From:
Date: Sun, Aug 25, 2019 at 3:17 AM
Subject: עקב תשמעון, על כן לא היה, ולמען תאריכו
To:
הפסוקים הפותחים
וְהָיָ֣ה | עֵ֣קֶב תִּשְׁמְע֗וּן אֵ֤ת הַמִּשְׁפָּטִים֙ הָאֵ֔לֶּה וּשְׁמַרְתֶּ֥ם וַֽעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְשָׁמַר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ לְךָ֗ אֶֽת-הַבְּרִית֙ וְאֶת-הַחֶ֔סֶד אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַֽאֲבֹתֶֽיךָ:
— וַֽאֲהֵ֣בְךָ֔ וּבֵֽרַכְךָ֖ וְהִרְבֶּ֑ךָ וּבֵרַ֣ךְ פְּרִֽי-בִטְנְךָ֣ וּפְרִֽי-אַ֠דְמָתֶ֠ךָ דְּגָ֨נְךָ֜ וְתִֽירשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֗ךָ שְׁגַר-אֲלָפֶ֨יךָ֙ וְעַשְׁתְּרֹ֣ת צֹאנֶ֔ךָ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר-נִשְׁבַּ֥ע לַֽאֲבֹתֶ֖יךָ לָ֥תֶת לָֽךְ:
— בָּר֥וּךְ תִּֽהְיֶ֖ה מִכָּל-הָֽעַמִּ֑ים לֹא-יִֽהְיֶ֥ה בְךָ֛ עָקָ֥ר וַֽעֲקָרָ֖ה וּבִבְהֶמְתֶּֽךָ:
— וְהֵסִ֧יר יְהֹוָ֛ה מִמְּךָ֖ כָּל-חֹ֑לִי וְכָל-מַדְוֵי֩ מִצְרַ֨יִם הָֽרָעִ֜ים אֲשֶׁ֣ר יָדַ֗עְתָּ לֹ֤א יְשִׂימָם֙ בָּ֔ךְ וּנְתָנָ֖ם בְּכָל-שֹֽׂנְאֶֽיךָ:
— וְאָֽכַלְתָּ֣ אֶת-כָּל-הָֽעַמִּ֗ים אֲשֶׁ֨ר יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ נֹתֵ֣ן לָ֔ךְ לֹֽא-תָח֥וֹס עֵֽינְךָ֖ עֲלֵיהֶ֑ם וְלֹ֤א תַֽעֲבֹד֙ אֶת-אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם כִּֽי-מוֹקֵ֥שׁ ה֖וּא לָֽךְ: …
בתיאבון – “ואכלת את כל העמים….” (מתי זה קרה, אם בכלל? בימי דוד המלך? בימי הורקנוס? יופי של הבטחות -==
יש לפנינו כ – 10 + ברכות/הבטחות לעתיד מלא טוב וכו’, אבל – אם כל כך טוב אז למה, מאז מות יהושע היה כל-כך רע????
(אז שלא נשכח את החלק השני של פרשת כי-תבוא) , או בחוקותי. איזה חלק התגשם יותר? כך שההבטחות אינן “תחזית” על מה שיהיה, אלא על מה שיהיה ” אם” וה”אם” הזה ניתן לפירושים שונים)
אז לפרשתנו –
איזה יופי של פתיחת פרשה. גם פרשות דברים + ואתחנן יש להם התחלה מרשימה. אבל לפני זה, ננסה להיזכר במה שסיימנו בקריאה בשבוע שעבר
כִּ֤י יְבִֽיאֲךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֶל-הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר-אַתָּ֥ה בָא-שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּ֑הּ וְנָשַׁ֣ל גּֽוֹיִם-רַבִּ֣ים | מִפָּנֶ֡יךָ הַֽחִתִּי֩ וְהַגִּרְגָּשִׁ֨י וְהָֽאֱמֹרִ֜י וְהַכְּנַֽעֲנִ֣י וְהַפְּרִזִּ֗י וְהַֽחִוִּי֙ וְהַיְבוּסִ֔י שִׁבְעָ֣ה גוֹיִ֔ם רַבִּ֥ים וַֽעֲצוּמִ֖ים מִמֶּֽךָּ: {ב} וּנְתָנָ֞ם יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ לְפָנֶ֖יךָ וְהִכִּיתָ֑ם הַֽחֲרֵ֤ם תַּֽחֲרִים֙ אֹתָ֔ם לֹֽא-תִכְרֹ֥ת לָהֶ֛ם בְּרִ֖ית וְלֹ֥א תְחָנֵּֽם: {ג} וְלֹ֥א תִתְחַתֵּ֖ן בָּ֑ם בִּתְּךָ֙ לֹֽא-תִתֵּ֣ן לִבְנ֔וֹ וּבִתּ֖וֹ לֹֽא-תִקַּ֥ח לִבְנֶֽךָ: {ד} כִּֽי-יָסִ֤יר אֶת-בִּנְךָ֙ מֵֽאַֽחֲרַ֔י וְעָֽבְד֖וּ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֑ים וְחָרָ֤ה אַף-יְהֹוָה֙ בָּכֶ֔ם וְהִשְׁמִֽידְךָ֖ מַהֵֽר: {ה} כִּ֣י-אִם-כֹּ֤ה תַֽעֲשׂוּ֙ לָהֶ֔ם מִזְבְּחֹֽתֵיהֶ֣ם תִּתֹּ֔צוּ וּמַצֵּֽבֹתָ֖ם תְּשַׁבֵּ֑רוּ וַֽאֲשֵֽׁירֵהֶם֙ תְּגַדֵּע֔וּן וּפְסִֽילֵיהֶ֖ם תִּשְׂרְפ֥וּן בָּאֵֽשׁ: {ו} כִּ֣י עַ֤ם קָדוֹשׁ֙ אַתָּ֔ה לַֽיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ בְּךָ֞ בָּחַ֣ר | יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ לִהְי֥וֹת לוֹ֙ לְעַ֣ם סְגֻלָּ֔ה מִכֹּל֙ הָֽעַמִּ֔ים אֲשֶׁ֖ר עַל-פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה: {ז} לֹ֣א מֵֽרֻבְּכֶ֞ם מִכָּל-הָֽעַמִּ֗ים חָשַׁ֧ק יְהֹוָ֛ה בָּכֶ֖ם וַיִּבְחַ֣ר בָּכֶ֑ם כִּֽי-אַתֶּ֥ם הַמְעַ֖ט מִכָּל-הָֽעַמִּֽים: {ח} כִּי֩ מֵאַֽהֲבַ֨ת יְהֹוָ֜ה אֶתְכֶ֗ם וּמִשָּׁמְר֤וֹ אֶת-הַשְּׁבֻעָה֙ אֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּע֙ לַֽאֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם הוֹצִ֧יא יְהֹוָ֛ה אֶתְכֶ֖ם בְּיָ֣ד חֲזָקָ֑ה וַֽיִּפְדְּךָ֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים מִיַּ֖ד פַּרְעֹ֥ה מֶֽלֶךְ-מִצְרָֽיִם: {ט} מפטיר וְיָ֣דַעְתָּ֔ כִּֽי-יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ הוּא הָֽאֱלֹהִ֑ים הָאֵל֙ הַֽנֶּֽאֱמָ֔ן שֹׁמֵ֧ר הַבְּרִ֣ית וְהַחֶ֗סֶד לְאֹֽהֲבָ֛יו וּלְשֹֽׁמְרֵ֥י (מצותו) מִצְוֹתָ֖יו לְאֶ֥לֶף דּֽוֹר: {י} וּמְשַׁלֵּ֧ם לְשֹֽׂנְאָ֛יו אֶל-פָּנָ֖יו לְהַֽאֲבִיד֑וֹ לֹ֤א יְאַחֵר֙ לְשֹׂ֣נְא֔וֹ אֶל-פָּנָ֖יו יְשַׁלֶּם-לֽוֹ: {יא} וְשָֽׁמַרְתָּ֙ אֶת-הַמִּצְוָ֜ה וְאֶת-הַֽחֻקִּ֣ים וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אָֽנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם לַֽעֲשׂוֹתָֽם: …
משהו שונה מההבטחות של השבוע ובמיוחד גם מסובך. הקורא התמים Kמשל אנוכי קצת נבוך) . נמשיך השבוע ונשמע/נקרא עוד “תחזיות לעתיד” גם דומה וגם שונה בו-זמנית. מצד אחד “הגזר”‘ פיזור הבטחות (על תנאי???) על ימין ושמאל, באמצע “הצהרת כוונות” ומצד שני “המקל” למשל (בהמשך – פרק ח’ פסוקים יט -כ’)
וְהָיָ֗ה אִם-שָׁכֹ֤חַ תִּשְׁכַּח֙ אֶת-יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְהָֽלַכְתָּ֗ אַֽחֲרֵי֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַֽעֲבַדְתָּ֖ם וְהִשְׁתַּֽחֲוִ֣יתָ לָהֶ֑ם הַֽעִדֹ֤תִי בָכֶם֙ הַיּ֔וֹם כִּ֥י אָבֹ֖ד תֹּֽאבֵדֽוּן: {כ} כַּגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֤ר יְהֹוָה֙ מַֽאֲבִ֣יד מִפְּנֵיכֶ֔ם כֵּ֖ן תֹּֽאבֵד֑וּן עֵ֚קֶב לֹ֣א תִשְׁמְע֔וּן בְּק֖וֹל יְהֹוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם:
שני “אם” מאיימים
ועוד איומים דומים בהמשך החומש שמגיעים לשיאם בתוכחה – פרשת כי תבוא? יש להניח שעורך החומש היה נביא כשרוני זועם, או ששכתב את היסטוריית העבר = תוצאות מלחמות ימי הבית הראשון (בהגזמות יתר) שהביאו לחורבן הבית, על מנת להפחיד את העם בציון שלא יסטה מ”חוקת התורה”.
וברקע מסתתרת השאילה – למי הכתוב מכוון? או יותר נכון, בתקופת בית ראשון ומחצית בית שני (לפחות) מי קרא והבין את התורה?
ספר התורה כידוע לכל בר-בי-רב (או בר-ב הי-קיו = בעל אינטלגנציה בסיסית) מחולק לחמשה חומשים שאומנם הם (פחות או יותר) בסדר (לפי המסורת) מסויים ואולי גם בסדר כרונולוגי כלשהו, אבל במבט מעל – על התורה, ניתן לחלק את התורה לשלושה/ארבעה חלקים או מרכיבים שוים בתוכנם או במגמתם.
החלק הסיפורי שלעיתים אף גולש לתחום של חוסר מוסר ואפילו קרימינלי, חלק זה כולל את כל חומש בראשית, רובו של חומש שמות וחומש במדבר.
החלק החוקתי שמפוזר בצרורות שונים בגודלם בכל (פרט לחומש בראשית) ארבעת החומשים האחרים., חלק זה כולל – בעיקר בחומש ויקרא, את החוקים המיעדים לכהנים בלבד.
החלק המוסרי/תוכחתי, שכולל הבטחות לטוב ורע (כולל ברכות מצד אחד, איומים וקללות מצד שני) )מופיע פה ושם בפסוקים בודדים ובמספר מקומות באריכות (ואולי אף באריכות יתר)
והדיונים בנושא מי כתב ומתי נכתבו החלקים השונים הולכים ומתרחבים, ככל שכלל לומדי התורה ופרשניה אף הוא גדל ומתרחב..
עיון בפרשתנו וקריאת הפסוקים השונים המדברים על ה”עתיד הצפוי…” כמו
שְׁמַ֣ע יִשְׂרָאֵ֗ל אַתָּ֨ה עֹבֵ֤ר הַיּוֹם֙ אֶת-הַיַּרְדֵּ֔ן לָבֹא֙ לָרֶ֣שֶׁת גּוֹיִ֔ם גְּדֹלִ֥ים וַֽעֲצֻמִ֖ים מִמֶּ֑ךָּ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וּבְצֻרֹ֖ת בַּשָּׁמָֽיִם: {ב} עַם-גָּד֥וֹל וָרָ֖ם בְּנֵ֣י עֲנָקִ֑ים אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה יָדַ֨עְתָּ֙ וְאַתָּ֣ה שָׁמַ֔עְתָּ מִ֣י יִתְיַצֵּ֔ב לִפְנֵ֖י בְּנֵֽי עֲנָֽק: {ג} וְיָֽדַעְתָּ֣ הַיּ֗וֹם כִּי֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ הֽוּא-הָֽעֹבֵ֤ר לְפָנֶ֨יךָ֙ אֵ֣שׁ אֹֽכְלָ֔ה ה֧וּא יַשְׁמִידֵ֛ם וְה֥וּא יַכְנִיעֵ֖ם לְפָנֶ֑יךָ וְהֽוֹרַשְׁתָּ֤ם וְהַֽאֲבַדְתָּם֙ מַהֵ֔ר כַּֽאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְהֹוָ֖ה לָֽךְ:
מעורר תמיהה – הייתכן שהפסוקים האלה נכתבו בימי המלך יאשיהו, או על ידי עזרא הסופר/כוהן, -(( כ – 600 – 800 שנה לאחר האירועים המסופרים בחומש דברים או במדבר וכדו’) ? מי האמין שאכן זה קרה? הרי קריאת ספרי שופטים, שמואל ומלכים מעידה שזה לא קרה.
ואם זה נכתב לפני מעבר הירדן, אז היה רצוי למחוק הרבה מההבטחות שלא קוימו.
ומתוך מאמר “חופשי” על הקשר/ברית בין א-להים ובני שראל, ב –
האירועים הנזכרים בספר דברים כולו, ובפרשת עקב בתוך זה, מאחר שהם נתונים, כאמור, בתוך סד היסטוריוגרפי-דידקטי, ממוקדים כולם בתוך המעגלים הקונצנטריים הקשורים מבחינה היסטורית בעם ישראל. באופן ספציפי יותר, מאחדת אותםתפיסת הברית שבין אלוהים לעמו הנבחר: והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם אותם, ושמר יהוה אלוהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך (ז12). פסוק זה הפותח את הפרשה ממצה את תוכנה כולו: מדובר כאן בברית בין יהוה לבין עמו, המחייבת כל צד בקיום תנאים מסוימים ביחס לצד האחר. לכאורה – יש כאן הדדיות, כפי שהתפיסה האנושית מורגלת בה כשמדובר, למשל, בברית בין שני עמים, בין אם הם שווים ממש זה לזה ובין אם לא בדיוק.
למעשה – המושג ברית במובן המוכר לנו מן ההיסטוריה האנושית, אינו חל ואינו יכול לחול על צורת התקשרות כזו בין אלוהים לבני האדם, וזאת מכמה טעמים:
ראשית – הכתבת תנאי הברית ע”פ הסיפור המקראי נעשית בידי צד אחד בלבד, והיא נמסרת לצד השני בלא שיוכל להתערב בתנאים או לשנותם כהוא זה.
שנית – הצד שהכתיב את תנאי הברית הוא גם זה האחראי על הביצוע המעשי באמצעות האירועים ההיסטורייים שהוא לבדו החולש עליהם: המסות הגדולות אשר ראו עיניך והאותות והמופתים והיד החזקה והזרוע הנטויה אשר הוציאך יהוה אלוהיך, כן יעשה יהוה אלוהיך לכל העמים אשר אתה ירא מפניה (ז19). דהיינו, בני האדם כולם הם כלי-משחק בידיו של אלוהים, והוא המחליט על גורלותיהם. ומאחר שהקונצפציה המקראית כולה היא ישראלו-צנטרית, הרי גם גורלם של עמים אחרים מוכתב מעצם המחוייבות האלוהית לעמו ישראל: ונשל יהוה אלוהיך את הגויים האל(ה) מפניך (ז22).(ע”כ. מומלץ)
(סליחה, סתם הארכתי, סטיתי כיוון, התמרמרתי וקשקשתי)
עיונים קודמים
פרשת עקב – תשע”ג
פרשת עקב – תשע”ד
(על: מלחמות ה’, הארץ הטובה,)
פרשת עקב – תשע”ה
(ויענך וירעיבך – למען נסותך, עקב – עקב ברוך תהיה….)
פרשת – עקב תשע”ו
(על: הברית, נסויים וייסורים, זכרון ושכחה,)
פרשת עקב – תשע”ז
(על: כללית על הפרשה, כי חרם הוא, ובאהרן התאנף ה’, ואכלת ושבעת וברכת, ליקוטים ופנינים)
פרשת עקב – תשע”ח
(על: תורת הגמול, שכר ועונש. ואכלת את כל העמים….,והאבדת את שמם, לא תחוס…, , זכור תזכור … את אשר עשה… ואת אשר עשה…,לא תוכל כלותם מהר, את אשר הקצפת)
פסוקים נבחרים
כִּ֗י כַּֽאֲשֶׁ֨ר יְיַסֵּ֥ר אִישׁ֙ אֶת-בְּנ֔וֹ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ מְיַסְּרֶֽךָּ:
ואיך נאמר :”חוסך שבטו שונא בנו”
ואכן כך המלב”ים ב –
https://www.sefaria.org/Malbim_on_Proverbs.13.24.1?lang=bi&with=all&lang2=en
חושך שבטו שונא בנו, מי שהוא חושך שבטו מגעגועו על בנו, הוא שונא לו, כי עי”כ לא ילמד חכמה, כי בן חכם מוסר אב, וזה סימן שהמייתו על בנו שאינו יכול לראות בצערו הוא אצלו יותר מתועלת בנו, וא”כ אוהב א”ע יותר מבנו ואת בנו שונא, אבל האוהב את בנו שחרו מוסר, מיסרו בכל שחר להיטיבו באחריתו, וגם זה תשובה על השאלה מדוע יביא ה’ יסורים על הצדיק ויש נספה בלא משפט, שזה מאהבתו אותו כמ”ש כי כאשר ייסר איש את בנו ה’ אלהיך מיסרך, ולכן מיסרו ביסורין להיות לו למוסר ולהיטיבו באחריתו: (ע”כ)
בך גם מתוך
kisufim.gushkatif.co.il//חושך-שבטו-הרב-אריה-שטרן/
….
חושך שבטו – הרב אריה שטרן משלי פרק יג )כד( חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שוֹנֵׂא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר: רש”י חושך שבטו סופו ששונא את בנו שרואהו בסופו יוצא לתרבות רעה. שחרו מוסר תמיד לבקרים מיסרהו. – – מצודת דוד חושך המונע מבנו שבט מוסר הנה לשנאה תחשב כי סופו יצא לתרבות רעה וימות בעונו. ואוהבו – – האוהב את בנו מייסרו בעת השחר ר”ל בילדותו עת יוכל לנטותו לכל אשר יחפוץ: מלבי”ם חושך שבטו שונא בנו מי שהוא חושך שבטו מגעגועו על בנו, הוא שונא לו, כי עי”כ לא ילמד חכמה, כי – בן חכם מוסר אב, וזה סימן שהמייתו על בנו שאינו יכול לראות בצערו הוא אצלו יותר מתועלת בנו, וא”כ אוהב א”ע יותר מבנו ואת בנו שונא, אבל האוהב את בנו שחרו מוסר מיסרו בכל שחר להיטיבו באחריתו, וגם זה – תשובה על השאלה מדוע יביא ה’ יסורים על הצדיק ויש נספה בלא משפט, שזה מאהבתו אותו כמ”ש כי כאשר ייסר איש את בנו ה’ אלהיך מיסרך, ולכן מיסרו ביסורין להיות לו למוסר ולהיטיבו באחריתו: משלי פרק כב )טו( אִׁוֶּּלֶּת קְשוּרָה בְלֶּב נָעַר שֵׂבֶּט מוּסָר יַרְחִׁיקֶּנָה מִׁמֶּנוּ: רבנו יונה אולת קשורה בלב נער שבט מוסר ירחיקנה ממנו. אע”פ שתראה שיגבר הנבלות על הנער והאולת קשורה בלבו, כי יש בבעלי המדות הרעות שהתולדות גוברת עליהם מזולתם. בכל זאת לא תתיאש מהוכיחו, כי יש תקוה להעתיקו מן התולדת בימי הנערות בשבט מוסר:
ומתוך מאמר שמרחיב את הדיון בנושא ב –
http://tora.us.fm/tnk1/ktuv/thlim/th-94-12.html
תהלים צד12: “אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ, יָּהּ; וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ”
הפסוק מקשר בין ייסורים לבין תורה. המפרשים הסבירו את הקשר בכמה דרכים:
1. תנאי:
“אשרי הגבר – אשריהם הצדיקים המעונים תחת ידיכם, ובלבד שיהו עוסקין בתורה ובמצות” (רש”י); לימוד התורה נותן לאדם כוח להתמודד עם ייסורים, מחבר אותו לעולם הרוח, ומאפשר לו להיות מאושר גם כאשר הגוף מעונה.
“אלו הם יסורין של אהבה: כל שאין בהן בטול תורה, שנאמר אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ” (ר’ יעקב בר אידי או ר’ אחא בר חנינא, שם); כשאדם סובל, אולם הסבל שלו אינו מפריע לו ללמוד תורה – הוא מאושר, כי הסבל ממעיט את כוחות הגוף, ומאפשר לכוחות הרוח לגדול בלי הפרעה.
2. מטרה:
“אשרי להצדיקים המעונים אשר ה’ הוא המייסרם ובזה מלמד אותנו מתורתו, ר”ל בזה מגלה אוזן לעשות את דברי התורה” (מצודות);
“אמר רבא ואיתימא רב חסדא: אם רואה אדם שיסורין באין עליו – יפשפש במעשיו… לא מצא – יתלה בבטול תורה, שנאמר אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ ( שבשביל יסורין צריך אדם לבא לידי תלמוד תורה )” (רבא או רב חסדא, בבלי ברכות ה א).
ה’ מייסר את האדם כדי שיתעורר לתשובה, לקיים מצוות וללמוד תורה.
3. מקור:
“עתה מתחיל להשיב על שאלת צדיק ורע לו ורשע וטוב לו, שע”י שהרשע מצליח ימהר ויבא קצו ואחריתו עדי אבוד, כמ”ש “ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו”… ומ”ש ומתורתך תלמדנו, הוא מאמר מוסגר, שזה למדנו מן התורה, כמ”ש “ומשלם אל שונאיו” כנ”ל… ויש לפרש, שמתורתך תלמדנו שישקוט ולא יתרעם על ימי רע והיסורים, ויקוה לה’, עד ש יכרה לרשע שחת” (מלבי”ם פירוש ראשון).
“אל תקרי ‘תלַמדנו’ אלא ‘תלְמדנו’: דבר זה מתורתך תלמדנו, קל וחומר משן ועין: מה שן ועין שהן אחד מאבריו של אדם, עבד יוצא בהן לחרות – יסורין, שממרקין כל גופו של אדם על אחת כמה וכמה!” (ר’ יוחנן, שם).
מהתורה אפשר ללמוד על התועלת שבייסורים.
4. תקבולת עם הפסוקים הבאים (13-14): “המאמר מקביל: אשרי הגבר אשר תיסרנו – להשקיט לו מימי רע (פסוק 13), ומתורתך תלמדנו – כי לא יטוש ה’ עמו (פסוק 14)” (מלבי”ם פירוש שני).
5. “שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין; אלו הן: תורה, וארץ ישראל, והעולם הבא: תורה מנין? – שנאמר אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ, וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ” (רשב”י, שם)(שמות רבה א א, מדרש תנחומא שמות).
6. ואפשר גם לפרש, שהפועל תייסרנו כלל אינו מתייחס לייסורים פיסיים, אלא ל מוסר, תוכחה: “אשרי הגבר שאתה מלמד אותו דברי מוסר וחכמה מתוך התורה” (דעת מקרא, בהערת שוליים). לפי פירוש זה, הפועל תייסרנו מקביל לפועל תלמדנו, בדיוק אותה הקבלה הנמצאת שני פסוקים קודם, תהלים צד10: “הֲיֹסֵר גּוֹיִם – הֲלֹא יוֹכִיחַ? הַמְלַמֵּד אָדָם דָּעַת” (פירוט); וייתכן שגם אבן עזרא רמז לפירוש זה: “תייסרנו – עד שישמור מצוותיך; תלמדנו – כנגד המלמד אדם דעת” (אבן עזרא).
7. וייתכן, שהייסורים עצמם גורמים לאדם ללמוד, כמו שנאמר ב דברים ח3: “וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ, לְמַעַן הודיעך כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה’ יִחְיֶה הָאָדָם”; מתוך חוויית הייסורים, אדם לומד עובדות ורעיונות חדשים, שלא היה חושב עליהם באופן טבעי. וראו גם משלי ג12: “כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה’ יוֹכִיחַ, וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה (ע”כ)
ומאמר על “ייסורין בחינוך” מובא ב –
https://orot.ac.il/sites/default/files/morashtenu/3-13.pdf
(אינו ניתן להעתקה)
ומתוך
משך הפרשה מזכירה את הקשר בין הדורות: “כי כאשר ייסר איש את בנו ה’ אלהיך מיסרך”. תפקיד היסורים הוא לישר את האדם, לבל יסטה מן הדרך הטובה, המובילה אל הנצח. תפקידו של האב הוא לחנך את בנו לחיות חיים המקושרים אל הנצח, והבן הוא הגורם לאב להיקשר אל הנצח.
נראה, לאור דברים אלה, שענינה של הפרשיה הוא בנין הנצח, וכפי שנבאר בהמשך. בנין הנצח של היחיד ושל האומה, הקשורים זה לזה, (ע”כ)
רַ֧ק בַּֽאֲבֹתֶ֛יךָ חָשַׁ֥ק יְהֹוָ֖ה לְאַֽהֲבָ֣ה אוֹתָ֑ם
יפה אבל מוזר, הבחירה והחשק. נ
אז אברבנאל בקצרה טוען, מתוך
….ואם תאמרו: “ולמה יבקש הוא תועלתנו”? דע, שזה הוא לפי ש(דברים י טו): “באבותיך חשק ה’ לאהבה אותם”.
וכבר פירשתי למעלה, בפרשת ואתחנן, שעניין החשק דבר עצום, יאמר שבאבותיך חשק ה’ להקריב אותם אליו בדבקות גדול, בעבור שאהב אותם מפני שלמותם בעצמם, וזהו “לאהבה אותם”, שהיו ראויים אליו, לא לצורך דבר מה, ולכן בחר בזרעם אחריהם, כי עם שאינם שלמים כהם, הנה, להיותם זרעם, בחר בהם “כיום הזה”, שאתם נבחרים לפניו ונדבקים בו. )ע”כ)
אז גם אנכי אקצר
שבת שלום
שבוע טוב
להתראות