאל, פרק כ’, פסוק י”ב: “וְגַם אֶת שַׁבְּתוֹתַי נָתַתִּי לָהֶם לִהְיוֹת לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה’ מְקַדְּשָׁם.”.


יום מנוחה לכל הבריאה: מיסוד יום מנוחה לשומרי התורה ולכל בני חסותם, כמובהר בדברים, ה’, י”ב-ט”ו: “לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ…” השבת נועדה לשפר את מצבו של האדם באשר הוא, וביסודה רעיון חירות האדם ושיוויונו. “…שהשבת תקוים: זו ריבונות האדם, המסוגל להשתחרר מן הסדר, מן האילוצים, ומהשתלשלות הדברים.”[17] השבת נועדה לאפשר לכל אדם, גם לפועל קשה היום, ולעבד ולאמה בימי קדם, יום מנוחה שבועי שבו יוכלו להתפנות מעמלם ולמצוא שוב את חירותם.[18] בנוסף לשחרור האדם, יום השבת עניינו גם שחרור בעלי החיים והצומח המשרתים את האדם, ולמעשה היקום כולו: “על המנוחה מן העבודה בשבת מתענגים כל העבדים וכל הבהמות שהטבע יעדם לשרת את בני האדם וכל האילנות והנטיעות למיניהם. הכל חופשי ועזוב לנפשו ביום זה.”[19]
טעם עולם הבא: לפי תפיסת היהדות, השבת מעניקה תוכן ומשמעות לכל ימות השנה ובה יתר שכינה ונשמה.[20] “מי שיודע לקלוט את קדושתה של השבת ולהתרומם על ידה למנוחה לקדושה ולטהרה, וזוכה לנשום את הנשמה היתירה בשבת. והשבת מרוממת אותו לכל ימי השבוע.”[21] ספרות חז”ל, המסורת והאגדה מספרות שביום השבת נושבת מן העולם הבא אל העולם הזה רוח התעוררות ושכינה רבה, ושובת אף הגיהנום וכלל הנפשות השוהות בו משוחררות לצאת אותו עד צאת השבת. השבת לפי תפיסת היהדות היא הזיכרון היחיד שנותר מן המצב שלפני יציאת גן העדן.[22] אמונה זו בכוחה וטעמה הקסום של השבת מוסיפה לשמירתה ממד של גאולה והשבת נפש לכל הבריאה. רעיונות אלו השפיעו רבות על מנהגי השבת של תנועת החסידות והקבלה, והביאו אותן להאריך את השבת ככל הניתן, מעבר לזמנים המקובלים ליציאתה.


סיכום על השבת ניתן ב –
https://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=14456


(מומלץ, לא אצטט)


ניתוח נבואת ירמיהו על השבת ניתן ב –

https://www.etzion.org.il/he/
%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%AA-%D7%
91%D7%A1%D7%A4%D7%A8-%D7%99%
D7%A8%D7%9E%D7%99%D7%94%D7%95-
%D7%A4%D7%A8%D7%A7-%D7%99%D7%96-%D7%99%D7%98-%D7%9B%D7%96


(מומלץ. לא אצטט)


ומתוך


https://www.etzion.org.il/he/%
D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%A8%D7%AA-
%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%AA-%D7%
91%D7%96%D7%9E%D7%9F-%D7%94%
D7%A0%D7%91%D7%99%D7%90%D7%99%D7%9D




….  סיום תקופת התנ”ך, כאשר חלק מהעם שב לארץ ישראל, המקרא מתאר כיצד נחמיה מוכיח את ראשי העם ומצוום לסגור את שערי העיר בשבת, כיוון שחלק מהעם סחר בשבת. בנוסף, נחמיה גם פונה לסוחרים היושבים מחוץ לשער וממתינים לשעת המסחר כבכל שבת, ודורש מהם לעזוב את המקום:
“בַּיָּמִים הָהֵמָּה רָאִיתִי בִיהוּדָה דֹרְכִים גִּתּוֹת בַּשַּׁבָּת וּמְבִיאִים הָעֲרֵמוֹת וְעֹמְסִים עַל הַחֲמֹרִים וְאַף יַיִן עֲנָבִים וּתְאֵנִים וְכָל מַשָּׂא וּמְבִיאִים יְרוּשָׁלִַם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, וָאָעִיד בְּיוֹם מִכְרָם צָיִד… וָאָרִיבָה אֵת חֹרֵי יְהוּדָה וָאֹמְרָה לָהֶם – מָה הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים וּמְחַלְּלִים אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת… וָאֹמְרָה וַיִּסָּגְרוּ הַדְּלָתוֹת, וָאֹמְרָה אֲשֶׁר לֹא יִפְתָּחוּם עַד אַחַר הַשַּׁבָּת”. (נחמיה י”ג)
מתיאורו של נחמיה מובן שעיקר חילול השבת באותה תקופה היה ע”י מסחר, ואולי זוהי הסיבה לתוכחה הקשה של הנביאים: חילול השבת מעיד על פגם באמונה. בדומה לבני ישראל שחטאו במדבר בלקיטת המן בשבת, והראו בכך שאינם מאמינים שהמן שלקטו ביום שישי יספיק להם גם לשבת – כך בדיוק בני ישראל בימי הנביאים סחרו ומכרו בשבת, ולא האמינו שהקב”ה ישלם שכר לשומרי מצוותיו וששמירת השבת לא תפגע בשגשוג עסקיהם. (ע”כ)
בסיכום – שמירת שבת לא הייתה “כהלכתה” עם בכלל, בזמן התנ”ך וכנראה עד אמצע תקופת בית שני. הנושא דוקש עיון נוסף במיוחד. בינתיים- עם ישראל חזר לסורו. ואולי נאמר “אחרי רבים להטות… לא תלך אחרי רבים לרעות” אז מי קובע. לא כאן המקום והזמן, ומי אני הקטן? אעזוב את היער ונחזור ל”עץ השבוע” פרשת כי תשא


פסוקי השבוע

ערב שבת שלום


פתיחה
פרשת כי תשא – אחת מחמש הפרשיות הבודדות ששם הפרשה הוא בן שתי מילים. (אם כי יש שקוראים לפרשה במילה אחת “תשא”)
כבר עיינתי רבות (קישורים לעיל) בנושאי הפרשה -ו לרענון —

הפרשה, כללית מחולקת לשתיים, לפני ואחרי.
לפני
 ירידת משה מההר — 

וידבר ה’ אל משה…
— כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהוָֹה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם: (ציווי ועונש מוות למפר) (מעניין שסופרים רק את הזכרים
— וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה … וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם.. בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ… וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ וְהָיְתָה לָהֶם חָק עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם: ציווי ועונש מוות למפר) (וככה סתם ה’ בוחר באהרן ובנין ל-“חוק עולם”, ככה סתם בלי הסבר)
—  קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה: {ג} וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה:… אִתּוֹ אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן … וְעָשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ: {ז} אֵת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הָאָרֹן לָעֵדֻת וְאֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עָלָיו וְאֵת כָּל כְּלֵי הָאֹהֶל: ….וְאֵת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד וְאֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ … וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֶת קְטֹרֶת הַסַּמִּים (מינוי מבצעי עבודת המשכן)
—  וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ: (ציווי ועונש מוות למפר)
{פסק זמן, “כאשר החתול איננו העכברים רוקדים” כשר הבוס איננו…” כאשר משה רבנו נעלם העם רוקד, ככתוב
.. וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן: {ד} וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:…} וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק: } ואז
 וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: 
 וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא: {י} וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל: {יא} וַיְחַל מֹשֶׁה…
…. וַיִּנָּחֶם יְהוָֹה עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ: 
—  וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר{

אחרי 
ירידת משה מההר – משה חוזר לפעיול מירבית (קרבית, הן כלפי העם והן לעומת ה’. משה מגלה קשיחות ועקשנות —

 וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ (מידו) מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר: {כ} וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: …
וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם…… וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי: {כז} וַיֹּאמֶר לָהֶם … שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ: {כח} וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ
משה מגיש לה’ אולטימטום —
וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל יְהוָֹה וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב: {לב} וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ: {לג} וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי: 

ואכן
 וַיִּגֹּף יְהוָֹה אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן:

(אז למה הלוויים הרגו 3,000?)

והפרשה ממשיכה בדיאלוגים נוספים בין ה’ ומשה, שבמהלכם משה מביט ב”אחורי ה” ), שומע סדרת חוקים (חדשה ישנה, כולל איסור עבודה זרה, השמדת תושבי כנען, מפסל שני לוחות חדשים (וכנראה) עולה על ההר, נעלם שוב ל- 40 יום (עובר ניתוח פנים פלסטי – טוב צוחק, אבל הוא)חוזר עם פנים קורנות ועליו לחבוש מסיכה על הפנים כשהוא מופיע לפני העם, וקצת ציטוטים —
 וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה: {ב} וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי: {ג} אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ כִּ…..
 וְדִבֶּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ 
 וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהֹוָה … אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ…
 וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ:…(מה עשה ומה ראה משה רבנו כשהיה על ההר???)
 וַיֹּאמֶר יְהֹוָה הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי … וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי: … וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ:..(ארוע ותיאור מוזרים ביותר)

 וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ….
וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל הַר סִינַי כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה אֹתוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים:…
וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא נִבְרְאוּ בְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הַגּוֹיִם……..
 אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ: 
 אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר… כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לִי
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת:
וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה:…
 וַיְהִי שָׁם עִם יְהֹוָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים:
 {כט} וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה… וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו:…   וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת הַמַּסְוֶה עַל פָּנָיו עַד בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ:
(סיפורים מדהימים ומרשימים)
אכן משה רבנו ראוי לתואר גדול כל הדורות
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
מעניין שפרשות שופטים תרומה , תצווה, כתובים ברצף, כאילו משה רבנו על ההר שהה \/ישב.עמד.שכב ושמע שתיים שלוש הרצאות. והנה מתחילה פרשת כי תשא, ויש לנו 4 שיעורים/הרצאות חוקתיות קצרות. למה הן לא נאמרו “בדיבור אחד????. 


(נראה לי שמס חצי השקל, נוסף והצטרף שלא במקומו לתחילת הפרשה) אז יש לנו את


סיום שהיית משה על ההר


חטא העגל


פעולות משה (והלוויים)


שיחות משה עם א-להים ואנשים


לוחות שניים, הכנה, קבלה והעברה לקהל
1.   וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִקְדָּשׁ:
ארבע פעמים השימוש בשורש ק.ד.ש. פעמיים בתור שם כפול בביטוי ופעמיים בתור פועל. 
בכלל – השימוש במילה קודש ובביטוי “קודש קודשים” די נפוץ בפרקים בהם ניתנים ההוראות לבניית במשכן. מכאן גם בא השם “בית המקדש”. אז מה יש לנו שהם קודש ומההם –  שהם קודש קודשים.
קודש =
עָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ  
— נזר הקודש                                                                                                                                                                                      —                  ון
—   וְאִם יִוָּתֵר מִבְּשַׂר הַמִּלֻּאִים וּמִן הַלֶּחֶם עַד הַבֹּקֶר וְשָׂרַפְתָּ אֶת הַנּוֹתָר בָּאֵשׁ לֹא יֵאָכֵל כִּי קֹדֶשׁ הוּא                                                            
— שקל קודש
 — משחת קודש
— קטורת קודש
קודש קודשים =
— וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים
— ומשַׁחתָּ בוֹ אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת אֲרוֹן הָעֵדֻת: {כז} וְאֶת הַשֻּׁלְחָן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמְּנֹרָה וְאֶת כֵּלֶיהָ וְאֵת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת: {כח} וְאֶת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ: {כט} וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִקְדָּשׁ = כל כלם שנמשחו במת הקודש הופכים להיות “קודש קודשים.
— קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה: {לה} וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ: {לו} וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם: (קטורת=קודש קודשים???)
(קצת הרבה מבלבל)
סיכום כלי המשכן ללא ציון קדושתם ניתן ב –
https://he.wikipedia.org/wiki/
%D7%9B%D7%9C%D7%99_%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%9B%D7%9F


(לא אצטט)
מתוך מאמר מחקרי בנושא הקדושה וחטא העגל ב –
https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/kitisa/amo.html

” הפסוק האחרון של פרשת תצווה הסמוך לתחילת פרשת כי תשא עוסק בעשיית מזבח-הקטורת ונתינת דם הכיפורים ביום הכיפורים: “וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל-קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים, אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם קֹדֶשׁ-קָדָשִׁים הוּא לַה'” (שמ’ ל:י). הפרשה פותחת בעניין “מחצית השקל”, המכונה “שקל-הקֹדש”, וכוללת בתוכה את סיום וסיכום מלאכת המשכן וכליו בעשיית הכיור, משיחת המשכן ב”שֶׁמֶן מִשְׁחַת-קֹדֶשׁ… וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם, וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם, יִקְדָּשׁ” (ל:כה-לג), ולאחר מכן, קידוש אהרון ובניו לעבודת הקודש – “וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו, תִּמְשָׁח; וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם, לְכַהֵן לִי” (ל:ל). בהמשך הפרשה מופיע עניין השבת: “וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הַשַּׁבָּת, כִּי קֹדֶשׁ הוא” (לא:יד).
דומה כי פרשתנו עמוסה באחד המושגים החשובים ביהדות – הקדושה. ביריעה קצרה זו אנסה לעמוד על ההבדל הדק שבין מושג הקדושה התורני, הקשור למעמד האדם לפני אלוקיו, אותו אכנה “קדושת גברא”, לבין קדושה דבעלמא, זו שרוב דתות העולם מתייחסות אליה, שאינה תלויה באדם כלל, אלא טבועה בדבר עצמו. קדושה זו אכנה “קדושת חפצא”.
שתי מחלקות גדולות של מושג הקדושה נכללות בפרשת כי-תשא: “קדושת זמן” ו”קדושת מקום” – מושגי החלל והזמן של התורה וההלכה. [1] קדושת הזמן מוגדרת על-ידי חיובים ואיסורים המוטלים על האדם בנקודות על ציר הזמן, וקדושת המקום מוגדרת על-ידי חיובים ואיסורים המוטלים על האדם במקום מסוים במרחב. שתי קדושות אלו מתקיימות באופן צמוד לאורך המקרא כולו. [2] צמידות זו מתחילה כבר בפרשת בראשית, העוסקת בין השאר ביום השביעי הקוסמי של תחילת הבריאה: “וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים לַעֲשׂוֹת” (בר’ ב:ג), ומיד לאחר מכן: “וַיִּטַּע יְהוָה אֱ-לֹהִים, גַּן-בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם, אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר” (ב:ח). גם בפרשתנו בולטת צמידות זו ביותר. מיד לאחר סיום מלאכת המשכן, נושא המתפרס לאורך שלוש פרשות, וקידושו על-ידי משיחתו, פותחת הפרשה בעניין השבת, שלכאורה אינו קשור לבניין המשכן: “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה’ מְקַדִּשְׁכֶם” (שמ’ לא:יב-יג). [3] בעלי המסורה דאגו שלא להפריד שני עניינים אלו, ולהשאירם יחד בתוך אותה יחידת קריאה בתורה. הקשר ההדוק בין קדושת המקום וקדושת הזמן, מודגש יותר מכול בפסוקים: “אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה'” [4] (ויק’ יט:ל; כו:ב). …
סוף דבר, הקדושה קשורה באופן שבו האדם, עובד האלוקים, מכפיף עצמו לעבודת ה’, תוך מילוי הציוויים הקשורים בזמן ובמקום: “אשר קִדשנו במצוותיו וצִוונו”. תלות הקדושה בעבודת ה’, במעמד האדם לפני אלוקיו, עומדת במרכזה של פרשת כי-תשא, יחד עם מלחמה נוקבת בעבודה זרה, זו הרואה בקדושת החפץ קדושה לעצמה, שאינה מחייבת את האדם.  (ע”כ) 

ומאמר (ספרון ארוך) שדן בנושא קודש הקודשים נמצא ב –

https://asif.co.il/download/
kitvey-et/malin/mal%20b%2029/3(2).pdf


..(לא אצטט)
ויצא העגל
מתוך דיון חופשי ב –
https://www.hofesh.org.il/
freeclass/parashat_hashavua/00/03_ki_tisa/ki_tisa.html

פרשת “כי תשא” היא אחת הפרשיות הטעונות ביותר מבחינה רגשית מבין פרשיות התורה, שכן כלול בה החטא הנחשב כחמור מבין חטאי העם, הלא הוא חטא העגל: וירא העם כי בושש משה….
– כאן נקודת חיבור מוזרה זו בין החטא )שבין אדם לאלוהיו( לבין העונש )שנעשה בידי אדם בחברו( מעורר כמה וכמה שאלות שעניינן נאמנות לטכסט, מוסר וצדק: 
– סיפור מחריד זה נותן היתר חוקי לכך, שבהעדר משפט צדק, המחייב הבאת עדים, התדיינות משפטית וכו’ במקרה של חטא המחייב עונש מוות, נתון שיקול הדעת בשאלה את מי להעניש במוות ואת מי לא – לא בידי שופטים, אלא בידי ההמון, שבשיטת לינץ’ עוברים “משער לשער” ומחליטים שרירותית את מי להרוג ואת מי לא. האם לזאת משפט צדק ייקרא?- מדוע לא מוצה הדין עם אהרון עצמו? האם לא שימש כמנהיג לעם בהיעדר משה אחיו, ולכן היה חייב לקבל על עצמו אחריות למעשה – ולא רק אחריות מיניסטריאלית בלבד, אלא גם אחריות של שותף פעיל ומבצע ראשי של ה”חטא”? האם דמו “כחול” יותר מדמם של 3000 הנטבחים? האין זה ראוי שמנהיג ישמש דוגמא לצאן מרעיתו? והרי אהרון אפילו לא ניסה לשכנע אותם לנהוג אחרת!
יתר על כן. אהרון לא זו בלבד שלא נענש על שותפותו במעשה, אלא שאפילו הוענק לו פרס של כהונת עולם, לו ולבניו אחריו! פרס דומה של קידום במעמד ותפקיד לאחר רצח בדם קר ללא משפט חזר על עצמו גם בפרשת פנחס, כשפנחס, נכדו של אהרון, רצח זוג נאהבים, ובשם ה”קנאות לאלוהי ישראל” זכה בכהונת הכוהן הגדול הוא ובניו אחריו )במדבר כ”ה(ע”כ)
/ – בני שבט לוי, שבטם של משה ואהרון, התייצבו לקריאה “מי לה’ אלי” כשבט היחיד מכל העם, שמנה, כזכור, 12 שבטים. לבד מן החשד הסביר, שהתייצבותם לימין משה נבעה ממניעים עדתיים – רצון לשמור על המנהיגות “בתוך המשפחה”, כלומר, בתוך השבט, מתעוררת השאלה מדוע נטבחו “רק” 3000 איש ולא כל העם? הרי נאמר במפורש: ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב… וגו’. על פי מה החליטו בני לוי את מי יש להרוג ואת מי לא?
ואם תאמר, שהומתו רק ראשי המרד, המנהיגים, האין זה מחזירנו לשאלה: ומה בדבר המנהיג הראשי, אהרון ובני משפחתו? האין זה נראה יותר כמאבק בין-שבטי על מנהיגות העם, מאשר קנאה טהורה לאמונה באל? נכון שמאוחר יותר פרצה גם מגיפה בעם, אבל זה עדיין עונש קולקטיבי וסלקטיבי שאיננו מעיד על שוויון בדין. זאת ועוד. טבח זה שעשו בני לוי ללא משפט בבני אדם שסברו כי חטאו להם, איננו ראשון בתולדותיו של השבט, שבניו נועדו לשמש מורי העם לדורותיו. פרק ל”ד בבראשית מספר לנו על הטבח שערכו האחים שמעון ולוי ב”כל זכר” בבני שכם, כנקמה על אונס דינה אחותם, ובנוסף בזזו את העיר, וגזלו את צאנם ואת בקרם ואת כל טפם ונשותיהם )שם, פסוקים 31-27(.
 מעשה נקמה זה של טבח וביזה נעשה לאחר הסכם שנחתם בין יעקב ובניו לבין בני שכם בעקבות אותו אונס, ובו קבלו בני שכם על עצמם את כל התנאים שהטילו עליהם יעקב ובניו, אלא ששמעון ולוי הפרו את ההסכם בצורה בוטה. יעקב אביהם, שהכיר את אופיים של בניו חמומי המוח, ציין זאת מפורשות בפרק הברכות לבניו )בראשית מ”ט / 7-5
4.  וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ יְהֹוָה יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: 

האם אהל המועד היה קיים לפני בניית המשכן? 

מתוך

https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/kitisa/gru1.html

….. 

לאמור: משה הקים אוהל אישי, פרטי, שנועד לשרת את כל הרוצה “לבקש את ה'”. ביקוש זה מוסבר על ידי תרגום יונתן כך: “מאן דהדר בתתובא בלב שלים קדם ה’, הוה נפיק למשכן בית אולפנא דמברא למשריתא מודי על חוביה ומצלי על חוביה ומצלי ומשתבק ליה” (מי שחוזר בתשובה בלב שלם לפני ה’, היה יוצא למשכן בית האולפן שמחוץ למחנה, מודה על חטאיו, ומתפלל על חטאיו, ומתפלל ונסלח לו). אף תרגום אונקלוס מתרגם את “אהל מועד” – “בית אולפנא”, שמשמעו מקום לימודים. אך לא רק למטרה זו נועד האוהל, הוא נועד גם לשמוע את דבר ה’: “ודבר ה’ עם משה פנים אל פנים, כאשר ידבר איש אל רעהו ושב אל המחנה” (שם:יא).

מכאן עולה, כי היו במדבר שני מבנים שנקראו “אהל מועד”: המשכן, שהכיל את הארון, את המזבחות ואת שאר הכלים, והאוהל הפרטי של משה, שהוקם כפי שעולה מסדר הכתובים לאחר מעשה העגל. ואכן, תרגום אונקלוס מבחין בין שניהם בשמותיהם: את השם “משכן” הוא מתרגם “משכן זימנא”, ואת האוהל הפרטי של משה הוא מתרגם, כאמור, “בית אולפנא”.


לאור זאת יהיה נכון לומר, כי באוהל זה התנהלו לימוד התורה והוראתה, כפי שמתואר בתלמוד (עירובין נד, ע”ב):….אולי: בעיקר על המשכן. והלוא כך נאמר על אותה עת שבה חנכו את המשכן: “ויכס הענן את אֹהל מועד וכבוד ה’ מלא את המשכן” (שמ’ מ:לד), והענן היה שוכן על המשכן לאורך כל הימים שבהם היה המשכן חונה (במ’ ט:טו, כג). ולא נעלם מעמנו, כי הדיבור, מאז שהוקם המשכן, מגיע אל משה מבין שני הכרובים. הלא כך נאמר במפורש: “ונועדתי לך שם, ודברתי אתך מעל הכפֹּרת מבין שני הכרֻבים אשר על ארון העדֻת” (שמ’ כה:כב); ועוד נאמר: “פתח אֹהל מועד לפני ה’ אשר אִוָעֵד לכם שמה לדבר אליך שם” (שם כט:מב). ואמנם כך היה במציאות: “ובבֹא משה אל אֹהל מועד לדבר אִתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפֹּרת אשר על ארֹן העדֻת, מבין שני הכרֻבים וידבר אליו” (במ’ ז:פט). רש”י (בשמ’ לג:י) קבע בצורה החלטית, כי הדיבור באוהלו של משה היה רק לפני שהוקם המשכן, כלשונו: “הדבר הזה נהג משה מיום הכפורים עד שהוקם המשכן… ומשהוקם המשכן לא נדבר עמו עוד אלא מאהל מועד”. על-אף זאת עדיין יש מקום להציע, כי הדיבור שירד אל משה מעל הכפורת – מבין שני הכרובים – עסק רק בהוראות לבני ישראל: “את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל” (שמ’ כה:כב), ואירועים אחרים, כמו אלה שהוזכרו לעיל, התקיימו באוהל משה ובמעמד הענן וכבוד ה’.


לאור הצעה זו אפשר שאירועים נוספים, שאינם עוסקים במינוי אנשים לתפקידים שונים, התרחשו אף הם באוהל משה. א. האירוע המסופר בבמדבר (יב:א-טז), שבו מדברים “מרים ואהרן במשה על אֹדות האשה הכֻּשית”, ובו ה’ הורה להם “צאו שְלָשְתְּכֶם אל אֹהל מועד”, ושם ירד ה’ בעמוד ענן “ויעמֹד פתח האֹהל”. ב. האירוע המסופר בבמדבר (יד:י), שבו אומרים כל העדה לרגום את יהושע ואת כלב באבנים לאחר שיבת המרגלים. שם נאמר: “וכבוד ה’ נראה באֹהל מועד אל כל בני ישראל”, וכבוד ה’ מתגלה, כידוע בעמוד ענן (ראה רש”י על אתר). ג. האירוע שבו מקהיל קורח על משה ואהרון את כל העדה (שם טז:יט): “וירא כבוד ה’ אל כל העדה”, ואף כאן התגלה כבוד ה’ בעמוד ענן (ראה: רש”י על אתר). ד. האירוע המסופר על התקהלות העדה על משה ועל אהרון באמרם: “אתם המִתם את עם ה'” (שם יז:ו-ז). וגם שם נאמר: “ויפנו אל אֹהל מועד והנה כסהו הענן וירא כבוד ה'”. ה. האירוע המסופר על אשר התרחש בעת משבר המים – מי מריבה. שם נאמר: “ויבֹא משה ואהרן מפני הקהל אל פתח אֹהל מועד, ויפלו על פניהם וירא כבוד ה’ אליהם” (שם כ:ו). כל האירועים הללו אפשר, כאמור, שאירעו באוהל משה ולא במשכן, כי באירועים אלה אין דבר ה’ אל בני ישראל, במובן של הוראת המצוות, לפיכך אין הם חייבים להיות דווקא בפתח המשכן, ובנושאים אלה אין דבר ה’ חייב להישמע דווקא מבין שני הכרובים.

ברם, אין זו דעת אונקלוס. בכל אותם אירועים שהוזכרו לעיל הוא מתרגם את המילים: “אהל מועד” – “משכן זימנא”. לדידו התקיימו כל האירועים, שבהם הייתה ירידת הענן – במשכן ולא באוהל משה. אפשר שהוא סבור כי לאחר הקמת המשכן לא היה כל דיבור עם משה, מכל סוג שהוא, באוהלו הפרטי.

מתברר שלאוהל משה היה תפקיד בנוסף לכל התפקידים הללו: באוהל זה היה שמור ארון הקודש הזמני עם הלוחות (השבורים והשלמים ראה: ב”ב יד, ע”ב “שהלוחות ושברי לוחות מונחים בארון”), עד שיוקם המשכן ויוכנס בו ארון הקודש הקבוע שעשה בצלאל. (ע”כ. מומלץ)

אבל מתוך האתר האפיקורסי ב –

https://www.hofesh.org.il/
freeclass/parashat_hashavua/03/08_ki_tisa/1.html


… 
פסוקים ל’ 11 – ל”א 18 הם חלק מעניין אחד ארוך המשתרע על פני שתי פרשות קודמות (“תרומה” ו”תצווה”), והוא תיאור הצו האלוהי בכל הנוגע למשכן ולעובדיו.


עקרונית היה צריך העניין להימשך בתיאור ביצוע הצו הזה (פרקים ל”ה – מ’), אלא שהוא נפסק באמצע בסיפור חטא העגל (פרקים ל”ב – ל”ד). העורך, שהגיעו אליו סיפורים ממסורות שונות, לא היה מוכן לוותר על אף אחת, ולכן קטע הרצאה שלמה על המשכן, כליו ועובדיו – והכניס באמצע סיפור שלא ממין העניין – סיפור עגל הזהב. אך לא רק זאת, מסתבר שהוא לא שם לב כי בסיפור העגל מצוי פרט שסותר את ההרצאה המפורטת על המשכן: אנחנו קוראים ב – ל”ג 7 – 11, כי למשה היה אוהל שהוא נטה אותו מחוץ למחנה, הרחק מהמחנה, ולאוהל קראו “אוהל מועד”, ושם הוא היה נועד עם האל ומדבר עמו “פנים אל פנים
(ע”כ. מומלץ לאפיקורסים/יות)


טוב, הארכת והתבלבלתי – גם זה קורה – יש לנ עוד שנה, עוד שנים בע”ה בינתייייי                אז רק אומר   

שבת שלום

לילה טוב

להת

Leave a Reply