From:
To: u
Subject: : בהר סיני … כי תבואו אל הארץ… ושבתה—- אם בחוקותי …ונתנה הארץ יבולה
Date: Sun, 17 May 2015 02:04:44 +1000
הקדמה כללית
אז כרגיל כל שנה, מזה שנות דור – בימים אלה (בשבת) מסיימים את קריאת חומש ויקרא בסבב הנוכחי, כשבארץ קוראים את פרשת בחוקותי (מ) , והשנה בחו”ל שתי הפרשות בהר + בחוקותי מחוברות.
במבט כולל על תורת כהנים – המיקום – בתורה, של שתי הפרשות (כל פרשת בהר ומחצית פרשת בחוקותי) קצת תמוה, כי אין לתוכן כל קשר לכהנים ולכהונה. זה נראה כאילו שלעורך נשארו דפים ריקים בסוף ספר תורת כהנים, ועל שולחנו היו כמה סיפורים וחוקים שהיה צורך להכניסם היכן שהו, והם הוכנסו כולל הסיפור על המקלל בפרשת אמור , והחוקים השונים + התוכחה הקטנה בפרשות בהר ובחוקותי.
פסוקי השבוע
כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי
… ואתם תהיו לי לעם
ערב שבת שלום
פתיחה
כבר לפני שנה, עיינתי, התרשמתי וקשקשתי על שתי פרשות אלו בנפרד, והמעוניינים, נא לעיין ב –
בהר
בחוקותי*
*הערה – אני משתמש בכתיב מלא.
מעניין איך צירוף השמות נותן משמעות, “בחוקותי בהר” החוקות שניתנו בהר.. בעצם מה פתאום “בחוקותי” האם מדובר פה בלשון רבים על חוק או חוקה, שמשתלב ל-חוקת עולם.
אבל לפני הכל יש לי פה בעייה טכנית, איך להתייחס לשתי הפרשות,לצרפן או לחלקן? אין קשר או שייכות מסוימת בין שתי הפרשות. ה”קשר ” היחידי שנראה לי הוא – שהאחראי לחלוקת התורה לפרקים, החליט ששני פסוקים ראשונים של פרק כו’ מסיימים את פרשת בהר, ופרשת בחוקותי מתחילה בפסוק ג’. (קצת מווזר, – שיהיה)
להזכירכם תוכן פרשת בהר —
>>>>>>>>>>>>>>>>>
דיני שמיטה – שנה שביעית “ושבתה הארץ”
דיני יובל – “יובל היא שנת ה- 50 שנה
דיני גאולת האדמה (שנמכרה) – (או) ויצא ביובל ושב לאחוזתו?
דיני גאולת בתים (עיר חומה, או עיר ללא חומה), לכלל ישראל ובנפרד ללוויים)
איסור נשך ותרבית
דיני אדם שנמכר לעבד
— עברי לעברי
— גוי לעברי
— עברי לגר
חוקי עבודה זרה ושמירת שבת
>>>>>>>>>>>>
את תוכן הפרשה לפרטיה ניתן לראות דרך רשימת המצוות
ויקרא, פרשת בהר
מצוות חקלאיות
שכז: מצוות לא תעשה – שלא לעבוד אדמה בשביעית
שכח: מצוות לא תעשה – שלא לעבוד עבודת אילן בשביעית
שכט: מצוות לא תעשה – שלא לקצור ספיחים בשביעית
של: מצוות לא תעשה – שלא לבצור ענבים בשביעית
שלא: מצוות עשה – לספור שנות יובל ז’ שמיטות
שלב: מצוות עשה – לתקוע בשופר ביום כיפור בשנת היובל
שלג: מצוות עשה – לקדש שנת החמישים
שלד: מצוות לא תעשה – שלא לעבוד אדמה ביובל
שלה: מצוות לא תעשה – שלא לקצור ספיחים ביובל
שלו: מצוות לא תעשה – שלא לבצור ענבים ביובל
דיני מסחר
שלז: מצוות עשה – לדון דין מקח וממכר
שלח: מצוות לא תעשה – שלא להונות במקח וממכר
שלט: מצוות לא תעשה – שלא להונות חברו בדברים
דיני נדל”ן שמ: מצוות לא תעשה – שלא תמכר הארץ לצמיתות
שמא: מצוות עשה – להשיב קרקעות לבעלים ביובל
שמב: מצוות עשה – לגאול בתי ערי חומה עד שנה
שמג: מצוות לא תעשה – שלא לשנות לעשות עיר מגרש ולא מגרש עיר ולא שדה מגרש ולא מגרש שדה
דיני מסחר
שמד: מצוות לא תעשה – שלא להלוות בריבית
דיני עבדים
שמה: מצוות לא תעשה – שלא לעבוד בעבר עברי בבזיון
שמו: מצוות לא תעשה – שלא למכור עבד עברי בבזיון
שמז: מצות לא תעשה שלא לעבוד בעבד עברי בפרך
שמח: מצוות לא תעשה – שלא להניח לגר תושב לעבוד בעבד עברי בפרך
שמט: מצוות עשה – לעבוד בעבד כנעני לעולם
דיני עבודה זרה
שנ: מצוות לא תעשה – שלא להשתחות על אבן משכית
(ועוד “מצווה” שלא נכנסה כאן לרשימה) את שבתותי תשמורו
לקח טוב
- רצוי לתת גם לאדמה המעובדת טיפול “קוסמטי” לשידרוג
- רצוי (ולצערנו לא מצוי) לתת הלוואה לעניים ללא ריבית
- יש לדאוג לרווחתם חירותם) של בני המשפחה
ושאילה – מה פירוש, האם ואיך זה קוים? ” והיתה שבת הארץ לכן לאכלה…” פרק כה פסוק ו’
נושאים ופסוקים לעיון דיון נוסף
- וקידשתם את שנת ה – 50 שנה, וקראתם דרור…
וכבר גם שאלתי ב –
מה קרה לשנת היובל, שנת החמישים? קראתי מה שכתבתי ולא מצאתי תשובה “נורמלית” לשאילה, האם שנת ה – 50 נוספת וספירת 7 שנות השמיטה מתחילה בשנת ה – 51, או נבלעת כשנה ראשונה מה- 7 שנות השמיטה.
עיון בויקיפדיה
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%A0%D7%AA_%D7%94%D7%99%D7%95%D7%91%D7%9C.
חישוב שנת היובל
על פי הרמב”ם אפשר לשחזר את חישוב שנת היובל. כותב הרמב”ם (משנה תורה, זרעים, הלכות שמיטה ויובל, פרק י, הלכה ד’): “נמצאת למד שהשנה שחרב בה הבית באחרונה (בית שני), שנת ג’תת”ל ליצירה, (שנת 3830 לבריאה), שתחילתה מתשרי שאחר החורבן בשני חודשים (זאת אומרת שנת ג’תתל”א ליצירה, 3831 לבריאה), שהרי מתשרי הוא מנין לשמטים וליובלות, אותה השנה (ג’תתל”א – 3831) מוצאי שביעית הייתה ושנת חמש עשרה מן היובל התשיעי הייתה (ויובל התשיעי היה בשנת ג’תתט”ו – 3815). ולפי חשבון זה, שנה זו שהיא שנת אלף ומאה ושבע לחורבן, שהיא שנת שמונים ושבעה ואלף וארבע מאות למניין שטרות, שהיא שנת שש ושלושים ותשע מאות וארבעת אלפים ליצירה [שנת ד’תתקל”ו – 4936 לבריאה], היא שנת שמיטה, והיא שנת אחת ועשרים מן היובל”. עד כאן לשונו.
על-פי חשבון זה, שנת ה’תשס”ה ליצירה (שנת 5765 לבריאה)(2004-2005 לפי הלוח לועזי) היא שנת היובל -ה-48. מחשבון זה נובע כי השנה הנוכחית, ה’תשע”ה – 5775 (2014-2015) היא השנה התשיעית של היובל ה-49.
….
כיום
המשנה והתלמוד מלמדים כי היובל הפסיק לנהוג בסוף ימי בית ראשון (או מעט מאוחר יותר), על-אף שהשמיטה המשיכה לנהוג. על פי הרמב”ם כבר “משגלה שבט ראשון [ראובן] ושבט גד וחצי שבט מנשה – בטלו היובלות, שנאמר: ‘וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ'” (רמב”ם, משנה תורה, ספר זרעים, הלכות שמיטה ויובל, פרק י הלכה ח).
היובל נוהג רק כאשר “רוב ישראל שרויים על אדמתם”, ויש הדורשים אף שכל שבט יחיה בנחלתו המובטחת, דבר המצמצם מאוד את אפשרות יישום היובל בימינו באופן טבעי.
(אז עדיין השאילה נשאלת – האם בזמן בית ראשון חגגו את שנת היובל בתור שנה נוספת? האם בכלל שת היובל הונהגה בימי בית ראשון, ובכלל בשביל מה צריכים אותה? עוד שנה שהחקלאות שובתת? שתי שנים רצופות ללא גידולי )קרקע? (שגעון)
ומה אומרים חז”לינו?
http://www.aspaklaria.info/010_YOD/%D7%99%D7%95%D7%91%D7%9C.htm
למשל
ספרא:
……
וקדשתם את שנת החמישים שנה, מה תלמוד לומר, לפי שנאמר בעשור לחודש שיכול אין לי שנה מתקדשת אלא בעשור לחודש, וכשהוא אומר וקדשתם את שנת החמישים שנה, מלמד שהיא מתקדשת מראש השנה, אמר רבי יוחנן בן ברוקה לא היו עבדים משועבדים נפטרים לבתיהם ולא שדות חוזרות לבעליהם, אלא אוכלים ושותים ושמחים ועטרותיהם בראשיהם עד שהגיע יום הכפורים, הגיע יום הכפורים תקעו בשופר, חזרו שדות לבעליהם, ועבדים נפטרים לבתיהם…
שפת אמת:
שמטה הוא זכר ליציאת מצרים ויובל למתן תורה, וכן הזוהר הקדוש, שמטה בחינת תפילין של יד, ואם כן יובל בחינת תפילין של ראש, שדרשו חז”ל, ויראו ממך אלו תפילין שבראש, והוא החירות של העוסק בתורה, אך תחילה צריך לקבל עול מצוות, וכן ביציאת מצרים קבלו תחילה עול מצוות בחודש הזה לכם, וכן הוא בכל שנה
שם משמואל:
על זה אמרה תורה שיובל מוציא העבד העברי, והיינו שביובל באה הארה גדולה מעולם החירות, והיא מעוררת את הנפש האלקית משינתה ומקיצה מתרדמתה, ואז יצא לחפשי, שאחרי יקיצת הנפש האלקית מתרדמתה שוב אין שייך בו שעבוד… (שמות משפטים תרע”ח)
…כי שמטה היא מצד הכלל, להיות כולם אחד, כמו שכתוב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך וגו’, שיהיה יד כולם שוה, וכל ישראל כאיש אחד חברים, ואז הם מרוצים מצד הכלל, ומצות היובל היא עוד יותר מזה, כי על ידי השמיטין והספירה זוכין ליובל לשוב איש אל אחוזתו. ובזוהר הקדוש שהוא איש אל שורש נשמתו, שכל נשמה יש לה שורש מיוחד, כמבואר במדרש… וזה שאמר הזוהר הקדוש שיובל הוא בינה, כי על ידי קישור נשמתו בשרשו מתוספת בה השגה ובינת הלב, וזה הוא איש ואיש לפי מה שהוא. ועל כן תמצא שכל פרשיות השמיטה נאמרו בלשון יחיד, תזרע וגו’, ואיתא בזוהר הקדוש, שכל מקום שנאמר בלשון יחיד, הוא מצד הכלל, שהם כולם יחד כאיש אחד חברים, ועל כן ביובל נאמרה הפרשה בלשון רבים, חוץ ממה שנאמר והעברת, באשר על ידי התקיעה נעשה יובל כאיש אחד בלב אחד… (בהר תע”ר)
…אבל יובל מדה אחרת בו, שהיא השגות השכל והמוח, והמוח בטבעו קר, אבל כשהוא מאיר הוא מהפך את כל הטבע והמדות שבלב להמשך אחרי פעולות שכליות, וממילא בטל מעבודת קרקע בלי רגש ובלי התפעלות, ושמיטה היא מבתי בראי ויובל הוא מבתי גואי, ובאשר יובל הוא בלי רגש ובלי התלהבות, על כן אינו משמט כספים.
קיצור הדברים, ששמיטה היא ממטה למעלה שהאדם משתוקק להדבק למעלה, ויובל הוא ממעלה למטה, שנפתחו אורות והשגות עליונות, ולזה נאמר שילוח עבדים בשש, שהוא ענין שמיטה… וביובל נאמר בלשון יציאה
(מענין והרבה לא משכנע)
וגישה יותר מודרנית מתוך
http://mikranet.cet.ac.il/mikradidact/pages/printitem.asp?item=23603
”
חוק היובל הוא ממערכת חוקים המנסה ליצור חברה אידיאלית. לקבוצת חוקים זו שייכים חוקי השבת, השמיטה ודיני עבדים. המשותף לחוקים אלה רב: הנחת היסוד העומדת בבסיסם היא שהבעלות האנושית על כל רכוש, מכל סוג, היא ארעית ובחסות בעלותו של ה’. חוקים אלו מבוססים כולם על המספר הטיפולוגי 7, והם מכפיפים את המוסדות החברתיים והכלכליים שמצויים ביסוד המבנה החברתי לאידיאולוגיה של שוויון כלכלי וחירות אישית.
…
השקפת העולם היסודית המנחה את המחוקק מנוסחת בפס’ 23: וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי. עם ישראל יושב בארצו בהתאם לחוזה שכירות עם אדוניה האמיתיים של הארץ – ה’. תנאי החוזה הם קיום מצוות, ובהן מצוות השמיטה והיובל.
מחד גיסא, חוקי שנת היובל מציגים תפיסת עולם מהפכנית, השואפת ליצירת רפורמה כלכלית וחברתית בישראל הקדומה. בייחוד אמורים הדברים בחלוקת האדמות מחדש בשנת היובל.
חוקי היובל יוצרים מנגנון המווסת ומאזן את עצמו מחדש בכל 50 שנה, ובכך מושב לקדמותו המצב האידיאלי של החברה. זהו מנגנון שיקום לשוויון החברתי שהתהווה עם חלוקת אדמות הארץ לראשונה. בתוך כך היציבות הכלכלית והמבנה החברתי מופקעים מידיו של שלטון מלכותי, שעשוי להתחלף או לשגות במהלכיו הכלכליים…
| מסקנה |
לא נוכל להשיב בהחלטיות לשאלה האם חוק היובל קוים במציאות בישראל של ימי המקרא. לכל היותר נוכל להניח שגם אם קיימו בישראל את החוק, נעשה הדבר משך מאות שנים ספורות, בימי הבית הראשון בלבד. בשלב שבו לא התקיים החוק בפועל, הוא שימש מרכיב חשוב באידיאולוגיה כהנית, שחתרה לשיווין כלכלי ולחירות אישית, וככזה – הוא בסיס לרעיונות של חירות לאומית ואישית מימי בית המקדש השני ועד ימינו אנו.
| אם חוק היובל מייצג רעיונות כה יפים, מדוע לא קיימו אותו? |
הנימוק הברור ביותר הוא הנימוק הריאלי: תנאי החיים החברתיים והכלכליים בישראל הקדומה לא אפשרו את קיום מצוות היובל. חלק מהציבור, בייחוד בעלי ההון והשלטון, לא היה מעוניין לשחרר עבדים ואדמות. רבדים אחרים, רחבים יותר של הציבור, בעיקר עובדי האדמה, לא השתוקקו לשמור שתי שנות שמיטה ברצף עם כל הקשיים הכלכליים והחקלאיים הנובעים מכך. נוכל גם להניח שכלל הציבור לא דבק בשמירה על שתי שנות שמיטה רצופות כשהיבול לא שולש בשנה השישית כמובטח בחוק, והעם היה צריך לבחור בין דבקות בחוק ובין דבקות בחיים.
(מעניין, מומלץ)
2. וכי ימוך אחיך X3
שלוש פעמים בפרשה מופיע הביטוי “וכי ימוך אחיך…”
אז משהו קצר וקולע ב –
http://www.kikar.co.il/kikartalk/topic.php?id=25682
הביטוי ‘וכי ימוך אחיך’ מופיע בפרק שלוש פעמים. הכוונה ב’ימוך’ היא ‘יהיה נמוך’ ייפול מהבחינה הכלכלית והנפשית.
הפעם הראשונה עוסקת בדיני גאולת קרקעות. השלישית בדיני עבד.
הפעם השניה (לדעתי) עוסקת באיך צריך להתייחס אל האדם שפושט רגל לאחר שתש כוחו מלפרנס את עצמו. ההוראה מאוד ברורה, חובה לתמוך בו, אסור ‘לעשות עליו קופה’, ולא מפתיע ששם בתוך שני הפסוקים מופיע פעמיים שם השם ומופיעה, דווקא בחלק האנושי של טיפול בפושט רגל הביטוי ‘…אשר הוצאתי אותכם מארץ מצריים לתת לכם את ארץ כנען..’. לכאורה מה קשור ארץ כנען לפושט רגל? והתשובה, אם אנחנו רוצים להיות עם, אנחנו צריכים להיות בני אדם. כי אם אנחנו לא בני אדם – אנחנו גם לא עם.
למי שלא מבין למה הסיסמא ‘העם דורש צדק חברתי’ היא קריאה יהודית לחלוטין.
(יפה)
וניתוח מעניין ב –
http://www.reform.org.il/Heb/holidays/WeeklyPortionArticle.asp?ContentID=163
“
המילה “ימוך” היא ייחודית לכאן. הכוונה היא לאדם המגיע למצב בו הוא מוגדר כאדם עני. אבות דרבי נתן רואה במילה “מך” את אחד משבעת הכינויים לאדם העני:
“ז’ שמות נקרא עני. עני. אביון. מסכן. מך. דל. דך. רש. עני כמשמעו. אביון שהוא מתאוה לכל רואה דבר ואינו אוכל דבר ואינו שותה. מסכן שהוא מסוכן בנפשו. מך שהוא מך עד האסקופה. דך שהוא מדוכדך. דל שהוא דל מנכסיו. רש שהוא מתרושש” (מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק מג ד”ה ז’ שמות).
משמעות הדברים הללו היא שהמך נמצא באסקופה, היינו הוא ירד אל הדרגה הנמוכה ביותר בתוך ירכתי ספינה השטה על הים.
..מדובר גם על המצב טרם הנפילה. זאת אנו לומדים מתוך המלים “וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ” – היד המטה רועדת מחולשה, מעידה על הנפילה ההולכת וקרבה. אם לא נעשה משהו עשוי האדם לפול, ואז המצב יהיה קשה עוד יותר. המדרש ראה את הדברים כך:
‘וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך אל תניחהו שירד, למה הוא דומה למשוי שעל גבי חמור עודנהו במקומו אחד אוחז בו ומעמידו נפל לארץ חמשה אין מגביהין אותן,…
תמיכה כזאת מתייחסת לא רק למישור הכלכלי, אלא למה שהוא חשוב אולי עוד יותר – למישור הרוחני- אותו פרוש למילים “וחי עמך” שחוזר גם בדברים “וחי אחיך עמך”. הכוונה היא לא לתת לרוחו ליפול. מדובר כאן על אחריות הדדית, אחריות כללית. לראות את הנזקק אולי עוד בטרם הוא עצמו קורא לעזרה
(ע”כ, מומלץ)
וניתוח סיפורים תלמודיים על עזרה לעניים מתוך-
in.bgu.ac.il/…/וכי%20ימוך%20אחיך%20-%20שיעור6.pdf
למשל
וכי ימוך אחיך -על כבוד וצדק חברתי
המקור המרכזי אותו נרצה ללמוד הינו גמרא במסכת כתובות השוזרת סיפורי מחאה חברתית של פעם בדיני נתינת צדקה על ידי החברה .נשמע מוכר …ננסה לדלות מרצף הדוגמאות את הרוח הנושבת בנושא המבנה החברתי-כלכלי הראוי . תכונות העשירות והעניות מופיעות פעמים רבות בתורה שבכתב ושבע”פ אך לא מן הנמנע כי הן מעורפלות במידת מה .עינו במקור הבא : כתובות סז : תנו רבנן” :די מחסורו) “דברים ט”ו ח'( אתה מצווה עליו לפרנסו ,ואי אתה מצווה עליו לעשרו
ההוא דאתא לקמיה דרבי נחמיה ,אמר ליה :במה אתה סועד ? אמר ליה :בבשר שמן ויין ישן .רצונך שתגלגל עמי בעדשים ?גלגל עמו בעדשים ,ומת .אמר :אוי לו לזה שהרגו נחמיה !אדרבה ,אוי לו לנחמיה שהרגו לזה מיבעי ליה !?אלא איהו הוא דלא איבעי ליה לפנוקי נפשיה כולי האי . האם הספורים סותרים ?איזה סיפור “צודק ?”הלכתית )פתיחת הסוגיה (ומוסרית ? המשך הסוגיא : ההוא דאתא לקמיה דרבא ,אמר לו :במה אתה סועד ?אמר לו :בתרנגולת פטומה ויין ישן .אמר ליה :ולא חיישת לדוחקא דציבורא ?אמר ליה :אטו מדידהו קאכילנא ?מדרחמנא קאכילנא !דתנ ינא: )תהילים קמה ( “עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו “בעתם לא נאמר ,אלא בעתו !מלמד שכל אחד ואחד נותן הקב”ה פרנסתו בעתו .אדהכי אתאי אחתיה דרבא דלא חזיא ליה תליסרי שני ,ואתיא ליה תרנגולת פטומה ויין ישן .אמר :מאי דקמא ? אמר ליה :נענתי לך קום אכול.
ע”כ)
(מספיק על פרשת בהר, שמדברת בעיקר על שמיטה, יובל וגאולת קרקעות ואנשים)
ולפרשת בחוקותי
מה תוכנה ומצוותיה – מה הם נושאי פרשתנו?
>>>>>>>>>>>>>>
ברכות וקללות – על תנאי — הברכות אם???
— גשמים בעתם
— יבול חקלאי
— שלום בארץ
— נצחונות מלחמתיים
— פריון לידות
— יבול (אוכל) חדש מפנה את הישן
— ה’ יתהלך בקרב העם
לעומת זאת הקללות, אם לא תשמעו… אם בחוקותי תמאסו???
— בהלה שחפת, קדחת
— מפלות במלחמה
— בצורת
— חיית השדה
…
— ואפו עשר נשים … בתנור אחד
— פיזור בגלות… התבוללות…
(מעניין לקריאה)
ועוד ועוד ש..
— ייכנע הלב הערל
שיטות וחוקי מס עקיף – לגולגולת או לרכוש
>>>>>>>>>>>>>>>>>
חוקי המס מסוכמים ב- 12 המצוות בפרשתנו
פרשת בחוקותי
שנ: מצוות עשה – לדון דין ערכי אדם
שנא: מצוות לא תעשה – שלא להמיר בהמת קודשים
שנב: מצוות עשה – להיות התמורה קודש
שנג: מצוות עשה – לדון דין ערכי בהמה
שנד: מצוות עשה – לדון ערכי בתים
שנה: מצוות עשה – לדון דין ערכי שדות
שנו: מצוות לא תעשה – שלא לשנות מקורבן לקורבן
שנז: מצוות עשה – לדון דין מחרים נכסיו
שנח: מצוות לא תעשה – שלא ימכור שדה החרם
שנט: מצוות לא תעשה – שלא יגאל שדה החרם
שס: מצוות עשה – להפריש מעשר בהמה
שסא: מצוות לא תעשה – שלא ימכר מעשר בהמה
<<<<<<
לקח טוב
1.
(????יש סיכוי כלשהו שיהיה טוב (אם
2.
??? יש כנראה סיבות למימוש התוכחה מזה כ -2,000 שנה
3.
במקרים מסוימים ניתן להטיל מע”מ של 20%
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
- ברכות וקללות
- פרשתנו עוסקת בשני נושאים עיקריים – ברכות וקללות, דיני הקדש (תרומות לבית המקדש וכהניו).
- הנושא של ברכות וקללות, מרשים ומדהים. בסיומו של נושא, לעם ישראל אין ברירה, הוא בעצם דפוק עקרונית ומעשית. “אם בחוקותי תלכו” וכשהחוקים לא ברורים ויש (בתלמוד לבד) מעל 2,000 עמודים של דיונים ומחלוקות וכו’, אז תמיד יהיה “אין צדיק בארץ אשר לא יחטא”, ואז תבאנה הקללות
ובעצם הקללות כבר באו, ואם נצא מהנחה שהתוכחה נכתבה – נערכה ע”י עזרא וכו’, אי שם בין בית ראשון לבית שני. כלומר שהקללות כבר התגשמו במרוצת בית ראשון וגלויות – 10 השבטים, יהויכין וצדקיהו, והרס בית המקדש הראשון, ברור שיש לנו שוב (בציניות, העיקרון המנחה של עורך התורה) של העונש וחטאו, והתוכחה בפרשתנו מנסה להצדיק את מה שעבר על עם ישראל, מאז שיצא ממצריים ועד שהגיע לבבל.
ומעניין להיוכח שחז”לינו לא מרבים לדבר על 10 השבטים כ – 80% מבני ישראל שנעלמו ואינם.
אז אבחר 2-3 ברכות וקללות וננסה להבינן
4. ברכה = ואכלתם ישן נושן וישן מפני חדש תוציאו
מה בדיוק, ברכה זו מביעה? האם זו המלצה לזרוק את הדברים הישנים? דיון על הנושא שלפסוק זה ניתן ב –
http://midreshet.org.il/pageview.aspx?id=1475
המאמר שואל -:
- האם בברכה ‘ואכלתם ישן נושן וישן מפני חדש תוציאו’ אין סתירה פנימית? כיצד אפשר להסביר את הימצאותם של שני הדברים יחד באותו פסוק? מה עדיף ממה?
- בהשאלה לתחום הרוחני – מה עדיף בעיניכם? ישן נושן או חדש שופע?
- …… ומצטט —
- רבי יוסי ברבי יהודה איש כפר הבבלי אומר: הלמד מן הקטנים, למה הוא דומה? לאוכל ענבים קהות, ושותה יין מגיתו; והלמד מן הזקנים, למה הוא דומה? לאוכל ענבים בשלות, ושותה יין ישן.
רבי אומר: אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו: יש קנקן חדש מלא ישן, וישן שאפילו חדש אין בו”. - מהם היתרונות והחסרונות של הישן והחדש?
דור מחדש ויוצר
דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה , ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש (ע”כ)
ומאמר מעניין שדן כללית בנושא של “אם בחוקותי תלכו” ומתמקד גם על הנושא של “ואכלתם ישן נושן…” ב –
http://www.reform.org.il/Heb/holidays/WeeklyPortionArticle.asp?ContentID=164
בין תאורי הברכות יש פסוק שאומר “וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ” (שם י). הפירוש הרווח ל”ישן מפני חדש תוציאו” הוא חקלאי – מרוב שפע נצטרך לפנות את התבואה הישנה כדי לפנות מקום לתבואה החדשה, למרות ששתיהן עדיין טובות ואכילות.
אבל אברבנאל מפרש, שה”אכילה” בפסוק אינה אכילה חומרית, אלא אכילה רוחנית.
זה יכול היה להיות טיעון חזק כלפי הקיפאון של האורתודוקסיה, שמחרימה את החדש מפני הישן, או שאוגרת את הכול, את הישן ואת החדש, ולא מפנה מקום בכלל. אבל בעצם יש כאן 3 קטגוריות של חומר רוחני, או של היצירה התרבותית היהודית: ישן נושן, ישן וחדש. הישן מפנה את מקומו לחדש – זה מה שקורה ביהדות הליברלית, בתפילה, בהלכה, במנהגים, לפעמים גם בערכים. מחדשים חידושים המותאמים לרוח הזמן. אבל יש גם את הישן נושן, את הישן שרק משתבח עם הזמן. לפי הברכה, זה האוכל הרוחני העיקרי, או המשובח.
השאלה היא מה מתוך השפע הרוחני שאנו מתעסקים בו הוא בבחינת ישן נושן, מה הוא בבחינת סתם ישן, שרצוי להוציאו מפני החדש. גם כאן, התשובה היא בהליכה, בהתנסות, ב”נעשה ונשאל”, בניואנסים הדקים של הבחירות שלנו. ולא פחות חשוב, בדרך בה זה נעשה. אין לכך נוסחה, אבל את מתנת הבחירה קיבלנו מהקדוש ברוך הוא ממקום של אהבה. ואולי, מזכירה לנו הפרשה כי לתוך התבשיל הזה שאנחנו מכינים במטבח הרוחני שלנו, שבו אנו מכניסים לסיר קצת חלומות, הרבה בחירות, מנה גדושה של הליכות, חצי כוס ישן נושן, רבע כפית ישן ו”חדש” לפי הטעם, כדאי להוסיף גם קורטוב של אהבה. ומי יודע… אולי יתברר לנו, שזה התבלין הסודי. כמאמר ‘המשורר הדגול’ ז’אק כהן: ביהדות כמו בחומוס, או שעושים באהבה, או שלא עושים בכלל. (ע”כ)
(מומלץ לעיון)
- 5. קללה = ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד
קללה מוזרה שכנראה הטרידה רבים מהמפרשים, למשל הסבר ב-
http://wikivort.co.il/view.php?vort=1027
“
ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד (כו,כו
רש”י: מחוסר עצים.
ידועה התמיהה מנין לו לרש”י דבר זה, ומה לחוסר עצים לקללות התוכחה.
ואפשר לבארו ע”פ שיטת ר’ יהודה (פסחים לז, ב) שלחם שנתבשל קודם אפייתו פטור מחיוב הפרשת חלה, מאי טעמא דרבי יהודה דכתיב “ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד”, לחם האפוי בתנור אחד קרוי לחם ושאין אפוי בתנור אחד אין קרוי לחם. כלומר דוקא לחם האפוי באותו תנור הוא זה החייב בחלה אך לא כשנתבשל מעיקרא במקום אחד ואח”כ נאפה בתנור זה.
נמצא לפי זה שמאחר שיצטרכו לאפות “בתנור אחד” כנאמר בפסוק הרי יתחייבו בהפרשת חלה, וזאת למרות הרעב העצום שישרור אז. וזה שהוקשה לו לרש”י כיון ששרויים הם ברעב עצום, הרי יכולים הם לבשל כל לחם בטרם אפייתו, שאז ייפטרו מחיוב הפרשת חלה וירויחו עכ”פ תוספת זו לבצקם.
לכן פירש רש”י “מחוסר עצים”, שכה רב יהיה מחסור זה עד שלא יהא בהם די גם לבישול וגם לאפיה. נמצא שיש כאן עצומה בתוספת לרעב שפוקדם, ייאלצו לאפות לחמם בתנור אחד ועוד יתחייבו להפריש מבצקם עבור “חלה”.(ע”כ)
(כלומר – למרות שהכתוב מדבר באי קיום מצוות, הרי שהקללה היא שהנשים דואגות לקיום מצוות חלה)
ומזוית אחרת, מתוך
http://chabad.org.il/Magazines/Article.asp?ArticleID=8677&CategoryID=1635
“ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד… ואכלתם ולא תשבעו (כו,כו) לחם – היינו תורה, שנמשלה ללחם (ראה שבת קכ). “עשר נשים” – היינו עשר כוחות הנפש. “ואפו עשר נשים לחמכם” – יש ‘לאפות’ את התורה שלומדים ברשפי אש האהבה לה’ המתעוררת בעת התפילה, אהבה כזו החודרת לכל עשר כוחות הנפש. “בתנור אחד” – אש האהבה באה מהתבוננות ב’אחד’, באחדות הבורא. רק כשלומדים תורה בצורה כזו נקלטים דברי תורה בנשמה, ואילו כשאין התורה ‘אפויה’ באש האהבה אין היא ‘מתעכלת’ היטב בנשמה. וכפי שהוא בלחם גשמי, שרק אם הוא אפוי טוב הוא מתעכל טוב. “ואכלתם ולא תשבעו” – תחזרו על לימודכם שוב ושוב, ובכל פעם יהיו בעיניכם כחדשים ממש, וככל שתרבו לשקוד בתורה לעולם לא תשבע נפשכם בה. – (ע”כ)
והפוך על הפוך מתוך –
http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t255919
דבר תורה לפרשת בחוקותי ! לאנשים חכמים באמת…
בשברי לכם מטה לחם ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד והשיבו לחמכם במשקל כו. הנה ידוע שאף שלפי הנראה דברי התוכחות אלו הם קללות אבל לפי האמת אינם רק ברכות. ולהבין זה הוא על דרך מה שאמר בזהר תלת דרגין מתקשראן דא בדא קוב”ה אורייתא וישראל וכו’ …. והנה ידוע שהתורה נקראת לחם והיא מחיה את הנשמה כמזון הגשמי שמחיה את הגוף אף שהלחם הוא בחינת צומח והאדם הוא בחינת חי מדבר והוא נגד השכל לכאורה שיהא החי מדבר ניזון ומקבל חיות מן דבר שהוא למטה ממנו במדרגה, אך אמנם הענין הוא שבאמת תבואת הארץ שרש חיותם הוא ממקום גבוה מאד אלא שנפלו בשבירה להצמיח החטה, וכן בענין התורה שנקראת לחם ומזון להנשמה, הוא גם כן על דרך הנ”ל שסודות התורה נשתלשלו בדברים גשמיים איסור והיתר טומאה וטהרה כו’. וכל זה מפני שנפלו בשבירה, פירוש מחמת שבירת לוחות הראשונות שהיו מתחלה חירות ממלאך המות ומחמת שבירתן נתלבשה התורה בדברים גשמיים. וזהו “בשברי לכם מטה לחם” = מטה לחם הוא עץ החיים, בחינת סתים. ובשבירת עץ החיים שהוא שבירת הלוחות, נפלה ונשתלשלה בדברים גשמיים כו’.
“ואפו עשר נשים“. פירוש “ואפו” כי הנה התורה נקראת לחם חטה שהוא כ”ב אותיות התורה כמנין חט”ה. והענין כי האוכל עיסה שלא נאפית עדיין אינה מתעכלת במעיו כלל ואינה נבלע באבריו להיות ממנה דם הנפש אבל האוכל אחר אפייתו הוא מתעכל במעיו ונבלע באבריו להיות ממנו דם הנפש והיו לאחדים ממש. וכן הענין במזון הנפש שהיא התורה שכשאינה אפויה אצל האדם [ והפירוש בזה הוא על פי מאמר חז”ל שהתורה נתנה אש שחורה על גבי אש לבנה, והנה ענין אש שחורה הוא אש מסותרת ונעלמת בלב כל אחד ואחד מישראל באהבה ותשוקה לדבקה בו יתברך… “ואפו לחמכם“, פירוש = התורה, “בתנור אחד“, פירוש, בחמימות האהבה הבאה מהתבוננות של אחד יחודו של עולם. וענין עשר נשים הוא שבנפש כל אחד ואחד מישראל יש עשר כוחות, שלוש – מוחין, ושבע כוחות נפש – מידות, ובעשרה דברים אלו יהיה האפיה, “והשיבו לחמכם במשקל” פירוש, שישיב התורה על ידי אפייה הנ”ל ממטה למעלה בבחי’ משקל.
(וכו’ וכו’, יפה אבל לא מבין)
- פרק כז’ = “איש כי יפליא נדר…והיה ערכך הזכר… ולנקבה ערכך…
פרק מעניין ותמוה, ודורש עיון ובירור, אלא ש…
מספיק להיום, אי”ה, עיון בפרק בסבב הבא
הארות
(עקב לחצים זמניים, פרק ה-הארות נדחה, אי”ה יגיע וייכתב בשנה הבאה)
שאילות
מצאתי אתר ששואל שאילות לכל פרשה
http://www.pirsuma.com/parasha.php?cat=22
עיון מוצלח
שבת שלום
להת