From: >
Date: Sun, May 12, 2019 at 3:24 PM
Subject: אמור אל……דבר אל… ואמרת אליהם….ולקחתם לכם
הערה – עקב שינויים גיאוגרפיים, הגליון השבועי יוצא קצת באיחור
עיונים קודמים
פרשת אמור – תשע”ד
http://toratami.com/?p=137
(על: בן האישה הישראלית, באש תישרף, חיגר)
תשע”ה
http://toratami.com/?p=385
(על: ויאמר/וידבר, והוא בתולה, אמור אל הכהנים, לא יטמא, לאמו ולאביו, וינזרו מקודשי בני ישראל,,, ואיש אשר תצא ממנו שכבת זרע, כל אשר בו מום, חגי ישראל, עין תחת עין, דרור פויר)
תשע”ו
http://toratami.com/?p=571
פרשת אמור – תשע”ז
http://toratami.com/?p=765
(על: סיכום תורת כהנים, א.מ.ר, ק.ד.ש, וינזרו מקדשי בני ישראל, איסורי הכהנים – לחם א-להיהם???, אותו ואת בנו לא תשחטו – בתו?- כמה לוקה, ביום ההוא ייאכל, אלה מועדי ה’, ולקחת סולת ואפית)
פרשת אמור – תשע”ח
http://toratami.com/?p=984
(על: ט.מ.א וטומאה, אמור ואמרת, איש …מום, לא תשחטו ביום אחד, אלה מועדי ה’, ממחרת השבת)
פסוקים מההפטרה
—
חידון השבוע
1. שעשוע לשוני -הרבה מ”ליצני” פרשני התורה,דורשים את צירוף שמות שלוש הפרשות הסמוכות זו לזו -” אחרי מות קדושים אמור” ומפתחים את דמיוננו – יפה.
ש. האם יש צירופים אחרים של שלושה (או יותר) שמות של פרשת השבוע שיוצרים איזה משפט הגיוני? (פחות או יותר, למשל “חיי שרה תולדות ויצא”) (אפשר גם צירופים לא רצופים). רשימת שמות הפרשות להלן
בראשית, נח, לך לך, וירא. חיי שרה. תולדות. ויצא. וישלח. וישב. מקץ, ויגש. ויחי
שמות, וארא , בא, בשלח, יתרו, משפטים, תרומה, תצוה, כי תשא, ויקהל, פקודי
ויקרא, צו, שמיני, תזריע, מצורע, אחרי מות, קדושים, אמור, בהר, בחוקתי
במדבר, נשא, בהעלותך, שלח, קרח, חקת, בלק, פנחס, מטות,מסעי
דברים, ואתחנן, עקב, ראה, שופטים, כי תצא, כי תבוא, נצבים. וילך, האזינו, וזאת הברכה
הקדמה כללית
— וַיֹּ֤אמֶר יְהוָֹה֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה אֱמֹ֥ר אֶל-הַכֹּֽהֲנִ֖ים בְּנֵ֣י אַֽהֲרֹ֑ן וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לְנֶ֥פֶשׁ לֹֽא-יִטַּמָּ֖א בְּעַמָּֽיו:….
— וּבַת֙ אִ֣ישׁ כֹּהֵ֔ן כִּ֥י תֵחֵ֖ל לִזְנ֑וֹת אֶת-אָבִ֨יהָ֙ הִ֣יא מְחַלֶּ֔לֶת בָּאֵ֖שׁ תִּשָּׂרֵֽף:
-ְ-ַ והכֹּהֵן֩ הַגָּד֨וֹל מֵֽאֶחָ֜יו וְעַ֛ל כָּל-נַפְשֹׁ֥ת מֵ֖ת לֹ֣א יָבֹ֑א
— וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: {יז} דַּבֵּ֥ר אֶֽל-אַֽהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֑ר אִ֣ישׁ מִֽזַּרְעֲךָ֞ לְדֹֽרֹתָ֗ם אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה בוֹ֙ מ֔וּם לֹ֣א יִקְרַ֔ב לְהַקְרִ֖יב
— כָּל-אִ֞ישׁ אֲשֶׁר-בּ֣וֹ מ֗וּם מִזֶּ֨רַע֙ אַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן לֹ֣א יִגַּ֔שׁ לְהַקְרִ֖יב
— וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶֽל-אַֽהֲרֹ֖ן וְאֶל-בָּנָ֑יו וְאֶֽל-כָּל-בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל:
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: {ב} דַּבֵּ֨ר אֶֽל-אַֽהֲרֹ֜ן וְאֶל-בָּנָ֗יו וְיִנָּֽזְרוּ֙ מִקָּדְשֵׁ֣י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֔ל
— אִ֣ישׁ אִ֞ישׁ מִזֶּ֣רַע אַֽהֲרֹ֗ן וְה֤וּא צָר֨וּעַ֙ א֣וֹ זָ֔ב בַּקֳּדָשִׁים֙ לֹ֣א יֹאכַ֔ל עַ֖ד אֲשֶׁ֣ר יִטְהָ֑ר וְהַנֹּגֵ֨עַ֙ בְּכָל-טְמֵא-נֶ֔פֶשׁ א֣וֹ אִ֔ישׁ אֲשֶׁר-תֵּצֵ֥א מִמֶּ֖נּוּ שִׁכְבַת-זָֽרַע:
— וּבַ֨ת-כֹּהֵ֔ן כִּ֥י תִֽהְיֶ֖ה לְאִ֣ישׁ זָ֑ר הִ֕וא בִּתְרוּמַ֥ת הַקֳּדָשִׁ֖ים לֹ֥א תֹאכֵֽל:
— וּבַת-כֹּהֵן֩ כִּ֨י תִֽהְיֶ֜ה אַלְמָנָ֣ה וּגְרוּשָׁ֗ה וְזֶ֘רַע֘ אֵ֣ין לָהּ֒ וְשָׁבָ֞ה אֶל-בֵּ֤ית אָבִ֨יהָ֙ כִּנְעוּרֶ֔יהָ
— וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: {יח} דַּבֵּ֨ר אֶֽל-אַֽהֲרֹ֜ן וְאֶל-בָּנָ֗יו וְאֶל֙ כָּל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אִישׁ֩ מִבֵּ֨ית יִשְׂרָאֵ֜ל וּמִן-הַגֵּ֣ר בְּיִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יַקְרִ֤יב קָרְבָּנוֹ֙….
איזה יופי מרשים של פתיחת פרשה. כל פסוק פצצה. והכל לכהנים בלבד – אהרן, בניו וזרעו. אני קורא את הפסוקים ובתחילה אני מתרשם מהעוצמה, ואז אני חוזר וקורא שנית ואני נדהם, ממש נדהם, מתעצבן ומתרגז, עד כמה הפסוקים הקצרים אך המלאים במילים בעלות תוכן קשה ומקשה על החיים – ואקרא לו תוכן מטריד שיוצר וממשיך ליצר הפרדה מעמדית הן מבחינת = טוהר הגזע שעובר מהורה זכר לבן זכר,ןוהן סינון בבחירת המותרת לכהן
ומעניין השימוש באיסור כל הנשים פרט לבתולה לכהן גדול שקובע בירור מדוייק של מה הןו קידושין בביאה. (16+ בלבד – נא לעיין במסכת קידושין דף י. או יבמות דף נה)
ולנושא המרכזי. כל (ואקרא לזה) הטירוף הזה במה שמותר ומה שאסור לכהן. כבר עיינתי בזה בגליונות קודמים. אבל החזרות המרובות שפורטו לעיל, “בני אהרן”, “זרע אהרן”, ולמה משה הוא שמקבל הוראות כאלה בזמן שהרבה הוראות ניתנו ישרות לאהרן? תמיהתני.(וזה נושא מיוחד “מתיה’ דיבר אל משה, מתי אל אהרן ומתי אל שניהם”. ונדמה לי שכבר עיינתי בזה). כמו בפעמים קודמות, ניתן לשאול, מי, מתי ולמה כתב מי שכתב את ספר תורת כהנים + חומש ויקרא.. מובן שלפי האמונה המסורתית, ה’ אמר/דיבר/התיב למשה את כל התורה (פרט ל..) בהר סיני או במדבר סיני. וזה טוב ויפה.
אבל אם בני אדם הם שאספו/עדכנו/חיברו את כל ההוראות שבספר, למה ומתי? ובאיזה זכות נבחרו הכהנים, בני אהרן?
מאמר מסורתי מסכם על התפתחות מעמד הכהונה ניתן ב –
http://www.daat.ac.il/daat/
kitveyet/taleley/hakehuna-2.htm
(לא אצטט. מומלץ)
מאמר לא מסורתי שמנתח את התפתחות הכהונה מימי שלמה המלך ניתן ב –
https://www.hayadan.org.il/
the-preist-as-you-did-not-knew-it-part_a_0706082
(לא אצטט, מעניין)
וכנ”ל – ידע נוסף, מאותו מקור לעיל ב –
https://www.hayadan.org.il/
the-preist-as-you-did-not-knew-it-part_l_0105096
והנושא עוד יותר מבולבל כי… מתוך
https://www.hofesh.org.il/
freeclass/parashat_hashavua/08/04_tezave/1.html
….. המקור הכוהני בויקרא א-ז, בתארו את הטקס הפולחני אינו מזכיר כלל את הלוי, לעומת הכוהן, שלו מייחסים שם את כל התפקידים. לפי P לא זו בלבד, אלא שאסור ללוי גם להתקרב אל המקדש או לגעת בו. בבמדבר יח3 נכתב מפורשות: אך אל כלי הקודש ואל המזבח לא יקרבו ולא ימותו. גם הם גם אתם. משמע, אין מבחינה זו כל הבדל בין לוי לבין ישראל. את המזבח מקימים, אם כן, רק הכוהנים, ולשם כך יש להם בגדים המיוחדים לעבודת הפולחן, כפי שמתואר בשמות כח, היא הפרשה שלנו. הכוהנים אף נמשחים בשמן המשחה הקדוש, כשם שנמשח גם המזבח עצמו. הכוהנים הופכים, אם כן, לאחד האביזרים של המקדש.
לעומת מקור זה, מרשה מקור D (המקור הדברימי) לכל בן שבט לוי החי בפרובינציות לבוא ולכהן במקדש (דברים יח8-6): וכי יבוא הלוי מאחד שעריך מכל ישראל אשר הוא גר שם, ובא בכל אוות-נפשו אל המקום אשר יבחר יהוה, ושרת בשם יהוה אלהיו ככל אחיו הלוויים העומדים שם לפני יהוה, חלק בחלק יאכלו, לבד מממכריו על האבות.
מקורות JE, על פי החומר הסיפורי שבהם, המופיע בשופטים ונביאים ראשונים, מתירים עיסוק פולחני לכל אדם. למשל: מנוח בספר שופטים, וכן גדעון, מיכה, שמואל ושאול. בשילה, למשל, היה מקדש מרכזי, שבני עלי אשר כיהנו בו לא השתייכו כלל לשבט לוי. וכן בימי המלוכה, מינו המלכים כוהנים עושי דבר המלך, שלא השתייכו לשבט לוי דווקא (שמואל ב’ כ-כג, מלכים א’ ד5, וכן בשמואל ב’ ח18: ובניהו בן יהוידע והכרתי והפלתי ובני דוד כהנים היו. (ע”כ)
ומאתו מקור עוד מאמר אפיקורסי מחקרי מעניין, מובא ב –
https://www.hofesh.org.il/
articles/tanach/contradiction/contradiction.html א אצטט. מומלץ למעוניינים/ות במחקר עם סימני שאילה)
בקיצור התבלבלתי, יש לנו היום, במאה ה 21, מאז ועדיין שלוש מעמדות (עיקריים) ביהדות שהפכו לנצחיים, כהונה, הלווייה ופשוטי העם = הישראלים.
בזמן בתי המקדש היו לכהנים הרבה עבודה, כנראה הרבה כבוד וככנראה גם הכנס (כספית או שוות כסף) גבוהה. והיום? כולנו או רובנו יודעים מה יכול/מותר/אסור לכהן לעשות. שיהיה. (אנחנו היהודים עם…. “אתה בחרתנו…. ותתן לנו….)
הארכתי אז, אעבור לפרשת השבוע
פסוקי השבוע
אִ֣ישׁ אִ֞ישׁ…..א֣וֹ אִ֔ישׁ …. אוֹ-אִישׁ֙
לִֽרְצֹֽנְכֶ֑ם
וּלְקַחְתֶּ֨ם לָכֶ֜ם…וּשְׂמַחְתֶּ֗ם לִפְנֵ֛י
ערב שבת שלום
פתיחה
לרענון, מה יש בפרשתנו, מתוך –
https://he.wikipedia.org/wiki/
%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%90%D7%9E%D7%95%D7%A8
איסורים על הכהנים
הלכות העוסקות בקדושת הכהנים, בין השאר הנשים שאסור להם לשאת והאיסור להיטמא למתים.
איסורים מיוחדים החלים על הכהן הגדול.
המומים הפוסלים כהן מלשרת במקדש.
הגבלות על קורבנות ומקריבים
האיסור החל על טמאים להקריב קורבנות ולאכול קודשים, והאיסור על זרים שאינם כוהנים לאכול מבשר הקורבנות.
רשימה של מומים הפוסלים את הקורבן, וכן תנאים נוספים לכשרות בהמה לקורבן, בהם מצוות ‘אותו ואת בנו’.
חגים ומנורת התמיד
פרשת המועדות: פירוט של כל חגי ישראל והמצוות המיוחדות לכל חג וחג.
ציווי על הדלקת נר התמיד במנורה ועל לחם הפנים.
אלימות במחנה
פרשת המקלל – סיפור על ריב בין שני אנשים, בן האישה הישראלית, שלמית בת דברי ממטה דן וריבו עם איש ישראלי במחנה ישראל, ועונשו של בן האישה הישראלית, שקילל את השם.
דיני מכה אדם ומכה בהמה.
ומתוך הנ”ל איור
מצוות בפרשה ע”פ ספר החינוך
עשה (24) לא תעשה (39)
ניתן לעיין ברשימת המצוות ב –
http://www.daat.ac.il/
encyclopedia/value.asp?id1=1601
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
כאמור לעיל,יש לנו עניין עם פרשה מסובכת ומתוסבכת. התוכן לעיתים די פשוט וברור. הצורך או המשמעות של כל האיסורים/היתרים/הוראות והעונש החמור תראה) בסופה הופכים את הפרשה לכבדה.
1. איסורים לכהן =
קְדשִׁ֤ים יִֽהְיוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְלֹ֣א יְחַלְּל֔וּ שֵׁ֖ם אֱלֹֽהֵיהֶ֑ם כִּי֩ אֶת-אִשֵּׁ֨י יְהֹוָ֜ה לֶ֧חֶם אֱלֹֽהֵיהֶ֛ם הֵ֥ם מַקְרִיבִ֖ם וְהָ֥יוּ קֹֽדֶשׁ: {ז} אִשָּׁ֨ה זֹנָ֤ה וַֽחֲלָלָה֙ לֹ֣א יִקָּ֔חוּ וְאִשָּׁ֛ה גְּרוּשָׁ֥ה מֵֽאִישָׁ֖הּ לֹ֣א יִקָּ֑חוּ כִּֽי-קָדֹ֥שׁ ה֖וּא לֵֽאלֹהָֽיו: {ח} וְקִ֨דַּשְׁתּ֔וֹ כִּֽי-אֶת-לֶ֥חֶם אֱלֹהֶ֖יךָ ה֣וּא מַקְרִ֑יב קָדשׁ֙ יִֽהְיֶה-לָּ֔ךְ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֥י יְהוָֹ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם:
7 פעמים,ב 3 פסוקים מופיע השימוש בשורש ק.ד.ש.
ומה עם אהרן, הכהן הגדול?
(“אמור אל הכהנים בני אהרן…” ואיפה אהרן עצמו? האם הוא בתור כהן גדול בפוטנציאל, התחתן עם בתולה? והרי כבר גילינו שאהרן נולד כספק ממזר, כי אביו התחתן עם דודתו, ואלה בחזקת איסורי ביאה.?????)
אפתח בציטוט “אפיקורסי” מתוך
https://www.hofesh.org.il/
freeclass/parashat_hashavua/07/09_emor/1.html
….. בהיותם קדושים, נאסר על הכוהנים להיטמא למת – כוהן הדיוט יכול להיטמא לבני משפחתו, אך לא לבתו הנשואה (כא 3-2), ואילו הכוהן הגדול לא ייטמא אפילו לאביו ולאימו (שם, 11). פירוש הדבר הוא, כי נאסר עליו לקרוב למת ולהתאבל עליו, וברור שאסור לו ללוות אותו לבית עולמו. התורה דורשת ממשרתי האל לכלוא בלבם את הרגשות הכי בסיסיים של רוח האדם.
אסור לכוהן לשאת אישה זונה וחללה או גרושה (שם, 7), ולגבי הכוהן הגדול נדרש מפורשות שעליו לשאת רק אישה בבתוליה, כי אני יהוה מקדשו (שם, 15), כי בעיני מחברי התעודות האלו, אישה שידעה משכב זכר, איננה יכולה להיחשב טהורה דיה כדי להינשא לו. יש להניח שהכללים הנוקשים האלה נועדו להעניק פריבילגיה לכוהנים, אך כללים אלה שרירים וקיימים עד היום, במדינתנו ‘המתקדמת’, כאשר אין מקדש ואין קורבנות, ושום איש בעל שכל ישר, גם איננו מייחל כי אלה יזכו אי פעם להתחדשות – ובכל זאת, כוהן איננו יכול לשאת את בחירת לבו הגרושה, ואם הוא עומד על זכותו למסד את אהבתו – עליו לצאת לחו”ל ולהינשא שם. המדינה אינה מאפשרת לאזרח לממש את זכותו האלמנטארית – לשאת אישה.
שוב, מטעמי קדושה, אסורים בעלי המום מלשרת במקדש (שם, 23-16) מתירים להם לאכול מן הקודשים, אך אל הפרוכת לא יבוא ואל המזבח לא ייגש, כי מום בו, ולא יחלל את מקדשי, כי אני יהוה מקדישכם (שם, 23). מסתבר שיש בעלי מום שבכלל אינם זכאים להימנות עם עם ישראל (דברים כג 2). מחבר אחת התעודות בספר שמואל מצהיר, שעיוורים ופיסחים הם שנואי נפש דויד (שמואל ב’ ה 8-6) כתובים אלה מקוממים כל מי שרגש הומאני מפעם בו. החברה שלנו היום עושה כל מאמץ להקל על בעלי מום, וחותרת באמצעים טכניים ובחקיקת חוקים סוציאליים ליצור אינטגרציה מלאה של בעלי מום בחברה, כי בעלי המום אינם בבחינת ‘אחרים’, שיש להסתייג מהם ולדחותם.
ועוד הערה בעניין הזה: בתעודה הנ”ל מספר שמואל ב’ כתוב: …ואת הפיסחים ואת העיוורים שנואי נפש דויד, על כן יאמרו, עיוור ופיסח לא יבוא אל הבית (שמואל ב’ ה8). מסתבר שלפי המסורת שהגיעה למחבר התעודה – דויד הוא הסמכות שקבעה כי עיוורים ופיסחים לא יקרבו לעבוד את האל, ולא משה רבינו! מה שברור הוא כי לא דויד ולא מחבר התעודה הזאת – לשניהם לא היה מושג שקיים חוק תורה השולל קרבת בעלי מום אל הקודש.
ליד חוק השולל מכוהן שנטמא (צרוע, זב, נוגע בטמא נפש, בשרץ, מי שפלט שכבת זרע) לאכול מן הקודש (ויקרא כב 9-1) מצוי חוק השולל אכילה מן הקודש למי שאיננו כוהן, ולמי שאיננו מבני ביתו של הכוהן. מי שאכל בשגגה מן הקודשים, צריך להוסיף חמישתו עליו (שם, 16-10). חוק זה, המבטיח את פרנסתם של הכוהנים, מצטרף לחוק נוסף בפרשתנו המעניק לכוהנים, ולהם בלבד, את הזכות לאכול מלחם הקודש (שם, כד 9-5). אם נפליג שוב אל ספר שמואל, נמצא בו תעודה הנוגעת לענייננו: דויד בורח משאול לנוב, עיר הכוהנים. הוא משקר לכוהן שהוא, כביכול, בשליחות סודית של המלך, ומבקש ממנו כי ייתן בידו כל לחם הנמצא ברשותו. על כך עונה הכוהן: … אין לחם חול אל תחת ידי, כי אם לחם קודש יש, אם נשמרו הנערים מאישה (שמואל א’ כא 5). כלומר, עבדי דויד יכולים לאכול מלחם הקודש בתנאי שנמנעו מאישה. מה שברור מהתעודה הזאת הוא כי הן לכוהן אחימלך והן לדויד לא היה מושג שלחם הקודש מיועד לכוהנים בלבד, כפי שלא היה לעלי ולשמואל מושג שלנער אפרתי אסור לישון ליד ארון הברית (שם, ג 3). ברור מעל לכל ספק שבני התקופה הזאת לא ידעו כלל שהפריבילגיה לשמש בקודש שמורה לשבט לוי בלבד (ראו גם שופטים יז 13-7).(ע”כ)
2. אלה מועדי… בכל מושבותיכם
שוב אנחנו קוראים על מצוות מועדי ה’. מצוות שחוזרות ונשנות בתורה, עם צוכן קימה אבל גל גם עם “קצת” שינויים תוספות והחסרים. כמובן שלכל זה יש הסברים, למשל מתוך
http://www.daat.ac.il/he-il/
tanach/parashat-shavua/%D7%A2%
D7%99%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D-
%D7%91%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%
AA-%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%95%
D7%A2-%D7%94%D7%A8%D7%91-%D7%
90%D7%9C%D7%97%D7%A0%D7%9F-%
D7%A1%D7%9E%D7%98-%D7%A1%D7%
93%D7%A8%D7%94-%D7%A9%D7%A0%D7%99%D7%94/vayikra/emor.htm
….
דיני המועדים נתפרטו בכמה פרשיות בתורה, וכל פרשייה מציינת מועד אחד או כמה מועדים כדי לחדש דין או כדי להבליט צד מסויים באותם מועדים[1]. מהי מטרתה של פרשת המועדות שבפרשתנו? מטרתה מפורשת בפתיחתה:
מוֹעֲדֵי ה’ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי.[2]
מטרה זו נתבארה בַּספרי לדברים (ראה קכז):
בשלושה מקומות מזכיר פרשת מועדות: בתורת כהנים (- ספר ויקרא) – מפני סדרן; בחומש הפקודים (במדבר כ”ח-כ”ט) – מפני קרבן (- המוספים); במשנה תורה (דברים ט”ז) – מפני העיבור[3].
מטרת פרשת המועדות בספרנו היא אפוא לתת לישראל לוח מועדים שלם, שבו יִמָּנוּ כל מועדי השנה ויצויינו בתאריכיהם כל הימים שהם “מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ”, האסורים בעשיית מלאכה. זוהי כוונת הספרי, האומר שפרשת המועדות בספרנו נכתבה “מפני סדרן” – כדי שהמועדים יהיו סדורים לישראל. פרשתנו אכן כוללת את כל המועדים החלים במהלך השנה, והיא מסדרת אותם על פי תאריכיהם: החֵל מן המועד הראשון בשנה, החָל בחודש הראשון, ועד למועד האחרון בשנה, במחציתו השנייה של החודש השביעי. פרשת המועדות הזו מציינת בדרך כלל גם את דיניהם העיקריים של המועדים השונים, אך היא מקצרת באותם דברים הנידונים בפרשיות המועדים האחרות: בדיני הפסח וחג המצות היא מקצרת מאוד, כיוון שהללו נידונו בהרחבה בספר שמות (פרק י”ב); את חיוב העלייה לרגל להיראות את פני ה’ היא אינה מזכירה, משום שדין זה נידון בספר שמות (פרקים כ”ג ול”ד) ובספר דברים (פרק ט”ז); לדיני המוספים של המועדים השונים רומזת פרשתנו במילים החוזרות כמעט בכל המועדים – “וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה'”, ורמזים אלו מתפרשים בהרחבה בדיני המוספים שבספר במדבר (פרקים כ”ח-כ”ט).
מאידך, פרשתנו מאריכה בדיני המועדים שלא נזכרו במקומות אחרים: בדיני יום הנף העומר (אף על פי שיום זה אינו מקרא קודש האסור בעשיית מלאכה), בדיני מנחת שתי הלחם והקרבנות הקרבים עמה בחג השבועות, בעונשי העובר על איסור האכילה ועל איסור המלאכה ביום הכיפורים, ובמצוות חג הסוכות – לקיחת ארבעת המינים וחובת הישיבה בסוכה.
ניתן אם כן, לסכם ולומר, שפרשיית המועדות שבפרשתנו היא הלוח הבסיסי של המועדים, המצוי בזיקה לפרשיות המועדות האחרות: משלים את מה שחסר בהן, ומקצר במה שכבר נכתב בהן. אין תימה אפוא, שפרשייה זו נקבעה להיקרא ביום הראשון של סוכות ובחול המועד פסח, מלבד קריאתה כחלק מפרשת אמור. (ע”כ. ויש עוד. מומלץ לעיון)
ומשהו דומה מתוך –
https://www.etzion.org.il/he/%
D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%
90%D7%9E%D7%95%D7%A8-%D7%91%
D7%9B%D7%9C-%D7%9E%D7%95%D7%
A9%D7%91%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%9B%D7%9D
….
פרשיית המועדות בפרק כ”ג ……
כמו במקרים אחרים, גם כאן אין פרשה זו עומדת לבדה. מערכות נוספות של ציווי על החגים נמצאות במקומות שונים בתורה. ייחודה של הפרשייה בספר במדבר ברור – הקרבנות, אך מטרת הפרשייה בויקרא כ”ג אינה מובנת מאליה.
בין הפרשות האחרות יש למנות שני סוגים:
א. אלה העוסקות במערכת הרגלים (ושבת) כולה.
ב. אלה העוסקות במועד אחד מבין המועדות או בשבת לבדה (שגם היא נזכרת בפרשתנו).
הפרשיות מהסוג הראשון הן: שמות כ”ג (י”ב-י”ט), שמות ל”ד (כ”א-כ”ה), ודברים ט”ז. בכולן נזכרים שלושת הרגלים יחד, כמערכת שלמה. בשתיים מהן, אלה שבשמות, נזכרת גם השבת. הפרשיות שבשמות כ”ג וְל”ד דומות אחת לשנייה מאוד, וזאת משום שהמאוחרת נאמרה בעקבות הסליחה והברית המחודשת בין הקב”ה לישראל, כמעין אישור ותיקוף מחדש של ההיבט הדתי-פולחני של הברית הראשונה. אמנם יש כמה הבדלים ביניהן, ובכך דנו בשיעור לפרשת כי תשא. היעדר אזכור השבת בספר דברים נובע מן החידוש העיקרי בפרשה שם, והוא הציווי לחגוג לפני ה’ “במקום אשר יבחר ה'”; ביטוי מרכזי בספר דברים בכלל, וחוזר בכל אחד מציווי המועדים שבפרק בפרט (ב’, י”א, ט”ו). חידוש זה רלוונטי לשלושת הרגלים, בהם מימד מרכזי הוא מצוות הראיה לפני ה’ והחגיגה בקרבנות וביבול לפניו. בשבת, כמובן, אין היבט כזה, ולכן היא אינה נזכרת שם. מימד מרכזי נוסף בפרשייה בדברים הוא ה’שמחה הסוציאלית’, קרי שיתוף החלשים בעם בשמחה של החוגגים, וגם רעיון זה חוזר כמה פעמים בפרק, למשל “וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ (י”ד).
כאמור, ישנן פרשיות העוסקות באחד מן המועדים או בשבת בלבד. בין הפרשיות העוסקות בשבת יש למנות כמובן את אלה שבעשרת הדברות (שמות י”ט, ח’-י”ב, דברים ה’, י”ב-ט”ו), וגם את אלה שבשמות ל”א (י”ב-י”ז) ושמות ל”ה (א’-ג’), הסמוכות לנושא המשכן[2]. התורה עוסקת באריכות רבה בחג הפסח ובחג המצות שבעקבותיו בשמות פרקים י”ב-י”ג. יום הכפורים נידון לאחר הפרשה בה מדובר על כניסת הכהן הגדול למשכן, בויקרא ט”ז (כ”ט-ל”ד). יום הזכרון (ראש השנה) אינו מוזכר אלא כאן, בויקרא כ”ג, ובמקבילה בבמדבר כ”ח. יום הבכורים (שבועות, קציר) וסוכות (אסיף) אינם נזכרים בשום מקום בתורה פני עצמם, אלא רק כחלק מהמערכות השלמות של המועדים….
… יש בעיקר שני ביטויים כאלו:
א. “מקרא קדש”[3].
ב. “בכל מושבותיכם”[4].
על הביטוי הראשון נאמר הרבה בין מפרשינו, ועוד נחזור אליו בסוף העיון. את עיקר המחשבה נשקיע דווקא בביטוי “בכל מושבותיכם”. ביטוי זה נפוץ למדי בפרשתנו; מכאן עולה הרושם שזהו המצב גם בשאר התורה, אולם למעשה אין זה כך. נסקור את מופעיו בתורה:
1. שמות פרק י”ב פסוק כ’:
כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת:
2. שמות פרק ל”ה פסוק ג’:
לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת:
3. ויקרא פרק ג’ פסוק י”ז:
חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ:4. ויקרא פרק ז’ פסוק כ”ו:
וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה:
……
עמדת חז”ל הידועה על הזיקה בין המקדש לבין השבת[12]. לא סמיכות פרשיות לבד יש כאן, אלא קביעה שורשית: מצוות השבת, מבחינה מסויימת, צריכה הייתה להתקיים רק במקדש; ניתן אפילו היה לחשוב שכך הוא הדין הלכה למעשה, ולכן התורה צריכה לחדש שהשבת נוהגת “בכל מושבותיכם”. מדוע ניתן היה לחשוב שהשבת נוהגת רק במקדש? כנראה מפני שרק במתחם המקודש, במקום בו שורה שכינה, יכולה המציאות לנהוג לפי הכללים של בורא עולם השובת בשבת. במציאות של חולין ומחוץ למקדש, אין חוקיו ניכרים כל כך, ואין אפשרות שכל אחד ישבות. בנקודה זו התורה מחדשת חידוש גדול: יסודה של מצוות השבת הוא ברעיון הקדושה, וכשם שמבחינה מטאפיסית נכון ש”לית אתר פנוי מיניה”, הרי שגם מבחינה “מצוותית-דתית” אין מקום שיכול לנהוג אחרת מהחוקיות שקבע ה’ בבריאתו; כשם שהוא בכל מקום – אף מצוותיו בכל מקום ולא רק במקדשו, ולכן אף שביתת השבת כללית היא…. (ע”כ. וההסבר ממשיך. מומלץ)
2. וַ֠יִּקֹּב בֶּן-הָֽאִשָּׁ֨ה הַיִּשְׂרְאֵלִ֤ית אֶת-הַשֵּׁם֙ וַיְקַלֵּ֔ל וַיָּבִ֥יאוּ אֹת֖וֹ אֶל-מֹשֶׁ֑ה …. וַיַּנִּיחֻ֖הוּ בַּמִּשְׁמָ֑ר לִפְרֹ֥שׁ לָהֶ֖ם …. וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: {יד} הוֹצֵ֣א אֶת-הַֽמְקַלֵּ֗ל אֶל-מִחוּץ֙ לַֽמַּֽחֲנֶ֔ה וְסָמְכ֧וּ כָל-הַשֹּֽׁמְעִ֛ים אֶת-יְדֵיהֶ֖ם עַל-רֹאשׁ֑וֹ וְרָֽגְמ֥וּ אֹת֖וֹ כָּל-הָֽעֵדָֽה: {טו} וְאֶל-בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר אִ֥ישׁ אִ֛ישׁ כִּֽי-יְקַלֵּ֥ל אֱלֹהָ֖יו וְנָשָׂ֥א חֶטְאֽוֹ: {טז} וְנֹקֵ֤ב שֵׁם-יְהוָֹה֙ מ֣וֹת יוּמָ֔ת רָג֥וֹם יִרְגְּמוּ-ב֖וֹ כָּל-הָֽעֵדָ֑ה כַּגֵּר֙ כָּֽאֶזְרָ֔ח בְּנָקְבוֹ-שֵׁ֖ם יוּמָֽת
יופח של סיפור בספר שהוא “תורת כהנים”. סוף סוף קצת עלילה.
לא רק שאסור ליקוב, גם אסור לבטא את השם המפורש, האמנם?
מה זה נוקב? האם זה כמו “קבה” מסיפור בלק ובלעם?
הסבר מילוני ב –
https://milog.co.il/%D7%A0%D7%95%D7%A7%D7%91
נוֹקֵב – זכר
1.ברור וחד, חסר פשרות2.דוקר, חד
נוֹקֵב – נָקַב, הווה
1.אמר, ציין, הגדיר. “הוא נקב במחיר המבוקש.” “הוא נקב בשמות הזוכים בהגרלה.
2.דקר; נעץ; חורר. “מבטו נקב את גבי כשהתרחקתי.” “המכשיר נקב את השקית והיא נקרעה
(ע”כ)
וגם “קבה” שהוא משורש “קבב” = ארה = קילל
ומתןך
https://www.yeshiva.org.il/midrash/21840
1. נחלקו הראשונים האם איסור הזכרת שם שמיים לבטלה נובע ממצוות עשה ובנוסף איסור דרבנן, או שהאיסור הוא לאו מדאורייתא.
2. בקריאת פסוקים המובאים בגמרא מותר ואף מצווה להזכיר שם שמיים.
3. בלימוד ברכות ותפילות שבגמרא, על פי רוב הפוסקים אסור להזכיר שם שמיים ויש לשנות ולומר “השם”.
4. בזמירות שבת מותר להזכיר שם שמיים, אולם אין לחזור עליו פעמיים.
הזכרת שם שמיים לבטלה
כתוב בתורה, “אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ”. ודרשו חכמים במסכת תמורה, שפסוק זה הוא אזהרת עשה למוציא שם שמיים לבטלה.
כמו כן בעשרת הדברות נכתב “לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה’ אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה ה’ אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא”. פסוק זה נדרש על איסור שבועת שווא, אולם יש ראשונים הסוברים שכולל גם איסור הוצאת שם שמיים לבטלה.
למעשה, נחלקו הראשונים והאחרונים האם יש באיסור זה לאו דאורייתא, או רק עשה דאורייתא ולאו דרבנן.
בטעם האיסור הסבירו הרמב”ם והרמב”ן, שמאחר ויש חיוב לירא את ה’, אסור להזכיר את שמו לבטלה, וההמנעות מהזכרת שם שמיים לבטלה היא בכלל יראת ה’1.
חומרת האיסור
כאמור לעיל, לדעת חלק מהראשונים האיסור נלמד מהפסוק “לא תשא”, פסוק זה הוא היחיד (פרט לאיסור ע”ז) בעשרת הדברות בו מוזכר עונש “כי לא ינקה”.
הגמרא במסכת נדרים פוסקת שמי ששומע את חבירו מזכיר שם שמיים לבטלה, חייב לנדות אותו, מאחר ובכל מקום בו מזכירים שם שמיים לבטלה מצויה עניות. דבר זה נלמד מהפסוק: “בכל מקום אשר אזכיר את שמי, אבוא אליך וברכתיך”. ווממילא משמע, שאם מזכירים שם שמים במקום שאין רשות להזכיר, תחול חלילה היפך הברכה. (ע”כ)
ומשהו מודרני מתוך
http://btfila.org/זה-שאין-
לנקוב-את-שמו-פרשת-אמור/https:/
/www.yeshiva.org.il/midrash/21840
……
הפרשה מספרת על איש מבני ישראל אשר נקב בשם ה’ ועונשו היה שנרגם למוות באבנים. בקריאה ראשונה ניתן בטעות לחשוב שהעונש הוא בגין קללה שהאיש קילל, ככל הנראה את יריבו, אולם בהמשך מופיעה ההבהרה – האיסור הוא על נקיבה בשם.
(ויקרא כ”ד,ט”ז) וְנֹקֵב שֵׁם-יְהוָה מוֹת יוּמָת, רָגוֹם יִרְגְּמוּ-בוֹ כָּל-הָעֵדָה: כַּגֵּר, כָּאֶזְרָח–בְּנָקְבוֹ-שֵׁם, יוּמָת.
את האיסור לומר את שמו המפורש של השם, כולנו מכירים היטב. גם חילונים גמורים, שאינם שומרים ולו מצווה אחת, נמנעים מלנקוב בשם המפורש. מכל האיסורים הרבים שנדחו והופרו, דווקא האיסור הזה חל במלוא עוצמתו, עד היום.
קוראי הסדרה “הארי פוטר” בוודאי זוכרים שהאויב הגדול והמר של הארי פוטר ושל הקוסמים הטובים הוא לורד וולדמורט, אבל איש לא העז לכנות אותו בשמו. במקום זאת הוא כונה בפי כל “זה שאין לנקוב בשמו” – “he who must not be named”. אחד ממעשי המרדנות הראשונים של הארי פוטר היה להחזיר לוולדמורט את שמו. להוריד אותו ממעמדו הקדוש, שהושג באמצעות ההימנעות מנקיבה בשמו, ולתת לו שם, ובכך גם דמות, תכונות ופגיעות. בכך ביקש הארי פוטר לאותת כי ניתן להביס את וולדמורט, שהוא אינו בלתי מנוצח.
האם זו הסיבה שאין לנקוב בשמו המפורש של האל? העובדה שנקיבה בשם למעשה מקטינה אותו, הופכת אותו לפגיע? בדברי פרשנות לפרשת אמור שפירסם בעיתון הארץ, כתב יעקב מאיר: “שם איננו מלה ככל המלים. כאשר אדם הולך ברחוב שקוע במחשבות ומישהו נוקב בשמו, מיד נוקבת המלה את בועת מחשבותיו והוא מתעורר מחלומותיו. השם הוא מלה הקושרת את האדם אל המציאות. היא אינה מתארת את המציאות כמסמן, אלא היא חלק מן המסומן עצמו, כמו הכיל השם בתוכו משהו מנשמתו של האדם הנושא אותו. גם הנקיבה בשמו המפורש של הקב”ה קושרת אותו אל המציאות. היא נוקבת את המסך המבדיל בינו לבין העולם הזה וכך מעירה מרבצם את כוחותיו הסמויים ומגייסת אותם לטובת הנוקב. במקרה זה הם מאפשרים לו לקלל כך שלקללה תהיה אחיזה במציאות. הנקיבה בשם תופסת משהו מהקב”ה, כך שלא נותרת לו ברירה אלא למלא את רצונו של הנוקב. לכן אסור לנקוב בשם זה……..
בסופו של דבר מבקש ה’ להזכיר את הקרבה הרגשית בינו לבין העם. כפי שהורים אינם אוהבים שילדיהם מכנים אותם בשמותיהם הפרטיים, אלא ב”אמא” ו”אבא”, כך גם האל אינו רוצה להיקרא בשם המפורש בפי ילדיו. הוא רוצה לשכון בלבותיהם.(ע”כ)
משהו אפיקורסי מתוך (הוזכר לעיל) ב –
https://www.hofesh.org.il/
freeclass/parashat_hashavua/07/09_emor/1.html
….
התורה מצהירה שחוקיה ירדו אל משה מן השמיים, על כן, כמסתבר, אין לתחיקה המקראית כל מגבלות של מוסר והגיון, ונמצא בה לא פעם מקרים אנורמליים של תחיקה לאחר מעשה, כלומר, מקרים בהם העבריין בכוח איננו יודע מראש מהו העונש שייגזר על עבירה מסוימת, ורק לאחר שהעבירה נעברה, מודיעים לו מהו העונש, ומייד העבריין נענש בהתאם. מקרה כזה מופיע בפרשה שלנו בפרק כד 16-10: בן שנולד לאישה ישראלית ואיש מצרי נקב את שם האל וקילל תוך כדי התקוטטות עם בן ריבו הישראלי. האיש מובא אל משה ויניחהו במשמר לפרש להם על פי יהוה. ובהמשך כתוב: וידבר יהוה אל משה לאמור: הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה וסמכו כל השומעים את ידיהם על ראשו ורגמו אותו כל העדה. ואל בני ישראל תדבר לאמור: איש איש כי יקלל אלוהיו, ונשא חטאו. ונקב שם יהוה – מות יומת, רגום ירגמו בו כל העדה… וידבר משה אל בני ישראל, ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה וירגמו אותו אבן… . כלומר, רק לאחר מעשה פורש מה ייעשה למקלל האל, בעקבות כך נקבע החוק, ועל פי החוק הזה, שנחקק בדיעבד, בוצע העונש.
תחיקה לאחר מעשה, שהיא תחיקה דרקונית בקני-מידה מוסריים והגיוניים, מופיעה במקומות נוספים במקרא, כגון במעשה מקושש העצים בשבת (במדבר טו 36-32) ובמעשה מעלו של עכן (יהושע ז 15-13). (ע”כ)
והגיע העת לסיים להיום, לשבוע של אחרי חג יום העצמאות ולפני חג היורו-ויזיון במצווה
וּשְׂמַחְתֶּ֗ם לִפְנֵ֛י
שבת שלום
שבוע טוב
להת