עיונים קודמים
פרשת פנחס – תשע”ג
(על: כמות הקורבנות בבית המקדש)
פנחס – תשע”ד
(על: פנחס הקנאי וקנאות, פנחס בימי יפתח הגלעדי, קורבנות)
פנחס – תשע”ה
(על: מי כתב… השבעת קולמוס, שנת 2488, ונאספת אל עמך, פנחס בן אלעזר [ובקצרה -] בנות צלופחד)
פינחס תשע”ו
(על: הסבר למילה “פרשה”, פנחס בן אלעזר בן אהרן, שאו את ראש, בת אשר סרח, קרבני לחמי…,)
פרשת פנחס – תשע”ז
(על: בקנאו את קנאתי… לכן הנני נותן לו, שאו את ראש, ותקרבנה בנות….ויקרב משה… נתון תיתן,. קח לך את יהשע… ונתת מהודך…, :
חידון השבוע
1. מה היה שיעור הילודה השנתי (ל- 1,000 נפש זכרים) של בני ישראל במשך 39/40 שנות הנדודים במדבר (לפי הנתונים בפרשתנו לעומת פרשת במדבר פרק א’. ונזכור – שכל יוצאי מצריים מעל גיל 20 מתו במדבר)
(ולמבוגרים – האם אפשר להניח מה הייתה תכיפות יחסי המין של אנשי דור המדבר (על סקלה מ – קרוב ל- 0 עד מצויינים ואולי זו החלסיבה לחטא בעל פעור)
2. כמה קורבנות חובה – עולה, הוקרבו בשנה (אפשר לסווג לפי סוג הבהמה/צאן)?
3. מה הסיבה (ניתן לדמיין) שה’ דורש הקרבה של 14 כבשים כל יום בחג הסוכות?
פסוקים מן ההפטרה
וְיַד־יְהוָ֗ה הָֽיְתָה֙ אֶל־אֵ֣לִיָּ֔הוּ וַיְשַׁנֵּ֖ס מָתְנָ֑יו וַיָּ֙רָץ֙ לִפְנֵ֣י אַחְאָ֔ב עַד־בֹּאֲכָ֖ה יִזְרְעֶֽאלָה׃
וַיָּ֖קָם וַיֹּ֣אכַל וַיִּשְׁתֶּ֑ה וַיֵּ֜לֶךְ בְּכֹ֣חַ׀ הָאֲכִילָ֣ה הַהִ֗יא אַרְבָּעִ֥ים יוֹם֙ וְאַרְבָּעִ֣ים לַ֔יְלָה עַ֛ד הַ֥ר הָאֱלֹהִ֖ים חֹרֵֽב׃
וַיֵּ֣לֶךְ מִ֠שָּׁם וַיִּמְצָ֞א אֶת־אֱלִישָׁ֤ע בֶּן־שָׁפָט֙ וְה֣וּא חֹרֵ֔שׁ שְׁנֵים־עָשָׂ֤ר צְמָדִים֙ לְפָנָ֔יו וְה֖וּא בִּשְׁנֵ֣ים הֶעָשָׂ֑ר וַיַּעֲבֹ֤ר אֵלִיָּ֙הוּ֙ אֵלָ֔יו וַיַּשְׁלֵ֥ךְ אַדַּרְתּ֖וֹ אֵלָֽיו׃
הקדמה כללית
על שמות הפרשות
מתוך 54 פרשות בתורה יש חמש פרשות שבשמן מופיע שם של איש (נח, יתרו, קורח, בלק, פנחס) ואחת עם שם של אישה (חיי-שרה)
(אני גם מניח/מריח שנותן/ת/ני השמות, (אם זה ניתן מתוך כוונה תחילה) העדיפו להוסיף עוד מילה שח”ו לא תהיה לנו פרשת “שרה” עם שם של אישה לבדה????? אז יש לנו את פרשת:חיי-שרה – שתי מילים, לעומת פרשת “נח” ולא “תולדות נח” או “יתרו” ולא”וישמע יתרו”, ויש את פרשת “ויצא” או “וישלח” ולא פרשת “יעקב”.
והנה בחומש במדבר יש שלש פרשות (כמעט) רצופות ששמן כשם האנשים = שהם פחות או יותר גיבורי העלילה הפותחת את הפרשה = קרח, בלק ופנחס.
מעניין אם יש איזה מדרש אגדה שמפנטז על הקשר – ולו גם קשר קלוש ביניהם או אם יש לשלושת הגיבורים הללו מעין קו משותף או נקודות משותפות. אומנם לא תמיד “גיבורי” עלילה מסוימת מופיעים לכל אורך הפרשה. בחומש בראשת יש שתי פרשות עם שמות הגיבורים = נח — חיי שרה. ואכן בפרשת נח, – נח הצדיק גיבור העלילה, נגר בונה אוניות, מנהל מלון צף עם 8 + אנשים וצאות ??? בעלי ליים במשך 150 יום. עוגן אי שם בהר, יוצא ונוטע כרם, דורך ענבים עושה יין ומשתכר, כל שהוא תופס רובה של הפרשה, לעומת זאת להיפך.ב”חיי שרה+, שרה הצדקת מתה בפסוק השני, נקברת “ונגמרת” פרט לזה שיצחק מביא את רבקה “האהלה שרה אמו”. ובעצם גיבור פרשת “חיי שרה” הוא אליעזר. אז לא תמיד שמות הפרשה מעידים על תוכן הפרשה או במרכז הפרשה, אבל תמיד הם מופעים בפתיחת הפרשה.
ובחומשנו -קורח הרשע” – גיבור לשעה קלה,תופס פחות משליש הפרשה ומת כעונש. אבל שמו הונצח בתרבות היהודית במונח “עשיר כקורח”.
בלק הוא לא כל כך גיבור הפרשה, הוא די פחדן, מופיע בתור מדריך גיאורפי כשבלעם הוא הגיבור הראשי. סופו של בלעם ידוע, אבל ולא ידוע לנו מה היה סופו של בלק.
פנחס הנוקם בעצם מופיע בקצרה בסוף פרשת בלק. הוא “מעין “גיבור” כאשר הוא הורג אדם שנמצא באמצע משגל ואינו יכול להגן על עצמו. בפרשתנו הוא לא אקטיבי אלא דמות נפעלת שנמצאת ברקע בקטע הראשון קטן בתחילת הפרשה. סופו לא הכי ברור, כי לפי התנ”ך והאגדה הוא חי כ – 300 שנה.
קורח ובלק מוצגים כגיבורים עם דימוי שלילי. דמות פנחס ניתנת לויכוח, ואפילו חז”ל טוענים שמעשהו היה לא הכי הכי אלא צורך השעה.
בעצם לפי מה, ואולי גם מי קבע את שמות הפרשות.? לא יודע. האם רבנו גוגל יודע?
מעניין, מתוך
……..
קביעת השמות לפרשות הייתה שונה במקורות שונים. כך לדוגמה, הפרשה הידועה היום בשם “פרשת בלק” נקראת בתלמוד הבבלי “פרשת בלעם” ובתלמוד הירושלמי “פרשת בלק ובלעם”. השמות המקובלים כיום לפרשות השבוע נקבעים לפי מילה או מילים מרכזיות בנושא הפרשה הנמצאות בתחילת הפרשה, לרוב בפסוק הראשון של הפרשה….(ע”כ)
כך שבסיכום אעז ואטען ששמות הפרשות נבחרו ללא כוונה תחילה.
ועוד מילה + על נושא שהתחלתי בו לפני שנה – “נתינת ציון לפרשה”. למשל – האם זו פרשה מעניינית, סיפורית/חוקתית ו/או חשובה? (וכדומה)
האם בכלל אפשר להשוות פרשה אחת למשנהה? בחומש בראשי, חלק משמות וחלקים מבמדבר אפשר להשוות פרשות שרובן עלילה – אירועים “היטריים”, לכלל האומה או לאישים נבחרים,
האם ניתן להשוות את פרשת יתרו עם פרשת משפטים? (אמשיך לחשוב, גם בלי נושא זה ההקדמה די ארוכה)
פסוקי השבוע
הִנְנִי נֹתֵן לוֹ
וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ
וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ
ערב שבת שלום
פתיחה
בפרשתנו שנים שלושה נושאים עיקריים
— כתרת פנחס לכהונת עולם
— ספירת בני ישראל
— קורבנות החובה
ומספר נושאי משנה —
— ציווי לצרור את המדיינים
— הנחייות לחלוקת הארץ
— דרישת בנות צלופחד
— מינוי יהשע
ואוסף מאמרים על פרשתנו, מתוצרת אוניברסיטת בר-אילן ניתן ב –
(מומלץ למעוניינים בלימוד נוסף, ולאלה שיש זמן – ואפשר לבחור בנוא מעניין אחד או יותר)
1. הנני נותן לו את בריתי שלום…ברית כהונת עולם
ולמרות שכבר עיינתי באירוע פנחס מספר פעמים, העיון הנוכחי בפרשה שוב מעלה את חמתי.
ואני רואה עוד נקודה לטיעון נגד מתן הפרס לפנחס. כי בתיאור האירוע בסוף פרשת השבוע שעבר, מסתבר שמשה נתן פקודה לשופטי ישראל “הרגו …”. כך שכבר הייתה הוראה להרוג את החוטאים ופנחס – אולי היה שופט
אבל הוא גם “סך הכל” הרג כמו השופטים שכן הצטוו. וכבר הזכרתי לפני שנה את העובדה המשונה” —
— םנחס הרג אדם מישראל ששכב עם מדיינית
— בשבוע הבע נקרא על אלעזר הכהן שמקבל מתנה 32 בתולות מדייניות.
יש פה תרתי דסתרי. נו – זו לא הפעם היחידה בתורה.
וכבר כתבתי פעם ויותר – עד כמה הסיפור על מתן פרס נצחי לרוצח בדם קר. ואין זה משנה אם יש לפנחס גיבוי בדיעבד. בעשרת הדברות יש מצווה “לא תרצח”, פשוטו כמשמעו. והנה ה’ מתערב ומצדיק אותו. יפה. ואכן יש עוד מישהו אחר בתנ”ך שעשה מעשה נבזי (מעשים נבזיים) וקבל פרס נצחי, הלא הוא דוד המלך שמסר את בני שאול לגבעונים שיהרגו אותם, וגם הוא (אולי לא בדיוק כפרס על מעשה זה) קיבל את כסא המלכות לנצח, שנמשך במציאות רק כ – 400 + שנה.
אז להשקטת ה”זעם” אצטט מהאפיקורס (ואני לא מנסה להעליב אותו, ח”ו, סליחה, ואסטה קמעא – מיהו מה הוא אפיקורס —
..אפיקורוס למד פילוסופיה במשך ארבע שנים אצל הפילוסוף האפלטוני פאמפילוס, וכשהיה בן 18 נסע לאתונה ושירת בצבא במשך שנתיים. הוא שב להוריו, שבינתיים נאלצו לעבור ולהתגורר בעיר קולופון שהייתה לחוֹפי אסיה הקטנה, ולמד אצל נוסיפאנס, שהיה מממשיכי תורתו של דמוקריטוס.
בהיותו בערך בן שלושים, החל ללמד בעיר מיטילנה שבאי לסבוס, אך נאלץ לעזוב תפקיד זה ופתח בית ספר בעיר למפסקוס (כיום העיר לפסקי שבקצהו הצפוני של מצר הדרדנלים בטורקיה) לפני ששב והשתקע באתונה. הוא נשאר באתונה מלבד ביקור שערך באיוניה שם התקבל בכבוד לא רק כפילוסוף, אלא גם כמנהיג וכנביא….(ע”כ)
(אחזור לפנחס ההיסטורי ולאפיקורסים של ימינו) מתוך
…. פרשת פינחס נפתחת בסיפור של קנאות דתית. רצח בשם אלוהים שמבצע פינחס, נכד אהרון הכוהן, בגבר יהודי ואישה מדיינית שעשו את ההוצ’י-קוצ’י לעיני משה וכל העם כחלק מפולחן הפוריות של בעל פעור. פינחס הסתער על הצמד ברומח והרג את שניהם על המזבח, בסצינה שמזכירה במעט את “אחד עשר אלף המלקות”, הרומן הפורנוגרפי-סטירי של גיום אפולינר שנכתב ב-1907 ומלא גם הוא בסצנות פולחן-אורגזמה-מוות (לקריאה בפתיחת הספר, כאן), או אם לנקוט במניירה חביבה: אורגזמוות.
הרצח ארע בסוף הפרשה הקודמת, ופרשת פינחס פותחת בתגובתו של אלוהים לרצח: אלוהים משבח את פינחס וכורת אתו ברית עולם. מיד אחר כך משה, כדרכו, מצווה על עוד רצח המוני ומיד אחר כך – מִפקד, שתופס חלק נכבד מהפרשה. אלוהים ומשה תמיד אהבו לספור את בני ישראל. הם לא מפספסים הזדמנות לעשות רשימת מלאי. זו התנהגות אובססיבית ממש של הצמד הזה.
מה ההסבר שלי להתנהגות התמוהה הזו של אלוהים ומשה? ובכן, אתם הרי מכירים את משנתי: אין אלוהים, יש משה.(ע”כ. מומלץ ובמיוחד, 3-4 התגובות האחרונות בהמשך המאמר הנ”ל, המשך ציטוט – אולי להלן)
ומתוך
“
פרשת השבוע פותחת בפרס שמעניק אלוהים לפינחס בן אליעזר בן אהרון הכוהן, בשל מעשה שעשה, לכאורה למען האלוהים. הפרס הוא מענק עסקי-כלכלי לו ולבניו ולבני בניו
לעולמי-עולמים: “והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם” )מדבר כ”ה / 31(.השאלה הנשאלת היא, בזכות מה ניתנה לפינחס ולכל משפחתו עד לסוף כל הדורות מישרה
רמה ומכובדת זו, המקנה לבעליה כוח חברתי ופוליטי, שאין להם אח ורע בשום מיגזר אחר בעם ישראל.
ומעשה שהיה כך היה: בשלבי מסעותיהם של בני ישראל במדבר, בדרכם הארוכה ממצרים לכנען, עברו ארצות ופגשו עמים שונים. ארבעים שנה הם ארבעים שנה, וצרכיו
הביולוגיים והנפשיים של האדם אינם יכולים להיעצר בשל ציווי אלוהי זה או אחר, ותשוקות מיניות טבעיות ומובנות מעולם חרגו מגבולות ומעמים. גם משה רבנו, זכר צדיק
לברכה, נשא לאישה את ציפורה, בת יתרו כוהן מדיין, ולא עשו מזה עסק גדול. גם לא אלוהים. אבל במרוצת השנים שינה אלוהים את טעמו, וזיווגים של בניו היקרים עם
נוכרים/יות הגבירו את כעסו, ובתור אב למופת הוא החליט לחסלם. למשל: ע”י מגיפות, שהרי איש לא ניצל אז ממגיפה, כעונש על מעשיהם הנלוזים. בפרשת פינחס מסופר על
מגיפה שהטיל אלוהים בעם בשבתם בשיטים, כש”העם החל לזנות אל בנות מואב” )במדבר כ”ה / 2-9(. לסופר המקראי קשה להודות שהמאצ’ו הגברי הוא שעשה מעשים
מגונים בעיני אלוהים, וכדרכו הוא מעדיף לגלגל זאת על “העם” כולו, בבחינת “כולנו אשמים”, כהצהרתו האומללה של נשיא המדינה באירוע כפר כנה. העם כולו, כולל ילדים
ונשים נענש, אפוא, על חטאי הזכרים, אבל זה כבר סיפור אחר. “ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף”…
בוקר אחד פקח פינחס, נכדו של אהרון הכוהן, אחיו של משה רבנו, את עיניו וראה זוג צעירים, יהודי ומדיינית, ליד פתח אוהל-מועד: “והנה איש מבני-ישראל בא ויקרב אל
אחיו את המדיינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני-ישראל והמה בוכים פתח אוהל מועד”. “המקרא לא מפרש מה אירע במעמד הזה”, כותב יוחנן כהן )1(, “ועל כן באו אגדות
חז”ל והמדרשים ומילאו את החלל בשפע אלתורים של פרשנות”. גם לנו מותר לפרשן. בטח באו לבקש מחילה ממשה ומאוהל המועד על אהבתם האסורה, וייתכן גם שביקשו
לומר למשה, שמה שמותר היה לו בשעתו, מותר גם להם כאן ועתה. אלא שהם לא הכירו את פינחס. “אהבתו” הנשגבה והנאצלת של איש ישר דרך זה לאלוהי ישראל החלה לבעור
בקרבו, וחמתו עלתה להשחית. מתוך נאמנותו יוצאת-דופן לאלוהים נטל כידון ורצח את שני הנאהבים, היהודי והמדיינית, כנאמר בתורה: “וירא פינחס בן אליעזר בן אהרון ויקם
מתוך העדה ויקח רומח בידו. ויבוא אחר איש ישראל אל הקבה וידקור את שניהם את איש ישראל ואת האשה אל קבתה…”. רצח השניים מן הסתם הרגיע את אלוהים וסיפק
את תשוקותיו, והוא עצר את המגיפה. מי יודע כמה עוד מאות-אלפי בני אדם היו ושמדים אז בידי אלוהים, אלמלא מעשהו האנושי והנאצל כל כך של פינחס.
כפי שכבר אמרנו קודם, אלוהים הודה לפינחס בן-שבט לוי על מעשה הרצח, ונתן לו תמורה מתנת-עולם: את הכהונה. בטרם נדון במעשה שעשה פינחס משבט לוי, כדאי
להרהר קצת במעשה שעשה אלוהים, ולא בפעם הראשונה בחייו: אלוהים, בקנאותו הרבה לשמירת הוראותיו ומצוותיו, חיסל עשרים וארבעה אלף בני-אדם, ילדים, נשים, גברים
הבנים הבכורים )של ה”רעים”(; לאחר מעמד הר-סיני, כשבני ישראל “לא נשמעו להוראות” ובנו להם עגל זהב הוא חיסל שלושת אלפים בני-אדם, שנשחטו בידי המוציאים
לפועל מטעמו, בני-שבט לוי )בראשית ל”ב / 29(; לאחר מכן גרם למותם של המונים במדבר בגלל ש”נדנדו ועלו לו על העצבים”: “וישלח יהוה בעם את הנחשים והשרפים
וינשכו את העם וימת עם-רב מישראל” )במדבר כ”א / 5-6(; בגלל כעסו על דוד המלך חיסל אלוהים במגיפה עוד שבעים אלף יהודים: “ויתן אלוהים דבר בישראל… וימת מן
העם… שבעים אלף איש” )שמואל ב’, כ”ד / 15(, ולא חסרו המתות נוספות.
(ע”כ. מומלץ)
ו”כידוע, פנחס זכה בנוסף באריכות ימים וכו’. והסבר על כך ניתן ב –
(לא אצטט)
ומספיק עם פנחס.
2. זמרי בן סלוא… כזבי בת צור
מה החשיבות של שמות הזוג שהזדווג? יש לנו את מקושש העצים ואת נוקב שם ועוד אישים לא מזוהים בשם ,ופה לפנינו, השמות של הזוג “המוזר” מופיעים בצורה מודגשת. האם יש לזה סיבה/משמעות? (האם אותיות השמות שלו ושלה מרמזים משהו או שזה דמיוני החולני?), או שזה כמו הרבה פירוטי שמות במקרא (10 דורות מאדם עד נח) שלא ברור למה הם נכללו.- אולי לשיפור דמיון הקורא?
וכמובן שאת דמיון חז”לינו זה הדליק ואכן
בתלמוד סנהדרין פב —
— אמר רב חסדא:
[21] הבא לימלך
[22] – אין מורין לו
[23]. איתמר נמי: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הבא לימלך אין מורין לו; ולא עוד, אלא שאם פירש זמרי
[24] והרגו פנחס
[25] – נהרג עליו
[26]; נהפך זמרי והרגו לפנחס – אין נהרג עליו, שהרי רודף הוא.
(במדבר כה ה) ויאמר משה אל שופטי ישראל וגו’ [הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור]; הלך שבטו של שמעון אצל זמרי בן סלוא, אמרו לו: הן דנין דיני נפשות ואתה יושב ושותק? מה עשה? – עמד וקיבץ כ”ד אלף מישראל והלך אצל כזבי, אמר לה: השמיעי לי! אמרה לו: בת מלך אני, וכן צוה לי אבי: לא תשמעי אלא לגדול שבהם! אמר לה: אף הוא [27] נשיא שבט [28] הוא, ולא עוד אלא שהוא גדול ממנו, שהוא [29] שני לבטן והוא [30] שלישי לבטן.
תפשה בבלוריתה והביאה אצל משה, אמר לו: בן עמרם! זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה – בת יתרו מי התירה לך? [31]
נתעלמה ממנו הלכה [32].
[## אמנם לפי המשך הסיפור כאן עדיין לא עשה מעשה – היה משה צריך להזהיר אותו ולומר לו שקנאין פוגעין בו.]
געו כולם בבכיה, והיינו דכתיב (במדבר כה ו) [והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל] והמה בוכים פתח אהל מועד.
וכתיב (במדבר כה ז) וירא פנחס בן אלעזר [בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו] – מה ראה?
אמר רב: ראה מעשה ונזכר הלכה, אמר לו: אחי אבי אבא [33]! לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני: ‘הבועל את הכותית – קנאין פוגעין בו’!?
אמר לו: קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא [34].
ושמואל אמר [35]: ראה [36] ש’אין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה’’ (משלי כא ל): כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב [37].
רבי יצחק אמר ר”א: ראה שבא מלאך והשחית בעם (במדבר כה ז) [וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן] ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו [38] – מיכן שאין נכנסין בכלי זיין לבית המדרש. שלף שננה [39] והניחה באונקלו [40] והיה
עמוד ב
נשען והולך על מקלו [41], וכיון שהגיע אצל שבטו של שמעון – אמר: היכן מצינו ששבטו של לוי גדול משל שמעון [42]? [43] אמרו: הניחו לו [44], אף הוא לעשות צרכיו [45] נכנס [46], התירו פרושין את הדבר [47] [48].
אמר רבי יוחנן: ששה נסים נעשו לו לפנחס: אחד שהיה לו לזמרי לפרוש [49] ולא פירש, ואחד שהיה לו לדבר [50] ולא דבר, ואחד שכוון בזכרותו של איש ובנקבותה של אשה [51], ואחד שלא נשמטו מן הרומח [52], ואחד שבא מלאך והגביה את המשקוף [53], ואחד שבא מלאך והשחית בעם [54]; בא וחבטן לפני המקום; אמר לפניו: ריבונו של עולם! על אלו יפלו כ”ד אלף מישראל – שנאמר (במדבר כה ט) ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף?
והיינו דכתיב (תהלים קו ל) ויעמד פינחס ויפלל [ותעצר המגפה].
אמר רבי אלעזר: ‘ויתפלל’ לא נאמר, אלא ‘ויפלל’: מלמד כביכול שעשה פלילות [55] עם קונו; בקשו מלאכי השרת לדחפו, אמר להן: הניחו לו: קנאי בן קנאי הוא[56], משיב חימה בן משיב חימה [57] הוא.
התחילו שבטים מבזין אותו: “ראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו [58] עגלים לעבודת כוכבים והרג נשיא שבט מישראל”!?
בא הכתוב ויחסו (במדבר כה יא): פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן [השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי]; אמר לו הקב”ה למשה: הקדם לו שלום, שנאמר (במדבר כה יב) לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום; וראויה כפרה זו [59] שתהא מכפרת והולכת לעולם [60].
אמר רב נחמן אמר רב: מאי דכתיב (משלי ל לא) זרזיר מתנים או תיש ומלך אַלקום עמו? ארבע מאות ועשרים וארבע [61] בעילות בעל אותו רשע אותו היום, והמתין [62] לו פנחס עד שתשש כחו [63], והוא [64] אינו יודע שמלך אלקום [65] עמו [66].
במתניתא תנא: ששים [67], עד שנעשה [68] כביצה המוזרת [69], והיא היתה [70] כערוגה מליאה מים;
אמר רב כהנא: ומושבה [71] – בית סאה;
תני רב יוסף: קבר שלה [72] – אמה;
אמר רב ששת: לא ‘כזבי’ שמה אלא ‘שוילנאי בת צור’ שמה, ולמה נקרא שמה ‘כזבי’? – שכזבה באביה [73]; דבר אחר: ‘כזבי’ – שאמרה לאביה “כוס [74] בי עַם זה [75]“, והיינו דאמרי אינשי [76]: בין קני לאורבני [77] שוילנאי מאי בעיא בהדי? [78] קלִפֵּי דקני [79] – שוילנאי מאי בעיא? [80]! גפתה לאמה [81].
אמר רבי יוחנן: חמשה שמות יש לו: זמרי, ובן סלוא, ושאול, ובן הכנענית, ושלומיאל בן צורי שדי: זמרי – על שנעשה כביצה המוזרת; בן סלוא – על שהסליא עונות של משפחתו [82]; שאול – על שהשאיל עצמו לדבר עבירה; בן הכנענית – על שעשה מעשה כנען [83]; ומה שמו? – שלומיאל בן צורי שדי שמו.
אז לא ידוע למה הוזכרו שמותיהם, אבל אם כבר, אז אפשרלדרוש.
3. שאו את ראש…
חומש אחד שני מפקדים. פרק כא כאילו חוזר על פרק א’., כמעט אותןם ציוויים לע, ומעניין שהעורך לא שם לב או מזכיר את ירידת האוכלוסיה של בני ישראל ב – 2,000 נפש (זכרים) במשך דור ומחצה (39 שנה)
דיון מקיף בנושא ניתן ב –
“חומש במדבר מכונה במשנה “חומש הפקודים” (יומא פ”ז מ”א ומנחות פ”ד, מ”ג), משום שהוא פותח במפקד של בני ישראל – מפקד שנערך במדבר סיני “באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים”, וקרוב לסיומו נערך מפקד נוסף של בני ישראל המתואר בפרשת פינחס – זה שנערך בערבות מואב בשנה הארבעים, לקראת הכניסה לארץ וחלוקתה בין השבטים. המפקד המתואר בפרשת פינחס משתרע על פני פרק כ”ו הארוך (שישים וחמישה פסוקים), והוא תופס קצת יותר משליש הפרשה, הכוללת כמה עניינים נוספים. בפרשתנו, לעומת זאת, נידון המפקד – או שמא ראוי יותר לומר: נידונים המפקדים השונים – על פני הפרשה כולה, ואף חלקה הראשון של פרשת נשא עדיין עוסק בכך. ארבעה פרקים ארוכים, הכוללים יחדיו מאה שמונים ושמונה פסוקים (כמעט פי שלושה ממספר הפסוקים המוקדשים לכך בפרשת פינחס), עוסקים בנתונים מספריים רבים: מפקד השבטים (פרק א’) ומפקד הדגלים (פרק ב’); מפקד הלוויים מבן חודש ומעלה ומפקד בכורות ישראל (פרק ג’); ולבסוף: מפקד הלוויים מבן שלושים ועד בן חמישים (פרק ד’).
דרשנים עומדים בשבת שבה נקראת פרשה זו מול שפע הנתונים הסטטיסטיים הללו, והם מחפשים על מה ידרושו. מחד, כמעט שאין פינה בפרשת במדבר שתהא פנויה מן המפקדים הממלאים אותה. מאידך, קשה למצוא באוסף נתונים סטטיסטיים אלו הגיגים שעשויים לפרנס דרשה. אולם באמת מעוררים המפקדים המתוארים בפרשתנו (כולל ראשיתה של פרשת נשא) בעיות מעניינות מאוד בתחום הפשט שהעסיקו פרשנים וחוקרים מאז ימי חז”ל ועד לימינו. המפקדים במדבר מזמנים סיועם של מתמטיקאים שכרגיל אינם נראים לנו קרובים לפרשנות המקרא, כדי שיסייעו אף הם בפתרון חלק מבעיותיהם.
נציב בזאת את הבעיות המרכזיות המתעוררות בלימוד פשוטם של תיאורי המפקדים בפרשתנו, שחלקן הינן בעיות חמורות, המצריכות יישוב הדעת ומאמץ ניכר לשם פתרונן……( ע”כ. אלא שהמאמר דן בשני המפקדים – שמות לח ו
-במדבר א’, אבל לא דן במפקד של פרשתנו)
ומתוך
….
.. המפקד האחרון מופיע בפרשתנו, בהיות עם ישראל בשִטים. לפי עצת בלעם, בנות מואב הזמינו את בני ישראל לזבחי אלוהיהם, “ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן” (כה:ב). ה’ פקד על משה לקחת את ראשי העם ולהוקיעם לה’ נגד השמש, ובשל העוון פרצה מגפה בעם ישראל (שם: א-ט). בזכות הפעולה המהירה של פינחס עצר ה’ את המגפה, ושוב נצטוו משה ואלעזר למנות את כל עדת ישראל מבן עשרים שנה ומעלה, כל יוצא צבא (כו:ב). לפי ה’חזקוני’ היה צורך במפקד נוסף בשל עקרון החלוקה של הארץ לפי גודל השבטים. (ע”כ. ולא מצאתי הסבר לירידה במספר הכולל)..
(ולדעתי — אם המספרים והסיפורים אכן עודתיים, ואם העורך שם לב לינוי בספר האוכלוסין, ואם הוא ם ל בכלל וחב והחליט כך זה היה אז ייתכן שבגלל כל המגפות, ומלחמות האחים שהיו, ואולי גם בריחת אנשים להשתכנות בערים שנכבשו, או הגירה/חזרה ממצריים. מספר בני ישראל בכניסה לארץ ירד בכמה אלפים – א=למרות ריבוי הלידה הטבעית)