From:
To:
Subject: FW: וירא בלק…וירא בלעם… וירא פנחס
Date: Fri, 4 Jul 2014 15:36:51 +1000
פסוקי השבוע
וירא בלק בן צפור
נאום בלעם בנו בעור
…
ויצמד ישראל לבעל פעור
ׁ(השמות מתחרזים)
ערב שבת שלום
אז לפנינו פרשה מופלאה ומיוחדת במינה, שעיקרה 4 פיוטים מליציים ושירתיים שמשבחים, מפארים ומברכים את בני ישראל, כל הכבוד לבלעם.
ואפילו כמה פסוקים מנאומי בלעם נכנסו לסידור התפילות
ומעניין למה התכוון המשורר – האם הם באמת יצירה של משורר/נביא שלא מבני עמנו ושתורגמה לעברית תנ”כית מליצית? או שבאותה תקופה כולם דברו עברית.
יש להניח (וכנראה כך טענו חז”לינו) שא-להים דיבר עם אברהם, וכו’, בעברית, ואכן בסיפור על פגישת אחי יוסף עם יוסף נאמר “כי המליץ בינותם”
אז באיזו שפה דיבר אדם הראשון? ברור —
http://www.hidabroot.org/CommunityDetail.asp?FaqID=24023
“אדם הראשון דיבר בלשון הקודש וכן כל בניו עד דור הפלגה שאז נפרדו הגוים ללשונות רבים ושונים, אבל אבותינו נשארו בשפת הקודש, וכל בני ישראל דיברו
תמיד בלשון הקודש גם לפני מתן תורה” (עד כאן ציטוט)
אז באיזו שפה דיברו בנ”י במצריים? באיזו שפה דיבר משה עם פרעה? כנראה במצרית, ויש להניח שהדברים נרשמו או הוקלטו ותורגמו לעברית לכוללם בתורה
על השפה שדיברו במצריים (לפי חז”ל) וגם שפתה של בת פרעה, יש תשובה קצרה וברורה (אבל אמר מי שאמר – לכל בעייה קשה ומסובכת יש…. )
http://www.hidabroot.org/CommunityDetail.asp?FaqID=52515
“שלום לכבוד הרב… 🙂
שאלה שעלתה בדעתי היא כך איזו שפה דיברו בני ישראל במצרים? העברית של היום? אשורית? ארמית?…..
ואיך התשובה תסתדר עם הטענה שהתורה לא נכתבה במקורה בשפה העברית של היום, אלא בשפה שבה דיברו פעם ופשוט פרשו אותה לשפה של היום.
(תשובה)
א. דיברו בלשון הקודש.
ב. התורה נכתבה בדיוק בלשון שהיא כתובה כעת ולא שונתה אפילו באות אחת.
ג. בעניין בת פרעה ראי
http://www.hidabroot.org/CommunityDetail.asp?FaqID=4229
אבל נושא זה של השפות הוא נושא בפני עצמו, ושייך יותר לפרשות קודמות (למשל באיזו שפה דיבר יצחק עם רבקה) אז אתרכז בפרשתנו – ואחזור לבלעם ואתונו
משהו על בלעם
http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_tora_1.html
“בלעם היה נביא, ועל כך אין חולקים.
לפי כל המפרשים, האיש היה בדרגת נביא.
הרמב”ם מסביר את מעלותיו של נביא ואומר במשנה תורה, הלכות יסודי התורה פרק ז’ הלכה א’:
“ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גיבור במידותיו, ולא יהיה יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם”.
כזה היה בלעם – חכם, גיבור וכובש את יצרו, כפי שמסופר בתורה, עת דחה את פיתוייו של בלק אשר הציע לו עושר מלכות, ובלבד שיקלל את ישראל, הצעה שבלעם הנביא דחה – אותה בנחישות (ע”כ ציטוט – מעניין איך כיבוש היצר לפי הרמב”ם מתישב עם מה שאמרו חז”ל להלן
(שימו לב במאמר המלא – ל-4 השורות האחרונות – אי אפשר בלי פוליטיקה)
ובנושא האתון המדברת
(מתוך מאמר (של ד”ר אינג’ינר)
http://www.faz.co.il/story_5533
במורה נבוכים חלק שני פרק מ”א מסביר הרמב”ם כי אין לפרש את האמירה בתורה כפשוטה וכולל בדוגמאותיו גם אם פרשת בלעם ואתונו, אלא יש לפרש כי הקשר נעשה בדרכים אחרות (כגון – חלום), ולהלן דבריו שם:והצורה הרביעית, שיאמר הנביא דבר מוחלט כי ה’ דיבר עמו או אמר לו: פעל או עשה או אמור כך, מבלי לפרש לא הזכרת מלאך ולא הזכרת חלום, מתוך הסתמכות על מה שכבר נודע באופן עקרוני שאין נבואה ולא חזון באים כי אם בחלום או במראה ועל ידי מלאך.ובמקום אחר מסביר הרמב”ם הסבר שאינו יכול להשתמע לשתי פנים כי גם המלאך – אין בו גשם, אין בו ממש.
והדוגמאות אותן מביא שם הרמב”ם לכך הן – בין היתר –
וַיָּבֹא אֱלֹהִים, אֶל-בִּלְעָם (במדבר כ”ב, ט’) ווַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם (במדבר, כ”ב, י”ב), וברור כי אם כך הם פני הדברים, אזי רק בחלום דיברה האתון. ראה גם פרק ג’ בספר על הנסים הנזכר לעיל (”האם דיבר הנחש? האם דיברה האתון?”).
לפי הרמב”ם לא היה דיבור ממש אלא חלום” (ע”כ ציטוט)
ומתוך ספר הניסים
tora.us.fm/tnk1/klli/mdrjim/al_hnsim.doc
לאמור, לפי רס”ג הנחש בפרשת בראשית, ומאוחר יותר גם אתונו של בלעם, בהיותם בעלי חיים חסרי בינה מלכתחילה, לא דיברו כלל. ידוע כי הפרשנות הרווחת היא שבדרך נס הנחש דיבר, ובאותה הדרך, בנסיבות אחרות, גם אתונו של בלעם פצתה את פיה ודיברה, כפשוטו של מקרא, אולם עינינו הרואות כי אחד מבכירי פרשני המקרא – רב סעדיה גאון, המכונה “ראש המפרשים” ו”אבי הפשט” – חרג כאן מפשוטו של מקרא וסבר אחרת, בדחותו את הפירוש בדבר דיבור החיות (המלאך שדיבר בשבילם, זה עניין אחר לענות בו). (ע”כ ציטוט)
כלומר לא הנחש ולא האתון “דיברו” בצורה שהאדם מדבר – אלא בעצם דיבר “מלאך” – שלפי הרמב”ם הוא לא גשמי, כך שזה הכל (דיבור האתון וכדומה) “כאילו”, חלום או הזייה
אולי – פעם בלעם חלם על א-להים, פעם על מלאך ופעם על אתונו, לא פלא על מה שמיחסים לבלעם (להלן) – מעניין רק למה זה חשוב לנו , או לעורכי המקרא שטרחו, מבחינה ספרותית, להכניס את הסיפור על האתון למקרא, ולהפוך את פי האתון למשהו שבקדושה
(אחזור על מה שטענתי בדפים קודמים אחרים, – איסוף סיפורי התורה, חוקיה (שהצטברו כנראה בזכרון הכהנים במשך מאות שנים,) ועריכת התורה נעשו תחת לחץ של זמן ומקום, והורכבו טלאים טלאים.
קשה לי לקבל שעורך התורה אכן התכוון לכל מה שניסו ומנסים להצמיד לו
אז גיגלתי ולא מצאתי מאמרים שמדברים על השפה שדברו, בלק, בלעם והאתון? שפת הברכות ומי המתרגם? כנראה א-להים
>>>>>>>>
נושאי הפרשה הם:
בלק ובלעם
— המשלחות וסירוב בלעם
— הופעות א-להים
— הדרך, האתון המדברת
— פגישת בלק ובלעם
— הקרבת קורבנות ונאומי הברכה
אורגיה של בנ”י, שמסתיימת ברצח והרג
>>>>> ואין בפרשה מצוות
יופי של פרשה – משהו קצת הומוריסטי, (אלא אם לוקחים את האתון ברצינות כדוברת של א-להים, טוב לא אמשיך בציניותי) סוף סוף יש לנו פרשה עם משהו חיובי ומרענן, פרט לקטע האחרון, (מעשים מיניים, רצח נשיא בישראל והרג עם)
איך נאמר, אין טוב בלא רע, ועד עכשיו זו פרשה חמישית בחומשנו שבה מסופר על עונש (מוות) לחלק מבני ישראל
וכמובן, הפרשה היא המשך עלילתי – פרק נוסף לטלנובלה – בני ישראל במדבר – והפעם משלחות לבלעם, חלומותיו, מסעו על האתון , ו”ויפתח ה’ את פי האתון” סיפור שמאוד הרשים אותי בילדותי, אבל מה הפלא – גם הנחש דיבר., (כבר בפרק השלישי בתורה.) עם חווה וגם זה די העסיק את דמיוני בגיל 4-12
(אלא שמאז קראתי הרבה סיפורים דומים על חיות שדיברו)
מעניין שבלעם מצליח לבלבל את בלק עם בקשותיו – 3 פעמים להקים 7 מזבחות, ולהקריב כל פעם פר ואיל למזבח, כנראה העלו 7 עמודי עשן, עד שבלק מבחין שבלעם משטה בו, אז לא פלא שלפי המדרש בלק לא נשאר מלך אחרי אירוע זה.
ואת הסיפור היפה הזה , די מבולבל בתחילתו – אני הייתי משייך אותו לאותה קטגוריה של מגילת אסתר ואיוב ועוד, כי סדר האירועים ותוכנם תמוה
למשל, בלילה א-להים מדבר ישירות עם בלעם, אבל בדרך א-להים משתמש באתון כדוברת של א-להים, וכל זה לאחר שא-להים בכבודו ובעצמו אישר לבלעם לצאת לדרך אז מה קרה, שהצריך התערבות של אתון ושל מלאך שמאיים על בלעם ללא סיבה הגיונית. אז אגגל
ואיך אומרים – יגעת ומצאת,, רוב המפרשים (בעלי נטייה דתית) מוצאים הסברים מענינים (לא כל כך משכנעים לדעתי) … טוב יבושם להם, אבל ראשית, מצאתי פנינה – של יורם טהר לב
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4395272,00.html
מומלץ (אפשר לדלג על הבדיחות המשובצות במאמר) ונא לקרא עד הסוף, – לא להחמיץ את השורות האחרונות על ביטוי ידוע בסלנג עברי/ערבי
מעניין שיש כאלה שמתיחסים ל”נס” ברצינות – אבל מה זה ברצינות !!! האתון פתאום מדברת וכידוע פי האתון נברא באותו יום שנברא אדם הראשון בערב שבת בין השמשות
מעניין גם שלמרות שבפרשה עצמה אין שום דבר שלילי בגישה או בהתנהות של בלעם. להיפך הוא ברך במקום לקלל, אז במקום להעניק לו איזה תואר כבוד, בני ישראל הרגו אותו בחרב,
ובנוסף חז”ל עשו אותו לאדם רע וגם קצת מפגר וגם סוטה מין
למי שלא יודע אצטט (למבוגרים בלבד) מויקיפדיה – שמצטט מקור תלמודי
he.wikipedia.org/wiki/אתונו_של_בלעם
אתונו של בלעם בדברי חז”לא
הסיפור הבלתי רגיל אודות אתונו של בלעם, המדברת עם אדונה בלשון בני אדם, הופך אף ליותר מורכב ומפתיע לאור מסורת חז”ל.
במסכת אבות מתוארים עשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, כלומר ברגע האחרון של בריאת העולם, ובהם פי האתון, הוא פיה של אתונו של בלעם.
בתלמוד הבבלי מתואר ויכוח בין בלעם לאתונו, על טיב הקשר ביניהם:
| בעידנא דחזו ליה דהוה רכיב אחמריה אמרו ליה: “מאי טעמא לא רכבתא אסוסיא?” (תר.בזמן שראו אותו רוכב על חמורו, אמרו לו, מאיזה טעם לא רכבת על סוס?) אמר להו: “ברטיבא שדאי ליה”; מיד “ותאמר האתון הלא אנכי אתונך”. אמר לה: “לטעינא בעלמא”; אמרה ליה: “אשר רכבת עלי”. אמר לה: “אקראי בעלמא”; אמרה ליה: “מעודך ועד היום הזה, ולא עוד אלא שאני עושה לך רכיבות ביום ואישות בלילה”, כתיב הכא “ההסכן הסכנתי” וכתיב התם “ותהי לו סוכנת”. | ||
| – תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ד’, עמוד ב’ | ||
בלעם מתבייש באתונו, וטוען שהוא רוכב עליה רק מפני ששלח את סוסו למרעה. האתון סותרת את דבריו, והוויכוח ביניהם מסתיים בטענה ניצחת של האתון “ולא עוד אלא שאני עושה לך רכיבות ביום ואישות בלילה” – תוצאה שאליה מגיעים חז”ל באמצעות ניתוח השורש ס.כ.ן המשותף לדברי האתון בספר במדבר ולסיפור אבישג השונמית בספר מלכים א.
(, שתי השורות למעלה, אינן תרגום. אנסה לתרגם — “בזמן שראו אותו רוכב על חמורו, אמרו לו, “מאיזה טעם לא רכבת על סוס?” אמר להם “באחו שלחתי אותו,” מיד.ותאמר … .. אמר לה “לטעינה בדרך כלל”. אמרה לו – “אשר רכבת עלי” אמר לה ב”אקראי בדרך כלל”. אמרה לו ….ו ….)…
ומי שמעוניין בציוני דרך גיאוגרפיים (מעלות אורך ורוחב) – למשל באיזו דרך הלכו בלעם וחמורו, מהירויות ובאיזו נקודה סטתה האתון, כיוונים וכדומה נא לעיין ב
http://truthofland.co.il/masaot/bilam3.htm
אצטט (עם השגיאות במקור)
ונא לעיין במפה
http://truthofland.co.il/masaot/israel_bilam.gif
“בלעם יצא מחרן- בעל בך והלך בדרך שהלך יעקב מלבן. (ראה מפה מצורפת של הארץ עם גבולות לפי יחזקאל ומסעות בני ישראל). אבל בלעם לא נכנס לתוך ארץ ישראל אלא המשיך ממחנים לאורך הגבול המזרחי של הארץ עד מואב (נקודה 41 במפה). (הערה: יעקב הלך 4 ימים בקו ישר לגלעד ומשם לאורך גבול מזרחי של הארץ יום למחנים ומשם בקו ישר לסוכות, במרכז המחנה בערבות מואב (נקודה 42 במפה). יעקב הלך ברגל, 40 מיל ליום. אבל בלעם רכב על אתון ומיהר מאד שנאמר “ירט הדרך לנגדי” ופרש”י “מהר הדרך”. לכן נע בקצב פי שלש מהיר מהליכה. רגלים אלו קרו במשך שלשה ימים. לפי תרגום יונתן בן עזויאל (במדבר כ”ב כ”ד) רגל בלעם נלחצה לקיר –הגל אשר בנה יעקב בגלעד (נקודה ב במפה) במרחק 160 מיל מבעל בך. בלעם הגיע לשם ביום שני בסוף שעה רביעית. כאן נרמז לו על ברית שיעקב כרת עם לבן שלא יעבור את הגל הזה לרעה. באותו יום בלעם הלך עוד 40 מיל עד מחנים ועוד 40 מיל וחנה מיל צפונה מקו רוחב מרכז מחנה ישראל בערבות מואב….
המרחק מבעל בך עד קו רוחב של שער הנ”ל בקו ישר אשר מוליך לגלעד הוא 53.75 מיל, מהלך 5 שעות ו- 22.5 דקות. (פרטי החישוב: קו רוחב חובה או בעל בך 34 מעלות, קו רוחב של שער מזרחי של דמשק (לפי צילום נאסא) 33.50917 מעלות, הפרש קו רוחב שוה 54.442 ק”מ. בעל בך נ.צ. 262/378.75, גלעד נ.צ. 242.63/217.04, קו ביניהם נטוי 6.83 מעלות מערבה מן הדרום. לפי זה מרחק שעבר בלעם היה 54.442/cos6.83=54.831 ק”מ או 53.756 מיל. יתרה של 0.006 מיל או 6 מטר מעבר לדיוק המדידה). מה משותף בין שלשת זמנים שבהם נטתה אתון? זמן ראשון הוא סוף זמן תפילת שחרית
(גם זה יפה ואני כבר לא יודע אם לצחוק או לבכות)
ואני חושב שכמו שאומרים על איוב “משל היה” גם פי האתון “משל הייתה” ואכן יש גם כאלה שלא כל כך לוקחים את האתון ברצינות יתר
וקצת רצינות
כמובן שאני לא הראשון ששואל שאילות הגיוניות ומי שעושה זאת יותר טוב ממני הוא ר’ יצחק אברבנאל
http://www.daat.ac.il/daat/tanach/samet/bm7-2.htm
אצטט
“פירושו של ר”י אברבנאל. – דרכו של מפרש זה לפתוח את פירושו ליחידה המתפרשת על ידו בסדרת קושיות, שעליהן הוא עונה במהלך הפירוש. לסיפור בלק ובלעם כולו הוא מקדים עשרים וארבע שאלות, ואחת עשרה מתוכן מתייחסות לסצינת האתון.
ניתן לחלק את השאלות הנוגעות לסצינה זו לשני סוגים: הסוג האחד כולל שאלות על היחס של סצינת האתון אל הסובב אותה מלפניה ומלאחריה, והסוג האחר כולל שאלות על המתואר בה עצמה…..
המאמר לא ממשיך לצטט את ניתוחו של אברבנאל ומציע פירוש משלו, וגם מנתח את מבנה העלילה (מובא בהמשך) אז מי שרוצה את המקור של אברבנאל
http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40212&st=&pgnum=46&hilite=
אצטט שורותיים +
השאלה הז׳ אם בלעם אמר אל שלוחי בלק אמיתת התשובה האלהית
מאן י״י לתיתי להלוך עמכם למה זה שינו שרי בלק הדברים ואמרו אל בלק מאן
בלעם הלוך עמנו והיה להם לומר מאין י״י לתת בלעם להלך עמנו:
השאלה הח׳ אם הוא יתברך הרשה את בלעם ללכת ואמר לו אם לקרא לך באו האנשים
קום לך איתם איך אחרי שהלך נאמר ויחר אף אלהים כי הולך הוא ויתיצב
מלאך י״י בדרך לשטן לו והוא לא הלך אלא ברשותו וכמאמרו:
השאלה הט ׳
למה מנע השם את בלעם מהיותו מקלל את ישראל ומה איכפת להם קללתו
אם השם יברך את עמו בשלום . וכתב הראנ״ע שהשם ידע מה שהיו ישראל עתידין
לחטא בשיטים והמגפה שתפול בהם עליו. ואילו היה בלעם מקלל ישראל יחשבו
האומות שבעבור קללתו מתו במגפה אבל התשובה הזאת אינה מספקת כי הנה
התורה אמרה ולא אבה י״י אלהיך לשמוע אל בלעם וזה מורה שלולי רחמי השם
היו קללותיו מתקיימות י
(נא לעיין שם לתשובות רצוי ידע בכתב רש”י)- (ויש פה הרבה להתווכח ולדון, אם ה’ ידע ש… הכל צפוי וכו’)
המאמר הנ”ל
http://www.daat.co.il/daat/tanach/samet/bm7-2.htm
נפלא – קצת ארוך אבל מומלץ הוא מנתח את ברכות בלעם ומצטט גם
| פרופסור יאיר זקוביץ הקדיש להופעתה של תבנית ספרותית זו במקרא את הדיסרטציה שלו (תשל”ח)8, שבה הוא קיבץ וניתח את רוב רובם של המקומות במקרא שתבנית זו מופיעה בהם.” כך הוא כותב בפתח דבר לעבודתו: |
| עניינו של חיבור זה בדגם הספרותי שלושה-ארבעה במקרא, היינו ביחידות ספרותיות הבנויות ארבעה נדבכים: שלושת הראשונים חוזרים זה על זה ואין בהם, בדרך כלל, שינוי או התקדמות של ממש מאבר לאבר, ואילו באבר הרביעי חל המפנה החריף, השינוי שהוא עיקרה ושיאה של היחידה הספרותית. הדגם הספרותי הזה… נפוץ עד מאוד במקרא; הוא מופיע בסוגים ספרותיים שונים ומשמש בעיצובם של נושאים רבים ומגוונים. |
…..
| אחת המטרות העיקריות של השימוש בתבנית זו בסיפור המקראי היא לתאר כיצד תופעה מסויימת יוצאת מחזקת מקרה החוזר על עצמו והופכת לתופעה ודאית שסיבתה מתבררת לכול. נדמה שמטרה זו לשימוש בתבנית שלושה וארבעה היא שחוזרת בסיפורנו בשתי הופעות התבנית בו. רק לאחר שהאתון סטתה מן הדרך שבה היא מוליכה את בלעם שלוש פעמים אמורה להבשיל בו ההכרה שאין זה מקרה בעלמא החוזר פעם אחר פעם, אלא שיש כאן “שיטה”: ישנה סיבה אחת לכל נטיותיה של האתון. דבר זה נרמז לבלעם עוד בדברי האתון באבר השלישי, אולם רק בהתגלות מלאך ה’ אל בלעם הוא מברר לו ברר היטב את הסיבה לכל העצירות הללו. כיוצא בדבר, רק לאחר שבלעם בירך את ישראל שלוש פעמים אמורה להבשיל בו עצמו, וכן בבלק, ההכרה שאין זה מקרה בעלמא אלא שיש כאן “שיטה”: ה’ חפץ למנוע מישראל את הקללה ולהעניק להם את ברכותיו באמצעות בלעם. על כן לאחר הברכה השלישית אין בלק חפץ בהמשך הקשר עם בלעם: |
| כ”ד, י-יא לָקב איְבַי קְרָאתִיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׂלשׂ פְּעָמִים. וְעַתָּה בְּרַח לְךָ אֶל מְקומֶךָ.11 |
| או אז מנבא בלעם את נבואתו ברביעית, הפעם ללא הזמנה מצד בלק, ובה מתברר כי יחסו של ה’ לישראל משקף את חיבתם לפניו לא רק בשעה זו אלא גם בעתיד הרחוק (כ”ד, יז): “אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב”. |
ועוד מאמר קצר ומעניין עם ניתוח השירים
http://hillelap.blogspot.com.au/2010/06/blog-post_25.html
אצטט
“נסתפק בעובדה שמלך מואב האמין שיש בכוחה של הקללה להזיק לעם ישראל. אין להתפלא כלל על כעסו בעקבות כל פעם שבלעם מברך במקום לקלל.
בעיון זה נבחן בקצרה את שלשת מחזורי הקללות שהפכו לברכות. בהתחלה נעין במבנה ובסוף נעיר גם על התוכן.
קל לראות שכל מחזור מחולק לשלaה חלקים (נתעלם כרגע מהתוספת שיוזם בלעם לאחר שהוא ‘מפוטר’ על ידי בלק):
א. הקדמה – המניע לברכה.
ב. הערה נבואית – אמירה הבאה להדגיש את היותו של בלעם נביא הכפוף לה’.
ג. הברכה המופנית לישראל
| מחזור | ראשון | שני | שלישי |
| הקדמה | מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב מֵהַרְרֵי קֶדֶם לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל: | קוּם בָּלָק וּשֲׁמָע הַאֲזִינָה עָדַי בְּנוֹ צִפֹּר: |
נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן:נבואהמָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה -ֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה’:לֹא אִישׁ -ֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה:
הִנֵּה בָרֵךְ לָקָחְתִּי וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה:נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי -ֵל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם:ברכהכִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב:
מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ:לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל ה’ -לקיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ:-ֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ:
כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל-ֵל:
הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה:מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל: כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע ה’כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם:
טוב מספיק להפעם
ולסיום – דעתי הצנועה
תמהונים תמיד היו ויהיו. ושבטים שנודדים במדבר, בטח נפגשים עם בודדים שמסתובבים רגלי או על גבי חמור/אתון ומציעים שירות זה או אחר
כמו שיש הרבה סיפורים כאלה על משוררים, קוסמים, ורופאי אליל גם בימינו, למשל מי שמכיר את הקטע הראשון באופרה הספר מסיביליה, – שהרוזן שוכר כלי זמר
לעניות דעתי – לפי הנחות יסוד, 1) אין ניסים שלא כדרך הטבע. 2) ברוב – אם לא בכל סיפורי המקרא, יש גרעין עובדתי 3) במרוצת מאות השנים נוצרו הגזמות ועיוותים
גם בפרשתנו , היה כנראה גרעין עובדתי
אני חושב/מדמיין —
בני ישראל נצטוו לא להילחם עם מואב, וניתנה סיבה על הקשר המשפחתי,
בני ישראל גם לא רצו להילחם עם אדום, ושלחו שליחים לנהל משא ומתן על זכות מעבר. המואבים בטח שמעו על זה ואולי אף היה קשר “דיפלומטי” עם המואבים. אבל הייתה גם מלחמה עם האמורים,.
והמואבים מפחדים, והנה בנ”י חונים בערבות מואב. אז המואבים סיפרו לנציגי בנ”י ששיש להם נביא/קוסם שמגן עליהם
השימוש בברכה וקללה היה די נפוץ באותה תקופה (למשל הקנוניה של רבקה ויעקב לקבל את ברכת יצחק, ורבקה אומרת “עלי קללתך בני” הברכות והקללות של פרשת בחוקותי, הציווי לחלוקת השבטים למעמד ברכה וקללה מול הרי עיבל וגריזים ועוד.)
בקיצור באותם ימים היה ידוע על נביא/קוסם (בלעם) שמברך/מקלל (למשל – לאן הלכה רבקה “ותלך לדרש את ה’, או שאול ואשת אוב) והוא הוזמן ע”י המואבים לבוא, לייעץ ולפעול.
(גם היום יש הרבה שבטים שמאמינים שמכשפים בשבטם או בשבט אחר יכולים לשלוט מרחוק בחיי אדם)
ובלעם הקוסם, כמו כל מיני פעלולנים רכב על אתון, ואיחר בכמה ימים, אז הוא המציא סיפור על האתון שטעתה בדרך ומלאך שעצר אותם. סיבה טובה
אז באיזה שפה נאם? בעברית? האם בלק הבין עברית? מה זה חשוב
ומה שאולי – שמחבר הברכות היה משורר ישראלי טוב – כי שפת הנאומים של בלעם נהדרת (פרט לכמה מילים לא ברורות, אז אולי זה כן תורגם)
ושוב ישבו הנודדים סביב למדורה וזקן השבט סיפר על הקוסם שבא לקלל וברך, ואחד הילדים שאל – “מה הקוסם אמר”, ואז משורר חיבר את השיר הראשון ובמשך מאות שנים התפתחה העלילה
(ודעתי הנאום האחרון נוסף הרבה יותר מאוחר)
וזהו
ולסיכום אזכיר עוד פרשן אחד שמודה שהאתון לא דיברה
מויקיפדיה
שד”ל בפירושו על הפרק הוציא את סיפור האתון מידי פשוטו, וצמצם את הנס שבו: “… ייתכן שלא דיברה כדיבור של בני אדם, כי “ותדבר” אין כתוב כאן, אבל השמיעה בפה קול יללה שהיה מובן ממנו… והנה אמת כי ה’ פתח את פי האתון. כי נערה באופן משונה מעט ממנהגה… והנה “ה’ שפתי תפתח” (ספר תהלים, פרק נ”א, פסוק י”ז) אין עניינו דיבור חוץ מן הטבע”
בקיצור
מי שמאמין שהאתון דיברה (שרק יאמר – באיזו שפה, ואיך אנחנו יודעים?) שיבושם לו
ומי שקרא את ספרי הארי פוטר או, ראה את הסרטים, – יודע שיש חיות שמדברות, = שיאמין וגם זה בסדר
מספיק קשקשתי על בלעם ואתונו
יש הרבה משפטים לא ברורים בנאומי בלעם, – וקצת לסכם – השימוש בשמות אלוהות שונים,אביא ואצטט קטע מתוך מאמר די הגיוני (למרות שהוא מסורתי)
http://www.bmj.org.il/article/56
“הכינויים עיקריים של הופעת ה’ בפרשה הם:
א. שם א-להים: מופיע בהתגלות לבלעם בפני עצמו. נראה שזו הופעה ההולמת נביא מאומות העולם. שכן שם זה הוא שם כללי, של הנהגת כל העולם כולו, בניגוד לשם הוי’ה שהוא השם הפרטי שבו נגלה ה’ לישראל.
ב. שם הוי’ה: מובן, ששם הוי’ה מופיע בהקשר של הברכות לישראל. חשוב לשים לב לעובדה שבלעם בעצמו, בשיחותיו עם בלק ושליחיו מציג עצמו תמיד כמי שה’ הוא א-להיו ובו הוא תלוי. כלומר, בלעם מכיר את ה’ ומחשיב אותו לא רק כא-להי ישראל אלא גם כא-ל שלו. בכך באה לידי ביטוי תקוותו להכלל בהנהגה המיוחדת הזו והכרתו במעלתם של ישראל: כפי שגם שילב בהמשך בנאומו: “ותהי אחריתי כמוהו”.
ג. הופעת “מלאך ה'”: בדרכו מביתו אל בלק, נתקלים בלעם ואתונו ב”מלאך ה'” החוסם את דרכם.
ד. “מחזה שדי”, “אמרי אל”, “דעת עליון”: לקראת סיום, במחזור הברכות השלישי והאחרון, ובנבואת העצה שנתן בלעם לפני ששב לביתו, אין הוא מדבר עוד בשם ה’, אלא נאמר שהיתה עליו “רוח א-להים” והוא מציג את עצמו כמי ש”מחזה שדי יחזה”, “שומע אמרי אל”, ו”יודע דעת עליון”. הרושם הוא שאלו מדרגות השגה נמוכות יותר מן הרמות הנבואיות הגבוהות שהגיע אליהן בברכות הראשונות.
ולקינוח – לסיום הפרשה
יש את הסיפור על האורגיה המינית. “ויחל העם לזנות אל בנות מואב” ואז תוך כדי, אחד גם מביא לו מדיינית, וזה הקש ששבר את פנחס (שכנראה קינא בזמרי, אולי, טוב לא אכנס פה לשטח המיני, ולא ל- 10 הניסים שנעשו ברצח
(רק עלה בדעתי משחק מילים בשמות, אם לחז”ל מותר, = הסכן הסכנת והסוכנת – אז מה פירוש המילה “מסכן” אחד שמתעסק עם הסוכנת? ומה זה הסוכנות ..
או בלעם בן בעור – בלעם = בלע עם, בעור = בחילופי אותיות רובע, ראה לעיל. פינחס = טוב מספיק שטויות)
(ולמי שיש עוד סבלנות, כח ורצון – לקריאה נוספת משהו של היהדות המתקדמת שעדיין מאמינה)
http://www.reform.org.il/Heb/holidays/WeeklyPortionArticle.asp?ContentID=404
המשך בע”ה בסבב הבא
הארות
1.
פרק כב פסוק ז = וילכו זקני מואב וזקני מדיין קסמים בידם
2.
תניא – מדיין ומואב לא היה שלום ביניהם מעולם,משל לשני כלבים שהיו צהובין זה לזה, בא זאב על האחד, אמר השני אם אין אני עוזרו היום הורג אותו ולמחר בא עלי, הלכו שניהם והרגו הזאב
אמר רב … (מתרגם) העכבר והחתול עושים הילולה מחלב של מזל רע
3.
— ומה הם “קסמים”? – רש”י אומר = סימנים היו להם, ולכן זקני מדיין לא נשארו לישון אצל בלעם
ועוד יש כל מיני הסברים לא ברורים למשל סיכומה של נחמה ליבוביץ (שלא כל כך הבנתי)
http://www.nechama.org.il/pages/1103.html
אצטט קטע
אמר רבי שמואל הנגיד הספרדי ז”ל שטעמו ודמי הקסמים, וראייתו מ”בידם”, ולא אמר כלום רק הוא כמשמעו. וסיפר הכתוב ששלח אל קוסם קוסמים כמוהו, ועוד שלא יוכל להתעכב לאמר: לא אמצא יום נבחר ושעה נבחרת ללכת ולקוב, כי הם אנשי אומנתו. והעד שפירושו כאשר הוא שאמר הכתוב “בימינו היה הקסם”
4.
פרק כב פסוק לב = כי ירט הדרך
תניא, מנין לנוטריקו”ן מן התורה …. ירט = יראה, ראתה נטתה
(כמעט כמו חטא בגימטריה = אגוז)
5.
פרק כג פסוק ה’ וישם ה’ דבר בפי בלעם
תניא, אמר ר,א, – מלאך (שישב בתוך גרונו) ור”י אמר – חכה (מסמר של ברזל) נתן לתוך פיו
{לפקח על מה שיאמר}
5.
פרק כד פסוק ד’ = נופל וגלוי עיניים
אמר… בלעם קוסם באמתו היה,(וד”ל) כתיב הכא נופל וכתיב (מגילת אסתר) והנה המן נופל על המיטה
6.
פרק כד פסוק ט’ = כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו
אמר … אלמלא טורח הציבור היו קובעין פרשת בלק בקריאת שמע, משום דכתיב בה כרע שכב….יקימנו
(רומז לעניין בשכבך ובקומך)
7.
פרק כה פסוק ב’= ותקראן לעם
תניא, ר”א אומר, ערומות פגעו בהם, ור”י אומר שנעשו כולם בעלי קריין.
8.
פרק כה פסוק ה’ = אל שופטי ישראל
כמה הם שופטי ישראל – 78,600… אמר להם משה כל אחד יקטול שניים נמצאו הרוגין 157,200
שאילות
1.
מנין לומדים שבלעם היה חיגר
2.
פרק כג פסוק כט” = בנה לי בזה שבעה מזבחות והכן לי בזה שבעה פרים
אלה אירועים – או מה קרה לבני ישראל (יותר מאוחר) כתוצאה מקורבנות בלעם?
3.
פרק כה פסוק ז’ = וירא פנחס
מה הוא ראה, (לעיין ברש”י) ומה הקשר בין מה שהוא זכר ומה הקשר בין כל מה שקרה עם משה?
שבת שלום
להת