From:
Date: Sun, Jun 16, 2019 at 12:17 AM
Subject: בהעלותך את…והעמדת את….ובהקהיל את
To:
עיונים קודמים
פרשת בהעלותך – תשע”ד
http://toratami.com/?p=158
תשע”ה
http://toratami.com/?p=397
(על: כהן, הדלקת נרות במשכן, בחודש השני ב – 14…, חצוצרות, קברות התאווה,)
תשע”ו
http://toratami.com/?p=588
(על “וידבר….לאמר, וידבר ה’ אל…דבר…. ואמרת, המנורה, פסח שני, ויהי העם כמתאוננים, נון הפוכה, האישה הכושית)
פרשת בהעלותך תשע”ז
http://toratami.com/?p=783
(על: תוכן, מעשה המנורה, על פי ה’ יסעו. בשנה השנית בחודש השני, ויאמר משה לחובב…, אספה לי 70 איש…)
פרשת בהעלותך – תשע”ח
http://toratami.com/?p=997
(על: תאריכים, ה’ צריך קיום מצוות?, דבר… ואמרת, תנה לנו בשר… הרגני נא הרג….. אספה לי, ותדבר מרים ואהרן….,,)
פסוקים מההפטרה
חידון השבוע
1. כמה זמן – בערך, לקח לאהרן להניף את הלוויים?
2. כמה פעמים כתוב “על פי ה’ יסעו”
הקדמה כללית
בשבת פותחים חומש, קוראים את הפרשה, סוגרים (אוכלים טשולנט -לפעמים) נחים אחר הצהריים, מתחיל שבוע חדש, עובר יום,יומיים, שלושה, ואז לוקחים שוב את החומש לידיים, חושבים לרגע, מנסים (בגילנו) לזכור מה היה לפני שבוע בפרשה, פותחים, מעיינים ברפרוף, נזכרים’ 12 מתנות הנשיאים (מאיפה היה להם את כל הפרטים שניתנו? איך לכולם היו אותם פרטים בדיוק? נס?) הופכים דף. קצת מופתעים – נושא חדש לחלוטין.
לפני שבוע קראנו מספר נושאים, שאינם קשורים זה בזה, החל מספירת הלוויים ותפקידם במדבר, מה עושים לאישה “סוטה” ומה חייב נזיר לעשות ושעמום ארוך על מתנות 12 הנשיאים והפרשה הסתיימה ב – (שני הפסוקים אחרונים) —
וְכֹ֞ל בְּקַ֣ר | זֶ֣בַח הַשְּׁלָמִ֗ים עֶשְׂרִ֣ים וְאַרְבָּעָה֘ פָּרִים֒ אֵילִ֤ם שִׁשִּׁים֙ עַתֻּדִ֣ים שִׁשִּׁ֔ים כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה שִׁשִּׁ֑ים זֹ֚את חֲנֻכַּ֣ת הַמִּזְבֵּ֔חַ אַֽחֲרֵ֖י הִמָּשַׁ֥ח אֹתֽוֹ:
וּבְבֹ֨א משֶׁ֜ה אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵד֘ לְדַבֵּ֣ר אִתּוֹ֒ וַיִּשְׁמַ֨ע אֶת־הַקּ֜וֹל מִדַּבֵּ֣ר אֵלָ֗יו מֵעַ֤ל הַכַּפֹּ֨רֶת֙ אֲשֶׁר֙ עַל־אֲרֹ֣ן הָֽעֵדֻ֔ת מִבֵּ֖ין שְׁנֵ֣י הַכְּרֻבִ֑ים וַיְדַבֵּ֖ר אֵלָֽיו:
מעניין לסכם – 204 בהמות וצאן הוקרבו לחגיגת בקדשת המשכן (מעניין חהשוות עם חגיגת שלמה המלך בהקדשת המקדש)
אז כמה שאילות – מי אכל את הבשר? היו כ – 2 מליון נפש בסביבה, מה הם עשו באותם 12 יום????
— איפה דיבר ה’ עם משה לפני כן???
האם משה רב נו נכנס לקודש הקודשים??? איפה הוא עמד או ישב, (משום מה אני חושב על סיום הסרט “הקוסם מארף עוץ – שאתביש לי ר”ל)
אבל זה לא בדיוק מה שהתחלתי לחשוב עליו. לפני שבוע סיימנו לאחר שסוכמו מתנות הנשיאים, בפסוק מעניין וקצת מסובך – מהיכן בא הקול,
מעל הכפורת או מבין שני הכרובים. מה היא הכפורת?
מעניין לקרא על ארון הברית ב –
https://he.wikipedia.org/wiki/
%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%9F_%D7%94%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA
ובמיוחד על הכפורת ב –
http://chabadpedia.co.il/
index.php/%D7%9B%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%AA
אבל כיוון המחשבה שלי היה אחר, לא הפרטים, אלא העריכה. לפני שבוע סיימנו בשני הפסוקים לעיל. השבוע, דף חדש – נושא חדש.. הפרשה מתחילה ב –
— וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־משֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
דַּבֵּר֙ אֶל־אַֽהֲרֹ֔ן וְאָֽמַרְתָּ֖ אֵלָ֑יו בְּהַֽעֲלֹֽתְךָ֙ אֶת־הַנֵּרֹ֔ת אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה יָאִ֖ירוּ שִׁבְעַ֥ת הַנֵּרֽוֹת:
וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ אַֽהֲרֹ֔ן אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה הֶֽעֱלָ֖ה נֵֽרֹתֶ֑יהָ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת־משֶֽׁה:
וְזֶ֨ה מַֽעֲשֵׂ֤ה הַמְּנֹרָה֙ מִקְשָׁ֣ה זָהָ֔ב עַד־יְרֵכָ֥הּ עַד־פִּרְחָ֖הּ מִקְשָׁ֣ה הִ֑וא כַּמַּרְאֶ֗ה אֲשֶׁ֨ר הֶרְאָ֤ה יְהֹוָה֙ אֶת־משֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשָׂ֖ה אֶת־הַמְּנֹרָֽה:
הוַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־משֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
וקַ֚ח אֶת־הַֽלְוִיִּ֔ם מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְטִֽהַרְתָּ֖ אֹתָֽם:
זוְכֹה־תַֽעֲשֶׂ֤ה לָהֶם֙ לְטַֽהֲרָ֔ם הַזֵּ֥ה עֲלֵיהֶ֖ם מֵ֣י חַטָּ֑את וְהֶֽעֱבִ֤ירוּ תַ֨עַר֙ עַל־כָּל־בְּשָׂרָ֔ם
— – שבוע חדש = נושא חדש ושוב לא כל כל ברור, – מה הם פני המנורה? (נראה להלן) ומה החשיבות בכיוון הנרות, איך מכונים אותם. ולמה שוב חזרה על “מעשה המנורה?
ובכלל מה כל הקטע הזה של כיוון הנרות במנורת הזהב בין קורבנות הנשיאים 12 יום, להקדשת הלוויים.???
מתי התחיל אהרן להדליק את הנרות במנורה, לפני או אחרי קורבנות הנשיאים? האם אהרן העלה את הנרות כל יום במשך 39 שנות הנדודים, עד יום מותו? והאם הקריבו כל יום את עולת התמיד?
לפי –
https://www.yeshiva.org.il/ask/80597
שאלה:
האם הקריבו במשכן במדבר סיני את כל הקורבנות המצווים [היו רק אהרון ושני בניו]?
האם במשכן בארץ ישראל הקריבו את כל הקורבנות [בשילה היה רק עלי הכהן] או שמא הציווים על הקורבנות הם לבית המקדש?
תודה
תשובה:
לשואל, שלום!
לגבי קרבנות הציבור, על פי הדעה המקובלת קרבן התמיד הוקרב במדבר (על פי הכתוב בשמות פרק כט) וכן קרבנות המוספים (הקרבנות שבפרשת פנחס, במדבר פרקים כח-כט), ויש מחלוקת תנאים האם הקריבו את הקרבנות שבפרשת אמור (ויקרא פרק כג), עיין מנחות פ”ד מ”ג.
באשר לקרבנות היחידים, קרבן פסח הוקרב במדבר סיני רק פעם אחת, בשנה השניה לצאתם מארץ מצרים (במדבר פרק ט, עיין רש”י שם).
שאר קרבנות היחיד שהם חובה או נדבה אכן הוקרבו (עיין למשל ויקרא יז פסוקים ב-ו), אבל מאחר שאין להם תאריך קבוע, מסתבר שאם היה עומס – היו דוחים אותם.
אבל הנושא לא פשוט,מתוך מאמר ארוך ב –
https://he.wikisource.org/
wiki/%D7%97%D7%91%D7%9C_%D7%
A0%D7%97%D7%9C%D7%AA%D7%95_%D7%99%D7%97_%D7%A0%D7%95
…… שאלה
אלו קרבנות נהגו בזמן הליכת ישראל במדבר ארבעים שנה ומדוע קרבנות אחרים לא נהגו?
….נאמר בשבת (פז ע”ב): “תא שמע, ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן תנא: אותו יום נטל עשר עטרות; ראשון למעשה בראשית, ראשון לנשיאים, ראשון לכהונה, ראשון לעבודה, ראשון לירידת האש, ראשון לאכילת קדשים, ראשון לשכון שכינה, ראשון לברך את ישראל, ראשון לאיסור הבמות, ראשון לחדשים”.
ונראה לנו בדרך כלל להסביר שמיום זה והלאה קרבו הקרבנות על הסדר, הן קרבנות הציבור והן קרבנות היחיד, הן העבודות התמידיות והן אותן שבאות בזמנן, אבל בהתבוננות נוספת אין הדברים כן.
עוד שנינו בגיטין (ס ע”א): “דאמר רבי לוי: שמנה פרשיות נאמרו ביום שהוקם בו המשכן, אלו הן: פרשת כהנים, ופרשת לוים, ופרשת טמאים, ופרשת שילוח טמאים, ופרשת אחרי מות, [ס ע”ב] ופרשת שתויי יין, ופרשת נרות, ופרשת פרה אדומה”. ואף פרשיות אלו הנזקקות לסידור המשכן מן הסתם נהגו ולא פסקו.
ומפרש רש”י:
“פרשת כהנים – אמור אל הכהנים שהלכות כהנים כתובות בה לא יטמא לא יקח מום בו לא יגש ומפני שבו ביום הוזקק לעבודה הוצרכה קדושתן להודיעם”.
“פרשת לוים – קח (נא) את הלוים דבהעלותך שבה הלכות לוים וי”א ואל הלוים תדבר ואינו כן כי מה עניינם אצל הקמת המשכן מעשר ראשון לא נהגה עד סוף חמשים וארבעה שנה ועוד פרשת מעשר מיקריא”.
“פרשת לוים – הוצרכה לבו ביום שנזקקו לשיר”.
“פרשת טמאים – ויהי אנשים וגו’ משום הלכות הפסח והמשכן הוקם באחד בניסן והוזהרה להם פרשת שילוח טמאים וישלחו מן המחנה שבו ביום הוקבעו שלש מחנות מחנה שכינה ומחנה לויה ומחנה ישראל והוזקקו להשתלח ומתוך כך הוזקקו טמאים לישאל הואיל וצריכין שילוח ולא יוכלו ליכנס למשכן היאך יעשו פסחיהם ולרבי לוי יכולים היו ליטהר עד ט”ו ולא נזקקו לפסח שני אלא א”כ לא יטהרו”.
“ופרשת שילוח טמאים – וישלחו מן המחנה שבאותו היום הוקבעו המחנות וכשנגללים הפרוכת בכל סילוק מסעות הותרו זבין ומצורעים ליכנס לשם”.
“ופרשת אחרי מות – אף על פי שהיא של יום הכפורים בו ביום נאמרה כדכתיב אחרי מות ומפני שמתו בני אהרן בשביל ביאה שלא לצורך נאמרה אותה אזהרה לאהרן אל יבא בכל עת”.
“ופרשת שתויי יין – לפי שמאותו היום ואילך נאסרו דהא בביאת אהל מועד תלה רחמנא”.
“ופרשת נרות – בהעלותך לפי שבו ביום התחילו להדליק”.
“ופרשת פרה אדומה – לפי שביום המחרת נשרפה הפרה להיות נטהרין לפסחיהן וקודם לכן לא יכלו לעשותה דבעינן והזה אל נכח פני אהל מועד (במדבר יט) והכי אמרינן במסכת מגילה ירושלמי באחד בניסן הוקם המשכן ושני לו נשרפה הפרה”.
מתוך הפרשיות שנאמרו אנו מבינים שבכ”ז היה דירוג מסויים עד שנהגו כל הלכות המקדש שהרי פרשיות אלו נאמרו עם הקמת המשכן והסתגלות עם ישראל לקיום כל מצוותיו. מתוך כך יש לבדוק מה לגבי כל הקרבנות האם הן נהגו מיד עם הקמת המשכן או מסיבות שונות נהגו רק חלקית במדבר ורק עם כניסתם לארץ התחילו לנהוג אותם….
ו. בין עבודת המשכן במדבר לעבודת המקדש בארץ ישראל
בשו”ת הרשב”ש (סי’ נז) מסכם את כלל עבודות המשכן שנהגו במדבר. וז”ל:
“ועל ענין הדלקת המנורה והסדרת לחם הפנים וקטורת והקרבנות אם נהגו במדבר או לאו. בפ”ק דחגיגה תניא עולת תמיד העשויה בהר סיני, ר’ אליעזר אומר מעשיה נאמרו בסיני והיא עצמה לא קרבה, רבי עקיבא אומר קרבה ושוב לא פסקה אלא מה אני מקיים הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל שבטו של לוי שלא עבדו [עבודה] זרה והם הקריבוה. פירוש רבי אליעזר סובר דלא קרבה כלל, ורבי עקיבא סבר דקרבה אבל לא הקריבוה ישראל אלא שבטו של לוי. וא”ז הרמב”ן ז”ל כתב בחידושי התורה שלו בפרשת אמור אל הכהנים שלא הקריבו ישראל מוספין במדבר, וכן כתב בפרשת פנחס”.
“ובנסכים נמי נחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא בפ”ק דקידושין, דרבי ישמעאל סבר לא קרבו במדבר ורבי עקיבא סבר קרבו במדבר, והרמב”ן ז”ל תופס בפשיטות בפרשת פינחס שלא קרבו נסכים במדבר, והחכם הגדול ראב”ע ז”ל כתב בפרשת תצוה זה לשונו, ועל דרך הסברא שלא הקריבו ישראל הזבחים רק בסיני לבדו ויום הכפורים בשנה השנית, וכ”כ על עבודת אהרן ויעש כאשר צוה ה’ את משה, וכן כתוב הזבחים ומנחה הגשתם לי בית ישראל ארבעים שנה במדבר, כי ישראל עמדו במדבר בתהו יליל ישימון כמו שמנה ושלשים שנה ומאין היה להם בכל יום חצי הין שמן זית גם כן יין ואיך יוליכו עמהם כמו י”ד אלף הין, ומאין היה להם שני כבשים בכל יום ותוספת בשבת ובמועדים. ואין טענה ממלת אנחנו ובעירנו, כי בקדש היו ושם ישבו כי כתוב והם ביישוב, ובזאת השנה שללו מדין וארץ סיחון ועוג והיה לכולם מקנה רב, עכ”ד החכם, זכה להסכים לדעת רז”ל”.
“ומנין שלא היה שם תמיד ולא היה שם לחם הפנים ולא קטורת ולא הטבת נרות, שכך אמרינן בפרק אמר להם הממונה, אביי הוה מסדר סדר המערכה משמא דגמרא ואליבא דאבא שאול כסדר שסדר עד לבסוף וכו’. וזהו סיוע לדבר החכם ז”ל שהכל צריך להיות כסדר וכמו שמוכיחים בגמרא מהמקראות, וכיון שאין שם תמיד אין שם נרות ולא קטורת ולא בזיכי לבונה שהם עם לחם הפנים”.
(ע”כ. מאמר ארוך, מומלץ למי שיש סבלנות ורצון להתעמק)
למעוניינים/ות בהבנה נוספת של נושא הקורבנות, מומלף לעיין ב –
https://he.wikipedia.org/wiki/
%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%91%D7%
9F_(%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA)
(לא אצטט. מומלץ. לא כל כך שייך לפרשת השבוע)
אז לפרשתנו
איך אומרים אין מוקדם ומאוחר בתורה. (כלומר אין סדר ואין עריכה, ואפשר לומר שבעיקר בחומש במדבר אין סדר ושיטתיות בכל המסופר בספר זה במיוחד לא ברוב החלק הראשון של הספר. יש לנו כאן אוסף לא מסודר של אירועים שבתוכו מפוזרים מספר לא מועט של מצוות.)
ערב שבת שלום
פסוקי השבוע
וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם
עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף
וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה
פתיחה
פסוקו של יום ” וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה “
המוטו של השבוע – כשאין ברירה (לחז”ל) אז ליתרו יש 7 שמות. אולי כל פעם כשנולדה לו בת הוא החליף את השם)
ר מושיקו
לרענון – תוכן הפרשה מתוך –
https://he.wikipedia.org/wiki/
%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%
91%D7%94%D7%A2%D7%9C%D7%95%D7%AA%D7%9A
….
נושאים בפרשה
עבודת המקדש
המנורה וחצוצרות, פסיפס בבית בן צבי
כנספח לנושא חנוכת המזבח שבסוף פרשת נשא מובא הציווי על הדלקת הנרות במקדש על ידי אהרן.
תיאור מפורט של הקדשת הלוויים וכניסתם לעבודה במשכן: “וְהִבְדַּלְתָּ אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם. וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְטִהַרְתָּ אֹתָם וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה. כִּי נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…”
פסח ופסח שני
חגיגת הפסח בפעם הראשונה אחרי יציאת מצרים.
קביעת פסח שני לטובת מי שלא יכול לחגוג את הפסח במועדו.
ענן וחצוצרות בתנועת המחנה
תיאור הקמת המשכן ופירוקו על פי הענן השוכן עליו: “וּלְפִי הֵעָלֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.”
פרשת החצוצרות: ה’ מצווה את משה להכין שתי חצוצרות שישמשו להתרעה על אירועים שונים במחנה. “עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת.”
פרשת “ויהי בנסוע” כפי שהיא כתובה בספר תורה
מסע המחנה
תיאור חגיגי של תחילת המסע במדבר סיני (בעדות מסוימות קוראים פרשייה זו במנגינה מיוחדת).
דו-שיח בין משה לחותנו חובב בן רעואל (לפי חז”ל הוא יתרו) בעניין הצטרפותו למסע.
פרשת “ויהי בנסוע”: האמירות החגיגיות של משה על ארון הברית בתחילת הנסיעה ובחניה (בספרי התורה פרשה זו מעוטרת לפניה ולאחריה באות נו”ן הפוכה).
תבערה
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חטא המתאוננים
עם ישראל מתאוננים רע באוזני ה’. בעקבות זאת פורצת אש הפוגעת ומכלה בקצה המחנה.
עם ישראל צועקים אל משה שיתפלל אל ה’. משה מתפלל והאש שוקעת.
המקום נקרא ‘תבערה’ על עונש הבערה בעקבות החטא.
קברות התאווה
מרים המצורעת מנודה מהמחנה, ג’יימס טיסו, סוף המאה ה-19.
בני ישראל ממשיכים להתלונן על היעדר בשר, למרות אספקת המן הסדירה: “וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר אַף ה’ מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע.”
משה מתלונן בפני ה’ על התנהגותם של בני ישראל ועל הקושי בהנהגת העם: “הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ…”
ה’ מצווה את משה למנות שבעים זקנים שיישאו איתו בעול ומבטיח לספק לעם בשר: “לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם. עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא…”
משה ממנה שבעים זקנים באוהל מועד, ושני זקנים שנשארו במחנה, אלדד ומידד, מתנבאים שם. יהושוע בן נון מציע להעניש אותם אך משה מגיב במורת רוח: “וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה’ נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה’ אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם.”
ה’ מספק שלווים למאכל לבני ישראל כפי שהבטיח, והורג בהם בעודם אוכלים: “הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף ה’ חָרָה בָעָם וַיַּךְ ה’ בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד. וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים.”
האישה הכושית ומרים
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צרעת מרים
מרים ואהרן מדברים לשון הרע על משה ואשתו הכושית. ה’ קורא למשה, אהרון ומרים לאוהל מועד ונוזף באהרון ומרים:
וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה’ בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה’ יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה.
לאחר מכן מרים חולה בצרעת, משה מתפלל עליה (“אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ”) והעם מחכה עד שתבריא.
(ע+כ)
בְּהַעֲלֹתְךָ
מתוך
http://www.toratemetfreeware.com/online/f_01736_part_3.html
….
רש”י בהעלתך. למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו, כשלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב”ה חייך שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומיטיב את הנרות: בהעלתך. (א) על שם שהלהב עולה כתיב בהדלקתן לשון עלייה, שצריך להדליק עד שתהא השלהבת עולה מאליה. ועוד דרשו רבותינו מכאן, שמעלה היתה (ב) לפני המנורה שעליה (ג) הכהן עומד ומיטיב: אל מול פני המנורה. אל מול נר האמצעי, שאינו בקנים אלא בגוף של מנורה: יאירו שבעת הנרות. ששה שעל ששת הקנים, שלשת המזרחיים פונים למול האמצעי הפתילות שבהן, (ד) וכן שלשה המערביים ראשי הפתילות למול האמצעי, ולמה, כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך: (רש”י)
שפתי חכמים (א) דק”ל איך נופל הלשון בהעלותך על נרות שכתב הכתוב במקום בהדלקתך בהעלותך ומתרץ על שם שהלהב עולה כלומר משום הכי נופל בו לשון עליה. ותו קשה לרש”י מכל מקום היה לו לכתוב בהדלקתך ולמה כתב בהעלותך דודאי לשון בהעלותך נופל גם כן בנרות כמו שפירש על שם הלהב עולה אבל מכל מקום הלשון בהדלקתך יותר טוב. ומתרץ דמשום הכי כתיב בהעלותך כדי ללמוד שצריך להדליק וכו’. אבל בפרשת תצוה גבי להעלות נר תמיד לא פירש רק למה כתיב להעלות ולא להדליק ואמר שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה. יש לומר דלעיל כתיב להעלות לשון ציווי (ע”כ. ויש עוד, מומלץ לעיו נוסף)
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
1. זֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה יָבוֹא לִצְבֹא צָבָא בַּעֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד:
ולפני שבוע קראנו
מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּפְקְדֵם כָּל הַבָּא לַצָּבָא לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד
25 או 30 — האם העורך התבלבל?
למעוניינים/ות ניתן לצפות ב –
https://www.ykr.org.il/video/5200
ומתוך
https://www.tzohar.org.il/?p=19698
אומנם העולם לא שייך רק לצעירים, אך נראה שבתחומים מסוימים בשוק העבודה אנשים מעל גיל מסוים מתקשים למצוא עבודה. יכולות להיות לכך מגוון סיבות, נכונות יותר ונכונות פחות.
פרשת השבוע עוסקת בין היתר בגילאי תחילתה וסיומה של עבודת הלווים בבית המקדש:
“וידבר יהוה אל משה לאמר: זאת אשר ללוים מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבוא לצבא צבא בעבדת אהל מועד: ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבדה ולא יעבד עוד: ושרת את אחיו באהל מועד לשמר משמרת ועבדה לא יעבד ככה תעשה ללוים במשמרתם” (במדבר ח, כג-כו)
הלוי מתחיל את תפקידו בגיל עשרים וחמש כסטז’ר, ובגיל חמישים הוא מתחיל לעבוד בפועל, עד שמגיע לגיל חמישים. תפקידו של הלוי בשנים האלה הוא לנגן ולשיר בבית המקדש. בגיל חמישים הוא פורש מפקידי הנגינה ועובר לעסוק בעבודות לכאורה “טכניות” בלבד. מכאן עולה השאלה, מה מיוחד בגיל חמישים שבו הלוי פורש מעבודתו?
המשנה במסכת אבות אומרת כך:
“הוא היה אומר בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה, בן עשרים לרדוף, בן שלשים לכח, בן ארבעים לבינה, בן חמשים לעצה, בן ששים לזקנה, בן שבעים לשיבה, בן שמונים לגבורה, בן תשעים לשוח, בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם” (משנה, אבות ה, כא)
המשנה בעצם אומרת שאדם בן חמישים מגיע לאמצע חייו עם זווית ראייה רחבה. מצד אחד, הוא לא מבוגר מדי ומצד שני, כבר יש לו מספיק ניסיון חיים. בגיל חמישים האדם כבר לא מנסה לכבוש את העולם, וגם יכול להיות שהוא פחות יצירתי מבעבר אך בשל ניסיון חייו, העצה שלו שווה המון.
מסביר האדמו”ר מגור בספרו שפת אמת בשם סבו שאכן הלוי בגיל חמישים מוסב לעבודה טכנית, אך יש לו רובד נוסף, והוא להדריך את הצעירים ולהכווין את ההתלהבות שלהם כך שעבודתם בבית המקדש תהיה שלמה ואמיתית . אין הכוונה שעליו לצנן את התלהבות , אלא עליו לסייע לה להיות מדויקת – “…ושבח הזקנים הוא בזה שיש להם ישוב הדעת שלא להתפשט ההתלהבות יותר מדאי… וזה שכתוב ושרת את אחיו לשמור משמרת. כי הזקנים נותנים כחם לציבור לסייע להנערים שלא יתערב פסולת בעבודתם” (שפת אמת, פרשת בהעלותך)
אותם לוויים שמעל גיל חמישים אינם “זזים הצידה” משום שכבר אין להם מה לתרום, אלא הם משלימים את התמונה המלאה, ויוצרים מערך חניכה וחשיבה עם הלויים הצעירים. המבוגרים מפרים את הצעירים וברור הדבר שגם המבוגרים מופרים מהצעירים, וכך נוצרת השלמה וחברה בריאה ותקינה.
אפשר להקיש מהלווים לשוק העבודה או לחברה באופן כללי. דווקא רב גילאיות וישיבה של צעירים ומבוגרים ביחד יכולה להיות משפיעה, נכונה ומדויקת יותר.(ע”כ)
2. והעבירו תער על כל בשרם
דרישה קצת מוזרה. 23 אלף לוויים צריכים לגלח את כל גופם?
מתוך
http://haoros.com/archive/
index.asp?kovetz=837&cat=10&haoro=1
” ה’חזקוני’ בפרשת מצורע, עה”פ: “והי’ ביום השביעי יגלח את כל שערו וגו'” (יד, ט). כתב: “אבל גבי לויים לא נאמר אלא “והעבירו תער על כל בשרם” (בהעלותך ח, ז) כלומר, והעבירו תער על כל בשרם כדרך המתגלחים לנוי סביבות הראש והזקן וגבות העינים, שמגלחין מקצת ומשיירין הרוב, שאם אתה אומר כך יגלחו כל השער, נמצאו באים מנוולים לפני השכינה, אבל מצורעים כו'”. ע”ש.
ולהעיר, שע”פ הלכה אינו כן, כדתנן בנגעים (יד, ד) “שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה, נזיר ומצורע ולויים . . ששיירו שתי שערות לא עשו ולא כלום”. הרי שגם הלויים היו חייבים לגלח את כל שערם.
וגם במדרש מובן כן, ע’ במד”ר קרח (פי”ח, ד) “כשאמר הקב”ה למשה קח את הלויים מתוך בני ישראל וטהרת אותם . . והעבירו תער על כל בשרם, מיד עשה כן לקרח התחיל לחזור על ישראל לא היו מכירין אותו”. עיי”ש. ומובן מזה, שגילח את כל שערו באופן מכוער, ולא תספורת יפה כדברי ה’חזקוני’.
(ע”כ)
ומתוך מאמר בנושא “תגלחת”
…
תגלחת מצוה
בתגלחות נזיר
תגלחת הטומאה
נזיר שנטמא במת בתוך ימי נזירותו, הוא סותר את כל הימים שמנה לנזירותו, מונה שבעה ימים לטומאתו כדין כל טמא מת, ולאחר שטהר מטומאתו הוא מגלח את שיער ראשו ומביא קרבנות. לאחר מכן הוא מתחיל למנות מחדש את ימי נזירותו כמניין הימים שקיבל על עצמו.
תגלחת הטהרה
לאחר שהנזיר השלים את ימי נזירותו בטהרה, הוא מגלח את שיער ראשו ומביא שלושה קרבנות: חטאת, עולה ושלמים.
תגלחת מצורע
מצורע שנטהר מגלח לא רק את שיער ראשו אלא גם את זקנו ואת גבות עיניו וכל מקום גלוי בגופו שיש בו שערות מקובצות יחד. תגלחת ראשונה מגלח המצורע לאחר שנטהר, ושבעה ימים לאחר מכן הוא מגלח שנית.
תגלחת הלויים
כאשר נתחנכו הלויים לעבודה במדבר, הם נצטוו לגלח את כל שיערם, שנאמר [4]: “והעבירו תער על כל בשרם”. ציווי זה היה לשעה בלבד ואינו נוהג לדורות. (ע”כ. אסור להתגלח, חוץ מ…)
ומתוך
www.tora.co.il/parasha/01_golan/behalotcha_73.doc
“בראש חדש ניסן הוקם המשכן. בשני נשרפה פרה אדומה, בשלישי היזה ממנה על הלויים כמה דתימא: הזה עליהם מי חטאת. ותחת הזיה שניה שהיו צריכין הלויים להזות מפני שהיו כולם טמאי מתים במה שהרגו בעובדי העגל… ציוה המקום לגלחם במקום הזיה של יום שביעי.”
אם אמנם מדובר בטהרה מטומאת מת, יש צורך להזות על המיטהר פעמיים; ביום השלישי וביום השביעי. על הלויים היזו רק פעם אחת, ובמקום ההזיה השניה ציוה המקום לגלחם במקום הזיה של יום שביעי.
בעניי, איני מבין את כוונת המדרש, לא מבחינה רעיונית ולא מבחינה הלכתית, כיצד גילוח משמש תחליף להזיה, אלא אם כן נפרש שטהרת הלויים אינה טהרה הלכתית בעקבות טומאה, אלא טהרה “סמלית” המבטאת את כניסתם לעבודה, ואז יתכן שכל טהרה יכולה להתבצע, ועדיין צריך עיון.
רש”ר הירש מפרש:
“ההזייה הראשונה מתייחסת לבחינת הצומח שבאדם, לחיי ההנאה של המין, והיא מוציאה אותו מתחום השעבוד המוסרי. כנגד זה ההזייה השניה של היום השביעי מתייחסת לאדם הפועל ועושה, והיא מרוממת אותו לתחום החרות המוסרית. פעמים אחדות כבר אמרנו שהעברת תער רומזת לביטול אנוכיות מבודדת. כאן העבירו הלויים תער על כל בשרם, וכך נרמז להם עם כניסתם לתפקידם: עליהם לחדול מלהיות רק לעצמם, וחובה עליהם להכניס את כל ישותם לשירות הכלל. דברים אלה הובאו לתודעתם בצורה המרשימה ביותר, ונמצא שהאדם הפועל כבר הסיר מעליו כל מידה של השתעבדות לרצונותיו, וכבר הכין את כל אישיותו לשירות המטרות הלאומיות. בכך כבר נכנס האיש הפועל והעושה לתחום החירות המוסרית, ולפיכך בטהרת הלויים יכול היה הגילוח לבוא במקום הזייה שניה.”
אפשר שאברבנאל ניסה “לעקוף” קושיה זו:
“אמרו והעבירו תער על כל בשרם ואין הכוונה שאחרי האזהרה יעבירו תער על כל בשרם אלא שיזה עליהם המטהר מי חטאת ויהיה זה אחר שיעבירו תער על כל בשרם, כי יעשו ללויים כאשר יעשו למצורע המתחטא שכדי להרחיק ממנו הטומאה הקודמת יגולח.”
היינו: לא גילוח בפני עצמו, אלא הכנה להזאת מי חטאת.
רש”י (בהמשך פרושו לפסוק ז)מציע הסבר שונה:
“והעבירו תער – מצאתי בדברי רבי משה הדרשן, לפי שנתנו כפרה על הבכורות שעבדו עבודה זרה והיא קרויה זבחי מתים, והמצורע קרוי מת, הזקיקם תגלחת כמצורעים.”
רש”י ממשיך אפוא את הקישור לחטא העגל. הלויים נבחרו לכהן במקום הבכורות שעבדו עבודה זרה שהיא כזבחי מתים, ולכן הזקיקם תגלחת כמצורעים, שכן גם המצורע קרוי מת.
גם רבינו בחיי מפרש כך:
“והעבירו תער על כל בשרם. אפילו הזקן, אפילו הפאות, הטעינם תגלחת כמצורע שכתוב בו (ויקרא יד, ט): יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו. לפי שהלויים היו חליפי הבכורות שנפסלו בעגל, ועבודה זרה קרויה זבחי מתים, ומצורע חשוב כמת. ואלו לא היו מוטהרין בענין זה שהזכירו בפרשה לא היה אפשר להם ליכנס לעבודה, וכן כתוב בסוף: ואחרי כן יבואו הלוים לעבוד את אהל מועד.”…..
“והעבירו תער על כל בשרם. פירוש על כל בשר הלויים, ומגלחים כשאר בני אדם, ולא כל ראשו וגבות עיניו, שגנאי הוא זה להם. ואף על גב דבמצורע כתיב וגלח את כל שערו זקנו וגבות עיניו, למען השיקוץ, וקשיא לי לפי המדרש.”
הלויים, לשיטה זו, אינם זקוקים לטהרה “משפילה” כמו מצורע.
[לקושיה מהמדרש נתייחס בהמשך.]
גישה שלישית מציע מלבי”ם:
“והנה הטהרה היתה מטומאת מת שהרגו בעובדי העגל, והעברת התער להסיר המותרות שהשער הוא מותר המוח ומורה על טהרת המחשבות והדעות.” (ע”כ)
2. וּלְפִי הֵעָלֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: {יח} עַל פִּי יְהוָה יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי יְהוָה יַחֲנוּ כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ: {יט} וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת יְהוָה וְלֹא יִסָּעוּ: {כ} וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל הַמִּשְׁכָּן עַל פִּי יְהוָה יַחֲנוּ וְעַל פִּי יְהוָה יִסָּעוּ: {כא} וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ: {כב} אוֹ יֹמַיִם אוֹ חֹדֶשׁ אוֹ יָמִים בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו יַחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסָּעוּ וּבְהֵעָלֹתוֹ יִסָּעוּ:
מסתבר שלענן היו מספר תפקידים
מתוך
https://he.wikipedia.org/wiki/
%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%94%D7%A2%D7%A0%D7%9F
במדרשי חז”ל קיימת הרחבה של תיאור הענן ותפקידיו. על פי המכילתא, הענן הגן על בני ישראל מהחצים שירו עליהם המצרים לפני קריעת ים סוף:
“…שהיו מצרים שרוים באפלה רואים את ישראל שהיו נתונין באורה אוכלים ושותים ושמחים, והיו מזרקים בהם בחצים ובאבני בליסטרא והיה המלאך והענן מקבלן, שנאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד (בראשית טו)…” (מכילתא שמות יד פסוק כ)
במדרש תנחומא נכתב כי הענן יישר את הקרקע בשביל מעבר בני ישראל והרג הנחשים והעקרבים שבמדבר:
“שבעה ענני כבוד היו: ארבע מארבע רוחות, ואחד מלמטה, ואחד מלמעלה, ואחד מהלך לפניהם. כל הנמוך מגביהו וכל הגבוה מנמיכו ושורף נחשים ועקרבים, מכבד ומרבץ את הדרך לפניהם.” (מדרש תנחומא, פרשת בשלח)
מדרש אחר מייחס לענן תכונה של שיקוף הכלים, כך שאדם היה יכול להסתכל על חבית מבחוץ ולראות מה בתוכה[1]. מדרש אחר מייחס לענן פעולה של כיבוס וגיהוץ הבגדים במשך ארבעים שנות נדודי בני ישראל במדבר[2]. במסכת תענית נכתב כי ענני הכבוד שמשו את ישראל בזכות אהרן הכהן, ועם מותו נסתלקו ולאחר מכן חזרו בזכות משה רבנו[3].
במצוות סוכה נכתב בפרשת אמור:
“בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות. למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה’ אלוהיכם.”
לדעת רבי אליעזר הכוונה היא לענני הכבוד שחיפו על בני ישראל (ע”כ)
הסבר נאה
והזמן קצר, אז
שבת שלום
שבוע טוב
להת