From:
Date: Sun, Aug 18, 2019 at 2:12 AM
Subject: ואתחנן אל, למדתי אתכם, אנכי עומד
To:
הפסוק הפותח
וָֽאֶתְחַנַּ֖ן אֶל-יְהֹוָ֑ה בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹֽר
משה רבנו, ש – 40 שנה לפני המעמד הנוכחי, ניהל דו-שיח די תקיף עם ה’ ליד הסנה,. עכשיו כשהוא בן 120 שנה הוא מתחנן, להארכת משך חייו לזמן קצר, מעין בקשה אחרונה של הנידון למוות
עיונים קודמים
פרשת ואתחנן – תשע”ג
פרשת ואתחנן – תשע”ד
(על: ספר דברים – נמצא בימי יאשיהו, תורת התעודות, . תחנוני משה, 10 הדברות מס, 2, כי יביאך…. כי ישאלך….,ראיית הארץ)
פרשת ואתחנן – תשע”ה
(על: תחנוני משה, עם קדוש… עם סגול… ואהבת את ה’…אז יבדיל …. מצווה לדורות…..לא תוסיפו…)
פרשת ואתחנן – תשע”ו
(על: משה המנהיג, ואתחנן, ויתעבר…. ויתאנף…., אעברה נא…. , ונשמרתם לנפשתיכם…כי תוליד בנים….ונושנתם, … והפיץ, כי יביאך אל הארץ
פרשת ואתחנן – תשע”ז
פרשת ואתחנן – תשע”ח
(על: ואתחנן… עתה החילות, כור הברזל, אש אכלה הוא א-ל קנא, לא תנסו…, )
ומשה רבנו ממשיך בתחנוניו, מתחיל עם משפטים מחמיאים ועובר מייד לבקשה, לא רק הארכת חיים אלא גם אפשרות לטיול “קצר” בצד המערבי של הירדן. (ואולי גם לחזות בכיבוש יריחו (להשגיח על ממלא מקומו????)
אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֗ה אַתָּ֤ה הַֽחִלּ֨וֹתָ֙ לְהַרְא֣וֹת אֶֽת-עַבְדְּךָ֔ אֶ֨ת-גָּדְלְךָ֔ וְאֶת-יָֽדְךָ֖ הַֽחֲזָקָ֑ה אֲשֶׁ֤ר מִי-אֵל֙ בַּשָּׁמַ֣יִם וּבָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר-יַֽעֲשֶׂ֥ה כְמַֽעֲשֶׂ֖יךָ וְכִגְבֽוּרֹתֶֽךָ: {כה} אֶעְבְּרָה-נָּ֗א וְאֶרְאֶה֙ אֶת-הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן הָהָ֥ר הַטּ֛וֹב הַזֶּ֖ה וְהַלְּבָנֹֽן:
יופי של סגנון, יופי של בקשה ומה ה’ עונה? ה’ מתרגז (למה?) ובגלל מי? (למה משה מטיל את האשמה על העם, שכח מה קרה מספר חודשים קודם לכן עם הסלע?
וַיִּתְעַבֵּ֨ר יְהֹוָ֥ה בִּי֙ לְמַ֣עַנְכֶ֔ם וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֵלָ֑י וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֤ה אֵלַי֙ רַב-לָ֔ךְ אַל-תּ֗וֹסֶף דַּבֵּ֥ר אֵלַ֛י ע֖וֹד בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה:{כז} עֲלֵ֣ה | רֹ֣אשׁ הַפִּסְגָּ֗ה וְשָׂ֥א עֵינֶ֛יךָ יָ֧מָּה וְצָפֹ֛נָה וְתֵימָ֥נָה וּמִזְרָ֖חָה וּרְאֵ֣ה בְעֵינֶ֑יךָ כִּי-לֹ֥א תַֽעֲבֹ֖ר אֶת-הַיַּרְדֵּ֥ן הַזֶּֽה: {כח} וְצַ֥ו אֶת-יְהוֹשֻׁ֖עַ וְחַזְּקֵ֣הוּ וְאַמְּצֵ֑הוּ כִּי-ה֣וּא יַֽעֲבֹ֗ר לִפְנֵי֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְהוּא֙ יַנְחִ֣יל אוֹתָ֔ם אֶת-הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר תִּרְאֶֽה:
וזה מזכיר לי את ה”משא ומתן” בין ה’ לאברם (אברהם)
בוַיֹּ֣אמֶר אַבְרָ֗ם אֲדֹנָ֤י יֱהֹוִה֙ מַה־תִּתֶּן־לִ֔י וְאָנֹכִ֖י הוֹלֵ֣ךְ עֲרִירִ֑י וּבֶן־מֶ֣שֶׁק בֵּיתִ֔י ה֖וּא דַּמֶּ֥שֶׂק אֱלִיעֶֽזֶר׃ גוַיֹּ֣אמֶר אַבְרָ֔ם הֵ֣ן לִ֔י לֹ֥א נָתַ֖תָּה זָ֑רַע וְהִנֵּ֥ה בֶן־בֵּיתִ֖י יוֹרֵ֥שׁ אֹתִֽי׃ דוְהִנֵּ֨ה דְבַר־יְהֹוָ֤ה אֵלָיו֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א יִֽירָשְׁךָ֖ זֶ֑ה כִּי־אִם֙ אֲשֶׁ֣ר יֵצֵ֣א מִמֵּעֶ֔יךָ ה֖וּא יִֽירָשֶֽׁךָ׃…. ששיזוַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑יו אֲנִ֣י יְהֹוָ֗ה אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵאתִ֙יךָ֙ מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֔ים לָ֧תֶת לְךָ֛ אֶת־הָאָ֥רֶץ הַזֹּ֖את לְרִשְׁתָּֽהּ׃ חוַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה בַּמָּ֥ה אֵדַ֖ע כִּ֥י אִֽירָשֶֽׁנָּה׃ טוַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו קְחָ֥ה לִי֙ עֶגְלָ֣ה מְשֻׁלֶּ֔שֶׁת ׃ יחבַּיּ֣וֹם הַה֗וּא כָּרַ֧ת יְהֹוָ֛ה אֶת־אַבְרָ֖ם בְּרִ֣ית לֵאמֹ֑ר לְזַרְעֲךָ֗ נָתַ֙תִּי֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את מִנְּהַ֣ר מִצְרַ֔יִם עַד־הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר־פְּרָֽת׃ יטאֶת־הַקֵּינִי֙ …
אברם פשוט מבקש. “מה תתן לי…? “במה אדע…?”
בלי שום תנאים, בלי שום עיכובים, אברם מבקש שני דברים = יורש ומדינה, וה’ מתרצה. (ואומנם? כנראה שכן – מי בימינו אכן קיבל את כל המזרח התיכון? – בני ישמעאל = זרעו של אברם)
מעניין להשוות את הסגנון. הן בשימוש במילים והן במשפטים
וכך, מתוך
ttps://www.biu.ac.il/JH/Parasha/devarim/spiro.doc
….
קריאה, אפילו שטחית, של ספר דברים מגלה שהחומש הזה שונה מקודמיו בסגנון, בתוכן ובשייכותו למשה.
סגנון
ככלל, סיפור התורה כתוב בגוף שלישי. דהיינו יש מי שמספר – “בראשית ברא”, “ואלה שמות”, “ויקרא אל משה” וכו’. ספר דברים פותח גם הוא בצורה דומה: “אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה” (א:א), אך לאחר מכן ברוב פרקי הספר כתובים דברי משה בגוף ראשון: “וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא” (א:ט); “וָאֶקַּח” (א:טו); “וָאֲצַוֶּה” (א:טז); “וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר” (א:כג) ועוד.
ספר דברים הוא בעיקר סיפור במילותיו של משה. המשפט השכיח והמוכר כל-כך לקוראי התורה: “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר”, אינו מופיע! עובדה זו הביאה את ר’ יצחק אברבנאל לשאול:
שאלתי ובקשתי אם משנה התורה אשר שם משה לפני ישראל רצונו לומר “ספר אלה הדברים” היה מאת ה’ מן השמים והדברים אשר בו משה אומרם מפי הגבורה כיתר דברי התורה, מבראשית עד לעיני כל ישראל, או אם ספר משנה התורה הזה אומרו משה מעצמו חברו ואמרו כמבאר מה שהבין מהכוונה הא‑לוהית בביאור המצוות?
התשובה נמצאת כבר בפירוש הרמב”ן:
וכבר נאמרו לו כולן (החלקים ההלכתיים) בסיני או באוהל מועד בשנה הראשונה, אבל לא נכתבו כולן בספרים הראשונים… והזכיר “הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר” (ה) להודיע כי מעצמו ראה לעשות כן ולא צווהו ה’ בזה
מכאן שכמה מן המצוות שנאמרו למשה באותה עת נשמרו בבחינת “תורה שבעל פה”, לפחות בזיכרונו של משה, עד שהגיע העיתוי הנכון להעלותן על הכתב. למשל, הדיבר הרביעי על השבת במעמד הר סיני, “שמור וזכור”, נשמע עפ”י חז”ל כמושג אחד, אלא שבלוחות הראשונים נכתב “זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּבָּת” (שמ’ כ:ח), ואילו “שמור” וכל משמעותו ההלכתית נשמר כתורה שבעל פה עד שנכתב בלוחות השניים (דב’ ה:יב). אך השאלה של אברבנאל נשארת עדיין בחלק הפילוסופי והפואטי של הספר, כמו שני הנספחים – שירת “האזינו” ופרשת “וזאת הברכה”: האם הן פרי יצירה של משה עצמו? לזה יש פירוש מבריק ואמין מאת אברבנאל עצמו:
משה רבינו אמר הדברים האלה וביאר המצוות שנזכרו פה לישראל לצורך פרידתו ואחרי שהשלים לאמרם רצה הקב”ה שיכתוב בספר התורה כל זה כפי מה שאמרוֹ משה, ואולי הוסיף בהם הגבורה טעמים ודברים בזמן הכתיבה.
כלומר, מפשוטם של מקראות נראה שאת רוב ספר דברים אמר משה ביזמתו, ובעיקר את נאומי הפרידה שלו. אבל לפני מותו נצטווה משה לכתוב את נאומיו וגם להוסיף להם את שירת “האזינו” ואת פרשת “וזאת הברכה”.
(ע”כ. מומלץ)
וכבר דנתי בנושא הסגנון והתוכן של ספר דברים בגליונות קודמים.
קושיית השבוע
למה משה מתחנף ומתחנן ולבקש הארכת חיים. הרי הוא כתב את התורה ולכן הוא הוא היה צריך לדעת על החלטת ה”ית, כמו שנאמר
וַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָ֗ה לֹֽא-יָד֨וֹן רוּחִ֤י בָֽאָדָם֙ לְעֹלָ֔ם בְּשַׁגָּ֖ם הוּא בָשָׂ֑ר וְהָי֣וּ יָמָ֔יו מֵאָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים שָׁנָֽה:
ואולי הוא הבין שהמספר 120 הוא “בערך. הוא ידע והיה גם יכול לטעון ש- למה שדווקא הוא שחייו יהיו רק 120 שנה, הרי אחיו הגדול אהרן מת בגיל 123 ואביו עמרם מת בן 137 למה שהוא ימות “צעיר” – רק בן 120?
ולמה משה לא מזכיר לה’ שבעצם הוא אף פעם לא רצה להיות המנהיג וה’ הכריח אותו , וכעת כשהוא “מפוטר” ומפסיק להיות מנהיג, מגיע לו להנות כמה שנים בתור גימלאי.
(סתם קושיות סרק, לשעשע את המוח)
פסוקים נבחרים
הָהָ֥ר הַטּ֛וֹב
מה הוא ההר הטוב ולמה דווקא הלבנון?
מתוך
בפסוקים הפותחים את פרשת ואתחנן מתחנן משה רבנו לה’ שייתן לו לעבור את הירדן ולהיכנס לארץ ישראל. אך ניסוח בקשתו משונה למדיי:
“אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנֹן” (דברים ג’; כה).
אנו יכולים להבין מדוע משה רבנו רוצה לראות את “הארץ הטובה”, כפי שכינו אותה שני ‘המרגלים הטובים’ – יהושע וכלב:
“הארץ אשר עברנו בה לתור אֹתה טובה הארץ מאד מאד” (במדבר י”ד; ז).
אך מדוע מגלה משה עניין גם בלבנון? ניתן לפרש את כוונתו של משה כבקשה לראות את גבולה הצפוני של הארץ, אך העובדה שמשה איננו מביע רצון לראות את הגבולות האחרים שוללת פירוש זה.
יתר על כן: מדוע מבקש משה רבנו לראות דווקא את אזורי ההר? מה על אזורי הנגב, השפלה והחוף? (השוו את בקשת משה בפרשתנו עם התיאור בדברים ל”ד; א-ד המתארים מה ה’ הראה למשה למעשה. לבנון אינה מופיעה שם, ואילו כל שאר האזורים שמנינו – ישנם!)
התצפית של משה
מסיבות, שהן נושא לשיעור בפני עצמו, ה’ לא נעתר לבקשתו של משה להיכנס לארץ. תחת זאת הוא מורה לו לעלות להר ולראות משם את הארץ שנאסר עליו להיכנס אליה. אך כאן אנו נתקלים בקושי נוסף. שימו לב לכיוונים שה’ מורה למשה להביט אליהם:
“עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפֹנה ותימנה ומזרחה וראה בעיניך כי לא תעבֹר את הירדן הזה” (דברים ג’; כז).
משה עומד על הר נבו שבערבות מואב, ממזרח לארץ כנען. לכן הגיוני שיביט למערב, ואולי גם צפונה ודרומה – אך למה לו להביט מזרחה? כל שיוכל לראות ממזרח הוא אזורי המדבר המצויים כיום בתחומן של ירדן, עיראק וערב הסעודית. מדוע, אם כן, מורה לו ה’ להביט מזרחה?
כדי לענות על שאלות אלו, עלינו להבחין בהקבלה מעניינת בין הפסוקים בפרשתנו לבין פסוקים דומים בספר בראשית.
תצפית דומה
היזכרו במה שלמדנו בשיעורים לספר בראשית בדבר מרכזיותה של בית-אל בעלייתו של אברהם אבינו לארץ ישראל.
כאשר הגיע אברהם אבינו לראשונה לארץ כנען היוותה בית-אל נקודת שיא, שכן בה הקים אברהם מזבח וקרא בשם ה’ (בראשית י”ב; א-ח). בשלב מאוחר יותר – לפני ירידתו למצרים – חזר אברהם למקום המזבח. בנקודה זו, לאחר החלטתו של לוט להיפרד ממנו, חידש ה’ את הבטחתו לאברהם שבעתיד יירש זרעו את ארץ כנען. שימו לב להקדמת ה’ להבטחה ולדמיון שבינה לבין הפסוקים שבפרשתנו:
“וה’ אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפֹנה ונגבה וקדמה וימה כי את כל הארץ אשר אתה רֹאה לך אתננה ולזרעך עד עולם” (בראשית י”ג; יד-טו).
שימו לב שה’ אומר לאברהם להסתכל לכל ארבע רוחות השמים, בדיוק כמו שנאמר למשה בפרשתנו.
כמובן, ייתכן שההקבלה היא מקרית, כיוון שזו הדרך המקובלת לערוך תצפית. אך אנו מוצאים דוגמה נוספת לאזכור ארבע רוחות השמים, וגם היא בהקשר לבית-אל.
“בית הא-לוהים” הראשון
כאשר נמלט יעקב אבינו מפני עשו הוא עצר ללינת לילה בבית-אל. שם אישר ה’ את הבטחתו שביעקב תתקיים ברית ה’ עם אברהם. שימו לב שבברכת ה’ ליעקב אנו מוצאים שוב אזכור של ארבע רוחות השמים:
“והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפֹנה ונגבה ונברכו בך כל משפחֹת האדמה ובזרעך” (עיינו בראשית כ”ח; י-טו).
כאמור, גם כאן אנו מוצאים אזכור של ארבע רוחות השמים, ולמעשה שלושת המקורות שסקרנו הם הפעמים היחידות שבהן מוזכרות ארבע רוחות השמים בתורה.
……
“ירושלים הוירטואלית”
על רקע הדברים הללו ניתן להציע הסבר מחודש הן לבקשתו של משה והן לתשובתו של ה’….(ע”כ)
וַיִּתְעַבֵּ֨ר יְהֹוָ֥ה בִּי֙ לְמַ֣עַנְכֶ֔ם….
וַֽיהֹוָ֥ה הִתְאַנַּף-בִּ֖י עַל-דִּבְרֵיכֶ֑ם…
איך משה רבנו בסוף ימיו אין לו את האמץ לקבל אחריות על העונש שהוא מקבל?
הבעייה היא מה פירוש/כוונת המילה “למענכם”. האם בגלל מעשיכם הרעים או לטובתכם? ואכן מתוך
משה אומר שסירובו של ה’ היה למען ישראל, (דברים ג, כו) “ויתעבר ה’ בי למענכם”, אתם יותר יקרים לה’ ממני אומר משה, ולמענכם הוא אסר עלי. ראו חיבתכם לפני המקום.
כיצד זה למענם?
אולי משום שהם צריכים עכשיו הנהגה מסוג אחר, הנהגה כמו הלבנה ולא החמה, הנהגה שתיתן לכוכבים נוספים להאיר בשמים חוץ ממנה. משה הנהיג את האומה כמו החמה, הנהגה ריכוזית חזקה, היא הייתה טובה לתקופת המדבר. אבל בארץ צריכה להופיע הנהגה שתיתן מרחב לכוחות בתוך האומה להתגדל ולהשפיע, הנהגת יהושע נמשלה ללבנה.
או כדי שארץ ישראל תתנהג איתם לפי הדרגה שלהם ולא לפי דרגת משה רבנו, אם משה היה נכנס לארץ היא הייתה חייבת לכבודו לנהוג בדרגה עליונה יותר, ועם ישראל היה מתקשה לשרוד במצב כזה.
ויתכן שמשה רבנו רצה לחזק את אהבת הארץ בקרב בני ישראל, לכן סיפר להם כמה הוא השתוקק להכנס לתוכה והתפלל לה’ שירשה לו להכנס. כל זאת שישראל יכירו טובה להשם על כך, וידבקו בארץ. (ע”כ)
עיון ודיון מעמיק בנושא נותן אברבנאל ב –
https://www.sefaria.org/Abarbanel_on_Torah%2C_Numbers.20.1.4?lang=bi
(למעוניינים/ות לרדת לעומק)
וַֽעֲבַדְתֶּם-שָׁ֣ם אֱלֹהִ֔ים מַֽעֲשֵׂ֖ה יְדֵ֣י אָדָ֑ם עֵ֣ץ וָאֶ֔בֶן אֲשֶׁ֤ר לֹֽא-יִרְאוּן֙ וְלֹ֣א יִשְׁמְע֔וּן וְלֹ֥א יֹֽאכְל֖וּן וְלֹ֥א יְרִיחֻֽן:
מוזר – ה’ רואה, שומע, ואף מריח, אבל האם ה’ אוכל?
כמובן שגם חז”לינו התקשו ב”ולא יאכלון” וכמו במקרים דומים (בהם הפשט הוא נגד ההגיון הפשוט) פיתחו הסברים שונים
למשל מתוך
https://www.mgketer.org/tanach/5/4/28
רמב”ן:
ועבדתם שם אלהים – משאתם עובדים לעובדיהם , אתם עובדים להם; לשון רבנו שלמה. וכבר פירשתי סודו , כי היושב בחוצה לארץ כאלו עובד עבודה זרה (ראה כתובות קי , ב); ומעשה ידי אדם – מלמעלה למטה , כמו שהזכרתי בסדר ‘אחרי מות’ (וי’ יח , כה). וטעם לא יאכלון ולא יריחון – לומר , שהם אבן דומם (ע”פ חב’ ב , יט) כאשר היו מתחלה , אין בהם רוח חיים כלל , אפילו כחיי האדם! כי מתחלה אמר לא יראון ולא ישמעון – לומר , שאיננו אלוה ולא יראה בעיני (ע”פ ש”ב טז , יב) עובדיו ולא ישמע תפלתם ומצרתם לא יושיעם (ע”פ יש’ מו , ז); וחזר ואמר , שאפילו חיים גרועים כחיי האדם אין בהם , והנה העושה אותם נכבד מהם! או יהיה טעם הכתוב כנגד כבוד עליון , לומר: אשר לא יראון בצרת עובדיהם , ולא ישמעון תפלתם , ולא יאכלון – שלא תצא אש מלפניהם ותאכל את קרבנותם , ולא יריחון בריח ניחוחיהם (ע”פ וי’ כו , לא). ותפש הכתוב לשון סתם , שאין בהם החושים האלה כלל.
(ע”כ)
ולמה לא נאמר “ולא ידברון”?
(ניסיתי להעתיק ומופיעות לי אותיות אנגליות) נא לעיין ב =(תשובת הגר”א)
http://www.torahtavlin.org/wp-content/uploads/2015/01/%D7%95%D7%90%D7%AA%D7%97%D7%A0%D7%9F.pdf
ראיתי באיזה מאמר (ואינני מוצאו) שמפרש את האכילה לפי הנאמר
דברים ד כד:” כִּי ה‘ אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא”
ויקויים בנו (ללא תנאי מוקדם) מה שנאמר
לְט֥וֹב לָ֨נוּ֙ כָּל-הַיָּמִ֔ים לְחַיֹּתֵ֖נוּ כְּהַיּ֥וֹם הַזֶּֽה:
שבת שלום
שבוע טוב
להת