מצורע – תשע”ט


From:
Date: Sun, Apr 14, 2019 at 3:53 AM
‪Subject: תורת המצורע, ואם דל הוא, ונתץ את הבית, לזכר ולנקבה‬
To:


לכל קוראי וקוראות גליון זה – חג פסח, שמח, כשר (לכל אחד ואחת לפי דרכו/ה) ומהנה ושנזכה לחירות במלא מובן המילה

(הערה – גליון זה יוצא לא מושלם ולא ערוך כיאות. קרתה לי תקלה במחשב שהחליט לתפוס יוזמה, ולקראת סוף הכתיבה והעיון הערב, המחשב תרגם מעצמו את הכתוב מעברית לאנגלית. ניסיתי פעמים רבות וארוכות, לתקן את המעוות ולא הצלחתי, רק בזבזתי זמן יקר. מצאתי טיוטא קצת/הרבה קודמת ואני מתקן את מה שניתן לתקן. קטעים אחרוני והרבה לא הצלחתי, אז לדאבוני הגליון הנוכחי יותא משובש, לא מלא וכו’)

עיונים קודמים
פרשת מצורע – תשע”ד
http://toratami.com/?p=131
(על: דם בתנוך האוזן, בהן היד והרגל, צרעת)
בתשע”ה – תזריע + מצורע * – דורש עריכה חדשה)
http://toratami.com/?p=361
(על: כי תזריע, טומאה, )
תשע”ו – מצורע
http://toratami.com/?p=561
(על: טומאת אהל, צרעת, )
פרשת תזריע – תשע”ז
http://toratami.com/?p=757
(על: קשר בין יולדת למצורע, וטמאה 7 ימים + 33, תשב בדמי טהרה, אדם כי יהיה בעור בשרו…טמא הוא, וישב מחוץ לאהלו)
פרשות תזריע + מצורע – תשע”ח
http://toratami.com/?p=978
(על: סוגי קורבנות, קורבן האשה היולדת, האדם שיהיה בעורו של בשרו …., על המצורע)

פסוקים ההפטרה
השבת היא שבת שגדול. רוב הקהילות קוראים את הפטרת שבת הגדול, במספר קהילות קוראים את הפטרת פרשת מצורע
(והיום, אין ציטוט עקב חוסר זמן ועוד)
חידון השבוע
(אין היום חידון שבועי.. מי מבין למה

הקדמה כללית
זה תורת המצורע – הקורבן שלו – הקורבנות של הזב והזבה
{דוגמה למשובש – תרגום מאנגלית חזרה לעברית – רק קטע אחד קטן}
חומש ויקרא, הידוע בשם תורת כהנים, הוא הטוב ביותר הידוע בתור ספר הדרכה, מדריך העבודה הכהונה. ויש כאן מעין “מעגל קסמים”. כדי שהכומר ישרת, עליו למצוא או להמציא לו צורך. אז זה צריך להכתיב – כלומר, כדי “הפקודה” את הציבור מה לעשות כך הכומר יהיה מה ואיך לשרת. בשני הקטעים הראשונים של הספר, העורך נותן (אומר איך אלוהים מכתיב למשה) את ההוראות של מתי ומה הפרט ו / או הציבור צריך להקריב. הקורבן של הקורבן יכול להיעשות מתוך רצון או מתוך חובה – “” זוהי התורה של השרוף – האשם ??? “נשמה כי יהיה חטא …” וכו ‘ –
מצד אחד, יש הרוצים או חושבים שכדאי להם, מסיבה זו או אחרת, להקריב, כלומר, לשרוף באופן מלא או חלקי על המזבח בעל חיים. מצד שני, יש מי צריך להקריב כי זה איך כהן, אופס, אמר.
בין אלה אשר חייבים להביא קרבן – על פי פסוקים של ויקרא ואת המצווה הם בין חוטאים מסוגים שונים. עם זאת, פרשת תזריע וצווה מתווספים לרשימה של החייבים להקריב. האם הם. חוטאים? אתה אסיר תודה? תשלום עבור Tippenell – עזרה מן השמים ???). – למעשה –
מדוע היא קיימת או כיצד הצוואה או הצורך להקריב את אלוהים, באמצעות המזבח, לפתח? קריאת סיפורי התורה, מתברר כי הרצון להקריב הוא כנראה משהו הטמון הנפש האנושית. האם ההבנה היא שצריך לומר תודה לבורא היקום?
אני כבר חשבתי על זה – ואת הראשון להקריב היו שני האחים קין והבל, הבכור. לאחר יצירת
וזה Ih ֖ i Mk ֣ TZ Im ֑ im ואיב ֨ בקו”ף ֜ ב MFR ֧ i H ֽ ADM ֛ h Mnh ֖ h L ֽ איחו ֽ שעות: {ד} ו H ֨ BL Hb ֥ IA Gm-H ֛ OA Mbcr ֥ OT Tzan ֖ o ו- M ֽ hlbh ֑ n ואני ֣ sa איחו ֔ h El-H ֖ BL ואל-Mnht ֽ o: {ה} ואל-K ֥ ב ואל-Mnht ֖ o L ֣ Sa ֑ h
. אדם חוה נברא או נוצר, קין והבל – אדם וחוה – נולדו בטבעיות. ואז יום אחד, ללא שום סיבה, שני אלה “ילדים” [(באיזה גיל הם היו?, וגם מעניין באיזה גיל היו אדם וחוה ביום שהם נוצרו?) החליט להביא קרבן לאלוהים .ההתפתחות שלאחר מכן, אם כי הסיבה שלה לא ברור בכלל, ידוע
השני בהיסטוריה המקראית שהציעה את הקורבן היה צדיק חפים מפשע אשר ניצל מטביעה במבול הודות להנחיות של אלוהים. וזה שנאמר
ויב֥ב֥ן נ֛ח מִזֵב֖ח֖ח ללֽהֹהו֑ה וייִּקּ֞ח֞ה מככ֣ל֣ל | ה ‘, ה’, הגבוה ביותר, הגבוה ביותר, הגבוה ביותר, הגבוה ביותר, הגבוה ביותר, והנשגב, הנעלה, הנעלה, הנעלה, הנעלה, הנעלה, החמלה, רחום.}
(עד כאן הקטע המשובש. וחזרה למקור העברי שהוא טיוטא לא מעודכנת ולא ערוכה סופית. אלא שהזמן דוחק,המלאכה מרובה והפועל הולך עוד מעט לישון)

הקדמה כללית
חומש ויקרא, הידוע בשם “תורת כהנים”, נודע בעיקר כספר הוראה = “מדריך לעבודת הכהנים” הספר מתאר- מתרכז או מתמקד בעיקר בתפקידי הכהן “משרת הציבור”. ויש פה מעין “מעגל קסמים”. על מנת שהכהן ישרת, צריך למצא או להמציא לו צורך. כך שיש להכתיב – כלומר “לצוות” על ציבור מה לעשות כדי שיהיה לכהן מה ואיך לשרת. בשתי הפרשות הראשונות בספר, העורך נותן (מספר איך ה’ מכתיב למשה) הוראות מתי ומה יש על היחיד ו/או על הציבור להקריב.קורבן לה’. ההקרבה של הקורבן יכולה להיעשות מתוך רצון או מתוך חובה – “אדם כי יקריב??” “זאת תורת העולה — האשם ??? “נפש כי תחטא…” וכו’ –
מצד אחד יש כאלה שרוצים או שחושבים שכדאי להם, מסיבה זו או אחרת להקריב = כלומר לשרוף כליל או חלקית על המזבח בעל חיים, ומצד שני יש כאלה שצריכים (שחייבים) להקריב מכיוון שכך הכהן – אופס ה’ – אמר..
מדוע היה קיים או איך התפתח הרצון או הצורך להקריב קורבן לא-להים, תוך שימוש במזבח? מקריאת סיפורי התורה, מסתבר שהרצון להקריב הוא כנראה משהו שטבוע בנפש האדם. האם זו ההבנה שיש להגיד תודה לבורא העולם?
וכבר עיינתי בזה – והנה הראשונים להקריב היו שני האחים קין והבל, הנולדים הראשונים. לאחר הבריאה
וַיְהִ֖י מִקֵּ֣ץ יָמִ֑ים וַיָּבֵ֨א קַ֜יִן מִפְּרִ֧י הָֽאֲדָמָ֛ה מִנְחָ֖ה לַֽיהֹוָֽה: {ד} וְהֶ֨בֶל הֵבִ֥יא גַם-ה֛וּא מִבְּכֹר֥וֹת צֹאנ֖וֹ וּמֵֽחֶלְבֵהֶ֑ן וַיִּ֣שַׁע יְהֹוָ֔ה אֶל-הֶ֖בֶל וְאֶל-מִנְחָתֽוֹ: {ה} וְאֶל-קַ֥יִן וְאֶל-מִנְחָת֖וֹ לֹ֣א שָׁעָ֑ה
. אדם חוה נוצרו או נבראו, קין והבל – בני אדם וחוה – נולדו כדרך הטבע. והנה יום אחד, ללא סיבה שני “הילדים” האלה [ (באיזה גיל הם היו? ומעניין גם באיזה גיל היו אדם וחוה ביום שהם נבראו???] החליטו להביא מנחה לה’. ההתפתחות שבאה לאחר מכן, אם כי סיבתה לא ברורה כל עיקר, ידועה
השני בהיסטוריה המקראית שהקריב קורבן היה הצדיק תמים נח = שהודות להדרכת א-להים ניצל מטביעה במבול. ועליו נאמר
וַיִּ֥בֶן נֹ֛חַ מִזְבֵּ֖חַ לַֽיהֹוָ֑ה וַיִּקַּ֞ח מִכֹּ֣ל | הַבְּהֵמָ֣ה הַטְּהֹרָ֗ה וּמִכֹּל֙ הָע֣וֹף הַטָּה֔וֹר וַיַּ֥עַל עֹלֹ֖ת בַּמִּזְבֵּֽחַ: {כא} וַיָּ֣רַח יְהֹוָה֘ אֶת-רֵ֣יחַ הַנִּיחֹ֒חַ֒…
הקשר הסיבתי בין הקרבת העולה להצלת המקריב די מובנת ומתקבלת על דעת הקורא.. אבל עדיין לא ברור, למה ואיך ידע נח שיש להקריב קורבן עולה
השלישי – האדם הראשון שהחליט (או יותר נכון צווה או הודרך) לעלות לארץ כנען היה אברם, שלקראת סוף נדודיו החליט להתנחל בארץ כנען,ואז
וַיֵּרָ֤א יְהֹוָה֙ אֶל-אַבְרָ֔ם וַיֹּ֕אמֶר לְזַ֨רְעֲךָ֔ אֶתֵּ֖ן אֶת-הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את וַיִּ֤בֶן שָׁם֙ מִזְבֵּ֔חַ לַֽיהֹוָ֖ה הַנִּרְאֶ֥ה אֵלָֽיו:…
שוב הקשר הסיבתי בין בניית המזבח – שיש להניח שפרט לבנייה עצמה, כנראה הוקרב איזה קורבבן עליו – לבין ההבטחה שניתנת לאברם ברורה.
אבל שוב – איך אברם ידע על הצורך לבנות מזבח? אינטואיציה? חיקוי מתרביות אחרות? סתם הכתוב.
ומעניין שההשקעה הראשונה של אברם/אברהם הייתה בקניית חלקת קבר, בבחינת “טוב למות בעד ארצנו” (הגשמת האידיאל הציוני/משיחי)
יצחק אבינו, למרות שאפשר היה להניח שאחרי שהוא עבר את הטראומה להיות עצמו קורבן בידי אביו, הרעיון להקריב משהו לא-להים היה מעביר בו חלחלה , בכל אופן אף הוא מקבל הבטחות (באמצע הלילה) ואז
וַיֵּרָ֨א אֵלָ֤יו יְהֹוָה֙ בַּלַּ֣יְלָה הַה֔וּא וַיֹּ֕אמֶר אָֽנֹכִ֕י אֱלֹהֵ֖י אַבְרָהָ֣ם אָבִ֑יךָ אַל-תִּירָא֙ כִּֽי-אִתְּךָ֣ אָנֹ֔כִי וּבֵֽרַכְתִּ֨יךָ֙ וְהִרְבֵּיתִ֣י אֶת-זַרְעֲךָ֔ בַּֽעֲב֖וּר אַבְרָהָ֥ם עַבְדִּֽי: {כה} וַיִּ֧בֶן שָׁ֣ם מִזְבֵּ֗חַ וַיִּקְרָא֙ בְּשֵׁ֣ם יְהֹוָ֔ה….
וכך ממשיך יעקב (נכד אברהם) אחרי שהוא חולם על הסולם והמלאכים —
וַיַּשְׁכֵּ֨ם יַֽעֲקֹ֜ב בַּבֹּ֗קֶר וַיִּקַּ֤ח אֶת-הָאֶ֨בֶן֙ אֲשֶׁר-שָׂ֣ם מְרַֽאֲשֹׁתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם אֹתָ֖הּ מַצֵּבָ֑ה וַיִּצֹ֥ק שֶׁ֖מֶן עַל-רֹאשָֽׁהּ: {יט} וַיִּקְרָ֛א אֶת-שֵׁם-הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא בֵּית-אֵ֑ל וְאוּלָ֛ם ל֥וּז שֵׁם-הָעִ֖יר לָרִֽאשֹׁנָֽה: {כ} וַיִּדַּ֥ר יַֽעֲקֹ֖ב נֶ֣דֶר לֵאמֹ֑ר אִם-יִֽהְיֶ֨ה אֱלֹהִ֜ים עִמָּדִ֗י וּשְׁמָרַ֨נִי֙ בַּדֶּ֤רֶךְ הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר אָֽנֹכִ֣י הוֹלֵ֔ךְ וְנָֽתַן-לִ֥י לֶ֛חֶם לֶֽאֱכֹ֖ל וּבֶ֥גֶד לִלְבֹּֽשׁ: {כא} וְשַׁבְתִּ֥י בְשָׁל֖וֹם אֶל-בֵּ֣ית אָבִ֑י וְהָיָ֧ה יְהֹוָ֛ה לִ֖י לֵֽאלֹהִֽים: {כב} וְהָאֶ֣בֶן הַזֹּ֗את אֲשֶׁר-שַׂ֨מְתִּי֙ מַצֵּבָ֔ה יִֽהְיֶ֖ה בֵּ֣ית אֱלֹהִ֑ים וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּֽתֶּן-לִ֔י עַשֵּׂ֖ר אֲעַשְּׂרֶ֥נּוּ לָֽךְ:
ושוב, כשיעקב מנסה ” להתנחל” בשכם (לפני אונס דינה בתו –
וַיִּ֜קֶן אֶת-חֶלְקַ֣ת הַשָּׂדֶ֗ה אֲשֶׁ֤ר נָֽטָה-שָׁם֙ אָֽהֳל֔וֹ מִיַּ֥ד בְּנֵֽי-חֲמ֖וֹר אֲבִ֣י שְׁכֶ֑ם בְּמֵאָ֖ה קְשִׂיטָֽה: {כ} וַיַּצֶּב-שָׁ֖ם מִזְבֵּ֑חַ וַיִּ֨קְרָא-ל֔וֹ אֵ֖ל אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
עדיין אינטואיציה??? או המשך מסורת אבות? עד שא-להים (סוף סוף – מייד אחרי אונס דינה) מצווה את יעקב –
וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶֽל-יַֽעֲקֹ֔ב ק֛וּם עֲלֵ֥ה בֵית-אֵ֖ל וְשֶׁב-שָׁ֑ם וַֽעֲשֵׂה-שָׁ֣ם מִזְבֵּ֔חַ לָאֵל֙ הַנִּרְאֶ֣ה אֵלֶ֔יךָ בְּבָ֨רְחֲךָ֔ מִפְּנֵ֖י עֵשָׂ֥ו אָחִֽיךָ:…
עכשיו ברור (אם כי מהכתוב לא ברור אם יש א-ל אחד, או כמה) א-להים רוצה (בינתיים) עוד (ועוד) מזבחות. ואז יעקב/ישראל ובניו יורדים מצריימה וכנראה כמה מאות שנים אין מזבח ואין קורבנות, עד שמשה מטייל במדבר עם הצאן ושומע את א-להים מדבר אליו מתוך הסנה ואומר לו (בין השאר)
וּבָאתָ֡ אַתָּה֩ וְזִקְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל-מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֗יִם וַֽאֲמַרְתֶּ֤ם אֵלָיו֙ יְהֹוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י הָֽעִבְרִיִּים֙ נִקְרָ֣ה עָלֵ֔ינוּ וְעַתָּ֗ה נֵֽלְכָה-נָּ֞א דֶּ֣רֶךְ שְׁלֹ֤שֶׁת יָמִים֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְנִזְבְּחָ֖ה לַֽיהוָֹ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ:..
הכל ברור יש לזבח לה’ – כך ‘ רוצה. משה עדיין מתעקש ואז —
וַיֹּ֩אמֶר֩ יְהֹוָ֨ה ל֜וֹ ע֗וֹד הָֽבֵא-נָ֤א יָֽדְךָ֙ בְּחֵיקֶ֔ךָ וַיָּבֵ֥א יָד֖וֹ בְּחֵיק֑וֹ וַיּ֣וֹצִאָ֔הּ וְהִנֵּ֥ה יָד֖וֹ מְצֹרַ֥עַת כַּשָּֽׁלֶג:
וזה מעין קשר לפרשתנו – פרשת מצורע. המשך לפרשת תזריע עם התיאור הנרחב של סימני הצרעת
לפני שבוע קראנו (בנוסף לטומאת אישה יולדת) על נגע הצרעת באדם ובבגד. השבוע אנחנו ממשיכים לקרא על האיש הצרוע ובנוסף גם על הנזיר הזב והזבה ועוד (עיון להלן)
רק מעניין ריבוי הפרטים על הצרעת (אולי גם תיאור הנזיר, והזבים וכדו’ לעיון נפרד)
(ונזכור שבמרבית השנים – שהן שים לא מעוברות, פרשות תזריע מצורע נקראות ברצף)
בפרשת תזריע – פרק יג מכיל 59 פסוקים עם פטרי פרטים על צרעת האדם והבגד.
השבוע – פרשת מצורע פרק יד – מכיל 57 פסוקים וכולל פרטים על מצורע שנרפא, ועל צרעת הבית.
נראה שכותב פרטים אלה, היה בעל ידע מורחב בנושא. האם הוא או מישהו מקורב אליו היה חולה צרעת שנרפא? האם מחלת הצרעת הייתה נפוצה בזמנו?
אם נשים לב למקומות בהם מוזכרת הצרעת בתנ”ך, נראה שפרט לכתוב בתורה, בעיקר בספר ויקרא, סיפורים על מצורעים מופיעים רק במלכים ב’ ודברי הימים,
האם זו הוכחה כלשהי על זה שהתרה נכתבה/נערכה בתקופת מלכי יהודה?
הסיפור על נעמן – מלכים ב’ פרק ה
וְהָאִישׁ, הָיָה גִּבּוֹר חַיִל–מְצֹרָע. ב וַאֲרָם יָצְאוּ גְדוּדִים, וַיִּשְׁבּוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה קְטַנָּה; וַתְּהִי, לִפְנֵי אֵשֶׁת נַעֲמָן. ג וַתֹּאמֶר, אֶל-גְּבִרְתָּהּ, אַחֲלֵי אֲדֹנִי, לִפְנֵי הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן; אָז יֶאֱסֹף אֹתוֹ, מִצָּרַעְתּוֹ. ..
ועל 4 אנשים מצורעים, מלכים ב פרק ז
וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים, פֶּתַח הַשָּׁעַר; וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה, עַד-מָתְנוּ. ב ז,ד אִם-אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר, וָמַתְנוּ שָׁם, וְאִם-יָשַׁבְנוּ פֹה, וָמָתְנוּ;
או הסיפור עלהמלך עזריה (עוזיה) מלגים ב’ פרק טו
וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי יְהוָה, כְּכֹל אֲשֶׁר-עָשָׂה, אֲמַצְיָהוּ אָבִיו. ב טו,ד רַק הַבָּמוֹת, לֹא-סָרוּ: עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים, בַּבָּמוֹת. ב טו,ה וַיְנַגַּע יְהוָה אֶת-הַמֶּלֶךְ, וַיְהִי מְצֹרָע עַד-יוֹם מֹתוֹ, וַיֵּשֶׁב, בְּבֵית הַחָפְשִׁית;
(מעניין מה אמרו חז”ל, על מחלת המלך???)
נזכור גם שמרים אחות משה לקתה אף היא בצרעת,(משהו גנטי??? אח ואחות לוקים בצרעת) ומחלתה נמשכה שבוע ימים והיא נרפאה – פרשת בהעלותך —
וְהֶֽעָנָ֗ן סָ֚ר מֵעַ֣ל הָאֹ֔הֶל וְהִנֵּ֥ה מִרְיָ֖ם מְצֹרַ֣עַת כַּשָּׁ֑לֶג וַיִּ֧פֶן אַֽהֲרֹ֛ן אֶל-מִרְיָ֖ם וְהִנֵּ֥ה מְצֹרָֽעַת… שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וְאַחַ֖ר תֵּֽאָסֵֽף: {טו} וַתִּסָּגֵ֥ר מִרְיָ֛ם מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְהָעָם֙ לֹ֣א נָסַ֔ע עַד-הֵֽאָסֵ֖ף מִרְיָֽם:
ומעניינת האזהרה, מתוך חומש דברים פרק כד
הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע-הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד, וְלַעֲשׂוֹת: כְּכֹל אֲשֶׁר-יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם–תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת. זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.
(ומתי לדעת החוקרים, נכתב ספר דברים? מעניין שאירוע מרים נשאר בזכרון הלאומי)
והמשותף לצרעת (אישה יולדת, נזיר והזבים, = שכולם מביאים קורבנות עם סיום ה”אירוע” -הארכתי עם “היסטורית” המזבחות והקורבנות והצרעת במקרא – אז לפרשתנו

פסוקי השבוע

וְרָאָה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְהִנֵּ֛ה נִרְפָּ֥א
אֽוֹ-הֶחְתִּ֤ים בְּשָׂרוֹ֙
וְאִ֕ישׁ כִּֽי-תֵצֵ֥א מִמֶּ֖נּוּ
וְאִ֕ישׁ כִּֽי-תֵצֵ֥א מִמֶּ֖נּוּ

ערב שבת שלום

פתיחה
בשבוע שעבר,קראנו הרבה על סוגי צרעת, במיוחד על שיטת האבחון
לרענון, סיכום תוכן הפרשה מתוך
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%A8 % D7% A2
פָּרָשַׁת מְצֹרָע היא פרשת השבוע החמישית בספר ויקרא. הפרשה עוסקת כולה בדיני טומאה וטהרה, ויש הקוראים לה בלשון נקייה פרשת טהרות או פרשת זאת תהיה.
הפרשה עוסקת כולה בדיני טומאה וטהרה:
חלקה הראשון ממשיך את העיסוק בדיני נגע הצרעת שהתחיל בפרשה הקודמת. תחילת הפרשה עוסקת בדרכי ההיטהרות מן הצרעת ובקורבנות שעל המצורע להביא.
לאחר מכן מופיע תיאור של צרעת הבית.
בחלק האחרון מתוארות טומאת הזב והזבה, טומאת קרי ודיני הנידה.
בפרשה מופיעות שלוש מתוך ארבע טומאות המצריכות קורבן לאחר הטבילה: מצורע, זב וזבה. כמו כן, מופיעות חמש מתוך שש טומאות היוצאות מגוף האדם. הטומאה החסרה בשני המקרים היא יולדת, המופיעה בפרשה הקודמת.
הסבר נוסף על הטומאה הנזכרת בפרשת תזריע + מצורע ניתן במאמר שדן בשאלה – האם שצי הפרשות – תזריע + מצורע הן יחידה אחת או שתיים –
https://www.etzion.org.il/he /% D7% A7% A7% A7% D7% A7% D7% A7% D7% A7% D7% A7% D7% A7% 9C% D7% 99% D7% 9A-% D7% 94% D7% 98% D7% 94% D7% A8% D7% 94
… השאלה שלנו היא מהו המכנה המשותף לטומאה המופיעה בפרשת תזריע ולפר, המצדיקים את ההגדרה כיחידה עצמאית.
ב. ארבעה מחוסרי כפרה
נדמה לי, שניתן למצוא תשובה לשאלה זו במשנה בכריתות:
“ארבעה מחוסרי כפרה… ואלו הן מחוסרי כפרה: הזב, והזבה, והיולדת, והמצורע” (כריתות ח:)
בדרך כלל, די לנו בטבילה על מנת להיטהר, מלבד טהרה מטומאת מת המחייבת גם הזאת מי חטאת מפרה האדומה. משנה זו, מציינת רשימה של ארבעה מחוסרי כפרה, דהיינו המחייבות קרבן על מנת להגיע לרמת הטהרה המתירה אכילת בשר קרבנות וכניסה למקדש. רשימה זו של מחוסרי כפרה תואמת את הטומאות השונות המופיעות ביחידת תזריע-מצורע.
אמנם, יש בפרשות תזריע ומצורע מקרים בהם טהרה מלאה מושגת על ידי טבילה לבדה, כגון קרי ונדה. לאמיתו של דבר, התורה אפילו מציינת מקרים של צרעת שאינן דורשות יותר מאשר טבילה. לדוגמא, אדם שמראה נגע לכהן והוסגר לשבוע, ולאחר השבוע הכהן מטהרו, אין זה משום ספק צרעת שהתברר כטהור. דבר זה הוא נגע צרעת ברמה נמוכה יותר, המוכנה בפי חז”ל “מצורע מוסגר” (מגילה ח:). צרעת קלושה זו מחייבת טהרה על ידי טבילה, כפי שנאמר:
“וראה הכהן אותו ביום השביעי שנית והנה כהה הנגע ולא פשה הנגע בעור וטהרו הכהן מספחת הוא וכבס בגדיו וטהר” (ויקרא י”ג, ו’)
כעין זה מצאנו בטומאת זב, שזב שראה שלוש ראיות חייב בקרבן, ואילו זב שראה שתי ראיות צריך טבילה ואינו זקוק לקרבן.
ברור שאזכור רמות נמוכות של טומאת זב וצרעת שאינן מחייבות קרבן, אינו סותר את הנחתנו שיחידת תזריע-מצורע עוסקת במחוסרי כפרה. כך יש להתייחס גם להופעת קרי ונדה, הדומות לזב וזבה, כמעין לוויינים ביחידת מחוסרי כפרה.
כיצד ניתן להבין את הדרישה לקרבנות כדי להתיר אכילת קדשים וכניסה למקדש? האם הקרבנות הם חלק מתהליך הטהרה וכל עוד שלא הקריבם נשארה רמה נמוכה של טומאה, או שמא הקרבנות הם חיוב נפרד, ואינם חלק מתהליך הטהרה.
ולמעוניינים לשמוע סיכום קצר של פרשת השבוע, ניתן להאזין ב –
https://www.youtube.com/watch?v=Ht92SMFnKEQ
(להאזנה)

נושאים ופסוקים לקריאה נוספת

זֹ֤את תִּֽהְיֶה֙ תּוֹרַ֣ת הַמְּצֹרָ֔ע…וְהוּבָ֖א אֶל-הַכֹּהֵֽן:
טיפול המצורע מוביל שתי דרכים, כניסה ויציאה
— המצורע נכנס הסגר – פרשת תזריע
— המצורע נרפא וחוזר לחיות כאדם מן השורה – פרשת מצורע
מי שאחראי לתהליכים שעוברים על המצורע הוא הכהן
מרגע שהכהן מחליט שהמצורע נרפא , נדרשת סדרה ארוכה של פעולות – שהן לפי המקרא
מה הן פעולות הכהן על פי התנ”ך
וְיָצָא֙ הַכֹּהֵ֔ן אֶל-מִח֖וּץ לַֽמַּֽחֲנֶ֑ה וְרָאָה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְהִנֵּ֛ה נִרְפָּ֥א נֶֽגַע-הַצָּרַ֖עַת מִן-הַצָּרֽוּעַ: {ד} וְצִוָּה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְלָקַ֧ח לַמִּטַּהֵ֛ר שְׁתֵּֽי-צִפֳּרִ֥ים חַיּ֖וֹת טְהֹר֑וֹת וְעֵ֣ץ אֶ֔רֶז וּשְׁנִ֥י תוֹלַ֖עַת וְאֵזֹֽב: {ה} וְצִוָּה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְשָׁחַ֖ט אֶת-הַצִּפּ֣וֹר הָֽאֶחָ֑ת אֶל-כְּלִי-חֶ֖רֶשׂ עַל-מַ֥יִם חַיִּֽים: {ו} אֶת-הַצִּפֹּ֤ר הַֽחַיָּה֙ יִקַּ֣ח אֹתָ֔הּ וְאֶת-עֵ֥ץ הָאֶ֛רֶז וְאֶת-שְׁנִ֥י הַתּוֹלַ֖עַת וְאֶת-הָֽאֵזֹ֑ב וְטָבַ֨ל אוֹתָ֜ם וְאֵ֣ת | הַצִּפֹּ֣ר הַֽחַיָּ֗ה בְּדַם֙ הַצִּפֹּ֣ר הַשְּׁחֻטָ֔ה עַ֖ל הַמַּ֥יִם הַֽחַיִּֽים: {ז} וְהִזָּ֗ה עַ֧ל הַמִּטַּהֵ֛ר מִן-הַצָּרַ֖עַת שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וְטִ֣הֲר֔וֹ וְשִׁלַּ֛ח אֶת-הַצִּפֹּ֥ר הַֽחַיָּ֖ה עַל-פְּנֵ֥י הַשָּׂדֶֽה: {ח} וְכִבֶּס֩ הַמִּטַּהֵ֨ר אֶת-בְּגָדָ֜יו וְגִלַּ֣ח אֶת-כָּל-שְׂעָר֗וֹ וְרָחַ֤ץ בַּמַּ֨יִם֙ וְטָהֵ֔ר וְאַחַ֖ר יָב֣וֹא אֶל-הַֽמַּֽחֲנֶ֑ה וְיָשַׁ֛ב מִח֥וּץ לְאָֽהֳל֖וֹ שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים: {ט} וְהָיָה֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁבִיעִ֜י יְגַלַּ֣ח אֶת-כָּל-שְׂעָר֗וֹ אֶת-רֹאשׁ֤וֹ וְאֶת-זְקָנוֹ֙ וְאֵת֙ גַּבֹּ֣ת עֵינָ֔יו וְאֶת-כָּל-שְׂעָר֖וֹ יְגַלֵּ֑חַ וְכִבֶּ֣ס אֶת-בְּגָדָ֗יו וְרָחַ֧ץ אֶת-בְּשָׂר֛וֹ בַּמַּ֖יִם וְטָהֵֽר: {י} וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י יִקַּ֤ח שְׁנֵֽי-כְבָשִׂים֙ תְּמִימִ֔ם וְכַבְשָׂ֥ה אַחַ֛ת בַּת-שְׁנָתָ֖הּ תְּמִימָ֑ה וּשְׁלֹשָׁ֣ה עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֤לֶת מִנְחָה֙ בְּלוּלָ֣ה בַשֶּׁ֔מֶן וְלֹ֥ג אֶחָ֖ד שָֽׁמֶן: {יא} וְהֶֽעֱמִ֞יד הַכֹּהֵ֣ן הַֽמְטַהֵ֗ר אֵ֛ת הָאִ֥ישׁ הַמִּטַּהֵ֖ר וְאֹתָ֑ם לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: {יב} וְלָקַ֨ח הַכֹּהֵ֜ן אֶת-הַכֶּ֣בֶשׂ הָֽאֶחָ֗ד וְהִקְרִ֥יב אֹת֛וֹ לְאָשָׁ֖ם וְאֶת-לֹ֣ג הַשָּׁ֑מֶן וְהֵנִ֥יף אֹתָ֛ם תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה: {יג} שני וְשָׁחַ֣ט אֶת-הַכֶּ֗בֶשׂ בִּ֠מְק֠וֹם אֲשֶׁ֨ר יִשְׁחַ֧ט אֶת-הַֽחַטָּ֛את וְאֶת-הָֽעֹלָ֖ה בִּמְק֣וֹם הַקֹּ֑דֶשׁ כִּ֡י כַּֽ֠חַטָּ֠את הָֽאָשָׁ֥ם הוּא֙ לַכֹּהֵ֔ן קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הֽוּא: {יד} וְלָקַ֣ח הַכֹּהֵן֘ מִדַּ֣ם הָֽאָשָׁם֒ וְנָתַן֙ הַכֹּהֵ֔ן עַל-תְּנ֛וּךְ אֹ֥זֶן הַמִּטַּהֵ֖ר הַיְמָנִ֑ית וְעַל-בֹּ֤הֶן יָדוֹ֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל-בֹּ֥הֶן רַגְל֖וֹ הַיְמָנִֽית: {טו} וְלָקַ֥ח הַכֹּהֵ֖ן מִלֹּ֣ג הַשָּׁ֑מֶן וְיָצַ֛ק עַל-כַּ֥ף הַכֹּהֵ֖ן הַשְּׂמָאלִֽית: {טז} וְטָבַ֤ל הַכֹּהֵן֙ אֶת-אֶצְבָּע֣וֹ הַיְמָנִ֔ית מִן-הַשֶּׁ֕מֶן אֲשֶׁ֥ר עַל-כַּפּ֖וֹ הַשְּׂמָאלִ֑ית וְהִזָּ֨ה מִן-הַשֶּׁ֧מֶן בְּאֶצְבָּע֛וֹ שֶׁ֥בַע פְּעָמִ֖ים לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה: {יז} וּמִיֶּ֨תֶר הַשֶּׁ֜מֶן אֲשֶׁ֣ר עַל-כַּפּ֗וֹ יִתֵּ֤ן הַכֹּהֵן֙ עַל-תְּנ֞וּךְ אֹ֤זֶן הַמִּטַּהֵר֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל-בֹּ֤הֶן יָדוֹ֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל-בֹּ֥הֶן רַגְל֖וֹ הַיְמָנִ֑ית עַ֖ל דַּ֥ם הָֽאָשָֽׁם: {יח} וְהַנּוֹתָ֗ר בַּשֶּׁ֨מֶן֙ אֲשֶׁר֙ עַל-כַּ֣ף הַכֹּהֵ֔ן יִתֵּ֖ן עַל-רֹ֣אשׁ הַמִּטַּהֵ֑ר וְכִפֶּ֥ר עָלָ֛יו הַכֹּהֵ֖ן לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה: {יט} וְעָשָׂ֤ה הַכֹּהֵן֙ אֶת-הַ֣חַטָּ֔את וְכִפֶּ֥ר עַל-הַמִּטַּהֵ֖ר מִטֻּמְאָת֑וֹ וְאַחַ֖ר יִשְׁחַ֥ט אֶת-הָֽעֹלָֽה: {כ} וְהֶֽעֱלָ֧ה הַכֹּהֵ֛ן אֶת-הָֽעֹלָ֥ה וְאֶת-הַמִּנְחָ֖ה הַמִּזְבֵּ֑חָה וְכִפֶּ֥ר עָלָ֛יו הַכֹּהֵ֖ן וְטָהֵֽר:
הכהן עובד קשה ויש להניח שכהן מתחיל עובר איזה שיעור או יותר ללמוד מה לעשות, מתרגל ועובר איזו בחינה וכו’.
(כמה זמן זה לוקח? בנראה כמה שעות או ימים)
ומתוך
https://mida.org.il/2018/04/13/7% /
צמד הפרשות שאליהן הגענו בסדר הקריאה מרבות לעסוק בהיבטים רבים ומגוונים של טומאות האדם, הקשורות במערכת ההולדה ואברי-המין, אך יותר מכולם האריכה התורה בדיני-הצרעת. התורה מקדישה להם למעלה ממאתיים פסוקים המתארים כמעט כל אספקט אפשרי. אבל מה מיוחד כל כך בצרעת?
ראשית – הצרעת היא מחלה. אמנם בניגוד למחלה מודרנית, אין לה גורם מובחן ולא סדרת סימפטומים קבועה. נגע-צרעת יכול להתחיל הן בשחין והן בכוויה, ואף במחלת-עור אחרת: “שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת – וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת” (ויקרא יג, ב). הנגע גם לא חייב להופיע כמחלת-עור – לעתים הנגע מופיע דווקא בשיער, עד שבאופן מפתיע, התורה נצרכת לומר במפורש שנשירת-שיער אינה נגע: “וְאִישׁ כִּי יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ – קֵרֵחַ הוּא, טָהוֹר הוּא” (שם, מ). אולם בניגוד למחלות-גוף אחרות שעשויות להיתפס כטומאה (זיבה, לדוגמה), התורה מלמדת לא רק על נגעי-גוף אלא גם על נגעי-בגד ואפילו נגעי-בית – תופעות פלאיות, כימיות או פיזיקליות, הקשורות בצבע הבגדים וקירות הבית.
הן במקרא והן בסביבתו האלילית רווחה האמונה כי המחלות – כל המחלות – הן תוצאה של התערבות אלוהית בחיי האדם. הכנענים והפיניקים, למשל, ייחדו את התפקיד של הטלת מגפות לאל רֶשֶׁף, שחיבב במיוחד דֶבֶר אך לא נמנע גם מהטלת מחלות אחרות….
כיוון אחר, בטקסטים אכדיים ממסופוטמיה, מזכיר יותר את הצרעת שלנו: במסופוטמיה הייתה מוכרת מחלת-עור בשם סַחַרְשׁוּבּוּ, שנבחנה גם היא על פי צבעיה והיא מתוארת בטקסטים רפואיים כ”ידו של סין”, אל הירח האשורי-בבלי. המילה “סַחַרְשׁוּבּוּ” מגיעה מהשפה השׁוּמֶרית ומשמעותה המילולית “מכוסה בעפר”. מספר חוקרים הצביעו על הדמיון למכת השחין במצרים, שהוטלה על ידי השלכת פיח-כבשן “לְאָבָק עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם” (שמות ט, ט). תפיסה זו בדבר מקורן של המחלות, והצרעת במיוחד, משתקפת גם מקרבן האשם שעל המצורע להקריב לטהרתו. קרבן האשם, המגלם אשמה או חטא, מצביע על כך שהמצורע קיבל את מחלתו מאת ה’ על אשמה מסוימת, וחלק מתהליך הריפוי והטיהור דורש גם כפרה….
אם המחלות מגיעות מאת האל, אזי הדרך להסירן, לכפר עליהן ולהיטהר מהן, עוברת דרכו ודרך נציגיו ומשרתיו – הכהנים. תפקידם המרכזי של הכהנים בנגע-הצרעת מעוגן במבנה הפנימי של הפרשות, שלכל אורכן מתוארות כסדרת הוראות המכוונת לא אל האיש המנוגע, כי אם אל הכהן (ויקרא יג, ב-ח):
אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ … לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן… וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע… וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן… וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן… וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן…
יש לדייק – תפקידו המיוחד של הכהן לא מוגבל לתהליך ההיטהרות, כפי שהוא מוגדר בטומאות אחרות: בטומאת-מת, למשל, הכהן הוא שמכין את אמצעי הטהרה – אפר החטאת (במדבר יט, א-ז); בטהרת הזב, הזבה היולדת – הכהנים הם שמקריבים את הקרבנות החותמים את ההיטהרות; גם טיהור המקדש מתבצע על ידי הכהנים, בתהליך ששיאו מתרחש בעבודת יום הכיפורים – “כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם” (ויקרא טז, ל).
כאן בנגעי הצרעת, לעומת זאת, מקבל הכהן תפקיד ייחודי – הוא לא רק המטהר, אלא גם המטמא; הכהן הוא המאבחן, הקובע את מצבה של הטומאה. ההוראות הפרטניות שבתורה קשורות, אפוא, לתפקיד הייחודי של הכהן בנגעים – הסמכות לְטַמֵּא. הכהן הוא המוסמך לקבוע את מצב-הנגע על בסיס “ראייה” – כלומר מעקב על התפתחות הנגע. ההחלטה אם לטמא את הנגע מיד או להסגיר אותו לבדיקה בהמשך נתונה בידו של הכהן, והוא המבצע את הבדיקה (שעשויה להישנות) – אם חל שינוי בנגע לטהרה או לטומאה.
חז”ל העצימו כל כך את התפקיד הפורמלי של הכהן עד שקבעו כי הכהן הוא שנדרש להכריז על הנגע כטמא גם כאשר אינו מסוגל לאבחן אותו בכוחות עצמו ואינו אלא “חותמת-גומי” עבור מומחה שאינו-כהן (משנה נגעים ג, א):
הכל כשרים לראות את הנגעים, אלא שהטומאה והטהרה בידי כהן. אומרים לו אמור טמא, והוא אומר טמא. אמור טהור, והוא אומר טהור.(ע”כ)

וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפּּרִים חַיּוֹת
קרבן שתי צפורים מופיע מספר פעמים בסדרת הקורבנות, האם יש לזה משמעות מיוחדת? מאמר שנותן הסבר תלמודי לשאילה זו ניתן ב –
http://dvar-tora.co.il/mamr.aspx?id=2012
(הציטוט מהמאמר מופיע משובש. מומלץ לקריאה)
והסבר אחר ניתן ב-
http://www.yk8.org.il/rec/411-%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%A8% D7% A7% D7% A9% D7% A9% D7% 95% D7% 91% D7% AA% D7% 95-% D7% A9% D7% 9C-% D7% 94% D7% 9E% D7% A6 % D7% 95% D7% A8% D7% A2
… כן מסביר אור החיים בתחילת הפרשה שכאשר באה על האדם מחלת הצרעת הוא עלול לפרש אותה כמחלה טבעית שבאה לאדם מסיבה פסיכולוגית של עצב וצרות הלב והרפואה הטבעית לכך היא הרחקה מהעצב ועשיית מעשים שמשמחים את האדם. וכדי ללמד את האדם שהצרעת באה בגלל לשון הרע דווקא התורה ציוותה עליו לעשות בדיוק את ההפך- להסתגר ולשבת בודד ולעשות מעשים של אבלים. וכאשר יגלה שדווקא ע”י מעשים אלה שהם לכאורה היפך הרפואה – מתרפא מצרעתו, ידע שהנגע בא אליו בגלל שדיבר לשון הרע. זאת אומרת שכל התהליך שעובר המצורע אינו תהליך טבעי שעובר אדם שחולה במחלה טבעית. השינוי איננו שינוי מאדם חולה לאדם בריא אלא שינוי מאדם טמא לאדם טהור. מי שמטפל בו אינו רופא או אדם חכם, אלא כהן – “והובא אל הכהן”. כיוון שכן, צריך לבחון כיצד השלבים שעובר המצורע הינם שלבים בתהליך של כפרה ותשובה. ניתן לראות שהתהליך מורכב משני שלבים עיקריים: שלב ראשון שמטרתו העבר- הזכרת חטאו של המצורע והתעסקות בגורמי המחלה. ושלב שני שמטרתו העתיד- תיקון החטא והחזרתו של המצורע אל מצבו הנורמלי.
שלב ראשון: זיכרון העבר. המצורע, כאמור, מובא אל הכהן. מדוע דווקא כהן?
מסביר הספורנו (יג, ה) “שגזירת הכתוב שלא תהיה טומאת נגעים וטהרתן אלא ע”פ כהן כי שפתי כהן ישמרו דעת ויוכל המנוגע לפשפש במעשיו ויתפלל על עצמו, ויתפלל גם הכהן עליו…” – הכהן כמורה רוחני יגרום למצורע לפשפש במעשיו ולחשוב על מה שעשה וכן יתפלל עליו.
זאת ועוד, המצורע צריך להשמיע שהוא טמא כדי שיפרשו ממנו. ויש כאן מידה כנגד מידה. הוא טימא אחרים בפיו ועכשיו מכריז על עצמו טמא…..
שלב שני: אחרי כל תקופת ההסגרה שבה היה המצורע טמא מתחיל שלב הטהרה. כאן כבר מתעסקים בתיקון ובהחזרתו של המצורע אל מצבו הנורמלי:
“ולקחו למיטהר שתי ציפורים חיות טהורות, ועץ ארז ושני תולעת ואזוב”. האברבנאל מסביר שארבעת הדברים הללו, מטרתם החזרת המצב הגשמי והרוחני של המצורע לקדמותו, שהרי למצורע יש הפסד בארבעה דברים: 1. בשרו מת וללא תחושה. 2. לחות וריקבון. 3. חיוורון. 4. גופו מסריח. והמצורע ג”כ מורחק בשתי בחינות – מתרחק מבני אדם ומתרחק ממקדש ה’ וכנגד זה צריך שתי טהרות. הטהרה הראשונה היא הטהרה הגשמית מארבעת הדברים דלעיל שהם הפסדים גשמיים: 1. שתי ציפורים חיות טהורות כנגד זה שבשרו שב לחיות. 2. עץ ארז – כמו שעץ ארז עמיד ומאריך ימים כך המצורע מבריא מחוליו. 3. שני תולעת – צבע אדום על חזרת צבעו הטבעי. 4. אזוב – להראות שאין בו סרחון כלל.
והטהרה השניה היא הטהרה הרוחנית ע”י הקורבן שמכפר על חטאו.
שילוח הציפור הוא גם כן מעשה שמסמל את טהרתו ושיבתו למצבו הנורמלי הקודם של המצורע. כמו שמפריח את הציפור כך תפרח ממנו הצרעת וכמו שעד עכשיו היה כמו ציפור בודד ואסור היה לו לבוא במגע עם שאר בני אדם – עכשיו מותר לו לבוא עם חבריו כמו הציפור שהייתה קשורה ועכשיו משולחת ומותרת לבוא עם חברותיה.(ע”כ)
שלב שני: אחרי כל תקופת ההסגרה שבה היה המצורע טמא מתחיל שלב הטהרה. כאן כבר מתעסקים בתיקון ובהחזרתו של המצורע אל מצבו הנורמלי:
“ולקחו למיטהר שתי ציפורים חיות טהורות, ועץ ארז ושני תולעת ואזוב”. האברבנאל מסביר שארבעת הדברים הללו, מטרתם החזרת המצב הגשמי והרוחני של המצורע לקדמותו, שהרי למצורע יש הפסד בארבעה דברים: 1. בשרו מת וללא תחושה. 2. לחות וריקבון. 3. חיוורון. 4. גופו מסריח. והמצורע ג”כ מורחק בשתי בחינות – מתרחק מבני אדם ומתרחק ממקדש ה’ וכנגד זה צריך שתי טהרות. הטהרה הראשונה היא הטהרה הגשמית מארבעת הדברים דלעיל שהם הפסדים גשמיים: 1. שתי ציפורים חיות טהורות כנגד זה שבשרו שב לחיות. 2. עץ ארז – כמו שעץ ארז עמיד ומאריך ימים כך המצורע מבריא מחוליו. 3. שני תולעת – צבע אדום על חזרת צבעו הטבעי. 4. אזוב – להראות שאין בו סרחון כלל.
והטהרה השניה היא הטהרה הרוחנית ע”י הקורבן שמכפר על חטאו.
שילוח הציפור הוא גם כן מעשה שמסמל את טהרתו ושיבתו למצבו הנורמלי הקודם של המצורע. כמו שמפריח את הציפור כך תפרח ממנו הצרעת וכמו שעד עכשיו היה כמו ציפור בודד ואסור היה לו לבוא במגע עם שאר בני אדם – עכשיו מותר לו לבוא עם חבריו כמו הציפור שהייתה קשורה ועכשיו משולחת ומותרת לבוא עם חברותיה (ע”כ)
הזמן ממשיך בשלו, וגם אני ממשיך בעייפותי, ובזריחה או טו טו בעבר האפק מתקרבת – אז אסיים להפעם, בשבת הבאה אין פרשת שבוע, אולי יזדמן לי ללמוד מה קרה עם התרגום לאנגלית)
שבת שלום
שבוע טוב
חג פסח עליז
להת

Leave a Reply