במדבר – תש”פ

From:
Date: Sun, May 24, 2020 at 3:54 AM
‪Subject: במדבר סיני, ביום דיבר, בנסע המחנה‬
To:
חג שבועות (קציר/מתן-תורה/בכורים ++) שמח 
יופי של 4+ שמות לחג, כמו שגם לשני הרגלים האחרים יש להם 3-4 שמות. מעניין ואפשר גם לקרא על חג שבועות (בנוסף לויקיפדיה) גם ב —
וכמה שאילות למחשבה —
1. למה חג שבועות הוא רק יום אחד לעומת חג הפסח וחג שבועות?. ו-
2. למה התורה לא ציינה תאריך מדוייק לחג הזה?
3. למה לא מציינים את חג שבועות כחג של הצמחוניים/ות?
אז בקיצור
ת-1. מתוך מאמר (מומלץ לקריאה) על חג שבועות
….  חג השבועות הוא החג היחיד מבין שלוש הרגלים שאין לו חול המועד. יש שהסבירו עובדה זו בכך שחג השבועות חל בתקופה בה יש עומס חקלאי רב, בקצירת התבואה ועיבודה ולכן התורה קבעה לו יום אחד בלבד. עם זאת, בזמן המקדש היו מיועדים ששת הימים שלאחר החג להבאת קרבנות על ידי עולי הרגל, וכיום מציינים חגיגיות מסוימת בימים אלו על ידי הימנעות מאמירת תחנון בתפילה.
ת- 2. מתוך
…מתי היה מתן תורה? יש מחלוקת תנאים בעניין: יש אומרים שמתן תורה היה בו’ סיון ויש שאומרים שהיה בז’ סיון. לכאורה זה מאורע חשוב, אבל בתורה לא כתוב מתי הוא התרחש. אנחנו יכולים לשער את זמן, אבל אנחנו לא יודעים בדיוק.

להר סיני יש שֵם, אבל לאמיתו של דבר אין לו כתובת, האם מישהו ידע באיזשהו זמן איפה הוא? היחידי שכתוב עליו שהוא הלך לשם באיזשהו זמן זה אליהו הנביא. חוץ מזה לא כתוב שמישהו ביקר שם. אמנם לא נראה שיש למקום, להר סיני, איזושהי משמעות של קדושה, אבל מעבר לכך – הרי זה מקום מעניין, מקום שקרה בו איזה מאורע… אכן, אין לנו מה לעשות היום בהר סיני, הקשר אליו זה רק עניין של סנטימנטים. אבל מעבר לסנטימנטים, השאלה היא האם הר סיני הוא מקום שצריך להיות על המפה ? או לא

….לגבי הר סיני אין לנו זיכרון כזה, ולדעתי זו איננה סתם השמטה.

כל העניין של מתן תורה באמצע המדבר הוא בעצמו דבר תמוה; איפה ניתנת התורה? במקום שלא עבר אדם שם, בארץ ציה ושממה. איזה מין מקום זה לתת בו את התורה?! מבחינה זו, הקיום שלנו לא מתחיל בארץ ישראל, התרבות שלנו לא מתחילה בארץ ישראל, איפה היא מתחילה? – במקום שלא עבר שם איש.

התורה ניתנה מעבר לתחומים של העולם המיושב. היא ניתנת במקום שהוא לא עולם מסוים – בתוך שממון, בתוך השממה, שם הקדוש ברוך הוא נותן את התורה. מדוע? מפני שהתורה אינה שייכת למקום. מאוחר יותר, התורה נעשית קשורה לארץ ישראל, אבל עצם העניין של מתן תורה, אינו שייך למקום.

באותו אופן, כאמור, התורה גם לא שייכת לזמן.

תחשבו על זה, מבחינות רבות זהו המאורע הכי חשוב בהיסטוריה – מתן תורה זה מפגש שאין דומה לו, מפגש בין הקדוש ברוך הוא לבין עם, עם־ ישראל. ואף על פי כן, הפרטים של המאורע מטושטשים. מדוע? מפני שמתן תורה הוא מאורע שהוא מעבר לזמן ולמקום. הוא נמצא בזמן, אבל אנחנו לא ידועים מתי, הוא נמצא במקום, אבל אנחנו לא יודעים מהו. מתן התורה הוא טרנסצנדנטי – לא בתחומי ההכרה. לכן התורה ניתנה לא במקום ובזמן  ..(ע”כ)

ומאמר מעניין מאותו מקור – למה התורה לא ניתנה בתל-אביב”? נא לעיין ב –

https://he.chabad.org/library/article_cdo/aid/522089

(לא אצטט.)
ת-3. אומנם לא קוראים (רשמית) לחג שבועות – חג הצמחונות. אבל פה ושם אכן מכנים אותו כך. למשל ב –
…. סוף-סוף הגיע חגם של הצמחונים ואוהבי הגבינות. אז ראשית, בואו נפוגג אמונה הרווחת בציבור: חג שבועות אינו מבטיח תזונה דלת קלוריות. ייתכן ואחרי ארוחת שבועות דשנה לא קמים מהשולחן שבעים ומפוצצים כמו אחרי ליל הסדר או בסוף המנגל של יום העצמאות, אולם בכל הקשור לספירת הקלוריות אין לחג השבועות במה להתבייש….(ע”כ. מומלץ אם לא רוצים להשמין ממאכלי חלב)
מספיק עם שבועות להפעם. – נחזור לפרשת במדבר. אבל ראשית —
הערה – תיקון טעות/הזנחה
ברשימות קודמות,  ציינתי מספר פעמים את הפרשות המחוברות. מסתבר שטעיתי והשמטתי (בטעות) את פרשות מטות + מסעי שגם הן מתחברות בשנים מסויימות
לקריאה נוספת ומעמיקה בנושא, ניתן לעיין ב –
אם חומש ויקרא = תורת כהנים (כמעט) רובו ככולו קודש – עניינים שבקדושה, הרי חומש המדבר = חומש הפיקודים  (כמעט) כולו חול = עניינים יומיומיים” – אירועים של מציאות – עלילתייםת תיאור של חיים במדבר של שבטים נודדים..
סיכום מקוצר של החומש, מתוך

חומש במדבר עוסק בארבעים שנות המדבר, החל מהשנה השניה, וכלה בשנה הארבעים. סדר וחניה במדבר, סדר והליכה במדבר, מקומו של המשכן, תלונות בני ישראל, חטא המרגלים, כיבוש עבר הירדן המזרחי והכנות לכניסה לארץ.

וסיכום יותר מורחב ניתן ב –
(מומלץ לעיון נוסף) רק אצטט —
כבשאר ספרים שבתורה, שם הספר המקובל בימינו לקוח מפתיחתו: “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד”. בהתאם לכך, מעיקרו הוא מנוקד בְּמִדְבַּר (בנסמך); אך הצורה שנשתגרה בציבור היא בַּמִּדְבָּר.
ועל שמות שקשורים בחומשים ויקרא, במדבר ודברים, מתוך–
   סִפְרֵי הוא שם כולל לשני מדרשי הלכה, אחד על ספר במדבר ואחד על ספר דברים, אם כי בקרב הראשונים גם מדרשי הלכה אחרים נקראו לעיתים בשם “ספרי”. מילולית, פירוש השם הוא “ספרים” (זאת לעומת השם של המדרש על ויקרא, ששמו הוא ספרא, דהיינו “ספר” או “הספר”). אפשר ששם זה הוא קיצור מ”שאר ספרי דבי רב”[1], דהיינו “שאר הספרים של ‘בית רב'”, לעומת “ספרא דבי רב” – “(ה)ספר של ‘בית רב'”. מכל מקום אין הסכמה במחקר באשר למשמעות המדויקת של שמות אלה.

ספרי במדבר הוא מדבי רבי ישמעאל, וספרי דברים הוא מדבי רבי עקיבא. ככל מדרשי ההלכה הקלסיים, הם נערכו כנראה באמצע המאה השלישית לספירה.

ומתוך

ספרי במדבר הוא מדרש הלכה לספר במדבר, מדברי רבי ישמעאל. (לפרקים: ה-יב, טו, יח-יט, כה א-יג, כו נב-לא כד, לה ט-לד).

המדרש נקרא לעיתים מדרש “וישלחו”, על שם הדרשה הראשונה שבו על פרשה ה פסוק ב: “וישלחו מן המחנה”. הדרשות ממשיכות על פי סדר הכתובים, כך שחסרות דרשות על ארבע הפרשיות הראשונות. הקובץ כולל מדרשים על רוב חלקיו ההלכתיים של ספר במדבר ומעט מהחלקים הסיפוריים. (ע”כ)

וקצת על חומש ויקרא ובמדבר
 
…..
המשכו של ספר שמות על פי חשבון התאריכים הוא בשני הספרים הבאים, החופפים זה את זה לפחות בהקשר לתקופה שסביב חנוכת המשכן.

ספר ויקרא מכונה בחז”ל “תורת כהנים”. בספר זה העיסוק בדיני הכהנים תופש חלק משמעותי מאד, וכן העיסוק בהלכות מקדש וקודשיו. גם החלקים שאינם עוסקים באופן ישיר בהלכות הקשורות לעבודה במקדש קשורים הם לבחינה זו באופן עקיף.

בספר במדבר לא הכהנים הם העומדים במרכז כי אם מחנה ישראל – האומה כולה, וכן שלוחיהם של ישראל – הלווים. 2 הספר פותח בעשרה פרקים המתארים את מחנה ישראל, 3 וכן את מסע המחנות שהוא גם מסעה של השכינה. המשכו של הספר מרחיב גם בכישלונותיהם של ישראל.

המוקד ב ספר ויקרא הוא השראת שכינה במקדש, אלא שהשראת שכינה במקדש אין פירושה רק עבודת כהנים במקדש אלא משמעותית היא גם לחיים מחוץ למקדש, ולכן הספר עוסק גם בהלכות ובהנהגות שהן מחוץ למקדש.
לשם המחשה – פרשת בחוקותי היא פרשת התוכחה, והחורבן המתואר בה הוא כללי ורחב, אלא שגם שם ניתן לראות את מקומו המרכזי של המקדש בפרשה.
“אם בחוקותי תלכו” אזי “”ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם” (ויקרא כ”ו, יא), ובפורענות “ונתתי את עריכם חרב, והשימותי את מקדשי “. ההליכה בחוקות ה’ מובילה אותנו מעגלים מעגלים – בונה את הכלים דרך הגשמים, היבול, הדיש, הבציר, וגם שלום – אל המגמה, אל נשמת התהליך כולו – משכני אשר בתוככם, ואף החורבן בא מעגלים מעגלים עד לחרבנו של המקדש – ועד לגלותם של ישראל.

בחומש במדבר נפגשים אנו עם הציר הנוסף החשוב של השראת השכינה בעם ישראל – כאשר “הגיבורים של הספר” הם כל איש ואיש מישראל.
מבנה זה מביא אותנו ללמוד דבר על המושג שכינה בישראל, כאשר המשמעות היא ששתי מגמות הן – שני צירים.
ספר ויקרא מביא לידי ביטוי את ההתייחסות אל המציאות בראי המקדש, כאשר הציר המרכזי במקדש הוא בעבודת הכהנים, והכלי המרכזי הוא המזבח שבעבודתו עולים החיים לשורשם, ומאפשרים ירידת האש מן השמים, וכן את “ונתתי משכני בתוככם” אשר בחיתומו של הספר.
ספר במדבר לעומת זאת מתמקד בבניית העם, סדור הכוחות כולם, כל שבט וכל אדם מישראל במקומו ובתפקידו, ומלמד אותנו שמצבו של עם ישראל קשור בקשר של עבותות במצבה של השכינה, מסע ישראל הוא מסע השכינה. 4

 
חלוקת הספר (פשוט ובקיצור)
 
 

חלוקת הספר

בספר במדבר עשרים פרקים המחולקים לנושאים הבאים:

  • פרקים א’-י’: תיאור מאורעות עם ישראל לרגלי הר סיני.
  • פרקים י”א-י”ח: מאורעות עם ישראל במדבר.
  • פרק י”ט – פרטי מצוות פרה אדומה.
  • פרק כ’: מאורעות השנה שלפני כניסת עם ישראל לארץ ישראל.
 
ולקורא “התמים”, (וכנראה יש כאלה) סיכום קצרצר. עד השבוע קראנו שלושה קבצים של מידע היסטורי וקובץ אחד של מידע חוקתי שמתמקד בכהנים.
— היסטוריה של העולם הקדום  עד לבואו של אברהם אבי האומה העברית
— תולדות משפחת אברהם עד ירידתם מצריימה
— יציאת אומה (מתולדות צאצאי אברהם בנו, נכדו וכו’)  ממצריים ונודדת במדבר, תוך יצירת מסגרת קהילתית, עם חוקה, מרכז דתי (משכן -מקדש)  והנחיות מחייבות להתנהגות כעם מסודר שמוכן לרשת ארץ
פה ושם, בין סיפורי העלילה,  פוזרו קבצי חוקים (מצוות) הן במרוכז והן בתפזורת. ניתן לציין שבשלושת החומשים הראשונים, בנוסף לעלילות, ניתנו “רק” 361 מצוות. (עוד 252 מצוות יינתנו בחומשים במדבר ודברים, (אופן בחירת הפסוקים מהם נלמדת המצווה, דורש עיון נוסף)
אז לפני שבוע סיימנו במשך מספר שבועות, עיון בפרטי תפקידי הכהן שמורם מעם לשרת בקודש. קיבלנו (אני לפעמים) הרגשה של התעלות רוחנית. דיני טומאה וטהרה, קדושה ועבודת הבורא, בקיצור למרות שקראנו על ניתוחי בעלי חיים שנבחרו לקורבן, אנשים שחלו  במחלות משונות והבריאו, עם מי ועם מי לא לקיים יחסיי מין, הייתה הרגשה של התעלות רוחנית. ופתאום “נפילה” חזרה למציאות היומיומית. מפקד עם, חלוקת מקומות חנייה ואירועים “עלילתיים היסטוריים שעד כמה שהם אבני יסוד של האומה העברית/ישראלית יהודית, הם בעצם אירועים שאירועו בצור דומה אוו קצת שונה לכל אומה או קבוצת אנשים בהיסטוריה העולמית של כל גזע ותרבות.
אז חזרה לפרשת במדבר.
עיונים קודמים

פרשת במדבר – תשע”ד

http://toratami.com/?p=150

פרשת במדבר – ,תשע”ה

http://toratami.com/?p=389

(על: אפריים ומנשה, תפקידי הלוויים, איש על דגלו.. תחנו,)

תשע”ו

http://toratami.com/?p=580

(על: תוכן הפרשה, תאריכים, ספירות אוכלוסין, פקודי הלוויים, פדיון בכורים בלוויים)

במדבר – תשע”ז

http://toratami.com/?p=778

(על:: שאו את ראש, וידבר ה’ …. באחד לחודש השני……ואת כל העדה הקהיל באחד לחודש השני ויתילדו, .ואלה תולדות אהרן ומשה… אלה שמות בני אהרן,ואת אהרן ואת בניו תפקוד ושמרו …. והזר הקרב יומת (פרק ג פסוק י’) …….למשמרת בני ישראל והזר הקרב יומת (פרק ג’ פסוק לח’),ולקהת משפחת העמרמי,  כל פקודי הלוויים כל זכר מבן חודש ומעלה 22,000…)

פרשת במדבר – תשע”ח
http://toratami.com/?p=993

(על: במדבר סיני…, שאו את ראש. ואתכם יהיו, בנסע המשכן… קצף, ואת בהמת הלוויים)

פרשת במדבר – תשע”ט
(על” תכלית המפקד, המפקדים השונים ???)
ולפרשתנו היום – לרענון תוכן הפרשה בפסוקים נבחרים —
וַיְדַבֵּ֨ר יְהֹוָ֧ה אֶל-מֹשֶׁ֛ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינַ֖י בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד בְּאֶחָד֩ לַחֹ֨דֶשׁ הַשֵּׁנִ֜י בַּשָּׁנָ֣ה הַשֵּׁנִ֗ית לְצֵאתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר   שְׂא֗וּ אֶת-רֹאשׁ֨ כָּל-עֲדַ֣ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֔ל 
כלומר – דיבור זה נאמר ב-א’ באייר, שנה ושבועיים אחרי יצאת מצריים. נזכור גם שהמשכן הוקם ונחנך ב -א’ בניסן —
וַיְהִ֞י בַּחֹ֧דֶשׁ הָֽרִאשׁ֛וֹן בַּשָּׁנָ֥ה הַשֵּׁנִ֖ית בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ הוּקַ֖ם הַמִּשְׁכָּֽן: 
כך שהציווי לפקוד את בני ישראל, ניתן חודש אחרי הקמת המשכן, כשבוע אחרי סוף חג הפסח הראשון אחרי יציאת מצריים, אירוע שמוזכר להלן בפרשת בהעלתך —
 וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֣ה אֶל-מֹשֶׁ֣ה בְמִדְבַּר-סִ֠ינַ֠י בַּשָּׁנָ֨ה הַשֵּׁנִ֜ית לְצֵאתָ֨ם מֵאֶ֧רֶץ מִצְרַ֛יִם בַּחֹ֥דֶשׁ הָֽרִאשׁ֖וֹן לֵאמֹֽר: {ב} וְיַֽעֲשׂ֧וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת-הַפָּ֖סַח בְּמֽוֹעֲדֽוֹ: …וַיַּֽעֲשׂ֣וּ אֶת-הַפֶּ֡סַח בָּֽרִאשׁ֡וֹן בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֥וֹם לַחֹ֛דֶשׁ בֵּ֥ין הָֽעַרְבַּ֖יִם בְּמִדְבַּ֣ר סִינָ֑י   
 – מעניין, וכידוע אין מוקדם או מאוחר בתורה.
לרענון תוכן הפרשה —
מפקד אוכלוסין, 12 שבטים (לא כולל שבט לוי)
 
—  שְׂא֗וּ אֶת-רֹאשׁ֨ כָּל-עֲדַ֣ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֔ל …. כָּל-זָכָ֖ר … מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה 
סידורי חנייה ומסע
—  אִ֣ישׁ עַל-דִּגְל֤וֹ בְאֹתֹת֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם יַֽחֲנ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל…
משפחת הכהנים
 
— וְאֵ֛לֶּה תּֽוֹלְדֹ֥ת אַֽהֲרֹ֖ן וּמֹשֶׁ֑ה …. וְאֵ֛לֶּה שְׁמ֥וֹת בְּֽנֵי-אַהֲרֹ֖ן
מפקד אוכלוסיית הלווייים
—  וְהַ֨לְוִיִּ֔ם לֹ֣א הָתְפָּֽקְד֔וּ בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל
מינוי הלוויים כמשרתים לכהן ולמשמרת המשכן
 
הַקְרֵב֙ אֶת-מַטֵּ֣ה לֵוִ֔י וְהַֽעֲמַדְתָּ֣ אֹת֔וֹ לִפְנֵ֖י אַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֑ן וְשֵֽׁרְת֖וּ אֹתֽוֹ:…  וְשָֽׁמְר֗וּ אֶֽת-כָּל-כְּלֵי֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְאֶת-מִשְׁמֶ֖רֶת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לַֽעֲבֹ֖ד אֶת-עֲבֹדַ֥ת הַמִּשְׁכָּֽן: 
 החלפת בכורי ישראל בלוויים
 
— הִנֵּ֧ה לָקַ֣חְתִּי אֶת-הַלְוִיִּ֗ם מִתּוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל תַּ֧חַת כָּל-בְּכ֛וֹר פֶּ֥טֶר רֶ֖חֶם מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָ֥יוּ לִ֖י הַלְוִיִּֽם
מיפקד אוכלסיית הלוויים, מינוי נשיאים, והגדרת תפקידם כשומרי משמרת
—  פְּקֹד֙ אֶת-בְּנֵ֣י לֵוִ֔י לְבֵ֥ית אֲבֹתָ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם כָּל-זָכָ֛ר מִבֶּן-חֹ֥דֶשׁ וָמַ֖עְלָה תִּפְקְדֵֽם:…וּנְשִׂיא֙ נְשִׂיאֵ֣י הַלֵּוִ֔י אֶלְעָזָ֖ר בֶּן-אַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֑ן פְּקֻדַּ֕ת שֹֽׁמְרֵ֖י מִשְׁמֶ֥רֶת הַקֹּֽדֶשׁ
פדיון בכורים
פְּקֹ֨ד כָּל-בְּכֹ֤ר זָכָר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִבֶּן-חֹ֖דֶשׁ וָמָ֑עְלָה וְשָׂ֕א אֵ֖ת מִסְפַּ֥ר שְׁמֹתָֽם: 
 וְלָֽקַחְתָּ֨ אֶת-הַלְוִיִּ֥ם לִי֙ …. תַּ֥חַת כָּל-בְּכֹ֖ר בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל 
וְאֵת֙ בֶּֽהֱמַ֣ת הַלְוִיִּ֔ם תַּ֣חַת כָּל-בְּכ֔וֹר בְּבֶֽהֱמַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:  ..
..וְלָֽקַחְתָּ֗ חֲמֵ֧שֶׁת חֲמֵ֛שֶׁת שְׁקָלִ֖ים לַגֻּלְגֹּ֑לֶת…..
 וְנָֽתַתָּ֣ה הַכֶּ֔סֶף לְאַֽהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו פְּדוּיֵ֕י…..
הגדרת תפקידים
 וְהַֽחֹנִ֣ים לִפְנֵ֣י הַמִּשְׁכָּ֡ן קֵ֣דְמָה לִפְנֵי֩ אֹֽהֶל-מוֹעֵ֨ד | מִזְרָ֜חָה מֹשֶׁ֣ה | וְאַֽהֲרֹ֣ן וּבָנָ֗יו שֹֽׁמְרִים֙ מִשְׁמֶ֣רֶת הַמִּקְדָּ֔שׁ לְמִשְׁמֶ֖רֶת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת ???? 
מיפקד אוכלוסין לבני קהת והגדרת תפקידם
נָשֹׂ֗א אֶת-רֹאשׁ֨ בְּנֵ֣י קְהָ֔ת… מִבֶּ֨ן שְׁלֹשִׁ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה וְעַ֖ד בֶּן-חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה…
 זֹ֛את עֲבֹדַ֥ת בְּנֵֽי-קְהָ֖ת בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד קֹ֖דֶשׁ הַקֳּדָשִֽׁים: 
כללית – נראה שפרשת במדבר עוסקת בהכנסת סדר וארגון בחיי אומה שזה עתה נוצרה. זה כולל
– ארגון 12 השבטים (כןלל אפריים ומנשה, לא כולל שבט לוי)
– מינוי כהנים, אהרן ובניו
– ארגון שבט לוי לשלוש משפחות.
– החלפת בכורי ישראל בלוויים
– חלוקת עבודה ללוויים
בקיצור – שנה ושבועיים אחרי יציאת מצריים, יש לנו בספירת אוכלוסין
— כ – 600,000 גברים מגיל 20 עד 60 (לא כולל צעירים מתחת גיל 20 או זקנים מעל גיל 60. או נשים. כמו כן לא כולל את שבט לוי.)
— כ – 22,000 לוויים מגיל חודש ומעלה
— כ – 22,300  בכורים בבני ישראל.
(ולפי הקריאה בשבוע הבא)
— כ – 8,580 לוויים מגיל 30 עד 50
לפי המספרים האלה, קשה להעריך בצורה מדוייקת את מספר בני ישראל (למרות הפירוט לשבטים) מעניין שמספר הלוויים מגיל 30 עד 50 הוא רק כ – 40% מכלל הלוויים מבן חודש ומעלה. אם משה ואהרן מתו בגיל 120, (היו בני 80 +- ביציאה ממצריים), מה הייתה תוחלת החיים במצריים או במדבר לפני העונש על חטא המרגלים. (ואני מסתבך. משהו לדיון נפרד)
ולמעוניינים/ות  לדעת איך ניתן להסביר את גידול הלוויים (בתור דוגמה) בגלות מצריים, מ- 3 ל- 22,300, תוך X דורות  ניתן לעיין ב –
(לא אצטט. ומי שכן רוצה לעיין אנא להסביר אם והיכן טועה הפרופסור המכובד, בחישוביו)
ואוסף מאמרים מתוצרת אוניברסיטת בר-אילן על פרשת במדבר ניתן ב –
אז קצת הארכתי, בכל אופן,  כמה נושאים ופסוקים לעיון נוסף
 
{ג} מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כָּל-יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵ֑ל תִּפְקְד֥וּ אֹתָ֛ם לְצִבְאֹתָ֖ם אַתָּ֥ה וְאַֽהֲרֹֽן 
 
{מו} וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל-הַפְּקֻדִ֔ים שֵׁשׁ-מֵא֥וֹת אֶ֖לֶף וּשְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִ֑ים וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת וַֽחֲמִשִּֽׁים: {מז} וְהַלְוִיִּ֖ם לְמַטֵּ֣ה אֲבֹתָ֑ם לֹ֥א הָתְפָּֽקְד֖וּ בְּתוֹכָֽם:
 
{לב}אֵ֛לֶּה פְּקוּדֵ֥י בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם כָּל-פְּקוּדֵ֤י הַֽמַּחֲנֹת֙ לְצִבְאֹתָ֔ם שֵׁשׁ-מֵא֥וֹת אֶ֨לֶף֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִ֔ים וַֽחֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת וַֽחֲמִשִּֽׁים:  {לג} וְהַ֨לְוִיִּ֔ם לֹ֣א הָתְפָּֽקְד֔וּ בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל….
משום מה הפסוקים שנותנים את סיכום המספרים של הספירה כולל אי הכללת הלוויים, חוזרים פעמיים. האם יש לזה משמעות? (חיפשתי ולא מצאתי????)
לעומת זאת, הסבר על השימוש בשורש פ.ק.ד ניתן ב –


להטיות השורש פ.ק.ד לפחות ארבע אפשרויות פירוש מן התנ”ך:

א. ספירה ומניה – אֵ֛לֶּה פְּקוּדֵ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם כָּל־פְּקוּדֵ֤י הַֽמַּחֲנֹת֙ לְצִבְאֹתָ֔ם שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֙לֶף֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִ֔ים וַחֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת וַחֲמִשִּֽׁים:  (במדבר ב, לב)

ב. הוראה ופקודה – לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי פֹקֵד אֶל מֶלֶךְ בָּבֶל וְאֶל אַרְצוֹ, כַּאֲשֶׁר פָּקַדְתִּי אֶל מֶלֶךְ אַשּׁוּר: (ירמיהו נ, נח)

ג. לשון גאולה –  וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל־אֶחָ֔יו אָנֹכִ֖י מֵ֑ת וֵֽאלֹהִ֞ים פָּקֹ֧ד יִפְקֹ֣ד אֶתְכֶ֗ם וְהֶעֱלָ֤ה אֶתְכֶם֙ מִן־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֛ע לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹֽב: (בראשית נ,כד)

ד. לשון קירבה אל האשה – וְֽיָדַעְתָּ כִּי־שָׁל֣וֹם אָהֳלֶ֑ךָ וּֽפָקַדְתָּ֥ נָ֝וְךָ וְלֹ֣א תֶחֱטָֽא: (איוב ה,כד)….

אנאלוגיה פרשנית מביטוי דומה “פקודי העדה”. שם המשמעות הינה, כל אלה הנחשבים וכלולים במושג ה’עדה’…..

האם יש מכנה משותף חבוי לארבעת הפרשנויות הללו? מניה ופקודה (אפ’ א,ב) הם ביטויים אונטולוגיים המתארים את הדרכים ליצירת ה’קבוצה’. הפוקד, פוקד עליהם, סופר אותם, והופכם לקבוצה בעלת מאפיינים ייחודיים. גאולה וקירבה (אפ’ ג,ד) הם מונחים יותר רוחניים המבטאים מבחינה אפיסטמולוגית את היחס לקבוצה שנוצרה או את התכלית שלשמה נוצרה הקבוצה. (ע”כ)

וְאֵ֛לֶּה תּֽוֹלְדֹ֥ת אַֽהֲרֹ֖ן וּמֹשֶׁ֑ה…… וְאֵ֛לֶּה שְׁמ֥וֹת בְּֽנֵי-אַהֲרֹ֖ן 

מעניין שהכתוב לא מזכיר את תולדות משה, וגם לא את תולדות אלעזר ואיתמר. בהמשך נפגוש את פנחס. אבל בינתיים יש לנו סך הכל 3 כהנים לקהל של כ – 2 מיליון. משהו חסר פרופורציה. ומשום מה משה – המתווך בין ה’ לעדת ישראל (כולל רוב הפעמים את אהרן אחיו, אין לו תולדות בספירה..
האם משה ובניו נספר ובספירה הראשונה של הלוויים 
האם בני משה היו בגיל 30 – 50  להיספר בספירה של בני הקהתי?
נָשֹׂ֗א אֶת-רֹאשׁ֨ בְּנֵ֣י קְהָ֔ת מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י לֵוִ֑י לְמִשְׁפְּחֹתָ֖ם לְבֵ֥ית אֲבֹתָֽם:
 האם בני משה עבדו כמו יתר בני קהת?
עיון בנושא כבר ניתן בגליון לפני שלוש שנים, נא לעיין. אבל אוסיף
מתוך ניתוח הנושא ב –

פסוקים המתארים את “תולדת אהרן ומשה”, ילדי משה אינם נזכרים כלל, והדברים תמוהים.

אמנם, הרמב”ן ענה על כך שמבחינת הפשט הם כן נזכרים – מיד אחר כך, כחלק משבט לוי: “וַיְדַבֵּ֥ר ה֖’ אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: הַקְרֵב֙ אֶת־מַטֵּ֣ה לֵוִ֔י וְֽהַעֲמַדְתָּ֣ אֹת֔וֹ לִפְנֵ֖י אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֑ן וְשֵׁרְת֖וּ אֹתֽוֹ.”  (במדבר ג’, ה-ו)

אולם הדברים עדיין צורמים. ואכן, רש”י מביא את דברי חז”ל ששמו לב לכך:
“ואלה תולדת אהרן ומשה – ואינו מזכיר אלא בני אהרן. ונקראו תולדות משה, לפי שלמדן תורה. מלמד שכל המלמד את בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו.” (רש”י במדבר ג’, א)

הפתרון שרש”י מציע, בעקבות חז”ל,[1] הוא שגם בני אהרן מיוחסים למשה, שכן הוא למדם תורה.

ועדין, מדובר בטרגדיה: בניגוד למיכל ש”לא היה לא ולד עד יום מותה” ולכן אימצה את בני אחותה מרב, למשה היו ילדים – גרשם ואליעזר – ואף על פי כן, הם לא ירשוהו. הדברים מתחדדים כשרואים שאהרן אחיו כן יסד שושלת שממשיכה אותו, של שבט הכהונה, ומעבירי המסורה. ……

ואכן המצב כמובן מדרדר עוד יותר, כאשר מתברר שלדעת חז”ל נכדו של משה היה כהן בפסל מיכה: “וכי לוי שמו? והלא יהונתן שמו, שנאמ’: ויהונתן בן גרשם בן מנשה הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני. אמר ליה: וליטעמיך, וכי בן מנשה הוא? והלא בן משה הוא, דכתיב: בני משה גרשם ואליעזר! אלא, מתוך שעשה מעשה מנשה – תלאו הכתוב במנשה…” (בבלי ב”ב קט:)……..

נציע כמה כיוונים להסביר את הטרגדיה: “ומפני מה אין מצויין ת”ח לצאת ת”ח מבניהן? אמר רב יוסף: שלא יאמרו תורה ירושה היא להם.” (בבלי נדרים פא ע”א) (ע”כ)

ומתוך גליונות נחמה ב –
…..
“וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה”

בכור שור:

כלומר: הכהנים והלויים, ומונה בני אהרן תחילה, שהם כהנים, ואחר כך משה ושאר הלוים, דמשפחת העמרמי שהוא מונה בתוך הלויים (ג’ כ”ז) זהו משה ובניו, שהרי לא היו לעמרם בנים אחרים כי אם משה ואהרן; ובני אהרן כבר נמנו בפני עצמם, כדכתיב (דברי הימים א’, כ”ג י”ג) “ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים”, ובני משה לא נבדלו משאר הלויים.

שד”ל:

משה העמיד תולדות, אלא שלא רצה ה’ להקדישם להיות כהנים ולא חלק להם שום גדולה ולהגיד שלא היה משה מבקש גדולה לעצמו. (ע”כ)

 קַ֣ח אֶת-הַלְוִיִּ֗ם תַּ֤חַת כָּל-בְּכוֹר֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת-בֶּֽהֱמַ֥ת הַלְוִיִּ֖ם תַּ֣חַת בְּהֶמְתָּ֑ם וְהָֽיוּ-לִ֥י הַלְוִיִּ֖ם אֲנִ֥י יְהֹוָֽה:  
מה למעשה היה גורל הבהמות????
מתוך
רש”

ואת בהמת הלוים וגו’. לא פדו בהמות הלוים את בכורי בהמה טהורה של ישראל אלא את פטרי חמוריהם ושה אחד של בן לוי פטר כמה פטרי חמורים של ישראל תדע שהרי מנה העודפים באדם ולא מנה העודפים בבהמה:

אבן עזרה

[מובא בפירושו לפסוק מ”א] ואת בהמת הלוים. שלא יפסידו הלוים ובכור כל בהמה גם הוא לשם:

אור החיים

[מובא בפירושו לפסוק מ”א] ואת בהמת הלוים וגו’. פירוש הבהמות שהם חייבים בפדיון שהם פטרי חמורים שאמר הכתוב (שמות יג) ופטר חמור תפדה בשה, ודוקא פטר חמור אבל בכורות הטהורות לא, כי התמימין אינם בני פדיון, ובעלי מומין משנעשו בני מומין רגע אחד ברשות [הבעלים], (הבכור) זכה בו והרי הוא אצלו כחולין ומה מקום לפדיון:

(ע”כ)
ומתוך


וכי אינהו (הכהנים והלויים עצמם) פטרי את פטרי חמוריהם של ישראל במדבר!? והרי לא היה כן, אלא:
את האדם (בכורי ישראל) אדם (כהנים ולויים) אכן הוא שפטר, ואילו את הבהמה (פטרי חמור) של ישראל, בהמה (שה) של הלויים היא שפטרה ולא אדם!? דהא כתיב: “קח את הלויים תחת (כלבכור בבני ישראל, ואת בהמת הלויים תחת בהמתם“.
אמר תירץ אביי: אין משנתנו לומדת את פטור פטרי חמוריהם של הלויים ממה שפטר גופם במדבר, אלא הכי קאמר במשנתנו:
כהנים ולויים פטורין בהמתן (פטרי חמוריהם) מקל וחומר: אם הפקיעה בהמתם של הלויים את הבהמה (פטרי החמורים) של ישראל במדבר, דין הוא שתפקיע במדבר את של עצמן, וכן הוא הדין לדורות כדילפינן בהמשך הגמרא.  3 

 3.  א. כבר נזכר בהערה לעיל, שבהמשך הסוגיא שואלת הגמרא לדורות מנלן, ופירש רש”י שהקל וחומר אינו מועיל אלא לדור המדבר, ולומדת הגמא לדורות מפסוק “בהוייתן יהו”. ב. לכאורה צריך ביאור, הרי ודאי משמעות המשנה היא, שכהנים ולויים פטורים בזמן הזה מפדיון פטר חמור ואינם צריכים שה כלל, ואם כן קשה: הרי בהמה היא שהפקיעה במדבר, ואכן למדנו שבמדבר הפקיעה בהמה של הלויים את פטרי חמוריהם, אבל איך למדנו שייפטרו פטרי חמוריהם בלי בהמה! ? וראה בזה בהמשך הסוגיא ובהערות.
אמר הקשה ליה רבא:
והא “אם פטרו” קתני במשנתנו, דמשמע: אינהו (כהנים ולויים עצמם) הם שפטרו, ואיך נפרש שכוונת המשנה לומר, שבהמתם של הלויים הם שפטרו!?
ועוד, אם איתא כדבריך שהיות ופטרו בהמותיהם הטהורות את פטרי חמוריהם של ישראל, לכן פטורים פטרי חמוריהם, אם כן אפילו מבכור בהמה טהורה נפטרו (ייפטרו) הכהנים והלויים!?  4  ואלמה תנן לקמן יד א גבי בכור בהמה טהורה: “הכהנים והלויים חייבין (בבכור בהמה טהורה) ! לא נפטרו מבכור בהמה טהורה, אלא מפדיון הבן ופטר חמור” בלבד!? אלא אמר רבא:….. (ע”כ. והדיון ממשיך)

ולאלה שיש זמן, סבלנות ועקשנות, מומלץ לעיין במאמר שבוחן את נושא פדיון הבכורות (אדם ובהמה) כולל הגישות השונות להסברת תשלום  הפדיון בהגרלה, ב –
(לא אצטט)
 
וְהוֹרִ֕דוּ אֵ֖ת פָּרֹ֣כֶת הַמָּסָ֑ךְ וְכִ֨סּוּ-בָ֔הּ אֵ֖ת אֲרֹ֥ן הָֽעֵדֻֽת: 
 וְנָֽתְנ֣וּ עָלָ֗יו כְּסוּי֙ עוֹר תַּ֔חַשׁ וּפָֽרְשׂ֧וּ בֶֽגֶד-כְּלִ֛יל תְּכֵ֖לֶת מִלְמָ֑עְלָה
 וְעַ֣ל | שֻׁלְחַ֣ן הַפָּנִ֗ים יִפְרְשׂוּ֘ בֶּ֣גֶד תְּכֵ֒לֶת֒
 וְנָֽתְנ֣וּ עָ֠לָ֠יו אֶת-הַקְּעָרֹ֤ת וְאֶת-הַכַּפֹּת֙ וְאֶת-הַמְּנַקִּיֹּ֔ת וְאֵ֖ת קְשׂ֣וֹת הַנָּ֑סֶךְ וְלֶ֥חֶם הַתָּמִ֖יד
 וּפָרְשׂ֣וּ עֲלֵיהֶ֗ם בֶּ֚גֶד תּוֹלַ֣עַת שָׁנִ֔י וְכִסּ֣וּ אֹת֔וֹ בְּמִכְסֵ֖ה עוֹר תָּ֑חַשׁ וְשָׂמ֖וּ אֶת-בַּדָּֽיו: 
 וְלָֽקְח֣וּ | בֶּ֣גֶד תְּכֵ֗לֶת וְכִסּ֞וּ אֶת-מְנֹרַ֤ת הַמָּאוֹר֙ וְאֶת-נֵרֹ֣תֶ֔יהָ וְאֶת-מַלְקָחֶ֖יהָ וְאֶת-מַחְתֹּתֶ֑יהָ
 וְנָֽתְנ֤וּ אֹתָהּ֙ וְאֶת-כָּל-כֵּלֶ֔יהָ אֶל-מִכְסֵ֖ה עוֹר תָּ֑חַשׁ וְנָֽתְנ֖וּ עַל-הַמּֽוֹט: 
וְעַ֣ל | מִזְבַּ֣ח הַזָּהָ֗ב יִפְרְשׂוּ֙ בֶּ֣גֶד תְּכֵ֔לֶת וְכִסּ֣וּ אֹת֔ו בְּמִכְסֵ֖ה עוֹר תָּ֑חַשׁ 
 וְלָֽקְחוּ֩ אֶת-כָּל-כְּלֵ֨י הַשָּׁרֵ֜ת וְנָֽתְנוּ֙ אֶל-בֶּ֣גֶד תְּכֵ֔לֶת וְכִסּ֣וּ אוֹתָ֔ם בְּמִכְסֵ֖ה עוֹר תָּ֑חַשׁ
 וְדִשְּׁנ֖וּ אֶת-הַמִּזְבֵּ֑חַ וּפָרְשׂ֣וּ עָלָ֔יו בֶּ֖גֶד אַרְגָּמָֽן: 
 וְנָֽתְנ֣וּ עָ֠לָ֠יו אֶֽת-כָּל-כֵּלָ֞יו וּפָֽרְשׂ֣וּ עָלָ֗יו כְּס֛וּי ע֥וֹר תַּ֖חַשׁ
 וְכִלָּ֣ה אַֽהֲרֹן-וּ֠בָנָ֠יו לְכַסֹּ֨ת אֶת-הַקֹּ֜דֶשׁ וְאֶת-כָּל-כְּלֵ֣י הַקֹּ֘דֶשׁ֘
רשימה ארוכה של כיסויים והנחיות מפורטת מה לעשות  מי עושה ומה הוא סדר העשייה. מתוך

לא לראות את המקדש כשהוא מתלבש או מתפשט

רוב הנוהל מתבצע על-ידי הלויים, אך יש חלק אחד שצריך להתבצע על-ידי הכהנים בלבד – עליהם לכסות את כלי הקודש הנמצאים בתוך המקדש, לפני שהלויים באים לשאת אותם, כך שהלויים לא יראו אותם:

במדבר ד20: “וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ ”

מה הסיבה לאיסור? התשובה תלויה במשמעות הביטוי כבלע את הקודש:

1. יש שפירשו, ש”בליעה” היא כיסוי, ו”הקודש” הם כלי המשכן: כבלע את הקודש = כאשר מכסים את כלי הקודש, כאשר כלי הקודש נבלעים ומתכסים בבגדי השרד שלהם: “כבלע את הקודש – לתוך נרתק שלו, כמו שפירשתי למעלה בפרשה זו, ופרשו עליו בגד פלוני וכסו אותו במכסה פלונית; ובלוע שלו הוא כסויו”  (רש”י ע”פ אונקלוס).

2. יש שפירשו, ש”בליעה” היא הריסה ופירוק, ו”הקודש” הוא המשכן עצמו: כבלע את הקודש = כאשר הורסים ומפרקים את המשכן: “שלא יבאו לראות כאשר יוסר פרכת המסך ויגלה הארון רק אחרי כן כאשר יכוסה יבאו לשאת אותו. ויהיה כבלע את הקדש – כאשר יוסר הבנין מעל הארון, שהוא הקדש, מלשון בלע ה’ ולא חמל, יחד סביב ותבלעני. והנה, הלוים מוזהרים שלא יגעו אל ארון הקדש ומתו רק בבדים ישאוהו, ועוד יזהירם שלא יבאו לראות כלל הסרת הבנין בעוד שיוריד אהרן את הפרכת, כענין כי ראו בארון ה’ ” (רמב”ן ע”פ אבן עזרא).

לפי שני הפירושים הללו, האיסור לראות את המשכן נובע מטעמי צניעות וכבוד – כמו שזה לא צנוע להסתכל על אדם כאשר הוא מתלבש או מתפשט, כך גם המשכן וכליו. רק לכהנים, שהם הקרובים ביותר אל המשכן, מותר לבצע פעולות אלו של הלבשה או הפשטה, ורק לכהנים מותר לראות את המקדש במצב זה, מתוך אמונה שהכהנים לא יבואו לזלזל במשכן.

פירוש עמוק יותר, אם כי קשה יותר להבנה, כתב רמב”ן, על-דרך הסוד:

3. “טעם הכתוב, כי בעבור היות כבוד יושב הכרובים שם, הוזהרו הלוים שלא יהרסו לראות את ה’ עד שיורידו הכהנים את הפרכת, כי אז תראה הכבוד בחביון עזו, וישוב אל מקומו הראשון לקדש הקדשים. ויהיה כבלע את הקדש כפשוטו, והמשכיל יבין” (רמב”ן, על דרך האמת). (ע”כ)

ומתוך גליונות נחמה ב –

http://www.nechama.org.il/pages/777.html

….רש”ר הירש:

למעלה נאמר שכלי הקודש שעל בני קהת לשאתם ינתנו להם רק אחרי כיסויים, בכדי שלא יגעו אל הקודש בגילויו. כאן נאסר עליהם להיות נוכחים בשעה שאהרן ובניו עסוקים בכיסויים. “ולא יבואו לראות כבלע את הקדש”. אם לא נשגה בהבנתנו את האיסור הזה, הרי כוונתו היא שכלי הקודש לא יהיו בעיני נושאיהם דברים שישיגום משיגי הגוף בלבד, אלא שיהיו להם דברים שבמחשבה ושבהם ובמסומל בהם ימלאו רוחם ונפשם. חדירתם זו בעיני רוחם ושכלם למהותם של כלי הקודש שנמסרו לשמירתם היא היא החלק העיקרי של תפקידם, ואילו היו משהים הבטתם החושנית, הסתכלותם בעיני בשר, בכלי הקודש בזמן כיסויים, היה נפגם ואף מתחלל מלוא תפקידם זה.

אברבנאל:

“וזאת עשו להם” רצונו לומר בעבורם, ויחיו ולא ימותו בכרת בגשתם אל קודש הקדשים, כי נפש האדם בגשתו אל הקודש תכסוף לראות חוץ מגבולו, ולכן אתם צריכים לכסות ולהעלים, כדי שלא ימותו בהרסם לראות. (ע”כ)

והחב”דניקים אומרים גם, ב –

http://www.chabad.org.il/ParashotArticles/Item.asp?ArticleID=946&CategoryID=78

…..   לראות את כלי-הקודש חל גם כאשר כבר כיסו אותם בנרתיק המיוחד של כל כלי. הואיל ונרתיק זה מיוחד לכלי, הוא נחשב חלק ממנו, ועדיין אסור ללוויים לבוא לראותו. רק כאשר מכסים את הכלים בכיסוי חיצוני ה’בולע’ ומקיף אותם, הלוויים רשאים לבוא.

לבושי הנשמה

למדנו אפוא שיש שני סוגי כיסוי: הכיסוי המיוחד של כל כלי, הנחשב חלק ממנו; וכיסוי ‘עור תחש’, המכסה את הכלים מבחוץ. לארון-הקודש היה כיסוי שלישי – “בגד כליל תכלת”, שאותו פרשו על כיסוי עור התחש.

שלושת ה’כיסויים’ הללו רומזים לשלושה ‘לבושים’ שבתוכם מתלבשת נשמתו של יהודי. הלבוש הראשון הוא בבחינת נרתיק מיוחד של הנשמה – הלוא הוא הגוף שבו הנשמה מלובשת. הלבוש השני – הנפש הבהמית ויצר הרע המקיפים את היהודי. המעגל השלישי – אומות-העולם שהיהודי חי בתוכן.

(ע”כ)

אז הגיעה השעה לקריאת שמע על המיטה, ולהתכסות
שבת שלום
שבוע טוב
להת

Leave a Reply