Torat Ami

1,2 תשובה לסתירה ראשונה ושנייה בנושא המשלח ומי היו המשולחים

משה רבנו התכוון בעצת הקב ” ה לשלוח את הנשיאים המוכרים החדורים באמונה בקב ” ה , על מנת שיבצעו את משימתם .בניגוד לצפוי בני ישראל ניגשים אל משה וטוענים שמשימת ריגול הארץ הינה משימה צבאית , ולמשימה מעין זה אין לשלוח את הנשיאים , אלא ” אנשי צבא מקצועיים “.

משה ראה בהתערבותם של בני ישראל במהלך פן חיובי . הוא האמין שבני ישראל הטמיעו את הרעיון של עולם המעשה בעולם האמונה .

3 תשובה לסתירה שלישית בנושא המשימה

משה רבנו התכוון על שתי משימות

* האחת צבאית ” החזק הוא הרפה “, ” הבמחנים אם במבצרים “,

* המשימה השניה היה התרשמות מהארץ ” השמנה הוא אם רזה ” היש בה עץ אם אין “.

אבל בני ישראל ניגשים אל משה ודורשים ממנו שבמשימת ריגול יש לבדוק רק את נושא הצבאי ואכן משה מקבל את דרישתם ולכן בשובם מתארים על ” החומות ” ” ואנשים ענקים “.

4 חטאם של המרגלים

בתום משימתם של המרגלים הם מדווחים לפי הכתוב ” וילכו ויבאו אל משה ואהרון ואל כל עדת בני ישראל “.

למעשה בכל דיווח ראשוני צריך למסור את המידע למנהיג .במקרה שלנו דיווחו לשולחיהם הישירים שהרי הם נשלחו ביזמת בני ישראל .

דיווחם היה צבאית לחלוטין : חומות , ואנשים ענקים . כאן עמדו הם במשימתם .

אולם את הניסים שקרו להם בדרך תירגמו “ לארץ אוכלת יושביה “.וזה נבע מחוסר אמונה בה ‘. )ע”כ)

ועוד ניתוח מלא, ניתן ב –

http://www.daat.ac.il/he-il/tanach/iyunim/tora/bamidbar/maamarim/eisenberg-shlah.htm  

מפרשים רבים מנסים להסביר במה חטאו המרגלים והרמב”ן (יג ב) מנסח זאת כך: “מה פשעם ומה חטאתם כשאמרו לו אפס כי עז העם והערים בצורות גדולות – וכי על מנת שיעידו לו שקר שלח אותם?”

שמא תאמרו שהפליגו בתאורים? הרי גם משה מפליג בחוזק העם בכנען (דברים ט א-ב): “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת בַּשָּׁמָיִם. עַם גָּדוֹל וָרָם בְּנֵי עֲנָקִים”. אולי תאמרו שהם הוסיפו (יג לב) “אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא” – אבל הרי כבר על דבריהם הראשונים החל כלב לריב עמהם…..

שאלה נוספת: למה פתיחת הפרשה כל כך חגיגית? למה האנשים הנשלחים הינם נשיאים, “רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה” (יג ג) ולא גיבורי חיל אנשי צבא? זה כאילו ששליחת המרגלים איננו מעשה צבאי אלא חלק מאיזה טקס. כאשר יהושע שולח שני מרגלים נאמר (יהושע ב א) “וַיִּשְׁלַח … שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ”, ואילו כאן שולחים 12 נשיאים בקול גדול. בנוסף מהו הממצא המודיעיני החשוב שהם צריכים להביא? מפות? רשימת מקורות מים? “וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ” (יג כ). כנראה שיש לנו חוסר הבנה של הפרשיה הזו….

הרבה מפרשים מבחינים בין “לתור את הארץ” לבין “לרגל” או “לחפור”. השרש “לתור” מופיע בסיפורנו 12 פעמים, ורק 3 פעמים מחוץ לסיפורנו. בעברית של היום “לתור” מתקשר לתיירים ואין לו קשר לריגול. עולה חדש שיגיע תחילה כתייר, מגיע על מנת לבדוק את השטח, למצוא עבודה או לבחור היכן לגור….

(ע”כ. מומלץ)

וקצת מודרניזציה, מתוך

https://judaism.walla.co.il/item/2862895  

…

אני זוכר שכילד, מאד התרעמתי ולא הבנתי את אלוהים. שלחתם את המרגלים להביא מודיעין. הם נסעו, הסתכלו, עשו עבודה יסודית ומספרים את האמת. ואז מענישים אותם? מה קורה פה? מה רציתם מהם? שישקרו ולא ימסרו את האמת? העמים בכנען אכן חזקים. למה מענישים את המרגלים?

הבעיה היא כמובן בפרשנות ולא במידע. המידע הוא גולמי ועשרת המרגלים מנתחים את המידע ואומרים” ל?א נו?כ?ל, ל?ע?לו?ת א?ל-ה?ע?ם: כ??י-ח?ז?ק הו?א, מ?מ??נ?ו?.”ואילו המיעוט כלב בן יפונה ויהושע בן נון מפרשים אותם נתונים, עליהם אין ויכוח, באופן הפוך: “ו?י??ה?ס כ??ל?ב א?ת-ה?ע?ם, א?ל-מ?ש??ה; ו?י??אמ?ר, ע?ל?ה נ?ע?ל?ה ו?י?ר?ש??נו? א?ת?ה?–כ??י-י?כו?ל נו?כ?ל, ל?ה?.”הבעייה כאן שגם בעניין הזה, רוב המרגלים צודקים. הפעם לא בתיאור המדויק של עוצמת הכנענים אלא במצב היכולת והמוטיבציה של העם. הפחד וחוסר הבשלות של עם העבדים מדבר בגרונם וה’ או משה מבינים שלא מדובר כאן בפלמ”ח ולא בסיירת גולני ושלעלות לארץ עכשיו, משמעות הדבר הוא תבוסה.

היום ברורה לי ההמתנה ודחיית הכניסה לכנען ב-40 שנה. העם פשוט לא מוכן. אבל שוב לא ברור העונש של המרגלים. הם אומרים מה שראו ומשקפים את רוחו ופחדיו של העם. אז למה הם נענשים?

בערב יום הכרזת המדינה, ה-14 במאי 1948, הייתה ישיבה חשובה של מועצת העם בראשות בן גוריון. הדיון עסק בשאלה – מכריזים על מדינה או דוחים את ההחלטה? משה שרת חזר מארה”ב והביא מסר חד משמעי משר החוץ האמריקאי – “אל תכריזו”, יגאל ידין, ראש המפקדה הארצית של ההגנה, מסר דו”ח תמציתי ואמר שהסיכויים הם “פיפטי – פיפטי”. בראיון טלוויזיוני, שנים אחר כך, הוא אמר כי המצב היה גרוע הרבה יותר אבל הוא לא רצה להפחיד את גולדה. בשעה גורלית זו התנהלה הצבעה. התוצאה הייתה על חוד של קול : שישה בעד וארבעה נגד. מספיק שנציג אחד נוסף היה מתנגד ומן הסתם, לא הייתי כותב עכשיו פרשת שבוע בעברית במדינת ישראל.

איננו יודעים מי היו המתנגדים. בן גוריון לא הוציא אותם להורג והם הפכו מאוחר יותר לשרים בממשלת ישראל החדשה. דמוקרטיה היא לא עסק פשוט או קל. לפעמים מצליחים ולעיתים מפסידים. יש גם נבחרי ציבור לא ראויים. יש גם שחיתות לעיתים. אבל ברגעים קשים, היא מוכיחה את עצמה. וכמו שאמר פעם חכם אחד, זו היא צורת המשטר הכי פחות גרועה. וכשאין אלוהים בסביבה ואין קול מן השמיים – נאמין כולנו בדמוקרטיה. אם כן, זו צורת המשטר האנושית ביותר, הגרועה פחות והטובה לנו הישראלים. (ע”כ).

אין סוף למדרשים והסברים וניתוחים שניתנו לסיפור המרגלים. מה החשיבות של כל הסיפור? – ברור ששבטי בני ישראל במקורם היו שבטים נודדים!!! וכבר נאמר שהמספר 40 בתורה הוא מספר סמלי ולא משהו מדוייק. 

אלא מסתבר ששוב יש נושא למחקרים נוספים ולהיום מספיק מה שיש לנו ואפסיק לדון על חטא התרים ו/או מרגלים

וְיַ֤יִן לַנֶּ֨סֶךְ֙ רְבִיעִ֣ית הַהִ֔ין תַּֽעֲשֶׂ֥ה עַל-הָֽעֹלָ֖ה אוֹ לַזָּ֑בַח לַכֶּ֖בֶשׂ הָֽאֶחָֽד: 

 א֤וֹ לָאַ֨יִל֙ תַּֽעֲשֶׂ֣ה מִנְחָ֔ה סֹ֖לֶת שְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֑ים בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן שְׁלִשִׁ֥ית הַהִֽין: 

 וְיַ֥יִן לַנֶּ֖סֶךְ שְׁלִשִׁ֣ית הַהִ֑ין תַּקְרִ֥יב

 וְכִֽי-תַעֲשֶׂ֥ה בֶן-בָּקָ֖ר עֹלָ֣ה אוֹ-זָ֑בַח 

וְהִקְרִ֤יב עַל-בֶּן-הַבָּקָר֙ מִנְחָ֔ה סֹ֖לֶת שְׁלֹשָׁ֣ה עֶשְׂרֹנִ֑ים בָּל֥וּל בַּשֶּׁ֖מֶן חֲצִ֥י הַהִֽין: 

וְיַ֛יִן תַּקְרִ֥יב לַנֶּ֖סֶךְ חֲצִ֣י הַהִ֑ין … כָּ֣כָה יֵֽעָשֶׂ֗ה לַשּׁוֹר֙ הָֽאֶחָ֔ד א֖וֹ לָאַ֣יִל הָֽאֶחָ֑ד אֽוֹ-לַשֶּׂ֥ה בַכְּבָשִׂ֖ים א֥וֹ בָֽעִזִּֽים: 

 כַּמִּסְפָּ֖ר אֲשֶׁ֣ר תַּֽעֲשׂ֑וּ כָּ֛כָה תַּֽעֲשׂ֥וּ לָֽאֶחָ֖ד כְּמִסְפָּרָֽם:  

אני קורא את הקטע שוב ושוב ולא מבין כל כך, רבע, שליש, שני עשרונים שלושה עשרונים. עד כדי כך  – דיוק תפריט הקורבנות? אולי טוב שאני לא כהן

אז למעוניינים/ות בנושא, כמה קטעים מתוך –

http://kodesh.snunit.k12.il/i/8502.htm 

….

 היין והסולת שמביאין עם הקרבן–הן הנקראין נסכים, והסולת לבדה נקראת מנחת נסכים.  ומנחת נסכים אינה טעונה לא תנופה, ולא הגשה, ולא לבונה–אבל טעונה מלח; וכולה נשרפת על מזבח החיצון.  והיין יתנסך על המזבח, ואין נותנין אותו על האש; אלא מגביה ידו, ויוצק על היסוד, והוא יורד לשיתין….

ד  כמה הוא שיעור הנסכים:  נסכי כבש או כבשה–עישרון סולת בלול ברביעית ההין שמן, ויין לנסך רביעית ההין.  וכן נסכי העז–בין קטן בין גדול, בין זכר בין נקבה; או נסכי רחל, אף על פי שהיא גדולה.

ה  אבל נסכי איל–הן שני עשרונים סולת בלול בשלישית ההין שמן, ויין לנסך שלישית ההין; ונסכי הפר או העגל, בין זכרים בין נקבות–שלושה עשרונים סולת בלול בחצי ההין שמן, ויין לנסך חצי ההין.  [ה] אלו הן הנסכים–בין לעולה בין לשלמים, כשיעור הזה לכל אחד ואחד:  שנאמר “כמספר, אשר תעשו–ככה תעשו לאחד, כמספרם” (במדבר טו,יב).

ו  אין מוסיפין על השיעורין האלו, ואין גורעין מהן; ואם הוסיף או גרע כל שהוא, פסל…(ע”כ)

נושא מוזר אבל זה מה שהיה במקדש. בינתיים עברו כ – 2,000 שנה. אולי הגיע הזמן????

וְכִ֣י תִשְׁגּ֔וּ וְלֹ֣א תַֽעֲשׂ֔וּ אֵ֥ת כָּל-הַמִּצְוֹ֖ת הָאֵ֑לֶּה … 

וְהָיָ֗ה אִ֣ם מֵֽעֵינֵ֣י הָֽעֵדָה֘ נֶֽעֶשְׂתָ֣ה לִשְׁגָגָה֒  

השימוש בשורש  ש.ג.ג מופיע בקטע – 8 פעמים ב 9 הפסוקים, ומייד אחרי 2 הקטעים של שגגת ציבור ושגגת יחיד מופיע הסיפור על

וַֽיִּמְצְא֗וּ אִ֛ישׁ מְקֹשֵׁ֥שׁ עֵצִ֖ים  

  מה היא שגגה, והאם מקושש העצים חטא בשוגג או במזיד? האם בכלל התרו בו?

מתוך ויקיפדיה ב –

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%95%D7%92%D7%92 

….  שוגג הוא כינוי לאדם שעבר על אחת ממצוות לא תעשה אך לא ידע שבמעשה שעושה, עובר על עבירה – או משום שלא ידע שמעשה זה אסור, כגון שלא ידע שכתיבה אסורה בשבת, או משום שלא ידע שזמן זה הוא הזמן האסור, כגון שלא ידע שהיום שבת.

עונשו של העובר אל איסור בשוגג, קל יותר מאדם שעבר על העבירה ב’מזיד‘ – בכוונה, וחמור יותר מהעובר באונס….

אדם שידע שהיום שבת אך לא ידע את הדין האסור, יש מהאחרונים^[3] שכתבו שדינו כמזיד (מפני ששגגת תלמוד עולה זדון), אולם אחרים^[4] סבורים שגם מקרה כזה נידון כשוגג.  (ע”כ)

ומתוך

https://www.tzohar.org.il/?p=2001  

“”וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות האלה אשר דבר ה’ אל משה…”

רבים מן הפרשנים התלבטו בהבנת פרשה משונה זו שכן כיצד ניתן לעבור על כל המצוות כולן ועוד בשגגה? גם אם נאמר כי מדובר בקרבן המובא על שגגת הקהל, הרי התורה בפרשת ויקרא כבר לימדה אותנו כי קיים קרבן אחר לשגגה מעין זו והוא פר העלם דבר של ציבור, אשר הקרבן בפרשתנו שונה ממנו בשני מובנים: ראשית, בפרשתנו הקרבן איננו רק קרבן חטאת אלא קרבן המורכב מפר לעולה ושעיר לחטאת. שנית, שגגת הקהל בספר ויקרא הינה על עבירה ספציפית “ועשו אחת מכל מצוות ה’ אשר לא תיעשנה” ואילו פרשתנו מדברת בשגגה בכל המצוות כולן “ולא תעשו את כל המצוות האלה”.

הגמרא במסכת הוריות (ח.) מבארת כי ההבדל נעוץ בסוג העבירה: בעוד שבפרשת ויקרא השגגה הייתה בעבירה “רגילה”, בפרשתנו מדובר בשגגה בעבודה זרה השקולה כנגד כל התורה כולה. ההסבר אולי פותר את השאלה, אולם עדיין אין זה פשט הכתובים המדברים במפורש על שגגה בכל התורה ממש ולא בדבר השקול כנגד כל התורה. זאת ועוד: אין בפרשנות זו בכדי להסביר מדוע על עבירה שכזו כאשר היא נעשית ע”י ציבור לא די בחטאת אלא נדרש מהציבור להביא בנוסף לחטאת גם קרבן עולה.

הרמב”ן מבאר כי פרשתנו מדברת על תופעה השונה בתכלית מכל העבירות שבכל התורה כולה, ולכן נקבעה כפרשה בפני עצמה. בכל התורה כולה מדובר על טעות כזו או אחרת שעושה האדם המאמין או הקהל המאמין. זהו גם ההקשר לפר העלם דבר של ציבור המובא בעקבות מצב שבו הטעה בית הדין את הציבור ביחס לאחת מן העבירות. פרשתנו, לעומת זאת, עוסקת בטעות שטעה עם ישראל ביחס לעצם האמונה בתורה ומצוותיה שהובילה לעזיבת התורה כולה, ובלשונו של הרמב”ן: “כגון שיחשבו שעבר זמן התורה ולא הייתה לדורות עולם”. אם נפשט את הדברים נאמר כי לדעת הרמב”ן התורה מדברת על מצב בו עם ישראל ככללו יודע על קיומה של השבת ואף על האיסורים הנהוגים בה, ואעפ”כ רובו ככולו מתעלם מכך. תופעה זו המוכרת לכולנו מהחיים אינה מכונה על ידי הרמב”ן כפירה אלא “שגגה” וכל זאת משום שהיא נובעת היא ממשוגה- מטעות בתפיסתו האמונית של עם ישראל את התורה והמצוות….(ע”כ מומלץ)

ומתוך

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%A9%D7%A9  

…

בהתאם לפרשנות הפשט, על פי סדר ההשתלשלות המקראית, המעשה של המקושש, אירע בדור השני של המדבר, כלומר אחרי חטא המרגלים. אך המדרש, בהסתמכו על הכלל כי אין מוקדם ומאוחר בתורה, סבר אחרת באשר לסדר הזמנים וההתרחשויות.

לדעת המדרש המקרה עם המקושש אירע בשבת השנייה, שלאחר הסיפור של לקיטת המן בשבת. המדרש סבר כך כדי להמחיש את מאמרו של רבי יוחנן בשם רשב”י: “אלמלי ישראל משמרים שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים…”^[7], ואת הסיבה לדחיית הגאולה, תלה המדרש בעובדה שישראל חיללו שתי שבתות ברציפות.

בספר הזוהר כתוב כי העצים שקושש המקושש היו מעץ החיים ומעץ הדעת טוב ורע^[8]. כוונת הזוהר אינה שהמקושש באמת הגיע לגן עדן השמור על ידי מלאכים וקושש שם עצים, אלא קיים דיון עם עצמו, איזה עץ משני העצים הללו, גדול וחשוב מחברו: עץ החיים שמשמעותו כל החיים הם קודש לאלוהים, ללא הכרעה עצמית, או עץ הדעת שמשמעותו שלאדם יש יכולת אבחנה בין טוב לרע.