פסוקים פותחים
רְאֵ֗ה אָֽנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה:
אֶת-הַבְּרָכָ֑ה אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְע֗וּ אֶל-מִצְוֹת֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּֽוֹם:
וְהַקְּלָלָ֗ה אִם-לֹ֤א תִשְׁמְעוּ֙ אֶל-מִצְוֹת֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְסַרְתֶּ֣ם מִן-הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לָלֶ֗כֶת אַֽחֲרֵ֛י אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-יְדַעְתֶּֽם:
במבט ראשון הכל יפה, במבט שני קצת מלחיץ. איך אמרנו “הגזר והמקל” – עוד ” אשר תשמעו….אם לא תשמעו “, החיים הטובים הם “על תנאי”. ובמבט לאחור, די ידוע שהקללה אכן התאמתה, והברכה??? מפוזרת פה ושם במשורה. כמעט כמו קנייה של כרטיס הגרלה. סטטיסטיקה של התממשות “אם”, ובעיקר אי”ה
ש. כמה אזהרות ואיומים בנוסח “אם לא תשמעו” או משהו דומה (בתורה) או במיוחד בחומש דברים? ת. הרבה, למשל
(פרק ה’)
וּשְׁמַרְתֶּ֣ם לַֽעֲשׂ֔וֹת כַּֽאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יְהֹוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶ֖ם אֶתְכֶ֑ם לֹ֥א תָסֻ֖רוּ יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאל: {ל} בְּכָל-הַדֶּ֗רֶךְ אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֜ה יְהֹוָ֧ה אֱלֹֽהֵיכֶ֛ם אֶתְכֶ֖ם תֵּלֵ֑כוּ לְמַ֤עַן תִּֽחְיוּן֙ וְט֣וֹב לָכֶ֔ם וְהַֽאֲרַכְתֶּ֣ם יָמִ֔ים בָּאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר תִּֽירָשֽׁוּן:
פרק ו/)
לְמַ֨עַן תִּירָ֜א אֶת-יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ לִ֠שְׁמֹר אֶת-כָּל-חֻקֹּתָ֣יו וּמִצְוֹתָיו֘ אֲשֶׁ֣ר אָֽנֹכִ֣י מְצַוֶּ֒ךָ֒ אַתָּה֙ וּבִנְךָ֣ וּבֶן-בִּנְךָ֔ כֹּ֖ל יְמֵ֣י חַיֶּ֑יךָ וּלְמַ֖עַן יַֽאֲרִכֻ֥ן יָמֶֽיךָ:
פרק ו’)
הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּן-תִּשְׁכַּ֖ח אֶת-יְהֹוָ֑ה אֲשֶׁ֧ר הוֹצִֽיאֲךָ֛ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים: {יג} אֶת-יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ תִּירָ֖א וְאֹת֣וֹ תַֽעֲבֹ֑ד וּבִשְׁמ֖וֹ תִּשָּׁבֵֽעַ: ……כִּ֣י אֵ֥ל קַנָּ֛א יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בְּקִרְבֶּ֑ךָ פֶּֽן-יֶֽ֠חֱרֶה אַף-יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ בָּ֔ךְ וְהִשְׁמִ֣ידְךָ֔ מֵעַ֖ל פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה:
פםרק ח’)
כָּל-הַמִּצְוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר אָֽנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם תִּשְׁמְר֣וּן לַֽעֲשׂ֑וֹת לְמַ֨עַן תִּֽחְי֜וּן וּרְבִיתֶ֗ם וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּ֥ע יְהֹוָ֖ה לַֽאֲבֹֽתֵיכֶֽם: {ב} וְזָֽכַרְתָּ֣ אֶת-כָּל-הַדֶּ֗רֶךְ אֲשֶׁ֨ר הוֹלִֽיכְךָ֜ יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ זֶ֛ה אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֖ה בַּמִּדְבָּ֑ר לְמַ֨עַן עַנֹּֽתְךָ֜ לְנַסֹּֽתְךָ֗ לָדַ֜עַת אֶת-אֲשֶׁ֧ר בִּלְבָֽבְךָ֛ הֲתִשְׁמֹ֥ר (מצותו) מִצְוֹתָ֖יו אִם-לֹֽא:
(פרק יא)
וְהָיָ֗ה אִם-שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל-מִצְוֹתַ֔י אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לְאַֽהֲבָ֞ה אֶת-יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ וּלְעָבְד֔וֹ בְּכָל-לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶֽם
(ועוד ועוד – קצר המצע, וזה נושא לעבודה נפרדת)
ותמיד לקורא האובייקטיבי באה התמיהה, האם אלה בחזקת תחזית לעתיד או קיצור אסונות העבר שנכתבו לאחר מעשה בלשון עתיד.
משהו לקריאה (לא במיוחד ישירות לפרשתנו) איך מצדיקים “משפטים מאוחרים”
הברכה והקללה נמשלים לשכר ועונש. ומשהו על הנושא, מתוך
….
וכאן הגענו לבעיה השנייה בשיטת שכר ועונש, היא הבעיה הפרגמטית. שהלא פיתוי זה שעל-ידי הבטחת שכר ואיומי עונש, אינו אלא פיתוי שווא. אף אם ההמון היהודי אין בו יכולת שכלית ונפשית כדי לעבוד את ה’ מתוך ידיעה ברורה ואהבה טהורה, הוא מסוגל בוודאי להיווכח שמנגנון השכר והעונש אינו פועל במציאות.
כבר טען הנביא “מדוע דרך רשעים צלחה, שלוּ כל בֹּגדי בָגֶד” (ירמ’ יב:א), והבעיה של “צדיק ורע לו, רשע וטוב לו” ממלאת את ספר איוב ומנסרת בקֹהלת וברבים מדברי חז”ל. המעשה בתנא ר’ אלישע בן אבויה מייצג את הקושי שבסתירה זו. הוא פרש מן האמונה היהודית, יצא לתרבות רעה ונהיה ל”אֲחֵר”, לאחר שראה ילד שקיים מצוות כיבוד אב, שמע בקול אביו לקיים מצוות שילוח הקן – שתי מצוות שטובה ואריכות ימים מובטחות למי שמקיים אותן (ה:טז; כב:ו-ז), ואעפ”י כן מת אותו ילד.
“היכן טובת ימיו של זה והיכן אריכות ימיו של זה”, התריס אלישע בן אבויה, ומיד עונים לו חכמים: “‘ולמען ייטב לך’ – לעולם שכולו טוב, ‘למען יאריכֻן ימיך’ – לעולם שכולו ארוך”. [5] את חלות השכר והעונש דוחים אפוא חכמינו לעולם הבא, בקבעם: “שכר מצווה בהאי עלמא ליכא” – אין שכר למצוות בעולם הזה. [6]
ואולם, פשוטי המקראות זועקים נגד החלות הטוטלית של כלל זה. גם פרשיות הגמול שמנינו לעיל וגם שאר הבטחות שכר ואיומי עונש שבתורה – בייחוד שתי הפרשיות הגדולות של ברכה ותוכחה שבתורת כוהנים (ויק’ כו) ושבמשנה תורה (כח) – כולן עוסקות בגמול גשמי בעולם הזה: ברכה של גשם, שגשוג חקלאי וכלכלי, ניצחון על אויבים, ישיבת בטח בארץ, והיפוכם בתוכחות.
כדי ליישב את הסתירה הזו בין הכתובים השונים, במקרא ובחז”ל, יש לשים לב, שכל תוכחות הפורענות שבתורה נאמרות אל כלל האומה, להוציא שני קטעים לקראת סוף ספר דברים (כז:יד-כו; כט:יד-כ), שבהם מדובר בקללה שתחול על חוטאים בודדים בישראל, כדי ששאר העם לא ייפגעו ממעשיהם ויבורכו. גם פירוט הטובה המובטחת לצדיקים, נאמר לאומה כולה. [7] אין לנו אלא לומר שאין עיקר עניינה של התורה בשכר ובעונש של הפרט (בכך עוסקים ספרי הנביאים והכתובים); התורה עוסקת בעם ישראל ככלל, וביתר דיוק: בעם ישראל היושב בארץ ישראל.
מגמת התורה ורצון ה’ המובע בה הם שעם ישראל יישב בארץ כנען ברווחה ובבטחה, ייהנה מברכת ה’ עליה, ויעבוד בה את ה’ בקיום המצוות הכתובות בתורה. (ע”כ.קצת מבלבל ואשרי המאמין)
ולעומת זאת, על היכולת של א-להים לנרום להרס ולהביא אסונות ניתן לעיין בספר (???) ”
הולדת התיאוקרטיה מתוך האסון: שלוש תבניות של אלימות אלוהית במקרא
” שמובא ב –
(לא ניתן להעתקה. מומלץ למי שיש סבלנות, זמן ורצון להעמיק)
עיונים קודמים
פרשת ראה תשע”ג
http://toratami.com/?p=29
פרשת ראה תשע”ד
http://toratami.com/?p=232
(היתר אכילת בשר ואיסור אכילת דם, המקום אשר יבחר, מסית ומדיח)
פרשת ראה תשע”ה
http://toratami.com/?p=429
(ברכה וקללה, פסוק ראשון, התגשמות נבואות, אכילת בשר, ה’ מנסה בנביא שקר, בהמה כשרה,)
פרשת ראה תשע”ו
http://toratami.com/?p=638
(על: 54 מצוות, ראה אנוכי – ברכה וקללה, לא תוסיף…. לא תגרע, לא יחדל אביון…., המקום – במקום אשר יבחר),
פרשת ראה – תשע”ז
(על: ונתת את הברכה על הר גריזים….., עיר הנידחת, מקץ שבע שנים… וזה דבר השמיטה, שמור את חודש האביב, ,,,,,, שלוש רגלים,
פרשת ראה = תשע”ח
(על: חלוקת החומש, ראה אנכי נותן…,, לא תאכל כל תועבה….זאת … אשר תאכלו…,…. נביא או חולם חלום…כי יסיתך…,, בנים אתם… כי עם קדוש..)
הגענו לפרשת המעבר- תרתי משמע או טו טו עוברים את הירדן וכך גם הכתוב עובר מהחלק הראשון של חומש דברים = החלק החינוכי/מוסרי, לחלק החוקתי. ולסיום יחלק הראשון מופיע שוב ה”פזמון החוזר” “… אם לא תשמעו…” , אזהרה נגד סטייה מהמצוות, והכתוב ממשיך במצוות וחוקים. ומעניין לראות את פיזור המצוות (וערכן) בארבעת הפרשות הראשונות בחומש. מתוך
דברים, פרשת דברים
תיד: מצוות לא תעשה – שלא למנות דיין שאינו הגון
תטו: מצוות לא תעשה – שלא יירא הדיין מבעל דין
דברים, פרשת ואתחנן
תטז: מצוות לא תעשה – שלא להתאות בלב דבר של חברו
תיז: מצוות עשה – ליחד השי”ת ולהאמין בו שהוא אחד
תיח: מצוות עשה – לאהוב השית’ בכל לב
תיט: מצוות עשה – ללמוד תורה וללמדה
תכ: מצוות עשה – לקרות קריאת שמע שחרית וערבית
תכא: מצוות עשה – לקשור תפילין על היד
תכב: מצוות עשה – להניח תפילין על הראש
תכג: מצוות עשה – לקבוע מזוזה בשערים
תכד: מצוות לא תעשה – שלא לנסות השי’ ולנביא אמת
תכה: מצוות עשה – להחריב שבעה אומות
תכו: מצוות לא תעשה – שלא לחון עכו”ם
תכז: מצוות לא תעשה – שלא להתחתן עם עכו”ם
דברים, פרשת עקב
תכח: מצוות לא תעשה – שלא להנות מציפוי ע”ז
תכט: מצוות לא תעשה – שלא להנות מתקרובת ע”ז
תל: מצוות עשה – לברך ברכת המזון
תלא: מצוות עשה – לאהוב את הגר
תלב: מצוות עשה – לירא את ה’
תלג: מצוות עשה – להתפלל בכל יום להשית’
תלד: מצוות עשה – להתדבק בתלמידי חכמים
תלה: מצוות עשה – לישבע באמת בשמו יתברך
דברים, פרשת ראה
תלו: מצוות עשה – לאבד ע”ז ומשמשיה
תלז: מצוות לא תעשה – שלא לאבד דבר שנקרא שם יתברך עליו
תלח: מצוות עשה – להביא כל הקורבנות ברגל ראשון לבית המקדש
תלט: מצוות לא תעשה – שלא להעלות שוב קורבן חוץ לעזרה
תמ: מצוות עשה – להקריב כל הקורבנות בבית המקדש
תמא: מצוות עשה – לפדות קודשים שנפל בהם מום
תמב: מצוות לא תעשה – שלא לאכול דגן מעשר שני חוץ לירושלים
תמג: מצוות לא תעשה – שלא לשתות תירוש מעשר שני חוץ לירושלים
תמד: מצוות לא תעשה – שלא לאכול יצהר מעשר שני חוץ לירושלים
תמה: מצוות לא תעשה – שלא לאכול בכור תם חוץ לירושלים
תמו: מצוות לא תעשה – שלא לאכול ק”ק חוץ לירושלים
תמז: מצוות לא תעשה – שלא לאכול בשר עולה
תמח: מצוות לא תעשה – שלא לאכול בשר קודשים קודם זריקת דמים
תמט: מצוות לא תעשה – שלא לאכול ביכורים חוץ לירושלים
תנ: מצוות לא תעשה – שלא לעזוב הלוים
תנא: מצוות עשה – מצוות שחיטה
תנב: מצוות לא תעשה – שלא לאכול אבר מן החי
תנג: מצוות עשה – להטפל להביא קורבנות חוץ לארץ למקדש
תנד: מצוות לא תעשה – שלא להוסיף על מצוות התורה
תנה: מצוות לא תעשה – שלא לגרוע ממצוות התורה
תנו: מצוות לא תעשה – שלא לשמוע למתנבא בשם עבודה זרה
תנז: מצוות לא תעשה – שלא להסית יחיד מישראל לעבודה זרה
תנח: מצוות לא תעשה – שלא לאהוב את המסית
תנט: מצוות לא תעשה – שלא לעזור השנאה מן המסית
תס: מצוות לא תעשה – שלא להציל את המסית
תסא: מצוות לא תעשה – שלא ללמד זכות על המסית
תסב: מצוות לא תעשה – שלא למנוע מללמד חובה על המסית
תסג: מצוות עשה – לדרוש ולחקור העדים היטב
תסד: מצוות עשה – לשרוף עיר הנדחת
תסה: מצוות לא תעשה – שלא לבנות עיר הנדחת
תסו: מצוות לא תעשה – שלא להנות מכל ממונה של עיר הנדחת
תסז: מצוות לא תעשה – שלא להתגודד על המת
תסח: מצוות לא תעשה – שלא לקרוע שער ראשו על המת
תסט: מצוות לא תעשה – שלא לאכול פסולי המוקדשין
תע: מצוות עשה – לבדוק בסימני העוף
תעא: מצוות לא תעשה – שלא לאכול שרץ העוף
תעב: מצוות לא תעשה – שלא לאכול נבלה
תעג: מצוות עשה – להפריש מעשר שני
תעד: מצוות עשה – להפריש מעשר שני וליתן לעניים
תעה: מצוות עשה – להשמיט הלואה בשמיטה
תעו: מצוות לא תעשה – שלא לתבוע חוב שעבר עליו שמיטה
תעז: מצוות עשה – לנגוש את הנכרי
תעח: מצוות לא תעשה – שלא לאמץ לב מליתן צדקה
תעט: מצוות עשה – ליתן צדקה כפי יכולתו
תפ: מצוות לא תעשה – שלא למנוע מלהלוות מפחד השמיטה
תפא: מצוות לא תעשה – שלא לשלוח עבד עברי ריקם
תפב: מצוות עשה – להעניק לעבד עברי בצאתו לחפשי
תפג: מצוות לא תעשה – שלא לעבוד בבהמת קודשים
תפד: מצוות לא תעשה – שלא לגזוז צאן קודשים
תפה: מצוות לא תעשה – שלא לאכול חמץ ערב פסח עד חצות
תפו: מצוות לא תעשה – שלא להותיר מקורבן חגיגה עד יום השלישי
תפז: מצוות לא תעשה – שלא להקריב קרבן פסח בבמת יחיד
תפח: מצוות עשה – לשמוח ברגלים
תפט: מצוות עשה – להראות בעזרה ברגלים
תצ: מצוות לא תעשה – שלא להראות בלא קורבן
“רק” 55 מצוות בפרשתנו. תוכן 35 (+-, תלוי לפי מי) מצוות “לא תעשה”
פסוקים נבחרים
רְאֵ֗ה אָֽנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה–
(ויהיה עוד בהמשך הרבה אזהרות, ברכות וקללות, בפרשות הבאות.
וכך מוסבר – מתוך
….
פרשת ראה פותחת בפנייתו של משה לעם ישראל: רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה
ברכה אם תשמעו וקללה אם לא תשמעו.
ישראל עומדים ערב הכניסה לארץ ושוב, כמו בפרשת והיה אם שמוע שהופיעה בסיום הפרשה הקודמת, הם מקבלים את האפשרות לבחור בין שמיעה לדבר ד’ לבין אי שמיעה. בין טוב לרע. בין ברכה לקללה.
אותה בחירה בין ברכה לקללה תינתן להם שוב בסיום דבריו של משה לעם בסוף ספר דברים, בפרשת כי תבוא (פרק כז פס’ יא-כו):
אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִּים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן… (פס’ יב)
וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל … (פס’ יג)
ושוב בניסוח אחר בפרשת נצבים:
רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע (ל/טו)
הבחירה אם לחיות חיים שיש בהם בחירה בטוב ובחיים או חלילה בחירה ברע ובמות – ניתנת בידי האדם והוא נדרש לבחירה מושכלת בטוב. נדרש לה אך גם חופשי לנהוג אחרת כרצונו. כל אדם יכול לראות את הברכה בחייו. וגם להיפך. לפעמים צריך להתאמץ לראות ברכה וטוב וצריך לבחור להתאמץ…
…….
בפעם הראשונה משה מדבר אל העם ומזכיר באופן כללי את הציווי לתת ברכה וקללה בהר גריזים אחרי הכניסה לארץ, ואילו בפעם השנייה משה והכהנים והלויים מדברים אל העם ומפרטים את שתים עשרה הקללות (שכנגדן – כמו שאומר רש”י – תאמרנה שתים עשרה הברכות).
בשני המקומות מודגש כי מדובר בציווי עתידי שיש לקיימו דווקא אחרי הכניסה לארץ, בהר גריזים ובהר עיבל כפי שאכן יעשה יהושע (יהושע ח/ל-לה).
ברכות וקללות נוספות נאמרות ע”י משה בסוף פרשת כי תבוא, ואלה מופיעות עוד קודם בפרשת בחקותי בסוף ספר ויקרא. אם כך במה מתייחדות ברכות וקללות אלו שצריכות להינתן דווקא בארץ ישראל בהר גריזים ובהר עיבל?
הניסוח המיוחד של הפסוק הראשון בפרשה רומז אולי לתשובה: רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה
ראה – בלשון יחיד. לפניכם – בלשון רבים.
וכך אומר הכלי יקר על הפסוק: “ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. ראה כמדבר ליחיד, לפניכם כמדבר לרבים, לפי שאמרו רז”ל (קידושין מ ע”ב) לעולם ידמה לאדם כאילו היה כל העולם מחצה על מחצה זכויות ועוונות עשה מצוה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות.
לכך אמר אל כל יחיד ראה – שיראה בעין שכלו כי כל מעשיו יחזרו לפניכם, לכולכם, והזכיר ענין זה בפרשה זו המדברת מעניין הר גריזים והר עיבל כי שם נעשו כל ישראל ערבים זה בעד זה ומצד הערבות רבים נתפסים בעוון היחיד.”
הבחירה הפרטית של האדם, אדם מישראל, לא משפיעה רק על מעגל חייו הפרטי, אלא בכוחה להכריע את כל העולם לכף זכות (או חלילה להיפך). לא בחלל ריק פועל כל אחד ואחד מאתנו, אלא מתוך מחויבות ואחריות לסובבים אותו. גם לאלה שאיננו מכיר…
הרגע הזה בו הפכו כל ישראל “ערבין זה בזה” (בבלי, שבועות לט/א) מתרחש עם הכניסה לארץ. עד אז – אִישׁ בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת כָּל הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו (ירמיהו לא/כט). מאז – “ערבין זה בזה”
רגע הכניסה לארץ הופך אותנו מקיבוץ של יחידים האחראים כל אחד לעצמו, לעם בעל אחריות הדדית ויותר מזה – בעל ערבות הדדית. (ע”כ)
ועוד
כִּ֠י אִֽם-אֶל-הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר-יִבְחַ֨ר יְהֹוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ מִכָּל-שִׁבְטֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם אֶת-שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם לְשִׁכְנ֥וֹ תִדְרְשׁ֖וּ וּבָ֥אתָ שָּֽׁמָּה:
וַֽעֲבַרְתֶּם֘ אֶת-הַיַּרְדֵּן֒ וִֽישַׁבְתֶּ֣ם בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁר-יְהֹוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶ֖ם מַנְחִ֣יל אֶתְכֶ֑ם וְהֵנִ֨יחַ לָכֶ֧ם מִכָּל-אֹֽיְבֵיכֶ֛ם מִסָּבִ֖יב וִֽישַׁבְתֶּם-בֶּֽטַח:
המקום – אולי, בסדר אבל “וישבתם בטח”?
“בטח”!!! (סלנגיש) מתי ולמשך כמה זמן זה קרה? ( במרוצת כ- 1,000 שנות קיום בית ראשון ושני)
ובהמשך, כמה חוקים שונים ומשונים–
… וְהָיָ֣ה הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹֽהֵיכֶ֥ם בּוֹ֙ לְשַׁכֵּ֤ן שְׁמוֹ֙ שָׁ֔ם שָׁ֣מָּה תָבִ֔יאוּ אֵ֛ת כָּל-אֲשֶׁ֥ר אָֽנֹכִ֖י מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֑ם עוֹלֹֽתֵיכֶ֣ם וְזִבְחֵיכֶ֗ם מַעְשְׂרֹֽתֵיכֶם֙ וּתְרֻמַ֣ת יֶדְכֶ֔ם וְכֹל֙ מִבְחַ֣ר נִדְרֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּדְּר֖וּ לַֽיהֹוָֽה:…
הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּֽן-תַּֽעֲלֶ֖ה עֹֽלֹתֶ֑יךָ בְּכָל-מָק֖וֹם אֲשֶׁ֥ר תִּרְאֶֽה: {יד} כִּ֣י אִם-בַּמָּק֞וֹם אֲשֶׁר-יִבְחַ֤ר יְהֹוָה֙ בְּאַחַ֣ד שְׁבָטֶ֔יךָ שָׁ֖ם תַּֽעֲלֶ֣ה עֹֽלֹתֶ֑יךָ וְשָׁ֣ם תַּֽעֲשֶׂ֔ה כֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר אָֽנֹכִ֖י מְצַוֶּֽךָּ:….
לֹֽא-תוּכַ֞ל לֶֽאֱכֹ֣ל בִּשְׁעָרֶ֗יךָ מַעְשַׂ֤ר דְּגָֽנְךָ֙ וְתִירֽשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֔ךָ וּבְכֹרֹ֥ת בְּקָֽרְךָ֖ וְצֹאנֶ֑ךָ וְכָל-נְדָרֶ֨יךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּדֹּ֔ר וְנִדְבֹתֶ֖יךָ וּתְרוּמַ֥ת יָדֶֽךָ: {יח} כִּ֡י אִם-לִפְנֵי֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ תֹּֽאכְלֶ֗נּוּ בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֨ר יִבְחַ֜ר יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶיךָ֘ בּוֹ֒ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֤ וּבִתֶּ֨ךָ֙ וְעַבְדְּךָ֣ וַֽאֲמָתֶ֔ךָ וְהַלֵּוִ֖י אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֑יךָ וְשָֽׂמַחְתָּ֗ לִפְנֵי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכֹ֖ל מִשְׁלַ֥ח יָדֶֽךָ:
הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּֽן-תַּֽעֲזֹ֖ב אֶת-הַלֵּוִ֑י כָּל-יָמֶ֖יךָ עַל-אַדְמָתֶֽךָ
כִּֽי-יַרְחִיב֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֥יךָ אֶֽת-גְּבֻֽלְךָ֘ כַּֽאֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר-לָךְ֒ וְאָֽמַרְתָּ֙ אֹֽכְלָ֣ה בָשָׂ֔ר כִּֽי-תְאַוֶּ֥ה נַפְשְׁךָ֖ לֶֽאֱכֹ֣ל בָּשָׂ֑ר בְּכָל-אַוַּ֥ת נַפְשְׁךָ֖ תֹּאכַ֥ל בָּשָֽׂר:
כִּֽי-יִרְחַ֨ק מִמְּךָ֜ הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֨ר יִבְחַ֜ר יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֘יךָ֘ לָשׂ֣וּם שְׁמ֣וֹ שָׁם֒ וְזָֽבַחְתָּ֞ מִבְּקָֽרְךָ֣ וּמִצֹּֽאנְךָ֗ אֲשֶׁ֨ר נָתַ֤ן יְהֹוָה֙ לְךָ֔ כַּֽאֲשֶׁ֖ר צִוִּיתִ֑ךָ וְאָֽכַלְתָּ֙ בִּשְׁעָרֶ֔יךָ בְּכֹ֖ל אַוַּ֥ת נַפְשֶֽׁךָ:רַ֧ק קָֽדָשֶׁ֛יךָ אֲשֶׁר-יִֽהְי֥וּ לְךָ֖ וּנְדָרֶ֑יךָ תִּשָּׂ֣א וּבָ֔אתָ אֶל-הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר-יִבְחַ֥ר יְהֹוָֽה:
( 6 פעמים “מקום”) מה מקומם של הלוויים? ולמה רומזים הפסוקים הללו? ושוב מתוך
…..
ומכיוון שספר דברים הוא ספר התורה היחיד, שיש בו הוראה מפורשת לקיים את הפולחן אך ורק בירושלים, הסיקו חוקרים כי ספר התורה שנמצא ע”י המלך יאשיהו, ושבעקבותיו התחוללה הרפורמה הדתית, הוא ספר דברים. הוא ולא אחר. כדי לעמוד על אופן השתקפותו של גורם הזמן מהשוואה בין קבצי חוקים שונים, יובאו בזה הפסוקים המקבילים בשני קבצי החוקה: הקובץ הכוהני והקובץ הדברימי, ומתוכם ניתן יהיה להצביע על ההבדלים:
בשמות כ’ / 24 כתוב: מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך, את צאנך ואת בקרך בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. כלומר, יש כאן היתר מפורש להקריב קורבנות ולקיים את הפולחן בכל מקום ולא רק במקום אחד מסויים – ירושלים.
ומאחר שהרפורמה הדתית שחולל יאשיהו בעקבות מציאת ספר התורה התבטאה, כאמור, בעיקר בביטול כל מקומות הפולחן בכל הארץ והעברת המרכז הדתי למקום אחד ויחיד – המקדש בירושלים, אין זה קשה להסיק מכאן על הקשר שבין ספר דברים לאותו אירוע בימי יאשיהו. ומכאן, שספר דברים קשור לימי בית ראשון, זמן המלכים, בעוד שמות קשור בתקופות קדומות יותר בחיי העם, בהן נהגו לזבוח בבמות במקומות שונים. ….
קבוצה אחרת של חוקרים רואים את ספר דברים כאוטופיה, שמעולם לא התממשה, כיוון שחוקיה אינם ניתנים להגשמה, ואף אינם הולמים את ימי הבית הראשון (תקופתו של יאשיהו), שכן, לאחר איחוד שבטי ישראל לממלכה, וכל שכן – לאחר פיצולה לשתי ממלכות – קשה להניח שייאמר אחד שבטיך (דברים י”ב / 14), המשקף תקופה מוקדמת, טרום-מלוכנית. גם רעיון העליה לרגל של כל העם כולו למקום אחד נראה מופרך. כתוצאה מכך הגיעה קבוצת חוקרים זו למסקנה, שהספר חובר בעת גלות בבל, על ידי קבוצת כוהנים שחלמו על מדינה אידיאלית, לאחר שישובו מן הגלות, וזאת – בלא שהבינו כי חלומות אלה שלהם אינם ניתנים להגשמה.
יחזקאל קויפמן (3), מחשובי חוקרי המקרא בתקופתנו, שולל גישה זו מכל וכל מכמה וכמה טעמים, שהחשוב בהם הוא אופייה הלוחמני של התביעה לנתץ את הבמות, שהרי, לו היה ספר דברים מתחבר בתקופת גלות בבל – מה טעם להכריז מלחמה על תופעה שכבר אינה קיימת? (ע”כ. בינתיים)
ומצווה לתת ללוי. מתוך
מצוה תנ) שלא לעזוב הלוי מלתן לו מתנותיו
פרשת ראה
“השמר לך פן תעזוב את הלוי כל ימיך על אדמתך” (דברים יב יט)
מצוות לא תעשה, שלא לעזוב הלויים, ולא נתרשל מהשלים להם חוקם. כלומר, שלא נשהה להם מעשרותם, וכל שכן בחגים, שאנו מוזהרים עליהם ביותר, כדי לשמחם במועד, ועל זה נאמר ‘השמר לך פן תעזב את הלוי כל ימיך על אדמתך’.
משרשי המצוה, לפי שהא-ל ברוך הוא חפץ בטוב עמו ישראל אשר בחר לו לעם, ורצה לזכותם ולעשותם סגולה בעולמו, עם חכם ונבון, למען יכירום כל רואיהם כי הם זרע ברך ה’, אנשי אמת אנשי שם, וכיון שרצון ה’ שיהיו עסוקים תמיד בחכמה, מן החוקים המחזיקים והמעמידים החכמה בתוכם היה בכך שיהיה שבט אחד מיוחד, שלא יהיה לו חלק ונחלה בקרקעות, ושלא יצא השדה לחרוש ולזרוע ולחפור בורות להשקות, כדי שכל זמנו יהיה פנוי ללמוד חכמות ולהבין דרכי הא-ל הישרות, והמה יורו משפטיו לאחיהם בכל מדינה ומדינה ובכל העיירות. וכיון שהשבט הזה נבחר לעולם לעסק החכמה והתבונה, וכל ישראל צריכים לבקש תורה מפיהם ולהסכים דעתם וללכת אחר עצתם ככל אשר יורו אותם, רצון ה’ הוא שיספקו להם אחיהם כל מחייתם, פן תתבלע חכמתם בחסרון חוקם.
ומה שאמר הכתוב לשון ‘אשר בשעריך’ אין הכונה שהלויים יחזרו על הפתחים חלילה, רק לומר, שאין לו נחלת קרקעות כמו לישראל.
ונוהגת מצוה זו בזמן שישראל שרויים על אדמתם. והעובר על זה ועוזב את הלוי מלשמחו ומשהא ממנו מעשרותיו ברגלים, עבר על לאו זה. וכלול במצוה זו, כפי שצריך כל אדם להבין, שיש לסעוד ולהיטיב עם כל המשתדלים תמיד בחכמת התורה, (ע”כ)
מִקֵּ֥ץ שֶֽׁבַע-שָׁנִ֖ים תַּֽעֲשֶׂ֥ה שְׁמִטָּֽה:
וגמא נוספת לסתירות כאלה בין הפרשה שלנו, “ראה”, למקומות אחרים בתורה, ניתן למצוא באמצעות חוקים אחרים. כאן נשתמש בדוגמא של מצוות שמיטה. מצווה סוציאלית-הומניסטית זו מופיעה בתורה לא רק בהקשרים שונים, אלא – וזה החשוב לענייננו – גם בגרסאות שונות, או בשיבוש המובן. על שמיטת חובות נאמר בפרשה שלנו: מקץ שבע שנים תעשה שמיטה שמוט כל בעל משה ידו… לא יגוש את רעהו (דברים ט”ו / 2-1). כאן לא הסתירה בין קובץ זה לקודמו בעניין שמיטה היא החשובה לענייננו אלא השיבוש. בהמשכו של עניין זה, כלומר, בפסוקים 9-8 נכתב: כי פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו. הישמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, לאמור קרבה שנת השבע, שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון, ולא תתן לו. כלומר: בפיסקה הראשונה מצוין מפורשות מקץ שבע שנים, כלומר, ששנת השמיטה היא השנה השמינית, זו שלאחר שבע השנים. ואילו בפיסקה השנייה מודגש ששנת השמיטה היא השנה השביעית, או, כלשונו של הכתוב שנת השבע, שנת השמיטה. אז למה התכוון המחוקק? לו קבלנו שהחוקים נוצרו בידי אדם, בשר ודם, קביל שתהיינה טעויות או שיבושים מעין אלה. אין זה קביל שטעות כזו תימסר ככתבה וכלשונה מפי הגבורה. חז”ל מנסים, אמנם, להתמודד עם קושי זה, והם קובעים: אין השמיטה משמטת את המילווה אלא בסוף השנה של השנה השביעית, שנת השמיטה. נמצא, שמותר לגבות את החובות בכל שנת השמיטה, ובלילה הראשון של השנה השמינית החובות משומטים, לפי שעברה עליהם שנת השמיטה (ספרי, פסוק קי”א). וכי לא נראה הסבר זה כדחוק במקצת?
זאת ועוד: כשראה הלל הזקן, שהעם נמנע מלהלוות זה לזה סמוך לשנת השמיטה, שמא לא יוכלו לגבות את החוב באותה שנה, התקין תקנה המאפשרת זאת, באמצעות פרוזבול. פרוזבול זהו מונח יווני, שפירושו: לפני בית המשפט (פרוס-בולי), וזה תוכנו: “מוסר אני לכם איש פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי, שאגבנו כל זמן שארצה” (מסכת שביעית, פ”י, א-ד). כלומר, המלווה הכותב פרוזבול, מוסר לשופטים את הזכות לגבות את חובותיו, ואם לא יגבום, הרשות בידו לגבותם כל זמן שירצה. חוק זה מסתמך על הכתוב בדברים, בפרשה שלנו: את הנוכרי תגוש ואשר יהיה לך, את אחיך תשמט ידך (ט”ו / 4-3). הסדר חוקי זה הופך הלוואה רגילה לחיוב של תשלומים לפי פסק דין של שופטים. ובפועל – זהו “חוק עוקף שמיטה”…
ומכאן – שעצם הצורך לשנות את החוק המקורי בשל הכרח להתאימו לתנאי המציאות – הוא עדות נוספת לכך, שחוק זה חובר בידי אדם, בשר ודם, ולא בידי שמים, שכן, בני אדם, מטבע הדברים, אינם יכולים לצפות מראש צורך בשינויים, מה שאינו אמור לחול על חוק אלוהי, שחייב, כביכול, לחזות קשיים כאלה מראש. (ע”כ. מומלץ בעיקר לחילונים/יות)
ושוב הארכתי ולא רציתי את זה.
אז אסיים להשבוע
שבת שלום
שבוע טוב
להת