משפטים – תש”פ

From:
Date: Sun, Feb 23, 2020 at 3:36 AM
‪Subject: ואלה המשפטים. ואל משה אמר. ויזרק על העם‬
To: 

ערב שבת שלום
פרשת משפטים
 
אשאל שאילה  – מה הנושא או העניין החשוב ביותר בתורה? או שאילה קצת שונה – מה היא התורה? ספר היסטוריה? ספר הדרכה לחיים “טובים”? ספר חוקים? 
 
תשובה (אולי) קצת מסובכת ניתנת ב –
 
(לא אצטט – אבל בקיצור התשובה היא 1,820. מאמר קצת קשה אבל אפשר לעיין בו)
 
התשובה היותר פשוטה היא – כן הכל ביחד. מסתבר שביהדות (המסורתית בעיקר וגם בחילונית) אי אפשר להפריד בין החלק ההיסטורי לחלק הדתי/מסורתי
מצד אחד יש לנו את חנוכה, ל”ג בעומר וכדומה, ומצד שני יש את ברית המילה,, הקריאה בתורה, בר המצווה ועוד. אז עד לפני שבוע, במשך כחומש וחצי קראנו על החלק ההיסטורי של העם העברי/ישראלי מראשית התהוותו, מהשורש או בעצם הזרע, = יצחק – זרע אברהם, הראשון שנימול בגיל 8 ימים, דרך התפתחות של כ – 6 – 7 דורות, דרך ירידה מצריימה, יציאה/גירוש ראשון (או בעצם שני, אם נתחשב בגירוש יצחק מגרר,כנאמר
וַיֹּ֥אמֶר אֲבִימֶ֖לֶךְ אֶל-יִצְחָ֑ק לֵ֚ךְ מֵֽעִמָּ֔נוּ כִּֽי-עָצַ֥מְתָּ-מִמֶּ֖נּוּ מְאֹֽד:)
 
עד ש – הנה בני ישראל מגיעים להר סיני – ההר הנעלם שבו כידוע ניתנו החוקים לעם, בצורה זו או אחרת.
 
— סוף סוף הגענו לעיקר – משפטים = שהם בעצם (כאילו, ויש פה סתם מדרש/משחק מילים על) חוקים, אבל בינתיים החוקים ברוב פרשת משפטים אינם בהכרח  תחת הגדרת  ‘מצוות’. (להלן מוגדר יותר)
 
 וכבר לפני שבועיים קראנו את המשפט המפורסם והלא מובן לקורא התמים, מובלע בשני פסוקים “תמימים”
 
וַיִּצְעַ֣ק אֶל-יְהֹוָ֗ה וַיּוֹרֵ֤הוּ יְהוָֹה֙ עֵ֔ץ וַיַּשְׁלֵךְ֙ אֶל-הַמַּ֔יִם וַֽיִּמְתְּק֖וּ הַמָּ֑יִם שָׁ֣ם שָׂ֥ם ל֛וֹ חֹ֥ק וּמִשְׁפָּ֖ט וְשָׁ֥ם נִסָּֽהוּ: {כו} וַיֹּ֩אמֶר֩ אִם-שָׁמ֨וֹעַ תִּשְׁמַ֜ע לְק֣וֹל | יְהוָֹ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ וְהַיָּשָׁ֤ר בְּעֵינָיו֙ תַּֽעֲשֶׂ֔ה וְהַֽאֲזַנְתָּ֙ לְמִצְוֹתָ֔יו וְשָֽׁמַרְתָּ֖ כָּל-חֻקָּ֑יו כָּל-הַֽמַּֽחֲלָ֞ה אֲשֶׁר-שַׂ֤מְתִּי בְמִצְרַ֨יִם֙ לֹֽא-אָשִׂ֣ים עָלֶ֔יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָֹ֖ה רֹֽפְאֶֽךָ:  
 
ההוראה הניתנת היא על תנאי, לשמור את החוקים ולשמע את המצוות
אולי יש ללמוד מכאן ש -אם מקיימים את המצוות, חוקים והמשפטים, יהיה לעם מים מתוקים לשתייה, אם לא הם ייאלצו לשתות מים מרים
ויש לזכור שעד לאירוע הנ”ל בנ”י קבלו 23 מצוות, רובן (פרשת בא) קשורות לחג בפסח. מצוות שמירת שבת ניתנה קצת לאחר מכן –
כמה פרשיות לאחר מכן
 וַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י יָֽצְא֥וּ מִן-הָעָ֖ם לִלְקֹ֑ט וְלֹ֖א מָצָֽאוּ: 
וַיֹּ֥אמֶר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֑ה עַד-אָ֨נָה֙ מֵֽאַנְתֶּ֔ם לִשְׁמֹ֥ר מִצְוֹתַ֖י וְתֽוֹרֹתָֽי:
 
 בהקשר הזה, מופיעים יחדיו המושגים “מצווה, תורה”
 
ובכלל -ניתן להניח שהתורה (כביכול ??? או בכוונה) מבחינה בין משפט, חוק ומצווה (-תורה) . לדוגמה, מתוך
 
 
… על פי רוב מקובל להבין את החלוקה בין חוקים ומשפטים באופן דיכוטומי: המושג חוקים (או “מצוות שמעיות” כלשון הרמב”ם בשמונה פרקים ו) – בא לבטא ציוויים אשר אין מצוי בהם כלל הגיון כדוגמת פרה אדומה וכו; עקב כך נותרים הם לנצח במעמד מנוכר לנפשנו וקיומם נעשה מתוך צייתנות לגזירת מלך בלבד. לעומת זאת משפטים (או “מצוות שכליות”, שם) – הינם ציוויים כדוגמת לא תרצח ושאר ציוויים חברתיים הניתנים להבנה אנושית; לפיכך ניתן לחוש בהם תחושת חיבור והזדהוּת. (ע”כ. ויש במאמר עוד הסברים פילוסופיים)
 
ולמעוניינים להציץ לתחום היהודי משיחי (להבדיל) ולראות איך חוק, משפט, מצווה ותורה מוגדרים, ניתן לעיין ב –
 
(לא אצטט)
 
(ובהזדמנות – נושא למחקר נוסף -השימוש במונח “מצווה, חוק, משפט  ותורה, בתורה”)
 
וכידוע, מצוות (חוקים, משפטים, תורה) בתורה מתחלקות בין מצוות “עשה” למצוות “לא תעשה”. והנה —
ורק לפני שבוע קראנו,” ראינו” שמענו את 10 הדברות וקצת לאחר מכן, באותה הזדמנות(עם סיום הפרשה)  עוד איזה “נספח” של
 
 וַיֹּ֤אמֶר יְהוָֹה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה כֹּ֥ה תֹאמַ֖ר אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל ….
לֹ֥א תַֽעֲשׂ֖וּן ….
מִזְבַּ֣ח אֲדָמָה֘ תַּֽעֲשֶׂה-לִּי֒….
וְאִם-מִזְבַּ֤ח אֲבָנִים֙ תַּֽעֲשֶׂה-לִּ֔י לֹֽא-תִבְנֶ֥ה….
וְלֹא-תַֽעֲלֶ֥ה בְמַֽעֲלֹ֖ת עַל-מִזְבְּחִ֑י אֲשֶׁ֛ר לֹֽא-תִגָּלֶ֥ה עֶרְוָֽתְךָ֖ עָלָֽיו  
 
כאשר פסוקים אלו (שמסיימים את פרשת יתרו) הפכו ל 3 מצוות לא תעשה”
 
לט: מצוות לא תעשה – שלא לעשות צורת אדם לנוי
מ: מצוות לא תעשה – שלא לבנות מזבח מאבני גזית
מא: מצוות לא תעשה – שלא לעלות במעלות על המזבח 
 
וההמשך המיידי בתחילת פרשתנו –
וְאֵ֨לֶּה֙ הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תָּשִׂ֖ים לִפְנֵיהֶֽם: ….כִּ֤י תִקְנֶה֙ עֶ֣בֶד עִבְרִ֔י …  
 
ומה אומר רש”י על “ואלה”? 
ואלה המשפטים. כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, ואלה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני. ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח, לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש [המזבח]  (ועדיין לא ברור לי מה הקשר בין גילוי ערווה לקניית עבד עברי)
 
אז ישירות לפרשתנו
 
 פרשת משפטים היא הפרשה הראשונה בתורה שמתחילה במצוות – אופס משפטים, משפטים – כמוסבר לעיל הם לא בדיוק “חוקים” או מצוות)
 
עד לפני שבוע קראנו רצף של סיפורים, פחות או יותר בסדר כרונולוגי. היו לנו כמה מצוות, הראשונה – מצוות פרו ורבו” שהיא מצווה די חיונית לקיום החלק החי של עולמנו. שבין אם .
.מצווה זו ניתנה בידי בורא ויוצר העולם או צורך או אינסטינקט, הרי היא “מצווה” ברורה להמשכיות החיים, והיא ניתנה לכלל האנושיות ולא רק לגזע העברי/ישראלי.
 
ועוד “מצוות” לאנושות בכלל = 7 מצוות בני נח. ניתנות (לפי תורתנו) למשפחת נח, היחידה שנותרה בחיים אחרי המבול שהשמיד את כל החיים עלי אדמות (פרט לדגי הים.) 
 
ואז כאשר אברם מגיע לגיל 90 הוא מקבל “בשמחה” ואולי בהשתוממות את המצווה הראשונה לאבי המשפחה העברי הראשון, וזו משום מה המצווה המכאיבה,ואולי זה חוק לבצע, יותר נכון לחתוך סימן נצחי באבר מינו.והוא לא שואל, לא מיתמם, וככה סתם מל את עצמו (והמקרא אינו מציין אם כאב לו או שמי יודע. (מעניין להיזכר בברית שנערכה עם אנשי שכם שם 
שםנאמר “ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים… ומה אירע להם….)
 
ולאחר מכן, לאחר מאבק יעקב עם “איש” ויעקב נותר צולע ומאש בני ישראל לא אוכלים את גיד הנשה. האם זה “משפט” כמו “לא תרצח” או “חוק”
 
הארכתי – אז שוב בקיצור, עד השבוע קראנו, מחג שמחת תורה עד כשבועיים לפני פורים, כלומר כל חומש בראשית וכחצי חומש שמות- סיפורים “היסטוריים” עלילה אחר עלילה.
 
והנה “ואלה המשפטים” הפתעה. היו לנו “בא אל פרעה..” “בשלח פרעה…” , “וישמע יתרו…” ופתאום ” ולאה המשפטים” “האמת יוצאת לאור”
 
עיונים קודמים
פרשת משפטים – תשע”ד
HTTP://TORATAMI.COM/?P=100
פרשת משפטים – תשע”ה
HTTP://TORATAMI.COM/?P=321

(על:  רשימת 52 מצוות הפרשה, כי תקנה עבד… כי ימכור איש את בתו, כי יפתה איש בתולה, הנה אנוכי שולח מלאך ושילחתי את הצרעה, ושתי את גבולך, משה מטפס על הר, וישכם בבוקר ויבן מזבח


פרשת משפטים – תשע”ו
http://toratami.com/?p=532

(על” תאריכים, ואלה המשפטים, כי תקנה… כי יזיד… כי יריבון, ויראו את א-להי ישראל…)

פרשת משפטים – תשע”ז 

http://toratami.com/?p=723

(על:  המילה “כי…”, וכי ימכר איש את בתו…, אם אדוניו…. האישה וילדיה. כי תפגע שור אויבך…. חמור שונאיך,  מלאכי ילך…. האמורי…. והכחדתיו, )

פרשת משפטים – תשע”ח
http://toratami.com/?p=949
(על: חוקים ומצוות, כי תקנה…ימכור… עבד… אמה,… כי יגח שור….כי יגף שור…לא תטה משפט…  ודל לא תהדר… כי תפגע שור, מדבר שקר תרחק… כי לא אצדיק, ששת ימים תעשה…ושם א-להים… שלש רגלים… וחג האסיף)

 
פרשת משפטים – תשע”ט
 
(על:  גילי אהרן, מרים, משה, חוקי אשנונה, כי תקנה עבד… אם אמור יאמר…, דיני עבדות, אשר לא( לו) יעדה, אם במחתרת…, ראשית ביכורי אדמתך)
 
מומלץ לצפייה – סיון רהב – משפטים
 
 
ומשהו על חוקים קדומים וההתפתחות התרבותית הקשורה ל”משפטים” ניתן ב –
 
(לא אצטט. מומלץ) 
לרענון –
 
פרשת משפטים כוללת שלושה חלקים עיקריים
 
חלק ראשון (רוב הפרשה)  — משפטים = 53  מצוות
 
חלק שני – הבטחות ודרישות לקראת הכניסה לארץ כנען
 
חלק שלישי – פעילויות שונות לפני עליית משה להר
 
מומלץ לקרא (לרענון כללי) ב –
 
 
(לא אצטט)
 
פסוקים ונושאים לעיון נוסף
 
וְכִֽי-יִמְכֹּ֥ר אִ֛ישׁ אֶת-בִּתּ֖וֹ לְאָמָ֑ה לֹ֥א תֵצֵ֖א כְּצֵ֥את הָֽעֲבָדִֽים:  
אִם-רָעָ֞ה בְּעֵינֵ֧י אֲדֹנֶ֛יהָ אֲשֶׁר-(לא) ל֥וֹ יְעָדָ֖הּ וְהֶפְדָּ֑הּ לְעַ֥ם נָכְרִ֛י לֹֽא-יִמְשֹׁ֥ל לְמָכְרָ֖הּ בְּבִגְדוֹ-בָֽהּ:  
וְאִם-לִבְנ֖וֹ יִֽיעָדֶ֑נָּה כְּמִשְׁפַּ֥ט הַבָּנ֖וֹת יַֽעֲשֶׂה-לָּֽהּ: 
אִם-אַחֶ֖רֶת יִֽקַּֽח-ל֑וֹ שְׁאֵרָ֛הּ כְּסוּתָ֥הּ וְעֹֽנָתָ֖הּ לֹ֥א יִגְרָֽע: 
וְאִ֨ם-שְׁלָשׁ-אֵ֔לֶּה לֹ֥א יַֽעֲשֶׂ֖ה לָ֑הּ וְיָֽצְאָ֥ה חִנָּ֖ם אֵ֥ין כָּֽסֶף:  
 
כבר עיינתי בנושא מספר פעמים, אבל קשה להתעלם מה”משפט” הזה.
הרבה סיפורים, אירועים, מצוות וחוקים, תוכחות ועונשים יש בתורה שרבים מהם מביישים את עצמם בעיני הקוראים בני זמננו. 
ואחד מהמשפטים בפרשת משפטים הוא מהסוג הגורם בושה איומה. רק יצאנו ממצקיים בה הינו עבדים. איזה יופי, השתחררנו. אז כבר ניתן לנו האפשרות למכור את הבת (כשהיא בגיל מתחת לגיל 12) לאמה???. עד כדי כך התדרדרנו???
 
מי שרוצח בשגגה – יש לו עיר מקלט. מי שאין לו מה לאכול – מוכר את בתו לאמה?
והרבה מפרשנינו עצדו על כך וניסו לצמצם את המשמעות הפשוטה. והיא – כשאדם מוכר את בתו הקטנה,  היא לא נמכרת על מנת שתנקה את הבית או תבשל. ועל זה אומר הכתוב “כמשפט הבנות יעשה לה” או “אשר לא (לו) יעדה… ואם לא חפץ בה….. ומה ההבדל בין מכירת בת למכירת בן? האם אפשר למכור את הבן לפני גיל 13? האם הוא בחזקת עבד רגיל?
 
..ורש”י אומר —

ויצאה חנם –
ריבה לה יציאה לזו יותר ממה שריבה לעבדים, ומה היא היציאה, ללמדך שתצא בסימנין ותשהה עמו עד שתביא סימנין.
ואם הגיעו שש שנים קודם סימנין, כבר למדנו שתצא, שנאמר (דברים טו יב) העברי או העבריה ועבדך שש שנים.
ומהו האמור כאן ויצאה חנם?
שאם קדמו סימנים לשש שנים תצא בהן.
או אינו אומר שתצא אלא בבגרות?
תלמוד לומר: אין כסף לרבות יציאת בגרות.
ואם לא נאמרו שניהם הייתי אומר ויצאה חנם זו בגרות, לכך נאמרו שניהם, שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק: (ע”כ)
 
קצת מבולבל. לא ברור אם היא יוצת לפני הסימנים או נשארת עד שש בנים. ואם נשארת שש שנים עוד לפני הסימנים, כנראה היא נמכרה בגיל 4 – 6. אוי ואבוי
 
איך אומרים – דיברה תורה כלשון בני אדם. כי ברור שבגיל 5, לא קונים ילדה בשביל שתבשל או תשטוף את הרצפה.. ולמה ילדה ולא ילד? האם “כי תקנה עבד עברי…” זה רק לגבי עבד זכר?
 
ולגבי השאילה – למה? מתוך
 
 
 ….. התורה שבכתב איננה מתאימה למציאות כלל. כמעט ניתן לומר שזה מובנה במהותה של תורה שבכתב, שהרי התורה שבכתב היא נצחית ואילו המציאות משתנה ודינמית. לכן, בהכרח לא ייתכן שהתורה שבכתב תתאים למציאות – אם התורה שבכתב הייתה מתאימה למציאות של דור המדבר וזמן מתן תורה, הרי לא הייתה מתאימה לדורנו; ואם התורה מתאימה להיום, כיצד התאימה לפני אלף או 3000 שנה? וכיצד תתאים בעוד אלף שנה? אדרבה, זהו חלק מתפקידה של התורה שבעל פה – להתאים את התורה שבכתב למציאות המשתנה.

עיקרון זה, שהתורה שבכתב מציגה עקרונות יסודיים שלא אמורים להיות מתאימים למציאות של כל דור, בא לידי ביטוי בתחומים רבים: התורה מתירה עבדות בתנאים מסויימים – דבר שבימינו נחשב בלתי מוסרי; התורה דורשת מהאדם לשבות ביום השביעי מכל מלאכה – והנה דווקא בימינו זה דבר מובן מאיליו שיש יום שבתון במהלך השבוע, ואילו בימי קדם, בתקופה שבה ניתנה התורה, הייתה זו הוראה הזויה ובלתי מובנת… כיצד ייתכן שאדם ‘יבזבז’ שביעית מחייו? למעשה, אם נחזור לרגע לנושא העבדות, גם בתחום זה בימי קדם ההוראות של התורה שבכתב נראו תלושות ולא מתאימות למציאות – מה פירוש שעבד ישתחרר לאחר שש שנים? זו הייתה הוראה שנוגדת את כל מה שההגיון האנושי תפס באותה תקופה.

כמובן, יש ערך מרכזי גם לתורה שבכתב – התורה שבכתב נותנת עקרונות נצחיים שבאים לבטא רעיון רוחני עמוק. התורה שבעל פה לוקחת את העקרונות האלו ומתאימה אותם למציאות של חיי היום יום בכל דור ודור.

מהו, אם כן, הרעיון הרוחני העמוק שבא לידי ביטוי בכך שהאב מוכר את ביתו לאמה?

מן הסתם יש בכך כמה פנים, ואלו ואלו דברי אלקים חיים. נביא כאן דברים שנאמרים בספר הזהר הקדוש על פרשתנו [דף צד עמוד א]:

“וכי ימכור איש” – דא קודשא בריך הוא, “את בתו” – אלו ישראל, דאינון מסטרא דבת יחידה, אתקריאו בתו. ואי תימא דיפקון כגוונא דאלין מסטרא דעבד דאיהו מטטרו”ן דנפקו במנוסה ממצרים, “לא תצא כצאת העבדים” – הדא הוא דכתיב (ישעיה נב) “כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון”. (ע”כ. ברור???)

ומתוך

http://daatemet.org.il/he/%D7%9E%D7%A7%D7%A8%D7%90-%D7%95%D7%AA%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%93/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2/%D7%A1%D7%A4%D7%A8-%D7%91%D7%9E%D7%93%D7%91%D7%A8/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%A4%D7%A0%D7%97%D7%A1/ 

.. כפשוטו: אביה יכול למוכרה לשפחה עד גיל הנערות! כי כך כתוב בשמות כא ז’: “וכי ימכר איש את בתו לאמה”. ולב מי לא יתקומם בקריאת פסוק זה? והנה, דע לך שלא רק לעבודה ולמלאכה נמכרת ילדה כזו, אלא אדוניה החדש יכול (ואף רצוי לו) לקחת אותה לבעילת אשה ואז הוא אפילו פטור מלתת לה טבעת נישואין משום שבדמי קנייתה לשפחה הוא הופך אותה לנשואה לו. וכמו שכתב רש”י שמות כא ח’: “אשר לו יעדה, שהיה לו ליעדה ולהכניסה לו לאשה וכסף קנייתה הוא כסף קדושיה וכאן רמז לך הכתוב שמצוה ביעוד”. הנה כך ממש התורה “האלוהית” מתירה למכור תינוקת לאדם אחר לעבודה ולמלאכה ואף אם ירצה אח”כ לבעול אותה כאישתו. וזו ההלכה מן התורה.

לא רק לעבדות יכול אביה למוכרה עד נערותה אלא אף להשיאה למי שיחפוץ ובמקרה זה ללא הגבלה עד סוף חייה (שהרי אין אשה יכולה לקבל גט אלא ברצונו של הבעל), כי כך כתוב דברים כב טז: “ואמר אבי הנער[ה] אל הזקנים את בתי נתתי לאיש הזה לאשה”. כי על פי התורה יכול האב, מבלי לשאול כלל את פי הנערה, לחתן אותה לכל מי שיחפוץ. בזמן התלמוד, כשראו הרבנים שמה שכתוב בתורה אינו ראוי ולא הגון כך אמרו במסכת קידושין מא ע”א: “אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה”. והוא שאנו חוזרים ואומרים: בכל דור ודור הלך הרוח הציבורי משפיע על קביעת דיני ההלכה. אם בזמן המקרא היו משיאים את הבת בלי להתחשב ברצונה, הרי שבזמן התלמוד דבר זה שוב אינו ראוי ושואלים לרצונה. אבל הדורות משתנים שוב ואיתם גם ההלכה. התוס’ שחיו באשכנז במאה ה- 13 כך כתבו בד”ה אסור לאדם: “ועכשיו שאנו נוהגים לקדש בנותינו אפילו קטנות היינו משום שבכל יום ויום הגלות מתגבר עלינו ואם יש סיפק (יכולת כספית) ביד אדם עכשיו לתת לבתו נדוניא שמא לאחר זמן לא יהיה סיפק בידו ותשב בתו עגונה לעולם”. וכן הרמ”א שחי במאה ה-16 באבן העזר לז ח’ כתב שכן נוהגין להשיא את הבת כשהיא קטנה. הנה שוב חזרו לחתן את התינוקות וודאי שלא התעניינו ברצונותיהן.

ראה כיצד היום שוב לא עולה על דעת אף אדם גם מהיראים והשלמים להשיא את בתו לפני גיל שנים עשר וחצי, אף אם חושש שלא יהיה סיפק בידו לכשתגדל. משתנים הזמנים ואיתם משתנות ההלכות.. (ע”כ)
 
ומתוך
 
 
“אני בחורה חרדית בת 15 אוהבת את הקב”ה ואת התורה אבל מפריע לי שאני נחשבת בתורה סוג ב.

כשאני קוראת בפסוקים על פרשת אמה עבריה לא פשוט לי,

למה לאבא מותר למכור את הבת שלו מגיל מאוד קטן ואת הבן אסור?
 
….. עלינו להבין כי ישנם שינויים מרחיקי לכת שאנחנו עדים להם במעמדה של אשה ואלו נובעים לא רק משינוי מוסרי וערכי אלא גם משינויים ממשיים בדפוסי העבודה, בחינוכן של נשים ושינויים טכנולוגיים ואחרים בעידן המודרני. כלומר, המצב של נשים בזמננו שונה מאוד מהזמן בו ניתנה התורה לישראל הן מהבחינה המשפטית והכלכלית והן מבחינת תפיסתן העצמית ומצבן הרוחני. את יכולה לראות היום נשים מורות ומחנכות בעלות ידע רב בתורה ובחכמה, נשים מלומדות ומנהלות בכירות וכיוצא בזה.

אני חושב שהדרך המרווחת לאדם הנבוך בן זמננו, היא להעמיק ולהבין את רצון התורה, את כוונתה ומטרתה ואת הדרכתה הנכונה באמצעות העיון במכלול דברי התורה וההקשבה לדברי ההלכה והמוסר של חכמי הדורות.

התורה ניתנה לישראל לפי מצב העניינים בו הם היו ולפי היכולת שלהם לקלוט ולהבין את התורה ובלשון חז”ל ‘דברה תורה כלשון בני אדם’. כלומר, התורה דברה למציאות נתונה וכפי שכותב הרמב”ם לגבי הקרבנות שלא היה ניתן להסיר את ישראל מהעבודה זרה שהייתה רגילה בזמנם ללא פרשת הקרבנות. מסירת התורה לישראל איננה רק בתורה שבכתב אלא גם בתורה שבעל פה והתורה שבכתב מתפרשת ומתבררת על ידי חז”ל מוסרי התורה. אף תקנות והלכות רבות נאמרו על ידי חז”ל ועל ידי גדולי הרבנים שבכל דור ודור בהתאם לצרכים ולאתגרים המשתנים.

דוגמא אחת לשינוי גדול שחז”ל עושים בהלכות אלו, זו ההלכה שנאמרה בתלמוד בבלי (מסכת קידושין דף מא.) בניגוד לדין התורה שאדם יכול לקדש את ביתו ‘אסור לאדם שיקדש את בתו עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה’ וכך כתב הרמב”ם בהלכות אישות פרק ג הלכה יט ‘ואף על פי שיש רשות לאב לקדש בתו כשהיא קטנה וכשהיא נערה לכל מי שירצה אין ראוי לעשות כן אלא מצות חכמים שלא יקדש אדם את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה’. כלומר, למרות שמהתורה האב רשאי לקדש את בתו כשהיא קטנה לכל מי שירצה, מכל מקום אמרו חז”ל שאין ראוי לעשות כך.

כיוצא בזה, התורה הגבילה את מכירת העבדות ואף חז”ל אמרו שאסור למכור את הבת אלא אם כן לא נותר לאדם דבר למכור. ובתלמוד בבלי גיטין מ”ה אמרו שאין אמה העבריה נוהגת בזמן הזה.

דוגמא נוספת להבדלים התלויים בזמן ומקום בנוגע למעמדן של נשים ניתן ללמוד מתוך דברי ההסבר של הגמ’ במסכת נדה דף מ”ה: להבדלים בין בנים לבנות ‘מתוך שהתינוק מצוי בבית רבו נכנסת בו ערמומית תחילה’ ובתוס’ שם ‘אפילו אין לו רב, רגיל לצאת ולבוא ומתפקח יותר’. הבדלים אלו תלויים בזמן ומקום וכיום שבנות לומדות בבית הספר ויוצאות לחוץ אז הבדל זה משתנה.

העיקרון שאני רוצה להצביע עליו הוא שהתורה וההלכה אינם עומדים במקום אחד וההלכה מלשון הליכה מורה לאדם כיצד ללכת וכיצד לנהוג. עלינו להאזין לקול הפנימי של מוסר התורה דרך התורה שבכתב ודרך התורה שבעל פה כפי שנמסרה לחכמי ישראל ומתוך זה נדע להתנהג בדרך הראויה. 

כוחה של ההלכה והתורה היא ביכולתה להורות דרך כיצד לעבוד את ה’ בתוך החיים ודרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. אסור על פי ההלכה לאב למכור את הבת לאמה עבריה ואף לא לקדש את בתו בלי שתרצה בכך. אדם שיעבור על זה וימכור את ביתו לאמה הרי הוא עובר על דברי תורה. (ע”כ)
 
מִדְּבַר-שֶׁ֖קֶר תִּרְחָ֑ק וְנָקִ֤י וְצַדִּיק֙ אַֽל-תַּֽהֲרֹ֔ג 
 
 מתוך
 
 
 …


חז”ל הסיקו ממשפט זה – “מדבר שקר תרחק” – 13 הנחיות שונות לשופטים, לבעלי-דין ולעדים במשפט, והן מפורטות בתלמוד בבלי, שבועות ל:-לא.:
תנו רבנן:

  1. מנין לדיין שלא יעשה סניגרון לדבריו? תלמוד לומר מדבר שקר תרחק.
  2. ומנין לדיין שלא ישב תלמיד בור לפניו? תלמוד לומר מדבר שקר תרחק.
  3. מנין לדיין שיודע לחבירו שהוא גזלן, וכן עד שיודע בחבירו שהוא גזלן, מנין שלא יצטרף עמו? תלמוד לומר מדבר שקר תרחק.
  4. מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר ‘הואיל והעדים מעידין אחתכנו ויהא קולר תלוי בצואר עדים’? תלמוד לומר מדבר שקר תרחק.
  5. מנין לתלמיד שיושב לפני רבו, ורואה זכות לעני וחוב לעשיר, מנין שלא ישתוק? תלמוד לומר מדבר שקר תרחק.
  6. מנין לתלמיד שרואה את רבו שטועה בדין, שלא יאמר ‘אמתין לו עד שיגמרנו ואסתרנו ואבננו משלי כדי שיקרא הדין על שמי’? תלמוד לומר מדבר שקר תרחק.
  7. מנין לתלמיד שאמר לו רבו ‘יודע אתה בי שאם נותנין לי מאה מנה איני מבדה, מנה יש לי אצל פלוני ואין לי עליו אלא עד אחד ‘, מנין שלא יצטרף עמו? תלמוד לומר מדבר שקר תרחק. האי מדבר שקר תרחק נפקא? הא ודאי שקורי קא משקר, ורחמנא אמר (שמות כ) לא תענה ברעך עד שקר!…….
 ומתוף
 
 
… המסקנות בקצרה:

א. לא להוציא להורג על-פי שני עדים שמעידים על עברות שונות: “היה אחד מעידו שעובד לחמה, ואחד שעובד ללבנה, שומע אני שיצטרפו זה עם זה ויהא חייב? תלמוד לומר ונקי וצדיק אל תהרוג“: אדם שעבד את החמה בפני עד אחד הוא נקי = פטור מעונש על עוון זה; כאשר, לאחר מכן, הוא עבד את הלבנה בפני עד אחד, הוא נקי = פטור מעונש על עוון זה; השופט עלול לחשוב, שאפשר לצרף את שתי העדויות ולהוציא אותו להורג ” על פי שני עדים “, אבל הכתוב אומר “ונקי אל תהרוג” – אל תצרף שני מקרים שבהם הנאשם הוא ” נקי “, כדי להפוך אותו לנדון למוות; אם הוא נקי על כל עבירה בנפרד, אז אסור להרוג אותו גם כששתי העבירות מצטרפות. ודומה לזה כתב רמב”ן בהשגות על ספר המצוות: “חכמים ריבו העדויות שאינן שוות מ- נקי, שזה נקרא נקי, שלא נתקיים עליו עדות בעבירה, והיא השנויה תחילה במכילתא“.

ב. לא להוציא להורג על-פי אומדן: “ראוהו רודף אחר חברו להרגו והסיף בידו… והעלימו עדים עיניהם, ואחר כן מצאו הרוג מפרפר והסיף מנטף דם מיד ההורג, שומע אני יהא חייב? תלמוד לומר ונקי וצדיק אל תהרוג…“: מכיוון שהעדים העלימו עיניהם לרגע, יש סיכוי – אמנם קטן מאד – שהנאשם הוא צדיק – או שלא רצח את ההרוג, או שההרוג תקף אותו והוא הרג אותו כהגנה עצמית. למרות שהסיכוי הוא מאד קטן, התורה מצווה “וצדיק אל תהרוג” – אל תהרוג אדם שיש אפילו סיכוי קל שהוא צדיק. גם רמב”ן (שם) כתב “חכמים… ריבו האמתלאות מ- צדיק“; אמנם, הוא פירש את המילה “צדיק” אחרת – ראו למטה.

ג. לא לעשות משפט חוזר לחובה: “הרי שיצא מבית דין זכאי, ואחר כך מצאו לו חובה, שומע אני יהא חייב? תלמוד לומר (ונקי) וצדיק אל תהרוג“: מכיוון שהנאשם כבר יצא מבית דין זכאי, הוא כבר נחשב נקי = פטור מעונש, ולכן אסור להחזירו ולהרגו.

ד. לעשות משפט חוזר לזכות: …(ע”כ)

ומתוך

https://www.tzohar.org.il/?p=15866  

….

חלקו הראשון של הפסוק עוסק במעשי האדם (הדיין) ומצווה על האדם להתרחק משקר והריגת חף מפשע, וחלקו השני של הפסוק מדבר על דרכו של האל שלא תטיב עם רשע. מהו היחס בין מעשי האדם ומעשה האל במשפט ובחיים?

החלק הראשון של הפסוק קובע שחובת האדם להתרחק מדבר שקר. השקר מצוי במשפט ובחיים ואנו מצווים להתרחק ממנו, גם כאשר הוא יכול להועיל לנו ולהביא אותנו אל האמת.

הרמב”ם קובע על פי דברי חז”ל:

“אין בית דין עונשין באומד הדעת אלא על פי עדים בראיה ברורה. אפילו ראוהו העדים רודף אחר חברו והתרו בו והעלימו עיניהם או שנכנסו אחריו לחורבה ונכנסו אחריו ומצאוהו הרוג ומפרפר והסייף מנטף דם ביד ההורג הואיל ולא ראוהו בעת שהכהו אין בית דין הורגין בעדות זו ועל זה וכיוצא בו נאמר ‘ונקי וצדיק אל תהרוג’. וכן אם העידו עליו שנים שעבד עבודה זרה. זה ראהו שעבד את החמה והתרה בו, וזה ראהו שעבד את הלבנה והתרה בו – אין מצטרפין, שנאמר ‘ונקי וצדיק אל תהרוג’. הואיל ויש שם צד לנקותו ולהיותו צדיק אל תהרגוהו” (הלכות סנהדרין פרק כ)

בשתי הדוגמאות של הרמב”ם העדות הנסיבתית מביאה כל אדם סביר להרשעת הנידון. אדם שרדף אחר חברו עם סכין, עדים התרו בו ולאחר מכן נמצא סמוך לנרצח ובידו סכין מגואלת בדם, קרוב לוודאי שהוא הרוצח. כמו כן, אדם שעד אחד מעיד שהוא עובד את השמש ועד שני מעיד שהוא עובד את הירח, קרוב לוודאי שהוא עובד עבודה זרה. אולם, אם בשני המקרים אין שני עדים מעידים שראו את המעשה או את אותו המעשה, ולכן אי אפשר להרשיע אותו בדין התורה. סביר להניח שהנידון אינו נקי ובוודאי אינו צדיק, אולם אנו מחויבים לקבל את הדין ולזכות אותו משום שעדות נסיבתית בדיני נפשות אינה קבילה.

הדיין או הצופה במשפט עלול לצאת מתוסכל מזיכויו של אדם שבעיניו הוא רוצח ולכן קיימת מקומה של האמונה בהבטחת האל “כי לא אצדיק רשע”. רש”י אומר על הפסוק “אם יצא מידך זכאי, יש לי שלוחים הרבה להמיתו במיתה שנתחייב בה”, כלומר אלוהים מבטיח לנו שהדין אינו נגמר בבית הדין. אם הדיין שפט צדק על פי כללי הדין, גם אם התוצאה אינה צודקת, הקב”ה יממש את הצדק מחוץ לכותלי בית הדין. הדבר נכון הן לפגיעה ברשע שיצא זכאי מהדין הן לברכה למי שיצא מקופח בדין. (ע”כ)

ולסיכום (ביניים)

אֶת-מִסְפַּ֥ר יָמֶ֖יךָ אֲמַלֵּֽא:  

אמן

שבת שלום

שבוע טוב

להתראות 

Leave a Reply