שמיני – תשע”ה

 

From:
To:

Subject: FW: ביום השמיני… ויאמר… ויבא… ויקצוף
Date: Sun, 12 Apr 2015 15:42:02 +1000

עקב אירועים דתיים וחברתיים שונים ומשונים – הדף להלן יוצא לארץ בלבד כדלהלן – באיחור

הערה – יש לנו עכשיו שתי שבתות של חוסר תיאום בין ארץ ישראל לארצות הגלות. השבת (שנגמרת היום) בארץ ישראל קוראים את פרשת שמיני ובגולה קוראים את  “עשר תעשר” ,
 
בשבת הקרובה קוראים בארץ את פרשת תזריע ובגולה את פרשת שמיני. בעוד שבועיים יקראו בארץ את מצורע ובגולה את תזריע + מצורע. בקיצור חז”לינו ידעו איך לבלבל את “האויב” כלומר את עמך.
 
כך שאני עדיין מתחבט מה לעשות. האם להוציא את העלון הזה ולשלוח רק לתושבי הארץ? אראה מה ילד יום
 
 הקדמה כללית
 
אנחנו בתורת כהנים. . מי כתב וערך, את התורה הממוקדת הזו (עם סיפוריה המוזרים במקצת, למשל מיתת בני אהרן) ולמה? לא יודעים. נכון משולבים בתורת כהנים הרבה מצוות כלליות, אבל יש חלק די בולט שיש בו הוראות לכהנים בלבד..
 
שוב, עלינו לזכור ששני בתי המקדש של עם ישראל בירושלים, עמדו על תילם קרוב לאלף (=, 1,000_ שנה. זה הרבה הרבה דורות ושנים. הרבה דורות של כהנים שימשו בבי”המק. קל לשער שהיה צורך  ללמד את הכהנים הצעירים, מה ואיך וכו’. אז כנראה היה איזה בית ספר לכהנים שבו הם עברו חניכות, תרגול, בחינות בתיאוריה ובחינות מעשיות בשטח וטכס סיום.
 
אז צריך גם לבנות מוטיבציה, ללמד את החניכים קצת/הרבה היסטוריה של הכהונה הישראלית/יהודהית (בארץ יהודה) לאחר הקמת בית המקדש הראשון ובמיוחד לאחר התפלגות הממלכה לאחר מות שלמה המלך.  ואז אין יותר טוב משטיפת מוח על טכס החניכות הראשון, של הכהן הראשון, אהרן הנערץ (הידוע בתור בונה העגל הזהב וכו’)  כולל הסיפור על מות שני בני אהרון כתוצאה מאי זהירות בטיפול באש ולימוד כללי בטיחות בעבודת בית המקדש, כך בונים היסטוריה. וכנראה כך נשמר בזכרון הלאומי (שהלך ותפח במרוצת מאות שנים, והנה יש לנו תורת כהנים מדריך לכהן  המתחיל.
 
מתוך מאמר מקיף על בית המקדש
 
 
“הכהנים חולקו לעשרים וארבע משמרות כהונה, שקיימו תורנות בעבודת המקדש, והתחלפו מדי שבת. כך היה כל כהן עובד שבועיים בשנה במקדש. כל זאת מלבד שלושת הרגלים, בהם היו כל הכהנים שותפים בעבודה, בגלל ההיקף הרב של הקרבנות בימים אלה. מקור מאמצע תקופת הבית השני מעריך את מספר הכהנים העובדים במקדש יום יום בשבע מאות” (ע”כ)
 
700(!!!! ) כהנים עובדים כל יום. דבר כזה דורש אירגון וכו’, מדהים
 
ושלא לעניין, מצאתי מאמר מעניין על השפה שדיברו בבית המקדש ועל היחסים בין הכהנים הבבליים לכהני ארץ ישראל, מומלץ  לקריאה – אם יש זמן
 
 
ובכלל – מציע לעיין בחומש ויקרא – הוצאת עולם התנ”ך
פסוקי השבוע
 
ותצא אש..ותאכל
ואכלוה מצות
ואכלתם אותה
מדוע לא אכלתם
 
(מקווה שהיה חג שמח)
וערב שבת שלום ו( שבוע טוב )
 
פתיחה
 
“ויהי ביום השמיני”, צריך קצת לדמיין, מה היה שם במדבר, במשך שבעת ימים הראשונים. הקמת המשכן, הייתה “לא קלה” – (ב”מרכאות” ) כי לפי המדרש, משה בכוחות עצמו הקים ופירק את המשכן כל יום. יפה
 
מה עשו בני ישראל (שני המליון) באותם הימים ובמיוחד ביום השמיני? עמדו והסתכלו? סתם הכתוב
 
אז מה יש בפרשתנו? אצטט מתוך מה שכבר סיכמתי לפני שנה ב –
 
 
מה יש בפרשתנו
 
>>>>>>>>>>>>>>>>>>>
 
קורבנות היום השמיני – לכפר
 
ברכת אהרון (פיסקה קצרצרה)
 
ברכת משה ואהרון (פיסקה קצרצרה)
 
שריפת 2 בני אהרון
 
מנהגי אבילות
 
איסור שתיית משקאות משכרים לפני כניסה לעבודה באוהל מועד (במקדש)
 
אהרון ובניו (הכהנים) מצווים להורות את החוקים לבנ”י
 
מנהגי אכילה של הכהנים
 
התנגשות מילולית בין משה ואהרון בנוגע לשעיר החטאת
 
דיני מותר ואסור באכילת בשר בעלי חיים (הולכי על 4, על 2, בעלי כנף,זוחלים, קופצים ושוחים וכו’)
 
דיני טומאת מגע וטהרה
  >>>>>>>>>>>>
ורשימת מצוות הפרשה – מתוך
 
 
ויקרא, פרשת שמיני
קמט: מצוות לא תעשה – שלא ליכנס למקדש מגודל שער
קנ: מצוות לא תעשה – שלא ליכנס לקדש קרוע בגדים
קנא: מצוות לא תעשה – שלא יצא כהן ממקדש בשעת עבודה
קנב: מצוות לא תעשה – שלא לכנס למקדש ולא להיות שתוי
קנג: מצוות עשה – לבדוק סימני בהמה וחיה
קנד: מצוות לא תעשה – שלא לאכול בהמה וחיה טמאים
קנה: מצוות עשה – לבדוק בסימני דגים
קנו: מצוות לא תעשה – שלא לאכול דג טמא
קנז: מצוות לא תעשה – שלא לאכול עוף טמא
קנח: מצוות עשה – לבדוק סימני חגבים
קנט: מצוות עשה – להיות שמונה שרצים טמאים ומטמאים
קס: מצוות עשה – לדון דין טומאת אוכלין ומשקין
קסא: מצוות עשה – להיות נבלה טמאה ומטמאה
קסב: מצוות לא תעשה – שלא לאכול שרץ הארץ
קסג: מצוות לא תעשה – שלא לאכול תולעת הפירות
קסד: מצוות לא תעשה – שלא לאכול שרץ המים
קסה: מצוות לא תעשה – שלא לאכול רמש המתהווה מעפוש
 
לקח טוב
 
1. לפעמים האח הבוגר צריך להיכנע לאח הצעיר
 
2. יש להיזהר מאש
 
3. לא לאכול בשר שנרקב
 
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
 
יש בפרשה הרבה נושאים מעניינים שדורשים עיון – איך ולמה וכו’ למשל —
 
1. ויהי ביום השמיני
 
= באיזה תאריך?
 
יש מחלוקת סוערת בנושא, (לא כל כך ברור לי למה זה חשוב) – ואצטט מתוך מאמר מקיף על זה
 
 
השאלה העיקרית …  – באיזה תאריך הייתה חנוכת המשכן?

שאלה זו היא הרבה יותר משאלה טכנית; חנוכת המשכן הייתה אחד האירועים המרכזיים בתולדות עם ישראל, וביום השמיני לחנוכת המשכן קרו אירועים מסעירים ואף מזעזעים (בין השאר – מות שני בני אהרן, ויכוח סוער בין אהרן למשה). כדי להבין אירועים אלה, יש לדעת, בין השאר, באיזה תאריך קרו.

הרב אברהם שמאע מביא שתי דעות:

  • א. [דעת ר’ עקיבא, ודעת ר’ אברהם אבן עזרא] – המשכן הוקם לראשונה ב-1 בניסן, וחנוכת המשכן נמשכה עד 8 בניסן;
  • ב. [דעת שאר חכמי ישראל] – המשכן הוקם לראשונה ב-23 באדר, וחנוכת המשכן נמשכה עד 1 בניסן
  (ע”כ – מומלץ לעיון נוסף) 
 
ומה קרה במשך שבעת ימי המילואים? – הנושא החשוב ביותר – לפי התלמוד הוא – סדר לבישת בגדי הכהונה. מתוך
 
 

תקציר הסוגיא

:”הגמרא בפרק הראשון במסכת יומא עוסקת גם ב’שמונת ימי המילואים’. ‘ימי המילואים’, הם הימים בהם חנכו והתחילו את העבודה במשכן. עד התחלת העבודה במשכן לא היו הכהנים (אהרון הכהן ובניו) ממונים על עבודת הקרבנות. בימי המילואים משך שבעה ימים, היה משה רבינו מידי יום: מקים את המשכן, מקריב בו קרבנות ואז מפרק את המשכן. ביום השמיני משה רבינו הפסיק להקריב קרבנות, והכהנים התחילו לעבוד בעבודת הקרבנות, ויותר לא פירקו את המשכן. באותו יום הלביש משה רבינו את הכהנים בבגדי הכהונה, הבגדים המיוחדים בהם עבדו הכהנים במשכן ובבית המקדש. הסוגיא שלנו עוסקת בסדר לבישת הבגדים ביום השמיני למילואים.

הגמרא פותחת בשאלת בירור, כיצד הלביש משה רבינו את אהרון ובניו הכהנים? הגמרא דוחה את השאלה בטענה שאין זה משנה כיצד הלביש אותם משה, כיון שמדובר במעשה שכבר היה בעבר. לכן משנה הגמרא את השאלה ושואלת, כיצד ‘לעתיד לבוא’, לאחר תחיית המתים כשהעבודת המקדש תחזור לאהרון ולבניו, ילביש אותם משה רבינו (ע”כ)
 
(מעניין לדעת או להבין, איך משה ידע את כל התהליכים של הקרבת הקובנות? ברור – מפי הגבורה !!!, אז יש לדמיין  – אם אפשר – שמשה רבנו יושב על הר סיני שם למעלה, וא-להים מאמן אותו התהליכים. יופי)
 
אז באמת מה היה שם במדבר, למה 7+1 ימים? (כנראה שהיה שם קצת מה שאנחנו קוראים “ברדק”.. 2 מליו אנשים, חיכו/ציפו שיקרה משהו,  וזה לא קרה. והנה ביום השמיני, הכל הסתדר.
 
אז אצטט מתוך
 

[1] וכן שנינו: “כל שבעת ימי המילואים היה משה מעמיד המשכן ומפרקו בכל יום שני פעמים, ולא סייעו אחד מישראל” (במדבר רבה ב, י). רש”י מביא את המדרשים להלן ט, כג. הרב שוועל בפירושו לרש”י מציין את המקור בתורת כהנים, אות יט, ואות ל.והנה הוקם המשכן, והחלו ימי המילואים. כל כך הרבה זמן חיכו, עכשיו משעמד משכן על מכונו ודאי תשרה בו שכינה. גם כאן חיכה לעם מפח נפש ואכזבה, “כל שבעת ימי המילואים היה משה מעמיד את המשכן, ובכל בוקר ובוקר מושחו ומפרקו, וביום השמיני העמידו משה ולא פרקו” (ספרי נשא מד).[1]ורש”י ציין במפורש: “לפי שכל שבעת ימי המילואים שהעמיד משה למשכן ושימש בו ופרקו בכל יום לא שרתה בו שכינה, והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה: משה רבינו כל הטורח הזה שטרחנו שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עוון העגל!” (רש”י ט, כג). והנה עוברים גם הימים האלה ומגיע היום הגדול, היום השמיני, שנתעטר בעשרה עטרות ובו ודאי יארע המאורע הגדול של השראת שכינה, אירוע שמעיד על כפרה סופית של חטא העגל – אבל גם זה לא בא בקלות.

ביום השמיני נוטל אהרן את הכהונה ומשמש יחד עם משה, ועדיין לא יורדת שכינה. כך מביא רש”י בשם חז”ל: “ויבא משה ואהרן (ט, כג) – למה נכנסו? מצאתי בפרשת מילואים בבריתא הנוספת על תורת כהנים שלנו, למה נכנס משה עם אהרן?… כיוון שראה אהרן, שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים, ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער ואומר, יודע אני שכעס הקב”ה, ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל. אמר לו למשה, משה אחי, כך עשית לי שנכנסתי ונתביישתי? מיד נכנס משה עמו, וביקשו רחמים וירדה שכינה לישראל”. אהרן בוש זו הפעם השנייה,

 
בקיצור – 7 ימים מתאמנים וביום השמיני – פשלה אחת (או שתייים) גדולה, והשכינה יורדת ושורה במשכן.  ומאז חז”לינו מנסים למצוא הסברים ל – מה קרה ולמה זה קרה.
 

2. דרש דרש

 
מילים חריפות. משה כנראה הגיע לסף הרגישות. אכלו/לא אכלו, מה זה חשוב? אז משה תופס קריזה.
 
וכמובן חז”ל דשו בנושא לעומק ולרוחב, עם דיני דיני ותילי הלכות בנשוא של מתי מותר או אסור לאכול קורבנות, כדי להסביר את המעשה והכעס 
 
ואצטט מתוך הסבר יותר מקיף ומעניין לכעס של משה שניתן ב 
 
 

ויקרא י 16, בסוף היום של חנוכת המשכן: ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה, והנה שורף; ויקצוף על אלעזר ועל איתמר, בני אהרון הנותרים, לאמור: ‘מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקודש? כי קודש קודשים היא, ואותה נתן לכם לשאת את עוון העדה, לכפר עליהם לפני ה’!…’ וידבר אהרון אל משה: ‘הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם לפני ה’, ותקראנה אותי כאלה; ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה’.’ וישמע משה, וייטב בעיניו .

שאלות ותשובות – חלק א

  1. באיזה שעיר מדובר?
    • רש”י, ע”פ ספרא, כותב: “שעיר החטאת שעיר מוספי ראש-חודש. ושלושה שעירי חטאות קרבו בו ביום: שעיר עזים [מיוחד לאותו יום – ע’ ויקרא ט 3] , ושעיר נחשון [ע’ במדבר ז 16] , ושעיר ראש חודש [לפי רש”י היום השמיני היה ראש חודש ניסן, ובראש-חודש מקריבים שעיר לחטאת]. ומכולן לא נשרף אלא זה [של ראש חודש]”. המלבי”ם מסביר איך חז”ל (בספרא) הגיעו למסקנה שדווקא שעיר ראש-חודש נשרף.
    • ‘העמק דבר’ כותב: “לפי הפשט מיירי בשעיר שבאותו עניין, היינו שעיר העדה [שנזכר בויקרא ט 3].”
  2. מדוע נשרף?
    • רש”י כותב: “…ונחלקו בדבר חכמי ישראל. יש אומרים: מפני הטומאה שנגעה בו נשרף, ויש אומרים: מפני אנינות נשרף, לפי שהוא קדשי דורות. אבל בקדשי שעה [כלומר בשעיר המיוחד לאותו יום] סמכו על משה שאמר להם במנחה ואכלוה מצות “.
    • אחת הדעות שמובאת ב’משך חכמה’: “וייתכן כי אמרו ‘כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים’, ‘ואכלו אותם אשר כופר בהם , לכן כיוון שמתו בניו – ומיתת צדיקים מכפרת – נעשתה התועלת אשר היתה מאכילתו, ולכן ‘כהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל’…” כלומר: השעיר נשרף כי כבר לא היה צורך לכפר בו על בני ישראל – מיתתם של בני-אהרן כבר כיפרה על ישראל.
  3. על מה בא לכפר?
    • ע”פ ‘העמק דבר’: “ואותה נתן לכם לשאת את עוון העדה הוא הכתוב למעלה [ט 7]ועשה את קרבן העם וכפר בעדם . וכפי הידוע הוא בא לכפר על עוון העגל [כלומר על חטא של עבודת-גילולים]
    • ע”פ ‘משך חכמה’: “הן לא הובא את דמה אל הקודש פנימה דאינו חטאת הבא על עבודת-גילולים שדמו על הפרוכת והוא נשרף, ו מדוע לא אכלתם…? כי חשש שמא טעו וסברו כי הוא בא לכפר עוון העגל, וכמו שאמרו בתו”כ לכן אינו נאכל. והשיב אהרן: ‘איך חושב אתה אותנו למוטעים כאלה? הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם ,ובעבודה זרה הלוא העולה קודמת לחטאת בהקרבה! [ע’ במדבר טו 24]
  4. מדוע כעס משה?
    • ע”פ ‘אזניים לתורה’: “טעם לקצף הזה – מפני שראה, שלא למדו כלום משריפת אחיהם, ומוסיפים ‘להורות הלכה בפני רבם’, ולא נמלכו לא בו ולא באהרן, ושרפו את החטאת על-דעת עצמם…
    • … (ע”כ – מומלץ לעיון)

    ומשהו מעניין מתוך

 
 
משה רבנו, לגודל מעלתו, מתקשה לקבל את המציאות בעולם הזה כפי שהיא. וזו גם הסיבה, על פי המהר”ל, שמשה רבנו מגמגם. משה רבנו שייך לעולמות עליונים ולכן כל כך מתקומם כאשר הוא רואה את חוסר השלמות של העולם הזה, כאשר הוא רואה שביום האדיר של חנוכת המשכן הדברים לא יכולים להיעשות בשלמות ויש צורך במשבר הגדול של מות שני בני אהרון. כנגד זה הוא מתקומם, את המציאות הזו, החסרה, מתקשה משה רבנו לקבל, ולכן נשכחת ממנו הלכה….(ע”כ)
 
ומתוך מאמר קצת יותר “מודרני
 
…….
הדיון ההלכתי הזה חושף בפנינו את הקרע האנושי והמתח שבו נתונים אהרן ובניו באותו היום. מתח בלתי אפשרי שבין היותם נתונים באבל כבד ובמצב שבדרך כלל אכילה בו נחשבת לזלזול בכבוד המת. עת שבה החיים עוצרים את מהלכם, מועד של בלבול יוצרות ושל ביטול של שטף החיים והמחויבויות הנובעות ממנו. מידת הדין מתוחה. אל מול זה ניצבת לה משימת חייהם כמשרתי העם, מביאי החן החסד והרחמים לעם. שאכילתם אינה אכילה וסעודתם אינה אלא חלק מטקס כפרה. שמתפקדים ככלי שרת ולא כבני אנוש. בתוך המתח הזה עליהם להכריע בין צד הדין לצד החסד, בין המבט האישי למבט הכללי, ובין לעשות לבין לחדול.
בנקודות קרע? כעין אלו, אין תשובה נכונה. או אחרת, התשובה הנכונה היא שיש צדדים לכאן וצדדים לכאן. אפשר לפלפל ולהוכיח מדוע חטאת שעניינה כפרה מביאה איתה סתירה מובנית למצב של אבל שאינו מצב של חסד, ואפשר לומר הפוך: שאין לערב בתהליך המקדשי כל היבט אנושי ויש להתהלך בחצר בית ה’ נקי מפניות ומסולק צרכים אישיים. לכרוך את העבודה המתמדת בניתוק ממעגל החיים ולקיים את מצוות ה’ בשלימות ובדיוק.
שמא המחלוקת הראשונה שבין משה ואהרן מגלה שלא יתכן עולם בלא מחלוקת. גם לא בדורו של משה. הקונפליקט הוא נתון, השניות היא עובדה, האמת אינה אחת. לפיכך דווקא המחלוקת בהתאמה, היא שיקוף נכון של המציאות. וכל שניתן לעשות הוא להכריע בין שני צדדים נכונים. –

פרשת שמיני כוללת בתוכה את הסיפור המתמיה של מות נדב ואביהו, בני אהרון. אולם, על אף חוסר הבהירות בנוגע לחטאם, קווי המתאר הבסיסיים של הסיפור ברורים למדי. בשיאה של השראת השכינה על המשכן, שני בני אהרון הקריבו “אש זרה” באהל מועד שזה עתה קודש, וזה הוביל למותם. ההסכמה הכללית בקרב רבים מהפרשנים היא שמבלי להתייחס לפירוש המדויק של “אש זרה”, הסיפור מהווה אזהרה כנגד יוזמה עצמאית  יתירה ובלתי מרוסנת בהתקרבות אל הקב”ה. הכהנים אמורים לציית לכללים שהכתיב הקב”ה על מנת לגשת אליו ולעבוד אותו.

(ע”כ)

 
3. זאת החיה אשר תאכלו
 
הפרשה דנה באריכות בנושא – איזה בשר בעלי חיים (ביבשה באויר ובים) מותר לאכול ואיזה בשר בעלי חיים אסור באכילה.
 
ומעניין שאיסור והיתר אכילת בשרים הוא די אוניברסלי. סיכום קצר בנושא ניתן בויקיפדיה
 
 
“מאכלות אסורים הם מאכלים שיש איסור או הגבלה על אכילתם, בהתאם לכללים של דת או תרבות. בולטים בהקשר זה כללי הכשרות של היהדות שהם מרובים וענפים ואוסרים סוגים רבים של מאכלים בשל מוצאם ודרכי הכנתם. הנצרות ביטלה איסורים אלה בטענה ש”לא חשוב מה שנכנס לפה, אלא מה שיוצא ממנו”, ואילו האסלאםנטל מעט מתוך מערכת האיסורים היהודית, והוסיף לה גם משלו. בהינדואיזם הפרה נחשבת למקודשת ולכן אסור לאכול אותה.
בדתות שונות קיימים איסורים לאכול בעלי חיים מסוימים או מיני מזונות יחדיו באותה עת. מיון המזון באמונות העתיקות נעשה לפי מזון צמחוני, מזון חלבי ומזון בשרי.
 
ומה עם הג’ירפה? אז מתוך
 
 
ג’יראפה בלאפה
 

16.08.2013 מאת הרב משה ביגל

 
נושא: כשרות

איך מזהים האם בעל חיים מותר באכילה או אסור? האם ג’ירפה מותרת באכילה? האם נכון שיש בעיה עם זיהוי המקום לשחיטת ג’ירפה? ולמה בעצם אי אפשר לקנות שווארמה ג’ירפה בלאפה?

התורה קובעת שני סימני כשרות לבעלי חיים. הראשון שבהם הוא שהחיה מעלה גרה. כלומר שלאחר שבולעת את האוכל מעלה אותו שוב ללעיסה ושוב בולעת וחוזר חלילה. הסימן השני הוא “מפריסה פרסה”, כלומר שרגליה מסתיימות בשתי אצבעות בלבד (ויקרא יא ב. דברים יד ד)

על סמך שני סימנים אלו פסקו חז”ל כי כאשר אדם נתקל בבעל חיים שאינו מכירו, בודק ברגליו. אם הוא מפריס פרסה נותן לו גם לאכול ואם הוא גם מעלה גרה, הרי שאותו בעל חיים מותר באכילה. כללים אלו נכונים ומדויקים לגבי כל הבהמות והחיות שבעולם. (חולין נט א)

חכמינו הוסיפו לתת סימנים המאפיינים את בעלי החיים מעלי הגרה ומפריסי הפרסה וכתבו שלבעלי חיים אלו יש ארבע קיבות, שאין להם ניבים בלסת העליונה (חולין נט א) וכמו כן אמרו כי רק חלב של בעל חיים טהור יכול להתגבן (כלומר אפשר לעשות ממנו גבינה). (רמב”ם מאכלות אסורות ג יב,) 

סך כל בעלי החיים הטהורים הוא עשרה והם מפורטים בתורה. שלוש הבהמות הטהורות הן: שור שה ועז, ושבע החיות הטהורות הן: איל, צבי, יחמור, אקו, דישון, תאו וזמר. (ע”כ)

(איפה קונים בשר כזה? )
וניתוח (מילולי) של הנושא ב –
http://wikivort.co.il/view.php?vort=1528

זאת החיה אשר תאכלו (יא,ב)

בספר ויקרא פרק יא’ פסוק ב’ נאמר-
“דברו אל בני ישראל לאמר זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ” רש”י- בד”ה “זאת החיה” א’-לשון חיים לפי שישראל דבוקים במקום וראויין להיות חיים, לפיכך הבדילם מן הטומאה וגזר עליהם מצוות.
זאת החיה ב’- מתורת כוהנים – “מלמד שהיה משה אוחז בחיה ומראה אותה לישראל זאת תאכלו וזאת לא תאכלו”. אף משרצי העוף אחז מכל מין ומין והראה להם.
אכן מצאתי בגמרא במסכת חולין דף מב עמוד א’- גרסה קצת שונה אך מאוד מעניינת- דתנא דבי רבי ישמעאל- “זאת החיה אשר תאכלו” מלמד שתפס הקב”ה מכל מין ומין והראה לו למשה ואמר לו-זאת אכול וזאת לא תיכול.
שני מדרשים מעניינים מאוד אך מה באים הם ללמדנו?
ונשאל כמה שאלות ונבוא בעזרת ה’ אל ביאור העניין.

א-הרי גם אם נאמר שיש לו למשה כוחות על אנושיים להרים ולאחוז ולהסביר על כל חיה וחיה הנמצאת אי שם בקצה תבל אם כשרה היא או לא, וגם אם נבוא ונאמר שהיה נס וכל החיות באו מעצמם או שה’ דחפם לבוא למשל מיערות הגשם, מהג’ונגל, מראשי ההרים המכוסים קרח, או מהסוונות, או להבדיל מהמדבר הלוהט בסהרה וגם עופות השמים הרבים וכל הציפורים הנודדות, וגם שוכני הים וקרקעיתו וגם לא נשכח את בעלי החיים הדו חיים וגם אותם שחיים רק שעות ספורות וגם יש חיידקים ושאר חיות קטנות ביותר שממש לא ניתן לאחוז בהם או מפני קוטנם או מפני רכותם ורגישותם.

מה גם שמשה יצטרך בינתיים עד שיסביר עליהם, לתת לחיות אלו את מזונם ורק זה כשלעצמו לא סביר בכלל, תראו מה קרה לנח שאיחר בשעה קלה לתת מזון לאריה עד שעמד ונשכו.
מה גם שיהיה קשה מאוד לעם ל”החזיק ראש” בגן חיות הענקי הזה. מה וכי משה רבינו ייהפך לזיאולוג ולחוקר מערכת החי בתבל חלילה או משהו מעין זה?

ב- הרי גם אם נאמר שבמראה החיה החיצוני עסקינן, איך נעביר את המידע לדור הבא איך האבות יעבירו מסר זה הלאה?
הרי לא מדובר כאן לכאורה במשהו רוחני כדוגמת אמונה או ערך רעיוני אחר,שאתה יכול ומוכרח להעביר בחינוך, שהרי הלוא מדובר כאן בפרקטיקה איזה חיה כן ואיזה לא, מה גם שיש בני אדם שמכליאים בהמה טמאה בבהמה טהורה אז יתכן שזה אותה צורת בהמה אך הבהמה הממליטה כשרה היא אך היוצא ממנה טמא הוא? או להפך. כך שהמראה החיצוני לא תמיד מראה על הפנימיות? אם נאמר שהראה להם רק את הפן החיצוני.

ג- הרי גם אם נאמר כך אז מה עם פנים הבהמה מה מראה האיברים הפנימיים שהרי ידוע שגם בהמה כשרה ישנם חלקים ממנה האסורים באכילה כדוגמת חלב, דם ושאר טריפות שפוסלות את הבהמה מלאוכלה בכשרותה

(ויש המשך – לעיון)
ואצטט מתוך דיון מעמיק שנמצא ב –
 
 
הרמב”ן מעלה את השאלה שבה עסקו רבים: מה טעם “זאת החיה אשר תאכלו … אך את זה לא תאכלו”? מדוע שפן גרוע מחיה אחרת? מה רע בגמלים? מה רע בחזירים? מדוע הדגים שעושים מהם קוויאר גרועים יותר מהדגים שאין עושים מהם קוויאר? השאלה הזו אינה שאלה חדשה, אלא שבפרשה הזו היא עומדת בצורה מאוד בוטה.
נשאל את השאלה ביתר שאת: כיוון שבעוונותינו גלינו מארצנו, ונתרחקנו מעל אדמתנו, ואין אנחנו יכולים לעשות את רוב הדברים שהתורה מצווה עלינו לעשות, אז במידה מסוימת כל דיני כשרות הם שיור גדול שנשאר מהתורה. אדם מישראל שקוע בצלחות יותר מאשר בהרבה דברים אחרים: בשר, חלב, טריפה, כשירה; כל הדברים האלה ממלאים הרבה ממחשבתו. בין אם הוא רוצה ובין אם לא, הם חלק מההווה של המציאות. ממילא נשאלת השאלה: מדוע מקומם של הדברים הללו גדול כל-כך?
היו שאמרו, כי מי שאוכל את כל החיות האלה – מזיק לגופו; ובכל פעם קם מישהו שמסביר עד כמה מסוכן לאכול חזיר, כיוון שיש בו כל מיני תולעים; וידוע, שכשאדם אוכל בשר חזיר שלא בושל כהלכה, הוא עלול ללקות בכמה וכמה מחלות. על אף שזה נכון, ובאמת יש תולעת החזירים, נראה שאם זו היתה מטרת העניין – יכלה התורה לתת עצה הרבה יותר טובה מאשר לאסור את החזיר; היה אפשר לומר שצריך לבשל את החזיר כמה פעמים.
על כל התירוצים מסוג זה אומר הרמב”ן: וכי תהיה התורה כאחד ספרי הרפואה הקטנים? האם הקב”ה צריך לתת לנו דיאטה שתהיה טובה לבריאות הגוף? נכון, שבצד מסוים אפשר לשאול על דברי הרמב”ן – למה לא? הקב”ה דואג לכל אשר לנו, יש לנו גם מצוה לשמור את גופנו, אז למה שלא תהיה בתוך תרי”ג מצוות דאורייתא גם מצוה לשמור על בריאות הגוף?

טמא וטהור

 

בפרשה הזו מופיעות המילים “טמא” ו”טהור” בשתי משמעויות שונות לגמרי. פשוט, שכאשר כתוב על הגמל: “טמא הוא לכם”, ו”אלה הטמאים לכם מכל השרץ”, ולעומת זאת כתוב: “וטמא עד הערב וטהר” – הן מבחינת התפיסה והן מבחינת ההלכה, יש כאן שני מונחים, שאין להם שום שייכות אחד אל האחר. מבחינת הלכות טומאה וטהרה, בעלי חיים טמאים אינם טמאים יותר מאשר בעלי חיים טהורים. כשהם חיים, הם ודאי אינם מטמאים יותר, וכשהם מתים – מהם מטמאים יותר, ומהם מטמאים פחות…..

הארות

1.
(פרק ט פסוק כב’ = וישא אהרן את ידו (ידיו קרי
מכאן שצריך הכהן להגביה את ידו הימנית קצת למעלה מן השמאלית

2.
….. ויברכם

בעמידה, או אינו אלא בישיבה, ת”ל “לעמוד לפני ה’ לשרתו ולברך בשמו”, מה שירות בעמידה אף ברכה בעמידה.

3.
פרק י פסוק ו’ = ובגדיכם לא תפרומו

תניא אבל חייב בקריעה ( מה פירוש “לפרום”?)
4.
פרק י פסוק י’ = ולהבדיל

תניא, ר’…אומר, כל הפורש מאשתו סמוך לוויסתה  הויין ליה בנים ראויים להוראה שנאמר ולהבדיל ולהורות

5.
פרק יא פסוק ב’ = זאת החיה

מלמד שתפס הקב”ה מכל מין ומין והראה לו למשה ואמר לו זאת אכול וזאת לא תאכל

6.
פרק יא פסוק יב’ = שקץ הוא לכם

שלא יעשה בו סחורה

שאילות

1.
מה היה שם אשתו של תלמי המלך? (רמז – נמצא בפרשה)

2.
סנפיר וקשקשת – מה ההבדל בין דג עם קשקשת ודג עם סנפיר?

3.
למה החסידה – (נקראת) חסידה?

שבוע טוב

להת

Leave a Reply