From:
Date: Sun, May 26, 2019 at 1:57 PM
Subject: אם בחוקותי… ואם עד אלה….ואם מבן חודש
To: Reply-To:
עיונים קודמים
תשע”ד — בחוקותי*
http://toratami.com/?p=148
*הערה – אני משתמש בכתיב מלא.
תשע”ה בהר + בחוקותי
http://toratami.com/?p=387
(על: מיקום הפרשות, שנת היובל, וכי ימוך אחיך, 2-3 ברכות וקללות)
פרשת בחוקותי — תשע”ו
http://toratami.com/?p=577
(על: קללות, איש כי יפליא כערכך. המצוות והחוקים בהר סיני)
פרשות בהר + בחקתי — תשע”ז
http://toratami.com/?p=767
(על: בהר סיני… ושבתה הארץ, , וכי ימוך אחיך, ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ,יובל היא, קוממיות, איש כי פליא, ערכין)
פרשת בחוקותי – תשע”ח
http://toratami.com/?p=990
(על: תוכן ומצוות, אם בחוקותי תלכו, “אם”. בקרי, כל חרם…מות יומת)
פסוקים מההפטרה
חידון השבוע
1. כמה פעמים מופיעה מילת התנאי “אם” “ואם” בפרשתנו.
2. כמה “תרומות” לה’ – “קודש לה'” יש בפרשתנו
הקדמה כללית
אנחנו מסיימים השבוע את קריאת החומש השלישי בסדרת חמשת חומשי תור = סוף ספר ויקרא -, פרשת בחוקותי.
קצת חושבים על החומש – כי
ספר ויקרא = תורת כהנים שונה במהותו מהחומשים האחרים, כשמו החז”לי כן הוא – תורת – הוראת – ספר הוראות במבט ראשון נראה “תמים”,”יחי החופש. מי שרוצה להקריב שיקריב קורבנות מי שצריך שיקריב. ובנוסף הוראות תפעוליות. כן מעמד הכהנים היה מיוחד וגם היום הפ – הכהנים, קצת “סובלים”. אבל בהמשך החומש הקריאה הופכת לקשה, הרבה מתוכן הפרשה רציני ומסובך.
קצת עושים חושבים (מי שרוצה) ו(מתוך הרגל???) זו לא הפעם הראשונה שאנחנו מסיימים את קריאת החומש, מתחילים לקרא, לא שמים לב למילת הפתיחה “אם” והכל כביכול טוב ויפה, 14 הפסוקים הראשונים יפים ונעימים לאוזן השומע ולעין הקורא.
וְנָֽתַתִּ֥י גִשְׁמֵיכֶ֖ם בְּעִתָּ֑ם וְנָֽתְנָ֤ה הָאָ֨רֶץ֙ יְבוּלָ֔הּ וְעֵ֥ץ הַשָּׂדֶ֖ה יִתֵּ֥ן פִּרְיֽוֹ: {ה}וְהִשִּׂ֨יג לָכֶ֥ם דַּ֨יִשׁ֙ אֶת-בָּצִ֔יר וּבָצִ֖יר יַשִּׂ֣יג אֶת-זָ֑רַע וַֽאֲכַלְתֶּ֤ם לַחְמְכֶם֙ לָשֹׂ֔בַע וִֽישַׁבְתֶּ֥ם לָבֶ֖טַח בְּאַרְצְכֶֽם: {ו}וְנָֽתַתִּ֤י שָׁלוֹם֙ בָּאָ֔רֶץ…
ובמיוחד אחרי קריאת 26 פרקים שכוללים כ- 246 מצוות והוראות שבימינו רובן לא ניתנים למימוש. אבל הקריאה בספר ויקרא כללה נושאים מעניינים למשל —
— איזה קורבנות להקריב? איך, מי ומתי?
— מות שני אהרן בשריפה, (עונש או תאונת עבודה ???)
— איזה בשר מותר/אסור באכילה (עדיין בתוקף)
— מה עושים עם (אדם או בית) מצורע,
— מה עושה אישה “כי תזריע וילדה”,
— עם מי אסור לקיים יחסי מין,
— עם מי מותר/אסור לכהן להתחתן (עדיין בתוקף)
— הוצאה להורג (ראשונה) בסקילה (שנייה תגיע בחומש הבא)
— קורבנות החגים
— שנת שמיטה (עדיין בתוקף בחקלאות בלבד, לא בכספים ובנכסים) ושנת היובל (לא ידוע אם קוים אי פעם)
ועוד ועוד
עיון ברשימת המצוות שניתן (למשל) ב –
www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=1601מאיר עיניים, מפתח את הידע ומפרה את הדמיון.
(ושאילת תם, כמה מתוך ה – 246 מצוות עדיין נוהגות בימינו?)
אז לפני שבוע קראנו על “גאולת נדל”ן וגאולת עבד יהודי” קצת תמהנו אבל המשכנו והשבוע כאמור לעיל בקריאת 14 הפסוקים הראשונים, התאוששנו מהעומס של המצוות שהונחת עלינו בעת הנדודים במדבר או בזמן שמשה רבנו התבודד עם ה’ על הר סיני וכתב את ספר חוקי בני ישראל (ואולי גם את ההיסטוריה של העולם וסיפורי אבות אבותינו ועוד קצת רכילויות כמו יהודה ותמר ועוד, אבל הנה מסיימים ספר שלשי שהיה קצת קשה, בהשוואה לחומש בראשית וחומש שמות
ואז נופלת פצצה, התוכחה הקטנה – (יחסית לתוכחה הגדולה יותר בפרשת כי תבוא) שאף היא מתחילה ב – “ואם” (וחוזרת על זה עוד פעמיים) ומכילה כשלושים פסוקים ברשימה ארוכה של עונשים שה” “יעניש” את בני ישראל. והקורא בן ימינו נדהם. משהו – בעצם הרבה יותר ממשהו – מוכר. עם ישראל כבר חטף העונשים הללו ואפילו חטף עונשים שאינם מוזכרים בפרשה. (אולי באמת כדאי לערוך רשימה של העונשים שהיהודים סבלו במרוצת הדורות ולהשוות עם רשימת הקללות בפרשה.)
העונשים שיינתנו או ניתנו במרוצת 2,000 + שנות הם נושא לעיון נפרד. אבל שאילת תם אחרת — מי שמע, קרא, ידע ושם לב לתוכן הפרשה? ומתי??
מי בתקופת בית ראשון או שני ידע קרא וכתוב? רוב חוקי ומצוות ספר ויקרא מיועדים ל”עלית” שנבחרה (ע”י המנהיג) משפחה של אחי המנהיג. והם אלה שיש להניח שלמדו, לפחות לקרא ולעבוד ככהנים. כדי לחזק את הכח של חברי מעמד הכהונה אחת הדרכים היא להטיל פחד על המוני העם הפשוט. אז חומש ויקרא התחיל בגזר” – יהיה נחמד וטוב, אם מפעם לפעם תקריבו קורבן נדבה. אבל בנוסףת מי שבשגגה חטא שיקריב קורבן, ומי שיש לו מחלת עור (וכנראה במדבר היו הרבה כאלה) שיקריב קורבן. ואישה יולדת שתקריב קורבן. וכל חג כו מועד להקריב קורבן ופה ושם קצת עונש למשל — מי שמע לקלל את נותן המצוות נסקל.
מסתבר שבלי עונשים קשה או בלתי אפשרי להנהיג סדר והתנהגות רצוייה (לשליט) לקבוצת אנשים. אז כמה שמפתים את האנשים ב”גזר” חייבים לאיים ב”מקל” ואכן, פזורים בפרשה רמזים, עונשים, ועד עתה ליחידים. “אדם” “נפש” אישה” וכדומה, עד לפרשתנו
לסיכום קליל מספר ציטוטים (חלקי) פסוקים
אָדָ֗ם כִּֽי-יַקְרִ֥יב מִכֶּ֛ם קָרְבָּ֖ן
נֶ֗פֶשׁ כִּי-תֶֽחֱטָ֤א בִשְׁגָגָה֙
וְאִ֨ם כָּל-עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ יִשְׁגּ֔וּ… וְ֠עָשׂ֠וּ אַחַ֨ת מִכָּל-מִצְוֹ֧ת יְהוָֹ֛ה אֲשֶׁ֥ר לֹא-תֵֽעָשֶׂ֖ינָה וְאָשֵֽׁמוּ
אִ֥ישׁ אִישׁ֙ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וּמִן-הַגֵּ֖ר אֲשֶׁר-יָג֣וּר בְּתוֹכָ֑ם אֲשֶׁר-יַֽעֲלֶ֥ה עֹלָ֖ה אוֹ-זָֽבַח:{ט} וְאֶל-פֶּ֜תַח אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ לֹ֣א יְבִיאֶ֔נּוּ לַֽעֲשׂ֥וֹת אֹת֖וֹ לַֽיהוָֹ֑ה וְנִכְרַ֛ת הָאִ֥ישׁ הַה֖וּא מֵֽעַמָּֽיו:
וָֽאֹמַר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל דַּ֥ם כָּל-בָּשָׂ֖ר לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ כִּ֣י נֶ֤פֶשׁ כָּל-בָּשָׂר֙ דָּמ֣וֹ הִ֔וא כָּל-אֹֽכְלָ֖יו יִכָּרֵֽת:
וְאִ֕ישׁ כִּ֥י יַכֶּ֖ה כָּל-נֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם מ֖וֹת יוּמָֽת:
וּמַכֵּ֥ה נֶֽפֶשׁ-בְּהֵמָ֖ה יְשַׁלְּמֶ֑נָּה נֶ֖פֶשׁ תַּ֥חַת נָֽפֶשׁ:
וְאִ֕ישׁ כִּֽי-יִתֵּ֥ן מ֖וּם בַּֽעֲמִית֑וֹ כַּֽאֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה כֵּ֖ן יֵעָ֥שֶׂה לּֽוֹ:
שֶׁ֚בֶר תַּ֣חַת שֶׁ֔בֶר עַ֚יִן תַּ֣חַת עַ֔יִן שֵׁ֖ן תַּ֣חַת שֵׁ֑ן
וּמַכֵּ֥ה בְהֵמָ֖ה יְשַׁלְּמֶ֑נָּה וּמַכֵּ֥ה אָדָ֖ם יוּמָֽת:
— וּשְׁמַרְתֶּ֣ם אַתֶּ֗ם אֶת-חֻקֹּתַי֙ וְאֶת-מִשְׁפָּטַ֔י …
וְלֹֽא-תָקִ֤יא הָאָ֨רֶץ֙ אֶתְכֶ֔ם בְּטַֽמַּֽאֲכֶ֖ם אֹתָ֑הּ…
כִּ֚י כָּל-אֲשֶׁ֣ר יַֽעֲשֶׂ֔ה מִכֹּ֥ל הַתּֽוֹעֵבֹ֖ת הָאֵ֑לֶּה וְנִכְרְת֛וּ הַנְּפָשׁ֥וֹת הָֽעֹשֹׂ֖ת מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם:
— אִ֣ישׁ אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל וּמִן-הַגֵּ֣ר | הַגָּ֣ר בְּיִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן מִזַּרְע֛וֹ לַמֹּ֖לֶךְ מ֣וֹת יוּמָ֑ת עַ֥ם הָאָ֖רֶץ יִרְגְּמֻ֥הוּ בָאָֽבֶן: {ג}וַֽאֲנִ֗י אֶתֵּ֤ן אֶת-פָּנַי֙ בָּאִ֣ישׁ הַה֔וּא וְהִכְרַתִּ֥י אֹת֖וֹ מִקֶּ֣רֶב עַמּ֑וֹ כִּ֤י מִזַּרְעוֹ֙ נָתַ֣ן לַמֹּ֔לֶךְ לְמַ֗עַן טַמֵּא֙ אֶת-מִקְדָּשִׁ֔י וּלְחַלֵּ֖ל אֶת-שֵׁ֥ם קָדְשִֽׁי: {ד}וְאִ֡ם הַעְלֵ֣ם יַעְלִימוּ֩ עַ֨ם הָאָ֜רֶץ אֶת-עֵֽינֵיהֶם֙ מִן-הָאִ֣ישׁ הַה֔וּא בְּתִתּ֥וֹ מִזַּרְע֖וֹ לַמֹּ֑לֶךְ לְבִלְתִּ֖י הָמִ֥ית אֹתֽוֹ: {ה}וְשַׂמְתִּ֨י אֲנִ֧י אֶת-פָּנַ֛י בָּאִ֥ישׁ הַה֖וּא וּבְמִשְׁפַּחְתּ֑וֹ וְהִכְרַתִּ֨י אֹת֜וֹ וְאֵ֣ת | כָּל-הַזֹּנִ֣ים אַֽחֲרָ֗יו לִזְנ֛וֹת אַֽחֲרֵ֥י הַמֹּ֖לֶךְ מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם: {ו}וְהַנֶּ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֨ר תִּפְנֶ֤ה אֶל-הָֽאֹבֹת֙ וְאֶל-הַיִּדְּעֹנִ֔ים לִזְנֹ֖ת אַֽחֲרֵיהֶ֑ם וְנָֽתַתִּ֤י אֶת-פָּנַי֙ בַּנֶּ֣פֶשׁ הַהִ֔וא וְהִכְרַתִּ֥י אֹת֖וֹ מִקֶּ֥רֶב עַמּֽוֹ: {ז}וְהִ֨תְקַדִּשְׁתֶּ֔ם וִֽהְיִיתֶ֖ם קְדֹשִׁ֑ים כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָֹ֖ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם: {ח}
שישי – שביעי במחוברין
וּשְׁמַרְתֶּם֙ אֶת-חֻקֹּתַ֔י וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֥י יְהוָֹ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם: {ט}כִּי-אִ֣ישׁ אִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יְקַלֵּ֧ל אֶת-אָבִ֛יו וְאֶת-אִמּ֖וֹ מ֣וֹת יוּמָ֑ת אָבִ֧יו וְאִמּ֛וֹ קִלֵּ֖ל דָּמָ֥יו בּֽוֹ: {י}וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִנְאַף֙ אֶת-אֵ֣שֶׁת אִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִנְאַ֖ף אֶת-אֵ֣שֶׁת רֵעֵ֑הוּ מוֹת-יוּמַ֥ת הַנֹּאֵ֖ף וְהַנֹּאָֽפֶת:
— כָּל-אִ֣ישׁ | אֲשֶׁר-יִקְרַ֣ב מִכָּל-זַֽרְעֲכֶ֗ם אֶל-הַקֳּדָשִׁים֙ אֲשֶׁ֨ר יַקְדִּ֤ישׁוּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֙ לַֽיהֹוָ֔ה וְטֻמְאָת֖וֹ עָלָ֑יו וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֧פֶשׁ הַהִ֛וא
— הוֹצֵ֣א אֶת-הַֽמְקַלֵּ֗ל אֶל-מִחוּץ֙ לַֽמַּֽחֲנֶ֔ה וְסָמְכ֧וּ כָל-הַשֹּֽׁמְעִ֛ים אֶת-יְדֵיהֶ֖ם עַל-רֹאשׁ֑וֹ וְרָֽגְמ֥וּ אֹת֖וֹ כָּל-הָֽעֵדָֽה: {טו}וְאֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר אִ֥ישׁ אִ֛ישׁ כִּֽי-יְקַלֵּ֥ל אֱלֹהָ֖יו וְנָשָׂ֥א חֶטְאֽוֹ: {טז}וְנֹקֵ֤ב שֵׁם-יְהוָֹה֙ מ֣וֹת יוּמָ֔ת רָג֥וֹם יִרְגְּמוּ-ב֖וֹ כָּל-הָֽעֵדָ֑ה כַּגֵּר֙ כָּֽאֶזְרָ֔ח בְּנָקְבוֹ-שֵׁ֖ם יוּמָֽת: {יז}וְאִ֕ישׁ כִּ֥י יַכֶּ֖ה כָּל-נֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם מ֖וֹת יוּמָֽת: {יח}וּמַכֵּ֥ה נֶֽפֶשׁ-בְּהֵמָ֖ה יְשַׁלְּמֶ֑נָּה נֶ֖פֶשׁ תַּ֥חַת נָֽפֶשׁ:
קצת מפחיד אבל סביר – לעומת זאת
… וְאִם-בְּחֻקֹּתַ֣י תִּמְאָ֔סוּ וְאִ֥ם אֶת-מִשְׁפָּטַ֖י תִּגְעַ֣ל נַפְשְׁכֶ֑ם לְבִלְתִּ֤י עֲשׂוֹת֙ אֶת-כָּל-מִצְוֹתַ֔י לְהַפְרְכֶ֖ם אֶת-בְּרִיתִֽי: {טז}אַף-אֲנִ֞י אֶֽעֱשֶׂה-זֹּ֣את לָכֶ֗ם וְהִפְקַדְתִּ֨י עֲלֵיכֶ֤ם בֶּֽהָלָה֙ אֶת-הַשַּׁחֶ֣פֶת וְאֶת-הַקַּדַּ֔חַת מְכַלּ֥וֹת עֵינַ֖יִם…
וַֽאֲבַדְתֶּ֖ם בַּגּוֹיִ֑ם וְאָֽכְלָ֣ה אֶתְכֶ֔ם אֶ֖רֶץ אֹֽיְבֵיכֶֽם: {לט}וְהַנִּשְׁאָרִ֣ים בָּכֶ֗ם יִמַּ֨קּוּ֙ בַּֽעֲוֹנָ֔ם בְּאַרְצֹ֖ת אֹֽיְבֵיכֶ֑ם וְאַ֛ף בַּֽעֲוֹנֹ֥ת אֲבֹתָ֖ם אִתָּ֥ם יִמָּֽקּוּ:
האם העונשים הכתובים לעיל אכן נאמרו לבני ישראל במדבר? לפני הכניסה לארץ? ובני ישראל שתקו?
או ש…
במחצית השנייה של בית ראשון היו נביאים שניבאו על הצרות = עונשים שיבואו על העם החוטא.(האם נבואות אלה אכן היו נבואות לעתיד, או סיכום שירתי/נבואי שנכתב בלשון עתיד? מעניין, עד כמה שזכרוני או הידע שלי עובד, אף נביא לא הזכיר את קיומה של התוכחה הקטנה שבתורת כהנים)
א חרי חורבן בית ראשון, היה/היו כמה (כהנים???) בגולה שהחליטו לסכם את הצרות (שחפת??? מתי? למי?) שהחליטו להשתמש בסיכום העונשים בעבר, להפוך אותם לאזהרה לעתיד” כדי לגרום לפחד תמידי, ולמשמעת כפוייה, שאולי היית או החלה בתקופת עזרא ונחמיה, נמשכה כ – 200 + שנים והחלה להתפרק לאחר כיבושי אלכסנדר הגדול והמשיכה לאחר מרד המכביםץ באותו זמן, היה נוח לפרושים וחסידיהם לקחת את תוכן חומש ויקרא ולנפנף בתוכחה הקטנה.
(וכנראה גם היום יש מי שמשתמש בעונשי התוכחה כדי ל”נבא” את עתידה של מדינת ישראל)
מקווה ש 14 הפסוקים הראשונים בפרשתנו יקוימו במהרה
ולא כל כך לעניין אבל משהו מעניין מתוך
https://www.929.org.il/page/2003/post/3103
….. ספר ויקרא, לעומת זאת, נחשב לא פעם כחלק הטכני והמעט-יבש של חמשת חומשי התורה. אבל כל מי שיקרא את פרק ח, שבו מתוארות שיא ההכנות לחנוכת המשכן, לא יוכל להישאר אדיש לאחד הפרקים הכי מסעירים, פעלתניים ויעילים בתנך. משה רבנו מכין את העם, ובראשם את הכוהנים, לרגע השיא של חנוכת המשכן. בדרך הוא מבצע לא פחות מ-72 פעלים שונים: ויעש, ויאמר, ויקרב, ויזרוק, וירחץ, ויֵז, ויתן, ויחגור, ויאפד, וישם, ויצוק, ויגש, ויסמוך, וישחט, ויקטר, וילבישם, וימשח – ואלה באמת רק חלק מקדחת העשייה של מנהיג בני ישראל במדבר. שבעה ימים תמימים ארכה ההכנה ליום האחד והחגיגי. בניגוד חריף לסיפור בריאת העולם, שנעשה במאמר של “ויהי ערב ויהי בוקר”, בניית משכנו של אותו אלוהים על פני הארץ כבר דרשה עבודה. הרבה עבודה. ספר ויקרא הוא זה שמוריד את האידיליה השמימית, את הגדולות והנצורות, לחיי המעשה של מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר. ואם יש רגע שבו אתם חשים כי עבדתם יותר מדי השבוע, תקראו שוב את פרק ח בספר ויקרא, ותנוחו. (ע:כ)
פסוקי השבוע
וְהִתְהַלַּכְתִּי֙ בְּת֣וֹכֲכֶ֔ם
וְהִפְקַדְתִּ֨י עֲלֵיכֶ֤ם
לַכֹּהֵ֖ן תִּהְיֶ֥ה אֲחֻזָּתֽוֹ:
ערב שבת שלום
פתיחה
חומש ויקרא = תורת כהנים, במבט מהצד, הוא ספר “די מבולבל” בעריכתו ו/או בתוכנו. מצד אחד – הקורבנות. מצד שני, דיני צרעת, יולדת ונזיר, מצד שלישי – בהמות עוף ודגה כשרים/אסורים מאכל, מצד אחר תיאור שריפת שני בני אהרן, דינים מיוחדים לכהנים, ולפתע – דינים וחוקים המיעדעם לכלל בני ישראל, כולל מצוות הקשורות בעבודת האדמה ובנכסי נד”ןת וכדי שלא נשכח שמטר הספר היא הדרכת הכהנים, לקראת סוף הספר מוגדר תפקיד חדש של הכהן – הרכתהשווי של בני אדם ונכסיו, למקרה שהאדם מקדיש את עצמו או את נכסיו – כלומר רוצה לתת תרומה לכהונה
“פתח בכד” – אדם כי יקריב “וסיים בחבית” – איש כי יפליא נדר. כל הדרכים “לתרום” לכהן – כשרות.
ומתוך דיון מסכם ב –
פרשת “בהר” דנה בשורה של נושאים, שאת הקשר ביניהם אפשר לראות מבעד לעיניו של הרמן כהן )1( כ”רלטיביזציה של הקניין”, כלומר, כהגבלתו של קניין האדם על ידי עשייתו יחסי )אצל הרמן כהן – יחסי בזמן ובשייכות לבעליו( של אותו ערך אנושי: הקניין.
הקניין הוא מבצרה של האנוכיות, של הסתגלנות, של ה”אוידימוניזם” )תורת האושר, כאן במובנה השלילי( כי הכל, לדברי קוהלת, הוא “הבל הבלים הכל הבל” )קוהלת א / 2(.
דהיינו, הקניין מייצג כאן את כל מה שמנוגד למוסר הדתי.
. להלן יוזכרו הנושאים השונים רק בקצרה, ופרשת העבד תידון בהרחבה:
)א( שנת שמיטה )כ”ה / 7-1(: “ושבתה הארץ שבת לה'”, כלומר, הגבלת ניצול האדמה לשש שנים, כשהשנה השביעית, ממש כמו היום השביעי בשבוע, שהיא השבת, היא שנת מנוחה איסור עבודת האדמה חל על כל סוגי העבודה החקלאית – “לא תזרע, לא תזמור, לא תקצור,
לא תבצור”.
)ב( שנת יובל )כ”ה / 13-8(. כאן ההגבלה היא לשנה נוספת, אחת ל- 7 פעמים שנות שמיטה, כלומר, אחת ל- 49 שנים, שהיא שנת היובל, מחייבת את בעל האדמה לשבתון שנתייםרצופות אחת ל- 50 שנה. מגבלה זו על הקניין מרחיקה לכת פי כמה מן ההגבלה של שנת השמיטה, כי היא מחייבת את בעליהן הנוכחיים של הקרקעות להשיבן לבעליהן המקוריים גם אם נקנו בכסף מלא. ערכה של קרקע נמדד במידת קרבתה של עיסקת המכירה-קנייה לשנת
היובל: קרקע הנמכרת סמוך לשנת היובל ערכה נמוך מזו הנמכרת מיד לאחר שנת היובל.
)ג( איסור הונאה בענייני ממון )כ”ה / 18-14(. הקשר של עניין זה לקודמו הוא באיסור מירמה סביב רכישת קרקעות, שהיא עיסקת הקניין העיקרית באותה תקופה ואצל עמים המתפרנסים מן החקלאות. הגבלת הקניין כפי שהיא מתוארת כאן היא המשך ישיר לקודמתה,
שכן, יש בה כדי להדגיש שנמכרות שנות-יבול ולא הקרקע עצמה: “במספר שני תבואות ימכור לך” )15(. מאחר שעניין לנו עם עיסקות בין בני-אדם, הם מוזהרים שלא לרמות ולא להונות זה את זה: לא המוכר ולא הקונה, כיוון שנקבע כאן קריטריון ברור ושווה לכל נפש בביצוע עיסקה כזו. ההגבלה היא מוסרית ביסודה, כיוון שהיא אינה מתירה ניצול של אי-ידיעה או טעויות-אנוש בחישובי משא ומתן בין בני-אדם.
)ד( הפיתרון לסוגיות הכלכליות שמעוררים דיני שמיטה ודיני יובל מוצע ע”י ביטחון בה’ )כ”ה / 22-19(. מאחר ששתי קבוצות הדינים הקודמות מעוררות סוגיות מעשיות אמיתיות, עיקרן בשאלה: ממה יחיו עובדי האדמה שנבצר מהם, בשל ההגבלות החוקיות, לעבוד את אדמתם באותן שנים, התעורר הצורך למצוא פיתרון לאותו קושי, והוא נמצא בהבטחות
הבאות:
)1( פירות וירקות ויבולים רב-שנתיים שאין צורך לעבדם מחדש כל שנה – מותרים באכילה,
ואפשר לאכול מהם גם בלא להשקיע בהם עבודה.
)2( יבולי השנה השישית, כלומר, זו שלפני שנת השמיטה, יהיו רבים – וזו הבטחה
אלוהית, כך שניתן יהיה לאספם לאסמים וליהנות מהם גם במהלך שנת השמיטה ושנת היובל
וגם בזו שאחריה.
)ה( גאולת שדות הארץ )כ”ה / 28-23(. כפי שצויין קודם, אין מכירת קרקעות לצמיתות, וון שהללו אינן נחשבות קניין בעליהן: “כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי” )24(. כאן ההגבלה היא על המוכר: מאחר שהאדמה איננה קניינך, אתה רשאי למוכרה רק בשעת דחק, ואף זאת – לא בשלימות, ורק לבני ישראל, כדי שבבוא היום יוכלו לגאול אתהאדמה – בעליה או מישהו מבני משפחתו. ומיהם הבעלים המקוריים? על כך אין הכתוב כאן עומד, אלא במקום אחר: “אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן-נון וראשי האבות למטות בני ישראל בגורל בשילה לפני ה’ פתח אוהל מועד” )יהושע י”ט / 51-49(. גאולת
השדות כפי שתוארה כאן ובדיני שנות היובל, יש בה משום קריאת דרור לא רק לקרקעות, אלא גם לבני-האדם.
)ו( מכירת בתים )כ”ה / 34-29(: הכתוב בפרשה זו מפרט דיני עסקאות גם בבתים: בתים בתוך עיר חומה, ובתים ביישובים שאין חומה סביבם )”בתי חצרים”( וערי לוויים. דינו של כל קניין כזה שונה מזולתו, וההבדלים ביניהם נובעים מנימוקים אנושיים וכלכליים-מעשיים כאחד.
)ז( איסור ריבית )כ”ה / 38-35(: בין הדינים המתארים יחסים כלכליים בין איש לרעהו, מצוי זה האוסר על ניצול מצוקתו הכלכלית של הזולת לשם הפקת רווחים. גם כאן קיימת הגבלה על הקניין, הפעם – קניין בכסף, ועל האפשרות שעומדת לאדם להיבנות מחורבנו של
האחר.
)ח( דיני עבד עברי וגאולתו )כ”ה / 55-39(
חוקי העבד במשפט העברי הקדום ומשמעותם כיום…. (ע”כ. מומלץ)
פסוקים ונושאים לעיון נוסף
1. וְהִשִּׂ֨יג לָכֶ֥ם דַּ֨יִשׁ֙ אֶת-בָּצִ֔יר וּבָצִ֖יר יַשִּׂ֣יג אֶת-זָ֑רַע וַֽאֲכַלְתֶּ֤ם לַחְמְכֶם֙ לָשֹׂ֔בַע
קצת לא ברור מה היא הברכה. האם זה טוב שעובדים ללא מנוחה? הרי בתחילת הבריאה ה’ א-להים קלל את האדמה
וּלְאָדָ֣ם אָמַ֗ר כִּ֣י-שָׁמַ֘עְתָּ֘ לְק֣וֹל אִשְׁתֶּ֒ךָ֒ וַתֹּ֨אכַל֙ מִן-הָעֵ֔ץ אֲשֶׁ֤ר צִוִּיתִ֨יךָ֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ אֲרוּרָ֤ה הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲבוּרֶ֔ךָ בְּעִצָּבוֹן֙ תֹּֽאכֲלֶ֔נָּה כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ:{יח} וְק֥וֹץ וְדַרְדַּ֖ר תַּצְמִ֣יחַ לָ֑ךְ וְאָֽכַלְתָּ֖ אֶת-עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶֽה: {יט} בְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֨יךָ֙ תֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם
האם ה’ משנה/ישנה את קללתו?
מתוך
https://halachayomit.com/
kochavmoshe/pash/vayikra/
pashyeruka%2072%20%
20bechukotai%20dayyish%20et%20bazir.doc
הברכה שאוהבים בעלי המלאכה היא שידיהם יהיו מלאות עבודה תמיד. מעין ברכה זו מבטיחה התורה לישראל. “אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ” תזכו לעבודה רצופה בשדה – עבודה פורייה ומועילה שתסתיים באכילה לשובע. וכפרוש רש”י: שיהא הדיש מרובה ואתם עסוקים בו עד הבציר, ובבציר תעסקו עד שעת הזרע:
כתובת גזר
בחפירות שנערכו בעיר הקדומה גזר התגלה לוח שנה מימי שלמה המלך (המאה העשירית לפנה”ס) ובו כמה שמות החודשים לפי המלאכה המאפיינת אותם, שנעשתה באותו חודש: “ירחו אסיף, ירחו זרע, ירחו לקש (זריעה מאוחרת), ירח עציד פשתה, (עקירתה עם השורש), ירח קציר שעורים, ירח קציר וכלה, ירחו זמיר (זמירה – או “עת הזמיר” – ציפור השיר המפורסמת), ירח קיץ (קץ – סיום כל העבודות). המילה ירחו (ירחי = שני ירחים) היא כינוי לתקופה של חודשיים, למשל חודשי אסיף, חודשי זריעה” . (הפירוש באדיבות שלמה טל)
חג האסיף = חג הסוכות, הוא החג שבו מתבצע האיסוף של פירות הקיץ האחרונים – חל כידוע בחודש תשרי, והוא תקופת הבציר המאוחר. (הבציר מתבצע מיולי עד אוקטובר). אם-כך לפי כתובת גזר, הברכה היא שתקופת הבציר תמשך עד לחודש “זרע” – חודש כסליו.
בדרך-כלל אנו מתחילים להתפלל לגשם בחודש חשוון (נובמבר – דצמבר) ומיד לאחר הגשם הראשון אנו זורעים את הזריעה הראשונה של החיטה. אם נראה שהשנה שחונה ועדיין לא ירד הגשם אנו מחכים לחודש שבט (דצמבר – ינואר) שהוא בדרך-כלל מחציתו של החורף. אם עד דצמבר לא ירד גשם לא היו זורעים חיטה, אלא חומוס וכדומה. ובאמת לפי הכתובת בגזר מוקדשים שני חודשים לזריעת החיטה וחודש לזריעה מאוחרת.
מכל מקום אם נאמר שהמילה “זָרַע” בפסוק: “וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע” משמעותה זהה למילה זרע בלוח גזר, הברכה של התורה היא שיהיו כל-כך הרבה ענבים שנבצור אותם עד לחודש כסליו. כאשר באופן נורמאלי אנו רואים שהענבים המאוחרות נקטפות בסביבות חודש אוקטובר – סוף תשרי…. ברכה מרובה ללא ספק.
הדיש כמובן הוא המלאכה שבה אנו מפרידים את הגרגרים מהקש של התבואה, מלאכה שמסיימת את הקציר – כאשר כבר אספנו את התבואה אל הגורן. תקופת הדיש סמוכה לקציר, וכאשר ישנו קציר מרובה הדיש מתעכב. (ע”כ)
ומתוך אסופת מדרשים ב –
https://www.mayim.org.il/?
parasha=%D7%9C%D7%97%D7%9D-%
D7%9C%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%A2#gsc.tab=0
..
..
ר’ חיים פלטיאל ויקרא פרק כו פסוק ה10
“והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע ואכלתם לחמכם לשובע”. תימא, פשיטא שיאכלו לשובע שיהיה כל כך שובע שישיג דיש את בציר ובציר ישיג את זרע! ויש לומר, שלא תאמר: מאחר שלא יהיה הפסקה בין בציר לדיש ובין דיש לזרע, אם כן יהיה טרוד כ”כ שלא יוכל לאכול לחמו לשובע! כי אין לשהות על שולחנו ויודע שתבואתו וכרמו מתבשלות בשדה, אלא הוא ימהר בשדה לקבץ גורנו לביתו. לכך הוצרך לומר: “ואכלתם לחמכם לשובע” – במעט שתאכלו שתהיו שביעים.11
פירוש כלי יקר במדבר פרק ו פסוק כו (“ישא ה’ פניו אליך”)
ובמדרש (במדבר רבה יא ז): אמר הקב”ה: ואיך לא אשא להם פנים? אני אמרתי בתורה: “ואכלת ושבעת וברכת” (דברים ח י) והם מחמירים עד כזית ועד כביצה … אפילו בלא שביעה, כאילו אתם שבעים. כך אוותר לכם, שאפילו אוכל קמעא מתברך במעיו. ועל זה אמר: “וישם לך שלום” … וכן הוא אומר: “ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם, ונתתי שלום בארץ”. ופירוש זה נכון וברור בהבנת מדרש זה.12 (ע”כ)
עקב נסיעות וכד’, הזמן דוחק, אסיים להפעם ומומלץ למעוניינים/ות, לעיין בגליונות קודמים
שבת שלו
שבוע טוב
להת