From:
Date: Sun, Feb 17, 2019 at 3:15 AM
Subject: תצווה….תעשה….תפתח ….. תשפך…. תשרף
To:עיונים קודמים
פרשת תצווה – תשע”ד
http://toratami.com/?p=104
פרשת תצווה – תשע”ה
http://toratami.com/?p=330
(על: תוכן הפרשה, והיה פי ראשו תחרה, להעלות נר תמיד, (שמן במדבר???) , תצווה, מצוות לבישת הבגדים, תפקידי הציץ)
פרשת תצווה – תשע”ו
http://toratami.com/?p=538
(על: בקור משה בשמים, מצוות כהנים גדולים, מקדש חוניו, – ציווי מזבח הקטרת – לא גמור)
פרשת תצווה – תשע”ז
http://toratami.com/?p=733
(על: מגילת אסתר, פירוט המשכן, האיפוד והחושן, אבני שהם, ונשא אהרן…,, ונשמע קולו… ולא ימות, המעיל והמכנסיים),
פרשת תצווה – תשע”ט
http://toratami.com/?p=957
(על” ואתה תצווה שמן זית זך, ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך, כבשים בני שנה… לריח ניחוח, … אשר איוועד לכם שמה…ונועדתי שמה, קטורת הסמים)
פסוקים מההפטרה
וְאֵ֨לֶּה מִדּ֤וֹת הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ בָּֽאַמּ֔וֹת אַמָּ֥ה אַמָּ֖ה וָטֹ֑פַח וְחֵ֨יק הָאַמָּ֜ה וְאַמָּה־רֹ֗חַב וּגְבוּלָ֨הּ אֶל־שְׂפָתָ֤הּ סָבִיב֙ זֶ֣רֶת הָאֶחָ֔ד וְזֶ֖ה גַּ֥ב הַמִּזְבֵּֽחַ׃
וְהַֽהַרְאֵ֖ל אַרְבַּ֣ע אַמּ֑וֹת ומהאראיל [וּמֵהָאֲרִיאֵ֣ל] וּלְמַ֔עְלָה הַקְּרָנ֖וֹת אַרְבַּֽע׃
(דרוש הסבר??)
חידון השבוע
כמה שקל המעיל השרד של אהרן הכהן? ומה מטרת הפעמונים בשולי המעיל?
כמה פעמים כתוב “תעשה” בפרשתנו?
כמה סוגי בשמים היו בקטורת?
הקדמה כללית – 40 + 40 + 40 ימה עשה משה 40 יום על ההר?
שלא נשכח היכן אנחנו. בני ישראל חונים במדבר ליד הר מעשן, וממתינים, בסבלנות פוחתת והולכת לחזרת מנהיגם – משה רבנו שנעלם לתוך הערפל. המנהיג נמצא אי שם על ההר או בראש ההר, וכנראה עובר משהו מעין “קורס קצינים” מזורז או יותר נכון “קורס מנהיגים/מורים”. מה ידוע לנו על ה CV המקצועי של משה?
בתור רועה צאן משה אולי היה רועה מצויין. (למרות שבאותו רגע שהוא מתפטר, יתרו חותנו המעסיק, שמח
וַיֵּ֨לֶךְ מֹשֶׁ֜ה וַיָּ֣שָׁב | אֶל-יֶ֣תֶר חֹֽתְנ֗וֹ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אֵ֣לְכָה נָּ֗א וְאָשׁ֨וּבָה֙ אֶל-אַחַ֣י אֲשֶׁר-בְּמִצְרַ֔יִם וְאֶרְאֶ֖ה הַֽעוֹדָ֣ם חַיִּ֑ים וַיֹּ֧אמֶר יִתְר֛וֹ לְמֹשֶׁ֖ה לֵ֥ךְ לְשָׁלֽוֹם:
אבל כאשר ה’ מנסה לשכנע אותו להיות מנהיג של עם, משה מסרב, הוא יודע (או חושב שהוא יודע) שאין לו את הכישורים המתאימים להיות מנהיג של עם.
( למרות שאנחנו יודעים, לפי הכתוב, שהוא גדל בבית פרעה, כך שהיה לו ידע מוקדם על הנהגה. וגם עברו כ – 50 -60 שנה מאז שמשה ברח ממצריים, ולפי -יוסף בן מתיתיהו ואחרים, משה מלך הרבה שנים בכוש. אז למה משה מתחמק מהתפקיד שמוצע לו?)
פרק וחצי בפרשת שמות, ליד הסנה הבוער, מוקדשים להרצאה חינוכית שה’ (א-להים) נותן למשה – עם הדגמות. בתור התחלה ה’ מדריך אותו – איך לדבר אל העם, ומלמד את משה להטוטים = איך להפוך מטה לנחש , מים לדם וכו’, וכשמשה ממשיך להתנגד, ה’ מתרגז עליו ומצרף אליו עוזר – את אהרן האח המבוגר. מייד אחרי זה ה’ מלמד את משה איך לדבר אל פרעה, ובהמשך, משה מקבל מה’ שטיפת מח, ולפני כל מכה ה’ אומר למשה מה לעשות.המצרים עוברים 9 מכות, בהם משה מקבל נסיון מעשי במנהיגות (וחוצפה). מגיע תור המכה העשירית, אבל לפניה ה’ מדריך את משה איך להתכונן לחג הפסח ואיך להתכונן ליציאה ממצריים מייד עם היציאה ממצריים ה’ מדריך את משה (ואת העם לאיזה כיוון ללכת, מנחה את בני ישראל בשביל יבשתי בתוך הים ועוד.
מעניין שעד המלחמה בעמלק, משה רבנו לא יזם הרבה בעצמו.(פרט אולי לסקרנות – באומץ רב הוא מתקרב לסנה הבוער תופס סיכון מסויים). במלחמה עם עמלק משה תופב פיקוד פעיל ממנה את יהושע וכו’. ה’ לא מתערב עד לסיום המלחמה בנצחון של בני ישראל, ורק אז ה’ מצווה את משה לכתוב “זכרון” בספר “ומעניק” לבני ישראל את מצוות “תמחה את זכר ע….
ה’ גם לא התערב בביקור יתרו, ולא התיחס כלל לעצותיו של יתרו למשה. מי יודע אולי יתרו הגזים? אולי היו ליתרו מחשבות זדוניות שיובילו את העם לאבדון. (אולי כמה מבנותיו היו נשואות למדיינים ונספו במלחמה עם בני ישראל?) כי נראה בחומש במדבר שהמדיינים חברו למואבים, ובני ישראל השמידו את המדיינים (ואין שם כל זכר ליתרו המדייני ומשפחתו (בהשוואה להצלת רחב הזונה).
ואולי יתרו חשב שה-אלהים של משה (א-להי העברים), לא מספיק חכם, ואין לו נסיון או ידע איך להקים מערכת שיפוטית?
בגיל 80 קצת קשה להתמודד עם הקשיים של הנהגת אומ, ועוד במדבר. יש צורך בחוקה, יש צורך שהקמת מרכז – חינוכי, מרכז מאחד את העם ובונה בו תקווה שכרוכה בהפחדה מעונש, בניית מערכת אמונית בכח עליון שדורש ונותן. כל זה צורך זמן והכנות. אז משה לוקח פסק זמן והולך ומתבודד 40 יום להכן את הדרוש והנהגת אומה שזה עתה נולדה.
ועכשיו יש לנו 3 -4 שאילות להתמודד איתם
א. למה 40?
ב. מה משה עשה במשך 40 הימים על ההר? ועוד 40 להתפלל, ועוד 40 עד ליום כיפור?
ג.למה בכלל הר? (הרי ראינו שה’ מדבר מתוך סנה, וגם מדבר עם משה במצריים וכו’.?
ד. מההתפקיד של ה’ בכל זה? הם זה משחק של בורא העולם? ( שאילה קשה ולא אדון בה)
מסתבר שתקופה ל 40 יום היא תקופה “חביבה” שמוקדשת לאירועים מיוחדים בתנ”ך ומופיעה בו כ – 11 פעמים, ו 7 פעמים (4 פעמים בסיפור המבול) בתורתנו. מתוך
http://tora.us.fm/tnk1/tora/jmot/tarikim_40.html
בראשית ז4: “כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה”
בראשית ז12: “וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה”
בראשית ז17: “וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ”
בראשית ח6: “וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה”
בראשית נ3: “וַיִּמְלְאוּ לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם”
במדבר יג25: “וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם”
במדבר יד34: “בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עונתיכם אַרְבָּעִים שָׁנָה וִידַעְתֶּם אֶת תְּנוּאָתִי”
ובכלל המספר 40 (נזכור את המספר 4 בלילי הסדר) הוא מספר די שימושי בתנ”ך (ובכלל – בטבע ואולי בגלל זה הוא קיבל משמעות) מתוך
https://he.wikipedia.org/wiki/40_(%D7%9E%D7%A1%D7%A4%D7%A8)
…. במתמטיקה
40 הוא מספר הרשאה ומספר אורתוגונלי.
במדע
המספר האטומי של זירקוניום.
40 שבועות להריון מלא אצל האדם.
בתנ”ך
40 יום:…..
40 שנה, המספר 40 שנה מציין ביהדות תקופה שלמה. על פי המפרשים המסורתיים, האל דאג שתהיה למשה ולשופטים תקופת כהונה מלאה. לעומתם, ישנם חוקרים הטוענים שהמספרים בתנ”ך אינם מציינים את העובדות, אלא הן עוסקות בסמליות.
משה הוביל את עם ישראל במדבר 40 שנה.
בתקופת השופטים כתוב שלוש פעמים “ותשקוט הארץ 40 שנה”. (ע”כ)
ואכן השימוש במספר 40 בתנ”ך, בהלכה ובמדרש (45 פעמים) ניתן ב –
http://ftp.ivelt.com/forum/viewtopic.php?t=23991
(לא אצטט. מומלץ לסקרנים/יות)הנושא “40” מעניין, אבל לא כל כך שייך לכן רק אמליץ (מאוד) על קריאה ועיון ב –
https://www.cet.ac.il/mikranet/index.asp?Asp=403&FID=38206&nOwnerID=0&nSubProjectID=0&bFillMsgFields=False&nFillterUserID=0&Index=0630063d063h063l&sSearchText=
אצטט קצת
…..
מספר דוגמאות מעמים אחרים. שואת הארמנים נמשכה 40 יום לפי הספר “40 יום של מוסא דאג”. להבדיל, אצל הערבים, נוצרים ומוסלמים, נערכת האזכרה לנפטר לאחר 40 יום. ואולי הם זכר ל-40 ימי החניטה במצרים. (סאדאם חוסיין כנראה, גם כן ידע מהסוד הזה וירה על מדינת ישראל 40 חסר אחת טילים אך זה לא עזר לו.)
מספרים שהם כפולות של 40 נראים כמבוססים על אותו רעיון למשל: לאברהם, בברית בין הבתרים נאמר “ועינו אותם 400 שנה” מספר זה לא מתאים ל-430 שנה כפי שכתוב בפר’ בא, ולא למאתיים ועשר שנים (כמנין רד”ו לדעת חז”ל), תלוי ממתי סופרים. האם מלידת יצחק או מזמן הירידה למצרים. 400 אנשים הולכים עם עשו לפגישתו עם יעקב.
בני חת ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר. ונביאי האשרה ארבע מאות אוכלי שלחן איזבל.
שלמה המלך חנך את בית המקדש ב-“480 שנה לצאת בני ישראל ממצרים” (אם בודקים לפי רשימת השופטים וזמניהם מגיעים ל-507 שנה לפחות.)
מכל הנאמר לעיל עולה כי המספר 40 הוא בעל ערך רעיוני מסוים ולאו דווקא בעל ערך נומירי. פרט למספר “אחד מ-40 עין טובה” או מספר ימי החניטה במצרים ו-40 הימים של מוסא דאג. נראה לי כי אפשר היה לכתוב כל מספר אחר ולא היה מעלה או מוריד מהעניין. כולל 40 שנות הליכה במדבר, שנראה מהכתובים שלא הלכו יותר משנתיים. …(ע”כ)
אז שיהיה 40 יום – מה עשה משה על ההר במשך 40 היום?
התשובה המסורתית
מתוך
http://lexicon.cet.ac.il/wf/wfTerm.aspx?id=738
….
שישה ימים כיסה ענן ה’ את הר סיני – וביום השביעי קרא ה’ למשה “וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן” ושם שהה בקרבת אלוהים 40 יום ו-40 לילה (שמות כד). בשהייתו זו על הר סיני קיבל משה מה’ את המשפטים – חוקים אזרחיים, מוסריים-חברתיים וחוקים הקשורים לעבודת אלוהים (פרקים כא-כג), וכן הוראות מדויקות לבניית המשכן וכליו ולעבודת הכוהנים, וציווי על השבת. בתום 40 הימים נתן ה’ למשה “שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים” (לא 1) (ע”כ)
ודעת חב”ד, מתוך
https://he.chabad.org/parshah/article_cdo/aid/1761366
….משה עלה להר ונשאר שם ארבעים יום וארבעים לילה, ללא אוכל וללא שינה, משום שהוא הפך להיות כמו מלאך. במשך זמן זה גילה ה’ למשה את כל התורה, עם כל מצוותיה ופירושיה.(ע”כ)
ולפי ספר היובלים – משה היה די עסוק ב”בשיעורים יומיומיים” של לימוד בהדרכת ה’ ומלאכיו , מתוך
http://www.daat.ac.il/daat/hasfarim/hayovlim/1.htm
(א) ויהי בשנה הראשונה לצאת בני ישראל מארץ מצרים, בחודש השלישי בשישה עשר בו, וידבר אל משה לאמור. (ב) ‘עלה אלי פה ההרה ואתנה לך את שני לוחות האבן והתורה והמצווה אשר כתבתי להורותם’. (ג) ויעל משה אל הר האלוהים, וישכון כבוד ה’ על הר סיני ויכסהו ענן ששת ימים, ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן. (ד) ויראה את כבוד ה’ כאש אוכלת על הר סיני, בעלותו לקחת את לוחות האבן והתורה והמצוה על פי ה’ אשר אמר אליו ‘עלה אל ראש ההר’.
[נבואה על חטאי ישראל]
(ה) ויהיה משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, ויורהו ה’ את אשר היה ואת אשר יהיה. (ו) וילמדהו את חלקת הימים על פי התורה והעדות לאמור.
(ז) הסכת את כל הדבר אשר אנכי דובר אליך, וכתבהו על ספר, למען ידעו דורותיהם כי עזבתי אותם על כל הרעה אשר עשו, כי סרו מן הברית אשר אנכי כורת היום ביני וביניך בהר סיני לדורותיהם. (ח) והיה כי תמצאן אותם רעות רבות וצרות, וענה הדבר הזה לפניהם לעד, וידעו כי צדקתי מהם בכל משפטם ובכל מעשיהם וידעו כי הייתי עמהם.
(ט) ואתה כתוב לך את כל הדברים אשר אנכי דובר היום באזנך, כי ידעתי את מריים ואת עורפם הקשה,…. ….
(לט) ויקח מלאך הפנים ההולך לפני מחנה בני ישראל את לוחות חלוקת השנים מהחל היצירה. (מ) לוחות השבועים והיובלים על פי התורה והעדות, שנה בשנה כמספרה, והיובלים לפי השנים, מיום הבריאה החדשה בעשות שמים וארץ וכל יקומם, וצבא השמים וכל בריאת הארץ. (מא) עד ברוא מקדש ה’ בירושלים במכון הר ציון, וכל מאורי אור יתחדשו לקדושה לשלום ולברכה לכל בחירי ישראל, להיות כן מיום ההוא כל ימי השמים על הארץ.
(א) ויאמר מלאך הפנים אל משה בדבר ה’ לאמור. (ב) כתוב בספר תולדות השמים והארץ, כי בששת ימים כילה ה’ אלהים את כל מלאכתו אשר ברא לעשות, וביום השביעי שבת ויקדשהו לעולמי עד וישימהו לאות על כל מעשיו.
(ג) הן ביום הראשון ברא את השמים ממעל, והארץ והמים וכל הרוחות העומדים לפניו. (ד) ומלאכי הפנים, ומלאכי הקדושה, ומלאכי רוח האש, ומלאכי רוח סערה, ומלאכי רוחות ענני עלטה. (ה) ומלאכי הברד והכפור, ומלאכי העמקים הרעמים והברקים, ומלאכי רוחות הקור והחום, הסתיו האביב החורף והקיץ. (ו) ומלאכי הרוחות לכל מעשיו בשמים ובארץ ובכל העמקים, ומלאכי החושך והאור והשחר והערב אשר הכין בחכמת תבונתו. (ז) ואז ראינו מעשיו ונברכהו ונהללהו על כל מעשיו, כי שבע מלאכות גדולות עשה ביום הראשון. ….. (ח) וביום השני עשה את הרקיע בין המים,…(ע”כ. וכך זה נמשך,)
ומשהו דומה מתוך אוסף מדרשי חז”ל ב –
http://www.aspaklaria.info/040_MEM/%D7%9E%D7%A9%D7%94%20%20%20%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94.htm
זהר:
אמר רבי אלעזר, בשעה שנכנס משה לתוך הענן, כמו שכתוב ויבא משה בתוך הענן, כאדם ההולך במקום הרוח, פגש בו מלאך גדול אחד, ולמדנו ששמו קמואל, והוא ממונה על י”ב אלפים ממונים שליחים, רצה להתחבר בו במשה, פתח משה פיו, בי”ב אותיות חקוקות של השם הקדוש, שלמד אותו הקב”ה בסנה, והתרחק ממנו י”ב אלף פרסאות, והיה הולך משה בענן, ועיניו לוהטות כגחלי אש. (פירוש, נודע שבכל מדרגה יש בה נפש רוח נשמה יחידה חיה, וכשבא משה למדרגת קבלת התורה בשביל ישראל, היה צריך להשיג את הנרח”י של מדרגה ההיא, גם נודע שתפקיד המלאכים הוא לעזור את הנשמות שישיגו מה שצריכים, וכן מלאכים אלו שלפנינו באו לעזור למשה שישיג את הנרחנ”י הגדולים הללו… (בשלח רחצ, ועיין שם עוד)
עד שפגש בו מלאך אחד, גדול ויקר מן הראשון, ולמדנו הדרניאל שמו, והוא עליון על שאר המלאכים, אלף וששים רבוא פרסאות, וקולו הולך במאתים אלף רקיעים המסתובבים באש לבנה, כיון שראה אותו משה לא יכול לדבר, רצה להפיל עצמו מתוך הענן, אמר לו הקב”ה, משה, וכי אתה הוא שהרבית דברים עמי בסנה, שרצית לדעת הסוד של השם הקדוש ולא פחדת, ועתה אתה מפחד מפני אחד ממשמשי. כיון ששמע משה קולו של הקב”ה נתחזק, פתח פיו בע”ב אתוון של השם העליון, כיוון ששמע הדרניאל האותיות של השם הקדוש מפי משה, נזדעזע, קרב אליו, אמר לו אשרי חלקך משה, שנגלה לך מה שלא נגלה למלאכים עליונים… והיה הולך עמו עד שהגיע לאשא תקיפא של מלאך אחד ששמנו סנדלפון, ולמדנו שסנדלפון גבוה על שאר חבריו חמש מאות שנים והוא עומד אחר הפרגוד של אדונו, וקושר לו כתרים מבקשותיהם של תפלות ישראל, ובשעה שמגיע כתר הזה לראש המלך הקדוש, הוא מקבל תפלות ישראל…
אמר לו הדרניאל למשה, משה, איני יכול ללכת עמך, מפחד שלא ישרוף אותי אש החזק של סנדלפון, ובו בשעה נזדעזע משה, עד שהחזיק הקב”ה במשה, והושיבו לפניו, ולימד אותו תורה. וכסה את משה באור ההוא והזיו של אותו הנועם, והיה פני משה מאירים בכל הרקיעים, וכל צבאות השמים היו מזדעזעים לפניו, בשעה שהיה יורד עם התורה…
הוצרך משה ארבעים יום ללמדו תורה שבעל פה, משום שאותה מדרגה, (דהיינו בינה), נקראת ארבעים, (כמו שאמרו בן ארבעים לבינה), ולכך אמר, ויהי שם עם ה’ ארבעים יום וארבעים לילה, שפירושו שנתחברו תורה שבכתב (שהיא ז”א), עם תורה שבעל פה, (שהיא מלכות, כי בינה היא שורשם של ז”א ומלכות, וממנה יצאו, והיו מיחדים אותם), ולכך הוצרך להזכיר ולפרט ארבעים יום וארבעים לילה, (מפני שרומז על ז”א ומלכות, כי אם לא כן) היה די שיאמר ארבעים יום.
ובארבעים יום הוציא אותם הורתם בתורה ומצוה, אך את הדכר, (שהוא משה), ללמד תורה ומצוות (לישראל), כנגד מ’ יום של יצירת הולד, היוצא מן הכח, (שהוא בינה), אל הפועל, (שהוא מלכות), ונרשמו אבריו של אותו הדכר, (שהוא משה), בארבעים יום אלו, שיכלול בו האור שלמעלה (של הבינה), וגופו יהיה נבנה מהאור שלמעלה, כדי שיהיה ראוי לשמש לפני המלך, ולהמשיך עליו רוח הנבואה למטה…
שם משמואל:
במדרש (פרשה מ”א) אמר רבי אבהו, כל מ’ יום שעשה משה למעלה, היה לומד תורה ושוכח… מה עשה הקב”ה, משהשלים מ’ יום נתן לו את התורה מתנה, שנאמר ויתן אל משה. ויש להבין, אם כן כל מ’ יום היה לריק חס ושלום כל יגיעו, ולמה הזקיקו הקב”ה לכך, ועוד למה אמרו ז”ל בכל מקום שהתורה נתנה למ’ יום. ונראה לפרש שמכל מקום נשאר מכל פעם רושם הלימוד עד שביום הארבעים נקבצו באו בו כל הרשימות, ומזה נעשה כלי מוכן לקבל המתנה, עד שלא היה שוכח עוד, ואלמלא הרשימות שנתקבצו אצלו כל מ’ יום, לא היה מועיל מה שניתנה לו לבסוף מתנה, שעדיין היה שוכח… (שמות תשא תרע”ה)
ויהי שם עם ה’ ארבעים יום וארבעים לילה ויכתוב על הלוחות וגו’, יש להתבונן למה הוצרך להתמהמה בהר גם בפעם הזאת ארבעים יום, שלימוד התורה כבר גמר בארבעים יום הראשונים, כבפרקי דרבי אליעזר… ובשלישית לא היה נצרך אלא כתיבת יד השי”ת על הלוחות את עשרת הדברים, שלזה בודאי לא נצרכה שהיות זמן, כי הוא אמר ויהי….(ע”כ)
ומשהו פסיכודלי מתוך
https://news.walla.co.il/item/3180642
, ד”ר סטרסמן, פסיכולוג קליני מבית הספר לרפואה באלבקרקי, ניו מקסיקו, ניסה להסביר מדוע משה היה במצב הזייתי במהלך שהותו על הר סיני, וטען שההתגלות האלוהית בהחלט קשורה למצבו המעורער. הוא אמר: “ישנן חזיונות וקולות המוזכרים באופן קבוע בתנ”ך, הדומים באופן מדהים לפנומנולוגיה של ההתנסות ב-DNT”
. סטרסמן התעקש להדגיש שזה לא בהכרח אומר שמשה צרך באופן אקטיבי סמים פסיכדליים – אלא יתכן שאלה יוצרו בגופו באופן טבעי. הוא אמר: “אין שום הוכחה שהוא הושפע מגורמים חיצוניים. סביר יותר להניח שקרה לו משהו במערכת העצבים המרכזית המעורר חזיונות, וזה המקום בו סמים אנדוגניים כמו ה-DMT
נכנסים לפעולה”.
… פרופסור בני שנון מהאוניברסיטה העברית בירושלים עלה לכותרות לפני כעשור בעקבות פרסום תיאוריה האומרת כי הן בראותו את הסנה הבוער והן במעמד הר סיני, משה היה תחת השפעת סם פסיכדלי. שנון טען כי הטקסים הדתיים של בני ישראל כללו שימוש בשני צמחים פסיכואקטיביים שהיו מצויים במדבר סיני ובנגב, ומשה עצמו השתמש בצמחים אלה. הוא טען גם שהסנה הבוער הכילDMT
ממנו הושפע משה כשנשם את העשן שעלה ממנו ברגע ההתגלות האלוהית, “זה מסביר מדוע הסנה הבוער אינו נשרף. לא היה שם נס אלא רק שינוי בתודעתו של המתבונן, כלומר משה, שהושפע מהסם”.
היסטוריון דתי אחר, דן מרקור, ציטט טקסט מספר שמות, פרק ט”ז, בו משה מאכיל את בני ישראל במן במהלך המסע שלהם במדבר, אחרי שציין בפניהם שאחרי שיאכלו את הלחם הקסום, יוכלו לראות את אלוהים – וזה מה שאכן קרה. הוא טוען שהמן ככל הנראה הכיל פטריות ארגוט, פטריה פסיכואקטיבית המכילה את אותם כימיקלים ממנו עשוי ה-LSD. יפה – משה רבנו נעלם ל 40 יום והתוצאה = מצד אד – חטא העגל, מצד שני חוקה של 613 מצוות (שחלקם הקטן ניתן לפני עליית משה להר) והחלק היותר משמעותי – ברגע זה – לנודדי המדבר הוא – המשכן, כליו ובגדי הכהן. על האדריכלות קראנו לפני שבוע. השבוע יש המשך
פסוקי השבוע
וְעָשִׂ֥יתָ מִשְׁבְּצֹ֖ת זָהָֽב
וְרָֽחַצְתָּ֥ אֹתָ֖ם בַּמָּֽיִם
וְרָֽחַצְתָּ֤ קִרְבּוֹ֙ וּכְרָעָ֔יו
וְצִפִּיתָ֙ אֹת֜וֹ זָהָ֣ב טָה֗וֹר
ערב שבת שלום
פתיחה
בשמחת תורה התחלנו לקרא שוב) את פרשות השבוע, ועד לפני שבוע הכל היה סיפורים (אולי תרתי משמע) קוראים כל שבוע את הפרשה,והכל כזה יפה. אדם וחווה, המבול, אבקהם ושרה אובים שונאים סובלים עד שמגיעים למופע האור-קולי בהר סיני (מיקום לא ידע) והכל נכנד למוח ומפתח את הדמיון – התמונות רצות ,הכל כזה קצת חלומי, קצת פנטזיוני, יש במה להגות ובמה להזות. לפני שבוע קראנו עת התוכנית לבניית המשכן
כנראה שמשה העניין לדעת מה ה’ ייתן לו בשביל המשכן ואחרי ששמע שה’ לא ייתן כלום (לפי חז:ל כבר היה לבני ישראל הרבה כסף וזהב, וה’ גם הוריד גשם של אבני שוהם וכו’ בכל אופן -) משה שאל מהיכן יהיה לו התקציב הגבוה הדרוש לבנייה של בית “זמני” כליו ובגדי אהרן הכהן ולאחזקתו. אז התשובה ניתנה לפני שבוע. אז הבה נדמיין – משה על הר סיני מקבל הוראות בנייה מהאדריכל הראשי. מי שברא עולם כזה יפה, בטח יודע איך לתכנן (על הנייר” על הלוחות?) את הבניין שלו. ה”אדריכל, הראשי גם יודע עיצוב פנים, צורת וייצור כלי עבודה במשכן, ואפילו “אופנה עילית” בגדי אהרן המפוארים ובגדי עבודה לבנין.
אז מה יש לנו בפרשה?
— ציווי לקחת שמן למאור להעלות נר תמיד
— תיאור 8 בגדי קודש לאהרן
— 4 בגדים לבני אהרן
— פירוט סדר/טכס הקדשת הכהנים
— מפרט לבניית מזבח קורת ותפקידו
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
“מה אין בפרשה”
-מעניין לראות דוגמה להתפתחות המדרשים (ועולם הדמיון של מי שקורא/ת את פרשות התורה וחושב/ת. דוגמה מפרשתנו. היה מי ששאל “למה פרשת תצווה היא הפרשה {היחידה בתורה???) ששמו של משה רבנו אינו מוזכר בה”? . ברור שיש על זה תשובה .נסו לשאול את רבנו גוגל “למה שמו של משה רבנו
למשל
https://www.kikar.co.il/abroad/224719.html
והתשובה היותר נכונה, ניתנת ב –
https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/tetzaveh/ben.html
….
מפורסמת תמיהת פרשנים ודרשנים על פרשת השבוע “תצוה”; מדוע אין מוזכר בה שמו של משה רבנו? תשובות שונות ניתנו לשאלה מהן שקשורות לעובדה, שברוב השנים סמוכה פרשה זו אל ז’ באדר,
שמסורת חז”ל קבעתו כיום פטירת משה.]1[
התירוצים השונים לתמיהה יפים הם, בעלי מוסר השכל דתי, בבחינת “והדרשה תידרש”. אך הקושיה אינה קושיה כלל, וזאת משלושה טעמים:
א. . מאז הופעת משה בתורה, בראש ספר שמות, אין זאת פרשת השבוע היחידה שאינה מזכירה את שמו. שמו איו בא גם בסדרות: עקב, ראה, שופטים ו- כי תצא שבספר דברים, ורק לקראת סוף פרשת כי תבוא )דב’ כט א(
הוא שוב מופיע. כך, כי החטיבה האמצעית של ספר דברים מוסרת את נאומו הארוך של משה בערבות מואב.
ב. הוא הדין לגבי סדרתנו “תצוה”, שכולה המשך היא לציווי המפורט, מפי ה’ אל משה בסיני, אודות הקמת המשכן. ציווי זה פותח באזכור משה, כמקבל הציוויבראש סדרת “תרומה” )שמ’ כה א( ומכאן ואילך אין
צורך לחזור על אזכור שמו.
ג. אם יש כאן תמיהה, היא אינה חלה על דבר התורה עצמו, אלא על חלוקת התורה לנ”ב פרשות-שבוע, חלוקה טכנית בעיקרה שהנהיגוה קהילות ישראל בבבל, כדי
להסדיר את קריאת התורה כולה במשך שנה אחת. ואןחלוקת סדרות השבוע באופן שונה במקצת ובאופן יותר סביר לכאורה, הייתה מכניסה את שמו של משה לפרשת
“תצוה”. כיצד? האורך הממוצע של כל פרשה הוא כ 110 פסוקים
והנה, סדרת תצווה” בת 101 פסוקים קצרה מהממוצע, ואילו הפרשה העוקבת “כי תשא” ארוכה מהממוצע, בהיותה בת 139 פסוקים. תחילת סדרת “כי תשא” ממשיכה את צו ה’ למשה אודות פרטי המשכן. ניתן
היה אפוא, לצרף את הקטעים הראשונים של סדרת “כי תשא” אל סדרת “תצוה”, ואז שתי הפרשות היו מתקרבות אל האורך הממוצע, הרצוי כמנת קריאה שבועית סבירה;
ואזי גם היה נכלל שמו של משה רבנו המופיע עתה בראש סדרת “כי-תשא”, בפרשה המורחבת.] (ע”[ואתה תְּצַוֶּ֣ה | אֶת-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת
פרשתנו פותחת בשני פסוקים – כ’ וכא’ שהם, לפי מספור הפסוקים, המשך לפרק שסיים את פרשת השבוע שעבר. אבל, לפני שבוע הפרשה הסתיימה בתיאור הגדר שתיבנה לחצר המשכן. אחרי שני הפסוקים הראשונים בפרשתנו, הפרשה מדברת על בגדי השרד לאהרן הכהן ובגדי העבודה של בניו. אז מה עניין מצוות “לקיחת השמן”, שהשתרבבה לה בתחלת הפרשה בלי קשר למה שהיה לפניה ואחריה.. האם הפסוקים הללו במקומם? ובכלל למה “ואתה תצווה” במקום הציוויים הרגילים “דבר אל”?.ולמה “ויקחו אליך”?
תשובה לשאילת המיקום המוזר ניתנת ב –
https://irp-cdn.multiscreensite.com/db205f97/files/uploaded/008%20%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA%20%D7%AA%D7%A6%D7%95%D7%94%20-%20%D7%95%D7%99%D7%A7%D7%97%D7%95%20%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%9A%20%D7%A9%D7%9E%D7%9F%20%D7%96%D7%99%D7%AA%20%D7%96%D7%9A%20%D7%9B%D7%AA%D7%99%D7%AA%20%D7%9C%D7%9E%D7%90%D7%95%D7%A8%20%D7%9C%D7%94%D7%A2%D7%9C%D7%95%D7%AA%20%D7%A0%D7%A8%20%D7%AA%D7%9E%D7%99%D7%93.pdf
….
שני פסוקים אלו אינם קשורים לא עם הפסוקים שלפניהם בסוף פרשת תרומה )שעוסקים בעניין חצר המשכן(, ולא עם הפסוקים שאחריהם )הדנים בבגדי הכוהנים(. הם גם אינם מתייחסים
להוראות בניית המשכן. מכאן שמקומם אינו כאן אלא ראוי להיות בסיפור מעשה המנורה בתוך פרשת
ויקהל או בפרשת אמור בעניין הציווי לקחת שמן זית למאור, שבה חוזרים שני פסוקים אלו בשינויים
קלים, או בפרשת בהעלותך בעניין העלאת הנרות.
נשאלות השאלות הבאות:
1 .מדוע באו פסוקים אלו כאן?
2 .הקב”ה הוא מקור האור ובעל האור אז וכי הוא זקוק לאור שמעלה האדם?
תשובות:
1 .תכלית מיקומם של שני הפסוקים הראשונים של פרשת תצווה.
המיוחד בפסוקים אלו הוא שהם אינם קשורים למשכן בלבד אלא הם מצווה לדורות. אמנם
תחילת עשיית המצווה היא במשכן אבל היא נמשכת לדורות ואינה נפסקת גם אחרי כל זמן שהמשכן
והמקדש קיימים.
פירוש חזקוני אומר כי אם קיים קשר כל שהוא הרי זה רק בינם לבין העניין שקדם להם
בכללותו ואומר: )כז 20″ )לאחר שגמר לומר כל צווי מלאכת המשכן פירש לו היאך יתקנו לו אורה. וכן
מצאנו במעשה בראשית לאחר שנבראו כל עניני הארץ תקן להם אורה. )הוא מאשר “ואין כאן עיקר
המצווה עד פרשת בהעלותך”(. והכי קאמר: ‘ואתה תצווה’ – לעתיד, כשיבנה המשכן ויקחו אליך
שמן. תצווה את בני ישראל שינה לשון מיצוה זו מלשון שאר המצוות ]במקום לכתוב: תדבר, תאמר
או דבר, אמור אמר “תצווה”[ לפי שהיא לזמן ארוך. הוא שאמרו רבותינו )ספרי, תחילת צו( כל מקום
שנאמר צווי אינו אלא זירוז מיד ולדורות”.
)א( לפי המדרשים שמקבילים בין בניית המשכן לבין בריאת העולם הפסוקים הללו, אמנם
מבחינה טקסטואלית, אינם נמצאים במקום הנכון. אולם, מבחינה עניינית, לצורך ההקבלה הנ”ל,
אפשר לקבלם כאן, כי כמו שהאור נקבע בעולם )ביום רביעי( לאחר שנבראו כל עניני הארץ כך ניתן
הציווי על האור לאחר ההוראות על המשכן וכליו.
והסבר מתוך
https://www.yeshiva.org.il/midrash/
” הציווי על השמן למאור, שונה מכל הדברים שנעשו במשכן. לא דבר אל בני ישראל, ולא אמור לבני ישראל, אלא “ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך”. והדבר נשנה אח”כ בפרשת אמור: “צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך”.
מחכמי הלשון למדנו: דבור – הוא קשה וקצר. אמירה – היא רכה וארוכה. צו – זירוז לשעה ולדורות. וצריך להבין מה המיוחד בשמן למאור שהוא זקוק לזירוז, ובתקופת היות ישראל במדבר היה צריך להביאו בפני משה.
ומסביר את הדבר בעל “העמק דבר. הארון שהיה במשכן היה המקור לתורה שבכתב. ובבוא משה אל אוהל מועד היה שומע את הקול מדבר אליו מבין שני הכרובים, מה שכתב אח”כ ומסר לשבטים. המנורה – היא היתה המקור לתורה שבע”פ. כח הפילפול והחידוש שיוכל אדם לחדש מעצמו דבר הלכה. ולזה הכח הנפלא שנקרא תלמוד – היה מכוחה של המנורה,….תורה שבכתב קבלו ישראל באהבה וברצון, התעלו לדרגת מלאכים והקדימו נעשה לנשמע. תורה שבע”פ – לא היו מוכנים עד שהקב”ה כפה עליהם הר כגיגית. ומדברי חכמים למדנו שעיקר הברית שכרת הקב”ה עם ישראל היה דוקא על תורה שבע”פ, וכל עוד שלא נתקבלה ברצון – היתה הברית שבין הקב”ה לישראל רופפת, על כן היה צורך לזרז אותם למקור התורה שבע”פ, על כן הובא הצו, הזירוז, לשמן זית זך. (ע”כ)
(התשנ”א)
והסבר הכוזרי, מתוך
http://www.toraisrael.com/lesson.asp?id=1309
…
אם נעיין בספר הכוזרי בעניין המקדש נמצא כי לא רק שלשת עניינים אלה מטרתם לכבד את עם ישראל, אלא כל עניין עבודת המקדש אינו צורך גבוה אלא צורך הדיוט, לישראל עצמן. ואלו דבריו (מאמר שני, כו): “כל הנוגע לסדר העבודה: “המלאכה, והקרבנות, והקטורת, והשירה, והמאכל והמשתה… לא נאמר עליו אפוא ‘עבודת ד” ו’לחם אלוקיך’ וכדומה כי אם בהשאלה – להורות כי האלוק מרוצה מן הסדר הטוב בחיי האומה וכוהניה ומקבל את מתנותם כביכול (ובזכות עבודה קדושה זו זוכה העם לכך שהקב”ה) ושוכן בקרבם לכבוד להם, אולם הוא עצמו (האלוק) מקודש ונעלה מלהנות ממאכליהם וממשתיהם…”.
רצונו לומר שוודאי הוא שאין הקב”ה צריך את הקרבנות ואת כל עבודת הקודש במקדש, אלא שבזכות אותן העבודות יכולה השכינה לשרות בתחתיות הארץ, ובאופן מורגש יותר בבית המקדש, והעם והעולם יוכלו לזכות להיות מושפעים מהשפע האלוקי.אך אם אכן כך הוא הדבר – מדוע ברוב המקומות פשט המקראות מנוסח בלשון הרומזת שהכל נועד בשביל הקב”ה?
כי אכן כאשר בא האדם לעבוד את ה’ יתברך, הן בזמן בית המקדש והן היום בתפילה ובקיום מצוות, צריך הוא להרגיש שהוא עובד את ד’ יתברך ולא עובד בשביל עצמו, כי אילו לא נחשוב כך אזי תתגמד המשמעות של עבודת ה’ שלנו למשהו מאד קטן ואגואיסטי. אנחנו חייבים להרגיל את עצמנו לצאת מהפרטיות המצומצמת שלנו ולעבוד למען הכלל ולמען דברים נעלים ביותר.
וקצת (עייוני נחמה) מתוך
http://www.jewishagency.org/he/exodus/content/28246
…..
שלוש הן השאלות שהעסיקו את קדמונינו בפסוקים אלה: על לשונה של מצווה זו על משמעותה ועל מקומה.
משונה לשון פתיחת פרשתנו בכמה פנים מלשונות המקומות המקבילים לה בתורה. גם פרשתנו, גם פרשת תרומה, פותחות בדרישה להתרים את בני ישראל לצורך הקמת המשכן והעבודה בו. ואולם נשווה את שתי ההתחלות:
כה ב דבר אל- בני ישראל ויקחו…
כז ואתה תצווה את- בני ישראל ויקחו…
כז כ ואתה תצווה את- בני ישראל ויקחו…
וכבר עמדו על כך חכמינו, שיש מספר מצוות הפותחות ב”ציווי” ולא ב”דיבור”. ספרי: בתחילת פרשת נשוא : צו: הציווי מיד בשעת מעשה ולדורות. ועוד פירשו בפועל זה שתי הוראות נוספות:
ספרי שם:
ר’ יהודה בן בתירא אומר: אין ציווי בכל מקום אלא זירוז, שנאמר (דברים ג, כח) “וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו ” ר’ שמעון בן יוחאי אומר: אין ציווי בכל מקום אלא חסרון כיס, שנאמר (ויקרא כד,ב ) “צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך”… (וכבר פירשו פרשני הספרי וגם הרמב”ן בפירושו לתורה (ויקרא ו, ב), שאין מחלוקת בין התנאים האלה, אלא שכל אחד נותן אחת מן ההוראות האפשריות לפועל זה.)……
……..
ואולם עדיין לא עמדנו על כל התמיהות הלשוניות שבפסוקנו. הן עצם הצורה “ואתה תצווה” תמוהה היא: אין מדרך לשון המקרא להעמיד כינוי הגוף לפני הציווי (לא בלשון עתיד ולא בלשון ציווי וגם לא בעבר) אלא אם כן בא לשם הדגשה מיוחדת או בניגוד לנושא אחר שעשה או יעשה או עלול לעשות אותה עפולה. (וכל מקום שבאה מלת הכינוי לפני פועל בעבר או בעתיד או בציווי ואינו בניגוד לאחר, עמדו עליו פרשנים ליישבו.) וכמו שהעיר על כך המלבי”ם בכללים שקבע לדרכי פרשנותם של חכמים במדרשי תנאים, במבוא
לפירושו לספרא “אילת השחר”, כלל ר”ט: כל מום שבא מלת הגוף נוסף על סימן הגוף הנכלל בפועל, יש בו דרוש ודיוק. והנה מצאנו צורה בלתי רגילה זו שלוש פעמים בפרשתנו:
כז כ ואתה תצווה את- בני ישראל ויקחו אליך
כח א ואתה הקרב אליך את- אהרן אחיך …
כח ג ואתה תדבר אך- כל- חכמי לב…
והרמב”ן עמד על כך רק במקומנו ואמר :
אמר הכתוב בכאן “ואתה תצווה” בעבור שאמר במשכן תמיד “ועשית, והוא בציווי (ופירוש “ועשית”= ציווה שהאומנים יעשו). אמר בכאן : ואתה בעצמך תצווה אליהם, ויקחו אליך…
ואולם יש מדרשים המפרשים את “אליך” לא מבחינה חיובית, מבחינת “למי”? אלא מבחינה שלילית: למי לא? ועשו מלה זו לאבן פינה להשקפתם לגבי כל עבודות המקדש, הקורבנות,
המתנות הניתנות לגבוה- מכל הסוגים.
מנחות פו ע”ב:
ויקחו אליך”. אמר ר’ שמואל בר נחמני: “אליך ולא לי, לא לאורה אני צריך.
(ע”כ. מומלץ)
וְאַתָּ֡ה הַקְרֵ֣ב אֵלֶ֩יךָ֩ אֶת-אַֽהֲרֹ֨ן אָחִ֜יךָ וְאֶת-בָּנָ֣יו אִתּ֗וֹ מִתּ֛וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לְכַֽהֲנוֹ-לִ֑י אַֽהֲרֹ֕ן נָדָ֧ב וַֽאֲבִיה֛וּא אֶלְעָזָ֥ר וְאִֽיתָמָ֖ר בְּנֵ֥י אַֽהֲרֹֽן
יפה. ה’ בוחר לו את הכהן הגדול ואת בניו. האם ה’ ידע שבעוד כמה ימים הוא ה’ ירצה להמית את אהרן הכהן? האם הוא ידע שהוא גם לא ימית את אהרן ויתן לו מתנה נצחית (כאשר נכדו יהרוג יהודי – אופס – עברי בזדון ללא משפט?)
מתוך
https://www.fxp.co.il/showthread.php?t=7571306
למה נתמנה אהרן לכהן גדול ולא משה? משום שבכדי לקרב גם את החוטאים דרוש היה מנהיג שהוא יותר קרוב אל העם ואינו נעלה עליו ביותר, ואילו משה רבנו לפי רום מדרגתו לא היה מתאים לכך; כשם שמלמד, הלומד עם נערים גמרא ומפרשים, אינו מתאים ללמד לדרדק אותיות ונקודות…
כאשר חרה לו למשה על אשר אין הוא מתמנה לכהן גדול, הסביר לו השם יתברך, שזה עקב רום מדרגתו. הנה תורה זו שהיתה לי – אמר לו השם יתברך – לא לימדתיה בעצמי לבני ישראל, כי אם נתתיה לך על מנת שתלמדם – ”היה אתה לעם מול האלקים” – שכן לא היו יכולים ללמוד ממני במישרין. הוא הדבר גם בך ביחס לכהונה גדולה, שמדרגתך גבוהה מדי בכדי לכפר על בני ישראל ולקרבם, ורק אהרן המעורב יותר בקרב העם מתאים לכך. (אהל יעקב להמגיד מדובנה ז”ל)(ע”כ)
וקצת מדרש רבה. מתוך
http://www.daat.ac.il/daat/tanach/raba2/37.htm
…
וכן הוא אומר: ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו.
מהיכן?
מתוך בני ישראל.
משל למלך, שהיה לו אוהב ובקש למנות קתליקוס, ומנהו על כל בית גנזיו.
לאחר ימים בקש לעשות אסטרטיגוס, והיה אותו אוהבו סבור, שמא יעשהו ולא עשאו.
אמר לו: לך ומנה אסטרטיגוס!
אמר לו: אדוני המלך! מאיזו גינוסיא?
אמר לו: מגינוסיא שלך.
כך ביקש הקב”ה למנות על מלאכת המשכן, ועשאו למשה גזבר על הדיינין, ועל הכל, וכשבקש לעשות הקב”ה כהן גדול, היה משה סבור שהוא נעשה כ”ג.
אמר לו הקב”ה: לך ומנה לי כהן גדול!
אמר לפניו: רבון העולם! מאיזה שבט אמנה לך?
אמר לו: משבט לוי!
אותה השעה שמח משה, אמר: כך שבטי חביב!
אמר לו הקב”ה: אהרן אחיך הוא, לכך נאמר: ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך.
רבנן אמרי: כל מ’ שנה שהיו ישראל במדבר, שמש משה בכהונה גדולה.
ויש אומרים: לא שמש אלא שבעת ימי המלואים.
ר’ ברכיה בשם ר’ סימון אומר: כל מ’ שנה שמש משה בכהונה גדולה, שנא’ (שם ה): ובני עמרם אהרן ומשה וכתיב (דברים לג): ומשה איש האלהים:
וכידוע מאחורי כל איש גדול יש אישה גדולה יותר, מתוך
http://gevaot.com/index.php?option=com_content&view=article&id=683:2018-02-24-20-30-00&catid=80&Itemid=168
….
לדעת האבן עזרא, למה נבחר אהרן הכהן? בזכות אשתו אלישבע שהייתה צדקת ואחות נחשון. ועוד שמשה רבינו היה עסוק ללמדם מצוות ולדון את ישראל, לכן נבחר אהרן.
ונראה לומר להבנת שיטתו, הלא נפסק להלכה שכהן אסור לישא גיורת, שהתורה הזהירה את הכוהנים שלא יישאו אישה גרושה, זונה או חללה. אבן עזרא מאיר לנו שהתפקיד שהאדם מקבל, הוא בעומק תפקיד משפחתי, מאחורי כל אדם גדול עומדת אישה גדולה. כמובן שגם ציפורה אשת משה, כמו אלישבע אשת אהרן הייתה צדקת, ולמשה רבינו, צפורה לא הייתה למכשול לרום השררה שהוא קיבל, אז למה לכהונה איננה מתאימה?
אבל התשובה הינה כך, שררת הכהונה באה לגלות את הקדושה הטמונה בישראל, הקדושה הטבעית. אהרן בעבודת הכפרה שלו שהיה עושה לכפר על כל ישראל, היה בא לחשוף את היות ״כולך יפה רעיתי ומום אין בך״( שיר השירים), והגיורת לא מתאימה לזה. הגרים אהובים מאוד לפני המקום, אבל מלידתם לא נולדו אל הקדושה, אלא מבחירתם בקדושה, החליפו את טבעם המולד בטבע שני. לשררת המלכות והתורה שקיבל משה רבינו צפורה התאימה להפליא, אבל לשררת הכהונה לא.וְכִפֶּ֤ר אַֽהֲרֹן֙ עַל-קַרְנֹתָ֔יו
מה פירוש? ומה בכלל צורך במזבח זהב?
מתוך
https://www.etzion.org.il/he/12-%D7%95%D7%9B%D7%A4%D7%A8-%D7%90%D7%94%D7%A8%D7%9F-%D7%A2%D7%9C-%D7%A7%D7%A8%D7%A0%D7%AA%D7%99%D7%95-%D7%90%D7%97%D7%AA-%D7%91%D7%A9%D7%A0%D7%94
“פרשת מזבח הזהב היא מן הפרשיות הסבוכות ביותר בתורה. עיון בפסוקיה, הן באלה שבפרשת תצווה והן באלה שבפרשת אחרי מות, מעורר קשיים טקסטואליים ומהותיים.
השאלה הראשונה נוגעת למקום ציווי עשיית מזבח הקטורת בשלהי פרשת תצווה. מבנה מערכת הציוויים על עשיית המשכן שבפרשיות תרומה ותצווה נע בכיוון מן המרכז לחוץ: תיאור כלי הקודש, הארון והכפורת, השולחן והמנורה, ולאחריהם ציווי על עשיית יריעות המשכן ומזבח החיצון. לאחר מכן מתוארת עשיית בגדי הכהונה, דרך קידושם ומצוות קרבן התמיד. הציווי על עשיית מזבח הזהב, המופיע לאחר כל אלה נראה איפוא מנותק מהקשרו. הפרשה שהיתה אמורה להופיע בראש פרשת תרומה, בין שאר הציווייים על עשיית כלי המקדש הוקבעה בסוף פרשת תצוה.
זאת ועוד: פרשה זו מופיעה לאחר מערכת פסוקים (שמות כט, מד-מו), הנראית כחותמת את ציוויי העשייה כולם: “וקדשתי את אהל מועד ואת המזבח, ואת אהרן ואת בניו אקדש לכהן לי, ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלקים, וידעו כי אני ה’ אלקיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתכם אני ה’ אלוקיהם”.
שאלה נוספת נוגעת לתוכן ההתייחסות למזבח זה בספר שמות. כבפרשיות המתייחסות לשאר כלי הקודש, אף פרשה זו כוללת תיאור של המידות, החומרים ומיקומו המיועד של מזבח הקטורת. לצדם, מופיע תפקידו המיועד: הקטרת קטורת התמיד. עם זאת, בסוף הפרשה נאמר ציווי נוסף: “וכפר אהרן על קרנתיו אחת בשנה מדם חטאת הכפורים אחת בשנה יכפר עליו לדרתיכם קדש קדשים הוא לה'”. וכאן הבן שואל: מה עניין מעשה עבודת יום הכפורים לספר שמות? וכי נזכרה עבודת היום בפרשיות הכפורת והפרוכת? וכי אין מעשה יום הכיפורים מרוכז בפרשת אחרי מות?
השאלה השלישית קשורה לשתי קודמותיה. המעיין בפרשת אחרי-מות ימצא כי שניים הם המוקדים הפיזיים למעשה הכפרה בעבודת יום הכיפורים: הכפורת ומזבח הזהב. עניין הכפורת מובן היטב לאור עמידתה במרכז המקום הגיאוגראפי המציין את חידושה של עבודת היום, הכניסה “לפני ולפנים”. אך במה נתייחד מזבח הזהב משאר כלים, ומה טעם זכה כי יזו מדם הכיפורים שבע פעמים על קרנותיו?
בפרשת אחרי מות המתארת את מעשה יום הכיפורים נאמר כי על הכהן הגדול ל”כפר על הקדש מטמאת בני ישראל… וכן יעשה לאהל מועד השכן אתם בתוך טמאתם” (ויקרא טז, טז). מדוע זכה דווקא מזבח הזהב להיות כלי לטיהור ולקידוש בני ישראל? וכי לא די הטיהור וקידוש אהל מועד?
הניסיון למצוא פיתרון לשלוש השאלות מצוי, כך דומני, בהבנת תפקידו הייחודי של מזבח הזהב בתוך המשכן. אם נשוב לרגע לפסוקי הסיכום שבפרשת תצווה (שמות כט, מג-מו), נגלה כי עיקר מטרת בניית המשכן היתה השראת שכינתו של הקדוש-ברוך-הוא בתוך בני ישראל המשלימה את מעשה יציאת מצרים שנועד אף הוא לתכלית זו. מטרת המשכן היא יצירת זיקה – ואולי אף מעבר לכך, מעין ריאליה אינטימית – בין הקדוש-ברוך-הוא לעמו……לאור האמור, יובן מדוע בא ציווי בניית מזבח הזהב לאחר פסוקי הסיום של מעשה המשכן. מטרתו של המזבח היא השמירה על המשכן מפני הטומאה, הבטחת הריחוק מפני השיגרה המאיימת. מכאן גם נובעת הזכרת מעשה יום הכיפורים בשלב כה מוקדם של עשיית משכן וכליו, באשר כפרתו של מזבח זה נועדה לשמש מגן, מטשטש ומרחק, על המשכן כולו….(ע”כ. קצת מסובך מהבנתי)
חיפשתי משהו על קרנות המזבח ולא מצאתי, והזמן אזל
רק אוסיף עוד קישור למאמר (קצת אפיקורסי) שמסכם את הנאמר בפרשת תצווה ומדבר כללית על “פולחן”, ב –
https://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/08/04_tezave/1.html
ואצטט קטע –
נימוסי הפולחן הדתי במקרא
פרשת תצווה באה מיד לאחר ההוראות והציוויים להקמת המשכן והכלים המשמשים בו למטרות פולחן: ארון, שולחן, מנורה, ותיאור מבנה המשכן וחצרו, כמו גם מזבח הנחושת אשר בחצרו. פרשתנו מעבירה אותנו אל פנים המשכן ומתארת בפירוט רב גינונים פולחניים נוספים, בעיקר בגדי הכוהנים לפרטיהם ודקדוקיהם, הקורבנות למיניהם והליכי הקרבת הקורבנות ומתנות הכהונה. כל אלה – כפי שמצטייר בעינינו על-ידי המקור הכוהני P, על-פי תורת המקורות.
הפולחן והחיים הפולחניים הינם מן הנושאים המאלפים והמעניינים בחיים הישראלים העתיקים, היות ובלעדיו לא ניתן להכיר את התרבות הישראלית הקדומה.
הפולחן הינו צורה של עבודת אלוהים, אולם צורה שיש בה קבע, סדירות מתמדת, מחזוריות רגולרית, והקבע הזה של הפולחן בא לידי ביטוי בארבע בחינות:
א. קביעות הטקס, החוזר על עצמו ונשנה;
ב. קביעות הזמן: המחזוריות בה מתנהל הטקס על-פני מועדים קבועים;
ג. קביעות המקום: מקדש, משכן, בית-כנסת, כנסייה, תוך שימוש בכלים מיוחדים (כמו מזבח);
ד. קביעות האנשים המשמשים בפולחן. (ע”כ. מומלץ בעיקר לחילונים/יות)
והעיקר שיכופרו חטאינו ונהיה בריאיםשבת שלום
שבוע טוב
ופורים קטן שמח
להת
תצווה – תשע”ט
- תרומה – תשע”ט
- כי תשא – תשע”ט