Date: Sun, Sep 15, 2019 at 1:58 AM
Subject: כי תצא, כי…,. כי…., כי יינצו
To:
עיונים קודמים
- דיני מלחמה: אשת יפת תואר, סדרי מחנה צבאי, הפטורים משירות צבאי, דיני רודף, מחיית עמלק, דיני ביאה בקהל לבני העמים השכנים: עמונים, מואבים, אדומים
ומצרים - דיני משפחה: משפט הבכורה, בן סורר ומורה, קידושין, מוציא שם רע, דיני אונס ומפתה, איסור קדשה, דיני גירושין, דיני ייבום וחליצה, דיני ביאה בקהל לממזר
- דיני עבודה וצדק כלכלי: מצוות טעינה, איסור ריבית, היתר אכילת פועל מפירות הכרם, דיני לקיחת משכון, איסור הלנת שכר, מתנות עניים, לא תחסום שור בדישו
- דיני כלאיים: כלאי הכרם, איסור חרישה בשור ובחמור יחד, איסור שעטנז, איסור לגבר ללבוש בגדי אישה ולהפך
- בין אדם לחברו: השבת אבידה, איסור גניבת נפש, מצוות קבורה, מצוות שילוח הקן, מצוות מעקה
- אחרים: מצוות ציצית, דיני נדרים, עונש מלקות, דיוק במידות ומשקלות
המצווה הל”ט ממצוות לא עשה – ספר המצוות לרמב”ם
[לא תלבש אשה בגדי גבר]
האזהרה שהוזהרנו גם כן מללכת בדרכי הכופרים במה שהנשים לובשות בגדי הגברים ומתקשטות בתכשיטיהם.
והוא אומרו יתעלה:
“לא יהיה כלי גבר על אשה” (שם כב, ה).
וכל אשה המתקשטת בתכשיט מתכשיטי הגברים, שידוע באותו המקום שתכשיט זה מיוחד לגברים – לוקה.
מצווה תקמב: מצוות לא תעשה, שלא יהיה כלי גבר על אשה – ספר מצוות ה’
[לא תעשה שכא] מצוות לא תעשה, שלא יהיה כלי גבר על אשה.
שנאמר: “לא יהיה כלי גבר על אשה” דברים כא, ה.
מראי מקומות:
נזיר דף נ”ט; מכות דף כ’;
רמב”ם הלכות עבודת כוכבים פרק י”ב הלכה י’;
רמב”ם, ספר המצוות לא תעשה לט;
רבי משה מקוצי, ספר מצוות גדול לאוין נ”ט;
שו”ע יורה דעה סימן קפ”ב;
רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן סימן ל”ג.
תקמב. שלא תלבש אשה עדי איש – ספר החינוך
שלא ילבשו הנשים מלבושי האנשים ולא יזדינו בזינם, ועל זה נאמר (דברים כב ה) לא יהיה כלי גבר על אשה. ותרגם אונקלוס לא יהא תקון זין דגבר על אתתא. ומן הדומה כי מפני כן פרש הכתוב בכלי זין, לפי שהם הכלים המיוחדים לגמרי לאנשים, שאין דרך אשה בעולם לצאת בכלי זין, אבל הוא הדין שאסור להם מדאורייתא לצאת במלבושים שדרך האנשים באותו המקום להשתמש בהם, כגון שתשים בראשה מצנפת או שאר כלים המיוחדים לאיש.
משורשי המצוה
להרחיק מאמתנו הקדושה דבר ערוה וכל עניין וכל צד שיהיה הכישלון באותו דבר מצוי מתוכו, וכעניין שאמרו זכרונם לברכה על דרך משל (סנהדרין קו א) שאלהינו שונא זימה, כלומר, שלאהבתנו הרחיקנו מן הזימה, שהוא דבר מכוער ביותר, ויקח לב האדם, ומדיחו מדרך טובה ומחשבה רצויה לדרך רעה ומחשבה של שטות. ואין ספק כי אם יהיו מלבושי האנשים והנשים שוים יתערבו אלו עם אלו תמיד, ומלאה הארץ זימה.
ועוד אמרו בטעם מצוה זו, שהיא להרחיק כל עניין עבודה זרה שדרכן של עובדי עבודה זרה היה בכך.
ואלו שני הטעמים מצאתים בספרי הרמב”ם זכרונו לברכה (בסהמ”צ לאוין מ, מו”נ ג,לז) אחר כתבי אותם.
דיני המצוה
קצרים, בפשט הכתוב הם נכללים [שם קפב].
ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בנקבות
ואשה העוברת על זה, ולבשה המלבושים המיוחדים באנשים לבד באותו המקום שהיא בו, חייבת מלקות. (ע”כ)
תקנב: מצוות עשה – לישא אשה בקידושין
תקנב. לישא אשה בכתובה וקדושין – ספר החינוך
שנצטוינו לקנות אשה באחת משלוש דרכים קודם הנשואין, ודרכים אלו בארו חכמים (קדושין ב, א), שהן בכסף, או בשטר, או בביאה עליה.
ועל זה נאמר (דברים כב יג) כי יקח איש אשה ובא אליה, כלומר אם ירצה איש לקח לו אשה יקנה אותה תחילה בביאה, ומה שאמר הכתוב (שם כד ב) ויצאה והיתה, בא עליו הפירוש המקובל, כי כמו שיציאת האשה היא בשטר, כמו שנכתוב בסדר זה (מצוה תקעט) בעזרת השם, כן ההויה אליו, כלומר קנית האשה היא בשטר, ולמדו זכרונם לברכה (שם ד ב) גם כן שהיא נקנית בכסף, מדכתיב באמה העבריה (שמות כא יא) ויצאה חינם אין כסף, ובא עליו הפירוש (שם ג, ב) אין כסף לאדון זה, אבל יש כסף לאדון אחר ומנו? אב.
משורשי המצוה
שתצונו התורה לעשות מעשה באשה, יורה עניין זווגם טרם ישכב עמה, ולא יבוא עליה כבוא על הזונה, מבלי מעשה אחר קדם ביניהם. וגם נאמר שהוא כדי שתתן אל לבה לעולם, שהיא קנויה לאותו האיש, ולא תזנה תחתיו ולא תמרוד בו, ותתן לו יקר והוד לעולם כעבד לאדוניו, ובכן יהיה שבתם וקימתם בשלום לעולם, ויתקים הישוב ברצון האל שחפץ בו.
ומהיות מיסוד המצוה מה שזכרתי, נהגו ישראל לקדש בטבעת להיות בידה תמיד למזכרת, ואף על פי שבשוה פרוטה לבד אפשר לקדש מן הדין. ואמנם בפחות משוה פרוטה אין מוקדשין, שכך אמרו זכרונם לברכה (שם ג, א) דבפחות מכן לא מקניא נפשה, כלומר שלא תחוש מעשה קטן כזה לכלום. ואף על פי שהיא נקנית בשטר ואף על פי שאין בו שוה פרוטה, שטר מעשה חשוב הוא בעיניה, שכן רוב קניות העולם הן בשטר, ומזה הטעם אין חליפין קונין בה, לפי שחליפין הן בכלי ואף על פי שאינו שוה פרוטה.
מדיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה, שהמקדש בכסף או בשוה כסף צריך שיהיה בו שוה פרוטה, דכל פחות משוה פרוטה אינו ממון ואין האשה נקנית בו. ואומר לה המקדש “הרי את מקודשת לי בכסף זה או בשוה כסף זה”, או “הרי את מאורסת לי” או “הרי את לי לאשה”.
וכבר נהגו כל ישראל לומר “הרי את מקודשת לי בדבר זה כדת משה וישראל”. ונותנו לה בפני עדים. ואם אין שם עדים, ואפילו אמרו שניהם האיש והאשה שקידשה, אינן קדושין (קידושין סה א). והאיש הוא שצריך לומר דברים אלה, שמשמען שקנה אותה לו, ויתן לה הכסף. אבל נתנה היא לו שום דבר, ואמרה לו הריני מקודשת לך או בכל לשון הקנאה – אינה מקודשת, וכן אם נתנה היא לו ואמר הוא, אבל נתן הוא ואמרה היא, הרי זו ספק מקודשת (קדושין ו ב).
והמקדש בשטר כיצד? כגון שכתב על הניר או על החרס או על העלה ועל כל שאר דברים “הרי את מקודשת לי” או “הרי את מאורסת לי” וכיוצא בלשונות אלו, ונותן לה אותו כתב בפני עדים הרי היא מקודשת. וצריך לכתבו לשם האשה ולדעתה, ואם כתבו שלא לדעתה ושלא לשמה, אפילו נתנו לה לדעתה אינה מקודשת.
והמקדש בביאה אומר לה גם כן הרי את מקודשת לי בביאה זו, ומתיחד עמה בפני עדים ובועלה, וכשיגמור ביאתו תהא מקודשת, דמסתמא המקדש בביאה דעתו על גמר ביאה, ובין שבא עליה כדרכה או שלא כדרכה מקודשת.
ומה שאמרו זכרונם לברכה (שם ה ב), שהאומר לאשה כשיקדשנה הריני בעלך, או אישך או ארוסך אין כאן קדושין, לפי שעניין לשונות אלו, שהוא הקנה עצמו לה, וצריך להיות עניין הלשון, שהוא קנה אשה, כגון שיאמר לה הרי את אשתי, או ארוסתי, או קנויה לי, או הרי את שלי, או הרי את ברשותי, או זקוקה לי, לקוחתי, חרופתי וכל כיוצא בזה שמשמען, שהוא קנה אשה, והרי זו מקודשת בכל אחד מלשונות אלו, והכל מן השורש שכתבנו.
אמר לה הרי את מיוחדת לי, או מיועדת לי, או הרי את עזרתי, נגדי, צלעתי, סגורתי, תחתי, תפישתי, בכל לשונות אלו ספק מקודשת, והוא שהיה מדבר עמה על עסקי קדושין, אבל לא היו מדברים על זה אינה מקודשת כלל בלשונות אלו.
……..
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן.
והעובר על זה ונשא אשה מבלי שיקדשנה תחילה, ביטל עשה זה.
וחייבונו חכמים לברך על מצוה זו המקדש או אחר בעבורו והוא עונה אמן, כדרך שמברכין על כל המצות, דקימא לן בברכת המצות, אף על פי שיצא מוציא, ונוסח הברכה…
מדיני המצוה. כתב הרמב”ם זכרונו לברכה (פ”ג מהל’ נערה בתולה) כיצד הוצאת שם רע? הוא שיבוא לבית דין ויאמר נערה זו בעלתי ולא מצאתי לה בתולים, וכשבקשתי על הדבר נודע לי שזנתה תחתי אחר שארסתיה, ואלו הם עדי שזנתה בפניהם. ובית דין שומעין דברי העדים לחוקרין עדותן אם גמצא הדבר אמת נסקלת, ואם הביא האב עדים והזמו העדים שהביא הבעל, ונמצא שהעדים העידו שקר, יסקלו, וילקה הוא. ואף על פי שאין בזה מעשה אלא דבור התורה חיבתו כאן במלקות כדכתיב ויסרו אותו, ויתן מאה סלע, ועל זה נאמר ואלה בתולי בתי אלו העדים שיזמו עדי הבעל. חזר הבעל והביא עדים אחרים והזם עדי האב הרי הנערה ועדי האב נסקלין, ועל זה נאמר ואם אמת היה הדבר הזה, מפי השמועה למדו, שפרשה זו היא שיש בה עדים זוממין וזוממי זוממין. הוציא שם רע עליה והיא ר בוגרת, אף על פי שהביא עדים שזנתה תחתיו כשהיא נערה הרי זה פטור מן המלקות ומן הקנס, ואם נמצא הדבר אמת הרי זו תסקל, אף על פי שהיא בוגרת הואיל ובעת שזנתה נערה היתה. ויתר פרטיה, בפרק שלישי ממכות ובפרק שלישי ורביעי מכתובות [1].
ונוהגת לענין המלקות והקנס בזמן הבית, שהיינו דנין דיני קנסות, ולענין שתשב אשה תחת בעלה לעולם אף בזמן הזה, שמצוה עליו בכך, שזה באמת מצוה היא ולא קנס.
או מתוך
הלכות נערה בתולה פרק ג
א המוציא שם רע על בת ישראל, ונמצא הדבר שקר–לוקה, שנאמר “וייסרו, אותו” (דברים כב,יח); ואזהרה שלו, מ”לא תלך רכיל בעמיך” (ויקרא יט,טז). ונותן לאביה, משקל מאה סלעים כסף מזוקק; ואם הייתה יתומה, הרי הן של עצמה. [ב] והמוציא שם רע על הקטנה, או על הבוגרת–פטור מן הקנס, ומן המלקות; ואינו חייב, עד שיוציא על הנערה–שנאמר “והוציאו את בתולי הנערה” (דברים כב,טו; וראה דברים כב,יט), “נערה” מלא דיבר הכתוב.
ב [ג] אין דנין דין זה אלא בפני הבית, ובבית דין של עשרים ושלושה–מפני שיש בדין מוציא שם רע, דיני נפשות: שאם נמצא הדבר כמו שאמר, הרי זו נהרגת. אבל האונס והמפתה, דנין בהן בכל זמן בשלושה, כמו שיתבאר בהלכות סנהדרין.
ג [ד] ומצות עשה של תורה, שתשב אשת מוציא שם רע תחתיו לעולם, שנאמר “ולו תהיה לאישה” (דברים כב,יט), אפילו עיוורת או מוכת שחין. ואם גירשה–עבר על לא תעשה, שנאמר “לא יוכל לשלחה כל ימיו” (שם). וכופין אותו ומחזיר, ואינו לוקה, כמו שביארנו באונס; ואם קדם אחר וקידשה, או שמתה, או שהיה כוהן שאסור בגרושה–לוקה על גירושיה.
ד [ה] נמצא בה דבר זימה, או שנמצאת אסורה עליו מחייבי לאוין, או מחייבי עשה, ואפילו שנייה–הרי זה יגרשנה בגט: שנאמר “ולו תהיה לאישה” (דברים כב,יט), אישה הראויה לו. ולמה לא יבוא עשה וידחה לא תעשה, בין במוציא שם רע בין באונס, ויישא זו האסורה לו–שהרי אפשר שלא תרצה היא לישב, ונמצא עשה ולא תעשה קיימין.
ה [ו] כיצד הוצאת שם רע–הוא שיבוא לבית דין ויאמר, נערה זו בעלתי אותה ולא מצאתי לה בתולים, וכשביקשתי על הדבר, נודע לי שזינתה תחתיי אחר שאירסתיה, ואלו הן עדיי שזינתה בפניהן; ובית דין שומעין דברי העדים, וחוקרין עדותן: אם נמצא הדבר אמת, נסקלת; ואם הביא האב עדים והזימו העדים שהביא הבעל, ונמצאו שהעידו שקר–ייסקלו, וילקה הוא, וייתן מאה סלע.
ו ועל זה נאמר “ואלה, בתולי בתי” (דברים כב,יז), אלו העדים שיזימו עדי הבעל. חזר הבעל והביא עדים אחרים, והזים עדי האב–הרי הנערה ועדי אביה נסקלין; ועל זה נאמר “ואם אמת היה, הדבר הזה” (דברים כב,כ), מפי השמועה למדו שפרשה זו, יש בה עדים וזוממין וזוממי זוממין.
ז הוציא עליה שם רע, והיא בוגרת–אף על פי שהביא עדים שזינת תחתיו, כשהייתה נערה–הרי זה פטור מן המלקות ומן הקנס; ואם נמצא הדבר אמת–הרי זו תיסקל, אף על פי שהיא בוגרת, הואיל ובעת שזינתה נערה הייתה.
ח כל נערה שאין לה קנס, אם נאנסה או נתפתתה–כך המוציא עליה שם רע, פטור מן המלקות ומן התשלומין. וכן הנוכרית שנתגיירה והשפחה שנשתחררה, פחותה מבת שלוש שנים–אפילו הייתה הורתה שלא בקדושה, ולידתה בקדושה–המוציא עליה שם רע, פטור מן הקנס ומן המלקות: שנאמר “כי הוציא שם רע, על בתולת ישראל” (דברים כב,יט), עד שתהיה הורתה ולידתה בקדושה.
ט קידש נערה וגירשה, וחזר וקידשה והוציא עליה שם רע, והביא עדים שזינתה תחתיו בקידושין הראשונים, ונמצאו זוממים–הרי זה פטור. וכן אם הייתה יבמתו שכנסה, והוציא עליה שם רע, והביא עדים שזינתה תחת קידושי אחיו, ונמצאו זוממים–הרי זה פטור מן המלקות ומן התשלומין. וכל הפטור–אם רצה לגרש, יגרש.
י אינו חייב עד שיבעול אותה כדרכה, ויוציא שם רע כדרכה. בעלה שלא כדרכה, ואמר לא מצאתיה בתולה–פטור; ומכין אותו מכת מרדות. [יא] וכן אם אמר לא מצאתיה בתולה, ולא אמר שזינתה תחתיי, או שאמר זינתה תחתיי, ולא הביא עדים אלא באו מאליהם–הרי זה פטור, אף על פי שהעדים נהרגים אם הוזמו.
יא [יב] זה שנאמר בתורה “ופרשו, השמלה” (דברים כב,יז)–לשון כבוד, שנושאין ונותנין בסתרי הדבר; וכן זה שיאמר האב “ואלה, בתולי בתי” (שם), הן זוממי עדי הבעל. וזה שנאמר “ואם אמת היה, הדבר” (דברים כב,כ)–תיהרג בשזינת אחר האירוסין בעדים, שנאמר “לזנות בית אביה” (דברים כב,כא); אבל קודם האירוסין, כבר דנה תורה בה שהיא פטורה מכלום, ובועלה חייב בתשלומי ממון בלבד, בין פיתה בין אנס.
שנמנענו שלא לדון מי שהוא אנוס בחטא שיעשה, כלומר שאין לנו לענוש שום אדם בדבר שיעשה אותו על כרחו, ועל זה נאמר “ולנערה לא תעשה דבר וגו'” (דברים כב, כו). וזהו לאו כולל כל מי שהוא אנוס בפעולה רעה שיעשה, שאין לנו לענוש אותו בה, ובפירוש אמרו זכרונם לברכה במסכת סנהדרין (צ”ל נדרים כז א) אנוס רחמנא פטרה, שנאמר “ולנערה לא תעשה דבר”.
שרש מצוה זו ידוע לכל בן דעת, שאין ראוי לענוש שום בריה במה שהוא עושה בעל כרחו שלא בטובתו.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (פ”כ מהל’ סנהדרין ה”ב) שאפילו עבר אדם באונס על אחת משלוש עברות שאדם חייב ליהרג עליהן ולא יעבור, אין בית דין ממיתין אותו עליהן, זולתי אם עבר ובא על הערוה שבזו ממיתין עליה, שאין זה אונס גמור לפי שאין קשי אלא לדעת, אבל האישה שנבעלה באונס פטורה, ואפילו אם אחר שהתחיל האונס לאנסה אמרה “הניחו לו” פטורה, מפני שיצרה מתגבר עליה. ויתר פרטיה שם בסנהדרין….(ע”כ)
שנמנע מי שנפסדו לו כלי המשגל עד שאינו ראוי להוליד, על ידי מכת אדם או בהמה או עץ, כלומר, שלא היה בידי שמים, מלישא בת ישראל, ועל זה נאמר (דברים כג ב) לא יבא פצוע דכה וכרות שפכה בקהל יי.
משרשי המצוה להרחיק ממנו לבלתי הפסיד כלי הזרע בשום צד (עי’ מורה נבוכים ח”ג פמ”ט), כידוע במלכים שמסרסים הזכרים למנותם שומרים לנשים, ויש מן הזכרים הפחותים שרוצים בדבר כדי לזכות בשלחן המלך ולהרויח ממון. ואנחנו עם הקדש, בדעתנו שכל הסריס בידי אדם יפסל מהתחבר עוד עם בת ישראל ומלשבת בית או דרך אישות, נרחיק הענין ונמאס אותו. ועם טענה זו נמצא טעם בחלוק האסור בין הנפסד בידי אדם לנפסד בידי שמים.
מדיני המצוה מה שפרשו זכרונם לברכה (יבמות ע.) איזהו פצוע דכה? כל שנפצעו הביצים שלו, וכרות שפכה שנכרת הגיד שלו. ושלשה אברים הם שמוליד הזכר בהן, בגיד ובביצים ובשבילין שבהם יתבשל הזרע, והן נקראין חוטי ביצים, ולפיכך מכיון שנפצע אחד משלשה אברים אלו או נכרת או נדוך הרי הוא פסול. (פ”טז מהל’ איסורי ביאה ה”ג) ויתר פרטיה, מבוארים בפרק שמיני מיבמות.
ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים. והעובר על זה והוא פצוע דכה או כרות שפכה ונשא בת ישראל ובעלה חייב מלקות, אבל מותר לישא גירת או משחררת, ויש מן המפרשים שאמרו, דבביאה לבד בלא נשואין עובר, (ע”כ)
דברים, פרשת כי תצא
תקלב: מצוות עשה – מצוות יפת תואר במלחמה
תקלג: מצוות לא תעשה – שלא למכור יפת תואר
תקלד: מצוות לא תעשה – שלא לעבוד ביפת תואר אחר שבעלה
תקלה: מצוות עשה – לתלות מגדל ועובד עבודה זרה
תקלו: מצוות לא תעשה – שלא להלין תלוי ושאר מתים
תקלז: מצוות עשה – לקבור בו ביום הרוג ביד’ ושאר מתים
תקלח: מצוות עשה – להשיב אבדה לישראל
תקלט: מצוות לא תעשה – שלא להעלים עינו מהאבידה
תקמ: מצוות לא תעשה – שלא להניח בהמת חברו תחת משאה
תקמא: מצוות עשה – לטעון משא על בהמה שנפלה
תקמב: מצוות לא תעשה – שלא יהיה כלי גבר על אשה
תקמג: מצוות לא תעשה – שלא ילבש גבר שמלת אשה
תקמד: מצוות לא תעשה – שלא ליקח אם על בנים
תקמה: מצוות עשה – לשלח האם וליקח הבנים
תקמו: מצוות עשה – לעשות מעקה לגגו
תקמז: מצוות לא תעשה – שלא להניח מכשול בביתו
תקמח: מצוות לא תעשה – שלא לזרוע כלאים בכרם
תקנ: מצוות לא תעשה – שלא לעשות מלאכה בשני מיני בהמות
תקנא: מצוות לא תעשה – שלא ללבוש שעטנז
תקנב: מצוות עשה – לישא אשה בקידושין
תקנג: מצוות עשה – שתשא אשת מוציא שם רע תחתיו
תקנד: מצוות לא תעשה – שלא יגרש מוציא שם רע את אשתו
תקנה: מצוות עשה – לשקול המחויב סקילה
תקנו: מצוות לא תעשה – שלא לענוש לאנוס
תקנז: מצוות עשה – שישא המאנס את אנוסתו
תקנח: מצוות לא תעשה – שלא יגרש האונס את אנוסתו
תקנט: מצוות לא תעשה – שלא ישא פצוע דכא בת ישראל
תקס: מצוות לא תעשה – שלא ישא ממזר בת ישראל
תקסא: מצוות לא תעשה – שלא יביא עמוני ומואבי בקהל ישראל
תקסב: מצוות לא תעשה – שלא לדרוש שלום עמון ומואב
תקסג: מצוות לא תעשה – שלא להרחיק אדומי שלישי
תקסד: מצוות לא תעשה – שלא להרחיק מצרי
תקסה: מצוות לא תעשה – שלא יכנס טמא להר הבית
תקסו: מצוות עשה – לתקן במלחמה מקום מיוחד לבית הכסא
תקסז: מצוות עשה – לתקן יד לחפור לכסות צואתו
תקסח: מצוות לא תעשה – שלא להסגיר עבד
תקסט: מצוות לא תעשה – שלא להונות בדברים עבד
תקע: מצוות לא תעשה – שלא לבא על קדשה בלא קידושין
תקעא: מצוות לא תעשה – שלא להקריב אתנן זונה
תקעב: מצוות לא תעשה – שלא יתן הלווה ריבית לישראל
תקעג: מצוות עשה – ליקח ריבית מעכו”ם
תקעד: מצוות לא תעשה – שלא לאחר נדר אחר ג’ רגלים
תקעה: מצוות עשה – לקיים מוצא שפתיו בנדר
תקעו: מצוות עשה – להניח השכיר לאכול
תקעז: מצוות לא תעשה – שלא אכל הפועל בשעת מלאכה
תקעח: מצוות לא תעשה – שלא יקח הפועל יותר מאכילתו
תקעט: מצוות עשה – הרוצה לגרש את אשתו יגרשנה בשטר
תקפ: מצוות לא תעשה – שלא יחזיר גרושתו משנשאת לאחר
תקפא: מצוות עשה – שלא יצא חתן למלחמה ולא לשום דבר שנה תמימה
תקפב: מצוות עשה – שישמח החתן עם אשתו
תקפג: מצוות לא תעשה – שלא לחבול כלים שעושין בהן אוכל נפש
תקפד: מצוות לא תעשה – שלא לתלוש סימני צרעת
תקפה: מצוות לא תעשה – שלא למשכן בעל חוב בזרוע
תקפו: מצוות לא תעשה – שלא למנוע משכון מבעליו
תקפז: מצוות עשה – להחזיר משכון בזמן שצריך לו
תקפח: מצוות עשה – ליתן שכר שכיר ביומו
תקפט: מצוות לא תעשה – שלא יעיד קרוב
תקצ: מצוות לא תעשה – שלא להטות משפט גר ויתום
תקצא: מצוות לא תעשה – שלא למשכן בגד אלמנה
תקצב: מצוות לא תעשה – שלא לשוב ליקח עומר השכחה
תקצג: מצוות עשה – להניח עומר השכחה לעניים
תקצד: מצוות עשה – להלקות המחוייב מלקות
תקצה: מצוות לא תעשה – שלא להוסיף על ל”ט מלקות
תקצו: מצוות לא תעשה – שלא לחסום בהמה בשעת מלאכה
תקצז: מצוות לא תעשה – שלא תנשא יבמה לשוק
תקצח: מצוות עשה – ליבם אשת אח שמת בלא בנים
תקצט: מצוות עשה – מצוות חליצה
תר: מצוות עשה – להציל נרדף אפילו בנפש הרודף
תרא: מצוות לא תעשה – שלא לחוס על הרודף
תרב: מצוות לא תעשה – שלא להשהות מדה ומשקל חסר
תרג: מצוות עשה – לזכור את אשר עשה לך עמלק
תרד: מצוות עשה – להכרית זרעו של עמלק
תרה: מצוות לא תעשה – שלא לשכוח מעשה עמלק