Date: Sun, Feb 23, 2020 at 3:36 AM
Subject: ואלה המשפטים. ואל משה אמר. ויזרק על העם
To:
עיונים קודמים
פרשת משפטים – תשע”ד
HTTP://TORATAMI.COM/?P=100
פרשת משפטים – תשע”ה
HTTP://TORATAMI.COM/?P=321
(על: רשימת 52 מצוות הפרשה, כי תקנה עבד… כי ימכור איש את בתו, כי יפתה איש בתולה, הנה אנוכי שולח מלאך ושילחתי את הצרעה, ושתי את גבולך, משה מטפס על הר, וישכם בבוקר ויבן מזבח
פרשת משפטים – תשע”ו
http://toratami.com/?p=532
(על” תאריכים, ואלה המשפטים, כי תקנה… כי יזיד… כי יריבון, ויראו את א-להי ישראל…)
פרשת משפטים – תשע”ז
(על: המילה “כי…”, וכי ימכר איש את בתו…, אם אדוניו…. האישה וילדיה. כי תפגע שור אויבך…. חמור שונאיך, מלאכי ילך…. האמורי…. והכחדתיו, )
פרשת משפטים – תשע”ח
http://toratami.com/?p=949
(על: חוקים ומצוות, כי תקנה…ימכור… עבד… אמה,… כי יגח שור….כי יגף שור…לא תטה משפט… ודל לא תהדר… כי תפגע שור, מדבר שקר תרחק… כי לא אצדיק, ששת ימים תעשה…ושם א-להים… שלש רגלים… וחג האסיף)
ויצאה חנם –
ריבה לה יציאה לזו יותר ממה שריבה לעבדים, ומה היא היציאה, ללמדך שתצא בסימנין ותשהה עמו עד שתביא סימנין.
ואם הגיעו שש שנים קודם סימנין, כבר למדנו שתצא, שנאמר (דברים טו יב) העברי או העבריה ועבדך שש שנים.
ומהו האמור כאן ויצאה חנם?
שאם קדמו סימנים לשש שנים תצא בהן.
או אינו אומר שתצא אלא בבגרות?
תלמוד לומר: אין כסף לרבות יציאת בגרות.
עיקרון זה, שהתורה שבכתב מציגה עקרונות יסודיים שלא אמורים להיות מתאימים למציאות של כל דור, בא לידי ביטוי בתחומים רבים: התורה מתירה עבדות בתנאים מסויימים – דבר שבימינו נחשב בלתי מוסרי; התורה דורשת מהאדם לשבות ביום השביעי מכל מלאכה – והנה דווקא בימינו זה דבר מובן מאיליו שיש יום שבתון במהלך השבוע, ואילו בימי קדם, בתקופה שבה ניתנה התורה, הייתה זו הוראה הזויה ובלתי מובנת… כיצד ייתכן שאדם ‘יבזבז’ שביעית מחייו? למעשה, אם נחזור לרגע לנושא העבדות, גם בתחום זה בימי קדם ההוראות של התורה שבכתב נראו תלושות ולא מתאימות למציאות – מה פירוש שעבד ישתחרר לאחר שש שנים? זו הייתה הוראה שנוגדת את כל מה שההגיון האנושי תפס באותה תקופה.
כמובן, יש ערך מרכזי גם לתורה שבכתב – התורה שבכתב נותנת עקרונות נצחיים שבאים לבטא רעיון רוחני עמוק. התורה שבעל פה לוקחת את העקרונות האלו ומתאימה אותם למציאות של חיי היום יום בכל דור ודור.
מהו, אם כן, הרעיון הרוחני העמוק שבא לידי ביטוי בכך שהאב מוכר את ביתו לאמה?
מן הסתם יש בכך כמה פנים, ואלו ואלו דברי אלקים חיים. נביא כאן דברים שנאמרים בספר הזהר הקדוש על פרשתנו [דף צד עמוד א]:
“וכי ימכור איש” – דא קודשא בריך הוא, “את בתו” – אלו ישראל, דאינון מסטרא דבת יחידה, אתקריאו בתו. ואי תימא דיפקון כגוונא דאלין מסטרא דעבד דאיהו מטטרו”ן דנפקו במנוסה ממצרים, “לא תצא כצאת העבדים” – הדא הוא דכתיב (ישעיה נב) “כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון”. (ע”כ. ברור???)
ומתוך
לא רק לעבדות יכול אביה למוכרה עד נערותה אלא אף להשיאה למי שיחפוץ ובמקרה זה ללא הגבלה עד סוף חייה (שהרי אין אשה יכולה לקבל גט אלא ברצונו של הבעל), כי כך כתוב דברים כב טז: “ואמר אבי הנער[ה] אל הזקנים את בתי נתתי לאיש הזה לאשה”. כי על פי התורה יכול האב, מבלי לשאול כלל את פי הנערה, לחתן אותה לכל מי שיחפוץ. בזמן התלמוד, כשראו הרבנים שמה שכתוב בתורה אינו ראוי ולא הגון כך אמרו במסכת קידושין מא ע”א: “אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה”. והוא שאנו חוזרים ואומרים: בכל דור ודור הלך הרוח הציבורי משפיע על קביעת דיני ההלכה. אם בזמן המקרא היו משיאים את הבת בלי להתחשב ברצונה, הרי שבזמן התלמוד דבר זה שוב אינו ראוי ושואלים לרצונה. אבל הדורות משתנים שוב ואיתם גם ההלכה. התוס’ שחיו באשכנז במאה ה- 13 כך כתבו בד”ה אסור לאדם: “ועכשיו שאנו נוהגים לקדש בנותינו אפילו קטנות היינו משום שבכל יום ויום הגלות מתגבר עלינו ואם יש סיפק (יכולת כספית) ביד אדם עכשיו לתת לבתו נדוניא שמא לאחר זמן לא יהיה סיפק בידו ותשב בתו עגונה לעולם”. וכן הרמ”א שחי במאה ה-16 באבן העזר לז ח’ כתב שכן נוהגין להשיא את הבת כשהיא קטנה. הנה שוב חזרו לחתן את התינוקות וודאי שלא התעניינו ברצונותיהן.
כשאני קוראת בפסוקים על פרשת אמה עבריה לא פשוט לי,
אני חושב שהדרך המרווחת לאדם הנבוך בן זמננו, היא להעמיק ולהבין את רצון התורה, את כוונתה ומטרתה ואת הדרכתה הנכונה באמצעות העיון במכלול דברי התורה וההקשבה לדברי ההלכה והמוסר של חכמי הדורות.
התורה ניתנה לישראל לפי מצב העניינים בו הם היו ולפי היכולת שלהם לקלוט ולהבין את התורה ובלשון חז”ל ‘דברה תורה כלשון בני אדם’. כלומר, התורה דברה למציאות נתונה וכפי שכותב הרמב”ם לגבי הקרבנות שלא היה ניתן להסיר את ישראל מהעבודה זרה שהייתה רגילה בזמנם ללא פרשת הקרבנות. מסירת התורה לישראל איננה רק בתורה שבכתב אלא גם בתורה שבעל פה והתורה שבכתב מתפרשת ומתבררת על ידי חז”ל מוסרי התורה. אף תקנות והלכות רבות נאמרו על ידי חז”ל ועל ידי גדולי הרבנים שבכל דור ודור בהתאם לצרכים ולאתגרים המשתנים.
דוגמא אחת לשינוי גדול שחז”ל עושים בהלכות אלו, זו ההלכה שנאמרה בתלמוד בבלי (מסכת קידושין דף מא.) בניגוד לדין התורה שאדם יכול לקדש את ביתו ‘אסור לאדם שיקדש את בתו עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה’ וכך כתב הרמב”ם בהלכות אישות פרק ג הלכה יט ‘ואף על פי שיש רשות לאב לקדש בתו כשהיא קטנה וכשהיא נערה לכל מי שירצה אין ראוי לעשות כן אלא מצות חכמים שלא יקדש אדם את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה’. כלומר, למרות שמהתורה האב רשאי לקדש את בתו כשהיא קטנה לכל מי שירצה, מכל מקום אמרו חז”ל שאין ראוי לעשות כך.
כיוצא בזה, התורה הגבילה את מכירת העבדות ואף חז”ל אמרו שאסור למכור את הבת אלא אם כן לא נותר לאדם דבר למכור. ובתלמוד בבלי גיטין מ”ה אמרו שאין אמה העבריה נוהגת בזמן הזה.
דוגמא נוספת להבדלים התלויים בזמן ומקום בנוגע למעמדן של נשים ניתן ללמוד מתוך דברי ההסבר של הגמ’ במסכת נדה דף מ”ה: להבדלים בין בנים לבנות ‘מתוך שהתינוק מצוי בבית רבו נכנסת בו ערמומית תחילה’ ובתוס’ שם ‘אפילו אין לו רב, רגיל לצאת ולבוא ומתפקח יותר’. הבדלים אלו תלויים בזמן ומקום וכיום שבנות לומדות בבית הספר ויוצאות לחוץ אז הבדל זה משתנה.
כוחה של ההלכה והתורה היא ביכולתה להורות דרך כיצד לעבוד את ה’ בתוך החיים ודרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. אסור על פי ההלכה לאב למכור את הבת לאמה עבריה ואף לא לקדש את בתו בלי שתרצה בכך. אדם שיעבור על זה וימכור את ביתו לאמה הרי הוא עובר על דברי תורה. (ע”כ)
חז”ל הסיקו ממשפט זה – “מדבר שקר תרחק” – 13 הנחיות שונות לשופטים, לבעלי-דין ולעדים במשפט, והן מפורטות בתלמוד בבלי, שבועות ל:-לא.:תנו רבנן:
מנין לדיין שלא יעשה סניגרון לדבריו? תלמוד לומר מדבר שקר תרחק.
ומנין
לדיין שלא ישב תלמיד בור לפניו? תלמוד לומר
מדבר שקר תרחק.
מנין לדיין שיודע לחבירו שהוא גזלן, וכן עד שיודע בחבירו שהוא גזלן, מנין שלא יצטרף עמו? תלמוד לומר מדבר שקר תרחק.
מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר ‘הואיל והעדים מעידין אחתכנו ויהא קולר תלוי בצואר עדים’? תלמוד לומר מדבר שקר תרחק.
מנין לתלמיד שיושב לפני רבו, ורואה זכות לעני וחוב לעשיר, מנין שלא ישתוק? תלמוד לומר מדבר שקר תרחק.
מנין לתלמיד שרואה את רבו שטועה בדין, שלא יאמר ‘אמתין לו עד שיגמרנו ואסתרנו ואבננו משלי כדי שיקרא הדין על שמי’? תלמוד לומר מדבר שקר תרחק.
מנין לתלמיד שאמר לו רבו ‘יודע אתה בי שאם נותנין לי מאה מנה איני מבדה, מנה יש לי אצל פלוני ואין לי עליו אלא עד אחד
‘, מנין שלא יצטרף עמו? תלמוד לומר מדבר שקר תרחק. האי מדבר שקר תרחק נפקא? הא ודאי שקורי קא משקר, ורחמנא אמר (שמות כ) לא תענה ברעך עד שקר!…….
א. לא להוציא להורג על-פי שני עדים שמעידים על עברות שונות: “היה אחד מעידו שעובד לחמה, ואחד שעובד ללבנה, שומע אני שיצטרפו זה עם זה ויהא חייב? תלמוד לומר ונקי וצדיק אל תהרוג
“: אדם שעבד את החמה בפני עד אחד הוא נקי = פטור מעונש על עוון זה; כאשר, לאחר מכן, הוא עבד את הלבנה בפני עד אחד, הוא נקי = פטור מעונש על עוון זה; השופט עלול לחשוב, שאפשר לצרף את שתי העדויות ולהוציא אותו להורג ” על פי שני עדים “, אבל הכתוב אומר “ונקי אל תהרוג
” – אל תצרף שני מקרים שבהם הנאשם הוא ” נקי “, כדי להפוך אותו לנדון למוות; אם הוא נקי על כל עבירה בנפרד, אז אסור להרוג אותו גם כששתי העבירות מצטרפות. ודומה לזה כתב רמב”ן בהשגות על ספר המצוות: “חכמים ריבו העדויות שאינן שוות מ- נקי, שזה נקרא נקי, שלא נתקיים עליו עדות בעבירה, והיא השנויה תחילה במכילתא
“.
ב. לא להוציא להורג על-פי אומדן: “ראוהו רודף אחר חברו להרגו והסיף בידו… והעלימו עדים עיניהם, ואחר כן מצאו הרוג מפרפר והסיף מנטף דם מיד ההורג, שומע אני יהא חייב? תלמוד לומר ונקי וצדיק אל תהרוג…
“: מכיוון שהעדים העלימו עיניהם לרגע, יש סיכוי – אמנם קטן מאד – שהנאשם הוא צדיק – או שלא רצח את ההרוג, או שההרוג תקף אותו והוא הרג אותו כהגנה עצמית. למרות שהסיכוי הוא מאד קטן, התורה מצווה “וצדיק אל תהרוג” – אל תהרוג אדם שיש אפילו סיכוי קל שהוא צדיק. גם רמב”ן (שם) כתב “חכמים… ריבו האמתלאות מ- צדיק
“; אמנם, הוא פירש את המילה “צדיק” אחרת – ראו למטה.
ג. לא לעשות משפט חוזר לחובה: “הרי שיצא מבית דין זכאי, ואחר כך מצאו לו חובה, שומע אני יהא חייב? תלמוד לומר (ונקי) וצדיק אל תהרוג
“: מכיוון שהנאשם כבר יצא מבית דין זכאי, הוא כבר נחשב נקי = פטור מעונש, ולכן אסור להחזירו ולהרגו.
ד. לעשות משפט חוזר לזכות: …(ע”כ)
ומתוך
https://www.tzohar.org.il/?p=
….
חלקו הראשון של הפסוק עוסק במעשי האדם (הדיין) ומצווה על האדם להתרחק משקר והריגת חף מפשע, וחלקו השני של הפסוק מדבר על דרכו של האל שלא תטיב עם רשע. מהו היחס בין מעשי האדם ומעשה האל במשפט ובחיים?
החלק הראשון של הפסוק קובע שחובת האדם להתרחק מדבר שקר. השקר מצוי במשפט ובחיים ואנו מצווים להתרחק ממנו, גם כאשר הוא יכול להועיל לנו ולהביא אותנו אל האמת.
הרמב”ם קובע על פי דברי חז”ל:
“אין בית דין עונשין באומד הדעת אלא על פי עדים בראיה ברורה. אפילו ראוהו העדים רודף אחר חברו והתרו בו והעלימו עיניהם או שנכנסו אחריו לחורבה ונכנסו אחריו ומצאוהו הרוג ומפרפר והסייף מנטף דם ביד ההורג הואיל ולא ראוהו בעת שהכהו אין בית דין הורגין בעדות זו ועל זה וכיוצא בו נאמר ‘ונקי וצדיק אל תהרוג’. וכן אם העידו עליו שנים שעבד עבודה זרה. זה ראהו שעבד את החמה והתרה בו, וזה ראהו שעבד את הלבנה והתרה בו – אין מצטרפין, שנאמר ‘ונקי וצדיק אל תהרוג’. הואיל ויש שם צד לנקותו ולהיותו צדיק אל תהרגוהו” (הלכות סנהדרין פרק כ)
בשתי הדוגמאות של הרמב”ם העדות הנסיבתית מביאה כל אדם סביר להרשעת הנידון. אדם שרדף אחר חברו עם סכין, עדים התרו בו ולאחר מכן נמצא סמוך לנרצח ובידו סכין מגואלת בדם, קרוב לוודאי שהוא הרוצח. כמו כן, אדם שעד אחד מעיד שהוא עובד את השמש ועד שני מעיד שהוא עובד את הירח, קרוב לוודאי שהוא עובד עבודה זרה. אולם, אם בשני המקרים אין שני עדים מעידים שראו את המעשה או את אותו המעשה, ולכן אי אפשר להרשיע אותו בדין התורה. סביר להניח שהנידון אינו נקי ובוודאי אינו צדיק, אולם אנו מחויבים לקבל את הדין ולזכות אותו משום שעדות נסיבתית בדיני נפשות אינה קבילה.
הדיין או הצופה במשפט עלול לצאת מתוסכל מזיכויו של אדם שבעיניו הוא רוצח ולכן קיימת מקומה של האמונה בהבטחת האל “כי לא אצדיק רשע”. רש”י אומר על הפסוק “אם יצא מידך זכאי, יש לי שלוחים הרבה להמיתו במיתה שנתחייב בה”, כלומר אלוהים מבטיח לנו שהדין אינו נגמר בבית הדין. אם הדיין שפט צדק על פי כללי הדין, גם אם התוצאה אינה צודקת, הקב”ה יממש את הצדק מחוץ לכותלי בית הדין. הדבר נכון הן לפגיעה ברשע שיצא זכאי מהדין הן לברכה למי שיצא מקופח בדין. (ע”כ)
ולסיכום (ביניים)
אֶת-מִסְפַּ֥ר יָמֶ֖יךָ אֲמַלֵּֽא:
אמן
שבת שלום
שבוע טוב
להתראות