From:
Date: Sun, Apr 28, 2019 at 6:02 PM
Subject: אחרי מות…ואחרי כן יבוא…למען אשר יביאו
To:
הארה – השבת מתחיל קצת “בלגן”. בישראל קוראים את פרשת אחרי מות. בגולה הדווייה קוראים “עשר תעשר” – הקריאה לשמיני של פסה שחל בשבת.
אבדוק מתי יחול איזון/סנכרון מחדש בין ישראל לחו”לעיונים קודמים
תשע”ד- אחרי מות
http://toratami.com/?p=133
(על: מתי התחיל יום כיפור? – המשך ותיקון להלן)תשע”ד – קדושים
http://toratami.com/?p=135תשע”ה אחרי מות + קדושים
http://toratami.com/?p=379
(על אי הסדר במצוות ובסיפורים, מספר הכהנים הגדולים ששירתו בבתי המקדש, בזאת יבא אהרן, ואיש אשר ישחט… מחוץ למחנה, גילוי עריות, שמירת מגע, הנותן מזרעו למולך, שפחה חרופה)
תשע”ו
http://toratami.com/?p=563
(על: למה ה’ לא מדבר ישירות עם אהרן, אין ניחום אבלים, אין על אלישבע, מיתת צדיקים בגיל פחות מ – 20, ולמה דווקא כאן מצוות יום כיפור, על שני השעירים גורלות, וכל אדם לא יהיה באהל מועד, לעזאזל,איש עתי, כיסוי דם)אחרי מות + קדושים תשע”ז
http://toratami.com/?p=763
פרשות – אחרי מות + קדושים
http://toratami.com/?p=981
פסוקים מההפטרה
הַקְּרֹב֛וֹת וְהָרְחֹק֥וֹת מִמֵּ֖ךְ יִתְקַלְּסוּ־בָ֑ךְ טְמֵאַ֣ת הַשֵּׁ֔ם רַבַּ֖ת הַמְּהוּמָֽה
לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה יַ֛עַן הֱי֥וֹת כֻּלְּכֶ֖ם לְסִגִ֑ים לָכֵן֙ הִנְנִ֣י קֹבֵ֣ץ אֶתְכֶ֔ם אֶל־תּ֖וֹךְ יְרוּשָׁלִָֽם
חידון השבוע
כמה פעמים מוזכר השם “אהרן” בפרשתנו?
איזהו הפסוק המוזר ביותר בפרשה?
(למבוגרים/ות בלבד) מהאסור לגברים ומותר לנשים?
הקדמה כללית
מזה כ – 5 שבועות שאנחנו קוראים על קורבנות רשות וחובה, כמעט ללא הפסק. הרבה קורבנות פורטו בפרשות ויקרא -צו- שמיני- תזריע- מצורע – קורבן אחר קורבן, והרשימה עדיין גדלה והולכת (ותסתיים בפרשת פנחס בעוד מספר חודשים).
מתוך מאמר המפרט את סוגי הקורבנות ב –
https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=קרבנות
סוגי הקורבנות
הקורבנות מתחלקים לחמישה סוגים עיקריים:
עולה – קורבן שכולו עולה לשמיים, ולא אוכלים ממנו כלל. אך רוב הקורבנות כן נאכלים ורק אימוריהם מוקטרים.
חטאת – הקורבן שמביאים על רוב החטאים, רובם הם ששגג בחטא שדינו כרת במזיד. חטאת היא הקורבן היחיד שמחולק לחטאות פנימיות (דמן ניתן בהיכל, ואינן נאכלות) וחטאות חיצוניות (דמן ניתן על המזבח החיצון, וכן נאכלות, כרוב הקורבנות). חטאת חיצונה היא הקורבן היחיד שנותנים מדמו ארבע מתנות על ארבע קרנות של המזבח החיצון (ברוב הקורבנות נותנים שתי מתנות שהן ארבע).
אשם – קורבן שמביאים על חטאים מסוימים, רובם במזיד.
שלמים- הקורבן היחיד שהוא (בדרך כלל) קודשים קלים (ולכן שחיטתו וקבלת דמו בכל העזרה ונאכל בכל ירושלים לכל אדם), שאר הקורבנות הם קודשי קודשים (ולכן שחיטתם וקבלת דמם רק בצפון העזרה ונאכלים רק לפנים מן הקלעים לכוהנים זכרים). כמו כן הוא הקורבן היחיד שנאכל לשני ימים ולילה, שאר הקורבנות נאכלים ליום ולילה עד חצות.
מנחה – הקורבן היחיד שהוא מן הצומח, שאר הקורבנות הם מן החי ולכן נקראים “זבחים”.
(ע”כ. מומלץ)
ומחקר נרחב בנושא ” ההיבט הכלכלי של קרבנות הציבור במקדש” ניתן ב –
http://asif.co.il/?wpfb_dl=2005
(מומלץ למי שיש לו/ה זמן ועניין בנושא)
….. טבלה מס’ 1″ – (במחקר לעיל) :הצריכה השנתית של הבהמות והנסכים הנלווים להם בקורבנות הציבור במקדש”. ….
סה”כ תצרוכת שנתית – פרים = 114 אילים = 39 כבשים = 1,524 שעירים + 33 ובנוס, 1,103 עשרונים סולת ( 457.2סאים ) 345 הין שמן ו – 345 הין יין
. (סאה = ??? – ) למעוניינים במידות אורך, נפח בתקופת התנ”ך, ניתן לעין ב –
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%A9%D7%99%D7%9E%D7%AA_%D7%9E%D7%99%D7%93%D7%95%D7%AA,%D7%A9%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D%D7%95%D7%9E%D7%A9%D7%A7%D7%9C%D7%95%D7%AA_%D7%91%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%94
(קצת הרבה גלשתי, אבל הנושא של מידות ומדידות בתנ”ך מעניין – אותי לפחות)
בין הציוויים השונים (והחוזרים על עצמם )על הקרבת קורבנות היה מרשים אם לא קצת מפליא לקרא (פעמיים = על הציווי בפרשת תצווה ועל הביצוע בפרשת שמיני) על שבעת ימי המילואים בטקס הקדשת המשכן ו – 5 כהניו, טקס בו שחטו כל יום פר ושני אלים, ועל העברת ההקרבה מידי המנהיג נשה לידי אחיו -אהרן הכהן הגדול ביום השמיני. מתוך –
https://www.etzion.org.il/he/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%99-%D7%A9%D7%91%D7%A2%D7%AA-%D7%99%D7%9E%D7%99-%D7%94%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%94%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%99
….
טקס שבעת ימי המילואים
כדי לקדש את המשכן נערך בכל אחד משבעת ימי המילואים התהליך הזה (ח; יד-כד
א. משה מזה משמן המשחה על המשכן, על הכלים, על הכוהנים ועל בגדי הכהונ*ה (ראה ח; ה-יג
ב. מקריבים שלושה קרבנות:
1) פר – חטאת; מזים מן הדם על המזבח (למעלה.
2) איל – עולה; מזים מן הדם על המזבח (למטה).
3) איל – מילואים; מזים מן הדם על הכוהנים.
בעוד שלקידוש המשכן וכליו די במשיחה בשמן המשחה (א), דרוש לקידוש המזבח והכוהנים תהליך נוסף (ב). יתר על כן: שלא כשאר הכלים, צריך המזבח להימשח בשמן המשחה שבע פעמים…(ע”כ)
ועל מנת לתת מנוחה לראש “היגע” משחיטת בעלי חיים והזאת דמם, בא ציווי על איסורי אכילת בעלי חיים לא כשרים, ומייד אחריו חוזר הכתוב לנושא העיקרי של חומש ויקרא = ספר תורת כהנים
הציווי לחייב את האישה היולדת , (כלומר כמעט חצי מהאוכלוסיה הישראלית) להקריב קורבןמספר פעמים בחייה (איזה כיף ואיזו עבודה יש לכהנים הנבחרים לשרת את העם) ובסמוך לאישה שילדה בא המצורע שנרפא שאף הוא כמו האישה חייב קורבן..
נראה כאילו — אין סוף לדרישות ה-להיות . להקרבת בעלי חיים “לריח ניחוח” ???? או למתן אוכל בשרי שופע לכהנים– הרשימה של קורבות מרצון יחד עם קורבנות החובה היא די ארוכה.
+מסקרנת אותי המחשבה שאם נניח שלאף אחד אין חשק להקריב מרצונו החופשי לא בעל חי ולא מנחה “צמחונית”, ונמשיך להניח שאף אחד אינו חוטא, אז אין עבודה (אוכל והכנסה צדדית) לכהנים (שלא נשכח פדיון בכורות). ועדיין מדהים אותי הציווי עליו קראנו לפני שבועיים שעל האישה היולדת להקריב “בתור כפרה” שני תורים/בני יונה . בחברה “נורמלית” ירוב היולדות. וכבר ראינו באחד מעיונים קודמים – שאם קורבן היולדת היה קיים כיום במדינת ישראל, עם שיעור ילודה של כ – 130,000 ילדים בשנה, היולדות היו חייבות להקריב כ – 260,000 תורים בשנה או כ – 700 תורים ביום. יפה (וכך זה היה במדבר??? או בימי בית ראשון ושני???)
מתעורר הרצון לזעוק “די – מספיק עם שחיטת ושריפת בעלי חיים, אלא שאז באה פרשת אחרי – מות ואומרת “רגע” יש עוד –
פסוקי השבוע
בְּזֹ֛את יָבֹ֥א אַֽהֲרֹ֖ן אֶל-הַקֹּ֑דֶשׁ בְּפַ֧ר בֶּן-בָּקָ֛ר לְחַטָּ֖את וְאַ֥יִל לְעֹלָֽה:
אִ֥ישׁ אִישׁ֙ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֨ר יִשְׁחַ֜ט שׁ֥וֹר אוֹ-כֶ֛שֶׂב אוֹ-עֵ֖ז בַּֽמַּֽחֲנֶ֑ה
וְאִ֨ישׁ אִ֜ישׁ מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וּמִן-הַגֵּר֙ הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֔ם אֲשֶׁ֨ר יָצ֜וּד צֵ֥יד חַיָּ֛ה אוֹ-ע֖וֹף
ערב שבת שלוםפתיחה
וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָֹה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה אַֽחֲרֵ֣י מוֹת שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י אַֽהֲרֹ֑ן בְּקָרְבָתָ֥ם לִפְנֵֽי-יְהוָֹ֖ה וַיָּמֻֽתוּ: {ב} וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל-מֹשֶׁ֗ה דַּבֵּר֘ אֶל-אַֽהֲרֹ֣ן
אָחִ֒יךָ֒ וְאַל-יָבֹ֤א בְכָל-עֵת֙ אֶל-הַקֹּ֔דֶשׁ מִבֵּ֖ית לַפָּרֹ֑כֶת אֶל-פְּנֵ֨י הַכַּפֹּ֜רֶת אֲשֶׁ֤ר עַל-הָֽאָרֹן֙ וְלֹ֣א יָמ֔וּת כִּ֚י בֶּֽעָנָ֔ן אֵֽרָאֶ֖ה עַל-הַכַּפֹּֽרֶת: {ג} בְּזֹ֛את יָבֹ֥א אַֽהֲרֹ֖ן אֶל-הַקֹּ֑דֶשׁ בְּפַ֧ר בֶּן-בָּקָ֛ר לְחַטָּ֖את וְאַ֥יִל לְעֹלָֽה:
וכמו בהרבה פרשות אחרות הפסוקים הראשונים מעוררים מספר תמיהות שקשה להפורן בהגיון פשוט ואז בא המדרש ובאה הקבלה ונותנת הסברים יפים ולעיתים הגיוניים גם, אבל אז נוצרות תמיהות אחרות. התמיהה הראשונה של הרבה מפרשים שואלת למה הוסרה מיתת בני אהרן לאזהרת אהרן על סכנה הכרוכה בכניסה לקודש הקודשים,
התמיהה שלי היא למה לא מפורט או מוזכר האבל הכללי ו/או הפרטי על מיתת שני צעירים בני אהרן. אעיין שוב באירוע (שכיום מזכיר לי – להבדיל _ את שריפת נוטרדם) מתוך פרשת שמיני
וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי-אַֽ֠הֲרֹ֠ן נָדָ֨ב וַֽאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ בָהֵן֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עָלֶ֖יהָ קְטֹ֑רֶת וַיַּקְרִ֜יבוּ לִפְנֵ֤י יְהוָֹה֙ אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֥֥א צִוָּ֖ה אֹתָֽם: {ב} וַתֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ מִלִּפְנֵ֥י יְהוָֹ֖ה וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם וַיָּמֻ֖תוּ לִפְנֵ֥י יְהוָֹֽה: {ג} וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל-אַֽהֲרֹ֗ן הוּא֩ אֲשֶׁר-דִּבֶּ֨ר יְהוָֹ֤ה | לֵאמֹר֙ בִּקְרֹבַ֣י אֶקָּדֵ֔שׁ וְעַל-פְּנֵ֥י כָל-הָעָ֖ם אֶכָּבֵ֑ד וַיִּדֹּ֖ם אַֽהֲרֹֽן: {ד} וַיִּקְרָ֣א מֹשֶׁ֗ה אֶל-מִֽישָׁאֵל֙ וְאֶ֣ל אֶלְצָפָ֔ן בְּנֵ֥י עֻזִּיאֵ֖ל דֹּ֣ד אַֽהֲרֹ֑ן וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם קִ֠רְב֞וּ שְׂא֤וּ אֶת-אֲחֵיכֶם֙ מֵאֵ֣ת פְּנֵֽי-הַקֹּ֔דֶשׁ אֶל-מִח֖וּץ לַֽמַּֽחֲנֶֽה: {ה} וַֽיִּקְרְב֗וּ וַיִּשָּׂאֻם֙ בְּכֻתֳּנֹתָ֔ם אֶל-מִח֖וּץ לַֽמַּֽחֲנֶ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר מֹשֶֽׁה: {ו} וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶֽל-אַֽהֲרֹ֡ן וּלְאֶלְעָזָר֩ וּלְאִֽיתָמָ֨ר | בָּנָ֜יו רָֽאשֵׁיכֶ֥ם אַל-תִּפְרָ֣עוּ | וּבִגְדֵיכֶ֤ם לֹֽא-תִפְרֹ֨מוּ֙ וְלֹ֣א תָמֻ֔תוּ וְעַ֥ל כָּל-הָֽעֵדָ֖ה יִקְצֹ֑ף וַֽאֲחֵיכֶם֙ כָּל-בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל יִבְכּוּ֙ אֶת-הַשְּׂרֵפָ֔ה אֲשֶׁ֥ר שָׂרַ֖ף יְהוָֹֽה:
כל האירוע מוזר – “אש זרה” ותצא אש מלפני ה’ ותאכל אותם, “ויאמר משה אל אהרן…” וה’ שותק. כל חומש יקרא מלא בדיבורי ה’ אל משה ואל אהרן, אבל ה’ בשעת “האפס” לטקס חנוכת המשכן (כנראה ברגע של דומייה)שני בני אהרן (ללא הוראה ממשה) נכנסים למשכן (כנראה – התמונה בתיאור הכללי לא ברורה) עם מתחה ועליה קטורת בוערת וה’ “יורק” אש (כמו הדרקונים במיתולוגיה) והשניים נשרפים. ואז משה (ללא הוראה מלמעלה) מצווה שדווקא אהרן הבא ושני בניו אחי הנשרפים שלא יתאבלו ומי שיבכה הם האחרים.
אבל לא בסיפור בפרשת שמיני ולא בהזקרת מיתת שני האחים בציטוט האירוע כמין תיארוך לא ברור, לא מוזכר כל תהליך אבילות כל שהו. וה’ = הישות המוציאה להורג, לא מביע שום צער ולא נותן שום השבר להריגת שני האחים, וסתם מצווה על עוד איזה קורבן או שניים ותהליך הקרבה מסובך. אז מה שני האחים (הבוגרים יותר מאעז ואמר
מתו, כלומר יש יותר ירושה לשניים הנותרים ופחות מאבק על יורש התואר “כהן גדול”. ובכלל מדוע מייד אחרי תיאור מות שני בני אהרן -לא הוכנס הציווי שבתחילת פרשתנו.
ויש לכל התמיהות הסברים. אבל – בסופו של עניין, נראה שכלל לא היה כל אבל על שריפת שני האחים הכהנים (ז”ל – יהי זכרם ברוך????)
ומתוך עיון וחידוש בנושא ב-
https://www1.biu.ac.il/Parasha/Achrey/Fugel
…..
פרשת מותם של בני אהרון, נדב ואביהוא, ריתקה את המפרשים וההוגים למן תקופת בית שני ועד ימינו אנו. הפרטים המעטים שהתורה מוסרת על חטאם אינם מסבירים את חומרת החטא וגם לא את מניעיו. יותר מכך, סיפור החטא תולה את מותם של נדב ואביהוא במעשיהם בתוך הקודש, בהחלטתם להקריב לפני ה’ אש זרה בלא ציווי (וי’ י:א; במ’ ג:ד; כו:סא). לעומת זאת, פתיחת פרשתנו מתייחסת לקִרבה אל הקודש (וי’ טז:א) כמסוכנת בפני עצמה, והיא שמחייבת את אהרון לכל העבודה הרבה של יום הכיפורים, לבל ימות כבניו. פער זה יכול להיות מוסבר על דרך הפשט, כמובן, אולם חכמים ניצלו אותו על מנת להציע מגוון עצום של הסברים לחטאם של נדב ואביהוא, שאינם מוציאים זה את זה…..
ספרות המדרש אינה מוגבלת רק לחיבורים המוכרים שנדפסו. יהודי ימי הביניים המשיכו לפתח אותה, בין אם ביצירה עצמאית ובין אם בליקוט ועריכה של מקורות קדומים ובאריגתם של ילקוטים ומהדורות. אחד המקורות החשובים להיכרותנו עם הספרות הזו הוא הגניזה הקהירית. אוצרות המדרש מן הגניזה מגלים פעמים רבות זוויות חדשות, שלא היו מוכרות מספרות חז”ל שהגיעה לידינו באפיקים אחרים.
בשורות הבאות אני מבקש להתייחס למדרש ייחודי שטרם נדפס ואשר מציע כיוון פרשני אחר. במסגרת מחקר במרכז לחקר הגניזה באוניברסיטת חיפה, שמתבצע בראשותו של ד”ר משה לביא, נתקלנו בכתב יד מן הגניזה הקהירית, המצוי בספרייה הבודליאנית באוקספורד.[2] כתב היד כולל שישה דפים של ורסיה לא מוכרת של מדרש ממשפחת התנחומא. החלק מכתב היד שנותר לנו הוא רצף של פתיחתאות לפרשתנו, ובתוכו פתיחתא אחת מעניינת במיוחד. היא מתחילה במדרש שמצביע על הלקח התיאולוגי שלמד משה ממות בני אחיו אודות גדולת הא-ל:[3]
…….
אם כן, כאן המדרש מציע כיוון שלישי, שאינו נזקק לתוספות סיפוריות על חטאים שאינם במקרא; עצם חריגתם של נדב ואביהוא אל תחומי הקודש, שלא במסגרת ראויה (“רשות”), היא זילות כלפי שמים. רעיון זה נראה מובן ולא מפתיע, היות שאנו מכירים את המרכזיות שתופסת במקרא ההבדלה בין חול לקודש, ואת סכנת המוות שגלומה בחציית התחומים: לא פחות מארבע פעמים מזהיר ספר במדבר “וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת”, וגם סיפור פרץ עוזה מוביל למסקנה דומה (שמו”ב ו:ו). אולם המדרש בוחר להצדיק את העיקרון הזה באמצעות ההשוואה המפתיעה למלך בשר ודם, ואת המקור הוא מוצא בלא פחות מאשר הנוהג בחצר אחשוורוש שעליו מספרת אסתר (ד:יא):
כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְעַם מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יֹדְעִים אֲשֶׁר כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא, אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית, לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב וְחָיָה, וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם. (ע”כ. מוזר – הקשר בין תחילת פרשתנו לסיפור מגילת אסתר)
אז לרענון -פרשתנו בת ה 27 מצוות – מכילה את הנושאים העיקריים =
— קורבן פר ושני שעירים לכפר על בני ישראל (פעם בשנה בעשירי לחודש השביעי) ועינוי נפש באותו יום
— מרכוז הקרבת קורבנות במקום אחד
— איסור אכילת דם
— טומאת מגע במת
— פירוט איסורי גילוי עריות, העברת בן למולך ומגע מיני עם בהמה (וחיה)
(מה הקשר – מה הפשר? מה זה חשובף העיקר שנותרנו “עם פה פעור” איך להתמודד עם כל האיסורים המחמירים על התנהגותינו היומיוית, ולסוג מסויים של אשים אף “הלילית”ץ
אוסף מחקרי נחמה ניתן ב –
http://www.nechama.org.il/cgi-bin/parasha.pl?Id=31
(מומלץ – ניתן לבחור בנושא כלשהו מהפרשה)
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
וְסָמַ֨ךְ אַֽהֲרֹ֜ן אֶת-שְׁתֵּ֣י (ידו) יָדָ֗יו עַל רֹ֣אשׁ הַשָּׂעִיר֘ הַחַי֒ וְהִתְוַדָּ֣ה עָלָ֗יו אֶת-כָּל-עֲוֹנֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת-כָּל-פִּשְׁעֵיהֶ֖ם לְכָל-חַטֹּאתָ֑ם וְנָתַ֤ן אֹתָם֙ עַל-רֹ֣אשׁ הַשָּׂעִ֔יר
תהליך קצת מוזר, אהרן מתוןדה על חטאים של אחרים ומעביר אותם על ראש השעיר ושולח אותו….משהו דמיוני ומוזר
ומתוך דיון מעמיק על נושא השעיר המשתלח ב –
http://www.daat.co.il/he-il/hagim/hodashim/yom_hakipurim/stav-kaparat.htm
….
בדברי רבים מן האחרונים עולה האפשרות שהשעיר נחשב כקרבן רק בשלבים הראשונים של העבודה, ולאחר מכן פוקעת ממנו קדושת הקרבן. כך למשל כתב ר’ חיים מבריסק (שקלים ב, ד) שהשעיר נחשב כקרבן עד הווידוי ואילו בשעת השילוח הוא כבר אינו קרבן.[5] נראה שרעיון זה קיים כבר בדברי הספורנו (ויקרא טז, ה): “והמשתלח על שאר חטאי צבור אשר לרוב טומאתו לא יאות לזבח ומטמא משלחו”. נראה מדבריו שהשעיר מתחיל את דרכו כקרבן רגיל, אלא שמשא העוונות ש’נוחת’ עליו בשעת הווידוי פוסל אותו מהקרבה.
……
הארכנו להראות שכפרת השעיר המשתלח איננה כפרה על האדם אלא כפרה על החטא, ומשום כך אין הוא “קרבן” במובן הרגיל, וגם הסמיכה והווידוי שבו אינם כמו אלו שבשאר הקרבנות. כעת ננסה לדון מהו השלב, או המעשה, שבו מתנתקים החטאים מעם ישראל ועוברים אל השעיר. המקורות שיובאו לשם כך יחזקו ממילא גם את עיקר טענתנו.
מלשון התורה עולה בפשטות שהמעבר מתרחש בשלב הווידוי (ויקרא טז, כא):
וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר.
אפשר להבין שבאמת כל תהליך הכפרה על האדם מתרחש בשלב זה, וייתכן שזו דעת רבי שמעון הסבור כי הווידוי הוא השלב המעכב בשעיר המשתלח, “לכפר עליו – בכפרת דברים הכתוב מדבר” (מ:).[20] אמנם, קשה להבין כיצד די בווידוי דברים כדי לנתק את כל העוונות מעם ישראל, ולכן מסתבר יותר שהווידוי רק נותן את העוונות על השעיר, לאחר שמשהו אחר כבר ניתק אותם מן העם.
אפשרות אחרת עולה מדעת רבי יהודה (שם): “בכפרת דמים הכתוב מדבר”. היינו שהניתוק של החטאים מתרחש בשלב של כפרת הדמים, וכך מפורש בדברי רבי יוסף בכור שור (ויקרא טז, י):
כשהיה מקריב ומכפר היה עומד שם והעונות מתפרשים מישראל ונטענים עליו.
גם האלשיך (ויקרא טז) הניח בשלב השאלה שדם השעיר הפנימי מכפר על ישראל מעוונותיהם:
אחר שבשעיר החטאת אשר לה’ מכפר על הקדש מטומאת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם, מה צורך אל שעיר המשתלח? …ועוד אומרו ‘וסמך אהרן את שתי ידיו וכו’ ונתן אותם על ראש השעיר’, כי הלא אין נתינה צודקת בעונות שאין בם ממש וגם חלפו למו!
אמנם בשלב התשובה עולה מדברי האלשיך מוקד אחר שמנתק את החטאים מעם ישראל:
ועל כן בבא יום הכפורים עם התשובה, הלא מה שתשובה תולה ויום הכפורים מכפר מספיק להשמיט הכחות טומאת אשמותיו מנפשו, כמשים יד החלק להעביר המוץ… ואחר הפרדם ממנו על יד סמיכת הכהן את ידיו על ראש השעיר בעד כל ישראל, ניתנים כלם על ראש השעיר, ואז ונשא השעיר את כל עונותם אל ארץ גזרה.
בשלב זה מבין האלשיך שניתוק העוונות מעם ישראל נעשה על ידי עיצומו של יום הכיפורים.
נראה ששתי הבנות אלו טמונות במחלוקת הגרסאות בברייתא המובאת בגמרא בשבועות (יג:). גרסה אחת, שאותה מאמץ הרשב”א (שם ד”ה חומר), אומרת:
חומר ביום הכיפורים מבשעיר, שיום הכיפורים מכפר בלא קרבן, מה שאין כן בשעיר שאינו מכפר בלא קרבן.
הרשב”א מסביר גרסה זו כך: “שאינו מכפר אלא אם כן קדם של שם שנעשה בפנים”. לפי דברינו, כוונתו לומר שהניתוק של העוונות מן העם נעשה על ידי השעיר הפנימי, ומשום כך אין השעיר המשתלח יכול לכפר בלעדיו. (ע”כ. קצת מסובך לי)
אִ֥ישׁ אִישׁ֙ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֨ר יִשְׁחַ֜ט שׁ֥וֹר אוֹ-כֶ֛שֶׂב אוֹ-עֵ֖ז בַּֽמַּֽחֲנֶ֑ה א֚וֹ אֲשֶׁ֣ר יִשְׁחָ֔ט מִח֖וּץ לַֽמַּֽחֲנֶֽה: {ד} וְאֶל-פֶּ֜תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵד֘ לֹ֣א הֱבִיאוֹ֒ לְהַקְרִ֤יב קָרְבָּן֙ לַֽיהֹוָ֔ה לִפְנֵ֖י מִשְׁכַּ֣ן יְהוָֹ֑ה דָּ֣ם יֵֽחָשֵׁ֞ב לָאִ֤ישׁ הַהוּא֙ דָּ֣ם שָׁפָ֔ךְ וְנִכְרַ֛ת הָאִ֥ישׁ הַה֖וּא מִקֶּ֥רֶב עַמּֽוֹ:
מתוך
https://www.leket.org/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%99-%D7%9E%D7%95%D7%AA/
…
פרשת אחרי מות כוללת מספר חוקי כשרות אשר אינם נכללים בדרך כלל בתכנית לימודי ההלכה המודרנית, אך השווים קריאה בכל זאת מנקודת מבט מודרנית.
בפרק יז:ג-ד בספר ויקרא מופיע: “איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה: ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה’ לפני משכן ה’ דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת האיש ההוא מקרב עמו”.
התלמוד מתאר דיון בדין זה בין רבי ישמעאל ורבי עקיבא, דיון הממשיך להתקיים דרך הפרשנות הימי-ביניימית ועד פרשני ימינו. רבי ישמעאל הולך בעקבות מה שנראה כפשט הפסוקים ואוסר אכילת בשר מחוץ להקשר קורבני. פרשנות זו נתמכת על ידי תרגום השבעים, במסורת השומרונית ובחלק ממגילות ים המלח, ביניהם ‘מגילת המקדש’ ו’מקצת מעשי התורה’. לפי הבנתו של רבי ישמעאל, בני ישראל בשממה – המסגרת הנראטיבית של ספר ויקרא – נאסרו לאכול בשר חולין (‘שחיטת חולין’ בלשון חז”ל, הנקראת גם ‘בשר תאווה’). כל בן ישראל אשר רצה לאכול בשר במדבר היה צריך להביא קורבן שלמים, ולאכול מחלקי הקורבן המותרים למאכל.
איסור על אכילת בשר שאינו בשר-קורבן נשמע כמו משהו לו היינו מצפים יותר ממיכאל פולן מאשר מהתורה: “אכלו אוכל. לא יותר מדי. בעיקר צמחים” (מתוך דילמת האומניבור). למעשה, אתגר אחד שהוצב בפני קריאתו של רבי ישמעאל הוא שהמשך הפסקה מצהיר על כך כי חוק זה הוא “חקת עולם… לדרתם” (פס’ ז). דבר זה בעייתי מכיוון שדברים יב, המחוקק חוקים לתקופה בה בית המקדש קיים והאומה הישראלית יושבת בארצה, מתיר את אכילת ‘בשר התאווה’. תוך הנחת שיקולים אקדמיים בצד, ברצוני להציע קריאה דרשנית לויקרא יז: הגבלה מקראית על אכילת ‘בשר תאווה’ יכולה להציע רעיון, הישים בכל דור ודור, ואולי באופן מיוחד בדורנו אנו.
הרמב”ם מציע להגביל את אכילת הבשר שלנו לפי היכולות הכלכליות והרצון של כל אדם, וה’שולחן ערוך’ מציע להימנע מאכילת בשר מסיבות אסקטיות. מודלים אלו ודומיהם רלוונטיים במיוחד בעידן המודרני, לאחר שבשר הפך, לאורך המאה העשרים, למרכיב מקובל של התפריט המערבי היומי. במאה העשרים ואחת ישנה מודעות גדלה לסכנות שהתפתחות זו נושאת בחובה, מבחינות תזונתיות, אקולוגיות והומניטריות (ע”כ)
(משום מה – לי נראה שזה חוק כוהני שנותן לכהנים שליטה על ייצור בשר לאכילה ובמיוחד מגדיל את חלק המס הבשרי שהם מקבלים מכל שחיטת קורבן שלמים))
אִ֥ישׁ אִישׁ֙ אֶל-כָּל-שְׁאֵ֣ר בְּשָׂר֔וֹ לֹ֥א תִקְרְב֖וּ לְגַלּ֣וֹת עֶרְוָ֑ה
מעניין פירושי הרמב”ם ו הרמב”ן על הנושא מתוך
http://www.nechama.org.il/pages/996.html
….
הרמב”ם
והיות הערוה ממהרת וקרובה להמצא כאשר זכרנו מבואר מאוד. וזה – כי האדם כשיהיה לו אשה. מן הידוע שאמה וזקנתה ובתה ואחותה נמצאות עמו ברוב העתים על הרוב, ושהבעל פוגש בהם תמיד בצאתו ובבואו ובעשותו מלאכתו, וכן האשה הרבה פעמים תעמוד עם אחי בעלה ואביו ובנו; וכן מציאות האדם על הרוב עם אחיותיו ודודותיו ואשת דודו והיותו גדל עמהם הוא מבואר מאד. ואולי הם כל העריות של שאר בשר. זהו אחד מן העניינים אשר בעבורם נאסר שאר בשר.
ואמנם העניין השני הוא אצלי, להזהיר במידת הבושת, כי היות זה המעשה בין השורש והענף עזות גדולה מאוד רוצה לומר לבעול האם או הבת והנאסר על שורש וענף, שיבעול אחד מהם את חברו ואין הפרש בין שיבעול השורש או הענף או שיתקבצו שורש וענף בבעילת גוף שלישי.
הרמב”ן
ד”ה אל כל שאר בשרו: טעם איסור העריות בשאר הבשר איננו מפורש. והרב אמר במורה הנבוכים (ג’ מ”ט) כי הוא למעט המשגל ולמאוס אותו ולהסתפק ממנו במעט, והנשים האלה אשר אסר הכתוב בשאר האשה הן המצויות עמו תמיד, וכן בשאר עצמו מצויות לו והוא נסתר עמהן. וכטעם הזה יגיד הרב על כולן. וכבר כתב רב אברהם גם כן, כי בעבור היות יצר לב האדם כבהמות לא יתכן לאסור כל הנקבות, והנה אסר כל הנמצאות עמו בכל שעה. וזה טעם חלוש מאד, שיחייב הכתוב כרת על אלה בעבור המצאן עמו לפעמים, ומתיר שישא אדם נשים רבות למאות ולאלפים. ומה יזיק אם ישא את בתו לבדה כמותר לבני נח (סנהדרין נ”ח ב’), וישא שתי אחיות כיעקב אבינו, ואין לאדם נשואים הגונים כמו שישיא את בתו לבנו הגדול ממנה וינחילם בנחלתו ויפרו וירבו בביתו, כי הארץ לא תהו בראה לשבת יצרה.
ואין בידנו דבר מקובל בזה, אבל כפי הסברא יש בענין סוד מסודות היצירה דבק בנפש והוא מכלל סוד העיבור שכבר רמזנו לו. ודע כי המשגל דבר מרוחק ונמאס בתורה זולתי לקיום המין,…(ע”כ)
וְאֶ֨ת-זָכָ֔ר לֹ֥א תִשְׁכַּ֖ב מִשְׁכְּבֵ֣י אִשָּׁ֑ה תּֽוֹעֵבָ֖ה הִֽוא:
לצפייה
https://www.youtube.com/watch?v=xUagSutqfgQ
וסתם שאילה לסיום הגליון
אותי הפרשה קצת מחרידה, מעבירה בי צמרמורת, אי אפשר למצא בה משהו משמח, נכון יש בה תיאור על עבודת הכהן הגדול ביום כיפור, האם זה משמח או מעביר צמרמורת?
באוירה קצת מדוכאת אלך לישון, בע”ה לכשאקום – יהיה אך טוב
שבת שלום
שבוע טוב
להת