וילך – תש”פ

From:
Date: Sun, Oct 6, 2019 at 1:16 AM
‪Subject: וילך משה. ויקרא משה. ויכתוב משה. ויצו משה‬
To:
גמר חתימה טובה – צום קל
ערב שבת קודש – פרשת וילך
בשבת הראשונה של השנה, שזה עתה החלה – שנת תש”פ – פרשת וילך נקראת בנפרד,  הכלל הוא –
א. את פרשת נצבים קוראים תמיד בשבת שלפני ראש השנה,
 ועדיין יש שתי פרשות = וילך והאזינו לקריאה לפני חג שמחת תורה, אז –
ב. אם אין שתי שבתות רגילות אחרי ראש השנה (ולפני סוכות) כלומר אין יום שבת שמפריד בין יום כיפור ליום א’ של סוכות, פרשות נצבים + וילך מחוברות ונקראות יחד לפני ר”הש..
כך ש –
ג.  השנה – שנת תש”פ, יש בה שתי שבתות רגילות  בין ר”הש לחג סוכות
הפסוקים שסיימו את הפרשה לפני שבוע
הַֽעִדֹ֨תִי בָכֶ֣ם הַיּוֹם֘ אֶת-הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת-הָאָ֒רֶץ֒ הַֽחַיִּ֤ים וְהַמָּ֨וֶת֙ נָתַ֣תִּי לְפָנֶ֔יךָ הַבְּרָכָ֖ה וְהַקְּלָלָ֑ה וּבָֽחַרְתָּ֙ בַּֽחַיִּ֔ים לְמַ֥עַן תִּֽחְיֶ֖ה אַתָּ֥ה וְזַרְעֶֽךָ: {כ} לְאַֽהֲבָה֙ אֶת-יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֥עַ בְּקֹל֖וֹ וּלְדָבְקָה-ב֑וֹ כִּ֣י ה֤וּא חַיֶּ֨יךָ֙ וְאֹ֣רֶךְ יָמֶ֔יךָ לָשֶׁ֣בֶת עַל-הָֽאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁר֩ נִשְׁבַּ֨ע יְהֹוָ֧ה לַֽאֲבֹתֶ֛יךָ לְאַבְרָהָ֛ם לְיִצְחָ֥ק וּֽלְיַֽעֲקֹ֖ב לָתֵ֥ת לָהֶֽם:  
משה רבנו מזמן 4 עדים – שמים, ארץ, חיים, מוות  (מעניין בחירת “מוות” כעד ???) שיבחנו אותנו 24/7 בכל צעד ומעשה, איך ובמה נבחר ובהתאם תבוא עלינו ברכה או קללה. ואגב – אם משה רבו היה מאמין בחיים אחרי המוות, בעליית נשמה לשכון תחת כנפי השכינה ובןג-עדן/גיהנום, הוא הפסיד הזדמנות להזכיר את זה)
הפסוק הפותח את פרשת השבוע
 
וַיֵּ֖לֶךְ מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֛ר אֶת־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל־כׇּל־יִשְׂרָאֵֽל׃
בוַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם בֶּן־מֵאָה֩ וְעֶשְׂרִ֨ים שָׁנָ֤ה אָנֹכִי֙ הַיּ֔וֹם לֹא־אוּכַ֥ל ע֖וֹד לָצֵ֣את וְלָב֑וֹא וַֽיהֹוָה֙ אָמַ֣ר אֵלַ֔י לֹ֥א תַעֲבֹ֖ר אֶת־הַיַּרְדֵּ֥ן הַזֶּֽה  
(משה רבנו שכח להזכיר כמה פעמים נמאס לולהמשיך כמנההיג והוא רצה להתפטר ????)
–  פרשה מאוד קצרה וכתובה – אמנם בסגנון המליצי של התורה, ובקריאה ראשונה היא נראית פשוטה בתוכנה, לפחות על פני השטח, אבל מאתגרת במשמעויות  הפזורות בה. הפרשה כוללת מספר הבטחות חיוביות, לנצחונות וכו’. ומדגישה עוד שלב להמשך מינוי יהושע ליורש מנהיגותו של משה,ובמיחוד חוזרת ומדגעשה את הציווי ותיאור כתיבת התורה (???) ומוסיפהמשהו חדש “שירה”. יש לנו בפרשה, (כנראה)  הקדמה להכללת שירת האזינו..
בעיקרה הפרשה מכילה  תחזית קשה, מעין המשך או נספח לתוכחה הגדולה בפרשת כי תבוא, ופירוט תוכחתי גם בפרשת ניצבים. אבל שלא כמו בפרשות הקודמות בהן מדובר  על פרס ועונש “על תנאי” =  “אם”, “כי”, “פן”, בפרשתנו העונשים הם “על בטוח”. כי (3 פעמים משה חוזר ואומר) בבטחון שהעם יחטא, ובטוח שהעם ייענש.
(מה ניתן להבין מזה? למאמין ו/או לקורא/ת או לחוקר אובייקטיבי.)
עיון מקוצר על הנאמר בפרשה
 הבטחה לנצחונות במלחמה
 
— – יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ ה֣וּא ׀ עֹבֵ֣ר לְפָנֶ֗יךָ הֽוּא־יַשְׁמִ֞יד אֶת־הַגּוֹיִ֥ם הָאֵ֛לֶּה מִלְּפָנֶ֖יךָ וִירִשְׁתָּ֑ם …
משה כותב תורה
—  וַיִּכְתֹּ֣ב מֹשֶׁה֮ אֶת־הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּאת֒ וַֽיִּתְּנָ֗הּ אֶל־הַכֹּֽהֲנִים֙ 
ומנחית על העם ציווי(אחד לפני אחרון)  לקרא את התורה לציבור כל 7 שנים
— מִקֵּ֣ץ | שֶׁ֣בַע שָׁנִ֗ים בְּמֹעֵ֛ד שְׁנַ֥ת הַשְּׁמִטָּ֖ה בְּחַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת: {יא} בְּב֣וֹא כָל-יִשְׂרָאֵ֗ל לֵֽרָאוֹת֙ אֶת-פְּנֵי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֑ר תִּקְרָ֞א אֶת-הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֛את נֶ֥גֶד כָּל-יִשְׂרָאֵ֖ל בְּאָזְנֵיהֶֽם:
(וכמו עם מצוות אחרות, גם מצווה זו התפתחה והיום אנחנו קוראים את התורה 7 פעמים בין שמיטה אחת למשניה.)
ה’ מודיע למשה (ביום מותו) שהעם יחטא בעתיד (הקרוב)
— וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה הִנְּךָ֥ שֹׁכֵ֖ב עִם-אֲבֹתֶ֑יךָ וְקָם֩ הָעָ֨ם הַזֶּ֜ה וְזָנָ֣ה | אַֽחֲרֵ֣י | אֱלֹהֵ֣י נֵֽכַר-הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר ה֤וּא בָא-שָׁ֨מָּה֙ בְּקִרְבּ֔וֹ וַֽעֲזָבַ֕נִי וְהֵפֵר֙ אֶת-בְּרִיתִ֔י אֲשֶׁ֥ר כָּרַ֖תִּי אִתּֽוֹ:
ואז ה ‘יעניש את העם, כי ה’ יודע את היצר שבלב העם,  וכתרופה למכה – יש איזו שירה (לא ברורה) שמשה כותב ומלמד את בני ישראל
 
—  וְ֠הָיָ֠ה כִּֽי-תִמְצֶ֨אןָ אֹת֜וֹ רָע֣וֹת רַבּוֹת֘ וְצָרוֹת֒ וְ֠עָֽנְתָ֠ה הַשִּׁירָ֨ה הַזֹּ֤את לְפָנָיו֙ לְעֵ֔ד כִּ֛י לֹ֥א תִשָּׁכַ֖ח מִפִּ֣י זַרְע֑וֹ כִּ֧י יָדַ֣עְתִּי אֶת-יִצְר֗וֹ אֲשֶׁ֨ר ה֤וּא עֹשֶׂה֙ הַיּ֔וֹם בְּטֶ֣רֶם אֲבִיאֶ֔נּוּ אֶל-הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבָּֽעְתִּי: {כב} וַיִּכְתֹּ֥ב מֹשֶׁ֛ה אֶת-הַשִּׁירָ֥ה הַזֹּ֖את בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַֽיְלַמְּדָ֖הּ אֶת-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: 
משה מצווה לאחסן את התורה בארון הברית
 
וַיְהִ֣י | כְּכַלּ֣וֹת מֹשֶׁ֗ה לִכְתֹּ֛ב אֶת-דִּבְרֵ֥י הַתּוֹרָֽה-הַזֹּ֖את עַל-סֵ֑פֶר עַ֖ד תֻּמָּֽם:   וַיְצַ֤ו מֹשֶׁה֙ אֶת-הַֽלְוִיִּ֔ם…. לָקֹ֗חַ אֵ֣ת סֵ֤פֶר הַתּוֹרָה֙ הַזֶּ֔ה וְשַׂמְתֶּ֣ם אֹת֔וֹ מִצַּ֛ד אֲר֥וֹן בְּרִית-יְהֹוָ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶ֑ם וְהָֽיָה-שָׁ֥ם בְּךָ֖ לְעֵֽד:
משה ממשיך וחוזר על התחזית הרעה פעמיים
— כִּ֣י אָֽנֹכִ֤י יָדַ֨עְתִּי֙ אֶֽת-מֶרְיְךָ֔ וְאֶֽת-עָרְפְּךָ֖ הַקָּשֶׁ֑ה …
— – כִּ֣י יָדַ֗עְתִּי אַֽחֲרֵ֤י מוֹתִי֙ כִּֽי-הַשְׁחֵ֣ת תַּשְׁחִת֔וּן וְסַרְתֶּ֣ם מִן-הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֥ר צִוִּ֖יתִי אֶתְכֶ֑ם וְקָרָ֨את אֶתְכֶ֤ם הָֽרָעָה֙ בְּאַֽחֲרִ֣ית הַיָּמִ֔ים …
משה מצווה להקהיל את ראשי העם ומנהיגיו לקריאת השירה (כנראה לקריאה שנייה, או לבחינה, כי הוא כבר לימד אות קודם לכן
— הַקְהִ֧ילוּ אֵלַ֛י אֶת-כָּל-זִקְנֵ֥י שִׁבְטֵיכֶ֖ם וְשֹֽׁטְרֵיכֶ֑ם וַֽאֲדַבְּרָ֣ה בְאָזְנֵיהֶ֗ם .
.
 אבל איכשהו קהל השומעים עלה משמעותית, כל הקהל נאסף (שנית????)
— וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֗ה בְּאָזְנֵי֙ כָּל-קְהַ֣ל יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת-דִּבְרֵ֖י הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֑את עַ֖ד תֻּמָּֽם:
מסתבר שביום מותו, משה רבנו היה די עסוק בכתיבה ובדיבור. מעניין גם לעיין לעומק, מה המשמעות של כל פסוק לעיל, ובעצם מתי ולאיזהו מטרה הוא נכתב ומהיכן צצה לה השירה שקוראים אותה בשבוע הבא., שהיא בעצם תוכחה שירתית.
(על השירה – בשבוע הבא)
עיונים קודמים
נצבים + וילך – תשע”ד (אלול)

http://toratami.com/?p=246

(על: פרשיות מחוברות, מצוות הקהל)

וילך – תשע”ו (תשרי)

http://toratami.com/?p=446

(על: וילך משה, שיר מביאליק, פרידה, הן קרבו ימיך, הנך שוכב עם אבותיך וקם, ואכל ושבע ודשן,)

פרשת  וילך – תשע”ז
(על: שיאים תנ”כיים, חלוקת הפרשות, לוח עברי, ביטויים, העברת המנהיגות, וילך משה וידבר, בן 120 שנה אנוכי,,, לא אוכל…, פסח ותאריך פטירה. ויתנה אל הכהנים…, ממרים הייתם… ואף אחרי מותי)
פרשות נצבים וילך – תשע”ז
(על: הברית, הנסתרות, )
פרשת וילך – תשע”ח
(על: אין מקרא יוצא ….כפשוטו, דיברה תורה בלשון…, בן 120…. לצאת ולבוא, כי ידעת….אחרי מותי, ויהי ככלות…לכתוב… עד תומם)
משהו כללי על מבנה הפרשה, מתוך

כל פרשת ‘וילך’ (ל”א, א-ל) היא סימטרית-כיאסטית: פותחת וסוגרת בנאומי משה על הנעשה אחר מותו, הראשון לישראל (א-ו) והאחרון ללוויים (כד-ל).

A משה מדבר אל ישראל לפני מותו (א-ו).
B משה מעודד את יהושע (ז-ח).
C כתיבת התורה להיאמר לישראל (ט-יג).
X משה ויהושע מתייצבים לפני ה’: וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד (יד-יח).
‘C כתיבת השירה להיאמר לישראל (יט-כב).
‘B ה’ מעודד את יהושע (כג).
‘A משה מדבר אל הלוויים לפני מותו (כד-כט).

במרכז המבנה (X) עוברת המנהיגות ליהושע: “וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד” (ל”א, יד). והיה מי שזיהה מבנה כיאסטי בנאום הפרדה עצמו, אם מצרפים אליו פסוק מסוף ספר דברים (ל”ד, ז) המקביל לפתיחת הנאום:3

בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא וה’ אמר אלי לא תעבר את הירדן הזה (ב).
ה’ אלהיך הוא עבר לפניך
C הוא ישמיד את הגוים האלה מלפניך וירשתם
X יהושע הוא עבר לפניך כאשר דבר ה’ (ג).
‘C ועשה ה’ להם כאשר עשה לסיחון ולעוג מלכי האמרי ולארצם אשר השמיד אתם. ונתנם ה’ לפניכם… (ד-ה).
‘B חזקו ואמצו אל תיראו ואל תערצו מפניהם כי ה’ אלהיך הוא ההלך עמך לא ירפך ולא יעזבך (ו).
[‘A ומשה בן מאה ועשרים שנה במתו לא כהתה עינו ולא נס לחה (ל”ד, ז)].
(ע”כ. מומלץ, אם כי לי התוכן קשה)
פסוקים  נבחרים (מילים נבחרות)
 וַיֵּ֖לֶךְ  
יופי של מילה שהרבה מפרשים ודרשנים בנו עליה תילי תילים… ראו גליון קודם
אז בתורה השימוש בשורש ה.ל.ך מבלי שתהיה זו הליכה רגלית, מופיע עשרות ואולי אף מאות פעמים . המילה “וילך” מופיעה בתורה כ –
נקח ר”ל ו ח”ו את דברי עשיו
— הנה אנוכי הולך למות” למה לא כתוב הנה אנכי מת. ואצל משה
— וילך ה’ מעמו
— וילך ראובן וישכב
— ויחר אף ה’ בם וילך
— וילך משה וישב
— וילך ויעבד אלהים אחרים
(ועוד)
לאן “הלך” ???
ומותך המאמר לעיל
…..מה טיב הליכתו של משה בתחילה? ואם הלך לאן הלך? “כל המפרשים נדחקו בהליכה זו כי לא פורש להיכן הלך” (כלי יקר); “והכתוב סתום הוא” (אור החיים). הליכה זו הרי סוגרת מעגל בפרשה, בחייו, תורתו ומנהיגותו. הפועל “הלך” משמש כמילה מנחה ומתאר לאורך כל פרשת וילך את מעבר המנהיגות. וכבר עמד בעל הכלי יקר על ההדרגה בהליכות משה, יהושע וישראל: “מצינו לשון הליכה בפרשה זו בג’ פנים,6 כי אצל ישראל כתיב: “כי ה’ אליך הוא ההלך עמך” (ל”א, ו), משמע מחזיק בידך; אבל ביהושע כתיב: “וה’ הוא ההלך לפניך הוא יהיה עמך” (ל”א, ח); אך לא כהליכתו של משה: “וילך משה”, בלא סעד כלל” (שלא כ”את האלוהים התהלך נח”: “שהיה צריך סעד לתומכו”, רש”י לבראשית ו’, ט). ולפי זה, יהיה “וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד” (ל”א, יד) שיא המעבר….
המעגל שנפתח בלידתו (“וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי ותהר האשה ותלד בן“) מסתיים ביום מותו (“וילך משה ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום”).8 בתחילתו לא יכלה עוד אמו הצפינו מפני שהילד גדל וחי, וכאן משה לא יכול עוד לצאת ולבוא כשהוא מתקרב למותו או לאפיסת כוחותיו או לסוף ייעודו.9 הגבולות המבניים הגאוגרפיים בתקבולת הן שני גופי מים, היאור (= הנילוס) הקשור בלידתו במצרים, והירדן הקשור במותו סמוך לכניסה לישראל. לעומת “וילך” הקשור במותו, ה”הליכה” בשמות ב’, א-ט קשורה בחיי הילד ובהצלתו, ויש עמה הליכות רבות נוספות: “וילך איש מבית לוי”,10 “ותרד בת פרעה לרחץ על היאר ונערתיה הלכת על יד היאר”,11 “ותאמר אחתו אל בת פרעה האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העברית”, “ותאמר לה בת פרעה לכי, ותלך העלמה ותקרא את אם הילד”, “ותאמר לה בת פרעה היליכי את הילד הזה והינקהו לי”. (ע”כ)
אַל-תִּֽירְא֥וּ וְאַל-תַּֽעַרְצ֖וּ מִפְּנֵיהֶ֑ם  
מההקבלה לפועל הקדם “אל תיראו – אל תפחדו ניתן לשער ש”תערצו” היא מילה במשמעות מקבילה ל-פחד
מתוך
לקח טוב
:לא תערץ – אף על פי שיש עריצות לשון גבורה, כמו כן תמצא לשון שבירה, כמו (איוב ל”א) “כי אערוץ המון רבה”. (דברים עקב)
תרגום יונתן
:לא תערצון – לא תתברון. (דברים א כט)תערוצי – למתקף. (ישעיה מז יב)
\
רש”י:
לא תערצון – לשון שבירה, דומה לו (איוב ל’) בערוץ נחלין לשכון לשבר נחלים. (דברים א כט)
אבן עזרא:
לא תערצון – כמו לא תפחדון, והטעם שבר הלב בפחד. (שם)
(ע”כ)
 וְעַתָּ֗ה כִּתְב֤וּ לָכֶם֙  
מצווה תרי”ג
תיאור המצווה ניתן ב –
(ממלץ. לא אצטט)
מתוך
האחת והמפורסמת היא זאת שקבעה הרמב”ם בספר המצוות]1[ ובמשנה תורה.
וכך הוא מציין במשנה תורה:]2[………… מצוות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו שנאמר:
………… ‘ועתה כתבו לכם את השירה הזאת’ )דב’ לא יט(, כלומר: כתבו את………… התורה שיש בה שירה זו, לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות.

לאמור: ישנה מצווה מיוחדת על כל איש ואיש לכתוב ספר תורה לעצמו )אולי הרמב”ם כפל את המילה כדי להוציא את האישה(.]3[ דעה זו התקבלה
ע”י רוב רובם של מוני המצוות שבאו אחריו, כגון בעל ספר החינוך,]4[ בעל הסמ”ג]5[ ובעל הסמ”ק,]6[ ובידי הפוסקים הדגולים, כבעל הטורים
ור’ יוסף קארו בשולחן ערוך.]7[

לעומת האסכולה הזאת נמצאת שיטת הבה”ג ובעקבותיו רב סעדיה גאון ואחריהם ר’ חפץ בן יצליח במניין המצוות שלהם. על פי שיטה זו, כתיבת
ספר תורה מוטלת על היחיד, ולפיכך היא לא נמנית במניין המצוות המוטל על כל אחד ואחד. ברם לדברי האסכולה, כתיבת התורה היא חובה ציבורית,
ובה”ג מונה את המצווה בין “הפרשיות, חקים ומשפטים המסורים לציבור.” הוא כותב בצורה סתומה: “פרשת אבנים גדולות”.]8[ רס”ג קיבל את דעתו
של בה”ג, וגם הוא מונה את המצווה בין “ששים וחמש פרשיות, חוקים ומשפטים להם נקראו.” גם הוא מעיד: “לכתוב תורתי על אבנים.”]9[ מדבריהם
יוצא, שכתיבת התורה היא מצווה ציבורית המוטלת על כנסת ישראל והמתבצעת לא בכתיבתה על קלף, אלא על אבנים, כפי שנאמר בדברים )כז ח(: “וכתבת
על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב.” (ע”כ. מומלץ)

וזו גם מצווה “ובחרת בחיים” אז קצת לישון
שבת שלום
שבוע טוב
וגמר חתימה טובה
להת

Leave a Reply