Date: Sun, May 24, 2020 at 3:54 AM
Subject: במדבר סיני, ביום דיבר, בנסע המחנה
To:
להר סיני יש שֵם, אבל לאמיתו של דבר אין לו כתובת, האם מישהו ידע באיזשהו זמן איפה הוא? היחידי שכתוב עליו שהוא הלך לשם באיזשהו זמן זה אליהו הנביא. חוץ מזה לא כתוב שמישהו ביקר שם. אמנם לא נראה שיש למקום, להר סיני, איזושהי משמעות של קדושה, אבל מעבר לכך – הרי זה מקום מעניין, מקום שקרה בו איזה מאורע… אכן, אין לנו מה לעשות היום בהר סיני, הקשר אליו זה רק עניין של סנטימנטים. אבל מעבר לסנטימנטים, השאלה היא האם הר סיני הוא מקום שצריך להיות על המפה ? או לא
….לגבי הר סיני אין לנו זיכרון כזה, ולדעתי זו איננה סתם השמטה.
כל העניין של מתן תורה באמצע המדבר הוא בעצמו דבר תמוה; איפה ניתנת התורה? במקום שלא עבר אדם שם, בארץ ציה ושממה. איזה מין מקום זה לתת בו את התורה?! מבחינה זו, הקיום שלנו לא מתחיל בארץ ישראל, התרבות שלנו לא מתחילה בארץ ישראל, איפה היא מתחילה? – במקום שלא עבר שם איש.
התורה ניתנה מעבר לתחומים של העולם המיושב. היא ניתנת במקום שהוא לא עולם מסוים – בתוך שממון, בתוך השממה, שם הקדוש ברוך הוא נותן את התורה. מדוע? מפני שהתורה אינה שייכת למקום. מאוחר יותר, התורה נעשית קשורה לארץ ישראל, אבל עצם העניין של מתן תורה, אינו שייך למקום.
באותו אופן, כאמור, התורה גם לא שייכת לזמן.
תחשבו על זה, מבחינות רבות זהו המאורע הכי חשוב בהיסטוריה – מתן תורה זה מפגש שאין דומה לו, מפגש בין הקדוש ברוך הוא לבין עם, עם־ ישראל. ואף על פי כן, הפרטים של המאורע מטושטשים. מדוע? מפני שמתן תורה הוא מאורע שהוא מעבר לזמן ולמקום. הוא נמצא בזמן, אבל אנחנו לא ידועים מתי, הוא נמצא במקום, אבל אנחנו לא יודעים מהו. מתן התורה הוא טרנסצנדנטי – לא בתחומי ההכרה. לכן התורה ניתנה לא במקום ובזמן ..(ע”כ)
ומאמר מעניין מאותו מקור – למה התורה לא ניתנה בתל-אביב”? נא לעיין ב –
https://he.chabad.org/library/
חומש במדבר עוסק בארבעים שנות המדבר, החל מהשנה השניה, וכלה בשנה הארבעים. סדר וחניה במדבר, סדר והליכה במדבר, מקומו של המשכן, תלונות בני ישראל, חטא המרגלים, כיבוש עבר הירדן המזרחי והכנות לכניסה לארץ.
ספרי במדבר הוא מדבי רבי ישמעאל, וספרי דברים הוא מדבי רבי עקיבא. ככל מדרשי ההלכה הקלסיים, הם נערכו כנראה באמצע המאה השלישית לספירה.
ספרי במדבר הוא מדרש הלכה לספר במדבר, מדברי רבי ישמעאל. (לפרקים: ה-יב, טו, יח-יט, כה א-יג, כו נב-לא כד, לה ט-לד).
המדרש נקרא לעיתים מדרש “וישלחו”, על שם הדרשה הראשונה שבו על פרשה ה פסוק ב: “וישלחו מן המחנה”. הדרשות ממשיכות על פי סדר הכתובים, כך שחסרות דרשות על ארבע הפרשיות הראשונות. הקובץ כולל מדרשים על רוב חלקיו ההלכתיים של ספר במדבר ומעט מהחלקים הסיפוריים. (ע”כ)
ספר ויקרא מכונה בחז”ל “תורת כהנים”. בספר זה העיסוק בדיני הכהנים תופש חלק משמעותי מאד, וכן העיסוק בהלכות מקדש וקודשיו. גם החלקים שאינם עוסקים באופן ישיר בהלכות הקשורות לעבודה במקדש קשורים הם לבחינה זו באופן עקיף.
בספר במדבר לא הכהנים הם העומדים במרכז כי אם מחנה ישראל – האומה כולה, וכן שלוחיהם של ישראל – הלווים. 2 הספר פותח בעשרה פרקים המתארים את מחנה ישראל, 3 וכן את מסע המחנות שהוא גם מסעה של השכינה. המשכו של הספר מרחיב גם בכישלונותיהם של ישראל.
המוקד ב ספר ויקרא הוא השראת שכינה במקדש, אלא שהשראת שכינה במקדש אין פירושה רק עבודת כהנים במקדש אלא משמעותית היא גם לחיים מחוץ למקדש, ולכן הספר עוסק גם בהלכות ובהנהגות שהן מחוץ למקדש.
לשם המחשה – פרשת בחוקותי היא פרשת התוכחה, והחורבן המתואר בה הוא כללי ורחב, אלא שגם שם ניתן לראות את מקומו המרכזי של המקדש בפרשה.
“אם בחוקותי תלכו” אזי “”ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם” (ויקרא כ”ו, יא), ובפורענות “ונתתי את עריכם חרב, והשימותי את מקדשי “. ההליכה בחוקות ה’ מובילה אותנו מעגלים מעגלים – בונה את הכלים דרך הגשמים, היבול, הדיש, הבציר, וגם שלום – אל המגמה, אל נשמת התהליך כולו – משכני אשר בתוככם, ואף החורבן בא מעגלים מעגלים עד לחרבנו של המקדש – ועד לגלותם של ישראל.
בחומש במדבר נפגשים אנו עם הציר הנוסף החשוב של השראת השכינה בעם ישראל – כאשר “הגיבורים של הספר” הם כל איש ואיש מישראל.
מבנה זה מביא אותנו ללמוד דבר על המושג שכינה בישראל, כאשר המשמעות היא ששתי מגמות הן – שני צירים.
ספר ויקרא מביא לידי ביטוי את ההתייחסות אל המציאות בראי המקדש, כאשר הציר המרכזי במקדש הוא בעבודת הכהנים, והכלי המרכזי הוא המזבח שבעבודתו עולים החיים לשורשם, ומאפשרים ירידת האש מן השמים, וכן את “ונתתי משכני בתוככם” אשר בחיתומו של הספר.
ספר במדבר לעומת זאת מתמקד בבניית העם, סדור הכוחות כולם, כל שבט וכל אדם מישראל במקומו ובתפקידו, ומלמד אותנו שמצבו של עם ישראל קשור בקשר של עבותות במצבה של השכינה, מסע ישראל הוא מסע השכינה. 4
חלוקת הספר
בספר במדבר עשרים פרקים המחולקים לנושאים הבאים:
- פרקים א’-י’: תיאור מאורעות עם ישראל לרגלי הר סיני.
- פרקים י”א-י”ח: מאורעות עם ישראל במדבר.
- פרק י”ט – פרטי מצוות פרה אדומה.
- פרק כ’: מאורעות השנה שלפני כניסת עם ישראל לארץ ישראל.
פרשת במדבר – תשע”ד
פרשת במדבר – ,תשע”ה
(על: אפריים ומנשה, תפקידי הלוויים, איש על דגלו.. תחנו,)
תשע”ו
(על: תוכן הפרשה, תאריכים, ספירות אוכלוסין, פקודי הלוויים, פדיון בכורים בלוויים)
במדבר – תשע”ז
(על:: שאו את ראש, וידבר ה’ …. באחד לחודש השני……ואת כל העדה הקהיל באחד לחודש השני ויתילדו, .ואלה תולדות אהרן ומשה… אלה שמות בני אהרן,ואת אהרן ואת בניו תפקוד ושמרו …. והזר הקרב יומת (פרק ג פסוק י’) …….למשמרת בני ישראל והזר הקרב יומת (פרק ג’ פסוק לח’),ולקהת משפחת העמרמי, כל פקודי הלוויים כל זכר מבן חודש ומעלה 22,000…)
פרשת במדבר – תשע”ח
http://toratami.com/?p=993
(על: במדבר סיני…, שאו את ראש. ואתכם יהיו, בנסע המשכן… קצף, ואת בהמת הלוויים)
להטיות השורש פ.ק.ד לפחות ארבע אפשרויות פירוש מן התנ”ך:
א. ספירה ומניה – אֵ֛לֶּה פְּקוּדֵ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם כָּל־פְּקוּדֵ֤י הַֽמַּחֲנֹת֙ לְצִבְאֹתָ֔ם שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֙לֶף֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִ֔ים וַחֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת וַחֲמִשִּֽׁים: (במדבר ב, לב)
ב. הוראה ופקודה – לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי פֹקֵד אֶל מֶלֶךְ בָּבֶל וְאֶל אַרְצוֹ, כַּאֲשֶׁר פָּקַדְתִּי אֶל מֶלֶךְ אַשּׁוּר: (ירמיהו נ, נח)
ג. לשון גאולה – וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל־אֶחָ֔יו אָנֹכִ֖י מֵ֑ת וֵֽאלֹהִ֞ים פָּקֹ֧ד יִפְקֹ֣ד אֶתְכֶ֗ם וְהֶעֱלָ֤ה אֶתְכֶם֙ מִן־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֛ע לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹֽב: (בראשית נ,כד)
ד. לשון קירבה אל האשה – וְֽיָדַעְתָּ כִּי־שָׁל֣וֹם אָהֳלֶ֑ךָ וּֽפָקַדְתָּ֥ נָ֝וְךָ וְלֹ֣א תֶחֱטָֽא: (איוב ה,כד)….
אנאלוגיה פרשנית מביטוי דומה “פקודי העדה”. שם המשמעות הינה, כל אלה הנחשבים וכלולים במושג ה’עדה’…..
האם יש מכנה משותף חבוי לארבעת הפרשנויות הללו? מניה ופקודה (אפ’ א,ב) הם ביטויים אונטולוגיים המתארים את הדרכים ליצירת ה’קבוצה’. הפוקד, פוקד עליהם, סופר אותם, והופכם לקבוצה בעלת מאפיינים ייחודיים. גאולה וקירבה (אפ’ ג,ד) הם מונחים יותר רוחניים המבטאים מבחינה אפיסטמולוגית את היחס לקבוצה שנוצרה או את התכלית שלשמה נוצרה הקבוצה. (ע”כ)
וְאֵ֛לֶּה תּֽוֹלְדֹ֥ת אַֽהֲרֹ֖ן וּמֹשֶׁ֑ה…… וְאֵ֛לֶּה שְׁמ֥וֹת בְּֽנֵי-אַהֲרֹ֖ן
פסוקים המתארים את “תולדת אהרן ומשה”, ילדי משה אינם נזכרים כלל, והדברים תמוהים.
אמנם, הרמב”ן ענה על כך שמבחינת הפשט הם כן נזכרים – מיד אחר כך, כחלק משבט לוי: “וַיְדַבֵּ֥ר ה֖’ אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: הַקְרֵב֙ אֶת־מַטֵּ֣ה לֵוִ֔י וְֽהַעֲמַדְתָּ֣ אֹת֔וֹ לִפְנֵ֖י אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֑ן וְשֵׁרְת֖וּ אֹתֽוֹ.” (במדבר ג’, ה-ו)
אולם הדברים עדיין צורמים. ואכן, רש”י מביא את דברי חז”ל ששמו לב לכך:
“ואלה תולדת אהרן ומשה – ואינו מזכיר אלא בני אהרן. ונקראו תולדות משה, לפי שלמדן תורה. מלמד שכל המלמד את בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו.” (רש”י במדבר ג’, א)
הפתרון שרש”י מציע, בעקבות חז”ל,[1] הוא שגם בני אהרן מיוחסים למשה, שכן הוא למדם תורה.
…
ועדין, מדובר בטרגדיה: בניגוד למיכל ש”לא היה לא ולד עד יום מותה” ולכן אימצה את בני אחותה מרב, למשה היו ילדים – גרשם ואליעזר – ואף על פי כן, הם לא ירשוהו. הדברים מתחדדים כשרואים שאהרן אחיו כן יסד שושלת שממשיכה אותו, של שבט הכהונה, ומעבירי המסורה. ……
ואכן המצב כמובן מדרדר עוד יותר, כאשר מתברר שלדעת חז”ל נכדו של משה היה כהן בפסל מיכה: “וכי לוי שמו? והלא יהונתן שמו, שנאמ’: ויהונתן בן גרשם בן מנשה הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני. אמר ליה: וליטעמיך, וכי בן מנשה הוא? והלא בן משה הוא, דכתיב: בני משה גרשם ואליעזר! אלא, מתוך שעשה מעשה מנשה – תלאו הכתוב במנשה…” (בבלי ב”ב קט:)……..
נציע כמה כיוונים להסביר את הטרגדיה: “ומפני מה אין מצויין ת”ח לצאת ת”ח מבניהן? אמר רב יוסף: שלא יאמרו תורה ירושה היא להם.” (בבלי נדרים פא ע”א) (ע”כ)
בכור שור:
כלומר: הכהנים והלויים, ומונה בני אהרן תחילה, שהם כהנים, ואחר כך משה ושאר הלוים, דמשפחת העמרמי שהוא מונה בתוך הלויים (ג’ כ”ז) זהו משה ובניו, שהרי לא היו לעמרם בנים אחרים כי אם משה ואהרן; ובני אהרן כבר נמנו בפני עצמם, כדכתיב (דברי הימים א’, כ”ג י”ג) “ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים”, ובני משה לא נבדלו משאר הלויים.
שד”ל:
משה העמיד תולדות, אלא שלא רצה ה’ להקדישם להיות כהנים ולא חלק להם שום גדולה ולהגיד שלא היה משה מבקש גדולה לעצמו. (ע”כ)
וכי אינהו (הכהנים והלויים עצמם) פטרי את פטרי חמוריהם של ישראל במדבר!? והרי לא היה כן, אלא:
את האדם (בכורי ישראל) אדם (כהנים ולויים) אכן הוא שפטר, ואילו את הבהמה (פטרי חמור) של ישראל, בהמה (שה) של הלויים היא שפטרה ולא אדם!? דהא כתיב: “קח את הלויים תחת (כל) בכור בבני ישראל, ואת בהמת הלויים תחת בהמתם“.
אמר תירץ אביי: אין משנתנו לומדת את פטור פטרי חמוריהם של הלויים ממה שפטר גופם במדבר, אלא הכי קאמר במשנתנו:
כהנים ולויים פטורין בהמתן (פטרי חמוריהם) מקל וחומר: אם הפקיעה בהמתם של הלויים את הבהמה (פטרי החמורים) של ישראל במדבר, דין הוא שתפקיע במדבר את של עצמן, וכן הוא הדין לדורות כדילפינן בהמשך הגמרא. 3
3. א. כבר נזכר בהערה לעיל, שבהמשך הסוגיא שואלת הגמרא לדורות מנלן, ופירש רש”י שהקל וחומר אינו מועיל אלא לדור המדבר, ולומדת הגמא לדורות מפסוק “בהוייתן יהו”. ב. לכאורה צריך ביאור, הרי ודאי משמעות המשנה היא, שכהנים ולויים פטורים בזמן הזה מפדיון פטר חמור ואינם צריכים שה כלל, ואם כן קשה: הרי בהמה היא שהפקיעה במדבר, ואכן למדנו שבמדבר הפקיעה בהמה של הלויים את פטרי חמוריהם, אבל איך למדנו שייפטרו פטרי חמוריהם בלי בהמה! ? וראה בזה בהמשך הסוגיא ובהערות.
אמר הקשה ליה רבא:
והא “אם פטרו” קתני במשנתנו, דמ
ועוד, אם איתא כדבריך שהיות ופטרו בהמותיהם הטהורות את פטרי חמוריהם של ישראל, לכן פטורים פטרי חמוריהם, אם כן אפילו מבכור בהמה טהורה נפטרו (ייפטרו) הכהנים והלויים!? 4 ואלמה תנן לקמן יד א גבי בכור בהמה טהורה: “הכהנים והלויים חייבין (בבכור בהמה טהורה) ! לא נפטרו מבכור בהמה טהורה, אלא מפדיון הבן ופטר חמור” בלבד!? אלא אמר רבא:….. (ע”כ. והדיון ממשיך)
לא לראות את המקדש כשהוא מתלבש או מתפשט
רוב הנוהל מתבצע על-ידי הלויים, אך יש חלק אחד שצריך להתבצע על-ידי הכהנים בלבד – עליהם לכסות את כלי הקודש הנמצאים בתוך המקדש, לפני שהלויים באים לשאת אותם, כך שהלויים לא יראו אותם:
במדבר ד20: “וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ
”
מה הסיבה לאיסור? התשובה תלויה במשמעות הביטוי כבלע את הקודש:
1. יש שפירשו, ש”בליעה” היא כיסוי, ו”הקודש” הם כלי המשכן: כבלע את הקודש = כאשר מכסים את כלי הקודש, כאשר כלי הקודש נבלעים ומתכסים בבגדי השרד שלהם: “כבלע את הקודש – לתוך נרתק שלו, כמו שפירשתי למעלה בפרשה זו, ופרשו עליו בגד פלוני וכסו אותו במכסה פלונית; ובלוע שלו הוא כסויו” (רש”י ע”פ אונקלוס).
2. יש שפירשו, ש”בליעה” היא הריסה ופירוק, ו”הקודש” הוא המשכן עצמו: כבלע את הקודש = כאשר הורסים ומפרקים את המשכן: “שלא יבאו לראות כאשר יוסר פרכת המסך ויגלה הארון רק אחרי כן כאשר יכוסה יבאו לשאת אותו. ויהיה כבלע את הקדש – כאשר יוסר הבנין מעל הארון, שהוא הקדש, מלשון בלע ה’ ולא חמל, יחד סביב ותבלעני. והנה, הלוים מוזהרים שלא יגעו אל ארון הקדש ומתו רק בבדים ישאוהו, ועוד יזהירם שלא יבאו לראות כלל הסרת הבנין בעוד שיוריד אהרן את הפרכת, כענין כי ראו בארון ה’ ” (רמב”ן ע”פ אבן עזרא).
לפי שני הפירושים הללו, האיסור לראות את המשכן נובע מטעמי צניעות וכבוד – כמו שזה לא צנוע להסתכל על אדם כאשר הוא מתלבש או מתפשט, כך גם המשכן וכליו. רק לכהנים, שהם הקרובים ביותר אל המשכן, מותר לבצע פעולות אלו של הלבשה או הפשטה, ורק לכהנים מותר לראות את המקדש במצב זה, מתוך אמונה שהכהנים לא יבואו לזלזל במשכן.
פירוש עמוק יותר, אם כי קשה יותר להבנה, כתב רמב”ן, על-דרך הסוד:
3. “טעם הכתוב, כי בעבור היות כבוד יושב הכרובים שם, הוזהרו הלוים שלא יהרסו לראות את ה’ עד שיורידו הכהנים את הפרכת, כי אז תראה הכבוד בחביון עזו, וישוב אל מקומו הראשון לקדש הקדשים. ויהיה כבלע את הקדש כפשוטו, והמשכיל יבין” (רמב”ן, על דרך האמת). (ע”כ)
ומתוך גליונות נחמה ב –
http://www.nechama.org.il/
….רש”ר הירש:
למעלה נאמר שכלי הקודש שעל בני קהת לשאתם ינתנו להם רק אחרי כיסויים, בכדי שלא יגעו אל הקודש בגילויו. כאן נאסר עליהם להיות נוכחים בשעה שאהרן ובניו עסוקים בכיסויים. “ולא יבואו לראות כבלע את הקדש”. אם לא נשגה בהבנתנו את האיסור הזה, הרי כוונתו היא שכלי הקודש לא יהיו בעיני נושאיהם דברים שישיגום משיגי הגוף בלבד, אלא שיהיו להם דברים שבמחשבה ושבהם ובמסומל בהם ימלאו רוחם ונפשם. חדירתם זו בעיני רוחם ושכלם למהותם של כלי הקודש שנמסרו לשמירתם היא היא החלק העיקרי של תפקידם, ואילו היו משהים הבטתם החושנית, הסתכלותם בעיני בשר, בכלי הקודש בזמן כיסויים, היה נפגם ואף מתחלל מלוא תפקידם זה.
אברבנאל:
“וזאת עשו להם” רצונו לומר בעבורם, ויחיו ולא ימותו בכרת בגשתם אל קודש הקדשים, כי נפש האדם בגשתו אל הקודש תכסוף לראות חוץ מגבולו, ולכן אתם צריכים לכסות ולהעלים, כדי שלא ימותו בהרסם לראות. (ע”כ)
והחב”דניקים אומרים גם, ב –
http://www.chabad.org.il/
….. לראות את כלי-הקודש חל גם כאשר כבר כיסו אותם בנרתיק המיוחד של כל כלי. הואיל ונרתיק זה מיוחד לכלי, הוא נחשב חלק ממנו, ועדיין אסור ללוויים לבוא לראותו. רק כאשר מכסים את הכלים בכיסוי חיצוני ה’בולע’ ומקיף אותם, הלוויים רשאים לבוא.
לבושי הנשמה
למדנו אפוא שיש שני סוגי כיסוי: הכיסוי המיוחד של כל כלי, הנחשב חלק ממנו; וכיסוי ‘עור תחש’, המכסה את הכלים מבחוץ. לארון-הקודש היה כיסוי שלישי – “בגד כליל תכלת”, שאותו פרשו על כיסוי עור התחש.
שלושת ה’כיסויים’ הללו רומזים לשלושה ‘לבושים’ שבתוכם מתלבשת נשמתו של יהודי. הלבוש הראשון הוא בבחינת נרתיק מיוחד של הנשמה – הלוא הוא הגוף שבו הנשמה מלובשת. הלבוש השני – הנפש הבהמית ויצר הרע המקיפים את היהודי. המעגל השלישי – אומות-העולם שהיהודי חי בתוכן.
(ע”כ)