Torat Ami

 

אפשר להתחיל לשיר “עוד שבו — ע וגמרנו” – סבב שנתי נוסף של קריאת התורה השבועית , מתחילה שנה חדשה – שנת תש”פ, ובעוד כתשעה/עשרה ימים נקרא את פרק א’ של פרשת בראשית, וכך המסורת ממשיכה/תמשיך עמו”ש ועד לביאת משיח צדקנו בב”א.

ערב שבת שלום – פרשת האזינו

ולקראת שבוע טוב, בעצם לקראת כשבועיים טובים ושמחים – חג סוכות שמח

אז – הפסוקים הפותחים את פרשתנו

הַֽאֲזִ֥ינוּ הַשָּׁמַ֖יִם וַֽאֲדַבֵּ֑רָה וְתִשְׁמַ֥ע הָאָ֖רֶץ אִמְרֵי-פִֽי: 

{ב} יַֽעֲרֹ֤ף כַּמָּטָר֙ לִקְחִ֔י תִּזַּ֥ל כַּטַּ֖ל אִמְרָתִ֑י כִּשְׂעִירִ֣ם עֲלֵי-דֶ֔שֶׁא וְכִרְבִיבִ֖ים עֲלֵי-עֵֽשֶׂב: 

{ג} כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהֹוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵֽאלֹהֵֽינוּ: 

{ד} הַצּוּר֙ תָּמִ֣ים פָּֽעֳל֔וֹ כִּ֥י כָל-דְּרָכָ֖יו מִשְׁפָּ֑ט אֵ֤ל אֱמוּנָה֙ וְאֵ֣ין עָ֔וֶל צַדִּ֥יק וְיָשָׁ֖ר הֽוּא: 

או לפי המסורת של הכתיבה בתורה – מתוך ויקיפדיה

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%96%D7%99%D7%A0%D7%95  

למה צורת הכתיבה(אריח על גבי אריח”  הזו? (הסבר נשימתי) מתוך

https://www.srugim.co.il/380737-%D7%9C%D7%9E%D7%94-%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%94%D7%90%D7%96%D7%99%D7%A0%D7%95-%D7%9B%D7%AA%D7%95%D7%91%D7%94-%D7%91%D7%A6%D7%95%D7%A8%D7%94-%D7%9B%D7%96%D7%90%D7%AA 

….השירה בנויה שורות-שורות, וכל שורה מחולקת לשתי צלעיות שוות פחות או יותר, בכל צלעית כשלוש מילים. בספר התורה היא כתובה בתבנית הקרויה “אריח על גבי אריח”, כלומר בשתי עמודות ארוכות לאורך הדף (זאת לעומת שירת הים, הכתובה “אריח על גבי לבֵנה”). לשונה הגבוהה והפיוטית קשה להבנה, אך במרכזה בולטת האמירה שגם אם ישראל יחטאו ויעזבו את ה’ – הוא לעולם לא יעזבם. לבסוף יבואו כל הגויים וישירו שירי תהילה לעם ה’ הנגאל. מדוע דווקא השירה היא זו שמלווה את פרשה זו? מה הצורך לכתוב את תוכנה של הפרשה בלשון כה ציורית ופיוטית?…

השירה והפיוט פורטים את צליליהם על נימי הנשמה, יש בכוחן של מילים להפך את הרצון ולהביא את האדם להכרה חדשה. בפרשתנו, בוחרת התורה לתאר את תהליך ההיסטוריה של עם ישראל באופן שירי ופיוטי, בצורת זמר. השירה מבטאת ערגה טבעית של המשורר, היא מנביעה את מהותו ועצמיותו באופן הכי ספונטני וישיר.
אם נעמוד על אופייה של פרשת האזינו, נראה שכל כולה עסוקה בישועת ה’ את עמו ישראל. פרשה זו אינה עוסקת בגלות ואף לא בחורבן, היא מתמקדת באופן ישיר באופן בו ה’ פודה את עמו. השירה פותחת את הנפש לממד ה”גאולי” שבמציאות, היא מבקשת מהמציאות כולה להקשיב לפן הנסתר שמהלך במציאות – “הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי”. שירה זו דורשת להאזין לשירה הטבעית של עם ישראל, לעצמיות הישראלית השרה ומזמרת את גאולתה לאורך ההיסטוריה. (ע”כ)

או משהו יתר אקדמאי מתוך

https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/haazinu/haazinu3.html  

 

” המבנה  של שירת “האזינו” העסיק את חכמי ההלכה והמסורה יותר מאשר  כל מבנה של  שירה  אחרת  במקרא. הבירורים  נבעו  מתוך  מניעים הלכתיים,

שמטרתם היתה להורות  לסופרים  המעתיקים את דרך הכתיבה  של השירה ושל שני הקטעים שלפניה ושלאחריה.                                      

צורת  השירה לא נקבעה בתלמוד, כי אם מאוחר יותר, בערך במאה התשיעית, היא נזכרת  לראשונה במסכת סופרים ובה נמסר על  מסורת  הכתיבה בשבעים
שיטין. כמאתיים שנה מאוחר יותר כותב הרמב”ם ב”הלכות ספר תורה” )פ”ח ה”ד(:                                                            

ולפי  שראיתי  שיבוש גדול בכל הספרים שראיתי בדברים אלו,  וכןבעלי המסורת שכותבין ומחברין להודיע הפתוחות  והסתומות נחלקים בדברים אלו במחלוקת הספרים שסומכין עליהם – ראיתי לכתב הנה כל
פרשיות התורה הסתומות והפתוחות וצורות השירות, כדי לתקן עליהם כל הספרים ולהגיה מהם. וספר  שסמכנו עליו בדברים אלו הוא הספר הידוע  במצרים  שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים  שהיה  בירושלים
מכמה  שנים  להגיה ממנו הספרים, ועליו היו הכל סומכין  –  לפי שהגיהו  בן-אשר  ודקדק בו שנים הרבה והגיהו  פעמים  רבות  כמו שהעתיקו; ועליו סמכתי בספר התורה שכתבתי כהלכתו.            

כתב-היד  שעליו  סמך  הרמב”ם הוא כתב-היד המפורסם  הידוע  בשם  “כתר חלבם”, “כתר  ארם-צובה”,  או בקיצור : “הכתר”. הוא  נכתב  בא”י לפני
למעלה מאלף שנה,  ובשל  דיוקו ויוקרתו הוא נבחר  על-ידי הרמב”ם לשמש כבסיס להלכות ספר-התורה אשר  כתב…..   במאה  ה-15 הועבר “הכתר”  לחלבם
שבסוריה ושם, בבית הכנסת הספרדי,  היה   שמור בכספת עד לפרעות שפרצו ביהודי ארם צובה בשנת תש”ח,  ושבמהלכן נשרף בית הכנסת וכתב-היד נחשב
אבוד.  כעשר שנים לאחר-מכן הובא “הכתר” לארץ תחת מעטה של סודיות, אך למרבה הצער, כ- 170 דפים מתוך קרוב ל- 490 דפיו חסרים ובהם כמעט  כל
חמשת  חומשי  תורה. החלק ששרד מן התורה הוא בן שבעה פרקים  בסוף  ס’ דברים, ולמזלנו הרב, הוא כולל את שירת האזינו בשלמותה. אלא דא  עקא!
השירה  ב”כתר”  כתובה ב- 67 שורות  )השורות: 10, 16, 38 הן  ארוכות(ולא  ב-  70  , וזו לכאורה, ראיה חותכת נגד הזיהוי  של   “הכתר”  עם
כתב-היד שעליו סמך הרמב”ם.   (ע”כ. מומלץ למעמיקים/ות)                                      

ולאלה שבאמת מעוניינים/ות במחקר על השירה ניתן לעיין ב –

http://old.hum.huji.ac.il/upload/_FILE_1474291823.pdf 

(לא אצטט)

 

(הארכתי בצורה והזנחתי את התוכן, אז לפרשתנו)

לאחר הפתיחה המרשימה, שבה הפנייה לשמיים ולארץ להאזין (מה עם קהל השומעים???) – המשורר לא מסתיר את כוונתו בהמשך השירה

{ה} שִׁחֵ֥ת ל֛וֹ לֹ֖א בָּנָ֣יו מוּמָ֑ם דּ֥וֹר עִקֵּ֖שׁ וּפְתַלְתֹּֽל:  

בול – פגיעה – שור (השומעים???) עקש ופתלתול????? הבה נשער לעצמנו את המעמד

משה רבנו המנהיג, בן 120, עוד כמה שעות והוא מת אי שם (בודד????) על ראש הר לא ידוע. למטה (בעמק – על שפת הירדן המזרחית “ניצבים” (לפני שבועיים קראנו) כ – 2 מליון נפשות, מתוכם כ – 600 אלף אנשי צבא, מוכנים לעבור את הירדן ולהילחם (בעצם כיום) אנחנו כבר יודעים מה תהיה התוצאה, מלחמות בלתי פוסקות במהלך 300 השנים באות עד לימי שאל ודוד המלכים, ועוד כ – 400 שנה של בעיות וצרות עד לחורבן בית ראשון וגלות בבל וכו’ וכו’ ועד לשנת ה’תש”פ) 

ושומעים את משה עומד ומדקלם את המשפט המאיים

{ה} שִׁחֵ֥ת ל֛וֹ לֹ֖א בָּנָ֣יו מוּמָ֑ם דּ֥וֹר עִקֵּ֖שׁ וּפְתַלְתֹּֽל:  

קצת מעצבן ואין פוצה פה ומצפצף. מעניין

אבל קודם כל קצת עיון בפסוקים המסיימים את פרשת וילך (מלפני שבוע)

וְאָֽנֹכִ֗י הַסְתֵּ֨ר אַסְתִּ֤יר פָּנַי֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא עַ֥ל כָּל-הָֽרָעָ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה כִּ֣י פָנָ֔ה אֶל-אֱלֹהִ֖ים אֲחֵרִֽים:  

{יט}וְעַתָּ֗ה כִּתְב֤וּ לָכֶם֙ אֶת-הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֔את וְלַמְּדָ֥הּ אֶת-בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל שִׂימָ֣הּ בְּפִיהֶ֑ם לְמַ֨עַן תִּֽהְיֶה-לִּ֜י הַשִּׁירָ֥ה הַזֹּ֛את לְעֵ֖ד בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:  …

{כא}וְ֠הָיָ֠ה כִּֽי-תִמְצֶ֨אןָ אֹת֜וֹ רָע֣וֹת רַבּוֹת֘ וְצָרוֹת֒ וְ֠עָֽנְתָ֠ה הַשִּׁירָ֨ה הַזֹּ֤את לְפָנָיו֙ לְעֵ֔ד כִּ֛י לֹ֥א תִשָּׁכַ֖ח מִפִּ֣י זַרְע֑וֹ כִּ֧י יָדַ֣עְתִּי אֶת-יִצְר֗וֹ אֲשֶׁ֨ר ה֤וּא עֹשֶׂה֙ הַיּ֔וֹם בְּטֶ֣רֶם אֲבִיאֶ֔נּוּ אֶל-הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבָּֽעְתִּי: 

{כב}וַיִּכְתֹּ֥ב מֹשֶׁ֛ה אֶת-הַשִּׁירָ֥ה הַזֹּ֖את בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַֽיְלַמְּדָ֖הּ אֶת-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: 

{כח}הַקְהִ֧ילוּ אֵלַ֛י אֶת-כָּל-זִקְנֵ֥י שִׁבְטֵיכֶ֖ם וְשֹֽׁטְרֵיכֶ֑ם וַֽאֲדַבְּרָ֣ה בְאָזְנֵיהֶ֗ם אֵ֚ת הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְאָעִ֣ידָה בָּ֔ם אֶת-הַשָּׁמַ֖יִם וְאֶת-הָאָֽרֶץ: 

 {כט}כִּ֣י יָדַ֗עְתִּי אַֽחֲרֵ֤י מוֹתִי֙ כִּֽי-הַשְׁחֵ֣ת תַּשְׁחִת֔וּן וְסַרְתֶּ֣ם מִן-הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי אֶתְכֶ֑ם וְקָרָ֨את אֶתְכֶ֤ם הָֽרָעָה֙ בְּאַֽחֲרִ֣ית הַיָּמִ֔ים כִּי-תַֽעֲשׂ֤וּ אֶת-הָרַע֙ בְּעֵינֵ֣י יְהֹוָ֔ה לְהַכְעִיס֖וֹ בְּמַֽעֲשֵׂ֥ה יְדֵיכֶֽם:  

{ל}וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֗ה בְּאָזְנֵי֙ כָּל-קְהַ֣ל יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת-דִּבְרֵ֖י הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֑את עַ֖ד תֻּמָּֽם:   

אין מה לומר, מי שערך את התורה היה גאון  “אלהי” – לא פחות. 5 פעמים המילה “השירה” ובנוסף הקריאה לשמים ולארץ להיות עדים

העורך. מתישהו/איכשהו  הרגיש חייב להכניס את שירת האזינו כהמשך מתאים לתוכחה הגדולה (פרשת כי תבוא) שמלווה בעוד תוכחות קטנות – בפרשות ניצבים + וילך, והיה צורך להצדיק את זה לפני קהל השומעים/קוראים. אז הוא הכניס  בפרשת וילך איזה,  הסבר מקדים – קצת מתאים, איך נוצרה שירת האזינו

— ה’ מכתיב

— משה כותב

— משה מלמד

ובפרשתנו משה רבנו “שר”/מדקלם  – האזינו…

עיונים קודמים

פרשת האזינו – תשע”ד

http://toratami.com/?page_id=47

האזינו – תשע”ה

http://toratami.com/?p=252

(על מבנה הפרשה, חלקי הפרשה, בחירת ישראל, מספר בני ישראל, כנויים ועונשים, משה ויהושע)

האזינו – תשע”ו

http://toratami.com/?p=450

(על ויניקהו דבש… בהנחל עליון, בנים לא אמון, הרנינו גויים,עלה אל הר העברים)

האזינו – תשע”ז

http://toratami.com/?p=653

(על: וידבר משה את כל דברי השירה, הם קנאוני בלא אל, כי אש קדחה באפי…, ואין א-להים עמדי אי אמית ואחיה, ראה את ארץ כנען אשר אני נותן)

פרשת האזינו – תשע”ח

http://toratami.com/?p=840

(על: מי כתב ומתי, מבנה השירה,האזינו ותרי”ג מצוות, דור עקש ופתלתל, ימצאהו בארץ מדבר… כנשר יעיר קנו, ומות בהר… והאסף אל עמיך)

פרשת האזינו – תשע”ט

http://toratami.com/?p=1064 

(על:  צורת הכתיבה, כללית התוכן, עם נבל ולא חכם,יקנאהו בזרים בתועבות יכעסהו, 

האזינו – שירת האזינו 

– רבות נכתב על מי שכתב.

בתור מילתא דבדיחותא הייתי מעז ואומר שהשירה (ואולי גם שירת הים) נכתב על ידי צפורה אשת משה. ושלא נשכח. צפורה הייתה בתו של כהן מדיין. יש להניח שכהן מדיין זה לא רק תואר כבוד לאדם עם 7 בנות, אלא כנראה שהיה לו תפקיד קהילתי. (ואפשר להניח שאם יתרו לא מת בגיל צעיר הוא אולי נרצח, על ידי קרובי משפחה מנישואים). אז כנראה שיתרו (שעל שמו יש פרשה בתורה, היה איש משכיל, ואולי אף “קצת” נביא. וחלק מכשרונותיו עברו לבנותיו – כולל צפורה, שהדבר היחידי שידוע עליה הוא מה שעשתה, ושני המשפטים  היחידים שידוע לנו שיצאו מפיה —

 וַתִּקַּ֨ח צִפֹּרָ֜ה צֹ֗ר וַתִּכְרֹת֙ אֶת-עָרְלַ֣ת בְּנָ֔הּ וַתַּגַּ֖ע לְרַגְלָ֑יו וַתֹּ֕אמֶר כִּ֧י חֲתַן-דָּמִ֛ים אַתָּ֖ה לִֽי: 

{כו} וַיִּ֖רֶף מִמֶּ֑נּוּ אָ֚ז אָֽמְרָ֔ה חֲתַ֥ן דָּמִ֖ים לַמּוּלֹֽת: ו

טוב – נשמע קצת שטותי. אבל הייתה גם מריים הנביאה – מנהיגת השדולה הנשית –

וַתִּקַּח֩ מִרְיָ֨ם הַנְּבִיאָ֜ה אֲח֧וֹת אַֽהֲרֹ֛ן אֶת-הַתֹּ֖ף בְּיָדָ֑הּ וַתֵּצֶ֤אןָ כָל-הַנָּשִׁים֙ אַֽחֲרֶ֔יהָ בְּתֻפִּ֖ים וּבִמְחֹלֹֽת: {כא} וַתַּ֥עַן לָהֶ֖ם מִרְיָ֑ם שִׁ֤ירוּ לַֽיהוָֹה֙ כִּֽי-גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה ס֥וּס וְרֹֽכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם:

 יש להניח שלא חסרו כשרונות נשיים. וידועים המחקרים שטוענים שהשירה הועתקה ממקורות תרבותיים זרים. טוב – בסדר, אבל מישהו/מישהי טרח/ה וכתב/ה ו/או העתיק/ה את השירים פעם ראשונה, על מנת להכניסם לתורה.

 וקצת אפיקורסות, מתוך

https://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/00/13_haazinu/1.html  

ב. אשר לעם ישראל, “העם הנבחר”, כלומר – העם שלגביו כן חלים כללי המחזור ההיסטורי, כביכול – מהי המחוייבות החוזית של כל צד כלפי רעהו? מה עשה
אלוהים למען ישראל עמו, ומה, בתמורה, נתבע ישראל להשיב לאלוהיו?

שירת האזינו מונה את כל החסדים שגמל, לכאורה, אלוהים לעמו, והכל בפאתוס           שירי נשגב ובפרץ רגשות מדהים בעוצמתו: הוא עשאו לעם, הוציאו מן המדבר
והנחיל לו ארץ, הארץ הפכה לממלכה רבת עוצמה, ואז – חטא העם “וישמן ישורון ויבעט, שמנת עבית כשית, ויטוש אלה עשהו וינבל צור ישועתו” )פסוק 15(, ואז
פסק כל הטוב הזה, בגלל חטאו של העם, והחלה פרשת העונשים.

השאלה היא, אם כן – מה ייחודי בתולדותיו של עם ישראל, שתוארו כמעשי אלוהיו למענו, בהשוואה לעמים אחרים? האם יש עם שאין לו ייחוד בתולדותיו?
האם עם ישראל הוא העם היחיד עלי אדמות שהפך מעם נוודי, רועה צאן במדבר לעם חקלאי, שהתיישב על אדמתו והחל לעבדה? האם עם ישראל הוא העם היחיד
עלי אדמות שהתעשר כלכלית לאחר שהתנחל והתיישב על אדמתו? וכי לא כל עם מייחס לאלוהיו שלו מעשים אלה שנעשו לו? כל המיליארדים הללו, בני עמים
שונים עלי אדמות, טועים ורק אנחנו צודקים?

הדימויים שמביא לנו המשורר המאמין, בתארו את אלוהיו כמגונן על עמו הם באמת דימויים נשגבים ויפים: “כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף, יפרוש כנפיו
יקחהו, ישאהו על אברתו” )פסוק 11(, או הדימוי של אם המזינה בדאגה את גוזליה “ויניקהו דבש מסלע, ושמן מחלמיש צור, חמאת בקר וחלב צאן עם חלב
כרים… עם חלב כליות חיטה ודם ענב תשתה חמר” )פסוקים 14-13(. אך מה לכל אלה ולמציאות היסטורית כלשהי? מתי היה לעם ישראל כל כך טוב בתולדותיו?

מדובר בעם שחי כל ימיו – כמרבית העמים – תוך מאבקים בלתי פוסקים במצוקות כלכליות, במלחמות באוייבים או בפגעי טבע, שההיסטוריה האנושית ידעה גם
ידעה בתולדותיה. כמה משנות חייו הארוכות אכן ישב עם ישראל בטח על אדמתו, ונהנה מאותו שפע שמשורריו הזו-חלמו עבורו? כיצד ניתן לטעון, בכלל, שבעל
בריתו, זה שנשבע לו אמונים לשמרו ולטפחו, עמד בהתחייבויותיו שלו כלפיו?

יתר על כן. מעטים הם העמים בעולם שלא זכו להתנחל בארץ כלשהי, או שלאישבו עליה במשך אלפי שנים – פי כמה וכמה מעם ישראל על אדמתו, בהם עמים
גדולים וחזקים מישראל, ועתיקים לפחות כמותו, כמו הסינים וההודים. איפה, אם כן, ייחודו של עם ישראל? מה העניק לו אלוהים, שלא העניק לעמים אחרים
שאינם “בני ברית”?

ג. שאלה אחרונה זו מוליכה אותנו למיתוס נוסף, אותו הגיעה השעה לקעקע.  מיתוס זה הוא, שאלוהים לאורך כל ההיסטוריה שמר על עמו, או, כפי שהדבר בא
לידי ביטוי בשתי קלישאות הרווחות בהטפה החרדית )4( – “התורה היא ששמרה  עם ישראל”, ובגירסה אחרת “יותר מששמרו ישראל את השבת, שמרה השבת
אותם”. שתי קלישאות אלה הן המשך ישיר לתיאור של שירת האזינו בדבר מילוי תנאי הברית שבין אלוהים לעמו, שאינם, למעשה, אלא סילוף מוחלט של מציאות
היסטורית כלשהי. שהרי מה פירוש “שמירה”? או כפי שמופיעים הדברים בשירת האזינו: “יסובבנו, יבוננהו, יצרנהו כאישון עינו” )פסוק 10(. כבר הוזכרו לעיל שני
עמים עתיקים, הסינים וההודים כעמים שלא רק נשתמרו כבקדמת ימיהם, אלא שגם תרבותם, לשונם ודתם שרדו עמהם. שושלות המלוכה בסין החלו באלף
השלישי לפני הספירה, והתרבות הסינית נמשכת מאז ועד היום ברציפות ללא נתק, וכבר בתחילת דרכה כללה ספרות וכתב, היסטוריה, גיאוגרפיה, פילוסופיה,
אסטרונומיה, רפואה, מתימטיקה, מוסיקה ואומנויות אחרות, ועוד; העמים ההודו-אירופיים על תרבותם מוכרים מאז 1800 לפנה”ס, וראשיתם בעם ההודי
שתחילתו באלף השלישי לפנה”ס; הבודהיזם, כדת מונותיאיסטית, צמח בהודו במאה החמישית לפנה”ס, וקדמה לה מעט דת השינטו ביפן. שתי הדתות
המונותיאיסטיות הללו פעלו קודם לחתימת התנ”ך, ומאות שנים לפני חתימת המשנה והתלמוד. 

עמים אחרים שרדו לאחר שחלו בהם שינויים תרבותיים,לאומיים או דתיים, כמו המצרים, היוונים, הרומאים )איטלקים(, ועוד. אפשר,
כמובן, להתכחש לכל הנתונים ההיסטוריים והארכאולוגיים ולטעון, שאלו אינם בדיוק אותם עמים. אלא שגישה זו חרב פיפיות היא: וכי עם ישראל דהיום הוא
בדיוק אותו עם שהיה לפני אלפי שנים?

ב. אשר לעם ישראל, “העם הנבחר”, כלומר – העם שלגביו כן חלים כללי המחזור
ההיסטורי, כביכול – מהי המחוייבות החוזית של כל צד כלפי רעהו? מה עשה אלוהים למען ישראל עמו, ומה, בתמורה, נתבע ישראל להשיב לאלוהיו?

שירת האזינו מונה את כל החסדים שגמל, לכאורה, אלוהים לעמו, והכל בפאתוס שירי נשגב ובפרץ רגשות מדהים בעוצמתו: הוא עשאו לעם, הוציאו מן המדבר
והנחיל לו ארץ, הארץ הפכה לממלכה רבת עוצמה, ואז – חטא העם “וישמן ישורון ויבעט, שמנת עבית כשית, ויטוש אלה עשהו וינבל צור ישועתו” )פסוק 15(, ואז
פסק כל הטוב הזה, בגלל חטאו של העם, והחלה פרשת העונשים.

השאלה היא, אם כן – מה ייחודי בתולדותיו של עם ישראל, שתוארו כמעשי אלוהיו למענו, בהשוואה לעמים אחרים? האם יש עם שאין לו ייחוד בתולדותיו?
האם עם ישראל הוא העם היחיד עלי אדמות שהפך מעם נוודי, רועה צאן במדבר לעם חקלאי, שהתיישב על אדמתו והחל לעבדה? האם עם ישראל הוא העם היחיד
עלי אדמות שהתעשר כלכלית לאחר שהתנחל והתיישב על אדמתו? וכי לא כל עם מייחס לאלוהיו שלו מעשים אלה שנעשו לו? כל המיליארדים הללו, בני עמים
שונים עלי אדמות, טועים ורק אנחנו צודקים?,,,,,

הדימויים שמביא לנו המשורר המאמין, בתארו את אלוהיו כמגונן על עמו הם באמת דימויים נשגבים ויפים: “כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף, יפרוש כנפיו……

כרים… עם חלב כליות חיטה ודם ענב תשתה חמר” )פסוקים 14-13(. אך מה לכל אלה ולמציאות היסטורית כלשהי? מתי היה לעם ישראל כל כך טוב בתולדותיו?
מדובר בעם שחי כל ימיו – כמרבית העמים – תוך מאבקים בלתי פוסקים במצוקות כלכליות, במלחמות באוייבים או בפגעי טבע, שההיסטוריה האנושית ידעה גם
ידעה בתולדותיה. כמה משנות חייו הארוכות אכן ישב עם ישראל בטח על אדמתו  ונהנה מאותו שפע שמשורריו הזו-חלמו עבורו? כיצד ניתן לטעון, בכלל, שבעל
בריתו, זה שנשבע לו אמונים לשמרו ולטפחו, עמד בהתחייבויותיו שלו כלפיו?
…….

ג. שאלה אחרונה זו מוליכה אותנו למיתוס נוסף, אותו הגיעה השעה לקעקע.
מיתוס זה הוא, שאלוהים לאורך כל ההיסטוריה שמר על עמו, או, כפי שהדבר באלידי ביטוי בשתי קלישאות הרווחות בהטפה החרדית )4( – “התורה היא ששמרה
על עם ישראל”, ובגירסה אחרת “יותר מששמרו ישראל את השבת, שמרה השבת אותם”. שתי קלישאות אלה הן המשך ישיר לתיאור של שירת האזינו בדבר מילוי
תנאי הברית שבין אלוהים לעמו, שאינם, למעשה, אלא סילוף מוחלט של מציאות היסטורית כלשהי. שהרי מה פירוש “שמירה”? או כפי שמופיעים הדברים בשירת
האזינו: “יסובבנו, יבוננהו, יצרנהו כאישון עינו” )פסוק 10(. כבר הוזכרו לעיל שני עמים עתיקים, הסינים וההודים כעמים שלא רק נשתמרו כבקדמת ימיהם, אלא
שגם תרבותם, לשונם ודתם שרדו עמהם. שושלות המלוכה בסין החלו באלף השלישי לפני הספירה, והתרבות הסינית נמשכת מאז ועד היום ברציפות ללא
נתק, וכבר בתחילת דרכה כללה ספרות וכתב, היסטוריה, גיאוגרפיה, פילוסופיה אסטרונומיה, רפואה, מתימטיקה, מוסיקה ואומנויות אחרות, ועוד; העמים
ההודו-אירופיים על תרבותם מוכרים מאז 1800 לפנה”ס, וראשיתם בעם ההודי שתחילתו באלף השלישי לפנה”ס; הבודהיזם, כדת מונותיאיסטית, צמח בהודו
במאה החמישית לפנה”ס, וקדמה לה מעט דת השינטו ביפן. שתי הדתות המונותיאיסטיות הללו פעלו קודם לחתימת התנ”ך, ומאות שנים לפני חתימת
המשנה והתלמוד. עמים אחרים שרדו לאחר שחלו בהם שינויים תרבותיים לאומיים או דתיים, כמו המצרים, היוונים, הרומאים )איטלקים(, ועוד. אפשר,
כמובן, להתכחש לכל הנתונים ההיסטוריים והארכאולוגיים ולטעון, שאלו אינם בדיוק אותם עמים. אלא שגישה זו חרב פיפיות היא: וכי עם ישראל דהיום הוא
בדיוק אותו עם שהיה לפני אלפי שנים?…

והנה – כיצד “נשמר” עם ישראל לאורך ההיסטוריה ע”י אלוהיו? בסוף ימי הבית השני חיו בעולם, לחישוב ההיסטוריונים, מיליונים אחדים של יהודים, ואף לא
נוצרי אחד. שנים עשר שליחים נוצריים יצאו מארץ ישראל עם תחילת הספירה,ומספר הנוצרים היום הוא מאות מיליונים. מספרם של הסינים וההודים נמנה
במיליארדים, ואילו מספר היהודים נותר כמעט כשהיה – כארבעה עשר מיליון.היכן הריבוי הטבעי של העם היהודי באלפיים השנים הללו? ריבוי טבעי של עם
בן כמה מיליונים היה צריך לעמוד מקץ אלפיים שנה על מאות מיליונים לפחות! מה אירע לו, לעם היהודי, שלא צמח ולא גדל כשאר העמים? היכן כאן
ה”שמירה” האלוהית הייחודית לו, כביכול? איזו דת היטיבה יותר מדתות אחרות לשמור על בניה – הדת היהודית? הנוצרית? המוסלמית? הבודהיסטית? דת
השינטו? האם עמים אחרים לא עברו מלחמות? מגיפות? רעב ושאר פגעי טבע? האם עמים אחרים לא “חטאו” לאלוהים או לאלוהיהם – היינו הך – ו”נענשו” במשך אלפי
שנים? כיצד הצליחו דורי דורות של מיליונים מבני העמים האחרים לשמור היטב על בניהם ובנותיהם ללא כל תנאי? ואם היו להם תנאים, והם עמדו בהם, ותוגמלו
– אולי דתם שלהם היא דת האמת, הנאמנה גם למציאות ההיסטורית המוכחת לעין כל זה אלפי שנים, ולא הדת היהודית, ה”מענישה” ללא הרף את מאמיניה על
טפם לדורותיהם?

בהנחה אמונית שאלוהים קיים, המסקנה היחידה אותה ניתן להסיק ממציאות היסטורית זו היא, שאלוהים הוא שלא שמר על תנאי הברית עם עמו, ולא
להיפך! כל תיאורי ה”שמירה” שבשירת האזינו והקלישאות המאוחרות יותר אין להן קשר לא עם עובדות החיים, וודאי לא עם מוסר כלשהו. (ע”כ. מומלץ לאפיקורסים/יות)

(סליחה, נפלתי בפח יקוש)

ומשהו מסורתי לשיווי משקל, אוסף מאמרים מתוצרת אוניברסיטה בר-אילן, מובא ב –

biu.ac.il/JH/Parasha/haazinu/haazinu.shtml

וכל קורא/ת יכול/ה לבחורמשהו לקריאה נוספת, אבחר  מתוך

https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/haazinu/omer.html  

“שירה היא דרך הבעה עליונה היוצאת מתוך ההסתכלות הרחבה והעמוקה בפליאות מפעליו של א-ל עליון. התורה כולה נקראת שירה 1 במובן של השקפת עולם עליונה על כל המציאות. השירה בפרשתנו מבטאת השקפת עולם הכוללת את כל ההיסטוריה מראשית – “זכור ימות עולם”, ועד לאחרית (עי’ פירוש הרמב”ן לב:מ).

השירה בפרשה מציינת את “מעגל החיים” התמידי של עם ישראל – מעגל ששב וחוזר על עצמו לאורך כל ההיסטוריה היהודית ובא לידי ביטוי במבנה השירה: לאחר פסוקי פתיחה מוקדשים פסוקים לבחירה בעם ישראל (ד-יד). הפסוקים הבאים מתארים את קלקלתם (טו-יח), הקטע הבא עוסק בעונש (יט-כז), והמעגל נסגר בפסוקים המתארים את שיבת ה’ לישראל. לאחר השירה באים פסוקי סיום של הפרשה.

מתוך סדר הכתובים עולה שההיסטוריה היהודית מתגלגלת בתבנית קבועה ומדויקת, ועל כן יש פנייה לעדותם של השמים והארץ, שקיומם אף הוא מדויק ותמידי.

להלן נתמקד בשלב העונש שבשירה, הממחיש יותר מכול את יחסו המיוחד של הקב”ה לעם ישראל, אף כשזה חוטא. יחס זה מצביע על מערכת יחסים ייחודית שבין אב לבן ועל רצון האב לחזק את האמונה של בנו בקשר שביניהם כיסוד עתידי לשבירת מעגל החטא האינסופי.

תגובת ה’ לחטאי ישראל היא: “ וַיַּרְא ה’ וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו. וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם ” (לב:יט-כ). מחד גיסא ה’ מסתיר פניו ומאפשר לישראל ליפול, אך מאידך גיסא “ אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם “: ה’ מבקש לבדוק בשלום בניו אף כשחוטאים המה. ה’ מראה לבניו שאף שסבלם רב בעת הסתר הפנים מחמת הקלקולים הרבים, עד שנדמה להם שאין ה’, הרי הוא נמצא, והוא מקור הכול ושורש הכול, “עושה שלום ובורא רע” (יש’ מה:ז). 2

בתחילה, לאחר החטא, הקב”ה כביכול מאבד את אמונו בעם ישראל, שכן “דור תַּהפֻּכֹת הֵמָּה”, “בָּנים לא אֵמֻן בָּם”. חוסר האמונה של עם ישראל בה’ מוביל את ה’ “לאבד” אף הוא את אמונו בם, אך אם יחדשו ישראל את אמונם ואמונתם בקב”ה, יוכלו ליצור אחרית אחרת. [1]

      רעיון זה מובע במדרש (ספרי דברים כא) :

‘בָּנִים לֹא-אֵמֻן בָּם ‘ (לב:כ), בנים אתם שאין בכם אמונה, עמדתם על הר סיני ואמרתם ‘אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל ‘ (שמ’ לב:ד), אף אני אמרתי לכם ‘ אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן ‘ (תה’ פב:ז) הכנסתי אתכם אל ארץ אבותיכם ובניתם לכם בית הבחירה ואמרתי שלא תהיו גולים ממנו לעולם. כיון שאמרתם ‘אֵין-לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד ‘ (שמו”ב כ:א), אף אני אמרתי ‘וְיִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ ‘ (עמוס ז:יז).

האמונה בקב”ה היא היסוד לכול. עם ישראל כרת עִמו ברית במדבר, במעמד הר סיני: ” יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן ” (לב:י). כלומר, אף במקום ארץ צייה ושממה נמשכו בני ישראל אחר האמונה (רש”י לפסוק י’), אך מיד לאחר מכן נגמר הכול ב” בָּנִים לֹא-אֵמֻן בָּם “; מיד לאחר קבלת התורה החלו ישראל לחטוא בחטא העגל, ו”המעגל ההיסטורי” המשיך במסלולו.

      אך הקב”ה הוא אבינו, ואף כשהוא מסתיר את פניו, הוא בודק כביכול לאן אנו פונים. הקב”ה אומר “אראה מה אחריתם”, לאחר שבתחילת הכתוב אמר “אסתירה פני מהם”.

במקומות רבים בתנ”ך ובפרשנות מוצג הקב”ה גם כאב שמרחם על בניו: ” בָּנִים אַתֶּם לַה’ אֱ-לֹהֵיכֶם ” (דב’ יד:א)…… :(ע”כ)

טוב – מספיק עם מבט כללי. 

פסוקים נבחרים

יַצֵּב֙ גְּבֻלֹ֣ת עַמִּ֔ים לְמִסְפַּ֖ר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:  

מתוך

https://mida.org.il/2015/09/25/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%94%D7%90%D7%96%D7%99%D7%A0%D7%95-%D7%91%D7%94%D7%A0%D7%97%D7%9C-%D7%A2%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%92%D7%95%D7%99%D7%9D/ 

 ….

שיחק מזלנו ובנוסח כתב יד שהתגלה בקומראן (המגילות הגנוזות) ובנוסח תרגום השבעים (התרגום היווני העתיק של התנ”ך) שרדה גרסה אחרת ובמקום “לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” גורסים שני מקורות אלה: “למספר בני אל”. הנוסח הסתום של המסורה מתבאר היטב ע”פ גרסתם. על-פי הכתוב בשירה חילק האל בימי קדם את העמים בהתאמה למספרם של בני-אל. העיקרון הוא: החלוקה של מטה מקבילה לחלוקה של מעלה. כך קיבל כל עם יחד עם נחלתו גם את האל המיוחד לו, או לחילופין, כל אל קיבל עם נחלתו גם את העם היושב בה, אך לעצמו בחר ה’ את עם ישראל (=יעקב) ואת ארץ ישראל, ככתוב בהמשך “כִּי חֵלֶק יְהוָה עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ” (ל”ב, 9)….

הדורות המאוחרים התקשו ברעיון שאלהים עצמו חלק עבודה זרה לעמים. התנגדות זו יצרה את השינוי של “בני-אל” ל”בני ישראל” של נוסח המסורה. את השינוי עצמו הטיב לבאר קאסוטו שהראה, שחילוף הגרסה בני אל – בני ישראל בשירת האזינו, מתבאר יפה על סמך ההנחה שלדעת מי ששינה את הפסוק המקורי מספר בני אל הוא שבעים בדומה למיתולוגיה הכנענית (אוגריתית) המציינת שלאשרה, היא אשתו של אל, שבעים בנים: ‘שבעמ בנ את’רת’. הוא המספר שנוקט המקרא בשעה שהוא מונה את מספר בני יעקב הוא ישראל (בראשית מ”ו, 27; שמות א, 5).  כלומר, העובדה שמספר בני ישראל שירדו מצרימה הוא שבעים כיוונה את  מי ששינה את הגרסה להוסיף שלוש אותיות י.ש.ר.  ולהפוך את בני אל, שמספרם גם הוא שבעים ל”בני ישראל”. (ע:כ. והמאמר מקשר את שירת האזינו לסיפור על מגדל בבל. מומלץ)

אֲשֶׁ֨ר חֵ֤לֶב זְבָחֵ֨ימוֹ֙ יֹאכֵ֔לוּ יִשְׁתּ֖וּ יֵ֣ין נְסִיכָ֑ם  

משהו לשתייני/ות יין – מתוך

https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/haazinu/kle.html  

שירת האזינו, במסגרת התוכחה נגד עבודה זרה אומרהכתוב: “אי אלהימו…אשר חלב זבחימו יאכלו, ישתו ייןנסיכם יקומו ויעזרכם” (דב’ לב, לז-לח). מכאן לומדתהגמרא שיין של עובדי כוכבים אסור בהנאה (בבלי עבודהזרה כט, ע”ב). הרמב”ם אף מונה איסור זה במניין המצוות,]1]וקובע שמדובר באיסור מן התורה שלוקים עליו, אלא שלדבריויש להבחין בין יין נסך, היינו יין שהתנסך בפועל לעבודהזרה, לבין “סתם יינן”, היינו יין שגוי בא במגע עמו,שאינו אסור אלא מדרבנן, בהתאם למה שמובא במסכת שבת:”גזרו על פתן ושמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן”(יז, ע”ב). כך גם משמע מהגמרא במקום אחר (שם ל,ע”ב):
אמר רב אסי אמר רבי יוחנן משום רב יהודה בן בתירא,שלשה יינות הן: יין נסך – אסור בהנאה ומטמא טומאהחמורה בכזית, סתם יינם – אסור בהנאה ומטמא טומאתמשקין ברביעית, המפקיד יינו אצל עובד כוכבים – אסורבשתייה ומותר בהנאה.
יש אפוא להבחין בין שני איסורים שונים לחלוטין:]2]
יין נסך = יין שהתנסך בפועל לעבודה זרה.סתם יין = יין של גויים שקיים ספק אם התנסך לעבודהזרה, וכן יין של ישראל שנגע בו גוי. (ע”כ. מומלץ לחובבי/ות יין)

משה גומר לשיר וזהו זה – שירת הברבור????

{מה}וַיְכַ֣ל מֹשֶׁ֗ה לְדַבֵּ֛ר אֶת-כָּל-הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵֽל:…

{מח} וַיְדַבֵּ֤ר יְהֹוָה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה בְּעֶ֛צֶם הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לֵאמֹֽר:  

{מט}עֲלֵ֡ה אֶל-הַר֩ הָֽעֲבָרִ֨ים הַזֶּ֜ה הַר-נְב֗וֹ אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל-פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ ….

  {נ}וּמֻ֗ת בָּהָר֙ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עֹלֶ֣ה שָׁ֔מָּה

לא כל כל מהר, יש לנו עוד פרשה – והפתעה פרשה יפה ולא תוכחתית. ובינתיים שיקויים

 וּבַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה תַּֽאֲרִ֤יכוּ יָמִים֙ עַל-הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹֽבְרִ֧ים אֶת-הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ:   

שבת שלום

שבוע  טוב

וחג סוכות שמח

להת