From:
Date: Sun, Feb 3, 2019 at 2:15 AM
Subject: ואלה המשפטים… אהבתי את…. אשר יאמר…. וחרה אפי
To:
הארה ?? – מה קרה ל “ה” שבשם הפרשה הלא מלא ככתבו, הרי כתוב” ואלה המשפטים..” כך ששם הפרשה היה צריך להיות “המשפטים”. האם יש עוד שמות לא מלאים של פרשות? – כן, פרשות שמיני ודברים, במקום “השמיני” ו”הדברים”. (מה זה אומר??? לעיון נוסף)
עיונים קודמים
פרשת משפטים – תשע”ד
http://toratami.com/?p=100
פרשת משפטים – תשע”ה
http://toratami.com/?p=321
(על: רשימת 52 מצוות הפרשה, כי תקנה עבד… כי ימכור איש את בתו, כי יפתה איש בתולה, הנה אנוכי שולח מלאך ושילחתי את הצרעה, ושתי את גבולך, משה מטפס על הר, וישכם בבוקר ויבן מזבח
פרשת משפטים – תשע”ו
http://toratami.com/?p=532
(על” תאריכים, ואלה המשםטים, כי תקנה… כי יזיד… כי יריבון, ויראו את א-להי ישראל…)
פרשת משפטים – תשע”ז
(על: המילה “כי…”, וכי ימכר איש את בתו…, אם אדוניו…. האישה וילדיה. כי תפגע שור אויבך…. חמור שונאיך, מלאכי ילך…. האמורי…. והכחדתיו, )
פרשת משפטים – תשע”ח
http://toratami.com/?p=949
(על: חוקים ומצוות, כי תקנה…ימכור… עבד… אמה,… כי יגח שור….כי יגף שור…לא תטה משפט… ודל לא תהדר… כי תפגע שור, מדבר שקר תרחק… כי לא אצדיק, ששת ימים תעשה…ושם א-להים… שלש רגלים… וחג האסיף)
פסוקים מההפטרה
מעניין שהפטרת השבוע של שבת רגילה, (כמו מספר הפטרות אחרות) אינה קריאה רציפה של תוכן הנ”ך אלא מכילה שני קטעים נפרדים.
לְ֠שַׁלַּח אִ֣ישׁ אֶת־עַבְדּ֞וֹ וְאִ֧ישׁ אֶת־שִׁפְחָת֛וֹ הָעִבְרִ֥י וְהָעִבְרִיָּ֖ה חָפְשִׁ֑ים לְבִלְתִּ֧י עֲבָד־בָּ֛ם בִּיהוּדִ֥י אָחִ֖יהוּ אִֽישׁ׃ וַיִּשְׁמְעוּ֩ כָל־הַשָּׂרִ֨ים וְכָל־הָעָ֜ם אֲשֶׁר־בָּ֣אוּ בַבְּרִ֗ית לְ֠שַׁלַּח אִ֣ישׁ אֶת־עַבְדּ֞וֹ וְאִ֤ישׁ אֶת־שִׁפְחָתוֹ֙ חָפְשִׁ֔ים לְבִלְתִּ֥י עֲבָד־בָּ֖ם ע֑וֹד וַֽיִּשְׁמְע֖וּ וַיְשַׁלֵּֽחוּ׃
וַיָּשׁ֙וּבוּ֙ אַחֲרֵי־כֵ֔ן וַיָּשִׁ֗בוּ אֶת־הָֽעֲבָדִים֙ וְאֶת־הַשְּׁפָח֔וֹת אֲשֶׁ֥ר שִׁלְּח֖וּ חָפְשִׁ֑ים ויכבישום [וַֽיִּכְבְּשׁ֔וּם] לַעֲבָדִ֖ים וְלִשְׁפָחֽוֹת׃
(איזו בושה לעם העברי יהודי, בימי צדקיהו, ממש לפני החורבן, התנהגות שפלה של האצולה ואולי גם של בני העם החופשיים. ומעניין השימוש במושגים “עברי” יהודי)
חידון השבוע
1. ואלה המשפטים… (52 מצוות = משפטים?)
א. איזה משפט/חוק/מצווה הכי חשוב בימינו?
ב. איזה משפט הכי אכזרי?
ג איזה משפט לא הגיוני?
ד .איזה משפט מעורר גיחוך
2. כמה פעמים מוזכרת הוצאה להורג בפרשתנו?
3. באיזה איזור גיאוגרפי פעלה הצרעה? (רש”י)
הקדמה כללית
משה ומשפחתו, משה וחותנו ולמה נסמכו (פרשיות) משפטים לפרשת יתרו
בחומש בראשית יש הרבה סיפורים ותיאורים של המשפחות של אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב לבן ובנותיו, אונס דינה, יהודה ותמר, יוסף ואשת פוטיפר, (אבל כלום על אסנת בת פוטיפרע, שאולי זה פוטיפר – בלבל הכתוב???). עברו כ – 130 שנה, עד לידת המנהיג החדש = משה, וכאן זה מגיע כהפתעה. בתחילת חומש שמות יש לנו סיפור על “איש” (ללא שם) שלוקח “בת” (ללא שם) פרטים על הורי משה, ולפי הכתוב, משה גדל בבית פרעה עד שהוא מואשם ברצח ואז משה בורח (לא ברור באיזה גיל, אבל כנראה בצעירותו) בהמשך משה (בגיל 80 ???) מתחתן עם צפורה, אחת משבע בנות של כהן מדיין (???) מוליד בן או שניים ומקבל שוב בהפתעה מינוי “מלמעלה”. יהיו לנו הרבה פרטים על פעולות משה, אהרן ומרים. שום כלום על בניו, ורק מסופר איך צפורה אשת משה פעלה כמוהלת (לא ברור איך היא ידעה מה לעשות???) . (לא ברור גם, אם צפורה היא האישה הכושית שמשה לקח???)
כמה תאריכים מתוך סדר ימי עולם (שנים לבריאת העולם)
2238 – ירידת יעקב ובניו למצריים2238 – הולדת יוכבד בת לוי, נכדת יעקב, אם משה (בעתיד)
??? לידת עמרם בן קהת בן לוי2245 – מות יעקב
2361 – לידת מרים2365 – לידת אהרן2368 – לידת משה
2386 – משה (בגיל 18) הרג את המצרי וברח
2392 – מות עמרם בן קהת
2395 – המלכת משה על ארץ כוש ונשא לאישה את אלמנת המלך2435 – משה יוצא (גורש???) מארץ כוש
2444 נישואי משה לצפורה והולדת שני בניו2447 – משה והסנה הבוער
2448 – יציאת מצריים (מלחמת עמלק, ירידת המן, ומעמד הר סיני
(לא ברור מתי יתרו בא לביקור או לפני מתן תורה או לאחריו)
2517 – מות שמואל בן גרשון בן משה (קבור במערת בניאס) !!!
אז אסכם – מה יודעים מהכתוב על משה ומשפחתו המורחבת?
אם מאמצת שנתנה את השם משה (לאביגדור = שם שנתנו לו הוריו ???)
וַיִּגְדַּ֣ל הַיֶּ֗לֶד וַתְּבִאֵ֨הוּ֙ לְבַת-פַּרְעֹ֔ה וַֽיְהִי-לָ֖הּ לְבֵ֑ן וַתִּקְרָ֤א שְׁמוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה
(באיזה גיל היה משה כשהובא שנית לבת פרעה, ומה היה שמו לפני כן?)
הורים אחות ואח
זה התחיל עם הורים אחות (לא מזוהים) כאשר
וַיֵּ֥לֶךְ אִ֖ישׁ מִבֵּ֣ית לֵוִ֑י וַיִּקַּ֖ח אֶת-בַּת-לֵוִֽי: {ב} וַתַּ֥הַר הָֽאִשָּׁ֖ה וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתֵּ֤רֶא אֹתוֹ֙ כִּי-ט֣וֹב…וֹ֒ וַתִּֽקַּֽח-לוֹ֙ תֵּ֣בַת גֹּ֔מֶא וַתַּחְמְרָ֥ה בַֽחֵמָ֖ר וּבַזָּ֑פֶת וַתָּ֤שֶׂם בָּהּ֙ אֶת-הַיֶּ֔לֶד וַתָּ֥שֶׂם בַּסּ֖וּף עַל-שְׂפַ֥ת הַיְאֹֽר: {ד} וַתֵּֽתַצַּ֥ב אֲחֹת֖וֹ מֵֽרָחֹ֑ק לְדֵעָ֕ה מַה-יֵּֽעָשֶׂ֖ה לֽוֹ:
(איזו אמא טובה שלוקחת את בנה ושמה אותו בתיבה על היאור. מזל שהאחות הייתה טובה וגם חכמה ולבטח סקרנית שרצתה לדעת לאיזה כיוון הרוח וזרם המים יקחו את התיבה. מזל שבדיוק באותו רגע, בת פרעה יצאה להתרחץ ואולי לטבול ביאור כמו במקווה לטהר את עצמה ממקור דמיה, וראתה תיבה שטה במים. טוב יש לנו אחות יש גם הורים אבל אין לנו שמות) אז יש פסוקים משלימים אבל לא את הכל
פרטים נוספים לזיהוי ההורים והאח ניתנים יותר מאוחר כאשר מסופר ש—
וַיִּקַּ֨ח עַמְרָ֜ם אֶת-יוֹכֶ֤בֶד דֹּֽדָתוֹ֙ ל֣וֹ לְאִשָּׁ֔ה וַתֵּ֣לֶד ל֔וֹ אֶֽת-אַֽהֲרֹ֖ן וְאֶת-מֹשֶׁ֑ה וּשְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י עַמְרָ֔ם שֶׁ֧בַע וּשְׁלשִׁ֛ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה: …. וַיִּקַּ֨ח אַֽהֲרֹ֜ן אֶת-אֱלִישֶׁ֧בַע בַּת-עַמִּֽינָדָ֛ב אֲח֥וֹת נַחְשׁ֖וֹן ל֣וֹ לְאִשָּׁ֑ה וַתֵּ֣לֶד ל֗וֹ אֶת-נָדָב֙ וְאֶת-אֲבִיה֔וּא אֶת-אֶלְעָזָ֖ר וְאֶת-אִֽיתָמָֽר: … וְאֶלְעָזָ֨ר בֶּן-אַֽהֲרֹ֜ן לָֽקַח-ל֨וֹ מִבְּנ֤וֹת פּֽוּטִיאֵל֙ ל֣וֹ לְאִשָּׁ֔ה וַתֵּ֥לֶד ל֖וֹ אֶת-פִּֽינְחָ֑ס אֵ֗לֶּה רָאשֵׁ֛י אֲב֥וֹת הַֽלְוִיִּ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָֽם:
(עץ משפחתי די מלא וחסר — פרט למרים שמשום מה הכתוב מתעלם ממנה. אבל ידוע לנו שאחות משה ניצבה ליד היאור, וכנראה היא הייתה לפחות בת 4 -5 באותו אירוע, ועל התואר שלה ומפעלה ביציאת מצריים כאשר היא בגיל 85 +_ ידוע ש —
ותקח מרים הנְּבִיאָ֜ה אֲח֧וֹת אַֽהֲרֹ֛ן אֶת-הַתֹּ֖ף בְּיָדָ֑הּ וַתֵּצֶ֤אןָ כָל-הַנָּשִׁים֙ אַֽחֲרֶ֔יהָ בְּתֻפִּ֖ים וּבִמְחֹלֹֽת: {כא} וַתַּ֥עַן לָהֶ֖ם מִרְיָ֑ם שִׁ֤ירוּ..
(סוף סוף יודעים את שמה של אחות משה, ואולי היא גם הריצה חוג לרקודי עם או שירה בציבור. אבל משום מה הכתוב רק אומר אחות אהרן, אבל לא אחות אהרן ומשה??? ואולי, אם נזכר את ההלכה שתינתן בעתיד — עֶרְוַ֥ת אֲחוֹת-אָבִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה שְׁאֵ֥ר אָבִ֖יךָ הִֽוא: (ס) {יג} עֶרְוַ֥ת אֲחוֹת-אִמְּךָ֖ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה כִּֽי-שְׁאֵ֥ר אִמְּךָ֖ הִֽוא: ונחשוב שעמרם התחתן עם דודתו…… “פויה”)
אשה , שש גיסות, חותן ובן
וּלְכֹהֵ֥ן מִדְיָ֖ן שֶׁ֣בַע בָּנ֑וֹת …וַתָּבֹ֕אנָה אֶל-רְעוּאֵ֖ל אֲבִיהֶ֑ן וַיֹּ֕אמֶר… לָ֤מָּה זֶּה֙ עֲזַבְתֶּ֣ן אֶת-הָאִ֔ישׁ קִרְאֶ֥ן ל֖וֹ וְיֹ֥אכַל לָֽחֶם: {כא} וַיּ֥וֹאֶל מֹשֶׁ֖ה לָשֶׁ֣בֶת אֶת-הָאִ֑ישׁ וַיִּתֵּ֛ן אֶת-צִפֹּרָ֥ה בִתּ֖וֹ לְמֹשֶֽׁה: {כב} וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַיִּקְרָ֥א אֶת-שְׁמ֖וֹ גֵּֽרְשֹׁ֑ם
(ולא כתוב כלום על צפורה. יפה? חכמה?. על הנשים של אברהם, יצחק ויעקב כתוב שהיו יפות. האם צפורה היתה מכוערת? משה היה כנראה בן 70 + בעת נישואיו לצפורה, (כי אחד הבנים נימול בדרך למצריים כשמשה היה בן 80, אז באיזה גיל היה החותן?) רצוי לזכור שלחותן היו שבע שמות? (ולא נדון כאן בנושא המסתורי הזה, פשוט חותן עם שבע בנות ושבע שמות – מעניין. כנראה אחרי כל בת שנולדה לו שינה את שמו לנסות שינוי מזל ללידת בן???))
ומ ה שעוד מעניין – בכלל לא מסופר אם משה חזר (אי פעם) לראות את הוריו???ועל משה אשתו ובניו – משה בן 80 נשוי עם שני בנים (לפחות???) ממשיך ברעיית צאן חותנו עד שהוא שומע קול מדבר אליו מתוך סנה בוער שמשכנע אותו לקבל תפקיד של מנהיג אומה של כחצי מליון עבדים שיפעל לשחררם ולהגר לארץ חדשה ישנה. יש לציין שמשה לא קיבל את התפקיד שהוצע/הוטל עליו בהתלהבות יתירה או כלשהיא אלא להיפך, משה ידע שבתור רועה צאן גמגמן אין לו תכונות של מנהיג או של אחד שלוחם להשיג זכויות לעובדים/עבדים. בכל אופן
וַיֵּ֨לֶךְ מֹשֶׁ֜ה וַיָּ֣שָׁב | אֶל-יֶ֣תֶר חֹֽתְנ֗וֹ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אֵ֣לְכָה נָּ֗א וְאָשׁ֨וּבָה֙ אֶל-אַחַ֣י אֲשֶׁר-בְּמִצְרַ֔יִם וְאֶרְאֶ֖ה הַֽעוֹדָ֣ם חַיִּ֑ים וַיֹּ֧אמֶר יִתְר֛וֹ לְמֹשֶׁ֖ה לֵ֥ךְ לְשָׁלֽוֹם: {יט} וַיֹּ֨אמֶר יְהוָֹ֤ה אֶל-מֹשֶׁה֙ בְּמִדְיָ֔ן לֵ֖ךְ שֻׁ֣ב מִצְרָ֑יִם כִּי-מֵ֨תוּ֙ כָּל-הָ֣אֲנָשִׁ֔ים הַֽמְבַקְשִׁ֖ים אֶת-נַפְשֶֽׁךָ: {כ} וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה אֶת-אִשְׁתּ֣וֹ וְאֶת-בָּנָ֗יו וַיַּרְכִּבֵם֙ עַֽל-הַֽחֲמֹ֔ר וַיָּ֖שָׁב אַ֣רְצָה מִצְרָ֑יִם. החותן מברך את משה ומאחל לו הצלחה.לעומת זאת דווקא ה’ שהטיל את התפקיד על משה מתערב וַיְהִ֥י בַדֶּ֖רֶךְ בַּמָּל֑וֹן וַיִּפְגְּשֵׁ֣הוּ יְהֹוָ֔ה וַיְבַקֵּ֖שׁ הֲמִיתֽוֹ: , וַתִּקַּ֨ח צִפֹּרָ֜ה צֹ֗ר וַתִּכְרֹת֙ אֶת-עָרְלַ֣ת בְּנָ֔הּ וַתַּגַּ֖ע לְרַגְלָ֑יו וַתֹּ֕אמֶר כִּ֧י חֲתַן-דָּמִ֛ים אַתָּ֖ה לִֽי: {כו} וַיִּ֖רֶף מִמֶּ֑נּוּ אָ֚ז אָֽמְרָ֔ה חֲתַ֥ן דָּמִ֖ים לַמּוּלֹֽת:
(פסוקים לא הכי ברורים. מה שכן ברור – שמשהו לא היה בסדר. {לעניות דעתי, אפשר לטעון שכנראה ייתכן שלבן – לא ברור איזה בן – הייתה איזו דלקת באבר המין וצפורה ניתחה אותו והוא הבריא)
לא ברור גם מה קרה בדרך בין משה, אשתו ובניו, עד שלפני שבוע קראנו ש —
וַיִּקַּ֗ח יִתְרוֹ֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֶת-צִפֹּרָ֖ה אֵ֣שֶׁת מֹשֶׁ֑ה אַחַ֖ר שִׁלּוּחֶֽיהָ: {ג} וְאֵ֖ת שְׁנֵ֣י בָנֶ֑יהָ אֲשֶׁ֨ר שֵׁ֤ם הָֽאֶחָד֙ גֵּֽרְשֹׁ֔ם כִּ֣י אָמַ֔ר גֵּ֣ר הָיִ֔יתִי בְּאֶ֖רֶץ נָכְרִיָּֽה: {ד} וְשֵׁ֥ם הָֽאֶחָ֖ד אֱלִיעֶ֑זֶר כִּֽי-אֱלֹהֵ֤י אָבִי֙ בְּעֶזְרִ֔י וַיַּצִּלֵ֖נִי מֵחֶ֥רֶב פַּרְעֹֽה:
מידע נוסף. סוף סוף (כלאחר יד ???)שמות של שני בני משה, כאשר הם – הבנים ואימם מוחזרים לאבא משה. מה שלא מובן זה פירוש “אַחַ֖ר שִׁלּוּחֶֽיהָ”. האם משה גרש את אשתו? – לפי פסוק אחר (דברים
וְכָ֨תַב לָ֜הּ סֵ֤פֶר כְּרִיתֻת֙ וְנָתַ֣ן בְּיָדָ֔הּ וְשִׁלְּחָ֖הּ מִבֵּיתֽוֹ׃
כנראה שכן ????
והנה יתרו בא ומביא למשה את אשתו (של משה) ושני בניו, ואת מי משה מנשק? כמובן – את חותנו. משה לחלוטין מתעלם מאשתו ובניו, והכתוב לא מזכיר אותם יותר (בתורה)
ומתוך דיון בנושא “האם בניו של משה היו נוכחים במעמד הר סיני” ב –
…
נראה שכאשר המחיש אהרון למשה את הסבל הקשה הכרוך בעבדות מצרים, ההשפלה והתנאים התת-אנושיים שבהם חיים עם ישראל, ומשה הבין באילו תנאים יצטרכו אשתו ובניו לחיות עד ליציאת מצרים, צפו ועלו רגשות החמלה הטבעיים שיש לכל אב כלפי בניו. כאב דואג החליט שאותו סבל נורא ייחסך ממשפחתו, ולפיכך שלח אותם לבית יתרו למרות שידע שייתכן מאוד שלא יספיקו להגיע למעמד הר סיני. החלטה זו לא התקבלה, ככל הנראה, בעקבות בחינה קרה ואובייקטיבית של סיכויי הגעתם של בניו למתן תורה, וגם לא העמדת הערכים האנושיים-מוסריים מול הערך של נוכחות במעמד קבלת התורה זה מול זה. משה, ההורה החרד לשלום ילדיו, הורה להם אינסטינקטיבית לחזור למקום מבטחים עד יעבור זעם, תוך כדי התעלמות מהשיקולים שהוא עצמו העלה בפני חותנו ימים ספורים לפני כן. וכיוון שמשה חשש כל כך מתרחיש שבו בניו יאחרו מלהגיע למעמד הר סיני (וסביר שהיה לו בסיס רציני לחשש זה), ניתן להניח שזה בדיוק מה שקרה: בניו של משה הגיעו עם סבם יתרו רק לאחר שההדים של מתן תורה שהתפשטו עד מדין שכנעו את יתרו שעם ישראל אינו חי בסכנה אלא בבטחה ובשלווה בצל ענני הכבוד, בצל השכינה.כיוון פרשני זה, המנסה להסביר את העדרותם של אשתו ובניו של משה בדרכם למצרים פותח פתח להבין את ההצדקה לדיון הנרחב כל כך במפרשים בנוגע לעיתוי שבו הגיע יתרו למדבר עם גרשום ואליעזר. אין זה דיון טכני אודות יישום הכלל “אין מוקדם ומאוחר בתורה”.הוויכוח סובב סביב השאלה, האם בניו של משה היו נוכחים באותו מעמד היסטורי של קבלת התורה. אם אכן נצעד בעקבותיו של רבי אליעזר המודעי ואבן עזרא הטוענים שהם החמיצו את שני המאורעות המשמעותיים ביותר בתולדות עם ישראל – יציאת מצרים ומתן תורה, יש לנו כבר קצה חוט שיסייע לנו להבין את הידרדרות גרשום ואליעזר. ניתן אולי כבר להבין מדוע לא נמשכו לחבוש את ספסלי בית המדרש כפי שקרה ליהושע ולתלמידים אחרים ששמעו את ה’ בכבודו ובעצמו מכריז “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים…”. אינו דומה כלל ועיקר מטענו הרוחני של יהושע לזה של גרשום ואליעזר. התנהגותו הטבעית של משה, כאב הרוצה בטובת ילדיו הייתה לו, לפי זה, בסופו של דבר לרועץ. מהמקרה של גרשום ואליעזר יכולים אנו ללמוד אם כן שיעור בהלכות חינוך, כהורים וכמחנכים.משה מתגלה כאב דואג. כל הורה יכול להזדהות עם נסיונו של משה. אמנם הצליח להציל את בניו מעבדות, אך בעשותו כן, הוא גרם להם להפסיד את מתן תורה, המעמד שעיצב יותר מכל אירוע אחר את דמותה הרוחנית של כנסת ישראל. באותה השעה שעם ישראל נכנס לברית עם אלוקיו בהר סיני, באותה העת של קולות, ברקים ורעמים – בני משה רבינו, גרשום ואליעזר, לא היו נוכחים. האם זה מפתיע, אם כן, שבניו חסרו כמה תכונות יסוד של אמונה וביטחון? ייתכן שזו הסיבה שמשה לא הצליח לגדל את בניו כאנשי תורה.[4]…(ע”כ)(וכידוע לכל שאילה מסובכת יש לפחות תשובה אחת פשוטה שהיא…)
והנה לפני שבוע קראנו
וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה אֲנִ֛י חֹֽתֶנְךָ֥ יִתְר֖וֹ בָּ֣א אֵלֶ֑יךָ וְאִ֨שְׁתְּךָ֔ וּשְׁנֵ֥י בָנֶ֖יהָ עִמָּֽהּ: {ז} וַיֵּצֵ֨א מֹשֶׁ֜ה לִקְרַ֣את חֹֽתְנ֗וֹ וַיִּשְׁתַּ֨חוּ֙ וַיִּשַּׁק-ל֔וֹ וַיִּשְׁאֲל֥וּ אִישׁ-לְרֵעֵ֖הוּ לְשָׁל֑וֹם וַיָּבֹ֖אוּ הָאֹֽהֱלָה: {ח} וַיְסַפֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ לְחֹ֣תְנ֔וֹ אֵת֩ כָּל-אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה יְהוָֹה֙ לְפַרְעֹ֣ה וּלְמִצְרַ֔יִם..
האם ככה מתנהג האבא שמתעלם מבניו שהי בגיל 5 +- (ואולי אפילו פחות)???
ומה קורה למחרת? החותן נוזף בחתנו —
וַיַּרְא֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֵ֛ת כָּל-אֲשֶׁר-ה֥וּא עֹשֶׂ֖ה לָעָ֑ם וַיֹּ֗אמֶר מָֽה-הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה עֹשֶׂה֙ לָעָ֔ם מַדּ֗וּעַ אַתָּ֤ה יוֹשֵׁב֙ לְבַדֶּ֔ךָ וְכָל-הָעָ֛ם נִצָּ֥ב עָלֶ֖יךָ מִן-בֹּ֥קֶר עַד-עָֽרֶב: {טו} וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה לְחֹֽתְנ֑וֹ כִּֽי-יָבֹ֥א אֵלַ֛י הָעָ֖ם לִדְר֥שׁ אֱלֹהִֽים: {טז} כִּי-יִֽהְיֶ֨ה לָהֶ֤ם דָּבָר֙ בָּ֣א אֵלַ֔י וְשָׁ֣פַטְתִּ֔י בֵּ֥ין אִ֖ישׁ וּבֵ֣ין רֵעֵ֑הוּ וְהֽוֹדַעְתִּ֛י אֶת-חֻקֵּ֥י הָֽאֱלֹהִ֖ים וְאֶת-תּֽוֹרֹתָֽיו: {יז} וַיֹּ֛אמֶר חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֖ה אֵלָ֑יו לֹא-טוֹב֙ הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה עֹשֶֽׂה: …. שְׁמַ֤ע בְּקֹלִי֙ אִיעָ֣צְךָ֔… וְהִזְהַרְתָּ֣ה אֶתְהֶ֔ם אֶת-הַֽחֻקִּ֖ים וְאֶת-הַתּוֹרֹ֑ת וְהֽוֹדַעְתָּ֣ לָהֶ֗ם אֶת-הַדֶּ֨רֶךְ֙ יֵ֣לְכוּ בָ֔הּ וְאֶת-הַֽמַּֽעֲשֶׂ֖ה אֲשֶׁ֥ר יַֽעֲשֽׂוּן: {כא} וְאַתָּ֣ה תֶֽחֱזֶ֣ה מִכָּל-הָ֠עָ֠ם אַנְשֵׁי-חַ֜יִל יִרְאֵ֧י אֱלֹהִ֛ים אַנְשֵׁ֥י אֱמֶ֖ת שׂ֣נְאֵי בָ֑צַע וְשַׂמְתָּ֣ עֲלֵהֶ֗ם שָׂרֵ֤י אֲלָפִים֙ שָׂרֵ֣י מֵא֔וֹת שָׂרֵ֥י חֲמִשִּׁ֖ים וְשָׂרֵ֥י עֲשָׂרֹֽת: {כב} וְשָֽׁפְט֣וּ אֶת-הָעָם֘ בְּכָל-עֵת֒ וְהָיָ֞ה כָּל-הַדָּבָ֤ר הַגָּדֹל֙ יָבִ֣יאוּ אֵלֶ֔יךָ וְכָל-הַדָּבָ֥ר הַקָּטֹ֖ן יִשְׁפְּטוּ-הֵ֑ם וְהָקֵל֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְנָֽשְׂא֖וּ אִתָּֽךְ:
ומה עושה משה? – כנראה מתרגז, אבל קשה להתיצב מול החותן המבוגר ובעל נסיון בשפיטה, כי הרי חותנו הוא “כהן מדיין”, לא אדם פשוט. וכהן מדיין חייב לדעת לשפוט, אבל —
וַיְשַׁלַּ֥ח מֹשֶׁ֖ה אֶת-חֹֽתְנ֑וֹ וַיֵּ֥לֶךְ ל֖וֹ אֶל-אַרְצֽוֹ:
שוב שילוח, מעין גירוש. האומנם? מאיין למשה רועה הצאן במדבר נסיון בשפיטה או בחוקים ומשפטים?
(לדעתי הצנועה, אפשר ו יש להניח שלא היה כאן גירוש, אלר בנוסף, החתון, לא רק יעץ איך צמנות אנשים ולבנות היררכיה משפטית אלא גם יעץ והדריך את חתנו משה במספר חוקים ומשפטים. אך שניתן לטעון – למה נסמכה פרשת המשפטים ךפרשת יתרו? כדי שנבין שיתרו היה זה שאחרי שהוא אמר “ואתה תחזה …. אנשי חיל … ושמת עליהם … ושפטו את העם…” הוא יתרו הוסיף ואמר למשה חתנו “ואלה המשפטים אשר תשים..”)
(שוב הארכתי בהקדמה, ואולי גם דעתי הצנועה שטותית, אז מה? אילו היה אומר את זה… טוב מספיק עם ההקדמה)
פסוקי השבוע
וְאִם-אָמֹ֤ר יֹאמַר֙
שַׁלֵּ֨ם יְשַׁלֵּ֥ם
אִם-צָעֹ֤ק יִצְעַק֙
גָּנֹ֥ב יִגָּנֵ֖ב
ערב שבת שלום
פתיחה
מה יש לנו בפרשה?
— אוסף משפטים/מצוות (מעורבב, ללא סדר, וצירופי פסוקיםוחלקי פסוקים שאינם ברורים)
— הבטחות על הצלחות במלחמה, כיבוש והתנחלות בארץ רחבת ידיים ( על תנאי…)
— המשך ההכנות לעליית משה להר, לקבלת שני לוחות הברית
מהיכן צצו רוב המשפטים/חוקים שמופיעים באי סדר מופתי בפרשתנו, ?מתוך
http://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/03/07_mishpatim/1.html
…אשנונה היתה ממלכה שומרית קטנה צפונית לבגדד, במאות ה-20 עד ה-18 לפנה”ס, שאיבדה את עצמאותה בימיו של חמורבי. בשנים 1945-47 נמצאו בחפירות בתל-אבו-חרמל לוחות, ועליהם שני קבצי חוקים של המלך ביללמה ובנו המלך דארושה, מהמאה ה-20 לפנה”ס, והם החוקים הקדומים ביותר שנמצאו בעולם התרבות השמית (6,8).
קיים דמיון רב בין חוקי אשנונה לחוק העברי בכמה נושאים, למשל – בנושא שור שנגח: סעיף 53 בחוק אשנונה קובע (7, 8): “שור כי יגח שור אחר והמיתו, שני בעלי השוורים יחצו את כסף השור החי וגם את כסף השור המת”. בתורה כתוב: “וכי יגף שור-איש את שור רעהו ומת ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון” (שמות כ”א / 35). כך גם לגבי שור-נגח: סעיף 54 בחוקי אשנונה קובע: “אם כשור נגח נודע הוא, וזקני העדה הזהירו את בעליו והוא לא שמר את שורו, והם את קרניו לא גדעו, ונגח איש והמיתו, כסף ארבעים שקלים יתן בעליו”. בדין זה מחמיר החוק העברי עם בעל השור, אם כי ניסוח החוק דומה מאד למקור האשנוני: “ואם שור נגח הוא מתמול שלשום והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית איש או אישה השור יסקל וגם בעליו יומת” (שם, פס’ 29). כאן המקום להערת-ביניים: דעה מוטעית ומטעה רווחת בציבור, לפיה חוקי העמים הקדומים היו אכזריים, בעוד שחוקי התורה היו אנושיים ומתחשבים באדם. חוקי שור-נגח הם דוגמה אחת לטעות כזאת.
חוקי אשנונה קדמו לחוקי התורה בכ-800 שנה, ומכאן גם ברור מהו המקור ומהו החיקוי…. (ובנוסף)
כמו חוקי אשנונה, גם חוקי חמורבי דומים לחוקי התורה, שבאו כ-600 שנה מאוחר יותר, וגם כאן אין ספק מי הושפע ממי, או מי העתיק ממי. על חוקי שור שנגח עמדנו כבר בסעיף קודם. דמיון רב עד כדי זהות מלאה בין החוקים קיים בתחום נזקי-גוף שנגרמים בידי אדם אחר, כגון עונש “עין תחת עין” (7, 11). סעיפים 196 עד 200 בחוקי חמורבי קובעים: “איש כי השחית את עינו של אחד מבני מרום הארץ – הם את עינו ישחיתו” (196); “אם את עין אחד העם שיחת, מנה אחד כסף ישלם” (198); “אם שיבר עצם של איש, הם את עצמו ישברו” (197); “איש כי יפיל את שן איש כערכו – הם את שינו יפילו” (200). ובחוק העברי בתורת משה – “ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש, עין תחת עין שן תחת שן יד תחת יד רגל תחת רגל; כויה תחת כויה פצע תחת פצע חבורה תחת חבורה” (שמות כ”א / 26-23).
הבדלים בין קבצי החוקים נבעו מהבדלים שהיו קיימים בתחומי-החיים באותן חברות. האחוזות של עשירי-העם, התעשייה והמסחר שפרחו בבבל העתיקה נזקקו לעבודת-עבדים, שעה שהעם העברי היה בעיקרו עם איכרים חקלאי, והצורך בעבדים היה קטן (11). לא זו בלבד שהעבדות בעם העברי היתה שולית, אלא שבניגוד ליחסם לעבדות של העמים הנוכריים, התורה רואה בעבדות חרפה, מן הסיבה ש”האדם נברא בצלם אלוהים” (1). יחס זה לעבדות מתבטא בקללה בה קולל כנען: “ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו” (בראשית ט’ / 25).
החוק העברי אסר, למשל, הכאת עבד או אמה: “וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת תחת ידו נקם ינקם” (שמות כ”א / 20), בעוד שעל פי חוקי חמורבי, מי שסייע בבבל לבריחתו של עבד הומת. סעיפים 16-15 לחוקי חמורבי קובעים: “כי יעזור איש לעבד או לשפחה לברוח דרך שער העיר – מות יומת העוזר”; “כי יצפין איש בביתו עבד בורח או שפחה בורחת ולא הוציא אותו(ה) אל מחוץ לביתו לקריאת הממונה, נותן החסות מות יומת”.
מצד שני, חוקי חמורבי מפגינים התחשבות-יתר בעבד באשר למשך תקופת-עבדותו: בעוד שבחוק העברי שחרור עבד או שפחה הוא כעבור שש שנים, בחוקי חמורבי השחרור הוא לאחר ארבע שנים בלבד: “כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשבעת יצא לחופשי חינם” (שמות כ”א / 1), כאשר סעף 117 בחוקי חמורבי קובע: “כי ילחץ חוב את איש ומכר את אשתו או בנו או בתו בכסף, או נתנם בנשי, שלוש שנים יעבדו בבית הקונה אותם או בבית החובל ובשנה הרביעית יקרא להם דרור”. חובה לציין כאן, שהתורה מפלה בין עבד עברי לעבד שאינו עברי (כנעני), וזה האחרון הוא עבד-עולם, נחשב לרכוש אדונו ועובר בירושה: “ועבדך ואמתך אשר יהיו לך מאת הגויים אשר סביבותיכם… והיו לכם אחוזה והנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה לעולם בהם תעבדון” (ויקרא כ”ה / 46-44).
בנושא גניבת רכוש, חוקי התורה נאורים יותר מחוקי חמורבי. גנב בבבל, שאין כסף בידיו לשלם הגניבה, מוצא להורג: מס’ 8: “כי יגנוב איש שור או שה או חמור או חזיר או אניה, מהמקדש או מהיכל המלך, שלושים פעמים בערכו ישלם. ואם מאיש נגנב, עשר מונים ישלם תחת גניבתו, ואם אין לו, מות יומת בגניבתו”. החוק העברי שונה: “כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו חמישה בקר ישלם תחת השור וארבעה צאן תחת השה. אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומצת אין לו דמים. אם זרחה השמש עליו דמים לו שלם ישלם. אם אין לו ונמכר בגנבתו” (שמות כ”א / 37 – כ”ב / 2).
מעניינת כאן הזהות המלאה בניסוח הרישא של שני החוקים הללו – הבבלי והעברי: “כי יגנוב איש שור או שה”. ההמשך שונה, שכן החזיר היה בבחינת בל-ייראה במשק העברי, ואוניות לא היו לעם העברי באותה תקופה. החוק העברי גם אינו מבדיל בין גניבת רכוש ממקום בעל חשיבות מיוחדת (מלך או מקדש) לבין רכושו של אזרח רגיל, וערכה של גניבה זהה בכל המקרים. (ע”כ מומלץ)
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
1. כִּ֤י תִקְנֶה֙ עֶ֣בֶד עִבְרִ֔י… אִם-בַּ֤עַל אִשָּׁה֙ ה֔וּא… אִם-אֲדֹנָיו֙ יִתֶּן-ל֣וֹ אִשָּׁ֔ה… וְאִם-אָמֹ֤ר יֹאמַר֙ הָעֶ֔בֶד אָהַ֨בְתִּי֙ אֶת-אֲדֹנִ֔… וְכִֽי-יִמְכֹּ֥ר אִ֛ישׁ אֶת-בִּתּ֖וֹ לְאָמָ֑ה … אִם-רָעָ֞ה בְּעֵינֵ֧י אֲדֹנֶ֛יהָ אֲשֶׁר-(לא) ל֥וֹ יְעָדָ֖הּ וְהֶפְדָּ֑הּ… וְאִם-לִבְנ֖וֹ יִֽיעָדֶ֑נָּה כְּמִשְׁפַּ֥ט הַבָּנ֖וֹת יַֽעֲשֶׂה-לָּֽהּ: {י} אִם-אַחֶ֖רֶת יִֽקַּֽח-ל֑וֹ…. וְאִ֨ם-שְׁלָשׁ-אֵ֔לֶּה לֹ֥א יַֽעֲשֶׂ֖ה לָ֑הּ וְיָֽצְאָ֥ה חִנָּ֖ם אֵ֥ין כָּֽסֶף:
.וְכִֽי-יַכֶּה֩ אִ֨ישׁ אֶת-עַבְדּ֜וֹ א֤וֹ אֶת-אֲמָתוֹ֙ …. אִם-י֛וֹם א֥וֹ יוֹמַ֖יִם יַֽעֲמֹ֑ד…} וְכִֽי-יַכֶּ֨ה אִ֜ישׁ אֶת-עֵ֥ין עַבְדּ֛וֹ אֽוֹ-אֶת-עֵ֥ין אֲמָת֖וֹ
אוסף, קצת מפוזר (וגם קצת מדכא) של חוקים ותנאים קשורים לחיי (או מות) העבד (העברי ולעיתים גם הלא עברי) או האמה.
ונשאלת השאילה מה ההבדל בין שפחה לאמה? אז מתוך
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%A4%D7%97%D7%94
“שפחה היא צורת הנקבה של עבד. לרוב השפחות הועסקו במשק הבית וכפילגשים.
בתורה המושג שפחה ניתן לנשים ששירתו את בעלת הבית כגון הגר השפחה של שרה, זלפה השפחה של לאה ובלהה השפחה של רחל. בכל אחד מדוגמאות אלו האדונית נתנה את שפחתה לבעלה כדי שתשמש כפילגש ותלד לו ילדים.
המקרא מבדיל בין שפחה לאמה. בעוד שפחה היא נכריה אמה היא עבריה.(ע”כ)
לעומת זאת יש .מאמר שטוען להיפך ב –
https://orot.ac.il/sites/default/files/shmaatin/162-4_0.pdf
(מומלץ. לא ניתן להעתקה)
כבר עיינתי בנושא “עבדות” מספר פעמים בעבר נא לעיין בקישורים לעיל) אלא שהנושא עדיין מסעיר את המוח. קצת מוזר שיש לנו בפרשה כ – 10 הוראות שקשורות ביחסים בין האדון והעבד או האמה, אבל רק 5 מצוות, מצוות עשה אחת לגבי עבד, וארבע מצוות שתיים עשה ושתיים לא תעשה. בתלמוד יש דיונים רבים על הנושא, ובסיכום –
דיני עבק עברי מפורטים ב –
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%91%D7%93_%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99
(לא אצטט)
דיני אמה עבריה מפורטים ב –
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%9E%D7%94_%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%94
(לא אצטט)
דיני עבד כנעני מפורטים ב –
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%91%D7%93_%D7%9B%D7%A0%D7%A2%D7%A0%D7%99
(אצטט “קצת”)
….ישנה מצוות עשה על אדון העבד למול את עבדיו, בין עבדים שקנה (‘מקנת כסף’), ובין עבדים שנולדו בביתו (‘יליד בית’). אם אדון העבד אינו מלו, החיוב במצווה עובר לבית הדין. דיני מילת העבד שווים לדיני מילה יהודי, למעט ברכה בנוסח שונה ממילה רגילה. עבד כנעני שנולד ברשות אדון נימול ביום השמיני גם כשחל בשבת.
עבד כנעני יכול להיות בבעלות של מספר אדונים.
מעמדו של העבד הכנעני. עבד כנעני נמצא במעמד ביניים, הוא אינו נחשב עוד לגוי לאחר שמל וטבל, אך גם אינו נחשב ליהודי עד שישתחרר. עם זאת, הוא חייב ברוב דיני התורה כישראל, אך מתוך שעבודו לאדון פטור ממצוות העשה שהזמן גרמן. מבחינה זו חיובו במצוות דומה לזה של נשים.
דיני אישות. לעבדים כנענים אין הגדרה של נישואים כשם שיש לבני חורין, ישראלים או גויים, והשעבוד שלהם לאדונם חל גם בתחום יחסי האישות. כך למשל מוסר אדם את שפחתו לעבדו או לעבד חבירו או למספר עבדים ללא תלות ברצונה וללא צורך במעשה קניין. לאדון מותר למסור שפחה כנענית אחת אף לעבדו העברי, בתנאי שלעבד יש כבר אישה ובנים. שפחה זו תהא אסורה לשאר ישראל אך מותרת לעבד אף אם הוא כהן, שככלל יחסי מין עם נשים שאינן מזרע ישראל אסורים עליו באיסור תורה. מדברי סופרים, גם שפחות כנעניות שלא יוחדו לעבד עברי אסורות לכל ישראל. מאחר שהאדון עשוי לשכב עם שפחתו בנקל, נקבע להרתעתו קנס מיוחד: “הנתפש עם שפחתו, מוציאין אותה ממנו ומוכרים אותה ומפזרים דמיה לעניי ישראל ומלקין אותו ומגלחין שערו והיו מנדין אותו שלשים יום.”. עם זאת, מאחר שהשפחה יצאה מכלל הגויים, הבא עליה אין קנאים פוגעים בו. על אישה ישראלית נאסר מלכתחילה לקנות עבדים כנעניים, מפני החשד. ואם נפלו לה בירושה, עליה למוכרם בהדרגה.
בעת כניסתם של עבדים כנעניים לעבדות, קרבת המשפחה שלהם מתנתקת ופוקעים מהם איסורי העריות התלויים בה, כך שלעבד מותר לשכב עם אימו ושאר קרובותיו. עם זאת, צאצאי שפחה כנענית נחשבים אף הם לעבדים בבעלות האדון, כאימם
חציו עבד וחציו בן חורין
ההתייחסות הקניינית לעבד כנעני מתבטאת גם בכך שהוא יכול להיות עבד משותף לכמה אדונים. כתוצאה משחרור של אחד האדונים, נוצר הדין המורכב של חציו עבד וחציו בן חורין.
עבד כנעני שהגיע למעמד של חצי בן חורין וחצי עבד, אינו יכול להינשא לשפחה כנענית – כי חציו בן חורין; וכן אינו יכול להינשא ליהודייה – כי חציו עבד. במקרה זה כופה בית הדין את האדון שנותר לעבד לשחררו, על מנת שיוכל לישא אשה. (ע”כ. מומלץ)
ומשהו על ייעוד האמה – מתוך ספר החינוך כפי שמובא ב –
http://www.daat.ac.il/daat/mitsvot/main.asp?subm3=1&book=1&book=2&book=3&title=43
…..( מצווה) ליעד אמה העבריה, כלומר שאותו ישראל שקנה אמה העבריה, שישאנה לו לאשה או יתננה לבנו לאשה, שנאמר (שמות כא ח) אם רעה בעיני אדוניה אשר לו יעדה והפדה.ואמרו ז”ל (רש”י שם) כאן רמז לך שמצוה ביעוד. ובפירוש אמרו ז”ל (בכורות יט א) מצות יעוד קודמת למצות פדייה.
משורשי מצוה זושרחם האל על העניה הנמכרת ועל אביה שנצטרך למוכרה, וצוה את הקונה אותה לישא אותה לאשה ולעשותה גברת, כי אל חנון ורחום הוא. ואם אין הקונה חפץ בה לעצמו, שישיאנה לבנו, כי גם עם בן אדוניה תשמח ותגל, או שיגרע מפדיונה מכל מקום ויסייענה שתצא מעבדות, ולא שיגרום על כל פנים שתעמוד תחת ידו עד זמן המכר, גם אם ישרה בעיניו עבודתה הרבה. וכל זה מחסדי האל על ברואיו וממידותיו המעולות. (ע”כ)
2.אִם-רָעָ֞ה בְּעֵינֵ֧י אֲדֹנֶ֛יהָ אֲשֶׁר-(לא) ל֥וֹ יְעָדָ֖הּ וְהֶפְדָּ֑הּ לְעַ֥ם נָכְרִ֛י לֹֽא-יִמְשֹׁ֥ל לְמָכְרָ֖הּ בְּבִגְדוֹ-בָֽהּ:
“לא” כתיב, “לו” קרי. מעניין מה ההבדל בהגייה, או בשמיעה?
מתוך
http://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=25700
….ש.האם מישהו יכול להסביר את החילוק בין אם הקרי הוא לו או לא הרי בשניהם קוראים אותו מילה, האם הכוונה הוא מעכב (שמעתי כן בשם אחרונים ולא ראיתי המקור)? או שמא יש איזה חילוק בין קריאת לו או לא?
ת. א. יש לדעת הכתיב כי זה בודאי מעכב.ב. ולגבי הקרי, מן הסתם מדובר מה תהיה כוונת הקורא בעת קראו תיבה זו, כי אכן בשמיעה של השומע אין הבדל.
ת. אני הקטן כשאני קורא בתורה בפרשיות אלו – אני מציין לעולה שישים לב לשינוי, שהרי כשאקרא זאת אי אפשר לשים לב. משא”כ כמובן בקרי וכתיב אחרים.
(ע”כ. ומומלץ לעיין בפירוש אבן עזרא)
3. אִם-בַּמַּחְתֶּ֛רֶת יִמָּצֵ֥א הַגַּנָּ֖ב וְהֻכָּ֣ה וָמֵ֑ת אֵ֥ין ל֖וֹ דָּמִֽים: {ב} אִם-זָֽרְחָ֥ה הַשֶּׁ֛מֶשׁ עָלָ֖יו דָּמִ֣ים ל֑וֹ שַׁלֵּ֣ם יְשַׁלֵּ֔ם אִם-אֵ֣ין ל֔וֹ וְנִמְכַּ֖ר בִּגְנֵֽבָתֽוֹ:
מתוך (סנהדרין עב ע”א) ב –
https://www.steinsaltz-center.org.il/document/68678,7514,104.aspx
משנה הפותחת את הסוגיא שלנו עוסקת בגנב המגיע במחתרת, גנב החודר לבית על ידי חתירה מתחת לאדמה – על גנב זה נאמר בתורה “אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת” (שמות כב,א). המשנה קובעת שהוא נידון על שם סופו, כלומר אין במעשה החתירה עוון המחייב מיתה, אבל מפני שממעשה זה מתפתח מקרה חמור יש למנוע אותו בהריגת הגנב החותר כבר כעת. עניין זה מוסבר בגמרא, הגנב יודע שאדם רגיל אינו מבליג כאשר הוא רואה שגובים את ממונו, ובכל זאת הוא בא לגנוב. נמצא שהוא מתכנן לתקוף את בעל הבית שיגן על ממונו, ואם כן למרות שהוא בא “רק” לגנוב, במידת הצורך הוא גם יתקוף ויהרוג. ומכיוון שסופו להרוג, כבר משעת החתירה יכול בעל הבית להורגו ‘הבא להורגך השכם להורגו’. לא רק בעל הבית רשאי להרוג את החותר אלא כל אדם שרואהו רשאי להציל את בעל הבית בהריגת החותר (‘דין רודף’). בהמשך הגמרא קובעת שדין זה אינו דווקא בגנב הבא במחתרת, אלא גם גנב הבא באופנים אחרים ויש חשש שיתקוף את בעל הבית המגן על ממונו נהרג.
התורה ממשיכה בביאור דינו של הבא במחתרת כך: “אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת – אין לו דמים. אם זרחה השמש עליו – דמים לו, שלם ישלם; אם אין לו – ונמכר בגנבתו” (שמות כ”ב, א-ב) – הפסוק מחלק בין בא במחתרת שנהרג ולפיכך אינו משלם. לבא במחתרת בשעת זריחת השמש שאינו נהרג ועליו לשלם את מה שגנב. הגמרא מסבירה שלא מדובר כאן בזריחת השמש במובן הפיזי, אין הבדל בדין בין גנב הבא בלילה לגנב הבא ביום. זריחת השמש כאן מבטאת את הבהירות בנוגע לכוונת הגנב, שהרי רק בגלל הבהירות של כוונת ההריגה התירה התורה להרוג את הגנב. אבל ייתכן מצב שבו ברור לנו כשמש שהגנב לא בא כדרך שאר גנבים גם להרוג, אלא הוא בא רק לגנוב ואם יתקפו אותו הוא ייסוג – במקרה זה “אין לו דמים”, אסור להרוג אותו. לשאלה זו יש גם משמעות ממונית, אם הגנב חייב מיתה הוא פטור מתשלומים אפילו אם הוא לא נהרג בסופו של דבר, ואם הוא פטור ממיתה הוא חייב לשלם. לפי עיקרון זה ממשיכה המשנה וקובעת שהגנב שחייב מיתה פטור לא רק מתשלומי הגניבה שלו, אלא גם מתשלומי הנזקים שהוא מזיק. בגמרא יש דיון לגבי מקרה שהחפץ הנגנב נמצא עדיין ברשות הגנב, שיש שאמרו שהוא זכה בחפץ הנגנב ואין הוא חייב להחזירו, ויש שאמרו שלמרות שהוא פטור מתשלומים כל עוד החפץ קיים, הוא נשאר ברשות בעליו ועליו להחזירו. (ע”כ)
4. רֵאשִׁ֗ית בִּכּוּרֵי֙ אַדְמָ֣תְךָ֔ תָּבִ֕יא בֵּ֖ית יְהוָֹ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹֽא-תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּֽחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ:
צירוף מוזר של שני חוקים שונים, אז מה???
5. וַיִּכְתֹּ֣ב מֹשֶׁ֗ה אֵ֚ת כָּל-דִּבְרֵ֣י…. וְאֶתְּנָ֨ה לְךָ֜ אֶת-לֻחֹ֣ת הָאֶ֗בֶן וְהַתּוֹרָה֙ וְהַמִּצְוָ֔ה אֲשֶׁ֥ר כָּתַ֖בְתִּי לְהֽוֹרֹתָֽם:
מ יכתב את מה?
בכל הערבוביה של הפרשה בחלקה הראשון, החלק השני – הבטחות לקראת כיבוש ארץ כנען, והחלק השלישי = הכנות לקראת עליית משה להר, הם מסודרים בעריכתם, אבל דורשים עיון לעומק.
אבל עוד “אבל”, אני חושב שכבר הארכתי הרבה יותר מהרגיל, אז אסיים
שבת שלום
שבוע טוב
להת
From:
Date: Sun, Feb 3, 2019 at 2:15 AM
Subject: ואלה המשפטים… אהבתי את…. אשר יאמר…. וחרה אפי
To:
הארה ?? – מה קרה ל “ה” שבשם הפרשה הלא מלא ככתבו, הרי כתוב” ואלה המשפטים..” כך ששם הפרשה היה צריך להיות “המשפטים”. האם יש עוד שמות לא מלאים של פרשות? – כן, פרשות שמיני ודברים, במקום “השמיני” ו”הדברים”. (מה זה אומר??? לעיון נוסף)
עיונים קודמים
פרשת משפטים – תשע”ד
http://toratami.com/?p=100
פרשת משפטים – תשע”ה
http://toratami.com/?p=321
(על: רשימת 52 מצוות הפרשה, כי תקנה עבד… כי ימכור איש את בתו, כי יפתה איש בתולה, הנה אנוכי שולח מלאך ושילחתי את הצרעה, ושתי את גבולך, משה מטפס על הר, וישכם בבוקר ויבן מזבח
פרשת משפטים – תשע”ו
http://toratami.com/?p=532
(על” תאריכים, ואלה המשםטים, כי תקנה… כי יזיד… כי יריבון, ויראו את א-להי ישראל…)
פרשת משפטים – תשע”ז
(על: המילה “כי…”, וכי ימכר איש את בתו…, אם אדוניו…. האישה וילדיה. כי תפגע שור אויבך…. חמור שונאיך, מלאכי ילך…. האמורי…. והכחדתיו, )
פרשת משפטים – תשע”ח
http://toratami.com/?p=949
(על: חוקים ומצוות, כי תקנה…ימכור… עבד… אמה,… כי יגח שור….כי יגף שור…לא תטה משפט… ודל לא תהדר… כי תפגע שור, מדבר שקר תרחק… כי לא אצדיק, ששת ימים תעשה…ושם א-להים… שלש רגלים… וחג האסיף)
פסוקים מההפטרה
מעניין שהפטרת השבוע של שבת רגילה, (כמו מספר הפטרות אחרות) אינה קריאה רציפה של תוכן הנ”ך אלא מכילה שני קטעים נפרדים.
לְ֠שַׁלַּח אִ֣ישׁ אֶת־עַבְדּ֞וֹ וְאִ֧ישׁ אֶת־שִׁפְחָת֛וֹ הָעִבְרִ֥י וְהָעִבְרִיָּ֖ה חָפְשִׁ֑ים לְבִלְתִּ֧י עֲבָד־בָּ֛ם בִּיהוּדִ֥י אָחִ֖יהוּ אִֽישׁ׃ וַיִּשְׁמְעוּ֩ כָל־הַשָּׂרִ֨ים וְכָל־הָעָ֜ם אֲשֶׁר־בָּ֣אוּ בַבְּרִ֗ית לְ֠שַׁלַּח אִ֣ישׁ אֶת־עַבְדּ֞וֹ וְאִ֤ישׁ אֶת־שִׁפְחָתוֹ֙ חָפְשִׁ֔ים לְבִלְתִּ֥י עֲבָד־בָּ֖ם ע֑וֹד וַֽיִּשְׁמְע֖וּ וַיְשַׁלֵּֽחוּ׃
וַיָּשׁ֙וּבוּ֙ אַחֲרֵי־כֵ֔ן וַיָּשִׁ֗בוּ אֶת־הָֽעֲבָדִים֙ וְאֶת־הַשְּׁפָח֔וֹת אֲשֶׁ֥ר שִׁלְּח֖וּ חָפְשִׁ֑ים ויכבישום [וַֽיִּכְבְּשׁ֔וּם] לַעֲבָדִ֖ים וְלִשְׁפָחֽוֹת׃
(איזו בושה לעם העברי יהודי, בימי צדקיהו, ממש לפני החורבן, התנהגות שפלה של האצולה ואולי גם של בני העם החופשיים. ומעניין השימוש במושגים “עברי” יהודי)
חידון השבוע
1. ואלה המשפטים… (52 מצוות = משפטים?)
א. איזה משפט/חוק/מצווה הכי חשוב בימינו?
ב. איזה משפט הכי אכזרי?
ג איזה משפט לא הגיוני?
ד .איזה משפט מעורר גיחוך
2. כמה פעמים מוזכרת הוצאה להורג בפרשתנו?
3. באיזה איזור גיאוגרפי פעלה הצרעה? (רש”י)
הקדמה כללית
משה ומשפחתו, משה וחותנו ולמה נסמכו (פרשיות) משפטים לפרשת יתרו
בחומש בראשית יש הרבה סיפורים ותיאורים של המשפחות של אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב לבן ובנותיו, אונס דינה, יהודה ותמר, יוסף ואשת פוטיפר, (אבל כלום על אסנת בת פוטיפרע, שאולי זה פוטיפר – בלבל הכתוב???). עברו כ – 130 שנה, עד לידת המנהיג החדש = משה, וכאן זה מגיע כהפתעה. בתחילת חומש שמות יש לנו סיפור על “איש” (ללא שם) שלוקח “בת” (ללא שם) פרטים על הורי משה, ולפי הכתוב, משה גדל בבית פרעה עד שהוא מואשם ברצח ואז משה בורח (לא ברור באיזה גיל, אבל כנראה בצעירותו) בהמשך משה (בגיל 80 ???) מתחתן עם צפורה, אחת משבע בנות של כהן מדיין (???) מוליד בן או שניים ומקבל שוב בהפתעה מינוי “מלמעלה”. יהיו לנו הרבה פרטים על פעולות משה, אהרן ומרים. שום כלום על בניו, ורק מסופר איך צפורה אשת משה פעלה כמוהלת (לא ברור איך היא ידעה מה לעשות???) . (לא ברור גם, אם צפורה היא האישה הכושית שמשה לקח???)
כמה תאריכים מתוך סדר ימי עולם (שנים לבריאת העולם)
2238 – ירידת יעקב ובניו למצריים2238 – הולדת יוכבד בת לוי, נכדת יעקב, אם משה (בעתיד)
??? לידת עמרם בן קהת בן לוי2245 – מות יעקב
2361 – לידת מרים2365 – לידת אהרן2368 – לידת משה
2386 – משה (בגיל 18) הרג את המצרי וברח
2392 – מות עמרם בן קהת
2395 – המלכת משה על ארץ כוש ונשא לאישה את אלמנת המלך2435 – משה יוצא (גורש???) מארץ כוש
2444 נישואי משה לצפורה והולדת שני בניו2447 – משה והסנה הבוער
2448 – יציאת מצריים (מלחמת עמלק, ירידת המן, ומעמד הר סיני
(לא ברור מתי יתרו בא לביקור או לפני מתן תורה או לאחריו)
2517 – מות שמואל בן גרשון בן משה (קבור במערת בניאס) !!!
אז אסכם – מה יודעים מהכתוב על משה ומשפחתו המורחבת?
אם מאמצת שנתנה את השם משה (לאביגדור = שם שנתנו לו הוריו ???)
וַיִּגְדַּ֣ל הַיֶּ֗לֶד וַתְּבִאֵ֨הוּ֙ לְבַת-פַּרְעֹ֔ה וַֽיְהִי-לָ֖הּ לְבֵ֑ן וַתִּקְרָ֤א שְׁמוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה
(באיזה גיל היה משה כשהובא שנית לבת פרעה, ומה היה שמו לפני כן?)
הורים אחות ואח
זה התחיל עם הורים אחות (לא מזוהים) כאשר
וַיֵּ֥לֶךְ אִ֖ישׁ מִבֵּ֣ית לֵוִ֑י וַיִּקַּ֖ח אֶת-בַּת-לֵוִֽי: {ב} וַתַּ֥הַר הָֽאִשָּׁ֖ה וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתֵּ֤רֶא אֹתוֹ֙ כִּי-ט֣וֹב…וֹ֒ וַתִּֽקַּֽח-לוֹ֙ תֵּ֣בַת גֹּ֔מֶא וַתַּחְמְרָ֥ה בַֽחֵמָ֖ר וּבַזָּ֑פֶת וַתָּ֤שֶׂם בָּהּ֙ אֶת-הַיֶּ֔לֶד וַתָּ֥שֶׂם בַּסּ֖וּף עַל-שְׂפַ֥ת הַיְאֹֽר: {ד} וַתֵּֽתַצַּ֥ב אֲחֹת֖וֹ מֵֽרָחֹ֑ק לְדֵעָ֕ה מַה-יֵּֽעָשֶׂ֖ה לֽוֹ:
(איזו אמא טובה שלוקחת את בנה ושמה אותו בתיבה על היאור. מזל שהאחות הייתה טובה וגם חכמה ולבטח סקרנית שרצתה לדעת לאיזה כיוון הרוח וזרם המים יקחו את התיבה. מזל שבדיוק באותו רגע, בת פרעה יצאה להתרחץ ואולי לטבול ביאור כמו במקווה לטהר את עצמה ממקור דמיה, וראתה תיבה שטה במים. טוב יש לנו אחות יש גם הורים אבל אין לנו שמות) אז יש פסוקים משלימים אבל לא את הכל
פרטים נוספים לזיהוי ההורים והאח ניתנים יותר מאוחר כאשר מסופר ש—
וַיִּקַּ֨ח עַמְרָ֜ם אֶת-יוֹכֶ֤בֶד דֹּֽדָתוֹ֙ ל֣וֹ לְאִשָּׁ֔ה וַתֵּ֣לֶד ל֔וֹ אֶֽת-אַֽהֲרֹ֖ן וְאֶת-מֹשֶׁ֑ה וּשְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י עַמְרָ֔ם שֶׁ֧בַע וּשְׁלשִׁ֛ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה: …. וַיִּקַּ֨ח אַֽהֲרֹ֜ן אֶת-אֱלִישֶׁ֧בַע בַּת-עַמִּֽינָדָ֛ב אֲח֥וֹת נַחְשׁ֖וֹן ל֣וֹ לְאִשָּׁ֑ה וַתֵּ֣לֶד ל֗וֹ אֶת-נָדָב֙ וְאֶת-אֲבִיה֔וּא אֶת-אֶלְעָזָ֖ר וְאֶת-אִֽיתָמָֽר: … וְאֶלְעָזָ֨ר בֶּן-אַֽהֲרֹ֜ן לָֽקַח-ל֨וֹ מִבְּנ֤וֹת פּֽוּטִיאֵל֙ ל֣וֹ לְאִשָּׁ֔ה וַתֵּ֥לֶד ל֖וֹ אֶת-פִּֽינְחָ֑ס אֵ֗לֶּה רָאשֵׁ֛י אֲב֥וֹת הַֽלְוִיִּ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָֽם:
(עץ משפחתי די מלא וחסר — פרט למרים שמשום מה הכתוב מתעלם ממנה. אבל ידוע לנו שאחות משה ניצבה ליד היאור, וכנראה היא הייתה לפחות בת 4 -5 באותו אירוע, ועל התואר שלה ומפעלה ביציאת מצריים כאשר היא בגיל 85 +_ ידוע ש —
ותקח מרים הנְּבִיאָ֜ה אֲח֧וֹת אַֽהֲרֹ֛ן אֶת-הַתֹּ֖ף בְּיָדָ֑הּ וַתֵּצֶ֤אןָ כָל-הַנָּשִׁים֙ אַֽחֲרֶ֔יהָ בְּתֻפִּ֖ים וּבִמְחֹלֹֽת: {כא} וַתַּ֥עַן לָהֶ֖ם מִרְיָ֑ם שִׁ֤ירוּ..
(סוף סוף יודעים את שמה של אחות משה, ואולי היא גם הריצה חוג לרקודי עם או שירה בציבור. אבל משום מה הכתוב רק אומר אחות אהרן, אבל לא אחות אהרן ומשה??? ואולי, אם נזכר את ההלכה שתינתן בעתיד — עֶרְוַ֥ת אֲחוֹת-אָבִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה שְׁאֵ֥ר אָבִ֖יךָ הִֽוא: (ס) {יג} עֶרְוַ֥ת אֲחוֹת-אִמְּךָ֖ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה כִּֽי-שְׁאֵ֥ר אִמְּךָ֖ הִֽוא: ונחשוב שעמרם התחתן עם דודתו…… “פויה”)
אשה , שש גיסות, חותן ובן
וּלְכֹהֵ֥ן מִדְיָ֖ן שֶׁ֣בַע בָּנ֑וֹת …וַתָּבֹ֕אנָה אֶל-רְעוּאֵ֖ל אֲבִיהֶ֑ן וַיֹּ֕אמֶר… לָ֤מָּה זֶּה֙ עֲזַבְתֶּ֣ן אֶת-הָאִ֔ישׁ קִרְאֶ֥ן ל֖וֹ וְיֹ֥אכַל לָֽחֶם: {כא} וַיּ֥וֹאֶל מֹשֶׁ֖ה לָשֶׁ֣בֶת אֶת-הָאִ֑ישׁ וַיִּתֵּ֛ן אֶת-צִפֹּרָ֥ה בִתּ֖וֹ לְמֹשֶֽׁה: {כב} וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַיִּקְרָ֥א אֶת-שְׁמ֖וֹ גֵּֽרְשֹׁ֑ם
(ולא כתוב כלום על צפורה. יפה? חכמה?. על הנשים של אברהם, יצחק ויעקב כתוב שהיו יפות. האם צפורה היתה מכוערת? משה היה כנראה בן 70 + בעת נישואיו לצפורה, (כי אחד הבנים נימול בדרך למצריים כשמשה היה בן 80, אז באיזה גיל היה החותן?) רצוי לזכור שלחותן היו שבע שמות? (ולא נדון כאן בנושא המסתורי הזה, פשוט חותן עם שבע בנות ושבע שמות – מעניין. כנראה אחרי כל בת שנולדה לו שינה את שמו לנסות שינוי מזל ללידת בן???))
ומ ה שעוד מעניין – בכלל לא מסופר אם משה חזר (אי פעם) לראות את הוריו???ועל משה אשתו ובניו – משה בן 80 נשוי עם שני בנים (לפחות???) ממשיך ברעיית צאן חותנו עד שהוא שומע קול מדבר אליו מתוך סנה בוער שמשכנע אותו לקבל תפקיד של מנהיג אומה של כחצי מליון עבדים שיפעל לשחררם ולהגר לארץ חדשה ישנה. יש לציין שמשה לא קיבל את התפקיד שהוצע/הוטל עליו בהתלהבות יתירה או כלשהיא אלא להיפך, משה ידע שבתור רועה צאן גמגמן אין לו תכונות של מנהיג או של אחד שלוחם להשיג זכויות לעובדים/עבדים. בכל אופן
וַיֵּ֨לֶךְ מֹשֶׁ֜ה וַיָּ֣שָׁב | אֶל-יֶ֣תֶר חֹֽתְנ֗וֹ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אֵ֣לְכָה נָּ֗א וְאָשׁ֨וּבָה֙ אֶל-אַחַ֣י אֲשֶׁר-בְּמִצְרַ֔יִם וְאֶרְאֶ֖ה הַֽעוֹדָ֣ם חַיִּ֑ים וַיֹּ֧אמֶר יִתְר֛וֹ לְמֹשֶׁ֖ה לֵ֥ךְ לְשָׁלֽוֹם: {יט} וַיֹּ֨אמֶר יְהוָֹ֤ה אֶל-מֹשֶׁה֙ בְּמִדְיָ֔ן לֵ֖ךְ שֻׁ֣ב מִצְרָ֑יִם כִּי-מֵ֨תוּ֙ כָּל-הָ֣אֲנָשִׁ֔ים הַֽמְבַקְשִׁ֖ים אֶת-נַפְשֶֽׁךָ: {כ} וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה אֶת-אִשְׁתּ֣וֹ וְאֶת-בָּנָ֗יו וַיַּרְכִּבֵם֙ עַֽל-הַֽחֲמֹ֔ר וַיָּ֖שָׁב אַ֣רְצָה מִצְרָ֑יִם. החותן מברך את משה ומאחל לו הצלחה.לעומת זאת דווקא ה’ שהטיל את התפקיד על משה מתערב וַיְהִ֥י בַדֶּ֖רֶךְ בַּמָּל֑וֹן וַיִּפְגְּשֵׁ֣הוּ יְהֹוָ֔ה וַיְבַקֵּ֖שׁ הֲמִיתֽוֹ: , וַתִּקַּ֨ח צִפֹּרָ֜ה צֹ֗ר וַתִּכְרֹת֙ אֶת-עָרְלַ֣ת בְּנָ֔הּ וַתַּגַּ֖ע לְרַגְלָ֑יו וַתֹּ֕אמֶר כִּ֧י חֲתַן-דָּמִ֛ים אַתָּ֖ה לִֽי: {כו} וַיִּ֖רֶף מִמֶּ֑נּוּ אָ֚ז אָֽמְרָ֔ה חֲתַ֥ן דָּמִ֖ים לַמּוּלֹֽת:
(פסוקים לא הכי ברורים. מה שכן ברור – שמשהו לא היה בסדר. {לעניות דעתי, אפשר לטעון שכנראה ייתכן שלבן – לא ברור איזה בן – הייתה איזו דלקת באבר המין וצפורה ניתחה אותו והוא הבריא)
לא ברור גם מה קרה בדרך בין משה, אשתו ובניו, עד שלפני שבוע קראנו ש —
וַיִּקַּ֗ח יִתְרוֹ֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֶת-צִפֹּרָ֖ה אֵ֣שֶׁת מֹשֶׁ֑ה אַחַ֖ר שִׁלּוּחֶֽיהָ: {ג} וְאֵ֖ת שְׁנֵ֣י בָנֶ֑יהָ אֲשֶׁ֨ר שֵׁ֤ם הָֽאֶחָד֙ גֵּֽרְשֹׁ֔ם כִּ֣י אָמַ֔ר גֵּ֣ר הָיִ֔יתִי בְּאֶ֖רֶץ נָכְרִיָּֽה: {ד} וְשֵׁ֥ם הָֽאֶחָ֖ד אֱלִיעֶ֑זֶר כִּֽי-אֱלֹהֵ֤י אָבִי֙ בְּעֶזְרִ֔י וַיַּצִּלֵ֖נִי מֵחֶ֥רֶב פַּרְעֹֽה:
מידע נוסף. סוף סוף (כלאחר יד ???)שמות של שני בני משה, כאשר הם – הבנים ואימם מוחזרים לאבא משה. מה שלא מובן זה פירוש “אַחַ֖ר שִׁלּוּחֶֽיהָ”. האם משה גרש את אשתו? – לפי פסוק אחר (דברים
וְכָ֨תַב לָ֜הּ סֵ֤פֶר כְּרִיתֻת֙ וְנָתַ֣ן בְּיָדָ֔הּ וְשִׁלְּחָ֖הּ מִבֵּיתֽוֹ׃
כנראה שכן ????
והנה יתרו בא ומביא למשה את אשתו (של משה) ושני בניו, ואת מי משה מנשק? כמובן – את חותנו. משה לחלוטין מתעלם מאשתו ובניו, והכתוב לא מזכיר אותם יותר (בתורה)
ומתוך דיון בנושא “האם בניו של משה היו נוכחים במעמד הר סיני” ב –
…
נראה שכאשר המחיש אהרון למשה את הסבל הקשה הכרוך בעבדות מצרים, ההשפלה והתנאים התת-אנושיים שבהם חיים עם ישראל, ומשה הבין באילו תנאים יצטרכו אשתו ובניו לחיות עד ליציאת מצרים, צפו ועלו רגשות החמלה הטבעיים שיש לכל אב כלפי בניו. כאב דואג החליט שאותו סבל נורא ייחסך ממשפחתו, ולפיכך שלח אותם לבית יתרו למרות שידע שייתכן מאוד שלא יספיקו להגיע למעמד הר סיני. החלטה זו לא התקבלה, ככל הנראה, בעקבות בחינה קרה ואובייקטיבית של סיכויי הגעתם של בניו למתן תורה, וגם לא העמדת הערכים האנושיים-מוסריים מול הערך של נוכחות במעמד קבלת התורה זה מול זה. משה, ההורה החרד לשלום ילדיו, הורה להם אינסטינקטיבית לחזור למקום מבטחים עד יעבור זעם, תוך כדי התעלמות מהשיקולים שהוא עצמו העלה בפני חותנו ימים ספורים לפני כן. וכיוון שמשה חשש כל כך מתרחיש שבו בניו יאחרו מלהגיע למעמד הר סיני (וסביר שהיה לו בסיס רציני לחשש זה), ניתן להניח שזה בדיוק מה שקרה: בניו של משה הגיעו עם סבם יתרו רק לאחר שההדים של מתן תורה שהתפשטו עד מדין שכנעו את יתרו שעם ישראל אינו חי בסכנה אלא בבטחה ובשלווה בצל ענני הכבוד, בצל השכינה.כיוון פרשני זה, המנסה להסביר את העדרותם של אשתו ובניו של משה בדרכם למצרים פותח פתח להבין את ההצדקה לדיון הנרחב כל כך במפרשים בנוגע לעיתוי שבו הגיע יתרו למדבר עם גרשום ואליעזר. אין זה דיון טכני אודות יישום הכלל “אין מוקדם ומאוחר בתורה”.הוויכוח סובב סביב השאלה, האם בניו של משה היו נוכחים באותו מעמד היסטורי של קבלת התורה. אם אכן נצעד בעקבותיו של רבי אליעזר המודעי ואבן עזרא הטוענים שהם החמיצו את שני המאורעות המשמעותיים ביותר בתולדות עם ישראל – יציאת מצרים ומתן תורה, יש לנו כבר קצה חוט שיסייע לנו להבין את הידרדרות גרשום ואליעזר. ניתן אולי כבר להבין מדוע לא נמשכו לחבוש את ספסלי בית המדרש כפי שקרה ליהושע ולתלמידים אחרים ששמעו את ה’ בכבודו ובעצמו מכריז “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים…”. אינו דומה כלל ועיקר מטענו הרוחני של יהושע לזה של גרשום ואליעזר. התנהגותו הטבעית של משה, כאב הרוצה בטובת ילדיו הייתה לו, לפי זה, בסופו של דבר לרועץ. מהמקרה של גרשום ואליעזר יכולים אנו ללמוד אם כן שיעור בהלכות חינוך, כהורים וכמחנכים.משה מתגלה כאב דואג. כל הורה יכול להזדהות עם נסיונו של משה. אמנם הצליח להציל את בניו מעבדות, אך בעשותו כן, הוא גרם להם להפסיד את מתן תורה, המעמד שעיצב יותר מכל אירוע אחר את דמותה הרוחנית של כנסת ישראל. באותה השעה שעם ישראל נכנס לברית עם אלוקיו בהר סיני, באותה העת של קולות, ברקים ורעמים – בני משה רבינו, גרשום ואליעזר, לא היו נוכחים. האם זה מפתיע, אם כן, שבניו חסרו כמה תכונות יסוד של אמונה וביטחון? ייתכן שזו הסיבה שמשה לא הצליח לגדל את בניו כאנשי תורה.[4]…(ע”כ)(וכידוע לכל שאילה מסובכת יש לפחות תשובה אחת פשוטה שהיא…)
והנה לפני שבוע קראנו
וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל-מֹשֶׁ֔ה אֲנִ֛י חֹֽתֶנְךָ֥ יִתְר֖וֹ בָּ֣א אֵלֶ֑יךָ וְאִ֨שְׁתְּךָ֔ וּשְׁנֵ֥י בָנֶ֖יהָ עִמָּֽהּ: {ז} וַיֵּצֵ֨א מֹשֶׁ֜ה לִקְרַ֣את חֹֽתְנ֗וֹ וַיִּשְׁתַּ֨חוּ֙ וַיִּשַּׁק-ל֔וֹ וַיִּשְׁאֲל֥וּ אִישׁ-לְרֵעֵ֖הוּ לְשָׁל֑וֹם וַיָּבֹ֖אוּ הָאֹֽהֱלָה: {ח} וַיְסַפֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ לְחֹ֣תְנ֔וֹ אֵת֩ כָּל-אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה יְהוָֹה֙ לְפַרְעֹ֣ה וּלְמִצְרַ֔יִם..
האם ככה מתנהג האבא שמתעלם מבניו שהי בגיל 5 +- (ואולי אפילו פחות)???
ומה קורה למחרת? החותן נוזף בחתנו —
וַיַּרְא֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֵ֛ת כָּל-אֲשֶׁר-ה֥וּא עֹשֶׂ֖ה לָעָ֑ם וַיֹּ֗אמֶר מָֽה-הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה עֹשֶׂה֙ לָעָ֔ם מַדּ֗וּעַ אַתָּ֤ה יוֹשֵׁב֙ לְבַדֶּ֔ךָ וְכָל-הָעָ֛ם נִצָּ֥ב עָלֶ֖יךָ מִן-בֹּ֥קֶר עַד-עָֽרֶב: {טו} וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה לְחֹֽתְנ֑וֹ כִּֽי-יָבֹ֥א אֵלַ֛י הָעָ֖ם לִדְר֥שׁ אֱלֹהִֽים: {טז} כִּי-יִֽהְיֶ֨ה לָהֶ֤ם דָּבָר֙ בָּ֣א אֵלַ֔י וְשָׁ֣פַטְתִּ֔י בֵּ֥ין אִ֖ישׁ וּבֵ֣ין רֵעֵ֑הוּ וְהֽוֹדַעְתִּ֛י אֶת-חֻקֵּ֥י הָֽאֱלֹהִ֖ים וְאֶת-תּֽוֹרֹתָֽיו: {יז} וַיֹּ֛אמֶר חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֖ה אֵלָ֑יו לֹא-טוֹב֙ הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה עֹשֶֽׂה: …. שְׁמַ֤ע בְּקֹלִי֙ אִיעָ֣צְךָ֔… וְהִזְהַרְתָּ֣ה אֶתְהֶ֔ם אֶת-הַֽחֻקִּ֖ים וְאֶת-הַתּוֹרֹ֑ת וְהֽוֹדַעְתָּ֣ לָהֶ֗ם אֶת-הַדֶּ֨רֶךְ֙ יֵ֣לְכוּ בָ֔הּ וְאֶת-הַֽמַּֽעֲשֶׂ֖ה אֲשֶׁ֥ר יַֽעֲשֽׂוּן: {כא} וְאַתָּ֣ה תֶֽחֱזֶ֣ה מִכָּל-הָ֠עָ֠ם אַנְשֵׁי-חַ֜יִל יִרְאֵ֧י אֱלֹהִ֛ים אַנְשֵׁ֥י אֱמֶ֖ת שׂ֣נְאֵי בָ֑צַע וְשַׂמְתָּ֣ עֲלֵהֶ֗ם שָׂרֵ֤י אֲלָפִים֙ שָׂרֵ֣י מֵא֔וֹת שָׂרֵ֥י חֲמִשִּׁ֖ים וְשָׂרֵ֥י עֲשָׂרֹֽת: {כב} וְשָֽׁפְט֣וּ אֶת-הָעָם֘ בְּכָל-עֵת֒ וְהָיָ֞ה כָּל-הַדָּבָ֤ר הַגָּדֹל֙ יָבִ֣יאוּ אֵלֶ֔יךָ וְכָל-הַדָּבָ֥ר הַקָּטֹ֖ן יִשְׁפְּטוּ-הֵ֑ם וְהָקֵל֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְנָֽשְׂא֖וּ אִתָּֽךְ:
ומה עושה משה? – כנראה מתרגז, אבל קשה להתיצב מול החותן המבוגר ובעל נסיון בשפיטה, כי הרי חותנו הוא “כהן מדיין”, לא אדם פשוט. וכהן מדיין חייב לדעת לשפוט, אבל —
וַיְשַׁלַּ֥ח מֹשֶׁ֖ה אֶת-חֹֽתְנ֑וֹ וַיֵּ֥לֶךְ ל֖וֹ אֶל-אַרְצֽוֹ:
שוב שילוח, מעין גירוש. האומנם? מאיין למשה רועה הצאן במדבר נסיון בשפיטה או בחוקים ומשפטים?
(לדעתי הצנועה, אפשר ו יש להניח שלא היה כאן גירוש, אלר בנוסף, החתון, לא רק יעץ איך צמנות אנשים ולבנות היררכיה משפטית אלא גם יעץ והדריך את חתנו משה במספר חוקים ומשפטים. אך שניתן לטעון – למה נסמכה פרשת המשפטים ךפרשת יתרו? כדי שנבין שיתרו היה זה שאחרי שהוא אמר “ואתה תחזה …. אנשי חיל … ושמת עליהם … ושפטו את העם…” הוא יתרו הוסיף ואמר למשה חתנו “ואלה המשפטים אשר תשים..”)
(שוב הארכתי בהקדמה, ואולי גם דעתי הצנועה שטותית, אז מה? אילו היה אומר את זה… טוב מספיק עם ההקדמה)
פסוקי השבוע
וְאִם-אָמֹ֤ר יֹאמַר֙
שַׁלֵּ֨ם יְשַׁלֵּ֥ם
אִם-צָעֹ֤ק יִצְעַק֙
גָּנֹ֥ב יִגָּנֵ֖ב
ערב שבת שלום
פתיחה
מה יש לנו בפרשה?
— אוסף משפטים/מצוות (מעורבב, ללא סדר, וצירופי פסוקיםוחלקי פסוקים שאינם ברורים)
— הבטחות על הצלחות במלחמה, כיבוש והתנחלות בארץ רחבת ידיים ( על תנאי…)
— המשך ההכנות לעליית משה להר, לקבלת שני לוחות הברית
מהיכן צצו רוב המשפטים/חוקים שמופיעים באי סדר מופתי בפרשתנו, ?מתוך
http://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/03/07_mishpatim/1.html
…אשנונה היתה ממלכה שומרית קטנה צפונית לבגדד, במאות ה-20 עד ה-18 לפנה”ס, שאיבדה את עצמאותה בימיו של חמורבי. בשנים 1945-47 נמצאו בחפירות בתל-אבו-חרמל לוחות, ועליהם שני קבצי חוקים של המלך ביללמה ובנו המלך דארושה, מהמאה ה-20 לפנה”ס, והם החוקים הקדומים ביותר שנמצאו בעולם התרבות השמית (6,8).
קיים דמיון רב בין חוקי אשנונה לחוק העברי בכמה נושאים, למשל – בנושא שור שנגח: סעיף 53 בחוק אשנונה קובע (7, 8): “שור כי יגח שור אחר והמיתו, שני בעלי השוורים יחצו את כסף השור החי וגם את כסף השור המת”. בתורה כתוב: “וכי יגף שור-איש את שור רעהו ומת ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון” (שמות כ”א / 35). כך גם לגבי שור-נגח: סעיף 54 בחוקי אשנונה קובע: “אם כשור נגח נודע הוא, וזקני העדה הזהירו את בעליו והוא לא שמר את שורו, והם את קרניו לא גדעו, ונגח איש והמיתו, כסף ארבעים שקלים יתן בעליו”. בדין זה מחמיר החוק העברי עם בעל השור, אם כי ניסוח החוק דומה מאד למקור האשנוני: “ואם שור נגח הוא מתמול שלשום והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית איש או אישה השור יסקל וגם בעליו יומת” (שם, פס’ 29). כאן המקום להערת-ביניים: דעה מוטעית ומטעה רווחת בציבור, לפיה חוקי העמים הקדומים היו אכזריים, בעוד שחוקי התורה היו אנושיים ומתחשבים באדם. חוקי שור-נגח הם דוגמה אחת לטעות כזאת.
חוקי אשנונה קדמו לחוקי התורה בכ-800 שנה, ומכאן גם ברור מהו המקור ומהו החיקוי…. (ובנוסף)
כמו חוקי אשנונה, גם חוקי חמורבי דומים לחוקי התורה, שבאו כ-600 שנה מאוחר יותר, וגם כאן אין ספק מי הושפע ממי, או מי העתיק ממי. על חוקי שור שנגח עמדנו כבר בסעיף קודם. דמיון רב עד כדי זהות מלאה בין החוקים קיים בתחום נזקי-גוף שנגרמים בידי אדם אחר, כגון עונש “עין תחת עין” (7, 11). סעיפים 196 עד 200 בחוקי חמורבי קובעים: “איש כי השחית את עינו של אחד מבני מרום הארץ – הם את עינו ישחיתו” (196); “אם את עין אחד העם שיחת, מנה אחד כסף ישלם” (198); “אם שיבר עצם של איש, הם את עצמו ישברו” (197); “איש כי יפיל את שן איש כערכו – הם את שינו יפילו” (200). ובחוק העברי בתורת משה – “ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש, עין תחת עין שן תחת שן יד תחת יד רגל תחת רגל; כויה תחת כויה פצע תחת פצע חבורה תחת חבורה” (שמות כ”א / 26-23).
הבדלים בין קבצי החוקים נבעו מהבדלים שהיו קיימים בתחומי-החיים באותן חברות. האחוזות של עשירי-העם, התעשייה והמסחר שפרחו בבבל העתיקה נזקקו לעבודת-עבדים, שעה שהעם העברי היה בעיקרו עם איכרים חקלאי, והצורך בעבדים היה קטן (11). לא זו בלבד שהעבדות בעם העברי היתה שולית, אלא שבניגוד ליחסם לעבדות של העמים הנוכריים, התורה רואה בעבדות חרפה, מן הסיבה ש”האדם נברא בצלם אלוהים” (1). יחס זה לעבדות מתבטא בקללה בה קולל כנען: “ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו” (בראשית ט’ / 25).
החוק העברי אסר, למשל, הכאת עבד או אמה: “וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת תחת ידו נקם ינקם” (שמות כ”א / 20), בעוד שעל פי חוקי חמורבי, מי שסייע בבבל לבריחתו של עבד הומת. סעיפים 16-15 לחוקי חמורבי קובעים: “כי יעזור איש לעבד או לשפחה לברוח דרך שער העיר – מות יומת העוזר”; “כי יצפין איש בביתו עבד בורח או שפחה בורחת ולא הוציא אותו(ה) אל מחוץ לביתו לקריאת הממונה, נותן החסות מות יומת”.
מצד שני, חוקי חמורבי מפגינים התחשבות-יתר בעבד באשר למשך תקופת-עבדותו: בעוד שבחוק העברי שחרור עבד או שפחה הוא כעבור שש שנים, בחוקי חמורבי השחרור הוא לאחר ארבע שנים בלבד: “כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשבעת יצא לחופשי חינם” (שמות כ”א / 1), כאשר סעף 117 בחוקי חמורבי קובע: “כי ילחץ חוב את איש ומכר את אשתו או בנו או בתו בכסף, או נתנם בנשי, שלוש שנים יעבדו בבית הקונה אותם או בבית החובל ובשנה הרביעית יקרא להם דרור”. חובה לציין כאן, שהתורה מפלה בין עבד עברי לעבד שאינו עברי (כנעני), וזה האחרון הוא עבד-עולם, נחשב לרכוש אדונו ועובר בירושה: “ועבדך ואמתך אשר יהיו לך מאת הגויים אשר סביבותיכם… והיו לכם אחוזה והנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה לעולם בהם תעבדון” (ויקרא כ”ה / 46-44).
בנושא גניבת רכוש, חוקי התורה נאורים יותר מחוקי חמורבי. גנב בבבל, שאין כסף בידיו לשלם הגניבה, מוצא להורג: מס’ 8: “כי יגנוב איש שור או שה או חמור או חזיר או אניה, מהמקדש או מהיכל המלך, שלושים פעמים בערכו ישלם. ואם מאיש נגנב, עשר מונים ישלם תחת גניבתו, ואם אין לו, מות יומת בגניבתו”. החוק העברי שונה: “כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו חמישה בקר ישלם תחת השור וארבעה צאן תחת השה. אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומצת אין לו דמים. אם זרחה השמש עליו דמים לו שלם ישלם. אם אין לו ונמכר בגנבתו” (שמות כ”א / 37 – כ”ב / 2).
מעניינת כאן הזהות המלאה בניסוח הרישא של שני החוקים הללו – הבבלי והעברי: “כי יגנוב איש שור או שה”. ההמשך שונה, שכן החזיר היה בבחינת בל-ייראה במשק העברי, ואוניות לא היו לעם העברי באותה תקופה. החוק העברי גם אינו מבדיל בין גניבת רכוש ממקום בעל חשיבות מיוחדת (מלך או מקדש) לבין רכושו של אזרח רגיל, וערכה של גניבה זהה בכל המקרים. (ע”כ מומלץ)
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
1. כִּ֤י תִקְנֶה֙ עֶ֣בֶד עִבְרִ֔י… אִם-בַּ֤עַל אִשָּׁה֙ ה֔וּא… אִם-אֲדֹנָיו֙ יִתֶּן-ל֣וֹ אִשָּׁ֔ה… וְאִם-אָמֹ֤ר יֹאמַר֙ הָעֶ֔בֶד אָהַ֨בְתִּי֙ אֶת-אֲדֹנִ֔… וְכִֽי-יִמְכֹּ֥ר אִ֛ישׁ אֶת-בִּתּ֖וֹ לְאָמָ֑ה … אִם-רָעָ֞ה בְּעֵינֵ֧י אֲדֹנֶ֛יהָ אֲשֶׁר-(לא) ל֥וֹ יְעָדָ֖הּ וְהֶפְדָּ֑הּ… וְאִם-לִבְנ֖וֹ יִֽיעָדֶ֑נָּה כְּמִשְׁפַּ֥ט הַבָּנ֖וֹת יַֽעֲשֶׂה-לָּֽהּ: {י} אִם-אַחֶ֖רֶת יִֽקַּֽח-ל֑וֹ…. וְאִ֨ם-שְׁלָשׁ-אֵ֔לֶּה לֹ֥א יַֽעֲשֶׂ֖ה לָ֑הּ וְיָֽצְאָ֥ה חִנָּ֖ם אֵ֥ין כָּֽסֶף:
.וְכִֽי-יַכֶּה֩ אִ֨ישׁ אֶת-עַבְדּ֜וֹ א֤וֹ אֶת-אֲמָתוֹ֙ …. אִם-י֛וֹם א֥וֹ יוֹמַ֖יִם יַֽעֲמֹ֑ד…} וְכִֽי-יַכֶּ֨ה אִ֜ישׁ אֶת-עֵ֥ין עַבְדּ֛וֹ אֽוֹ-אֶת-עֵ֥ין אֲמָת֖וֹ
אוסף, קצת מפוזר (וגם קצת מדכא) של חוקים ותנאים קשורים לחיי (או מות) העבד (העברי ולעיתים גם הלא עברי) או האמה.
ונשאלת השאילה מה ההבדל בין שפחה לאמה? אז מתוך
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%A4%D7%97%D7%94
“שפחה היא צורת הנקבה של עבד. לרוב השפחות הועסקו במשק הבית וכפילגשים.
בתורה המושג שפחה ניתן לנשים ששירתו את בעלת הבית כגון הגר השפחה של שרה, זלפה השפחה של לאה ובלהה השפחה של רחל. בכל אחד מדוגמאות אלו האדונית נתנה את שפחתה לבעלה כדי שתשמש כפילגש ותלד לו ילדים.
המקרא מבדיל בין שפחה לאמה. בעוד שפחה היא נכריה אמה היא עבריה.(ע”כ)
לעומת זאת יש .מאמר שטוען להיפך ב –
https://orot.ac.il/sites/default/files/shmaatin/162-4_0.pdf
(מומלץ. לא ניתן להעתקה)
כבר עיינתי בנושא “עבדות” מספר פעמים בעבר נא לעיין בקישורים לעיל) אלא שהנושא עדיין מסעיר את המוח. קצת מוזר שיש לנו בפרשה כ – 10 הוראות שקשורות ביחסים בין האדון והעבד או האמה, אבל רק 5 מצוות, מצוות עשה אחת לגבי עבד, וארבע מצוות שתיים עשה ושתיים לא תעשה. בתלמוד יש דיונים רבים על הנושא, ובסיכום –
דיני עבק עברי מפורטים ב –
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%91%D7%93_%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99
(לא אצטט)
דיני אמה עבריה מפורטים ב –
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%9E%D7%94_%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%94
(לא אצטט)
דיני עבד כנעני מפורטים ב –
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%91%D7%93_%D7%9B%D7%A0%D7%A2%D7%A0%D7%99
(אצטט “קצת”)
….ישנה מצוות עשה על אדון העבד למול את עבדיו, בין עבדים שקנה (‘מקנת כסף’), ובין עבדים שנולדו בביתו (‘יליד בית’). אם אדון העבד אינו מלו, החיוב במצווה עובר לבית הדין. דיני מילת העבד שווים לדיני מילה יהודי, למעט ברכה בנוסח שונה ממילה רגילה. עבד כנעני שנולד ברשות אדון נימול ביום השמיני גם כשחל בשבת.
עבד כנעני יכול להיות בבעלות של מספר אדונים.
מעמדו של העבד הכנעני. עבד כנעני נמצא במעמד ביניים, הוא אינו נחשב עוד לגוי לאחר שמל וטבל, אך גם אינו נחשב ליהודי עד שישתחרר. עם זאת, הוא חייב ברוב דיני התורה כישראל, אך מתוך שעבודו לאדון פטור ממצוות העשה שהזמן גרמן. מבחינה זו חיובו במצוות דומה לזה של נשים.
דיני אישות. לעבדים כנענים אין הגדרה של נישואים כשם שיש לבני חורין, ישראלים או גויים, והשעבוד שלהם לאדונם חל גם בתחום יחסי האישות. כך למשל מוסר אדם את שפחתו לעבדו או לעבד חבירו או למספר עבדים ללא תלות ברצונה וללא צורך במעשה קניין. לאדון מותר למסור שפחה כנענית אחת אף לעבדו העברי, בתנאי שלעבד יש כבר אישה ובנים. שפחה זו תהא אסורה לשאר ישראל אך מותרת לעבד אף אם הוא כהן, שככלל יחסי מין עם נשים שאינן מזרע ישראל אסורים עליו באיסור תורה. מדברי סופרים, גם שפחות כנעניות שלא יוחדו לעבד עברי אסורות לכל ישראל. מאחר שהאדון עשוי לשכב עם שפחתו בנקל, נקבע להרתעתו קנס מיוחד: “הנתפש עם שפחתו, מוציאין אותה ממנו ומוכרים אותה ומפזרים דמיה לעניי ישראל ומלקין אותו ומגלחין שערו והיו מנדין אותו שלשים יום.”. עם זאת, מאחר שהשפחה יצאה מכלל הגויים, הבא עליה אין קנאים פוגעים בו. על אישה ישראלית נאסר מלכתחילה לקנות עבדים כנעניים, מפני החשד. ואם נפלו לה בירושה, עליה למוכרם בהדרגה.
בעת כניסתם של עבדים כנעניים לעבדות, קרבת המשפחה שלהם מתנתקת ופוקעים מהם איסורי העריות התלויים בה, כך שלעבד מותר לשכב עם אימו ושאר קרובותיו. עם זאת, צאצאי שפחה כנענית נחשבים אף הם לעבדים בבעלות האדון, כאימם
חציו עבד וחציו בן חורין
ההתייחסות הקניינית לעבד כנעני מתבטאת גם בכך שהוא יכול להיות עבד משותף לכמה אדונים. כתוצאה משחרור של אחד האדונים, נוצר הדין המורכב של חציו עבד וחציו בן חורין.
עבד כנעני שהגיע למעמד של חצי בן חורין וחצי עבד, אינו יכול להינשא לשפחה כנענית – כי חציו בן חורין; וכן אינו יכול להינשא ליהודייה – כי חציו עבד. במקרה זה כופה בית הדין את האדון שנותר לעבד לשחררו, על מנת שיוכל לישא אשה. (ע”כ. מומלץ)
ומשהו על ייעוד האמה – מתוך ספר החינוך כפי שמובא ב –
http://www.daat.ac.il/daat/mitsvot/main.asp?subm3=1&book=1&book=2&book=3&title=43
…..( מצווה) ליעד אמה העבריה, כלומר שאותו ישראל שקנה אמה העבריה, שישאנה לו לאשה או יתננה לבנו לאשה, שנאמר (שמות כא ח) אם רעה בעיני אדוניה אשר לו יעדה והפדה.ואמרו ז”ל (רש”י שם) כאן רמז לך שמצוה ביעוד. ובפירוש אמרו ז”ל (בכורות יט א) מצות יעוד קודמת למצות פדייה.
משורשי מצוה זושרחם האל על העניה הנמכרת ועל אביה שנצטרך למוכרה, וצוה את הקונה אותה לישא אותה לאשה ולעשותה גברת, כי אל חנון ורחום הוא. ואם אין הקונה חפץ בה לעצמו, שישיאנה לבנו, כי גם עם בן אדוניה תשמח ותגל, או שיגרע מפדיונה מכל מקום ויסייענה שתצא מעבדות, ולא שיגרום על כל פנים שתעמוד תחת ידו עד זמן המכר, גם אם ישרה בעיניו עבודתה הרבה. וכל זה מחסדי האל על ברואיו וממידותיו המעולות. (ע”כ)
2.אִם-רָעָ֞ה בְּעֵינֵ֧י אֲדֹנֶ֛יהָ אֲשֶׁר-(לא) ל֥וֹ יְעָדָ֖הּ וְהֶפְדָּ֑הּ לְעַ֥ם נָכְרִ֛י לֹֽא-יִמְשֹׁ֥ל לְמָכְרָ֖הּ בְּבִגְדוֹ-בָֽהּ:
“לא” כתיב, “לו” קרי. מעניין מה ההבדל בהגייה, או בשמיעה?
מתוך
http://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=25700
….ש.האם מישהו יכול להסביר את החילוק בין אם הקרי הוא לו או לא הרי בשניהם קוראים אותו מילה, האם הכוונה הוא מעכב (שמעתי כן בשם אחרונים ולא ראיתי המקור)? או שמא יש איזה חילוק בין קריאת לו או לא?
ת. א. יש לדעת הכתיב כי זה בודאי מעכב.ב. ולגבי הקרי, מן הסתם מדובר מה תהיה כוונת הקורא בעת קראו תיבה זו, כי אכן בשמיעה של השומע אין הבדל.
ת. אני הקטן כשאני קורא בתורה בפרשיות אלו – אני מציין לעולה שישים לב לשינוי, שהרי כשאקרא זאת אי אפשר לשים לב. משא”כ כמובן בקרי וכתיב אחרים.
(ע”כ. ומומלץ לעיין בפירוש אבן עזרא)
3. אִם-בַּמַּחְתֶּ֛רֶת יִמָּצֵ֥א הַגַּנָּ֖ב וְהֻכָּ֣ה וָמֵ֑ת אֵ֥ין ל֖וֹ דָּמִֽים: {ב} אִם-זָֽרְחָ֥ה הַשֶּׁ֛מֶשׁ עָלָ֖יו דָּמִ֣ים ל֑וֹ שַׁלֵּ֣ם יְשַׁלֵּ֔ם אִם-אֵ֣ין ל֔וֹ וְנִמְכַּ֖ר בִּגְנֵֽבָתֽוֹ:
מתוך (סנהדרין עב ע”א) ב –
https://www.steinsaltz-center.org.il/document/68678,7514,104.aspx
משנה הפותחת את הסוגיא שלנו עוסקת בגנב המגיע במחתרת, גנב החודר לבית על ידי חתירה מתחת לאדמה – על גנב זה נאמר בתורה “אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת” (שמות כב,א). המשנה קובעת שהוא נידון על שם סופו, כלומר אין במעשה החתירה עוון המחייב מיתה, אבל מפני שממעשה זה מתפתח מקרה חמור יש למנוע אותו בהריגת הגנב החותר כבר כעת. עניין זה מוסבר בגמרא, הגנב יודע שאדם רגיל אינו מבליג כאשר הוא רואה שגובים את ממונו, ובכל זאת הוא בא לגנוב. נמצא שהוא מתכנן לתקוף את בעל הבית שיגן על ממונו, ואם כן למרות שהוא בא “רק” לגנוב, במידת הצורך הוא גם יתקוף ויהרוג. ומכיוון שסופו להרוג, כבר משעת החתירה יכול בעל הבית להורגו ‘הבא להורגך השכם להורגו’. לא רק בעל הבית רשאי להרוג את החותר אלא כל אדם שרואהו רשאי להציל את בעל הבית בהריגת החותר (‘דין רודף’). בהמשך הגמרא קובעת שדין זה אינו דווקא בגנב הבא במחתרת, אלא גם גנב הבא באופנים אחרים ויש חשש שיתקוף את בעל הבית המגן על ממונו נהרג.
התורה ממשיכה בביאור דינו של הבא במחתרת כך: “אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת – אין לו דמים. אם זרחה השמש עליו – דמים לו, שלם ישלם; אם אין לו – ונמכר בגנבתו” (שמות כ”ב, א-ב) – הפסוק מחלק בין בא במחתרת שנהרג ולפיכך אינו משלם. לבא במחתרת בשעת זריחת השמש שאינו נהרג ועליו לשלם את מה שגנב. הגמרא מסבירה שלא מדובר כאן בזריחת השמש במובן הפיזי, אין הבדל בדין בין גנב הבא בלילה לגנב הבא ביום. זריחת השמש כאן מבטאת את הבהירות בנוגע לכוונת הגנב, שהרי רק בגלל הבהירות של כוונת ההריגה התירה התורה להרוג את הגנב. אבל ייתכן מצב שבו ברור לנו כשמש שהגנב לא בא כדרך שאר גנבים גם להרוג, אלא הוא בא רק לגנוב ואם יתקפו אותו הוא ייסוג – במקרה זה “אין לו דמים”, אסור להרוג אותו. לשאלה זו יש גם משמעות ממונית, אם הגנב חייב מיתה הוא פטור מתשלומים אפילו אם הוא לא נהרג בסופו של דבר, ואם הוא פטור ממיתה הוא חייב לשלם. לפי עיקרון זה ממשיכה המשנה וקובעת שהגנב שחייב מיתה פטור לא רק מתשלומי הגניבה שלו, אלא גם מתשלומי הנזקים שהוא מזיק. בגמרא יש דיון לגבי מקרה שהחפץ הנגנב נמצא עדיין ברשות הגנב, שיש שאמרו שהוא זכה בחפץ הנגנב ואין הוא חייב להחזירו, ויש שאמרו שלמרות שהוא פטור מתשלומים כל עוד החפץ קיים, הוא נשאר ברשות בעליו ועליו להחזירו. (ע”כ)
. רֵאשִׁ֗ית בִּכּוּרֵי֙ אַדְמָ֣תְךָ֔ תָּבִ֕יא בֵּ֖ית יְהוָֹ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹֽא-תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּֽחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ: 4
צירוף מוזר של שני חוקים שונים, אז מה???
5. וַיִּכְתֹּ֣ב מֹשֶׁ֗ה אֵ֚ת כָּל-דִּבְרֵ֣י…. וְאֶתְּנָ֨ה לְךָ֜ אֶת-לֻחֹ֣ת הָאֶ֗בֶן וְהַתּוֹרָה֙ וְהַמִּצְוָ֔ה אֲשֶׁ֥ר כָּתַ֖בְתִּי לְהֽוֹרֹתָֽם:
מ יכתב את מה?
בכל הערבוביה של הפרשה בחלקה הראשון, החלק השני – הבטחות לקראת כיבוש ארץ כנען, והחלק השלישי = הכנות לקראת עליית משה להר, הם מסודרים בעריכתם, אבל דורשים עיון לעומק.
אבל עוד “אבל”, אני חושב שכבר הארכתי הרבה יותר מהרגיל, אז אסיים
שבת שלום
שבוע טוב
להת