עם ישראל חי – וכמו שנאמר בפרשתנו “צרור את החמאס וגו’ “
שוב התנצלות על האורך, חושבני שהסקרנות לראות מה מסתתר מאחרי המסך של ,2,000 שנות פרשנות, מניעה אותי לחפור לעומק. הפרשה מענינת ומאוד מפתה לפתח את הדמיון וליצור אגדות. מה גם שיש בפרשה קצת ארוטיקה וקצת מיסתורין וקצת נצחון במלחמה, כל המרכיבים לסרט מתח טוב. אז התעכבתי בעיקר על 3 נושאים
1. נדרים
2. המלחמה עם מדיין והמלקוח
3. יאיר בן מנשה ואחייניותיו
ויש גם הקדמה וסיום עם נספחים קצרים
הכל כתוב והרשות נתונה לדלג
בברכה
פסוקי השבוע
אלה החוקים … בין איש לאשתו בין אב לבתו
…
ונפש אדם מן הנשים אשר לא ידעו… 32,000
ערב שבת שלום
הקדמה כללית
אז השנה העברית תשע-ד היא בת 55 שבתות, (מהן 3 שבתות הן חג ללא פרשה שבועית) כך ששתי הפרשות, מטות ומסעי שהן בדרך כלל מחוברות, השנה הן נפרדות
הפרשה מתחילה בהפתעה קלה – פסוק ב של הפרק, כאשר פסוק א מסיים את הפרשה הקודמת. ומעניין ששני הפסוקים די דומים,
בסיום פרשת פנחס לאחר הרשימה הארוכה של קורבנות שנתיות, נאמר, פרק ל פסוק א’
“ויאמר משה אל בני ישראל ככל אשר ציווה ה’ את משה” “
)(קצת מוזרה החזרה של “משה” כאילו יש משה שני – מילא וזו בעצם חזרה על הציווי שנאמר בפרק כח פסוקים א’ ב’)
ופרשת מטות מתחילה בפסוק ב’
“וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר ציווה ה’
וממשיכה בחוקי הנדרים, אז למה נסמכה פרשת הקורבנות לפרשת הנדרים? – נסיון למענה – להלן
מענינת החלוקה המוזרה הזו של הפרק;
החלוקה הראשונה הידועה שננקטה בכתיבת התורה הייתה לקטעים, שבמסורה נקראים פרשות פתוחות וסגורות
ואכן קטע הקורבנות,בפרשת פנחס נגמר בפרשה פתוחה.
החלוקה לפרשות קריאה שבועיות והחלוקה לפרקים נעשו מאות שנים מאוחר יותר, נא לעיין
he.wikipedia.org/wiki/חלוקת_הפרקים_בתנ%22ך
אבל זה נושא לדיון על עריכה לקורותיה ולא שייך לפרשתנו
(וכבר טענתי שהעריכה העיקרית וכנראה האחרונה, של התורה, כנראה נערכה בחופזה וללא שימת לב לפרטים הן ברציפות התוכן והן בפירוט הפרטים ובשימוש במילים
מעניין למה בפסוק א’ משה “אומר” לבנ”י את ציווי הקורבנות, אבל את ציווי הנדרים הוא “מדבר” אל ראשי המטות ובכלל מעניין גם למה הרבה ציוויים נאמרו בלשון “ויאמר” ואחרים נאמרו בלשון של “וידבר”. למה התכוון העורך?
אז כמובן שאני לא הראשון ששואל, ויש גם מי שעונה, אז מתוך
http://shut.moreshet.co.il/shut2.asp?id=25127
“א. פירושים רבים נכתבו על שאלה זו. יש שכתבו כי ויאמר מדגיש את התוכן הנאמר ואילו וידבר את עצם הדיבור האלוקי (ניתן לומר “דברתי אתו” אך לא ניתן לומר “אמרתי לו” בלי להתייחס לתוכן). יש שכתבו כי ויאמר זו התגלות רחוקה יותר מאשר דיבור ועוד כהנה וכהנה. איני מכיר משנה מסודרת המסבירה היטב את כל המקומות בתורה, אבל ברור שיש הבדל משמעותי בין שני הביטויים.
ב. לאמור זו שליחות לומר את הדברים לאחרים (ע”כ)
כיום השימוש ב א.מ. ר. הוא לאמירה מצוטטת, ד.ב.ר. – דיבור עקיף
(אז מעניין שהרב המנסה לענות על השאילה, טוען שאין לו הסבר “אבל ברור שיש הבדל” שיהיה, זאת אומרת שהוא לא יודע אבל יש
ולדעתי הענייה, הוא העורך (הם העורכים) לא התכוון(נו) בזמנו ולא כל כך שמו לב לשימוש במילה זו או במילה מקבילה
אז,בקיצור – בזמנו, בין בית ראשון לשני, לסופרים לא היה איכפת
לעניין – מה יש בפרשתנו
>>>>>>>>>>>>>>>>>>
נדרי איש או אישה – בעיקר אישה
מלחמה עם המדיינים המלקוח והשלל
חיטוי כלי המלקוח
חלוקת המלקוח – פירוט מספרי מרשים
בקשת שבטי גד וראובן להישאר בעבר הירדן
תנאי בני גד וראובן
הצטרפות חצי שבט מנשה לתובנית עבר הירדן
מלחמות בני מנשה
>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>
ושלא אשכח – אסתכל על מצוות הפרשה
במדבר, פרשת מטות
תו: מצוות עשה – לדון דין הפרת נדרים
תז: מצוות לא תעשה – שלא יחל דברו שנדר
(לא הרבה)
ובין ספירת בני ישראל ומינוי יהושע, פתאום קופצת לנו חוקת נדרים, עם פסוק אחד לנדרי איש, ו-15 פסוקים לנדרי אישה ובת, כשהגבר הוא האחראי
אז למה נסמכה פרשת נדרים לפרשת קורבנות? לי זה קצת ברור, כי כמו המשנה, סיפורי המקרא וחוקיו נשמרו בזכרון, והרצף הוא אסוצייטיבי, קורבן = נדבה = נדר
על נדרים
השאילה הראשונית היא מהו “נדר לה'” התורה לא מביאה דוגמאות, (מעניין שמילת המפתח “נדר” תפסה חשיבות “תיאורטית” בימינו, כשרובנו מצטופפים ביום כיפור בבתי כנסת ומאזינים לתפילת כל נדרי, ופרט לניגון העתיק והמצמרר, מה – מעשית עושה לנו תפילה זו? גם זה לא כל כך שייך לפרשה)
הקורבנות הן המשימה החשובה שהייתה לכהנים בזמנו. אבל כל הקורבנות של פרשת םנחס (פרט לשעיר חטאת) הן קורבנות עולה, כלומר הרבה עבודה לכהנים, ואפס בשר לאכילה או למסחר (לכהנים נשאר רק העור, גם זו לטובה)
אז בעצם הנדרים (בחלקם העיקרי) הם “נדבה” לכהן – והסבר ניתן ב –
http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=2335
אצטט
” נדר
הנדר הוא בשני אופנים:
א) נדרי הקדש, שהוא מקריב לבדק הבית או למזבח, ובעניין זה אינו יכול להקדיש אלא דבר שהוא שלו, ואיסורו כולל כל אדם. בזמן הזה נדר הוא לבית הכנסת ולבית המדרש, לעניים או לדבר מצווה
ב) נדרי איסור, שאוסר על עצמו דברים המותרים לו, כגון: שלא יאכל או שלא ישן
הנושא “נדרים”, זכה למסכת שלימה בתלמוד, ומעניין לעיין לפחות במשנה, עד לאיזה פירוט נכנסו חז”לינו, למשל
פרק שישי משנה א’ = הנודר מן המבושל מותר בצלי
פרק שביעי משנה א’ = הנודר מן הירק מותר בדלעת
למה שאדם (או בת צעירה) יידור (תידור)?
אז הסבר כלשהו
“נדר הוא מעשה שאדם מתחייב לעשות כלפי האלוקים מרצונו החופשי … מתוך אמונה שמעשה זה רצוי הוא לה’. … נובע מרצונו של הנודר להתעלות בחסידות וביראת שמים, ובמקרים מסוימים הנודר רוצה …להפציר בה’ שימלא משאלות לבו …
(ע”כ)
(ולי קשה לקבל שהבת הקטנה נודרת כדי להתעלות בחסידות וכו’)
אבל אותי יותר מסקרן, למה התורה מפרטת את אחריות האבא להפר נדרי הבת וכנ”ל אחריות הבעל להפר נדרי אשתו, אבל אין מילה שתבהיר איך ניתן להפר נדר ילד או אדם מבוגר.
עגיין אין לי תשובה
—-על המלחמה
ובאמצע הפרשה עוד מלחמה והפעם עם מדיין , התפקיד האחרון של משה, ולמה איתם, למה נקמה?
והרי אשתו של משה הייתה מדיינית, וחותנו היה כהן מדיין מה היא עשתה לו או מה חותנו עשה לו , או מה המדיינים עשו למשה ומשפחתו? סתם הכתוב
ונזכור גם שמדיין היה מצאצאי אברהם. ובנוסף אחי יוסף מכרו את יוסף למדיינים — האם יש קשר?
הפרשה מקדישה 57 פסוקים למלחמה שמתוכם 30 פסוקים פירוט השלל
הסבר מסכם נאה למה מדיין ולא מואב
אצטט
מעיון פשוט בכתובים יוצא כי מואב גררו את בני ישראל לחטוא, אולם מי שחוטף את העונש הם דווקא מדיין!
מכאן עולות שלוש שאלות:
א. למה נענשו המדיינים?
ב. למה לא נענשו המואבים?
ג. אם החוטאים הם המואבים, מה עושה שם האישה המדיינית “ויקרב אל-אחיו את-המדינית”[3]?
נעיין בתשובות מספר פרשנים לעניין:
בפרושו לפסוק בפנחס מסביר רש”י:
שהפקירו בנותיהם לזנות כדי להטעותכם אחר פעור. ואת מואב לא ציוה להשמיד, מפני רות שהיתה עתידה לצאת מהם.
מפירושו יוצא שהחטא לא היה רק של המואבים, אלא גם של המדיינים ולכן נענשו המדיינים. אולם המואבים לא נענשו, בגלל רות שעתידה לצאת מהם. וברור למה הייתה שם המדיינית שהרי גם חטאו שם מדין.
הרמב”ן הולך בכיוון מעט שונה: למדיינים היו שני חטאים: הראשון: שהם, ובראשם בלעם, אלה שנתנו למואב את הרעיון של לזנות עם בני ישראל. החטא השני הוא שהמדיינים שלחו במיוחד את כזבי בת צור שהיה נשיא מדיין, באופן מיוחד מארצו רק בשביל להחטיא את בני ישראל. ומוסיף הרמב”ן שהסיבה שהמואבים לא נענשו היא כיון שעשו את החטא בגלל פחדם מבני ישראל, לעומת המדיינים שבאו והתערבו במלחמה שלא קשורה אליהם בכלל. תשובה שנייה שנותן הרמב”ן היא שארץ מואב הגיעה למואבים בזכות לוט ולא היה לבני ישראל את הרשות לקחת להם אותה, ולכן לא נלחמו אתם.
לעומתם האברבנאל סובר שהמואבים בכלל לא עשו את החטא אלא המדיינים, בנות מדין התחפשו למואביות והחטיאו את ישראל.
הרש”ר הירש מעיר רובד נוסף בסיבת עונשם של המדיינים, ומסביר שהנענשים הם מדין ולא מואב, כיון שמעשה מואב היה חד-פעמי לעומת המדיינים שיש להם איבה כלפי בנ”י שניזונה מהרצון לנקום את הריגת כזבי בת נשיאם וראש אומתם. והם ממשיכים לנסות להחטיא את בנ”י גם בעתיד. (ע”כ)
(מעניין שמואב ניצל בגלל רות ??? – איזה רעיון נפלא)
כמובן יש הסבר חז”לי,במאמר די ארוך, גם לנקמה וגם להריגת הנשים
(חשבתי לצטט מעט, אבל 3 קטעי המדרש האחרונים מאוד מענינים. אז ציטטתי הרבה – וקצת בקורת בסוף הציטוט)
www.kaye7.org.il/ace/mtot_-_bar_yaekb.docx
מה אומר הפסוק
וַיְדַבֵּריְהוָהאֶלמֹשֶׁהלֵּאמֹר: נְקֹםנִקְמַתבְּנֵייִשְׂרָאֵלמֵאֵתהַמִּדְיָנִיםאַחַרתֵּאָסֵףאֶלעַמֶּיךָ: וַיְדַבֵּרמֹשֶׁהאֶלהָעָםלֵאמֹרהֵחָלְצוּמֵאִתְּכֶםאֲנָשִׁיםלַצָּבָאוְיִהְיוּעַלמִדְיָןלָתֵתנִקְמַתיְהוָהבְּמִדְיָן: אֶלֶףלַמַּטֶּהאֶלֶףלַמַּטֶּהלְכֹלמַטּוֹתיִשְׂרָאֵלתִּשְׁלְחוּלַצָּבָא: וַיִּמָּסְרוּמֵאַלְפֵייִשְׂרָאֵלאֶלֶףלַמַּטֶּהשְׁנֵיםעָשָׂראֶלֶףחֲלוּצֵיצָבָא: וַיִּשְׁלַחאֹתָםמֹשֶׁהאֶלֶףלַמַּטֶּהלַצָּבָאאֹתָםוְאֶתפִּינְחָסבֶּןאֶלְעָזָרהַכֹּהֵןלַצָּבָאוּכְלֵיהַקֹּדֶשׁוַחֲצֹצְרוֹתהַתְּרוּעָהבְּיָדוֹ:(לא’, א’-ו’)
לכאורה קשה:
א. מדוע נכפל כאן עניין הנקמה (“נְקֹםנִקְמַת”)?
ב. מדוע הנקמה דווקא במדין ולא במואב[1]?
ג. מדוע מיתתו של משה תלויה בנקמה זו?
ד. מדוע נאמרה המילה “לאמר” בפסוק השני (“וַיְדַבֵּרמֹשֶׁהאֶלהָעָםלֵאמֹרהֵחָלְצוּמֵאִתְּכֶםאֲנָשִׁיםלַצָּבָא”)?
ה. לכאורה, היה ציווי למשה שהוא בעצמו ינקום במדין, א”כ, מדוע משה לא השתתף במלחמה?
ו. מדוע נאמר: “וְיִהְיוּעַלמִדְיָן”, ולא “וילחמו במדין”?
ז. מדוע משה שינה ממה שנאמר לו: “נְקֹםנִקְמַתבְּנֵייִשְׂרָאֵלמֵאֵתהַמִּדְיָנִים”, ואמר: “לָתֵתנִקְמַתיְהוָהבְּמִדְיָן”?
ח. מדוע לשלוח רק אלף חיילים מכל שבט ולא יותר?
ט. מה משמעות לשון: “וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵייִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה”, מי מסר אותם ולמי?
וַיִּקְצֹףמֹשֶׁהעַלפְּקוּדֵיהֶחָיִלשָׂרֵיהָאֲלָפִיםוְשָׂרֵיהַמֵּאוֹתהַבָּאִיםמִצְּבָאהַמִּלְחָמָה:-וַיֹּאמֶראֲלֵיהֶםמֹשֶׁההַחִיִּיתֶםכָּלנְקֵבָה:-הֵןהֵנָּההָיוּלִבְנֵייִשְׂרָאֵלבִּדְבַרבִּלְעָםלִמְסָרמַעַלבַּיהוָהעַלדְּבַרפְּעוֹרוַתְּהִיהַמַּגֵּפָהבַּעֲדַתיְהוָה: וְעַתָּההִרְגוּכָלזָכָרבַּטָּףוְכָלאִשָּׁהיֹדַעַתאִישׁלְמִשְׁכַּבזָכָרהֲרֹגוּ:(לא’, יד’-יז’)
אם לא היה ציווי להרוג את הנשים, מדוע קצף משה? ואם היה ציווי להורגן, הכיצד זה שעברו על ציווי ה’?
ועתה נבוא לבאר:
בעניין בנות מואב נאמר: נאמר: “וַיֵּשֶׁביִשְׂרָאֵלבַּשִּׁטִּיםוַיָּחֶלהָעָםלִזְנוֹתאֶלבְּנוֹתמוֹאָב,וַתִּקְרֶאןָלָעָםלְזִבְחֵיאֱלֹהֵיהֶןוַיֹּאכַלהָעָםוַיִּשְׁתַּחֲווּלֵאלֹהֵיהֶן”- הן לא הצליחו להכשיל בעברות אנשים כשרים, אלא רק את המון העם, רשעים שבעם. אולם, בנות מדין הצליחו להכשיל אף אנשים כשרים מעם ישראל. הן התחכמו להביא את ‘בעל פעור’, שזו עבודה זרה, שהדרך לעובדה היא בכך שמבזים אותה ועושים צרכים לפניה. הן אמרו לישראל שאינן מבקשות מהם להשתחוות או לכבד את הפסלים, אלא להיפך, רק לירוק עליהם ולעשות לפניהם צרכים, ולבזות את אותה עבודה זרה. המדיינית אמרה ליהודי (לאחר שפיתתה אותו, והכניסה בו יצר הרע לעשות עמה עברה) שאם לא יעשה כן לבעל פעור, היא לא תשַמע לו ולא תמסור עצמה לזנות. והתוצאה: “וַיִּצָּמֶדיִשְׂרָאֵללְבַעַלפְּעוֹרוַיִּחַראַףיְהוָהבְּיִשְׂרָאֵל“- הן הצליחו להכשיל גם אנשים כשרים (המכונים “ישראל”) בעוון עבודה זרה ועריות, ועל זה יצא הקצף הגדול מאת ה’. על כן גם נאמר כאן: “נְקֹםנִקְמַתבְּנֵייִשְׂרָאֵלמֵאֵתהַמִּדְיָנִים”, לא נקמת “העם”, אלא נקמת הכשרים שנכשלו, וזה רק מאת המדיינים[2].
….. היה ראוי לנקום מהמדיינים שתי נקמות, הראשונה כנגד כבוד ה’ (ועל כך נאמר “נקמת ה’“), והשניה על צרת בני ישראל, שנענשו במגיפה בגלל המדיינים (ועל כך נאמר: “נקמת בני ישראל“)[3]. הקב”ה מחל על כבודו ואמר שהנקמה העיקרית היא “נקמת בני ישראל“.
מידת הדין היתה מתוחה על משה על שלא קינא לה’ על מעשה זמרי, ולא מחה. הקב”ה רצה שמשה רבינו יאסף אל עמו נקי וזך לחלוטין, בלי שום כתם של קטרוג, לכן אמר לו לנקום במדיינים לפני מותו, ובכך יהיה לו תיקון ולא יהיה עליו שום קטרוג. משה ידע שבדבר זה תלויה מיתתו, ואע”פ שרצה בכל מאודו להמשיך לחיות ולפעול למען עם ישראל, להתפלל ולסנגר, הוא עשה את דבר ה’, בלי לעשות חשבונות. אפשר שבכך גם תיקן את הפגם שנעשה במי מריבה, שם, בגלל חשבונות (שחשב לטובת עם ישראל), לא עשה בדיוק את רצון ה’ והכה בסלע במקום לדבר אליו. הוא ידע שאם יאמר לעם שהעיקר הוא “נקמת ישראל”, בני ישראל ימחלו על כבודם, כדי שמשה יאריך ימים, כי ידעו שמיתת משה תלויה בנקמת מדין. לכן משה שינה ואמר שעליהם לנקום את “נקמת ה’“, על כך אינם יכולים למחול ויזדרזו לעשות את רצון ה'[4].
משה רבינו לא יצא בפועל למלחמה, משום שאמר: “אני שגדלתי במדין, אינו דין שאלחם בהם”, כלומר היתה לו הכרת הטוב כלפיהם על שברח לשם מפני פרעה. … הוא הבין שלא יתכן שכוונת ה’ שהוא עצמו יצא למלחמה, משום הכרת הטוב שהוא חייב להם, ולכן פירש את הציווי שהכוונה שהוא ימנה שליח. מכיוון ש”שלוחו של אדם כמותו”, ומשה הוא המשלח, נחשב לעניין התיקון, כאילו הוא עצמו נקם במדיינים, אך מכיוון שלא עשה זאת בפועל, לא היתה בזה בעיה מצד הכרת הטוב.
….
היתה זו מלחמת מצוה של קידוש ה’, כדי לבער את רוע הפריצות והעריות, וזה יכול היה להיעשות רק ע”י יהודים צדיקים, אשר אינם נגועים כלל באיסור של: “וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם”, ואפילו לא בהרהור. דבר זה התלוי בלב האדם, אף אחד לא יכול לדעת, ישנם אנשים אשר כלפי חוץ הם נראים צדיקים גמורים, אולם בכל זאת נכשלים בהרהור אסור. לכן אמר משה: “הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם”, שכל אחד היודע בעצמו שהוא נקי לגמרי מעוון עריות יכול להיות מאנשי המלחמה. במלחמה זו עדיף מעט אנשים אבל צדיקים גמורים, ולא הרבה אנשים אשר לא כולם צדיקים.[5]
משה אומר: “הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים“, ישנם חלוצי מלחמה, בנשק ואמצעי לחימה אשר הם חיצוניים ואינם חלק מהם, אך ישנם גם חלוצי מלחמה מיוחדים, בלי “נשק חיצוני”…. וכמו שחטאים גרמו לכך שיאבדו במגיפה 24 אלף אנשים מישראל, כך בהיעדר חטא ועוון, חצי הכמות, 12 אלף “לוחמים” צדיקים, בלי כל נשק גשמי, יוכלו לנצח במלחמה צבא אדיר של מאות אלפים לוחמים מנוסים, בלי לנקוף אצבע, ובלי שיפקד מהם איש.[6]
משה רבינו לא אמר במפורש להרוג את כל הנשים, הוא רק אמר לנקום נקמת ה’. אנשי המלחמה חשבו, שהציווי “לנקום נקמת ה’ במדין”, הוא להלחם במדיינים מדין “מלחמת מצוה”, וכמו בשאר המלחמות, גם כאן אסור להם להרוג את הנשים, כי אין דרכה של אשה לצאת למלחמה. ומה שהמדיניות החטיאו את ישראל בשיטים, היה זה בגלל שנשלחו ע”י אביהן, והיו אנוסות. לכן חשבו שבהריגת הגברים הם יוצאים ידי חובת הציווי “לנקום נקמת ה’ במדין”.
לאחר שפסקו שאין להרוג את הנשים ויש ללוקחן בשבי, הם היו יראים פן יכשלו במחשבה או ראיה אסורה,כי הנשים יצאו לקראתם מקושטות, כדי להכשיל אותם בעברה. מה הם עשו? נאמר במדרש[7]: “בשעה שהלכו ישראל למלחמת מדין היו נכנסין זוגות זוגות אצל האשה והיה אחד מהן מפחם פניה ואחד מפרק נזמיה”, כדי לנוולה בפני שוביה, לבל יגבר עליהם יצרם, כי ע”י שאדם ממאס הדבר בכל מיאוס, הרי זה תריס מפני הפורענות. ואכן, אף חייל לא נכשל, למרות שהם שבו הרבה נשים.
כאשר הם חזרו, משה רבינו קצף עליהם, כי הם היו צריכים להבין מדעתם שאין מלחמה זו דומה לשאר המלחמות. שם, אין ביד הנשים עוון, אבל כאן הנשים חטאו, הן שהכשילו את ישראל בעריות ובעבודה זרה, וגרמו למותם של 24 אלף גברים. אם באמת הן היו עושות מה שציוו אותם ההורים, אז אולי היו בגדר אנוסות, ולא היו הורגים אותן. אבל כשהן יצאו, הן עשו זאת בשמחה, הן חיפשו כל מיני תחבולות איך להכשיל את עם ישראל. הן נשלחו להכשיל אותם בעריות, והן הוסיפו להכשיל אותם גם בעבודה זרה. הן לא עשו את זה כמי שכפאו שד ולכןהן הופקעו מדין אנוסות,ועוד, שעיקר הציווי מאת ה’ היה עבור “נקמת בני ישראל”, והיו צריכים להרוג את מי שהכשיל את ישראל, על כן היו צריך להרוג אותן[8].
(ע”כ) ההדגשות שלי (מאמר קצת מפולפל, ואכן כשחז”ל רוצים, הדמיון עובד שעות נוספות וכבר ציטטתי שחז”ל טענו שבנות מואב+מדיין הופיעו ערומות. מעניין גם המצאת ביזוי הנשים, ומה פתאום “עריות” בעילת המדייניות היא לא בחזקת עריות, ועוד …)
או מתוך מאמר שני ששואל שאילות דומות
http://ahuvaklein.blogspot.com.au/2012/07/blog-post_8753.html
א] מדוע משה אינו נוקם במדיינים בעצמו כפי שנצטווה מאת ה’?
ב] כיצד יתכן שמשה משנה את דברי ה’, ה’ אומר לו:”נקום נקמת בני ישראל” ואילו משה אומר לבני ישראל: לתת “נקמת ה’ במדיין”
ג] מדוע קצף משה על פקודי החיל בלבד ולא על פינחס, הרי פינחס היה המוביל במערכה נגד מדיין?
“התשובה לשאלה ג]
על כך עונה רבי שמעון בן לקיש: כי כל אדם הכועס- חוכמתו מסתלקת ממנו, הוא כעס על שרי האלפים ושרי המאות ששבו ממלחמת מדיין,מתוך הכעס הגיע לטעות.
רש”י אומר: כי משה כעס דווקא על אנשי פקודי החיל כי הם היו אחראים על הצבא וברגע שלא הכול התנהל לפי צווי ה’ האשמה עליהם.
השל”ה הקדוש שואל: הרי הם לא נצטוו מתחילה להרוג את הנקבות,
אם כן מדוע משה כעס עליהם כעת?
אלא, מכאן ההוכחה כי כאשר ישנו דבר שחייב להתבצע היות והשכל וההיגיון מחייבו, יש להוציאו לפועל ואין חובה להמתין לפקודה.
לסיכום, מתוך כל האמור לעיל, משה מתגלה בזמן משבר מנהיג משכמו ומעלה ונזהר לא להיות כפוי טובה כלפי מדיין, אינו שוכח את הסביבה ממנה בא.
מן הראוי שישמש דוגמא למנהיגות הראויה לשבח לכל המנהיגים אחריו ולא לחינם נאמר: לא קם ממשה עד משה.
נא לעיין בנספח א/ – עוד הארות כולל מפירוש אברבנאל
והמלקוח והבז – פירוט השלל מרשים, בספרות יותר מאשר במילים
צאן – 675,600
בקר – 72,000
חמורים – 61,000
בתולות – 32,000
זהב – 16,750 – רק התרומה, כי “אנשי הצבא בזזו איש לו”
(אשאיר חומר למחשבה, למשל – אם היו 32,000 בתולות, כמה נשים ואולי כמה זכרים כולל טף נהרגו? כמה היו המדיינים? מבני ישראל היו סה”כ 12,000 {או 24,000} יוצאי צבא, אז 2.5 בתולות לחייל, טוב – חילקו את השלל, האם נתנו לה’ 16,000 בתולות, או רק חצי אחוז? מה עשו עם חצי אחוז הבתולות?? האם נתנו אותם לאלעזר הכהן או שהעבירו אותן ללוויים שלקחו את 16,000 הבתולות שזה כ 0.75 בתולה לכל לוי זכר מבן חודש ומעלה. ואגב – האם הבתולות התגיירו?) — מדהים או משעשע,
להלן סיכום מספרי קצר
http://www.hidush.co.il/hidush.asp?id=9400#.U8c7AvmSySo
אבל הוא לא מזכיר את הבתולות (בעצם לא ראיתי אף מאמר שמתיחס ל 32 אלף הבתולות שנלקחו בשבי)
להארות נוספות – נא לעיין בנספח ב’
כמו שאמרתי כמה פעמים יש לי בעייה עם המספרים במקרא
יאיר בן מנשה ואחייניותיו
אעבור לסוף הפרשה פרק לב
שבטי ראובן וגד – (לפעמים גם גד וראובן) רוצים להישאר בעבר הירדן ולפתע חצי משבט מנשה מופיע ויש גם גיבור יאיר – פרק לב פסוקים לט- מב = ויאיר בן מנשה וכו’
הסיפור לא פשוט – מהיכן הגיע חצי המנשה ומי היה יאיר בן מנשה, גיבור לוחם – והסיפור שוב מוזכר בדברים פרק ג,
נשה נולד ליוסף בשנות הרעב, בן כמה היה יאיר בנו כשהוא לכד את חוות יאירn
(כנאמר בדפים קודמים, קשה לסמוך על המספרים בתורה)
אז אגגל
http://www.yesmalot.co.il/shiurhtml/malotsh1792.asp
מאמר מעניין – (שבחלקו הראשון דן באירוע דומה בספר שופטים אבל) חשוב לנו יותר בחלקו השני שבנוסף מחבר את יאיר בן מנשה לבנות צלופחד (דור חמישי ליוסף), מסתבא שיאיר הוא קרוב משפחה שלהן – אז אצטט
“וַיָּבֹאוּ בְנֵי-גָד, וּבְנֵי רְאוּבֵן; וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְאֶל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר.
הביטוי מזכיר לנו מקום אחר.
פרק כ”ז
א וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד, בֶּן-חֵפֶר בֶּן-גִּלְעָד בֶּן-מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה, לְמִשְׁפְּחֹת, מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף; וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֹתָיו–מַחְלָה נֹעָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. ב וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם, וְכָל-הָעֵדָה–פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד, לֵאמֹר
אותה סיטואציה. באות משלחות לפני משה. באותה סיטואציה באות בנות צלפחד. (25:30) אותה הסיטואציה באים בבקשה. אלה מבקשים ואלו מבקשים.
אלו מבקשים אחוזה ואלו מבקשים אחוזה. אבל ההבדל הוא עצום. אלו מבקשים אחוזה בחו”ל ואלו מבקשות אחוזה בארץ ישראל. מאין הגיעה אליהן אהבת הארץ? אמרו חז”ל הנשים היו מחבבות את הארץ. הגברים אומרים ניתנה ראש ונשובה מצרימה, והן אומרות תנה לנו אחוזה בארץ ישראל.
(ע”כ)
סיכום נאה על יאיר ב-
http://www.aspaklaria.info/010_YOD/%D7%99%D7%90%D7%99%D7%A8.htm
שמצטט מהתלמוד
“התניא יאיר בן מנשה ומכיר בן מנשה נולדו בימי יעקב, ולא מתו עד שנכנסו ישראל לארץ, שנאמר ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש, ותניא שלשים וששה ממש, דברי רבי יהודה, אמר לו רבי נחמיה, וכי נאמר שלשים וששה, והלא לא נאמר אלא כשלשים וששה, אלא זה יאיר בן מנשה, ששקול כרובה של סנהדרין… (ב”ב קכא ב)
כלומר יש שרואים את יאיר כעוד אחד שחי כ – 300 שנה (נושא נוסף לעיון) ועוד יש שרומזים, על סמך השם “חוות יאיר” שהשופט יאיר הגלעדי שופטים י פסוקים ג’-ד’) הוא אותו יאיר בן מנשה
שלשים עירים – להודיע סבת היותו שופט, כי היה גדול בעושר ובבנים… אם הוא יאיר בן מנשה שבתורה תימא שחי יותר מש’ שנה, או שאינו זה, ואם כן חוות יאיר גם אינן הכתובות בתורה. (שופטים י ג)
—סיום
(ושוב לעניות דעתי, יש פה השתרבבות של סיפורים, על כיבוש הגלעד על הגיבור יאיר, ואולי אף על המלחמות בעבר הירדן, שלא כל כך מצטיירות לי עם כל מה שנאמר על בני ישראל ב- 40 שנות נדודים, חטאים ומגיפות במדבר)
ולמרות שהסיפורים בפרשה נראים יפים בפשטותם, ויש פה הרבה לתסריט קולנועי, עדיין רב התמוה על הברור
פתאום, מופיעים קטעים ללא סדר
הציווי לצרור את המדיינים נאמר בתחילת פרשת פנחס, שממשיכה בספירת בני ישראל, ואז הציווי על חלוקת הארץ, פרק כו פסוק נב’, אחרי זה מופיעה הספירה של בני לוי, ואז בנות צלופחד מגיעות,
ושוב כמה סיפורים וציווי הקורבנות, ואיך שנגמרו חוקי הקורבנות,ולפני הציווי לצאת למלחמה, מופיעים פתאום חוקי הנדרים, ואז המלחמה
– טוב העורך כך החליט , היה לו, לעורך קטע על נדרים והיה צריך להכניס אותו היכן שהו
אז לקחו שלל רב, ומה עם ערי מדיין והשטחים שכבשו, סתם הכתוב
ופתאום הורגים את בלעם. מה הוא עשה במדיין? לפני שתי פרשות הוא חזר למקומו – פתורה – ולפי המפה שצויירה אז מקומו היה אי שם בצפון מזרח, מה הוא עשה בדרום? – הארה 3 להלן.
? האם כזבי בת צור הייתה אשת איש או בתולה? האם המואביות או המדיניות היו נשואות או בתולות?
לפי הסיפורים כוזבי שמעה בקול אביה. אז למה השאירו בחיים את הבתולות ולמה הרגו את הטף?
והייתי רוצה לדעת מה קרה עם משפחת יתרו – כלומר ששת בנותיו!!!
העניינים תמוהים – ושוב, האם העורך לא הקפיד???
והשלל – 675,600 צאן – עכשיו ברור למה הקריבו כ- 200 כבשים עולה כליל בסוכות, היה עודף של צאן? אומנם לפי אבן-עזרא, לא הקריבו עולות במדבר עד זמן המלקוח
וכמו שאומרים “ומקנה רב היה לבני ראובן וגד” אז למה התלוננו שאין בשר? ולמה גד קדם לראובן בכל המשא ומתן
איך אמרתי תמוה
סיכום שלי
היה בזכרון הלאומי סיפור מלחמה עם מדיין, סיבת המלחמה לא הייתה ברורה, אולימשהו בין חותן משה למדיינים. אולי משהו שהמדיינים עשו למשה בזמנו.
בקיצור – יופי של סיפור, כולל מלקוח הנשים, וציווי הריגת כל אישה יודעת איש, וזו שלא ידעה וכו’ — וזהו – ואז לאחר כ – 500 שנה זה נכלל בסיפורי התורה, יופי. ואכן לא פלא שסיפור ניצחון זה זכה להצלחה רבה, וכנראה סופר רבות מסביב למדורה, במשך הרבה שנות נדודים, וכך הלך והתארך והמספרים גדלו והסיפורים הוגזמו.
הארות
פרק לא פסוק ב’ = מאת המדיינים
רש”י
והלא מואבים היו תחילה לדבר, אלא שעשו שלום עם מדיין להלחם בישראל, ולמה מאמר מדיינים, שהיו מתדיינים עם ישראל (מלשון ריב ומדון)
פרק לא פסוק ז’ = ויצבאו על מדיין
הקיפוה מד’ רוחות. ר”נ אומר נתן להם רוח רביעית כדישיברחו
פסוק ח’ = ואת בלעם
מאי בעי התם, אר”י, שהלך ליטול שכר כ”ד אלף שהפיל מישראל, א”ר היינו דאמרי אינשי … גמל ביקש קרניים וחתכו גם אזניו, כך בלעם ביקש שכר והרגוהו
פרק לא פסוק יד’ = ויקצוף משה
אמר להם, שמא חזרתם לקלקולכם הראשון, אמרו לו, לא נפקד ממנו איש. אמר להם, אם כן כפרה למה? אמרו לו, אם מידי עבירה יצאנו,מידי הרהור לא יצאנו
פרק לא פסוק כג’ = אשר יבא באש
כגון הסכינים והשפודין והאסכולות, וכל אשר לא יעבור באש, כגון הקדרות והאלפסין והקומקומים והיורות
פרק לב פסוקים א- כו’ = ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד ….. ויאמר בני גד ובני ראובן
פתח בבני ראובן וגד והמשיך בבני גד וראובן
בתחילה ראובן קודם כי הוא הבכור, אבל העצה להתנחל בעבר הירדן באה מצד בני גד, וכנראה לבני גד היה יותר מקנה
ונימוק נוסף – בברכת יעקב לגד נאמר “וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון” מפרשים “ראשית לו” = ראשית כיבוש הארץ, ארץ סיחון ועוג, “מחוקק ספון” קבר משה, בני גד רצו להתנחל ליד מקום קבורתו (הלא ידוע של משה)
שאילות
פרק לא פסוק נ’ = אצעדה
איזה תכשיט זה ולמה הוא נקרא כך?
פרק לא פסוק כג’ = כל דבר אשר תעבירו באש וטהר …
למה לא נמרה הגעלת הכלים במלחמת בני ישראל עם סיחון ועוג
פרק לב פסוק מב’ = ויקרא לה נובח
(ראשית הטעם “מרכא כפולה” – נדיר) אבל “לה” ה-הא” ללא מפיק ה. Kמהה? (רש”י מסביר אבל לא כל כך מסכים)
שבת שלום
להת
עמינדב
נספח א’ – הארות נוספות
או מאמר שלישי, יפה
וראוי לצטט את ידידנו אברבנאל
hebrewbooks.org/…/hebrewbooks_org_40212_61.pd
ועתה הרגו כל זכר בטף וגו׳ כלומר כיון שטעיתם ולא עשיתם
כראוי בשעת המלממה עשו אותה עתה והוא להרוג כל זכר בטף, והוא המוטל
בעריסה כי אף על פי שהם עתה קטנים יש לחוש שאחר שיגדלו יהיו לשכים
בעיניכם ולצנינים בצדכם אף כי ראוי להרגם משום פוקד עון אבות על בנים הנה
אם כן הזכרים בטף תהרגו מפני העתיד וכן הרגו כל יודעת איש למשכב׳ זכר כי
בצורתה וגודלה ותמונתה אם שדיה נכונו ושערה צמח ראויה היא למשבב זכר. וחז״ל
אמרו שהיו מעבירים אותן נגד הציץ ואותה שידעה איש פניה מוריקות . אבל
כפי הפשט אין צורך לכל זה כי הכונה כאמה כל אשה יודעת איש היא הראויה
להבעל. אמנה כל הטף בנשים כיון שהם לא הרעו בזנותם עם ישראל החיו לכם
רוצה לומר שצריכים הם לכם לשפחות
נספח ב’ – הערות ליאיר בן מנשה
וכנ”ל בעוד מאמר מסכם
ועוד מאמר יפה
www.tora.co.il/parasha/tuvya/matot.doc
שמחדש לי הרבה – כמו הסבר מתי ולמה הרגו את בלעם ועוד
פרשת דברים תשע”ג