From:
Date: Sun, Dec 1, 2019 at 8:54 AM
Subject: ואלה תולדות, ויגדלו הנערים, ויגדל האיש, ויחרד יצחק
Toץץ
(על – בחירת יעקב, הרפתקאות יצחק, יצחק בגרר, 100 שערים, ברכת יצחק לעשיו)
פרשת תולדות – תשע”ו
פרשת תולדות – תשע”ז
http://toratami.com/?p=681(על: העדפת בן אחד על אחיו, ויעתר, ותלך לדרש… ויתרוצצו הבנים, וילך יצחק – אבימלך ורבקה, ותאמר רבקה קצתי בחיי מפני בנות חת)
פרשת תולדות – תשע”ח
http://toratami.com/?p=867
(על: אברהם והאושר, אלה תולדות… וישלח יצחק את יעקב, מכרה כיום את בכורתך, שכן בארץ… גור בארץ, עתה הרחיב ה’ לנו… ויעל משם באר שבע, וירא ה’, ויגדל האיש…)…,
| “וַיְהִי יִצְחָק בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת-רִבְקָה בַּת-בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה” (“ה,כ’) רבקה בת 3[9] רבקה בת 14[10],, | היה בן 40 | |
| לידת יעקב ועשו | “שבתשרי נולדו אבות” (מסכת ראש השנה, י”א,א)רבקה בת 23[9] רבקה בת 34[10] | 60 שנה |
| בר מצווה | “ויגדלו הנערים” – כל אחד לדרכו | 73 |
| מיתת אברהם | יצחק וישמעאל קוברים אותו | 75 שנה |
| מכירת הבכורה | ביום פטירת אברהם | 75 שנה |
| ברכת ה’ ליצחק | אחרי פטירת אברהם רבקה בת 86[9] רבקה בת 97[10] | 83 שנה |
| גרר | הברכה, הריב והברית | 75 – 100 שנה |
| נישואי עשו | “וַיְהִי עֵשָׂו בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת-יְהוּדִית בַּת-בְּאֵרִי הַחִתִּי וְאֶת-בָּשְׂמַת בַּת-אֵילֹן הַחִתִּי”(כ”ז,ל”ד) והרי נולד שהיה יצחק בן 60 | 100 שנה |
| הברכה ליעקב ולעשו | “אמר רבי יהושע בן קרחה: אם מגיע אדם לפרק אבותיו ידאג חמש שנים לפניהם וחמש לאחר כן, ויצחק היה בן מאה עשרים ושלש” (רש”י,כ”ז,ב’) | 123 |
| יעקב בחרן | “אמר רבי חייא בר אבא…למדנו ששמש יעקב בבית עבר י”ד שנה כשפירש מאביו קודם שבא אצל לבן” ( רש”י כ”ה,י”ז) – 14 שנה בבית עבר ועוד 20 שנה בבית לבן ועוד שנתיים בדרך | 123- 159 |
| מיתת רבקה | לפי יום פטירתה של דבורה מנקת רבקה, ואילו הכתוב אינו מציין את יום מותה של רבקה אימנו. חז”ל מציינים שדבורה ורבקה אימנו נפטרו באותו יום | 159 שנה |
| מיתת יצחק | “וַיִּהְיוּ יְמֵי יִצְחָק מְאַת שָׁנָה וּשְׁמֹנִים שָׁנָה”. “זקן ושׂבע ימים” (ל”ה,כ”ח) | 180 שנה |
(יט) וירא אברהם את מעשה עשו וידע כי ביעקב יקרא לו שם וזרע. (כ) ויקרא לרבקה ויצו אותה על דבר יעקב בראותו כי גם היא אוהבת את יעקב מעשו. (כא) ויאמר אליה:
בתי נצרי את בני את יעקב, כי הוא יהיה תחתי לברכה בקרב בני אדם על הארץ, ולכל זרעו לשם ולתהילה. (כב) כי ידעתי אשר יבחר בו ה’ לעם ויפלה אותו מכל אשר על פני הארץ. (כג) והנה בני יצחק אוהב את עשו מיעקב ועיני הרואות כי באמנה תאהבי את יעקב. (כד) ועתה עשי אך טוב לו והוא יהיה לידיד לבך, כי הוא יהיה לי לברכה על הארץ מעתה ועד כל דורות עולמים. (כה) תחזקנה ידיך ועלזי בבנך ביעקב, כי אותו אוהב מכל בני, כי היה יהיה ברוך לעולם וזרעו יהיה מלא כל הארץ. (כו) כי כאשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ, גם זרעו ימנה. (כז) וכל הברכות אשר ברך ה’ אותי ואת זרעי, תהיינה גם ליעקב ולזרעו לנחלה כל הימים. (כח) ונברך בזרעו שמי ושם אבותי שם ונוח וחנוך ומהללאל ושת והאדם. (כט) היה יהיו לנטוע שמים וליסוד ארץ, ולחדש המאורות אשר ברקיע השמים.(ל) ויקרא אל יעקב לעיני רבקה אמו וישק לו ויברך אותו לאמור.
(לא) בני יקירי יעקב שאהבה נפשי, יברכך אלוהים ממרום רקיע השמים ויתן לך את כל הברכות אשר ברך את האדם את חנוך ואת נוח ואת שם. (לב) ואת כל אשר דבר אתי ואת כל אשר נשבע לתת אך לי תבואתה לראשך ולקדקד זרעך עד עולם כל ימי השמים על הארץ. (לג) ולא ימשלו בך ובזרעך מלאכי משטמה להסיר את לבך מן ה’ אלוהיך מעתה ועד עולם. (לד) וה’ יהיה לך לאלוהים ולאב, ואתה תהיה לו בנו בכורו ועם סגולתו כל הימים, לך בני לשלום.
(ל) ויקרא אל יעקב לעיני רבקה אמו וישק לו ויברך אותו לאמור.
בתי נצרי את בני את יעקב, כי הוא יהיה תחתי לברכה בקרב בני אדם על הארץ, ולכל זרעו לשם ולתהילה. (כב) כי ידעתי אשר יבחר בו ה’ לעם ויפלה אותו מכל אשר על פני הארץ. (כג) והנה בני יצחק אוהב את עשו מיעקב ועיני הרואות כי באמנה תאהבי את יעקב. (כד) ועתה עשי אך טוב לו …
(לא) בני יקירי יעקב שאהבה נפשי, יברכך אלוהים ממרום רקיע השמים ויתן לך את כל הברכות אשר ברך את האדם את חנוך ואת נוח ואת שם. (לב) ואת כל אשר דבר אתי ואת כל אשר נשבע לתת אך לי תבואתה לראשך ולקדקד זרעך עד עולם כל ימי השמים על הארץ. (לג) ולא ימשלו בך ובזרעך מלאכי משטמה להסיר את לבך מן ה’ אלוהיך מעתה ועד עולם. (לד) וה’ יהיה לך לאלוהים ולאב, ואתה תהיה לו בנו בכורו ועם סגולתו כל הימים, לך בני לשלום.(לה) וילכו כולם יחדו מאת פני אברהם. (ע”כ)
חוק העוסק בהעברת הבכורה במקרה של ביגמיה או פוליגמיה. וכך נכתב בחוקה המקראית, המסתמכת, מן הסתם, על מציאות חיים, ניתן למצוא בדברים כא17-15: כי תהיין לאיש שתי נשים…. והיה הבן הבכור לשנואה… לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור, כי את בן הבכור בן השנואה יכיר…. כי הוא ראשית אונו, לו משפט הבכורה. מנוסח החוק כאן ובמקומות נוספים (7) משתמע גם, שיש זכויות-יתר לבן הבכור, כפי שעולה מן השימוש בשורש ב.כ.ר. – לא יוכל לבכר… שהוא: להעדיף לצורך הענקת זכויות היתר של הבכור.
העברת הבכורה במובן זה מהבכור הביולוגי לאביו לבן אחר על-ידי אביו, למרות שלא הייתה שכיחה, יש לה אחיזה בכמה מקומות במקרא, וכנראה הייתה תופעה מקובלת, לעיתים. על ידע זה הסתמכה, כנראה רבקה, כשתכננה את העברת הזכויות (אם כי בדמות ברכה) לבן הצעיר. בנוסף על מקרה יעקב ועשו שבפרקנו, ועל אלה שנמנו לעיל, על ראובן / יוסף (או יהודה) ועל מנשה / אפרים, יש מקרים פחות ידועים, כמו זה הנזכר בדברי-הימים ב יא22 : ויעמד (רחבעם) לראש … את אביה בן מעכה לנגיד באחיו. אביה היה בנה הבכור של אשתו השנייה (או השלישית) של רחבעם, אך לא הבכור לאביו, רחבעם, ובכל זאת העניק לו רחבעם את ההגמוניה על פני אחיו (כדי להמליכו) וזאת – בזכות אהבתו למעכה, אם אביה, כמפורט שם, בפס’ 21 : “ויאהב רחבעם את מעכה בת אבשלום מכל נשיו ופילגשיו…”.
הבחנה בין זכויות הבכורה לבין התואר “בכור”
ואז, בפרשה הבאה (וירא), זה קורה שוב, הפעם בגרר הפלישתית:
(בראשית, פרק כ‘, פסוקים א–ב) “וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב, וַיֵּשֶׁב בֵּין–קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר; וַיָּגָר בִּגְרָר. וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל–שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, אֲחֹתִי הִוא. וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת–שָׂרָה“.
ושוב אלוהים מתערב, אם כי הפעם בדרך אחרת. הוא מופיע אל מלך גרר בחלום ונוזף בו. מלך גרר יוצא מהסיפור הזה צדיק גמור, ודווקא הוא זה שנוזף באברהם על מעשהו. המלך משיב לו את שרה, ולא רק שהוא מתגמל אותו בשפע עצום ורב, הוא אפילו מזמין אותו לשבת וליהנות משפע הארץ.
שימו לב לפרט מדהים: מצרים נתנה לאברהם את בנו הראשון, ישמעאל, ומיד לאחר פרשת גרר נולד בנו השני, יצחק! לא בכדי טוענים הציניקנים שיצחק איננו בנו של אברהם, כי אם של מלך גרר!
והנה בפרשה שלנו, פרשת תולדות, זה קורה בשלישית. הפעם עם יצחק. שוב יש רעב בארץ ויצחק, שהולך בעקבות אביו, יורד גם הוא לגרר הפלישתית.
(בראשית, פרק כ“ו, פסוקים א–ז( “וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ, מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם. וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל–אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ–פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה… וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ, וַיֹּאמֶר, אֲחֹתִי הִוא, כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי, פֶּן–יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל–רִבְקָה, כִּי–טוֹבַת מַרְאֶה הִוא“.
אלא שהפעם מלך גרר אינו לוקח את רבקה. השנים חולפות, ויום אחד המלך רואה את יצחק ורבקה “מצחקים” – הפרשנות המקובלת היא שהם מקיימים יחסי מין – והוא מבין שהם נשואים וכלל לא או ואחות. הוא נוזף ביצחק, כפי שנזף באביו, אבל גם את יצחק הוא מתגמל בשפע רב – כל כך רב, שיצחק כבר לא יכול להמשיך לגור שם, בגלל שיושבי המקום מקנאים בו על עושרו, והוא עוזב.
המוטיבים החוזרים הם:
1. רעב ומחסור
2. ירידה למקום של שפע – שלא על דעתו של אלוהים!
3. האישה היא יפת מראה
4. היא מוצגת כאחותו של הבעל בגלל פחד הבעל מתושבי המקום
5. פעמיים היא נלקחת לבית המלך, פעם אחת לא.
6. האמת מתגלית, בדרך כלל על ידי התערבות אלוהית
7. האישה מושבת לבעלה, עם נזיפה חמורה
8. הבעל מתוגמל בשפע חומרי אדיר
9. פעמיים גם נולד בעקבות המעשה הזה ילד לאחר שנות עקרות ארוכות.
תמוה, תמוה, תמוה!!!
חשוב לי להזכיר לנו, שהתורה בוחרת לספר לנו דברים שהיא רוצה שנדע. וברור שהיא רוצה להגיד לנו משהו!
אבל מה?
אולי שגם אבותינו פחדו ככל האדם, למרות ההגנה האלוהית המובטחת להם?
אני לא חושב שזו מטרת התורה. ובכלל, אם כבר “כשאר בני האדם“, הרי שרוב בני האדם לא היו עושים את המעשה החמור הזה. נאמר זאת בעדינות: המעשה הזה הוא מאוד לא “גברי“, בלשון המעטה.
קראתי פרשנויות רבות, רובן (אך לא כולן) באות להגן על אבותינו ולהוציאם נקיים מהמעשה. אהבתי מאוד את הניסיון לסנגר על אבותינו! ולא בגלל שחובה עלינו לטהר את שמם של אבותינו. ממש לא! אלא משום שאני מאמין בכל ליבי, שכל אדם ראוי שיסנגרו עליו! כל אדם עושה תמיד כמיטב יכולתו. אין אדם שבא לפגוע מתוך רצון להרע. אנשים פוגעים באחרים כי הם עצמם במצוקה קשה, כי הם עצמם פצועי נפש, כי הם עצמם בחרדה קיומית מתמשכת. והרי, אין אדם בעולם שאינו פצוע – מי יותר ומי פחות!
תוך כדי קריאה שבה ועלתה לפני דמותה של אסתר המלכה. גם היא הייתה יפת תואר. גם היא הייתה בגלות. גם שם היה גבר חשוב – במקרה הזה דודה, או אולי אביה החורג, ויש אומרים בעלה – שדוחף אותה אל ארמונו של המלך בזהות בדויה. גם שם זהותה האמתית מתגלית בסופו של דבר, והיא מביאה לרווח והצלה מאוד גדולים לכל עם ישראל.
אז מה קורה כאן?
לעניות דעתי – וזאת על פי מספר פרשנים, רובם מתורת הסוד – הסיפור החוזר הזה הוא מטאפורה גדולה ועמוקה מאוד מאוד.
יש כאן סיפור על המפגש בין הרוח והחומר. זהו סיפור עמוק על ברכה רוחנית השוקעת במעמקי החומריות הבוצית.
כל אחד ואחד מאתנו הוא אורח רוחני שהגיע לכאן לביקור. כל אחד מאתנו הוא בראש ובראשונה ישות רוחנית נעלה, אלוהית, שהושלכה אל העולם הזה מסיבות לא ברורות. והישות הרוחנית הזו לבשה צורה גופנית–גנטית מסוימת ועטתה על עצמה ביוגרפיה כזו או אחרת, ומאז היא תועה (לא טועה) בדרך, מחפשת את עצמה, הולכת לאיבוד, נופלת, קמה, ובעיקר שוכחת… שוכחת לחלוטין מי היא, שוכחת מאין באה, שוכחת את מקורה הרוחני, והופכת להיות ישות חומרית לעילא ולעילא. כל אחד מאתנו, כשאנו נשאלים: “מי אתה?”, אנו מספרים בהרחבה על עצמנו במונחים חומריים לחלוטין:…
ספר בראשית, מתחילתו ועד סופו, הוא ספר שבו הברכה הרוחנית מתממשת בשפע גשמי–חומרי. הספר נפתח בסיפור הבריאה הגשמית של העולם, כשהאלוהים המלווה את המסע הזה נקרא “אל שדי“. “אל שדי” הנו אל הפריון והשפע. פעם אחר פעם הסיפור עובר מעקרות לפריון, ומרעב לשפע. ובתווך, אנחנו פוגשים את כל הקנאה שנלווית אל עולם השפע והחומר. קין מקנא בהבל, ישמעאל ביצחק, יעקב בעשו, רחל בלאה, בניו של יעקב ביוסף, וכן הלאה. ולסיום, ספר בראשית יסתיים בסמל החומרנות הגדול מכולם, במצרים! ארץ השפע והתבואה הבלתי נגמרת, שאינה תלויה בחסדי השמים, כי את המים היא מקבלת מהנילוס שלא יבש לעולם. לשם גיבורי ספר בראשית יתנקזו, ושם הם ישתקעו, ושם הם ישקעו עמוק עמוק, עד לכדי שיעבוד מוחלט.
האבות בספר בראשית מסמלים את הישות הרוחנית, את המהות. האימהות בספר מסמלות את צינורות השפע והפריון. ביחד – כאח ואחות ממש – הם “יורדים” אל מרחבי החומר והגשמיות ויוצרים את החיבור המבורך בין רוח וחומר.
אכן, לא בעל ואשה הם! אלא אח ואחות. אח ואחות למסע מופלא של רוח וחומר.
אחת הנבואות היפות ביותר בתנ“ך מופיעה בספר הושע. הנבואה הזאת נותנת פרספקטיבה אחרת לגמרי על כל הסיפור! להזכירנו, הושע היה נביא שהוכרח על ידי אלוהים להינשא לזונה. הנבואה כולה יפיפייה, אבל אביא רק את מקצתה:
(הושע, פרק ב, א–כ“ב (“וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי–יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא–יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר. וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם: ‘לֹא–עַמִּי אַתֶּם‘, יֵאָמֵר לָהֶם: ‘בְּנֵי אֵל–חָי‘… אִמְרוּ לַאֲחֵיכֶם: ‘עַמִּי‘, וְלַאֲחוֹתֵיכֶם: ‘רֻחָמָה‘…. לָכֵן, הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ, וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר, וְדִבַּרְתִּי עַל–לִבָּהּ. וְנָתַתִּי לָהּ אֶת–כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם, וְאֶת–עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה. וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ–מִצְרָיִם. וְהָיָה בַיּוֹם–הַהוּא נְאֻם ה‘, תִּקְרְאִי ‘אִישִׁי‘ וְלֹא–תִקְרְאִי–לִי עוֹד ‘בַּעְלִי‘. וַהֲסִרֹתִי אֶת שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ, וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם. וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם–חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם–עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה. וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן–הָאָרֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה, וְיָדַעַתְּ אֶת ה‘”.
המסע של אבותינו ואמותינו הוא גם המסע שלנו. מסע מתעתע, הישרדותי, מסע התממשות הרוח בחומר. אנו יורדים עמוק אל עולמות החומר, ושם הולכים לאיבוד פעם אחר פעם. אנחנו מזדהים עם “כותנות העור” שאלוהים הלביש עלינו עם הגעתנו לעולם, ומזדהים עם הביוגרפיה של המסע שלנו בעולם הזה, מזדהים לחלוטין עם “הסיפור שלנו“. מרוב הזדהות אנחנו שוכחים… שוכחים מאין באנו ולאן אנו הולכים. שוכחים שאנחנו לא הדברים שרכשנו לעצמנו, שוכחים שהכסות העראית המכסה אותנו איננה אנחנו. עד כדי כך שוכחים, שכשמגיע הזמן להתפשט ממנה, להשיבה אל האדמה, ולשוב הביתה, אנו חרדים, כואבים ודואבים.
באותה הצורה קשה גם על יצחק. מדוע הוא לא חשש שאנשי המקום למדו לקח מהפעם הקודמת וכעת הם לא יאמינו לו?
אחד הפסוקים הקשים להבנה הוא פסוק ח’:
כיצד יצחק מצחק לעיני כל? קשה להאמין שיצחק נהג בחוסר צניעות שכזו.ויהי כי ארכו לו שם הימים וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו.
בנוסף לכך, הפועל לצחק מזכיר לנו הרבה סיטואציות שליליות המופיעות אצל ישמעאל, העלילה על יוסף בבית פוטיפר, עם ישראל בחטא ועוד. כיצד מייחסים פעולה שלילית שכזו ליצחק? ואם אין הכוונה לדבר שלילי מדוע לנקוט בלשון שכזו?
מנהג אנשי גרר
נראה במבט ראשון, שיצחק אמר “אחותי היא” מפני שפחד מאנשי המקום.
אכן, עניין זה פשוט לנו מאחר ואנו מורגלים לחשוב שכל עניינם של אנשי פלשתים היה לקחת מהנשים המגיעות לעיר, ומכיוון שחלק מהנשים מגיעות נשואות עם בעליהן אזי ברור לנו שהם לא בוחלים באמצעים, הורגים את הבעל ולוקחים את האישה. לכן יצחק פחד ללכת במקום ההוא כאשר כולם יודעים שרבקה אשתו, מחשש שיהרגו אותו על מנת לקחת את אשתו.
אך למרבה הפלא, אמנם אנשי המקום לא הורגים אותו אך הם גם לא לוקחים את אשתו!
בפסוק ז’ מופיע “וישאלו אנשי המקום לאשתו ויאמר אחותי היא…”, אך בפסוק הבא לא נאמר שהם עשו בעקבות זאת דבר, אלא (ח) “ויהי כי ארכו לו שם הימים וישקף אבימלך…”. אף אחד לא נגע באשתו של יצחק.
אם כן, כיצד ניתן לטעון שכוונת אנשי המקום היתה לקחת את אשתו אם הם לא עשו זאת?
על כן חוזרת השאלה, ממה פחד יצחק?
נעיין בשתי הפעמים שבהם אברהם התנסה בנסיון דומה. בפעם הראשונה ירד אברהם למצרים, וגם שם אנו פוגשים תגובה לא צפויה של אנשי המקום (י”ב, י”ד – ט”ו):
ניתן להסיק מהפסוקים שאנשי מצרים ראו ששרה אשה יפת מראה ולא עשו דבר. אפילו כאשר שרי פרעה ראו אותה, גם הם לא עשו לה דבר אלא סיפרו לפרעה.ויהי כבוא אברם מצרימה ויראו המצרים את האשה כי יפה הוא מאד.
ויראו אתה שרי פרעה ויהללו אתה אל פרעה ותקח האשה בית פרעה.
אם כוונתם של אנשי המקום היתה רעה כפי שהבנו עד כה, מדוע לא ניסו לקחת את שרה?
כמו כן, בפעם השניה שאברהם הגיע אל גרר חוזרים על הסיפור בקיצור (כ’, ב’):
לא נראה שאברהם פנה ברגע בואו לגרר למלך על מנת להודיע לו ששרה היא אחותו, אלא יותר מסתבר שאנשי המקום שאלו אותו כמו במקרה הקודם לטיבה של האישה שעמו, ותשובתו “אחותי היא” מופנית אל אנשי המקום.ויאמר אברהם אל שרה אשתו אחתי הוא וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את שרה.
אם כן, אנו רואים פעם נוספת שאנשי המקום מודעים לעובדה שהיא לא אשתו ואינם מנסים לקחת אותה.
על כל פנים, בשני המקומות הללו, אנשי המקום לא לקחו את שרה לעצמם, אך המלך עשה זאת. וננסה להסביר מעט מה היה עניינה של התופעה הזו.
אכן לא היה ליצחק חשש שאנשי המקום יקחו את אשתו, מפני שהם לא העלו זאת על דעתם. אך אין הדבר נובע מתוך צדקותם הרבה, אלא מפני שהיה חוק ידוע. כאשר אישה חדשה מגיעה לעיר, יש זכות למלך לקחת אותה ולעשות בה כרצונו. הזכות הזו היא בלעדית למלך, ומי שיפר חוק זה יענש. בתנאים כאלו ברור שאנשי המקום לא ירצו לקחת לעצמם את שרה מחשש לנחת זרועו של המלך. מצד שני, היתה עליהם החובה לדווח למלך שהגיעה אישה חדשה למקום ולהביא לו אותה, גם זאת מחשש לנחת זרועו של המלך.
תופעה דומה אנו מוצאים במסכת כתובות (ג:):
הצורה שבה היתה בנויה החברה, שבה לשליט הראשי היה שלטון מוחלט על גופם של הכפופים לו, מופיעה גם בפרשת העריות. ניתן לראות את הפרשיה הזו כתיאור של ראש חמולה ששולט באופן מוחלט בכל הנמצאים באותה החמולה, לוקח מכל הבא ליד ומתנהג בהם כרצונו. על כן מסיימת התורה את פרשת העריות (ויקרא י”ח, ג’):מאי סכנה? …אמר רבה דאמרי בתולה הנשאת ביום הרביעי תיבעל להגמון תחלה.
בדומה לכך פגשנו בדור המבול ש”בני האלהים” לקחו להם מבנות האדם, והכוונה בפשט הדברים לאותם שליטים שלקחו מכל מה שרצו ונהגו בהם כרצונם.כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו.
על כן, כאשר אישה חדשה מגיעה לעיר אין חשש שאנשי המקום יקחו אותה, אלא יש סדר. השליט הוא זה שלוקח אותה תחילה. אלא שעדיין החשש הראשוני של הבעל שיהרגו אותו קיים. על כן, מכך חשש יצחק בבואו לגרר. חששו היה מבוסס על כך שאם ידעו שרבקה אישתו, אותו יהרגו ואותה יקחו למלך.
לאחר שהבנו את פחדו של יצחק, נותר לנו להבין מדוע אנשי המקום התמהמהו כל כך?
מתקופתו של אברהם בגרר עד לבואו של יצחק לגרר עברו לפחות ארבעים שנה, שכן הוא נולד לאחר המקרה של אברהם והוא התחתן בגיל ארבעים, כך שבהנחה שהוא עשה את שבע הברכות בגרר זה סכום הזמן שעבר. אם הולכים על פי סדר הכתובים, דהיינו שיעקב ועשו נולדו כבר, יוצא שיצחק לפחות בן שישים.
על כל פנים, במשך הזמן הזה נראה שעברו סוחרים רבים אחרי אברהם, שכלפיהם הם התנהגו גם כן על פי מנהגם הקבוע. אם כן, קשה לומר שהם ידעו להזהר במקרה שמגיע פעם בארבעים שנה של אדם שמשקר להם לגבי אישתו, ואחר כך גורם להם להסתבך בעקבות כך.
כמו כן, לא בטוח שאנשי המקום ידעו מפרטי המקרה של אבימלך עם שרה. קשה להאמין שאבימלך יצא בחוצות העיר עם כרזה של “טעיתי”. יותר מסתבר להניח שאנשי המקום ראו זאת מהצד כסיפור נורמלי. אישה שנלקחת אל המלך והוא מחבב אותה על כן הוא משלח אותה עם מתנות. את פרטי הסיפור של הטעות בהבנה ומה שהתגלגל מכך נראה שהסתירו מתושבי הממלכה. אלא שהיה מי שזכר את המקרה הזה.
אבימלך ככל הנראה ידע מהסיפור שארע לאחד מאבותיו, לאותו אבימלך שהסתבך עם אברהם. ומסתבר שכאשר יצחק הגיע לגרר, אנשי המקום דיווחו על כך מיידית למלך. אלא שהמלך היסס מפני שהסיפור של “אחותי היא” היה לו מוכר והוא נקט באמצעי זהירות. הוא השקיף מעבר לחלון על מנת לראות האם יצחק נוהג ברבקה כאשתו או כמו אחותו. על כן מגיע אליו אבימלך בטענה (י’) “כמעט שכב אחד העם את אשתך”. חז”ל1 מסבירים שאבימלך מתכוון לעצמו. כך נראה גם מפשט הפסוקים, אחרת הדו – שיח בין יצחק לאבימלך אינו מובן.
על פי ההסבר שהעלינו, משמעות הדו שיח הוא:אבימלך ליצחק – אך הנה אשתך הוא ואיך אמרת אחתי הוא?
יצחק לאבימלך – כי אמרתי פן אמות עליה.
אבימלך ליצחק – מה זאת עשית לנו כמעט שכב אחד העם את אשתך והבאת עלינו אשם.
על כן מובן מדוע יצחק לא ממשיך ומסביר את עצמו, שכן הטיעון שלו יכול להתקבל בעיני אבימלך כל עוד הוא רוצה להציל את נפשו כנגד מימוש רצון אנשי המקום, אך כשהצלת נפשו עומדת מול הכשלת המלך, זה כבר יותר מסובך.אבימלך ליצחק – מדוע שיקרת?
יצחק לאבימלך – כדי להציל את נפשי.
אבימלך ליצחק – זה לא עונה על השאלה, אז הצלת בכך את אנשי המקום אך הכשלת אותי!
שחוק לשם ה’
חשוב לציין שלא מופיע בפסוקים שיצחק ציחק את אשתו לעיני כל. ועל מנת להוכיח עניין זה, ניתן להשוות אותו לשני סיפורים דומים בתנ”ך.
בסיפור דוד ובת שבע גם כן מופיע שדוד השקיף על בת שבע (שמואל ב’ י”א, ב’):
גם כאן מתעוררת התמיהה, כיצד בת שבע רוחצת מעל הגג?ויהי לעת הערב ויקם דוד מעל משכבו ויתהלך על גג בית המלך וירא אשה רחצת מעל הגג והאשה טובת מראה מאד.
אלא יש לקרוא את הפסוק בהטעמה שונה. בדומה לפסוק (שמואל א’ ג’, ג’):
כוונת הפסוק היא לתאר את שמואל שוכב ונר ה’ טרם יכבה בהיכל ה’, ואין כאן המקום להסביר מדוע הפסוק שינה את התחביר הרגיל.ונר אלקים טרם יכבה ושמואל שכב בהיכל ה’ אשר שם ארון אלקים.
כך בסיפור עם בת שבע, “מעל הגג” מתייחס לדוד שמשקיף משם ולא לבת שבע שרוחצת. בת שבע אכן רחצה בחצר שלה, מקום מגודר וצנוע. אלא שישנו מקום בירושלים שהוא מורם מעל כל שאר האזור וזה בית המלך. מאחר ובית המלך היה הגבוה שבבתים, רק ממנו היה אפשרות לעלות על הגג לראות בתוך החצר.
לכן, מאחר והבעייתיות של “על הגג” היתה מצד דוד, מובן מדוע הדבר מוזכר בתוכחת נתן הנביא ובביצוע של העונש. נתן הנביא מזכיר זאת במשל כבשת הרש (שמואל ב’ י”ב, י”א) “ושכב עם נשיך לעיני השמש הזאת”, וכן בביצוע על ידי אבשלום (שמואל ב’ ט”ז, כ”ב) “ויטו לאבשלום האהל על הגג ויבא אבשלום אל פלגשי אביו לעיני כל ישראל”.
מאחר ועניין הגג הוא משרשי החטא של דוד, לכן הוא מוזכר פעמים רבות כל כך, אך אין כאן המקום להאריך.
כעת מובן מה היה הסיפור אצל יצחק. יצחק אכן ציחק את אשתו בצנעה, אלא שהמלך שמקומו היה גבוה הצליח להתאמץ ולראות את מעשיו בעד החלון. אך ברור שמעשיו של יצחק לא נעשו לעיני כל.
מקרה נוסף שמוזכר בתנ”ך הוא הסיפור של העלאת ארון ה’ לירושלים על ידי דוד. דרך סיפור זה נבין מדוע נקט הכתוב דוקא לשון של “מצחק” אצל יצחק (שמואל ב’ ו’, ט”ו – כ”ג):
מדוע התנ”ך מציג את גדולי האומה כאנשים לא מוסריים?
אמצעים ספרותיים נוספים על המבנה:
| א. | הופעתו המיידית של עשו (פס’ 30) – זהו אמצעי מתח מקובל בסיפורי-עם אך יצוא יצא יעקב ועשיו בא. כמו עוד זה מדבר וזה בא באיוב, וכן בבראשית כד15 – ויהי הוא טרם כילה לדבר והנה רבקה יוצאת. | |
| ב. | שימוש במטבעות לשון קבועות. כאן – לברכה: ליעקב – אורריך ארור ומברכיך ברוך לאברהם – ואברכה מברכיך ומקלליך אאור לבלעם – מברכיך ברוך ואורריך ארור (במדבר כד9) נוסח ספרותי מקובל של ברכה וקללה מצוי במקומות נוספים במקרא. |
|
| ג. | שירים – הברכות ליעקב ולעשו הן שירים ששובצו בתוך הסיפור הפרוזאי. סימני ההיכר שלהם – (1) סגנון שירי, היינו, צירוף של תמונות, דימויים, ולא עלילה שוטפת אחת. (2) הקבלות (או – תקבולות). |
תוכן הברכות – בצורה שירית מתואר גורל האחים-העמים בימי המלוכה מימי דוד ואילך. כאן הפואנטה של כל סיפורי הבכורה והברכה של יעקב ועשו, שהיו, כנראה, שירים עצמאיים, ששובצו אחר-כך בתוך סיפור, שהוא אטיולוגי (3) ביסודו – למרות תיאורי הווי נרחבים – ראה בפסוק 40 – תריד – בא אולי לרמז על התקופה בה השתחרר אדום מיהודה.
הטרגדיה של עשיו
מדוע קיים מאבק מר כל-כך על הברכה? מדוע זו טרגדיה לעשו? והרי יצחק היה יכול לברך גם אותו!
הברכה בעיני הקדמונים אינה סתם דבור של רצון טוב, או איחולים לבביים כמו שהיא בעינינו כיום, אלא משהו קדוש ובר-תוקף. כמעט ישות עצמאית. קאסוטו (4) כותב בעניין זה את הדברים הבאים: “במזרח הקדמון נפוצה הייתה האמונה המבוססת על מושג הכוח המאגי של הדיבור ההגוי, שדברי הברכה והקללה, ובייחוד דברי הקללה, מאחר שנאמרו, אפילו מפי הדיוט, פועלים הם מאליהם ומתגשמים למעשה, אם אין כנגדם כוח אחר שיבטלם…. האמונה בכוח הברכה והקללה מצויה הייתה גם בישראל….. ורבקה, כשהיה יעקב מתיירא מפני קללת אביו, אם ייגש לפניו במקום עשו, אמרה מיד: עלי קיללתך בני (בראשית כז13), כדי להסיר את כוח הקללה מעל ראש בנה ולהעתיקו אל ראשה היא. ובהמשך – יש חוקרים שרואים בה (בברכת יצחק ליעקב. צ.מ.) מעין אמרה בעלת כוח מאגי, שמכיוון שנאמרה שוב אינה חוזרת. לאמתו של דבר, גם לשון ברכה זו אינה אלא לשון תפילה: וייתן לך האלוהים וגו’; ובוודאי לא הייתה כוונתו של יצחק להכריח את האלוהים לפעול נגד רצונו.(ע”כ)
ומנה אחרונה -אפשר לעיין ב –
(לא אצטט)
והייתי רוצה לעיין גם במשמעות הפסוק
וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל …
אבל – מספיק להיום איך הארכתי – מצטער) ויגדלו -עיון בתורה הוא מסע אין סופי
שבת שלום
שבוע טוב
להת