Torat Ami

ערב שבת שלום

פרשת וירא

 

ההגדה לבית אברם/אברהם ממשיכה. 

לסיכום ביניים – מה היו “השיאים” שאותם השיג (לפי הכתוב)  אברם?

 

— אברם הגיע לארץ כנען וסייר בה (בנה מזבחות)

— אברם ירד למצריים – סיפר שאשתו שרה (בת ה – 70+-) היא “רק”(???) אחותו, פרעה לקח אותה והחזיר אותה לאברם יחד עם מתנות יקרי ערך

— אברם וה’ מנהלים מספר שיחות, ובאחת מהן אברם חותך מספר בעלי חיים –  לחצאים וחולם הוזה ושוע הבטחות שונות על עתיד צאצאיו וצאצאיהם וכוק

— אברם נלחם עם 4 מלכים, מנצח ומציל את אחיו, את מלך סדום ועוד,  ומסרב לקבל תשורה אישית

— אברם מוליד את ישמעאל מהגר

 

ואז  שיא נוסף – אירוע “רפואי”(???) — ( או — מבחן אמונה??? או – סימן מזהה שבטי ??? או המלצה רפואית של “אני רופאך”?או שיפור אסתטי???) 

—  שאותו חייב לעבור כל תינוק זכר כדי להיחשב עברי/יהודי.

ושלא נשכח כל האירוע הזה כרוך בהחלפת שמו מאברם לאברהם ושם אשתו משרי לשרה.

 — נחזור על האירוע —

 

שאותו סיימנו לפני שבוע – (לא????) נעים להיזכר, אברם בגיל 90 שומע איזהה ציווי (מוזר???)  ומייד (בלי שאילות וויכוחים) מבצע, = כלומר מל את עצמו (במילים אחרות – עורך ניתוח קל באבר מינו), בנוסף הוא גם מל את בנו בגיל 13 ועןד רבים אחרים  (ולא פלא שיש ביליון מוסלמים שעושים אותו דבר???) 

משמעות הארוע של :הניתוח הרפואי” הוא =  

ה’ כורת ברית (במילים) עם אדם שנולד מחדש, בגיל 99 (בקבלת שם חדש = אברהם)  – ומייד (מתערב)  א-להים ומכתיב לו מצוות מילה, ואברהם חותם (על הברית המילולית – לא בעט, אלא במעשה =בברית מילתו שזה = בחיתוך אבר מינו.. 

וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל-אַבְרָהָ֔ם שָׂרַ֣י אִשְׁתְּךָ֔ לֹֽא-תִקְרָ֥א אֶת-שְׁמָ֖הּ שָׂרָ֑י כִּ֥י שָׂרָ֖ה שְׁמָֽהּ:

 וַיִּפֹּ֧ל אַבְרָהָ֛ם עַל-פָּנָ֖יו וַיִּצְחָ֑ק וַיֹּ֣אמֶר בְּלִבּ֗וֹ הַלְּבֶ֤ן מֵאָֽה-שָׁנָה֙ יִוָּלֵ֔ד וְאִ֨ם-שָׂרָ֔ה הֲבַת-תִּשְׁעִ֥ים שָׁנָ֖ה תֵּלֵֽד:

 וַיֹּ֥אמֶר אַבְרָהָ֖ם אֶל-הָֽאֱלֹהִ֑ים ל֥וּ יִשְׁמָעֵ֖אל יִחְיֶ֥ה לְפָנֶֽיךָ: 

 וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים אֲבָל֙ שָׂרָ֣ה אִשְׁתְּךָ֗ יֹלֶ֤דֶת לְךָ֙ בֵּ֔ן וְקָרָ֥אתָ אֶת-שְׁמ֖וֹ יִצְחָ֑ק וַֽהֲקִֽמֹתִ֨י אֶת-בְּרִיתִ֥י אִתּ֛וֹ לִבְרִ֥ית עוֹלָ֖ם לְזַרְע֥וֹ אַֽחֲרָֽיו:

 וּלְיִשְׁמָעֵאל֘ שְׁמַעְתִּ֒יךָ֒ הִנֵּ֣ה | בֵּרַ֣כְתִּי אֹת֗וֹ וְהִפְרֵיתִ֥י אֹת֛וֹ וְהִרְבֵּיתִ֥י אֹת֖וֹ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד שְׁנֵים-עָשָׂ֤ר נְשִׂיאִם֙ יוֹלִ֔יד וּנְתַתִּ֖יו לְג֥וֹי גָּדֽוֹל: 

 וְאֶת-בְּרִיתִ֖י אָקִ֣ים אֶת-יִצְחָ֑ק אֲשֶׁר֩ תֵּלֵ֨ד לְךָ֤ שָׂרָה֙ לַמּוֹעֵ֣ד הַזֶּ֔ה בַּשָּׁנָ֖ה הָֽאַחֶֽרֶת:

 וַיְכַ֖ל לְדַבֵּ֣ר אִתּ֑וֹ וַיַּ֣עַל אֱלֹהִ֔ים מֵעַ֖ל אַבְרָהָֽם: 

 וַיִּקַּ֨ח אַבְרָהָ֜ם אֶת-יִשְׁמָעֵ֣אל בְּנ֗וֹ וְאֵ֨ת כָּל-יְלִידֵ֤י בֵיתוֹ֙ וְאֵת֙ כָּל-מִקְנַ֣ת כַּסְפּ֔וֹ כָּל-זָכָ֕ר בְּאַנְשֵׁ֖י בֵּ֣ית אַבְרָהָ֑ם וַיָּ֜מָל אֶת-בְּשַׂ֣ר עָרְלָתָ֗ם בְּעֶ֨צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אִתּ֖וֹ אֱלֹהִֽים:

  וְאַ֨בְרָהָ֔ם בֶּן-תִּשְׁעִ֥ים וָתֵ֖שַׁע שָׁנָ֑ה בְּהִמֹּל֖וֹ בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ: 

 וְיִשְׁמָעֵ֣אל בְּנ֔וֹ בֶּן-שְׁלֹ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה בְּהִ֨מֹּל֔וֹ אֵ֖ת בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ: {כו} בְּעֶ֨צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה נִמּ֖וֹל אַבְרָהָ֑ם וְיִשְׁמָעֵ֖אל בְּנֽוֹ: {כז} וְכָל-אַנְשֵׁ֤י בֵיתוֹ֙ יְלִ֣יד בָּ֔יִת וּמִקְנַת-כֶּ֖סֶף מֵאֵ֣ת בֶּן-נֵכָ֑ר נִמֹּ֖לוּ אִתּֽוֹ:  

 

(מעניין שרק 9 שנים קודם לכן כאשר שרי אומרת לאברם לקחת את הגר להוליד ילד, אברם לא צוחק ולא אומר לשרי או לא מפקפק “הלבן 90 שנה ייוולד????. וכשהוא לקח את קטורה ונולדו לו עוד 6 בנים, הוא לא אמר מילה????)

 

 

אנחנו עוברים מביצוע הניתוח של אבר מין הזכרי, לסעודת “מלכים” בן בקר (מטוגן/צלוי) ברוטב חמאה וחלב (נשמע כמו בשר סטרוגנוף) בליוויית עוגות,

 

וניזכר במדרש שאומר ש”הנער” הוא ישמעאל)

 

פרשת וירא – תשע”ח
http://toratami.com/?p=859

(על: הזוהר על אאע”ה, ותבט… ותהי נציב מלח, ה’ הוא הא-להים, ותתע במדבר…וישב  אברהם –  בבאר שבע, וה’ פקד את שרה, וישכם אברהם בבוקר, ויקרא אליו מלאך ה’ מהשמים )

פרשת וירא – תשע”ט

 

http://toratami.com/?p=1096 

(על:  המשך מפרשה קודמת, מצוות ראשונות, וישא עיניו וירא, ותצחק שרה בקרבה,וגם אמנה אחתי…, מקור איסלמי, וישכם אברהם) 

 

וחזרה לפרשתנו שמכילה עלילות אברהמיות נוספות כגון —

 

— אברהם מארח 3 אנשים שמבשרים לו (שוב???) על הולדת בן לשרה

— ה’ עורך  “התיעצות”  עם אברהם בנסיון להציל את תושבי לוט

 

ופה נכנסים שניים/שלושה סיפורים שמשלימים זה את זה = 

 

— שני מלאכם באים לסדום, מזהירים ומחלצים את לוט ומשפחתו 

— שתי בנות לוט משכרות את אביהן ויולדות לו (כל אחת) בן

 

ואז חוזר הסיפור  לגיבורנו = אברהם

 

— אברהם מהגר לגרר, ומספר שאשתו היא בעצם אחותו, ואבימלך לוקח אותה , ה’ מתערב ואברהם מקבל צאן ובקר, ושרה מקבלת אלף כסף

— בן בשם יצחק נולד לשרה

— אברהם, לבקשת שרה אשתו, מגרש את הגר עם בנו ישמעאל  (שדרך אגב??? זוכים מה’ להבטחות על עתיד טוב)

 

— אברהם שומע קול נוסף שמצווה עליו להקריב את בנו יצחק לעולה לה’

— אברם מנסה לבצע את הציווי, שברגע האחרון מחליף “כיוון”  ובמקום לשחוט את בנו הוא שוחט איל

 

בקיצור פרשה יפה, מליאת עלילות

 

וההסברים המסורתיים על הפרשה (ואחרות) די ידועים (החל מהתלמוד – לפני 1,600 שנה, רש”י, לפני כ 900 שנה, ואחרים עד לימינו. אז לשיווי משקל, (במיוחד לחילוניים/ות) ניתן לעיין במאמרים מתוצרת אתר “חופש” ב –

 

 

,https://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/01/02_vayar/vayar.html

 

http://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/08/02_vayera/1.html 

 

 http://hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/20/vayera-kalish.html

 

(לא אצטט. מומלץ בעיקר לחילוניים/ות)

 

 וְרַֽחֲצ֖וּ רַגְלֵיכֶ֑ם וְהִשָּֽׁעֲנ֖וּ …

 

 

מעניין השינוי מלשון רבים “לקראתם” ללשון יחיד “תעבור”,וחזרה ל- “ורחצו”.

 

יש לנו פה 3 “מצבים” – 

1. מי נראה אל אברהם

2. את מי ראה אברהם או היו הניצבים ואל מי אברהם דיבר

3. אל מי דיבר אברהם בלשון יחיד

 

ה’ נראה לאברהם, אברהם ראה  3 אנשים ורץ אליהם, בדרך (תוך כדי ריצה?)  אברהם דיבר אל מישהו (בלשון יחיד) ולאחר מכן חזר ודיבר אל ה – 3.

 

מתוך

 

http://www.daat.ac.il/daat/olam_hatanah/mefaresh.asp?book=1&perek=18&mefaresh=rashi 

 

…. 

תדע לך שכן כל הפרשה הוא מזכירן בלשון רבים:
(פסוק ח) ויאכלו.
(פסוק ט) ויאמרו אליו.
ובבשורה נאמר (שם י) ויאמר שוב אשוב אליך.
ובהפיכת סדום הוא אומר (יט כב) כי לא אוכל לעשות דבר, (שם כא), לבלתי הפכי.

 

ורפאל שריפא את אברהם הלך משם להציל את לוט, הוא שנאמר (שם יז): ויהי כהוציאם אותם החוצה ויאמר המלט על נפשך, למדת שהאחד היה מציל:

נצבים עליו –

לפניו, כמו (במדבר ב כ) ועליו מטה מנשה.
אבל לשון נקיה הוא כלפי המלאכים:

 

וירא –
מהו וירא וירא שני פעמים?
הראשון כמשמעו.
והשני לשון הבנה.
נסתכל שהיו ניצבים במקום אחד והבין שלא היו רוצים להטריחו ואף על פי שיודעים היו שיצא לקראתם, עמדו במקומם לכבודו ולהראותו שלא רצו להטריחו, וקדם הוא ורץ לקראתם.
בבבא מציעא (פו ב) כתיב ניצבים עליו, וכתיב וירץ לקראתם.
כד חזיוה דהוה שרי ואסר פירשו הימנו, מיד וירץ לקראתם:

(ג) ויאמר אדני אם נא וגו’ –
לגדול שבהם אמר, וקראם כולם אדונים ולגדול אמר אל נא תעבור, וכיון שלא יעבור הוא, יעמדו חבריו עמו, ובלשון זה הוא חול.

דבר אחר:
קודש הוא, והיה אומר להקב”ה להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים.
ואף על פי שכתוב אחר (פסוק ב) וירץ לקראתם, האמירה קודם לכן הייתה,
ודרך המקראות לדבר כן, (ע”כ)

 

ומתוך

 

http://www.yesmalot.co.il/bogrim/magbogrim/vayera1.asp 

 

 ….

 

ה’ נראה אל אברהם. מה כוללת היראות זו? מה אומר לו ה’?2

אברהם מבחין באנשים ניצבים עליו, כלומר לידו. מדוע הוא צריך לרוץ לקראתם?3
“ויאמר: אדני” – למי זה נאמר? חז”ל נחלקו בדבר:
“כל שמות האמורים בתורה באברהם קדש, חוץ מזה שהוא חול, שנאמר: ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך; חנינא בן אחי רבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה משום רבי אלעזר המודעי אמרו: אף זה קדש”4.

 

ומכל מקום קשה: אם שם זה קודש – הרי כבר עזב את ה’ ורץ אל האנשים? ואם אל האנשים – מדוע בלשון יחיד, והרי הם שלושה, כפי שאכן ממשיכים הפסוקים הבאים, בלשון רבים?5

גם ההמשך לא מובן: את השאלה “איה שרה אשתך” שואלים כולם, אולם את הבשורה מבשר יחיד. גם התערבותו של ה’ בסוף מפתיעה – הרי לכאורה “עזב” אברהם כבר את ה’ – ומדוע ה’ “מתערב” כאן שוב?
ועוד: מדוע לא מתפלא אברהם כיצד יודעים האנשים את שמה של אשתו?
כתב הרמב”ם6:
“כבר בארנו (בפרק הקודם) כי כל מקום שנזכר בו ראיית מלאך או דבורו, שזה אמנם הוא במראה הנבואה או בחלום…ולזה העיקר הגדול נטה אחד מן החכמים וגדול מגדוליהם והוא רבי חייא הגדול, בלשון התורה, וירא אליו ד’ באלוני ממרא וגו’, כי כאשר הקדים כלל והוא שהשם נראה אליו, התחיל לבאר איך היתה צורת ההראות ההוא, ואמר שתחלה ראה שלשה אנשים ורץ ואמר מאמר אליהם, ואמר זה אשר פירש זה הפירוש שמאמר אברהם ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך, שהוא ג”כ ספור מה שאמר במראה הנבואה לאחד מהם, ואמר לגדול שבהם אמר, והבן הענין הזה עוד בסוד מן הסודות…”

כלומר, כל סיפור זה הוא מראה שראה אברהם בחלום ולא ארע במציאות. הסיפור הוא הפירוט של הפסוק הפותח, “וירא אליו ה'”7.
ורשב”ם (א) כתב: “וירא אליו ה’. היאך? שבאו אליו שלושה אנשים שהיו מלאכים. שבהרבה מקומות כשנראה המלאך קורהו בלשון שכינה…”.
הכל קרה במציאות – היראות ה’ קרתה דרך המלאכים.
נראה לבאר כל זה על פי ביאור דברי חז”ל: “אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה, דכתיב ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר וגו'”8.
לפי פשט הדברים, אברהם עוזב את השכינה ורץ לקבל אורחים. אולם ניתן להבין שהמ”ם של “מהקבלת” הינה “מ”ם המתוך”: גדולה הכנסת אורחים מתוך הקבלת פני השכינה. אדם שמקבל את האורחים מתוך מציאות אלוקית, ומתוך הבנה שזהו יישומה של ההתגלות האלוקית אליו – הוא הגדול, המופיע את שם אלוקיו על טרחתו בשביל אורחיו. ה’ נראה אליך? אז הופע את שמו, קבל אורחים! על כן נוקטת התורה בלשון דומה – “אל נא תעבור…אחר תעבורו…כי על כן עברתם” – זה היינו הך, קבלת האורחים של אברהם היא הקבלת פני השכינה.(ע”כ)

 

 וַתִּצְחַ֥ק שָׂרָ֖ה בְּקִרְבָּ֣הּ  

 

כבר הזכרנו שגם אברם צחק בזמן שה’ אמר לו ששרי אשתו תלד. א מה ההבדל בין הצחוק של אברם לצחוק של שרה – האם זה בגדר “הדרת נשים”?

 

מתוך הקישור לעיל ב

 

http://www.yesmalot.co.il/bogrim/magbogrim/vayera1.asp 

 

 

את סיבת התוכחה של ה’ לשרה על צחוקה יש להבין, שהרי גם אברהם צחק לשמע בשורה זו, ואותו לא הוכיח ה’:9

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו10.

 

כותב שם רש”י11: “ויפל אברהם על פניו ויצחק – זה תירגם אנקלוס וחדי, לשון שמחה, ושל שרה לשון מחוך. למדת שאברהם האמין ושמח, ושרה לא האמינה ולגלגה. וזהו שהקפיד הקב”ה על שרה ולא הקפיד על אברהם”.

 

ועדיין יש להבין מנין לאונקלוס הבדל זה.

 

תוכן צחוקו של אברהם הוא: “הלבן מאה שנה יולד, ואם שרה הבת תשעים שנה תלד”. אברהם צוחק על מציאות שלא היתה מאד נדירה בימיו. הוא עצמו נולד לאב כבן שבעים12. אין בדבריו חוסר אמונה ובקורת – יש קריאה שמחה – הנזכה לזו הבשורה?

שרה, לעומתו צוחקת על כך: “אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן!” כיצד נלד בזקנותנו? מפרש ה’ דבריה כך: “האף אמנם אלד, ואני זקנתי” – חוסר אמונה ביכולתו של ה’ – “היפלא מה’ דבר”.

שני הבדלים בין הצחוקים, בתוכן ובצורה.

בתוכן: אברהם צוחק על גילם, שרה על מצבם הגופני. הצחוק על הגיל אינו מבטא אי אמונה – זה דבר קיים, אמנם נדיר. הצחוק על המצב הגופני מבטא אי יכולת להוליד בשל מצב זה, ועל כן מבטא חוסר אמונה.

בצורה: אברהם צוחק, צחוק חיצוני. שרה, לעומתו, צוחקת בקרבה. צחוק חיצוני הוא צחוק של שמחה. שמחה פורצת גבולות, והיא מתבטאת כלפי חוץ. צחוק פנימי אינו שמחה. הוא נשאר בפנים – בקרביים, במחשבה של האדם. צחוק שכזה נובע ממחשבה ביקורתית, ועל כן הוכחה שרה.

 

***

 

מה הביא את שרה לצחוק זה?

הפרשיה מסמנת את מיקומו של כל אחד מהנוכחים:

אברהם: “…והוא ישב פתח האהל..וירץ לקראתם מפתח האהל”.

האנשים: “…והשענו תחת העץ…והוא עמד עליהם תחת העץ”.

שרה: “…האהלה אל שרה…ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל”.

מקום האורחים – מקום נוח אך חיצוני, תחת העץ, מחוץ לאוהל.

מקומה של שרה – בתוך האוהל, אחראית על תוכנו של הבית.

מקומו של אברהם – פתח האוהל. הוא מבטא את תוכנו של האוהל כלפי חוץ.

שרה, כשהיא מצותתת לאורחים, סוטה מעט ממקומה: “ושרה שמעת פתח האהל”.

שינתה מקומה, על כן חטאה בצחוקה.

מה משמעות שינוי מקום זה?

להבנת העניין יש להבין דבר נוסף:

לשם מה נועדה בשורה זו, והרי אברהם כבר התבשר בבשורת הבן שיולד משרה, ואף התבשר מתי זה יקרה: וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת? אין לומר שבאו להשמיע הבשורה לשרה, שהרי אינם מבשרים לה כי אם לאברהם!

נראה כי ההבדל בין הבשורה הקודמת לבשורה זו הוא למי מיוחס יצחק. בבשורה הראשונה הוא מיוחס לאברהם:

“וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן… אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן…וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת”14.

 

בשניה – לשרה:

“וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ…לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן”.

 

אין זו בשורה לשרה. זו בשורה לאברהם. הבשורה הקודמת אמרה שיהיה לך בן משרה. לבשורה זו אותו תוכן, אלא שהדגש שונה: יהיה בן לשרה.

מדוע זקוק אברהם לקבל בשורה זו גם בצורה הזו?

(ע:כ)

 

ומתוך

 

https://www.biu.ac.il/JH/Parasha/vayerah/avye.html  

 

…

 

ההתגלות החמישית של ה’ לאברהם מתוארת בתחילת פרשתנו. המלאכים חוזרים על ההבטחה שלשרה יהיה בן. אבל הפעם אברהם מאמין ואינו צוחק. בעקבות מה חל בו השינוי?

 

נראה לי שהתשובה היא שלראשונה זה 24 שנים הקב”ה נוקב תאריך יעד: ” שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה-בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ “(יח:י). עכשיו סוף סוף יש מועד לנס שעתיד להתרחש. כאשר הקב”ה מלווה את הבטחתו בתאריך, שבעוד חדשים ספורים אברהם עשוי לראות ששרה הרה, מתעוררת אמונתו של אברהם מחדש.

 

אבל שרה, שאולי לראשונה שמעה על ההבטחה, אינה מאמינה בהגשמתה. לאחר שהקב”ה נקב בתאריך מדויק, היה עליה לחכות מעט כדי לראות אם ההבטחה מתקיימת. חוסר אמונתה של שרה בנסיבות אלה הוא שגרם לנזיפת הקב”ה על תגובתה..(ע”כ)

 

ומתוך

 

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3970935,00.html  

 

….

 

מניין הטעות הנפוצה? המפרשים חלוקים ביחס להתנהגות שרה בעניין הצחוק והכחשתו. יש שטרחו להדגיש מאפיינים שליליים וראו בשרה סמל להתנהגות נשית שלילית בכלל. אחרים רוממוה למעמד האישה היחידה שהקב”ה דיבר איתה, ואף עשה כרכורין (שמיניות באוויר בלשוננו) לשם כך.

המחנכים שלנו, כך נדמה, החדירו לנו לראש שיצחק נקרא ע”ש הצחוק המזלזל והלא מאמין של שרה, ובכך אימצו קו פרשני שאינו מחמיא לשרה, והשרישו בנו הטעות למקור השם.

הביקורת – והפסילה לעדות

היחס הלא מחמיא לשרה נובע מכך שלכאורה, שרה צחקה ולא האמינה כשנאמר לה שתלד ולאחר מכן אף הכחישה שצחקה. יש לזכור: אברהם צחק, ושרה צחקה אבל אונקלוס בתרגומו תירגם שונה את הביטוי “צחוק” ורש”י המשיך ופיתח העניין: ויפל אברהם על פניו ויצחק – זה תירגם אנקלוס וחדי, לשון שמחה, ושל שרה לשון מחוך. למדת שאברהם האמין ושמח, ושרה לא האמינה ולגלגה. וזהו שהקפיד הקב”ה על שרה ולא הקפיד על אברהם. אם כן, תיאור זהה של התנהגות ושימוש בביטוי זהה ובכל זאת פרשנות שונה לגמרי כאשר מדובר על אברהם לעומת שרה.

היחס השלילי לשרה מצא ביטוי גם בבבלי: אברהם אמר לשרה להביא סלת והיא הביאה קמח (זול יותר) אומרת הגמרא: “מכאן שהאשה צרה עיניה באורחים יותר מן האיש”. גם מדרש רבה לא חוסך ביקורת משרה ורואה בה כמקור לרוב התכונות השליליות בנשים: נשים אוהבת לצוטט לשיחות כמו ששרה שמעה מאחרי האוהל; נשים עצלניות שהרי אברהם אמר לשרה “מהרי”; נשים הן איסטטניות, (אוהבות ריב) שהרי שרה בחרה לריב עם הגר.

ולמה נשים פסולות לעדות? שרה אימנו אשמה כמובא בילקוט שמעוני: “ותכחש שרה – מכאן שהנשים פסולות לעדות” .

ולבסוף, כאשר שרה צחקה נאמר לה “לֹא כִּי צָחָקְתְּ”. מתעוררת השאלה מי אמר את זה לשרה? אברהם אבינו? המלאכים? או הקב”ה בעצמו. לחלק מהמפרשים ברור שהאפשרות שהקב”ה דיבר עם שרה כלל לא תיתכן. (יונתן, רשב”ם, רמב”ן).

תאוות הקב”ה לדבר עם הצדקת

לעומתם, הילקוט שמעוני קובע: “ויאמר לא כי צחקת מעולם לא נזקק הקב”ה לדבר ולהסיח עם אשה אלא עם אותה הצדקת ואף היא על ידי עילה, רבי אבא בר כהנא אמר בשם רבי אורי כמה כרכורין כרכר כדי להסיח עמה ויאמר לא כי צחקת.”. הנה כי כן הקב”ה לא רק מדבר ישירות עם שרה אלא אף מכרכר כרכורין לשם כך. והירושלמי מוסיף: “הקב”ה מתאוה לשמוע שיחתן של צדקניות ויאמ’ לא כי צחקת…” הנה כי כן, הקב”ה לא רק מדבר עם שרה אלא מתאווה לכך.

בספר “בחירת אברהם” חידושים על מדרש רבה מסביר המחבר כי הכירכורין הם התרגילים שעשה הקב”ה כדי לדבר עם שרה, וכיוון שידע שלא תדבר איתו ישירות (מפני כבודו) התחיל בשיחה עם אברהם ורק אח”כ כשהיא הכחישה את הצחוק הקב”ה מצא הזדמנות לדבר איתה ישירות.

ב”מעשה יחיאל” כותב המחבר: “כמה כרכורים כרכר בשביל להשיח עמה…מלשון מפזז ומכרכר דהיה לפניו יתברך שמחה שמצא מקום לדבר עמה”. ומוסיף המחבר ששרה היא האישה היחידה שהקב”ה שח עימה בענייני חולין ולא בעייני נבואה על הכלל.

הנה כי כן, ניתן לראות בכי יש פער ניכר בין מי שרואה במעשי שרה כסמל שלילי לנשים בכלל לעומת מי שרואה בה, כאישה היחידה שהקב”ה מתאווה לדבר איתה ומפזז ומכרכר לצורך כך.

אז למה היא צחקה?

ובכל זאת, מה ההסבר לצחוק ולהכחשה של שרה. יש הסבורים שאכן הצחוק לא היה במקום, אבל אין הוא שונה מהצחוק של אברהם שאף נענש על כך בהמשך (ילקוט שמעוני), יש שמסבירים ששרה חשבה שאברהם אומר הדברים מדעתו לנחמה ולכן צחקה והכחישה מפני כבודה לאברהם (הרמב”ן). יש מפרשים בני דורנו שחולקים על הפירוש שהצחוק היה מחוסר אמונה ולגלוג. בספר משא מדבר ים נאמר: “כי הצחיקה היה מרוב התפעלות על נפלאות ה’ ית”ש להוליד אשה זקנה לתשעים שנה …שלא היה צחק של גנאי. “כי יראה” – שהצחוק היה מצד היראה ורוב האמונה”.

גם ההכחשה מתפרשת שלא לגנותה של שרה. הרב שריקי מציע ש”שרה מכחישה את זה שהיא צחקה, כי באמת היא חושבת שהיא לא צחקה, “כִּי יָרֵאָה” – כי היתה מליאה באופן מודע יראת שמים. “וַיֹּאמֶר:” ואז הקב”ה גילה לה “לֹא! כִּי צָחָקְתְּ” את צריכה לדעת שבתוך הנשמה שלך התחולל צחוק גדול – צחוק המבשר את לידתו של צדיק חדש בעולם”. בדרך דומה פירש הרב חנן פורת: “ותצחק שרה בקרבה – אפשר שצחוק זה נסתר היה לא רק מעיני אחרים, אלא גם מעיני שרה עצמה, היה זה צחוק שחילחל בתת מודע של שרה וביטא את חוסר אמונתה ביכולתה להרות וללדת אחר בלותה… ריבונו של עולם נדרש איפוא לכרכר סביב שרה ולהשכיבה על ספת הפסיכיאטר במגמה להכריח אותה להתמודד באומץ עם המחסום הרגשי השרוי בתת המודע שלה, כי רק מתוך התוועדות לחסם נפשי זה תוכל להתגבר עליו.”

לסיכום: בעוד חלק מהמפרשים רואים בצחוק ובהכחשה של שרה כמטילים צל על אישיותה, אחרים מגיעים למסקנה הפוכה לגמרי. שרה היחידה שזכתה שהקב”ה “יכרכר” ויתאווה לדבר איתה ישירות, והצחוק וההכחשה – מתוך אמונה שלמה (ע”כ)

יש לנו שני קטעים על מה שקורה בין אבימלך ואברהם.האחד לפני שנולד יצחק ואבימלך לוקח את שרה (ומחזיר אותה ונותן לאברהם “צן ובקר” והשני כאשר אבימלך נותן מחמאה לאברהם ומבקש מאברהם יחס מיוחד שיתמשך להרבה דורות, אברהם נותןלו “צאן ובקר”.

 

האם זה אותו אבימלך? האם אברהם ואבימלך נעו חברים?

 

(לעיון נוסף)

 

האם באר שבע בארץ פלישתים?

 

יש ברבה מה לחקור  בפרשה. קצר המצע… ואני כבר הארכתי 

 

אז אסיים להפעם

 

שבת שלום

 

שבוע טוב

 

להתראות