נצבים – תשע”ט

From:
Date: Sun, Sep 29, 2019 at 1:40 AM
‪Subject: אתם נצבים, אתם ידעתם, ואתה תשוב‬
To:

שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה

ערב שבת שלום

פרשת נצבים

הפסוקים הפותחים

אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם לִפְנֵ֖י יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֑ם רָֽאשֵׁיכֶ֣ם שִׁבְטֵיכֶ֗ם זִקְנֵיכֶם֙ וְשֹׁ֣טְרֵיכֶ֔ם כֹּ֖ל אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל: {י} טַפְּכֶ֣ם נְשֵׁיכֶ֔ם וְגֵ֣רְךָ֔ אֲשֶׁ֖ר בְּקֶרֶ֣ב מַֽחֲנֶ֑יךָ מֵֽחֹטֵ֣ב עֵצֶ֔יךָ עַ֖ד שֹׁאֵ֥ב מֵימֶֽיךָ:

אז כמה ניצבים עמדו שם לפני…??

ובאמת הם היו רק “ניצבים” לא שומעים מהם אף מילה.

ויש לציין ש —

— בין כ – 600 אלף הניצבים (הגברים), מגיל 20 ומעלה (לפי הספירה בפרשת פנחס), אחרי שכל יוצאי מצריים מגיל 20 מתו במדבר, לא היו בקהל הניצבים קשישים מגיל 60 ומעלה, פרט ל – 5 -6, היו בערך (חידון מי הם היו????)

— (סטטיסטית) כ – 300 אלף מיוצאי מצריים, או כ – 150 אלף מיוצאי מצריים שהיו בגיל 10 עד 20 (19) בעת הספירה הראשונה במדבר, ובזמן “ההתייצבות” שבפרשתנו הם היו בגילים 50 -60, הם כנראה זכרו את מה שהם עברו, והיו צריכים לזכור, ואולי גם הכתוב היה חייב לציין את זה במפורש. . מה זה אומר????

אז הם ניצבים בשקט (מופתי????)

(לא כל כך שייך אבל מאתגר ומפתה.

(וזה אולי נושא לעיון נוסף)

אז לפי הספירה האחרונה (שנייה או שלישית)   – פרשת פנחס,( לפני כחודשיים + הנדודים במדבר ) היו בקהל מעל 2 מליון = כל איש ישראל, מנער – מטף ועד זקן (וזקנה). כי,בספירה הזו, שנערכה בשנה ה – 40 לנדודים במדבר, היו מעל 600 אלף גברים מעל גיל 20. וניזכר שגם בספירה הראשונה, בשנה השנייה ליציאה ממצריים היו (גם אז רק) קצת מעל 600 אלף גברים מגיל 20 עד 60.

 בהנחה שהסטטיסטיקה עבדה גם לפני כ – 3,400 שנה, מסתבר שבמשך כ – 40 שנה,שיעור צמיחה או  גידול האוכלוסיה של בני ישראל במדבר עמד על 0%. אפשר גם לנסות ולחשב (סטטיסטית) מה היתה כמותית הילודה השנתית.

ניתן להניח שבמשך כ – 40 שנות הנדודים במדבר נולדו ונשארו בחיים, לפחות כ – 600 אלף גברים שמחציתם היו מעל גיל 20 בספירה השנייה. כלומר שיעור הילודה הממוגכצע השנתי,  היה (לפחות, אם נזניח את שיעור התמותה, הן של תינוקות בלידה ולאחריה, הן אלה שנהרגו או מתו במגפות או ממחלות וכד”) כ – 15.000   כ – 2.5%. וכנראה יותר, אבל סטיתי, ורק אצטט מתוך –

https://ecowiki.org.il/wiki/%D7%92%D7%99%D7%93%D7%95%D7%9C_%D7%90%D7%95%D7%9B%D7%9C%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%9F

 ”   גידול מהיר יחסית התרחש בעקבות המהפכה החקלאית. הדבר נבע הן בגלל שיפור ביכולת הפריון כך שכל דונם חקלאי יכל לכלכל יותר אנשים, והן בגלל שביישובי קבע נשים יכלו להרות מספר גדול יותר של פעמים בגלל שלא הייתה מגבלה של סחיבת ילדים שקיימת בשבטים נודדים. בעקבות זאת לאנושות לקח “רק” כ-13,000 שנים מאז פרוץ המהפכה החקלאית שבהן צמחה האוכלוסייה האנושית בקצב חסר תקדים (עד אז) למיליארד אנשים בסביבות שנת 1800. קצב זה הוא עדיין איטי יחסית לקצב הגידול היום ומתאים לשלב הראשון במודל של מעבר דמוגרפי – כמות רבה של לידות יחד עם כמות גבוהה של פטירות (כולל פטירות תינוקות וילדים) שיחד גורמים לכך שהאוכלוסייה כמעט ואינה גדלה. כמו כן מגפות שונות או מלחמות או משברי רעב המוני גרמו לפעמים לירידה בגודל האוכלוסייה של איזורים מסויימים. לדוגמה במשך כ-500 שנים של שלטון טורקי בישראל, עד לתקופה של שלהי המאה ה-19, גודל האוכלוסייה בישראל מוערך בכ-300 אלף תושבים, כאשר מלחמות מחלות ומגיפות יחד עם עוני הגבילו את גודל האוכלוסייה. ‏[2] (ע”כ).

כאמור – 2 מליון + נפשות בקה ל שומעי דברי משה, ומתוכם כ -600 אלף  (גברים ונשים שהכירו את משה משחר ילדותם)  – כולם “ניצבים”  כלומר שותקים. ומה הם שומעים את תוכן ספר דברים = משנה תורה.

וסתם שאילת תם, מתי משה רבנו כתב את תוכן פרשת “ניצבים “לפני שהוא דיבר, או אחרי???? האם משה רבננו הקריא מהכתב או דיבר בע”פ????

עיונים קודמים


נצבים + וילך – תשע”ג (אלול)

http://toratami.com/?p=45

(אין בגליון זה עיון בפרשת וילך)

נצבים + וילך – תשע”ד (אלול)

http://toratami.com/?p=246

(על – פרשיות מחוברות, מצוות הקהל, הברית והאלה, לא בשמים היא… ולא מעבר לים)

פרשת נצבים – תשע”ה

http://toratami.com/?p=443

 (על משמעות הברית, חוטב עציך ושואב מימיך, אלהי הגויים, אלהים אחרים, הברכה והקללה)

פרשת  נצבים –  תשע”ו 

http://toratami.com/?p=647

(על: הברית, שרש פורה ראש ולענה, וישליכם אל ארץ אחרת, הנסתרות לה’, 10 השבטים, הוא חייך ואורך ימיך)

פרשות נצבים +  וילך — תשע”ז

http://toratami.com/?p=838

(על: הברית השנייה, הנסתרות לה’)

פרשת נצבים – תשע”ח

http://toratami.com/?p=1057

(על: כללית, לעברך בברית….,  והנגלות לנו…, ובחרת בחיים)

מומלץ לצפות ב –

https://www.youtube.com/watch?v=PaSilNxPmPI

 (עם ירון לונדון)

הפרשה כוללת שני פרקים. ו כמו שנכתב בעיונים קודמים, פרשת נצבים – בחלקה הראשון, היא מעין המשך ישיר  לתוכחה של הפרשה שלפניה, פרשת כי תבוא. הפרשה פונה אל היחיד וממשיכה אל הציבור. היייד יחטא, הציבור יחטא, היחיד והציבור ייענשו.

פֶּן-יֵ֣שׁ בָּ֠כֶ֠ם אִ֣ישׁ אֽוֹ-אִשָּׁ֞ה א֧וֹ מִשְׁפָּחָ֣ה אוֹ-שֵׁ֗בֶט אֲשֶׁר֩ לְבָב֨וֹ פֹנֶ֤ה

 לֹֽא-יֹאבֶ֣ה יְהֹוָה֘ סְלֹ֣חַ לוֹ֒ כִּ֣י אָ֠ז יֶעְשַׁ֨ן אַף-יְהֹוָ֤ה וְקִנְאָתוֹ֙ בָּאִ֣ישׁ הַה֔וּא וְרָ֤בְצָה בּוֹ֙ כָּל-הָ֣אָלָ֔ה….

 וַיֵּֽלְכ֗וּ וַיַּֽעַבְדוּ֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַיִּֽשְׁתַּֽחֲו֖וּ לָהֶ֑ם אֱלֹהִים֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא-יְדָע֔וּם וְלֹ֥א חָלַ֖ק לָהֶֽם:

 וַיִּֽחַר-אַ֥ף יְהֹוָ֖ה בָּאָ֣רֶץ הַהִ֑וא לְהָבִ֤יא עָלֶ֨יהָ֙ אֶת-כָּל-הַקְּלָלָ֔ה הַכְּתוּבָ֖ה בַּסֵּ֥פֶר הַזֶּֽה

בחלק (בפרק) השני, מופיעה אופטימיות.

 וְשַׁבְתָּ֞ עַד-יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ וְשָֽׁמַעְתָּ֣ בְקֹל֔וֹ כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר-אָֽנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם אַתָּ֣ה וּבָנֶ֔יךָ בְּכָל-לְבָֽבְךָ֖ וּבְכָל-נַפְשֶֽׁךָ:

וְשָׁ֨ב יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ אֶת-שְׁבֽוּתְךָ֖ וְרִֽחֲמֶ֑ךָ וְשָׁ֗ב וְקִבֶּצְךָ֙ מִכָּל-הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁ֧ר הֱפִֽיצְךָ֛ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ שָֽׁמָּה:

 אִם-יִֽהְיֶ֥ה נִֽדַּֽחֲךָ֖ בִּקְצֵ֣ה הַשָּׁמָ֑יִם מִשָּׁ֗ם יְקַבֶּצְךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וּמִשָּׁ֖ם יִקָּחֶֽךָ:

לפי המסורת, תוכן הפרשה הוא חלק מנבואת משה על מה שיקרה כ – 700 שנה לאחר מותו.

ולפי המסורת התנ”כית,  גם היחיד (רוב המלכים) חטא, וגם (רוב) הציבור חטא, ואכן העם (רובה של מלכות ישראל  ורובה או חלקה של מלכות יהודה) סבל (מתחילתו,קשיים רבים, מכאובים, שעבוד,ואף יסורים קשים ושונים, (כמה עבדים מבני ישראל בנו את מקדש שלמה???)  עד שכ – 700 שנה אחרי מות משה העם גלה, הן לצפון מזרח – בבל, והן לדרום מערב – מצריים. והנה הלא יאומן, כ – 60 -70 לאחר מכן, אירעה שיבת ציון, ונבנה איזה “צריפון (????) ששימש כבית המקדש השני.  כך שפרשות כי – תבוא, + נצבים (ואולי אף פרשת האזינו) מתארות מציאות היסטורית/עובדתית

ואין זה לפלא שהחוקרים הלא מסורתיים טוענים שחלקים מפרשות כי תבוא + נצבים ועוד קטעים באותו נושא של “חטא + עונש שממשיכים (כרונולוגית) בתשובה  + גאולה, אכן נכתבו לאחר שיבת ציון בימי עזרא.

ועל הפירוט של חטאי ועונשי הפרט והכלל מתוך מאמר מקיף על הפרשה ב –

https://danielventura.wikia.org/he/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%A0%D7%A6%D7%91%D7%99%D7%9D

….. הרב אמנון בזק בגליון שבת בשבתו דן בנושא שורש פורה ראש ולענה ומגלה מעין סתירה בין תחילת הפרשה לבין המשכה. הפרשה מתחילה בתוכחה חריפה לעם ישראל ומזהיר משה את בני ישראל מפני חטאי מיעוט קטן בבני ישראל:”פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ-שֵׁבֶט, אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה’ אֱלֹהֵינוּ, לָלֶכֶת לַעֲבֹד, אֶת-אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם: פֶּן-יֵשׁ בָּכֶם, שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה [35]. המיעוש הזה נענש ומובדל העם ישראל כפי שנאמר בהמשך הפרשה:”וְהִבְדִּילוֹ ה’ לְרָעָה, מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל, אָלוֹת הַבְּרִית, הַכְּתוּבָה, בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה.

ברם, מיד לאחר מכן עובר משה לתיאור, ממנו משתמע שעם ישראל כולו חוטא, ומשום כך נענש עונש כפול, המתייחס מצד אחד לארץ: “וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן, בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם, וְהַנָּכְרִי, אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה; וְרָאוּ אֶת-מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא, וְאֶת-תַּחֲלֻאֶיהָ, אֲשֶׁר-חִלָּה ה’ בָּהּ. גָּפְרִית וָמֶלַח, שְׂרֵפָה כָל-אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ, וְלֹא-יַעֲלֶה בָהּ כָּל-עֵשֶׂב: כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה, אַדְמָה וּצְבֹיִים, אֲשֶׁר הָפַךְ ה’, בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָת[37]; ומצד שני – לעם: “ויתשם ה’ מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה”

כיצד אפוא מתקשרים שני חלקי הפרק? מדוע פותח משה בתיאור מיעוט מבני ישראל, ומבלי לציין זאת הוא עובר לתיאור של חטאי עם ישראל כולו?

מסביר הרב אמנון בזק כי התשובה לשאלה זו נמצאת במילים: “פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה”. משה מבקש לומר, שאם יהיה מיעוט שלילי כלשהו, שעם ישראל לא יתייחס אליו, הרי שאותו מיעוט אכן ייענש בידי שמים, אולם האחריות מוטלת על העם כולו. בסופו של דבר, עתיד מיעוט זה להשפיע על העם כולו, ולגרום לחורבן הארץ ולגלות העם. (ע”כ. מומלץ לעיון)

ואוסף מעמיק חקר על פרשתנו (מתוצרת נחמה) ניתן ב –

www.daat.ac.il › olam_hatanah › nehama › dvarim29

(לא אצטט. מומלץ למי שיש זמן אצון לרדת לעומק)

פסוקים נבחרים

  אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם….. רָֽאשֵׁיכֶ֣ם שִׁבְטֵיכֶ֗ם זִקְנֵיכֶם֙ וְשֹׁ֣טְרֵיכֶ֔ם

מתוך

https://danielventura.wikia.org/he/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%A0%D7%A6%D7%91%D7%99%D7%9D

…. משטר מקומי מבוזר העדיף על פני שלטון מרכזי מונופוליסטי

דר’ אבי נוב עו”ד כתב באתר YNET על הנושא מונופול השלטון במקרא והיום
אבי נוב מצטט את הפסוק הפותח את פרשת ניצבים ומנסה ללמוד ממנו על מבנה המשטר הרצוי בישראל. לדעתו, משטר מקומי מבוזר העדיף על פני שלטון מרכזי מונופוליסטי. והשאלה האקטואלית היא “האם החברה הישראלית תתנהל טוב יותר ללא ראש ממשלה ורק עם שופטים ושוטרים בכל עיר? לפי המקרא, התשובה היא בהחלט כן”
המשפט הפותח את הפרשה אומר: “אתם ניצבים היום כולכם לפני ה’ אלוקיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל” (דברים כט, ט).
……..השוואה בין המשטר המתואר בספר שופטים לבין המשטר היום: “ארץ ישראל המקראית נחלקה לשבטים ובראש כל שבט עמד מנהיג עם סמכויות מוגבלות. מעל ההנהגה השבטית לא הייתה סמכות מרכזית. רק במצבים של מלחמה אשר איימה על כולם, השבטים התאחדו.
באנלוגיה לימינו, הניחו כי היינו מבטלים את הממשלה ואת הכנסת, ובמקומם מעניקים סמכויות למשטר מקומי, כמו למועצות מקומיות ועיריות. נראה כי מלבד ניהול מלחמות, העירייות יכולות לבצע את כל הסמכויות בעצמן.

שלטון מרכזי, כמו מונופול בשוק הפרטי, מרכז כוח רב ופועל בחוסר יעילות. ריכוז הכוח והסמכויות יוצר תלות מסוכנת בין השלטון לאזרחים. ריכוז הכוח מוביל לכך שהמדינה נוטלת כספים מאזרחיה לצורך “חלוקה מחדש של העושר”. בנוסף לפגיעה בתמריצים, מדיניות החלוקה מחדש מנוגדת לטבע האנושי האינדיבידואליסטי ואינה מוסרית.

מאידך, משטר מקומי, הנתון בתחרות עם משטרים מקומיים אחרים, מוכרח לפעול ביעילות מרבית.

לדעתו, המקרא אינו מחייב מינוי מלך או שלטון מרכזי, אלא קובע שיש למנות מספר פונקציות בסיסיות בכל עיר בישראל. במקרא נאמר: “שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך” . המשמעות של הביטוי “שופט” בשפות השמיות הוא דיין, אך גם מנהיג. במזרח הקדמון היה מקובל שהמנהיג היה גם הדיין העליון.

וְאֵ֧ת אֲשֶׁר-עָבַ֛רְנוּ בְּקֶ֥רֶב הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֥ר עֲבַרְתֶּֽם:

מה והיכן עברנו/עברתם? יצאו ממצריים, נדדו 40 שנה במדבר, איזה גויים?

והתשובה היא פשוטה. מתוך

https://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8:%D7%9E%22%D7%92_%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%9B%D7%98_%D7%98%D7%95

רבינו בחיי[הסתר]

כי אתם ידעתם. כלומר יש מכם שראה תועבת מצרים, וכלכם ראיתם תועבת הגוים אשר עברתם בקרבם, והם אדום עמון ומואב ומדין:

(ע”כ)

(וקצת מוזר, כי אדום ועמון לא נתנו לבני ישראל לעבור בגבולם. גם עם מואב, ה’ ציווה לא לעבור בגבולו

וַֽהֲשֵֽׁבֹתָ֙ אֶל-לְבָבֶ֔ךָ

וְשַׁבְתָּ֞ …וְשָֽׁמַעְתָּ֣

 וְשָׁ֨ב… אֶת-שְׁבֽוּתְךָ֖ וְרִֽחֲמֶ֑ךָ וְשָׁ֗ב וְקִבֶּצְךָ֙

"לשוב" במשמעויות שונות

 מעניין (במיוחד למשפטנים) לעיין במאמרים -על פרשת נצבים (ובשבועות אחרים במאמרים אחרים על פרשות השבוע) שיצאו ממשרד המשפטים, במובא ב –

https://www.justice.gov.il/Units/MishpatIvri/GilyonotParasha/Pages/gilyonot.aspx

 למשל על “התשובה – היבטים משפטיים”

……

זכותו של אדם לשיקום חברתי

מצוות התשובה, שמקורה בנאמר בפרשתנו, “ושבת עד ה’ אלהיך” (דברים ל, ב), היבטים שונים לה, במערכת היחסים שבין אדם למקום ובמערכת היחסים שבין אדם לחברו ולחֶברתו. ממנה אף נגזרת אחת מזכויות האדם הבסיסיות, זכותו של העבריין לשיקום חברתי לאחר שריצה את עונשו[1]. האם העובדה שנתפס אדם פעם בקלקלתו תלווה אותו בכל אשר יפנה ותקבע את גורלו אף בעתיד? או שמא זכאי העבריין, לאחר שריצה את עונשו, לפתוח דף חדש בחייו ולעסוק בכל דבר אשר יחפוץ בו בלי שירדוף אחריו כצל כתם העבֵרה שעבר[2].

חובת החברה לעודד את העבריין לשוב

עיקרה של התשובה הוא חרטה על העבר וקבלה על העתיד. מאחר שהחרטה והקבלה הן הכרעות אישיות של האדם, ניתן היה לחשוב שהתשובה היא עניינו הפרטי של האדם בלבד – בינו לבין עצמו ובינו לבין קונו – ואין לאחרים עניין בה.

 אבל אין הדברים כן כלל וכלל: אין להותיר את חזרתו בתשובה של העבריין ליזמתו האישית בלבד. חובה מוטלת על החברה לעודד את חזרתו ולסייעו בדבר[3], בחינת “אתה נותן יד לפושעים, וימינך פשוטה לקבל שבים”[4].

תקנות למנוע בושה מן המתוודה

* פרופ’ נחום רקובר, לשעבר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עומד בראש עמותת “מורשת המשפט בישראל”.

[1] ראה על כך: ש”ז פלר, “הרהביליטציה – מוסד משפטי מיוחד מחוייב המציאות”, משפטים א (תשכ”ח-תשכ”ט), עמ’ 497; י’ קיסטר, “גישת היהדות לעבריין ולשיקומו”, הפרקליט כה (תשכ”ט), עמ’ 481.

[2] שאלה ראויה לעיון ולדיון בפני עצמו היא שאלת מינויו או חזרתו של עבריין שריצה את עונשו לתפקיד ציבורי. ראה:  N. Rakover, ‘Should Transgretion Disqualify One From Public Office?’ JLA 12 (2001) (in print)

בשאלת השפעתה של התשובה על ענישתו של עבריין ששב בתשובה, דנתי במקום אחר. ראה נ’ רקובר, “השפעת התשובה על הענישה”, מחקרים בהלכה ובמחשבת ישראל, מוגשים לכבוד הרב פרופ’ עמנואל רקמן, תשנ”ד, עמ’ 183.

[3] על התשובה כגורם המעודד את העבריין לשנות את דרכו, עומד הרמב”ם: “ופשוט הוא כי גם התשובה מן הקבוצה הזו… לפי שאי אפשר לאדם שלא יחטא ויטעה… ואם יהיה האדם בדעה שאין מרפא לשבר זה לעולם, יתמיד בתעייתו, ושמא גם יוסיף במריו אם לא תהיה לו עצה, אבל עם הסברא בתשובה יחזור למוטב, וישוב למצב מתוקן ביותר וליותר שלם ממה שהיה קודם שיחטא” (מורה נבוכים, חלק ג, פרק לו).

[4] בסליחה “לך ה’ הצדקה” וכו’, מתוך תפילת נעילה של יום כיפור, נוסח אשכנז. וראה פרקי דר’ אליעזר, ראש פרק מג: “נבראת תשובה, וימין הקב”ה פשוטה לקבל שבים בכל יום, ואומר: ‘שובו בני אדם'”. וראה ביאור הרד”ל, שם…. (ע”כ)

ואוסף מאמרים ברוח המסורת  ניתן ב –

https://www.etzion.org.il/he/%D7%A0%D7%95%D7%A9%D7%90%D7%99%D7%9D/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%A0%D7%A6%D7%91%D7%99%D7%9D

ומתוכם ב –

https://www.etzion.org.il/he/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%A0%D7%99%D7%A6%D7%91%D7%99%D7%9D-%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%94%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%94-%D7%95%D7%94%D7%92%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%94-%D7%9C-%D7%90-%D7%99

….פרשת התשובה בפרק ל’ מהווה המשך וסיום לפרשת הברכה והקללה שבפרשת כי-תבוא (- פרק כ”ח).[1] ניתן להיווכח בכך בנקל כאשר משווים בין הפרשיות….

  1. פרשת הברכות בפרק כ”ח (א-יד) ופרשת התשובה בפרק ל’ מוקפות בפתיחה ובסיום דומים:
פתיחה (כ”ח, א) והיה אם שמֹע תשמע בקול ה’ א-להיך

לשמֹר לעשות את כל מצוֹתיו אשר אנכי מצַוְּך היום.

(ל’, ב) ושבת עד ה’ א-להיך ושמעת בקֹלו

ככל אשר אנכי מצַוְּך היום.

סיום (כ”ח, יג) כי תשמע אל מצוֹת ה’ א-להיך

אשר אנכי מצַוְּך היום לשמֹר ולעשות.

(ל’, י) כי תשמע בקול ה’ א-להיך

לשמֹר מצוֹתיו וחֻקֹּתיו…

מהי משמעותה של הקבלה ברורה זו, ובמה היא תורמת לשני המקומות הללו? ראשית, היא פותרת בעיה חמורה בקשר לפרק כ”ח: סיום הקללות שם בפסוק סח “והשיבך ה’ מצרים… ואין קֹנה” מותיר אותנו בהרגשה קשה. מיד אחר כך בא הסיכום (סט): “אלה דברי הברית…”, ואתה תמה: האם לאחר התגשמות הקללות, לאחר הגלות והפיזור, אין עוד תקומה וגאולה? לא כך מסתיימות הקללות שבפרשת בחוקותיי (ויקרא כ”ו), אלא בהבטחת גאולה …

נתבונן עתה בשלושת הפסוקים הראשונים בפרק ל’: יש בהם משפט תנאי ומשפט תוצאה, אולם ההבחנה ביניהם קשה.

בעברית המודרנית אנו מבחינים בין התנאי לבין התוצאה באמצעות הופעת המילה ‘אז’ לפני התוצאה[2] או באמצעות השמטת וי”ו החיבור לפניה.[3] שני סימנים אלו אינם קיימים בלשון המקרא: המילה ‘אז’ אינה משמשת במקרא להבחנה זו,[4] והוי”ו עשויה לפתוח במקרא הן את אחד מחלקי משפט התנאי, כוי”ו החיבור, והן את משפט התוצאה, כוי”ו ההיפוך.[5] לפיכך ישנם מקרים במקרא שבהם רק שיקול דעת פרשני, המתחשב בתוכן הפסוקים ובהקשרם, יכול לסייע בידנו. כזה הוא המקרה שלפנינו.

הבה נראה מה הן האפשרויות במקומנו ומה מתחייב – או מתאפשר – מכל אחת מהן:

  1. משפט תנאי: (א) והיה כי יבֹאו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה אשר נתתי לפניך

משפט תוצאה: והשבֹת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך…

(ב) ושבת עד ה’ א-להיך ושמעת בקֹלו…

(ג) ושב ה’ א-להיך את שבותך ורחמך.

לפי ניתוח תחבירי זה התנאי מגדיר את הזמן שבו יתקיים האמור במשפט התוצאה. אולם את התוצאה עצמה ניתן לפרש בשתי דרכים: א. המילים “והשבת אל לבבך… ושבת עד ה’ ” הן הבטחה נבואית שכך יקרה בבוא הזמן.

(ע”כ. מאמר קשה, אבל מומלץ)

(והנה שבנו לארץ האבות, והעם???? קדימה לבחירות 3)

שבת שלום

שבוע טוב

שנה טובה

קדימה לשנת תש”פ

תהיה שנה פנטסתית.

להת

Leave a Reply