From:
Date: Sun, Dec 29, 2019 at 1:23 AM
‪Subject: Fwd: ויהי מקץ, וירכב אתו, ויצעק העם, והם לא ידעו‬
To:

ערב שבת שלום

פרשת מקץ

וערב נר שישי של חנוכה שמח

וַיְהִ֕י מִקֵּ֖ץ שְׁנָתַ֣יִם יָמִ֑ים וּפַרְעֹ֣ה חֹלֵ֔ם….וְיוֹסֵף֙ בֶּן-שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה בְּעָמְד֕וֹ לִפְנֵ֖י פַּרְעֹ֣ה

וניזכר מה קראנו לפני שבוע

יוֹסֵ֞ף בֶּן-שְׁבַֽע-עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ הָיָ֨ה רֹעֶ֤ה……

..

.עברו (רק) 13 שנה מאז שיוסף נמכר והוא כבמטה קסמים הופך מעבד אסיר למשנה למלך

והשבוע יוסף בן 30 ואז עוברות 7 שנות רעב ושנתיים שנות רעב

ובעוד שבוע נקרא

וַיֹּ֥אמֶר פַּרְעֹ֖ה אֶל-יַֽעֲקֹ֑ב כַּמָּ֕ה יְמֵ֖י שְׁנֵ֥י חַיֶּיֽךָ:  {ט}וַיֹּ֤אמֶר יַֽעֲקֹב֙ אֶל-פַּרְעֹ֔ה יְמֵי֙ שְׁנֵ֣י מְגוּרַ֔י שְׁלשִׁ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָ֑ה

ובעוד שבועיים נקרא

וַיְחִ֤י יַֽעֲקֹב֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם שְׁבַ֥ע עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיְהִ֤י יְמֵי-יַֽעֲקֹב֙ שְׁנֵ֣י חַיָּ֔יו שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וְאַרְבָּעִ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה:

…

וַיָּ֣מָת יוֹסֵ֔ף בֶּן-מֵאָ֥ה וָעֶ֖שֶׂר שָׁנִ֑ים

 ואפשר להתחיל לחשב מתי אירעו אירועים שונים. למשל באיז גיל היה יעקב כשנולד יוסף? ת. 91. ט.ל.ח

או

באיזה גיל הגיע יעקב לחרן? (נא לעיין בפרשת ויצא)

וניתן לדמיין —

מה/איך היו חיי יעקב כ – 70 שנה?

מה היו חיי יצחק ב 40 שנותיו הראשונות

מה היו חיי אברם ב – 75 שנותיו?

לא ברורה לנו משמעות הסיפור האירוטי (לפרטיו) שח יהודה ותמר.אבל שרשרת האירועים (להוציא את אירוע יהודה ותמר שתאריכיו אינם ידועים) – מאוד מרתקת (לפחות מי שקורא את סיפורי התורה פעם ראשונה)

חוליה ראשונה = יעקב אוהב את רחל ומוליד ממנה 2 בנים יוסף ואפרעעם, לעומת 6 בני לאה ו 4 בני השפחות = בלהה וזלפה

חוליה שנייה = יעקב והב את יוסף יותר מכל אחיו

חולה שלישית – האחים מוכרים את יוסף לעבדות במצריים

חוליה רביעית – אשת הבוס מתאהבת בעבד יוסף

חוליה חמישית – יוסף בבית הסוהר מתגלה כפותר חלומות מוצפנים שאכן מתגשמות לפי פתרונו

חוליה שישית – יוסף מובא לםרעה המלך ופותר למלך את חלומו המוצפן

חוליה שביעית = לפי החלום יש במצריים (במזרח התיכון) 7 שנות שובע שבעקבותיהן מגיעות 7 שנות בצורת ורעב. (בהמלצת יוסף פרעה אוגר מזון לשבע השנים הרעות)

חוליה שמינית = אחי יוסף יורדים מצריימה לרכוש מזון

חוליה תשיעית = אחרי סדרה של טרטורים יוסף מתגלה לאחיו

חוליה עשירית – יעקב ויוסף נפגשים

סוף שמח – זמנית – (71 שנים) עד מות יוסף ועוד קצת עד מות   ( עד שהגלגל מתהפך והמשך יבוא בחומש שמות

כך שיש לנו תיארוך או מעין לו”ז של המאורעות בחיי יעקב הקשיש. אלא שיש פרטים סותרים ולמעוניינים/ות אזכיר שוב את הקישור למאמר שמתאר את הלו”זים השנים לפי גישות שונות של חז”לינו ב –

https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/vaygash/yba.html

(לא אצטט)

ופירוט נוסף של גילי יצחק, יעקב ומשפחותיהם ניתן ב –

https://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8:%D7%AA%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%99%D7%9D_%D7%91%D7%97%D7%99%D7%99_%D7%99%D7%A6%D7%97%D7%A7_%D7%99%D7%A2%D7%A7%D7%91_%D7%95%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%94%D7%9D

(לא אצטט)

ופירוט הגילים של נשי יעקב ניתן ב –

https://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8:%D7%94%D7%92%D7%99%D7%9C_%D7%A9%D7%9C_%D7%A0%D7%A9%D7%99_%D7%99%D7%A2%D7%A7%D7%91

(מעניין. לא אצטט)

אבל מהסיפורים שיש לנו בפרשות ויצא ף וישלח, וישב — אלה ערכים ניתן ללמוד מכל האירועים המשפחתיים של משפחת יעקב ובניו ובעיקר – יחסי יעקב ובנו יוסף?

ניתוח מעמיק (מסורתי) ניתן ב –

יעקב ויוסף – אוניברסיטת בר-אילן

https://www.biu.ac.il › Parasha › miketz › Faust

(לא אצטט)

 לעומת זאת מתוך מאמר עם מבט קצת יותר אובייקטיבי  ב-

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4453887,00.html

 …

שיעור מיעקב אבינו: איך לא להיות אח, בן ואב

על אף שהמלאך שינה את שמו לישראל – ממשיך יעקב אבינו לשלם את מחיר עקבוביותו ביחסיו עם אחיו, עם ילדיו ועם אביו הזקן. האיש שחלם על סולמות ומלאכים, נופל בעקבות השקרים של עצמו, ונפילותיו באות להזהיר אותנו מחיי האימה הצפויים למי שיבחר בהתקרבנות – כסיפור חיים…

נדמה שזה בדיוק מה שראוי ללמוד מסיפורי יעקב בפרשת “וישלח”: איך לא לגדל ילדים, איך לא לגדל ילדות, ואיך לא להיות בן ואח. מהפרשה העגומה גם נלמד כי שינוי של ממש לא מתחולל בלילה אחד, אפילו אם בשיאו אתה נאבק במלאך ויכול לו. נדמה על כן שצו הפרשה שלנו הוא: “כזה ראה ושנה”.

(מומלץ. אומנם זה נכתב לפרשת וישלח, אבל זה מתאים גם לפרשות שלאחריו, כולל ההעדפה הלא כל כך ברורה של אפריים על מנשה – אירוע לפני אחרון  החייו של יעקב)

שוב הארכתי בהקדמה, – על “העץ המשפחתי של יעקב”. אחזור לעץ השבועי – פרשת מקץ

עיונים  קודמים

פרשת מקץ – תשע”ד
http://toratami.com/?p=75

פרשת מקץ – תשע”ה
http://toratami.com/?p=289

(על – הכפילויות, פוטיפר פוטיפרע ואסנת, לשבור שבר במצריים, אגדות יוסף השליט, וירא יוסף את אחיו ויכירם)


פרשת מקץ – תשע”ו
http://toratami.com/?p=488

(על –  מקץ. והנה עומד על היאור, חלומות פרעה וחלומות בבראשית, אחרי הודיע א-להים אותך…, ויתנכר אליהם יוסף, האיש אשר… יהיה לי לעבד ואתם עלו

פרשת מקץ תשע”ז
http://toratami.com/?p=690
 
(על: יוסף לפני פרעה, אחי יוסף, תוכנית יוסף, למה הרעותם)
 
פרשת מקץ – תשע”ח
  http://toratami.com/?p=888

(על : ופרעה חולם והנה… איש נבון וחכם, אחרי הודיע א-להים…אין חכם ונבון, ויסוב מעליהם ויבך… ויבא החדרה ויבך,האיש אשר נמצא הגביע בידו…,)

פרשת מקץ – תשע”ט

http://toratami.com/?p=1136

(על: יוסף, אסנת ושידוכים, משמעויות סיפורי יוסף, ושם איתנו נער עברי, חלומות ופתרונם.., , שמעתי עליך…. ירא פרעה איש…, ויאסוף אותם אל משמר…,,  ,, ולקחת אותנו לעבדים ואת חמורינו)

וסיפורי הפרשה ידועים – ולרענון בקצרה —

– – פרעה חולם על פרות ושבלים

— יוסף פותר את החלומות (וללא כל הוכחה על אמיתות הפתרונות) מקבל מינוי של משנה למלך

— יוסף משודך לאסנת מוליד שני בנים

–יוסף אוגר מזון בשבע שנות השובע

— יוסף מחלק מזון לתושבי מצריים (ותוך כדי…) הופך אותם לעבדים לפרעה

— אחי יוסף יורדים למצריים לקנות מזון (לא מכירים את אחיהם יוסף) ויוסף “מטרטר אותם פעמיים

פרשתנו – דרמה יפה ומרשימה שבתיאורה הפשוט בפרשה, היא מליאה ב”חורים” לא ברורים. חורים אלו פורשו בדמיונם של הרבה מדרשנינו.

ואוסף מאמרים תוצרת אוניברסיטת בר-אילן ניתן ב –

https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/miketz/miketz.shtml

(לאלה שיש זמן ורצון להעמיק)

פסוקים נבחרים

וַיְהִ֕י מִקֵּ֖ץ שְׁנָתַ֣יִם יָמִ֑ים וּפַרְעֹ֣ה חֹלֵ֔ם

 כבר עיינתי בפסוק זה בגליונות  קודמים, אבל כשקוראים שוב את הפסוק מתעורר הפיתוי לחקור אותו שוב.

מתוך הסבר מודרני (2004) שמתאים גם ל ימינו 2019/20, ב –

http://www.reform.org.il/Heb/holidays/WeeklyPortionArticle.asp?ContentID=1083

… יוסף כיצד היינו מפרשים חלומות אלה היום?

ספק אם היינו מתייחסים אל חלום כאל  צופן עתידות כשם שהתייחסו אליו  בעולם העתיק.

שנית, ספק אם היינו יכולים להסכים על שבע שנים טובות באיזורנו. אנו, הישראלים, צובעים הכל, כפרעה, בהגזמות ובראיית שחורות.

אבל אני רוצה להציע פתרון יצירתי המבוסס דווקא על הכתוב: על שבע הפרות יפות המראה ובריאות הבשר כתוב (שם ב’) “ותרעינה באחו” (ולא כתוב כך על הפרות הרעות). אחו – מלשון אחווה. ואצל השיבולים הטובות נאמר “עולות בקנה אחד” (שם ה’) – לשון אחדות, וגם כאן – לא כתוב כך על השיבולים השדופות.

בני יעקב הבאים לפני יוסף אומרים: “כלנו בני איש אחד נחנו” (שם מ”ב י”א). גם בצרה גדולה הנופלת עליהם הם שומרים על על תחושת היחד ומדגישים את הקרבה המשפחתית.

דבר זה יכול ללמדנו שאחדות ואחווה מאפשרים לנו להתגבר על חלומות בלהה. אם יש קלקלה בחיינו (ואלי הטוב יש כל כך הרבה), היא תעמיק ותתפשט בהעדר אחדות ואחווה.

מדינת ישראל של שנת 2004 רחוקה מאד מחזון חלוציה, רחוקה כלכלית – ובעיקר מוסרית. דומה כי אבדו הסולידריות והערבות ההדדית. אחי יוסף, כמו גם חלומות יוסף, מלמדים אותנו שגם במצבים קשים אפשר להתגבר  – בזכות היחד.  (ע”כ)

ומתוך מאמר שמנתח את מאמר חז”ל “אין חלום בלא דברים בטלין” והבדלי גישה בין רש”י ורמב”ן ב –

https://www1.biu.ac.il/Parasha/Miketz/Mak

…..בעוד שרש”י מסתפק בהתאמה כללית שבין החלומות לפתרונותיהם, רמב”ן מייחס ערך רב לפרטי הפתרונות של החלומות, והוא רואה הכרח בהתגשמותם במדויק של חלומות נבואיים אלה על כל פרטיהם. הדבר נכון בחלקו גם באשר לחלומותיהם של שני השרים הסוררים, חבריו של יוסף לכלא, אלא שכאן הפרטים חשובים פחות, שכן מדובר בחלומות פרטיים הנוגעים לשניים אלה לבדם, ואין מאחוריהם חזון היסטורי נרחב.^[3] נדון כאן בארבעה אירועים מתוך סיפורי יוסף ופרעה, שבהם ובפרשנותם מתגלות עמדותיהם העקרוניות החלוקות של רש”י ורמב”ן.

האירוע הראשון – דברי יוסף על הצורך להתכונן לשנות הרעב בדרך של איסוף המזון בשנים הטובות: “יַעֲשֶׂה פַרְעֹה… וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבוֹת הַבָּאֹת הָאֵלֶּה וְיִצְבְּרוּ בָר תַּחַת יַד פַּרְעֹה” (בר’ מא:לד-לה). מה טיבם של דברי יוסף אלה? האם לפנינו עצה טובה שהעלה יוסף מיוזמתו בפני המלך, לאחר שכילה להציג את הפתרון הישיר לחלומותיו, או שהם מהווים חלק מפתרון החלום גופו? רש”י אינו מתייחס ישירות לשאלה, אבל הוא מפרש את בליעת הפרות והשיבולים הטובות כשכחת השובע הגדול במהלך שנות הרעב. “וְלֹא יִוָּדַע הַשָּׂבָע” הוא פתרון של “וְלֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה”. כך מסתיימים שני החלומות (בשינוי קל) ופתרונם. עצת האגירה של המזון ומינוי האיש הנבון שיופקד על ביצועה הם דברי יוסף מדעתו.

לא זו דעתו של רמב”ן. “הליועץ המלך נתנוהו”? שואל רמב”ן (בעקבות אמציה מלך יהודה, שדבריו הובאו בדבהי”ב כה:טז), ורואה את דברי יוסף על אגירת המזון כחלק מפתרון החלום. פשר הבליעות של הפרות והשיבולים הטובות בפי חברותיהן הרזות ורעות המראה אינו ביטוי לשלטון הרעב, אלא השימוש המושכל במאגרי המזון שהוכנו מראש. בשנות הרעב עתידים בני האדם לאכול את אשר נאסף בשנות השובע. הבליעות שבחלומות מסמלות אפוא הצלת חיים ולא רעב ומוות. אבל יש לדייק: מאגרי המזון והשימוש בהם הם חלק מפתרון החלום. ההצעה למנות איש נבון וחכם שיופקד על המפעל ועל ניהולו כבר אינה כלולה בפתרון החלום, והיא אכן הצעתו של יוסף, שקיווה ואף הצליח לקדם בכך את מעמדו הוא. שאלתו של רמב”ן בדבר יועץ המלך חוזרת אפוא ומופנית כבומרנג אל רמב”ן עצמו.      …

ירוע השני בפרשה זו, שבה חלוקים רש”י ורמב”ן, מתואר בפסוקים: “וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה… וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם”. רש”י כותב על כך בפשטות (מב:ט): “וְיָדַע (יוסף) שנתקיימו, שהרי השתחוו לו”, ובכך רש”י מתכוון, כמובן, למילוי חלום האלומות וחלום השמש, הירח והכוכבים המשתחווים.

    גם כאן דעתו של רמב”ן שונה. הוא מביא את דברי רש”י, וממהר להסתייג מהם: “ולפי דעתי הדבר בהיפך”, ומסביר שבשלב זה ידע יוסף שהחלומות לא נתקיימו, שהרי יעקב ובנימין אינם בין המשתחווים. לכן יוסף מחליט לפעול עתה בשני שלבים נוספים, כשהוא מודע למחיר הכבד של מעשיו – פחד וחרדה, יגון וייאוש של האחים ובמיוחד של האב הזקן; “וְאֵ-ל שַׁ-דַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ… וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי” עתיד יעקב האומלל לומר, כשייווכח לדעת שקיומה הפיסי של משפחתו תלוי במילוי דרישותיו של השליט המצרי האכזר. אכן, מחיר כבד, אבל הגשמת החלומות הנבואיים על כל פרטיהם היא הכרח בל יגונה.

בשלב זה יוסף דורש אפוא את הבאתו של בנימין – האלומה החסרה – למצרים. עם בוא האחים שנית הוא מאיר להם פנים, משחרר את שמעון הכלוא וגומל להם כל טוב. אבל גם כאן צפוי משבר כבד: בעקבות החשד המדומה בגניבת הגביע, האחים מוּשָבִים אל בית יוסף ונופלים לפניו ארצה – כולם; מראובן הבכור ועד בנימין הצעיר. חלום האלומות התגשם.

כאן נפנה יוסף אל החלק האחרון של תכניתו: הבאת יעקב למצרים בפקודתו. יעקב הישיש אמנם אינו משתחווה ליוסף עם בואו מצרימה, אבל הוא עתיד לחיות שבע עשרה שנים תחת חסותו של יוסף, שליט הארץ.^[4] רק עכשיו התגשמו חלומותיו הנבואיים של יוסף במלואם. במלואם, אך בהסתייגות: רחל אם יוסף שאיננה עוד, אינה באה להשתחוות לו, ורש”י מסיק מכאן, כדברי רבותינו וכדרכו שלו, כי “אין חלום בלא דברים בטלים”. רמב”ן רגיש גם לפרט זה, ולדעתו הירח מסמל את נשי יעקב ואת בני ביתו המשתחווים אף הם ליוסף. התגשם גם חלום השמש, הירח והכוכבים. (ע”כ)

קְח֞וּ מִזִּמְרַ֤ת הָאָ֨רֶץ֙ …. מְעַ֤ט צֳרִי֙ וּמְעַ֣ט דְּבַ֔שׁ נְכֹ֣את וָלֹ֔ט בָּטְנִ֖ים וּשְׁקֵדִֽים:

מה זה “זמרת הארץ, ולמה “מעט”

מתוך ויקיפדיה

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%96%D7%9E%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%A5

…

שת המינים המוזכרים הם:

• צֳרִי – רבן שמעון בן גמליאל מפרש: “הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף”. זהו סוג מוכר של חומר ששימש לרפואה. זיהויו של עץ הקטף אינו ידוע, יש הסוברים שזהו עץ השיזף^[1]. זהר עמר סבור שהצרי אינו אלא האפרסמון המסתורי המוכר מהתלמוד^[2].
• דְּבַשׁ – שד”ל מפרש: דבש העשוי מצימוקים כיוון ש”דבש דבורים מצוי הוא במצרים הרבה, וכן דבש תמרים, ויש אומרים שהוא עשוי מצימוקים והוא נקרא בלשון ערבי dibs, ועד היום מביאים ממנו מחברון למצרים משא שלוש מאות גמל בכל שנה, ומערבים בו מים ושותים אותו במקום יין, והיין מעט במצרים”. המילונאי הסורי בר בהלול פירש את המילה ‘דבושא’ כממתק הנעשה מצימוקים ודבש-צימוקים^[3].
• נְכֹאת – ככל הנראה דונג דבורים (לפי תרגום אונקלוס). רס”ג מפרש חרוב.
• לֹט – הזיהוי אינו ודאי, אך גם כאן מדובר בפרי ששימש לרפואה, ייתכן שהכוונה לפירות “שיזף השיח” (Ziziphus Lotus). רס”ג מפרש ערמון, אף שעץ זה אינו סגולי לארץ, אך הוא צומח בסוריה ובלבנון.
• בָּטְנִים – פרי אלת הבטנה, הוא הפיסטוק.
• שְׁקֵדִים – שקד מצוי

כאשר יעקב שולח את המנחה הייחודית של ששת המינים הנזכרים, ארץ ישראל נמצאת לאחר מספר שנות בצורת. המנחות נשלחות למצרים החזקה והעשירה. נסיבות אלה מלמדות על שתי עובדות:

1. המינים הנזכרים, ובפרט הפירות, גדלים בארץ ישראל גם לאחר מספר שנות בצורת.
2. מצרים ענייה במינים אלה. לא צומחים בה עצי פרי והיא תלויה בתוצרת המגיעה מארץ ישראל (ובפרט מחלקיה הצפוניים הקרירים). ייתכן שגם החניטה של גופות מתים התבססה על צרי ונכאות ומכאן חשיבותם הגדולה. (ע”כ)

רש”י מפרש: מזמרת = “משבח הארץ, שהכל מזמרין עליו כשהוא בא לעולם.” על הבטנים אמר: “לא ידעתי מה הם.” גם אבן עזרא מתקשה בעניין הבטנים, שאין להם מקבילה במקרא ומשער שמדובר באגוזים.

הספורנו (ר’ עובדיה ספורנו): “ראוי שתהיה מעט, אבל תהיה דבר נבחר מדברים הנמצאים על המעט והם בהיכלי מלך.” (ע”כ)

ומתוך הסבר נוסף (שעונה גם על השאילה למה יוסף לא הודיע לאביבו שהוא חי?) מתוך

http://leeba.org.il/2062

….

מגיעים לעולם הניגון. כשיעקב שולח את בניו למצרים הוא אומר להם ״קחו מזמרת הארץ״, ועל כך אומר רבי נחמן מברסלב:

“דע, כי יעקב אבינו כששלח את בניו – עשרת השבטים – ליוסף, שלח עמהם ניגון של ארץ ישראל, וזה סוד: ‘קחו מזמרת הארץ בכליכם’, בחינת זמר וניגון ששלח על ידם ליוסף, וכמו שפירש רש”י ‘מזמרת’ – לשון זמר. כי דע לך, שכל רועה ורועה, יש לו ניגון מיוחד, לפי העשבים ולפי המקום שהוא רועה שם, כי כל בהמה ובהמה יש לה עשב מיוחד שהיא צריכה לאוכלו… כן כל עשב ועשב יש לו שירה שאומר, ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה…

אכן, החלוצים הראשונים שעלו לארץ ישראל לא יכלו להפסיק לכתוב שירים וניגונים על הארץ, על עריה וחבליה. (ע”כ)

וְלָקַ֧חַת אֹתָ֛נוּ לַֽעֲבָדִ֖ים וְאֶת-חֲמֹרֵֽינוּ:

מה עושים פה החמורים? (ואם נבחון את ההבדלים של 19 הסברות בין פרשת יתרו לפרשת ואתחנן, נגלה שבאחד מהן מופיה (בין השאר) החמור.

מסתבר שנושא ה”חמור” גורם לדיון מעמיק

מתוך

http://ivri.org.il/2017/01/dont-touch-the-donkey/

….

 הגיע הזמן לפרוע חוב ישן, ולדון בגיבור הנשכח והאפרורי של סיפור יוסף ואחיו, הלא הוא החמור. שימו לב לפסוק הבא (מג, יח):

וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף וַיֹּאמְרוּ עַל דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה אֲנַחְנוּ מוּבָאִים לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת חֲמֹרֵינוּ.

אם נקרא את הפסוק כדרמה ההולכת וגוברת עם כל איום מסתמן (להתגולל > להתנפל > לקחת אותנו > לקחת את חמורנו), נראה שהאיום החמור ביותר הוא לקיחת החמורים! הפלא בדבר הוביל את פרופ’ רוברט אלטר לטעון כי “תוספת מוזרה זו בסוף המשפט חשודה כשגגה קומית (comic inadvertency)” – אללי!…

אלא שבהמשך הסיפור, צפויות עוד שתי הפתעות חמוריות:

וַיִּתֶּן מַיִם וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם וַיִּתֵּן מִסְפּוֹא לַחֲמֹרֵיהֶם” (מג, כד)…  הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם (מד, ג)

והקורא תמה – מה אכפת לנו שנתנו מספוא לחמורים? או ששילחו את האנשים עם חמוריהם?!
ספר היובלים, אגב, מוסיף שמן למדורה – בעוד שבנוסח המסורה כתוב (מד, ט) “אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ וָמֵת וְגַם אֲנַחְנוּ נִהְיֶה לַאדֹנִי לַעֲבָדִים”, נכתב בספר היובלים (מג, ה): “ואשר תמצא אצלו את הגביע באמתחת אחד ממנו יומת, ואנחנו וחמורנו נהיה עבדים לאדוניך”, ובמקום “הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ” נכתב “הנה אנחנו עבדים לאדונינו וחמורינו לך“! (אמנם ייתכן שהדבר נובע כתוצאה מהשמטת חלק מהסיפור בספר היובלים ולא כאן המקום).

אל תיגע בחמור!…

(ע”כ. ויש המשך מעניין.  מומלץ)

(וגם – לא שייך אבל מענייין לעיין באותו אתר על הקישו המצורף למאמר לעיל – על החמור של אברהם והאתון של בלעם(

http://ivri.org.il/2016/11/abrahams-donkey/

(מימלץ)

וסתם פשט (רמב”ן) מתוך

http://mg.alhatorah.org/Dual/Ramban/Bereshit/43.1#m7e0n6

 ….וטעם ולקחת אותנו לעבדים ואת חמורינו, כי ידאגו על חמוריהם לאמר: הנה יקחו גם את חמורינו עם אמתחותיהם, ולא נוכל לשלוח לביתנו בר, וימותו כולם ברעב.

והסבר רבנו בחיי מתוך

https://he.wikisource.org/wiki/%D7%9E%22%D7%92_%D7%91%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%AA_%D7%9E%D7%92_%D7%99%D7%97#%D7%A8%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%95_%D7%91%D7%97%D7%99%D7%99_%D7%91%D7%9F_%D7%90%D7%A9%D7%A8_(%D7%9B%D7%9C_%D7%94%D7%A4%D7%A8%D7%A7)(%D7%9B%D7%9C_%D7%94%D7%A4%D7%A1%D7%95%D7%A7)

 ….

ולקחת אותנו לעבדים ואת חמורינו:    כי ידאגו על חמוריהם לפי שהבהמה בדרך היא חיי האדם וכל שכן כשלא יוכלו לשלוח לבתיהם בר ויפחדו פן ימותו ברעב, וכיוצא בזה (שמות יז, ג): “להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא”, הזכיר ביחד בהמתם עמם לפי שהבהמות היו חייהם במדבר:  (ע”כ)

ושלא אסיים עם הדרש על החמור, אציץ ב –

 וַיִּשְׁתּ֥וּ וַֽיִּשְׁכְּר֖וּ עִמּֽוֹ

איזה יופי – יוסף ואחיו משתכרים. אז מה הפלא שיוסף, כשהתעורר עם —

מתוך

חֲמַרְמֹרֶת (אנגלית: Hangover, לעתים קרובות מתועתק לעברית: הנגאובר)

חֲמַרְמֹרֶת (אנגלית: Hangover, לעתים קרובות מתועתק לעברית: הנגאובר)

בא לו הרעיון להמשיך להשתעשע עם אחיו

אוסף הסברים “מתרצים” את התנהגות האחים, ניתן ב –

http://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=24921

(לא אצטט)

ומתוך

http://www.eretzhemdah.org/newsletterArticle.asp?lang=he&pageid=48&cat=1&newsletter=2548&article=6964

….

פרשנות המקרא

שבת קלט א: ‘וישתו וישכרו עמו’ – א”ר יוסי ב”ר חנינא, מיום שפירש יוסף מאחיו לא טעמו טעם יין, דכתיב וישתו וישכרו עמו, מכלל דעד האידנא לא.

רש”י: ‘וישכרו עמו’ – ומיום שמכרוהו לא שתו יין, ולא הוא שתה יין, ואותו היום שתו.

חזקוני: ‘וישכרו עמו’ – שעדיין לא גזרו על סתם יינם.

רבינו בחיי: ‘וישתו וישכרו עמו’ – באותו יום, כי מיום שמכרוהו לא שתו יין עד אותו יום, וגם הוא לא שתה, וכן תורה מלת “עמו”, וזה שכתוב: (בראשית מט, כו) “נזיר אחיו”.

רש”ר הירש: ‘וישתו וישכרו עמו’ – “עמו” השתכרו; ודאי לא שתו ללא גבול, שתו כמנהגו של עולם (“וישתו”), אך גם המעט הזה היה יותר ממנהגם. אם כי עד כה לבם לא נקפם, הרי הצער לא עזבם, ומיום פרידת יוסף התנזרו מהיין. אפשר גם להעלות על הדעת שיוסף רצה להביא אותם לידי התבשמות – מה, שאלמלא כן ודאי לא היו מניחים לו לשים גם הפעם את כספם באמתחתם.

משך חכמה: ‘וישתו וישכרו עמו’ – סיפר זה הכתוב כי במכוון עשה זה יוסף, שכאשר יאמר שבנימין גנב הגביע, איך יקחהו לגנב בתוך ביתו לעבד, ומי הוא המחזיק גנב בתוך ביתו?! לכן שתו יין, ויאמר ‘שהרבה יין עושה’ (סוטה משנה ז, א), ומחמת שהיה שתוי ומלא יין חמד הגביע אשר ינחש בו יוסף. אך הם יצאו כאור הבוקר (מד, ג), וישנו בלילה אחר הסעודה, ואילו שתו יין הלא שינה מפיגתם! לכן “וישכרו עמו” – ששתו יותר מרביעית כדי לשכר, ואין שינה מפיגתו, אדרבא! כל שכן ששינה משכרתו, כדאמר עירובין דף סד, ב, והיה טוען שעל ידי מה שהיה שתוי ושכור גנב הגביע הזה. (ע”כ. ויש בו המשך על שכרות))

 ובכלל, לאובייקטיבים/ יות, מומלץ לעיין ב-

https://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/01/05_miketz/1.html

 ומתוך

https://drorfo.wordpress.com/2004/12/10/%d7%a4%d7%a8%d7%a9%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%91%d7%95%d7%a2-%e2%80%93-%d7%9e%d7%a7%d7%a5/

….

 העונג להיתקל במשהו בפעם הראשונה, ואני בשמחה אסב גם לכם את העונג הזה. שימו לב:

פרשת מקץ היא הפרשה הראשונה שאלוהים נעדר ממנה; הוא לא נוכח בה, הוא לא פועל בה. שמו מוזכר מעט פה ושם, בעיקר על ידי יוסף, אבל זה תמיד “אלוהים”, אף פעם לא “יהוה”. כבר בפרשה הקודמת צמצם אלוהים את נוכחותו להתערבות מרחוק, אבל בפרשה הזו הוא נעלם לגמרי.

בפרשת מקץ אלוהים לא עושה כלום, ומהבחינה הזו מדובר בפרשה נטולת אלוהים.

 ….

מבחינה נראטיבית יש רק דרך אחת להסביר את היעדרו של האל: יוסף נטל את מקומו.

יוסף נושא את שם האלוהים, ומדבר בשמו יותר מפעם אחת – “וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר: בִּלְעָדָי, אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה”, מ”א, ט”ז; “הוּא הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל פַּרְעֹה: (את) אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה”, מ”א, כ”ח.

גם פרעה ואנשיו שמים לב להבדל, שנאמר: “וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו: הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ, אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ?” (מ”א, ט”ז).

מבחינה נראטיבית ניתן לומר שיוסף נטל את רוח האלוהים, ומאחר ואין יותר מאלוהים אחד – או במילים אחרות: מאחר שלאלוהים אין יותר מרוח אחת – אלוהים נעדר.

ג.1.

אתם אולי זוכרים את מה שכתבתי כאן בשבוע שעבר. אצטט את עצמי: “חלומות יוסף הם החלומות הראשונים בתורה שאלוהים לא מכתיב אותם או מופיע בהם… …אלוהים רק עזב את החלום האנושי, ויוסף כבר חולם שהוא מחליף את אלוהים. …חלומו של יוסף מבשר מגמה: אלוהים הולך ומשאיר את תחום החלומות לבני האדם.”(ע”כ)

ומספיק להיום – אז

שבת שלום

שבוע טוב

ונר חנוכה שמיני אחרון שמח

להת