Date: Sun, Dec 8, 2019 at 3:46 AM
Subject: ויצא יעקב, וישכם יעקב, וישלח יעקב,
To:
מוזיאון היהדות בברלין החל בפרויקט מיוחד, במסגרתו יופעל רובוט סופר סת”ם, שיכתוב ספר תורה שלם על מגילה של 80 מטר. הכתיבה תסתיים תוך שלושה חודשים – רבע מהזמן שלוקח לכותב אנושי…
הרובוט כותב את הספר בכתב יד מלא ובקליגרפיה מורכבת ועדינה, על מגילה באורך של 80 מטר שתכלול לבסוף את 304 אלף האותיות המרכיבות את חמשת חומשי תורה. יד הרובוט אוחזת בעט נובע באיכות גבוהה. יעקוב מזכיר כי ספר התורה שיכתב לא יחשב כספר קדוש, בין השאר בגלל שלפי ההלכה, את ספר התורה יש לכתוב עם עט מנוצת אווז.
הרובוט, שפותח על ידי קבוצת המהנדסים והאמנים הגרמנית RobotLab, יהיה מסוגל לכתוב את ספר התורה המלא בתוך כשלושה חודשים, רבע מהזמן
שלוקח לסופר סת”ם מנוסה. הוא צפוי להמשיך ולעבוד על הספר ברציפות וללא הפסקה, ולסיים אותו בינואר הקרוב
(ע”כ).
כיהודי חילוני אני לא רואה בתורה ספר שמספר את ההיסטוריה של בריאת העולם או את סיפור בחירתו של עם ישראל כעם הנבחר. אני רואה בו ספר שמספר על אמונותיהם של אנשים מסוימים בתקופות שונות ועל הסיפורים שכתבו, וביניהם הסיפור על בריאת העולם, יסוד המונותאיזם, וסיפור בחירתו של האל בבני ישראל כעם הנבחר.
כיהודי חילוני אני גאה להימנות עם העם שמרבית בני התרבות המערבית מייחסים לו את ספר התנ”ך, ספר שאני רואה בו את הבסיס לתרבות היהודית. כל תרבות משמרת סיפורים היסטוריים והופכת אותם לחלק ממנה, אם הסיפורים מתארים מציאות ואם הם מתארים מיתוסים או אמונות. אין תרבות ללא היסטוריה שחלקה מציאותי וחלקה מיתי, וככל שההיסטוריה רחוקה יותר בשנים, כן מיטשטש הגבול בין מציאות למיתוס ופוחתת חשיבותו.
יהודים דתיים רואים בתורה ספר שהוכתב למשה רבנו מפי האל, ולכן ספר מחייב ומקור סמכות. יהודים חילוניים יכולים לראות בתנ”ך בכלל ובתורה בפרט מקור השראה ומקור לערכים תרבותיים ואנושיים. המקורות היהודיים שלאחר כתיבת התורה עוסקים במה שניתן לכנות כיום ‘למה התכוון המשורר’, והתשובה של חכמים היא ‘שבעים פנים לתורה’, דהיינו חלקים שונים בעם היהודי, דתיים וחילוניים, מפרשים את התורה באופן שונה אך רואים בה את הבסיס לתרבות היהודים.
מחלוקות בכלל ומחלוקות סביב השאלה ‘למה התכוון המשורר’ בפרט הן במידה רבה נשמת אפה של היהדות, ולכן מן הראוי שאף לא אחד מהזרמים הקיימים כיום ביהדות ינכס לעצמו את היהדות וידבר בשם היהדות. היהודים החרדים ידברו בשם היהדות החרדית, שגם בה יש זרמים שונים שביניהם חילוקי הדעות, וגם הרפורמים, הקונסרבטיבים והציונות הדתית לזרמיה השונים ידברו כל אחד בשם הזרם שאותו הוא מייצג.
היהדות המקדשית, יהדות של עבודת הקרבנות, נפסקה כשנחרב המקדש. אחרי החורבן נוצרה היהדות הרבנית[1]. בתחילת תקופה זו תורתם של הרבנים היתה בע”פ. הרב היה מקור הסמכות והוא לימד תלמידים בע”פ, ועם הזמן הפכו גם המה לחכמים יודעי התורה שבעל פה וגם הם דנו בה וחידשו בה ע”פ כללי היהדות הרבנית. אך לאט לאט מאז שהתחילו לכתוב את התורה שבע”פ היהדות הפכה להיות “יהדות הספר”, אין יותר דין רבו המובהק אלא מעתה – “הספרים הם רבותיו”[2]. זהו הרגע בו התושב”ע הפכה לתורה שבכתב חדשה, והפרושים הרבניים הפכו לקראים בעצמם.
לא באמת חשוב יותר מה כתוב בתורה, חשוב מה כתוב ב”פוסקים”, בחז”ל, בתורה שבכתב החדשה. בתורה כתוב במפורש להטיל תכלת בציצית אבל רוב הרבנים אומרים שצריכים לחכות למשיח שיגלה את התכלת “האמיתית”. באופן פרדוקסלי, הספר הכי קדוש הוא אמנם התורה, אך לא פוסקים הלכה על פיו, לא באמת עושים מה שכתוב בו. התורה הכי קדושה מתוך כלל כתבי הקודש, אך בפועל עושים מה שחז”ל אמרו.
(על – בחירת יעקב, הרפתקאות יצחק, יצחק בגרר, 100 שערים, ברכת יצחק לעשיו)
פרשת תולדות – תשע”ו
(על – ויעתר יצחק לנוכח, ויבז עשיו, וישקף אבימלך…., אנטישמיות בגרר, ויהי עשו בן 40 שנה ויקח אישה)
פרשת תולדות – תשע”ז
http://toratami.com/?p=681
(על: העדפת בן אחד על אחיו, ויעתר, ותלך לדרש… ויתרוצצו הבנים, וילך יצחק – אבימלך ורבקה, ותאמר רבקה קצתי בחיי מפני בנות חת)
פרשת תולדות – תשע”ח
(על: אברהם והאושר, אלה תולדות… וישלח יצחק את יעקב, מכרה כיום את בכורתך, שכן בארץ… גור בארץ, עתה הרחיב ה’ לנו… ויעל משם באר שבע, וירא ה’, ויגדל האיש…)…,פרשת תולדות – תשע”ט
העובדה ש’סלם’ הוא מילה יחידאית במקרא (hapax legomenon), מקשה על זיהויו. זיהוי ה’סלם’ תלוי בהקשר שהוא מופיע בו. כאשר ההקשר ברור, אף המילה היחידאית מתפרשת בקלות. ואילו כאשר ההקשר אינו ברור, גובר הקושי לזהותה ומתאפשרת יותר מ’קריאה אחת’ של משמעותה…….
סקירת הדיון במחקר5 מעלה שמבחינה אטימולוגית מתאפשרות, כנראה, שתי דרכים להבנת המילה ‘סלם’. לפי ההוראה האחת: ‘סלם’ נגזרת מהמילה האכדית ‘simmiltu’,י6 בשיכול אותיות,7 והוראתה ‘מערכת מדרגות’ ,(stairway) ומכאן שבמילה ‘סלם’ המ”ם היא שורשית.8 לפי ההוראה השנייה: ‘סלם’ נגזר מהשורש העברי סל”ל,9 שהוראתו: סוללה, רמפה, דרך.10 ההכרעה בין שתי ההצעות לאטימולוגיה של ‘סלם’ אינה קלה
…..
שנוסף על המקבילות במסופוטמיה המתארות את ה’סולם’ כגרם מדרגות המקשר בין שמים לארץ, יש גם מקבילות במצרים.24 בטקסטים מצריים מודגשת חשיבותו של ה-celestial ladder (העשוי מחבל או מעץ). לפי ה-Pyramid Texts, ‘המלך עולה בסולם שאביו עשה בעבורו’ .(pyr.390a)י25 נשאלת השאלה, האם תיאור סולם יעקב בספר בראשית הושפע מהספרות המסופוטמית או מהספרות המצרית?
(ע”כ. מומלץ לעיון מעמיק)
וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אֵלּוּ שָׂרֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַעֲקֹב אָבִינוּ שָׂרָהּ שֶׁל בָּבֶל עוֹלֶה שִׁבְעִים עֲוָקִים, וְשֶׁל מָדַי חֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם, וְשֶׁל יָוָן מֵאָה וּשְׁמוֹנִים וְשֶׁל אֱדוֹם עוֹלֶה וְלֹא יוֹדֵעַ כַּמָּה, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְיָרֵא יַעֲקֹב אָבִינוּ, אָמַר אֶפְשָׁר שֶׁאֵין לָזֶה יְרִידָה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב, אֲפִלּוּ הוּא עוֹלֶה וְיוֹשֵׁב אֶצְלִי מִשָּׁם אֲנִי מוֹרִידוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (עובדיה א, ד): אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ.
אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי חֶלְבּוֹ וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַעֲקֹב שָׂרָהּ שֶׁל בָּבֶל עוֹלֶה וְיוֹרֵד, שֶׁל מָדַי עוֹלֶה וְיוֹרֵד, וְשֶׁל יָוָן עוֹלֶה וְיוֹרֵד, וְשֶׁל אֱדוֹם עוֹלֶה וְיוֹרֵד, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַעֲקֹב אַף אַתָּה עוֹלֶה, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְיָרֵא יַעֲקֹב אָבִינוּ וְאָמַר שֶׁמָּא חַס וְשָׁלוֹם כְּשֵׁם שֶׁלְּאֵלּוּ יְרִידָה אַף לִי כֵן, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: וְאַתָּה אַל תִּירָא, אִם אַתָּה עוֹלֶה אֵין לְךָ יְרִידָה עוֹלָמִית, לֹא הֶאֱמִין וְלֹא עָלָה… אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִלּוּ הֶאֱמַנְתָּ וְעָלִיתָ עוֹד לֹא יָרַדְתָּ, וְעַכְשָׁיו שֶׁלֹּא הֶאֱמַנְתָּ וְלֹא עָלִיתָ עֲתִידִין בָּנֶיךָ שֶׁיְהוּ מִשְׁתַּעְבְּדִין בְּאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּמִסִּים וּבְאַרְנוֹנִיּוֹת וּבְזִימִיּוֹת וּבְגֻלְגָלִיּוֹת, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְיָרֵא יַעֲקֹב, אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יָכוֹל לְעוֹלָם, אָמַר לוֹ (ירמיה ל, י): וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק…
(ג) הַדְּבָרִים שֶׁמּוֹדִיעִים לַנָּבִיא בְּמַרְאֵה הַנְּבוּאָה דֶּרֶךְ מָשָׁל מוֹדִיעִין לוֹ וּמִיָּד יֵחָקֵק בְּלִבּוֹ פִּתְרוֹן הַמָּשָׁל בְּמַרְאֵה הַנְּבוּאָה וְיֵדַע מָה הוּא. כְּמוֹ הַסֻּלָּם שֶׁרָאָה יַעֲקֹב אָבִינוּ וּמַלְאָכִים עוֹלִים וְיוֹרְדִים בּוֹ וְהוּא הָיָה מָשָׁל לְמַלְכֻיּוֹת וְשִׁעְבּוּדָן. וּכְמוֹ הַחַיּוֹת שֶׁרָאָה יְחֶזְקֵאל וְהַסִּיר נָפוּחַ וּמַקֵּל שָׁקֵד שֶׁרָאָה יִרְמְיָה וְהַמְּגִלָּה שֶׁרָאָה יְחֶזְקֵאל וְהָאֵיפָה שֶׁרָאָה זְכַרְיָה. וְכֵן שְׁאָר הַנְּבִיאִים. מֵהֶם אוֹמְרִים הַמָּשָׁל וּפִתְרוֹנוֹ כְּמוֹ אֵלּוּ. וְיֵשׁ שֶׁהֵן אוֹמְרִים הַפִּתְרוֹן בִּלְבַד. וּפְעָמִים אוֹמְרִים הַמָּשָׁל בִּלְבַד בְּלֹא פִּתְרוֹן כְּמִקְצָת דִּבְרֵי יְחֶזְקֵאל וּזְכַרְיָה וְכֻלָּן בְּמָשָׁל וְדֶרֶךְ חִידָה הֵם מִתְנַבְּאִים:
(3) The matters concerning which a prophet is informed by vision of prophecy, are imparted to him allegorically, but the interpretation thereof is engraved upon his heart simultaneously with the vision and he knows what it means, as the vision of the ladder which Jacob our father saw: “The angels of God were ascending and descending upon it” (Gen. 28.12); which was a parable, the interpretation of which is the rise and fall of kingdoms, or as the Living Creatures which Ezekiel saw (Ezek. 1. 1–27), or the Seething Pot and the Almond Rod which Jeremiah saw (Jer. 1.12–13), or the Scroll of Parchment which Ezekiel saw (Ezek. 2.9), or the Measure which Zechariah saw (Zech. 2.5). And so with the rest of the prophets; some of them relate the parable and its interpretation as these; others relate the interpretation alone; and still others relate the parable only without the interpretation, as parts of the prophecies of Ezekiel and Zechariah, but all of them are prophesying in parables and metaphors.
ישראל אלדד, הגיונות מקרא (הוצאת “יאיר” ע”ש אברהם שטרן, תל אביב 1986) 50-47.
ילקוט שמעוני:
דבר אחר עלה הפורץ לפניהם, בעולם הזה פרצתי גדרו של עולם מפני יעקב, שנאמר ויפרץ האיש מאד מאד, אמר רבי תנחומא בר אבא מאה ועשרים רבוא של צאן היו לו, שנאמר ויפרוץ האיש מאד מאד, וכתיב וירב העם ויעצמו מאד, מה להלן ששים רבוא, וכתיב מאד, אף כאן ק”כ רבוא דכתיב מאד מאד… (מיכה פרק ב, תקנא)
אבן עזרא:
ויבז עשו – בעבור שראה שאין לאביו עושר, ורבים יתמהו כי עזב לו אברהם ממון רב, וכאילו לא ראו בימיהם עשיר גדול בנעוריו ובא לידי עוני בזקוניו. והעד שהיה יצחק אביו אוהב את עשו בעבור צרכו, ואילו היה הלחם רב בבית אביו והוא נכבד בעיניו לא מכר בכורתו בעבור נזיד, ואם היה אביו אוכל בכל יום מטעמים, מה טעם אמר הביאה לי ציד, ולמה לא היה ליעקב בגדים חמודות, ולמה לא נתנה לו אמו כסף וזהב בדרך, שהוא אומר ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, ולמה לא שלחה אליו הון והיא אוהבת אותו, כי הוצרך לשמור הצאן. והפסוק שאמר ויגדל האיש קודם זקנותו. ועוורי לב יחשבו שהעושר מעלה לצדיקים, והנה אליהו יוכיח… וכן אחרים אמרו הנה צאן יש לו, כי רבקה אמרה לו לך נא אל הצאן, ויתכן שנשאר לו מקנה מעט, גם נכון הוא להיות כי לך נא אל הצאן אל מקום הצאן שהן נמכרות. (בראשית כה לד)
רמב”ן:
…ורבי אברהם משתבש בכאן מאד, שאמר כי בזה הבכורה בעבור שראה שאין לאביו ממון… ואני תמה מי עוור עיני שכלו בזה, כי הנה אברהם הניח לו הון רב ואבד העושר ההוא מיד קודם הענין הזה, ומפני זה בזה את הבכורה, כי הדבר הזה היה בנעוריהם… ואחרי כן חזר והעשיר בארץ פלשתים עד כי גדל מאד ויקנאו בו שרי פלשתים, ואחרי כן חזר לעוניו… ואין אלו רק דברי שחוק, ועוד כי הכתוב אמר ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו, והברכה תוספת בעושר ובנכסים וכבוד… ואם יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים בענין העושר, אין זה באותם שנתברכו מפי הקב”ה, כי ברכת ה’ היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה, אבל היו האבות כלם כמלכים ומלכי גוים באים לפניהם וכורתים עמהם ברית, ואם היה יצחק רע המזל מאבד נכסי אביו, איכה אמרו ראה ראינו כי היה ה’ עמך, וכבר היה בעוכריו… (שם)
(ע”כ)
ומתוך שיעור בכלכלה בתקופת המקרא ב –
https://www.ynet.co.il/
..
ביחס לעושרו של יעקב נאמר במקום אחר: “ויפרץ האיש מאוד מאוד ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים” (בראשית ל’, ל’). שימו לב גם לפרט מעניין: יעקב אומר לעשיו כי יש לו “כל”, וזה מזכיר את מה שנאמר ביחס לסבו, אברהם, “ואברהם זקן בא בימים ויהוה ברך את אברהם בכל” (בראשית כד, א). ביחס לאברהם, נאמר כי היה “כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב” (בראשית י”ג, ב’).
אין ספק כי יעקב היה איש עשיר מאוד. היום מכנים אנשים כאלה “טייקונים”. מה שמעניין הוא שיעקב צבר את הונו באמצעות יוזמה, עבודה קשה רבת שנים, וניצול כישורים. יעקב צבר את עושרו מאפס בזכות עצמו, ולא באמצעות כספים שקיבל בירושה.
בטור על פרשת משפטים הסברתי כי המסורת היהודית, בניגוד גמור לנצרות, מייחסת ערך רב לבעלות על רכוש ולצבירתו. עובדת היותם של אבות האומה הישראלית, אברהם, יצחק ויעקב, עשירים ובעלי נכסים, היא סימן לברכה. הנרטיב המקראי מספק שיפוט חיובי על דמויות האבות כבעלי רכוש וקניין רב, והם מהווים מודל לחיקוי לדורות הבאים.
היות והמקרא מייחס ערך רב לבעלות על רכוש ולצבירתו, אך טבעי שיתפתחו פערים כלכליים וחברתיים. הפערים הכלכליים קיימים לאור ההבדלים בכישורים שבין האנשים. בטור על פרשת תזריע הסברתי כי המקרא אינו רואה כל צורך במערכת שלטונית לצמצום הפערים הכלכליים.
אולי אפשר לייחס מקצת מההבדלים האלה לשגרת הלשון, שאין בה קפידה על עקיבות מלאה.
|
בר‘ יב:טז |
ולְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ |
ויְהִי לוֹ |
צאן וּבָקָר |
וחֲמרִים |
וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת |
וַאֲתנת וּגְמַלִּים |
|
בר‘ כד:לה |
וה‘ בֵּרַךְ אֶת אֲדנִי מְאד וַיִּגְדָּל |
וַיִּתֶּן לוֹ |
צאן וּבָקָר |
וְכֶסֶף וְזָהָב |
וַעֲבָדִם וּשְׁפָחֹת |
וּגְמַלִּים וַחֲמרִים |
|
בר‘ ל:מג |
וַיִּפְרץ הָאִישׁ מְאד מְאד |
וַיְהִי לוֹ |
צאן רַבּוֹת |
וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים |
וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים |
התבוננות במכלול הרשימות מעלה מספר שאלות: 1. מה הסיבה לחוסר העקיבות הניכר בהצגת בעלי חיים שונים ובסדר הופעה שונה, בפסוקים העוסקים בנושאים דומים? 2. מה הסיבה להימצאות פרטים מסוימים ברשימה אחת ולא באחרת? לדוגמה, מתנות פרעה לאברהם (בר‘ יב:טז) מכילות מגוון רב של בעלי חיים, ואילו אבימלך העניק לו צאן ובקר ועבדים בלבד (בר‘ כ:יד). ברקע שאלות אלו ניצבת אחת נוספת; מהי ההנמקה לסדר הפריטים בכל פסוק כשלעצמו? לדוגמה, מדוע הצאן והבקר קודמים לאתונות ולגמלים. תהייה זו עולה גם מעיון בתיאור מנחת יעקב לעשיו
הדיון מתמקד בבעלי חיים המהלכים על הארץ ולא בציפורים, שלהן ראוי דיון נוסף.
2 המסורה הבבלית לתורה נותנת סימני זיכרון ברשימות השונות, במטרה לשמור על הנוסח מפני שיבוש. היא משווה את שלושת הפסוקים שנזכרו בראש הדברים ואומרת: “ולאברם (בר‘ יב:טו) צקמעפתג; וה‘ ברך (בר‘ כד:לה) צקסזעפגם; ויפרץ (בר‘ ל:מג) צרפעגס“. כל אות מסמנת מילה: צאן (רבות), בקר, חמורים, עבדים, שפחות, אתונות, גמלים, כסף, זהב. ראו: יוסף עופר, המסורה הבבלית לתורה עקרונותיה ודרכיה, ירושלים תשס“א, עמ‘ 391. השוו גם: מרדכי ברויאר, המסורה הגדולה לתורה מידי שמואל בן יעקב בכתב יד למ, ניו יורק תשנ“ב, עמ‘ 97-98,
(ע”כ)
טוב עייפתי
זמן משלוח
שבת שלום
שבוע טוב