Torat Ami

 

ב”ה שהחיינו ואנחנו חוזרים לבראשית. האם זה יהיה קצת משעמם? ח”ו. כולנו במתח, לחזור ושוב לגלות איך ומתי נברא העולם, (ולפחות חלק ממערכת השמש)!!!!!

 

ובעצם – אחרי  חזרות רבות של קריאה ולימוד, מזה כ – 75 + שנה על הגילוי (או הרמז) שניתן לנו בפרשת השבוע בנושא “המפץ הגדול” – ויאמר א-להים יהי אור ויהי אור”, , עדיין מאתגר אותנו לשוב ולקרא את פרשת בראשית, לשקוע בהזיות, לדמיין איך א-להים אמר/עשה/ברא את עולמנו (והיקום) הנפלא.ואז מתעוררות (שוב) הרבה שאילות שאין עליהן תשובה ברורה ו”נכונה” , למשל

 

1. למה בכלל נברא העולם? לא בפרשה ובכלל לא בתורה, אין כל הסבר לשאילה – למה? להיפך, מתעורר הרושם (לפי הסיפור) שהבורא/היוצר  לא היה כל כך מרוצה  מיצירתו???? וכנראה שעדיין 5,780 אחרי – אינו מרוצה.

 

ולמי שיש זמן וחשק, ניתן לעיין ב –

 

https://www.hidabroot.org/question/220506 

 

וב-

 

 

ואולי גם בפורום ב  –

 

https://www.kipa.co.il/%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA/%D7%90%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94/%D7%9C%D7%9E%D7%94-%D7%A0%D7%91%D7%A8%D7%90-%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D/ 

 

 (לא אצטט. קראתי ועוד יותר התבלבלתי. כנראה – לפי הרמב”ם ואחרים אינני מספיק אינטלגנטי, ושכלי דל. ומי שרוצה לקבל תשובה יותר מפורטת ממני שת/ישאלני)

 

 

וזה מוביל לשאילה השנייה — היום – בהווה, האם הבורא/היוצר גאה או לפחות קצת שמח לראות יום יום את תוצאות הבריאה ובעיקר איך רוב יצורי אנוש – מעשה ידיו -בעולם סובלים ?

 

(לעניות דעתי, בורא העולם לא כל כך מפסוט ממה שמתרחש בעולמו הקטנטן/הזעיר/המיקרו ביקום הגדול. אז מה נשאר לנו לעשות? להתפלל!!!, לקיים מצוות?????!)

 

 

וכבר סיפרתי על מחלוקת בית שמאי ובית הלל, על הנושא  – האם טוב לו לאדם משנברא? או בניסוח התלמודי “האם נוח לו לאדם….” והרבה דנו וניסו להסביר,לדוגמה —

 

https://www.bac.org.il/Thoughts/project/hadph-hashbvaay/article/la-bhrty-lbva-laavlm  

(נא לעיין, לא אצטט)

 

והיום כאשר אנחנו מסתכלים או קוראים על היקום- על טריליוני הגלקסיות,, הראש מתקשה להבין, או להאמין, ובכלל – היכן נמצא בורא העולם.  וכאשר אנחנו קוראים בפרשה על — 

 

— תהליכי בריאת/יצירת כוכב ארץ, הדומם, הצומח, החי ומדבר = האדם (מין זכר) והאישה

 

— הצגת = הכנסת מושג החטא ועונשו כחלק מהבריאה = איסור אכילת הפרי מעץ הדעת, הנחש, האישה, כלומר החטא הקדמון = הראשון (כולל השימוש בשורש י.ד.ע במשמעות המינית)

 

— כנ”ל הצגת המושג  היצר הטוב והיצר הרע כחלק מהבריאה, = הרצח הראשון כתוצאה מתחרות וקנאה 

 

— הכנסת 3 שמות של ישות בורא העולם – א-להים >> ה’ א-להים >> ה’ (ובנוסף “בני הא-להים”)

 

— א-להים הבורא, ה’ א-להים היוצר, ה’ מתחרט 

 

אפשר להבין, מדוע ולמה כל חוקרי (לומדי וקוראי) התנ”ך (התורה) התלבטו וממשיכים (וימשיכו)  להתלבט איך להסביר את כל “התסבוכת” של ששת הפרקים הראשונים של התורה.

 

אבל מה שכן – מי שערך את ששת הפרקים הללו היה גאון א-להי. 

 

ומסתבר שאני לא היחידי שקורה חוזר ושונה את פרשת השבוע (ולא כל כך ברור למה????) אז סתם  מתוך עלון שיוצא לאור בעמק הסיליקון ב –

 

http://baicc.org/cat/%D7%A4%D7%A0%D7%90%D7%99/%D7%AA%D7%A8%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%A4%D7%A0%D7%90%D7%99/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2/page/4/ 

 

 ……. סוגיית המחויבות שָבה וניצבה בפני השנה בחג שמחת התורה: מאז שעזרא הסופר תיקן קריאה של פרשיות התורה במחזור קבוע, מתכנסים יהודים בשבת, שני וחמישי, ושבים בכל שנה אל המילים העתיקות שמספרות את הסיפור שלנו (לפחות את חלקו, לפחות איך שאנחנו מספרים אותו לעצמינו, אם לא באופן היסטורי). הסיום וההתחלה של התורה, הצמודים זה לזה בשמחת תורה תמיד הקסימו וריגשו אותי, אבל השנה הבנתי שזה לא מספיק להתרגש. דרושה מחויבות מחודשת ומחודדת.

 

 

בראשית – תשע”ד

http://toratami.com/?p=53  

 פרשת בראשית – תשע”ה

(על – בראשית ברא…, ורדו בדגת הים…אכילת בשר. ויטע גן….. נשי למך…נעמה)

פרשת בראשית – תשע”ח

http://toratami.com/?p=849
(על: ויכולו השמים…, ויראו בני האלהים, לא ידון רוחי באדם, בשגם, והיו ימיו 120 שנה, הנפילים היו בארץ,

 

פרשת בראשית – תשע”ט 

 

http://toratami.com/?p=1070 

(על: תאריכים, מסורת הקריאה השנתית, ויהי ערב, ספר תןלדות אדם, אז הוחל לקרא בשם ה’,) 

 

 

 

 

הפרק הראשון כולו “מושלם” (כולל 3 פסוקים ראשונים בפרק ב’)  – השבוע הראשון = 6+1 ימים ראשונים,  הכל מתבצע לפי התוכנית (הא-להית)

 

מעניין לראות את תהליך הבריאה, כל יום מתחיל באמירה אבל כנראה ש”אמירה” בלבד אינה מספקת. יש צורך בעשייה. בורא העולם אומר, בורא, עושה מצווה, נותן ומברך.

 

ובין אמירה/עשייה לחברתה

 א-ךהים “בודק” – רואה אם מה שנברא אכן מניח את הדעת. 

 

ההתחלה – א-להים אמר – ומייד יש (אור), נותנת כיוון מחשבתי, (במיוחד לילדים הקטנים) שמקשה (לי לפחות) להשתחרר מהיכולת האין-סופית של א-להים

 

כולנן מכירים את הפסוקים האלה. אז עוד שאילה – איפה בדיוק היו המים – ביחס לתהום? 

 

אסכם את פעילויות א-להים – בפרק ראשון

 

 

 וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים יְהִ֣י א֑וֹר וַֽיְהִי-אֽוֹר: 

 וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת-הָא֖וֹר כִּי-ט֑וֹב

 וַיַּבְדֵּ֣ל אֱלֹהִ֔ים בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֥ין הַחֹֽשֶׁךְ:

וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים | לָאוֹר֙ י֔וֹם  

 

סיכום פעילויות א-להיות  – אמירה, ראייה, הבדלה, קריאה

 

ש. מה פירוש “ויבדל”?

 

האירוע – א-להים אומר וזה קורה – נעשה אור באמירה בלבד.

 

—  ביום השני

 

וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים יְהִ֥י רָקִ֖יעַ ….

זוַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֮ אֶת־הָרָקִ֒יעַ֒ 

וַיַּבְדֵּ֗ל בֵּ֤ין הַמַּ֙יִם֙ אֲשֶׁר֙ מִתַּ֣חַת  ,,,

וַיִּקְרָ֧א אֱלֹהִ֛ים לָֽרָקִ֖יעַ שָׁמָ֑יִם 

 

סיכום – אמירה, עשייה הבדלה, קריאה

 

א-להים אומר ולא קורה כלום. אז הוא – א-להים עושה וממשיך להבדיל, 

 

ש. איך מבדילים?

 

 

 

וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יִקָּו֨וּ הַמַּ֜יִם …

 יוַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ לַיַּבָּשָׁה֙ אֶ֔רֶץ …

וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי-טֽוֹב  

וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים תַּֽדְשֵׁ֤א הָאָ֨רֶץ֙ דֶּ֔שֶׁא עֵ֚שֶׂב   

 וַתּוֹצֵ֨א הָאָ֜רֶץ דֶּ֠שֶׁא עֵ֣שֶׂב

 וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי-טֽוֹב

 

אמירה, קריאת שמות, אמירה  – פעולה א-להית, הוצאת דשא – פעולת הארץ

 

האירוע – א-להים אומר והמיים נקוים, א-להים אומר והארץ פועלת

 

 

וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יְהִ֤י מְאֹרֹת֙….

 טזוַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִ֔ים אֶת־שְׁנֵ֥י הַמְּאֹרֹ֖ת הַגְּדֹלִ֑ים…

יזוַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֛ם אֱלֹהִ֖ים 

וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי-טֽוֹב  

 

 שלוש פעולות – אמירה, עשייה ונתינה. הפועל הוא א-להים 

 

 

 

וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים יִשְׁרְצ֣וּ הַמַּ֔יִם שֶׁ֖רֶץ… וְעוֹף֙ יְעוֹפֵ֣ף…

 וַיִּבְרָ֣א אֱלֹהִ֔ים אֶת-הַתַּנִּינִ֖ם הַגְּדֹלִ֑ים וְאֵ֣ת כָּל-נֶ֣פֶשׁ הַֽחַיָּ֣ה | הָֽרֹמֶ֡שֶׂת אֲשֶׁר֩ שָֽׁרְצ֨וּ הַמַּ֜יִם לְמִֽינֵהֶ֗ם וְאֵ֨ת כָּל-ע֤וֹף כָּנָף֙ לְמִינֵ֔הוּ  

 וַיְבָ֧רֶךְ אֹתָ֛ם אֱלֹהִ֖ים לֵאמֹ֑ר פְּר֣וּ וּרְב֗וּ

 

אמירה, בריאה (לבריאת התנינים לא קדמה אמירה) ברכה

 

האירוע – א-להים אומר ואחרי זה הוא בורא — את יצורי הים ותא בעלי הכנפיים

 

 

 

וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים תּוֹצֵ֨א הָאָ֜רֶץ נֶ֤פֶשׁ חַיָּה֙ לְמִינָ֔הּ בְּהֵמָ֥ה וָרֶ֛מֶשׂ וְחַֽיְתוֹ־אֶ֖רֶץ…

כהוַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִים֩ אֶת־חַיַּ֨ת הָאָ֜רֶץ לְמִינָ֗הּ וְאֶת־הַבְּהֵמָה֙ לְמִינָ֔הּ וְאֵ֛ת כׇּל־רֶ֥מֶשׂ הָֽאֲדָמָ֖ה….

וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי-טֽוֹב  

וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים נַֽעֲשֶׂ֥ה אָדָ֛ם …..

וַיִּבְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים | אֶת-הָֽאָדָם֙ בְּצַלְמ֔וֹ…. זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה 

וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָם֘ אֱלֹהִים֒ 

וַיֹּ֨אמֶר לָהֶ֜ם אֱלֹהִ֗ים פְּר֥וּ וּרְב֛וּ וּמִלְא֥וּ אֶת-הָאָ֖רֶץ וְכִבְשֻׁ֑הָ   

כטוַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים הִנֵּה֩ נָתַ֨תִּי לָכֶ֜ם אֶת־כׇּל  

 וַיַּ֤רְא אֱלֹהִים֙ אֶת-כָּל-אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וְהִנֵּה-ט֖וֹב מְאֹ֑ד  

וַיְכַ֤ל אֱלֹהִים֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה 

וַיִּשְׁבֹּת֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מִכָּל-מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה: 

ויבָ֤רֶךְ אֱלֹהִים֙ אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹת֑וֹ  …..

 

 

2 פעמים ויעש 

(ע”כ. מספיק קשקשתי על השבוע הראשון

 

עוד פסוקים נבחרים

כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכָלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת  

 

 

וכבר נשאלה השאילה (באחד הפורומים) איך האדם היה צריך לדעת מה זה מות? והתשובה שנתן הפרופסור (כלאחר יד) – אדם ראה בעלי חיים מתים. תשובה לא כל כך נכונה, כי לפי פרק ב’, כשר אדם קיבל את האזהרה, בעלי החיים עוד לא נבראו.

 

שאילה היותר טובה היא – “האם אדם וחווה היו חסרי דעת (בורים) או (קצת) חכמים? כי האדם נברא “בלם” א-להים, האם רק בצורה???? או גם באפשרו להפעיל מוח ולחשוב – מה כן ומה לא.

 

וכאן יש פתח להתפלספות, למשל (שיחה בין אב לבן) מתוך

 

https://www.dshir.co.il/images/%D7%AA%D7%9E%D7%AA%D7%99.pdf 

 

 

…..   הבן: ברור שלפני שאכל מ”עץ הבחירה”, לא יכול היה האדם לרצות לחטוא. האב: וממשיך הרמב”ן: “והנה אחרי אוכלו מן העץ הייתה בידו הבחירה, וברצונו להרע או להיטיב בין לו בין לאחרים וזו מידת 5 אלוקים מצד אחד, ורעה לאדם בהיות לו בה יצר ותאווה” . הבן: ורק אז נעשה האדם אחראי למעשיו ולבחירותיו. האב: כך מסבירים רבים מהמפרשים: הכלי יקר , רבנו בחיי ואחרים. 7 6 הבן: אם כך, למה נענש? האב: משמעות המושג ‘עונש’ ביהדות שונה מאוד מזו שאליה אנחנו מתכוונים בחיי היום-יום. בתורה העונש איננו נקמה, כלומר, תשלום לחוטא כגמולו, אלא הוא מכוון תמיד לתיקון מסוים, או מופיע כתוצאה טבעית של מעשי בני האדם, כתגובה טבעית של המציאות. ה”עונשים” שקיבלו אדם וחוה, הם בעצם מדרגתם החדשה על כל המשתמע מכך. הקב”ה מודיע להם, כביכול, שמהיום והלאה כללי המשחק משתנים. כך גם מסביר הנצי”ב בפירושו ‘העמק דבר’ את הפסוק: “כי עפר אתה ואל עפר תשוב”: שלא אמר ה’ בתור עונש אלא בתורת הודעה כיוון הוא… ואדרבה, ביאר לו ה’ שאינו מענישו במיתה משום שלא אכל במזיד. ואת הפסוק “ארורה האדמה בעבורך”, פירש הנצי”ב: “לטובתך”… 8 הבן: ברור, העונשים הם תמיד לטובתנו, כך אומרים כל המורים… האב: לא! נראה שלא הסברתי די טוב: הקב”ה ברא את העולם בצורה כזאת שהעולם מגיב על מעשיו של האדם. אם האדם יורד בדרגתו, העולם משתנה לרעה ומצמיח קוצים במקום לחם, ומתוך כך לומד האדם “להפעיל” את העולם. הבן: להטיס אותו. מגניב. האב: כך לומד האדם לשאת באחריות על העולם שבו הוא חי, להבין שלמעשים שלו יש משמעות רבה. אומר על כך הרב רקנאטי, בפירושו על התורה לפרשת תצווה: “אל יעלה בדעתך כי העונשים הכתובים בתורה הם כמו המעניש את האדם על עוברו על מצות המלך, לא כן, רק הן דבר טבעי ממש, כי המבטל ממצוות התורה, אותו הטוב שהיה נשפע בסיבת עשייתה – הוא נמנע, כדמיון מי שאינו זורע שדהו, שאינו קוצר, וכמו שאינו לובש בגדים שגופו מתקרר. וכמו שטבע האש לחמם וטבע המים להרטיב והלחם להשביע, כך טבע כל מצוה ומצוה לעשות אותן הטובות שנאמרו בה, או אותם העונשים שנאמרו בביטולה” (ע”כ)

 

 וְהָי֣וּ יָמָ֔יו מֵאָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים שָׁנָֽה:  

 

 

האמנם? מי היה הראשון (בתורה) שחי פחות מ – 120 שנה? והרי מנח עד בני יעקב, כולם חיו מעל 120 שנה.

 

 

מתוך

 

https://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=7891 

 

בר’ ו’, א-ב:” ויהי כי-החל האדם לרב על-פני האדמה, ובנות ילדו להם: ויראו בני-האלוהים את-בנות-האדם, כי טובות הנה, ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו.”

“טובות” פירושו; יפות-מראה, הקבל בר’ מ”א, ב לפס’ כו שם. אבל מי הם בני-האלוהים?

עפ”י איוב א’, ו וב’, א באים בני-האלוהים “להתיצב על-ה'”, כשם שעומד עליו “צבא השמים” (מל”א כ”ב, יט) ועומדים ממעל לו “שרפים” (ישע’ ו’, ב) בחזון הנבואי. עפ”י איוב ל”ח, ז מריעים “כל-בני אלוהים” עם בריאת העולם, ועפ”י תה’ פ”ט, ז נמצאים “בשחק” “בני אלים”, שאין סיבה שלא לזהותם עם “בני-האלוהים”. אם כן, יצורים אלוהיים הם אלה. ומדוע ייקראו “בני-אלוהים”?

כותב פרופ’ מ”ד קאסוטו1:
“אין די להגיד, שכשם שהביטוי ‘בני הנביאים’ פירושו: האנשים השייכים לחוג הנבואה, כך הביטוי ‘בני האלוהים’ פירושו: העצמים השייכים לחוג האלוהות. מכיון שהמסורת הלשונית והספרותית העברית אינה אלא המשך של המסורת הלשונית והספרותית של הכנענים, עלינו להתחיל מזו. בכתבי אוגרית הביטוי ‘בן אל’ (כלומר: בני אל) מורה על האלים בכלל, והביטוי ‘מפח’רת בן אל’ או ‘פח’ר, בן אלם’ (בני אלים) מורה על עדתם ועל אסיפתם של האלים. ובכתובת פיניקת: ‘מפחרת אל גבל קדשם’, כלומר: עדת אלי גבל הקדושים. מאידך גיסא, ההשקפה הדתית הישראלית, שאינה מכירה אלא אל אחד, מרכזת בה’ או בשליחיו את כל הכוחות ואת כל התפקידים שהיו העמים האליליים מייחסים לאלים השונים, כגון הנהגת צבא השמים או יתר התופעות הטבעיות;… ומכיון שלפי זה נכנסו המלאכים במקומם של האלים הכנעניים, הביטויים שהיו מורים על כללותם של האלים ועל קהל עדתם שינו את הוראתם בהתאם לתהליך זה. הביטויים ‘בני אלים’ או ‘בני (ה)אלוהים’, וכן ‘עדת אל’, ‘קהל קדושים’, ‘סוד קדושים’, נעשו בכתבי המקרא למונחים מורים על פמיליה של מעלה, על עדת המלאכים העומדים לפני ה’ לשרתו”.

בדבריו אלה מתרץ קאסוטו את הקושיה ששאל קודם לכן2: “(הענין) המסופר כאן אינו מתאים לאופיים של המלאכים הנזכרים ביתר הפרשיות שבספר בראשית. שם רואים אנחנו תמונות טהורות ונעלות, מייצגות את ה’, מדברות בשמו ופועלות בשליחותו; וכאן מופיעות לפנינו אישיויות פועלות באופן עצמאי, ולאו דווקא בטהרה יתירה”.

כלומר: אמנם גם בספור זה בני-האלוהים נחותים מן האלוהים, אשר בכוחו לגזור עליהם גזירות (פס’ ג, וראה לקמן ב-ד), אבל יחד עם זאת הם שומרים עדיין על עצמאותם של אלים בזכות-עצמם. אין, לדעתי, גם כאן סתירה מיוחדת לתפישת התורה: אם ניתנה בחירה חפשית לאדם, יצור כפיו של הקב”ה, האוכל מעץ-הדעת למרות האיסור המפורש, מדוע לא ייהנו גם בני-האלוהים מאותה חירות עצמה, גם כשהם נתונים, עפ”י התורה, לרשותו המוחלטת של האל הכל-יכול?

ברוח זאת פירשו את עניננו זה יוסף בן-מתתיהו (קדמ’ א’ ג’ 1), ידידיה האלכסנדרוני (על הענקים ב’ 358), ספר חנוך-א’ (ו’, ב’ וגו’), ספר היובלים (ה’, א’) ועוד. אבל הפרשנות המסורתית, המבינה את “באדם” של פס’ ג כפשוטו, מנסה לתפוש את בני האלוהים כבשר ודם, ומענינים דברי אברבנאל לפסוקנו:
“כבר ידעת מה שכתבו במדרש ושנו בפרקי ר’ אליעזר ומשולש בגמרא בענין בני האלוהים, שהיו מלאכים, ואם באנו למלות הכתוב, אין ספק, שיתיישב בו הדעת הזה היטב – אבל לא יתייחס לענין הפרשה כולה. שאמר: ‘וירא ה’ כי רבה רעת האדם בארץ’, ‘וינחם ה’ כי עשה את האדם’, ‘ויאמר ה’: אמחה את האדם’ – שכל זה אי-אפשר שיתיישב במלאכים… ודברי חז”ל באמת יש להם סוד, ואינן כמשמעותם, כמו שלקחום האומות”.

האמת היא, שאין “באדם” של פס’ ג מכוון לאדם בכללו (ר’ לקמן), ועל הקשר הסיבתי שבין חטאם של בני-האלוהים וענשו של האדם עוד נשמע (ר’ ה, בסוף).

ב. באדם = בזרעם

בר’ ו’, ג: “ויאמר ה’: לא ידון רוחי באדם לעולם; בשגם הוא בשר, והיו ימיו מאה ועשרים שנה.”

הצורה “ידון” יכולה להיות מגזרת ע”ו, בין אם נתפסה כלשון “ידן”, דהיינו: עתיד מקוצר שבאיסור (הקבל “אל ישב” בתה’ ע”ד, כא), או כצורה שניה של “ידון” (הקבל “וישב” = וישוב בדנ’ י”א, י; כח). סומאכוס כתב בתרגומו: κρινεί, וזה מניח את הגירסה העברית “ידין”, מגזרת ע”י.

תרגום השבעים, תרגום-אונקלוס והפשיטתא מניחים גירסה עברית מעין ידור, ילון, יכון וכדומה, אבל קאסוטו3 אינו גורס כאן תיקון וגוזר את התיבה ידון = ידן מן השורש דנן, בערבית دَنّ “שהוראתו בבנין הרביעי ‘להישאר, להתקיים'”. הדבר ייתכן, אבל הקבלת תה’ ל”ז, ז (דום לה’ והתחולל לו) לאיוב ל”ה, יד (דין לפניו ותחולל לו) מוכיחה, שגם לפועל דין = דון יש משמעות של שהייה. אם כן, אמנם אין להניח גירסה שונה מן הגירסה המסורתית, שפירושה עכ”פ “להשאר בהתמדה” (קאסוטו שם).

קשה היא המלה “באדם”. ברי, שאין הכוונה לאדם בכללותו, הואיל וידוע כבר מבר’ ג’, יט (כי עפר אתה ואל-עפר תשוב), שאין האדם בן-אלמות, ואין טעם להודיענו עתה מחדש: “לא-ידון רוחי באדם לעולם”; וכן אין טעם להודיענו עתה, שהאדם “הוא בשר”, כי-על-כן בשר הוא מלכתחילה (בר’ ב’, כג); וכן לא נכון, שימי האדם יהיו מעתה “מאה ועשרים שנה”, ראה המספרים בבר’ י”א, י-לב; כ”ה, ז; ל”ה, כח; מ”ז, כח, ואפילו דה”ב כ”ד, טו. הפרשנות המסורתית, התופשת “באדם” – באדם בכלל, מוצאת פירוש אחר לענין מאה ועשרים השנה (ר’ לקמן ד), אבל קאסוטו מצמצם, בצדק, את המושג “באדם” באמרו (שם): “אמר ה’: ‘רוחי, רוח החיים אשר נפחתי באפיו של אדם, לא יישאר באדם לעולם’, כלומר, שהבנים שנולדו מזיווגי בני האלוהים עם בנות האדם, מכיון שהם בני אדם מצד אמותם, לא יהיו בני-אלמות כאבותם, אלא ימותו בשעתם ככל בני המין האנושי”.

….

גם תרגום-השבעים מצמצם את המושג “באדם” כאן, באמרו: “באדם הזה”. ובדומה לכך ר’ סעדיה גאון, המתרגם: “בבני-אדם אלו” – ואין הדבר ברור, כי טרם נזכרו צאצאים, והצאצאים-הנפילים שייזכרו בפס’ ד לא באו אלא כהערה להודיענו, שאמנם הכוונה בפס’ ב לצאצאים, ולא לאדם בכללו; המלה “באדם” לכשעצמה נשארת קשה.

ברור יותר תאור הענינים האלה בספר חנוך-א’ י’ ט’: “ואל גבריאל אמר ה’: ‘צא לקראת הממזרים והמתועבים וילדי הזמה, … ושלחתם איש ברעהו, למען ישמידו איש את רעהו במלחמה, כי ארך-ימים לא יהיה להם'”.

על יסוד כל אלה ניתן לשער, שהגירסה העיקרית בפסוקנו היתה “בזרעם” (של בני-האלוהים שבפס’ ב), ולא “באדם”, ואילו התיבה “באדם” נתהוותה תוך התדמות (“זווג-מלים”) לתיבה “האדם” המופיעה בשני הפסוקים הקודמים לפסוקנ

…

“ימיו” של מי? – של “זרעם” של בני-האלוהים, כמובן, אשר “בעונם הוא בשר”, ר’ גם דברי קאסוטו לעיל ב, אשר צמצם את מובן “באדם” ופירשו גם הוא על הצאצאים. הפרשנות המסורתית, התופשת “באדם” כפשוטו, באדם בכללותו, מפרשת את כתובתנו זה בשתי דרכים, אשר את האחת יפסול ראב”ע, ואת השניה מ”ד קאסוטו.

ראב”ע: “והיו ימיו – יש אומרים, שזה קצב כל האדם, ואם מצאנו יותר מכן, מצאנו מעט; רק על הרוב ידבר; ואין זה אמת, כי הנה שם חיה שש מאות, וכל הדורות אחריו היו שנים רבות (ר’ לעיל ב),… ומימות דוד עד היום שבעים או שמונים שנה (הקבל תה’ צ’, י). והאמת, מה שאמר המתרגם ארמית (תרגום אונקלוס), שנתן קץ לאדם, … ואם ישובו – יימלטו, ואם לא ישובו – וימותו”.

קאסוטו (שם, עמ’ 173): “והיו ימיו מאה ועשרים שנה – שני פירושים נאמרו על משפט זה: א) עד מאה ועשרים שנה אאריך להם אפי, ואם לא ישובו, אביא עליהם מבול (כלשונו של רש”י); ב) מידת חיי האדם על הארץ תהיה מעכשיו מאה ועשרים שנה. הפירוש הראשון אינו אפשרי, לא רק מפני שעוד לא נזכרה הרשעה של דור המבול, … אלא גם מפני שאין בהמשך הכתוב שום רמז לזה, שהמועד עבר, והחוטאים לא שבו

ע”כ. מומלץ לעיון מלא)

נסחפתי וספיק קשקשתי אסיים, ורק אוסיף מראי מקום למעוניינים/ות בקריאה נוספת, מעניינת

 -אוסף מדרשי חז”ל ניתן ב –

http://www.aspaklaria.info/001_ALEF/%D7%90%D7%93%D7%9D%20%D7%94%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%95%D7%9F.htm  

ומשהו על גובהו של אדם הראשון ניתן ב –

http://daatemet.org.il/he/%D7%94%D7%A4%D7%9C%D7%A4%D7%95%D7%9C-%D7%94%D7%99%D7%95%D7%9E%D7%99/%D7%9E%D7%94-%D7%94%D7%99%D7%94-%D7%92%D7%95%D7%91%D7%94%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%90%D7%93%D7%9D-%D7%94%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%95%D7%9F/ 

(לא אצטט)

שבת שלום

שבוע טוב

להתראות

עמינדב