הערה – דרושה עריכה סופית)
From:
Sent: Sunday, 6 November 2016 1:53 AM
To:
Subject: אלה תולדות נח…בא אתה וכל ביתך…צא מן התיבה אתה ואשתך…ואלה תולדות בני נח
הקדמה כללית
כל שנה (ולעיתים גם במשך השנה) נכנס לי בראש הביטוי “נח בשבע שגיאות”. אז למעוניינים/ות, על משמעות הביטוי, מתוך ויקיפדיה
“נֹחַ בשבע שגיאות” הוא ביטוי המתאר כתיבה רצופת שגיאות. אלה יכולות להיות שגיאות כתיב או ניסוח, ובמובן הרחב יותר של הביטוי – שגיאות המעידות שהכותב אינו מבין מאומה בתחום עליו הוא כותב. גם על משימה פשוטה שאינה מבוצעת כהלכה ניתן להחיל ביטוי זה.
הסטוריה
מקור הביטוי הוא ככל הנראה מיידיש, המשתמשת באותיות א, ה, ו, י ו-ע בתור אמ ות קריאה, בדומה לשפות לועזיות אחרות. מילים שאולות מעברית, ושמות מקראיים בכלל זה, נכתבות ביידיש בכתיב העברי המקורי, ולא בכתיב היידי המקובל. את המילה “נֹחַ“ אפשר לכתוב ביידיש כמילה ארוכה, שגויה, בת שבע אותיות (לדוגמה: “נאוייעך” כאשר ההגיה היא יידישאית – נויֶח), ומכאן נולד הביטוי היידישאי: “(ער שרייבט) נח, מיט זיבן גרייזן”, שתרגומו: “(הוא כותב) נח בשבע שגיאות”, וכוונתו – עומס שגיאות בדבר שאפילו תינוק של חדר יודע.
(ע"כ. אבל כאן יש את נח עם חמש שגיאות)
אז מתוך
http://simania.co.il/forum.php?showNoteId=219504
ןוייאעכ “י” אחת לצורך הניקוד.
וממילתא דבדיחותא לקצת רצינות –
החשיבות של פרשת נח, נעוצה בסופה, הולדת אברהם אבינו, וכדי להגיע ל”שיא” הזה, טרח העורך והכליל כמה סיפורים נאים, כדי לנסות להסביר ואולי גם להצדיק כמה מתופעות הטבע (כולל התנהגות האדם), למשל
— הצורך לעבוד קשה כדי לשרוד
— הרצון והצורך המיני כדי ליצור המשכיות החיים
— אסונות טבע
ועוד.
מאחורי כל סיפור, כרגע מאלה שקראנו לפני שבוע, והרבה עוד יגיעו בשבועת הבאים, אפשר למצא, וחז”לינו סיפקו (וח”שיח מספקים) לנו בשפע – משמעויות. ובמובן שאחרי 2,000 + שנות, המשמעויות הפכו לדגל היהדות.
אז לפרשת נח – רק להזכיר שלפני שבוע, יוצר העולם (וכאן יש שוב “עירוב” שמות) בפרק א’ = א-להים ברא ב – 10 מאמרות את השמים ואת הארץ ואת… ואת… . בפרק ב’, ה’ א-להים (ה’ שם הוויה)
עשה ארץ ושמיים ויצר את האדם, וכך – בשם הכפול ממשיכה הפעילות בפרק ג’. פרק ד’, מופיע ה’ לבד. נא לעיין בפרק ד’ פסוק כו’.
ובפרק ו’ יש לנו את בני הא-להים – (צריך לבדוק אם זה שם חולין או שם קדושה???) אבל הפעיל המרכזי הוא ה’. שבפסוק ז’, “ויאמר ה’ אמחה את האדם אשר בראתי… מעל פני האדמה מאדם עד בהמה.עד רמש ועד עוף השמיים כי נחמתי כי עשיתים ונח מצא חן…”
פסוקי השבוע
ויעש נח
בא נח
ויפתח נח
ויבן נח
ויחל נח…וישת…וישכר ויתגל…
ערב שבת שלום
פתיחה
כן עיקר הפרשה, עוסק בהתמודדות המוצלחת של נח עם המבול, וביכולת עולם החי להישרד, מסתבר שלמרות -שא-להים רצה להשמיד את תוצאות יצירתו, הוא – א-להים בכל אופן בחר להשאיר דגם אחד, משפחה אחת מהמודל שהוא יצר, במקום ליצור דגם חדש, אולי יותר (ואולי פחות) מוצלח,
ובעצם מה יש לנו —
נח איש צדיק, תמים היה בדורותיו – (בשני שליש ימיו הראשונים, בדור שלפני המבול????) א-להים בחר בו כדגם מוצלח, אולי בין השאר הוא גם היה נגר טוב, אבל מיד אחרי המבול הוא נוטע כרם מייצר יין ושותה לשוכרה. כנראה כדי להתגבר על הטראומה של השנה + להיות בתיבה, עם כל “הריח” (???) של החיות, ועוד להימנע מתשמיש המיטה. חושבני שגם אני, מייד אחרי יציאה מהתיבה, הייתי צועד ישר לפאב הקרוב ומשתכר אופס שכחתי, כל הפאבים נמחו מעל פני האדמה, אין ברירה חייבים לטעת כרם. טוב שלקחנו כמה שתילים (בהיחבא, א-להים לא ציווה על אחסנת שתילים וזרעים בתיבה). ואגב האם לדורות לפני המבול היה מותר לשתות יין?
והנה יש לנו פה דוגמה טובה של אישיות תנ”כית “מוצלחת” שא-להים בחר מכל החי על פני האדמה, להיות אבי כל האנושות. ומה הוא מלמד אותנו? שאם אנחנו עומדים להשתכר, רצוי שנלבש בגדים מתאימים.
ובעצם היכן הייתה נעמה אשתו? למה חם או שם ויפת לא ביקשו ממנה לכסות את ערוות בעלה ובכלל, אין שום רמז ולו הזעיר ביותר, מה עשתה אשתו של נוח לפני, בתוך ואחרי המסע השנתי (שנמשך שנה+) בתיבה. המדרש אומר, אם אני זוכר נכון, שחם, בנה של נעמה בא עליה (על אימו- פוי, גועל נפש) ונולד כנען
על אשתו של נח, נא לעיין ב –
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%A2%D7%9E%D7%94
ומתוך
http://tora.us.fm/tnk1/tora/brejit/br-09-2027.html
-ומדוע דווקא כנען נתקלל? ומדוע, מאידך, דווקא כנען זכה לכבוד המיוחד להימנות עם בני הדור הראשון בפסוק הפתיחה לפרשה: ויהיו בני-נח היוצאים מן-התיבה שם, וחם ויפת; וחם הוא אבי כנען. ומעל לכל, מה בדיוק היה חטאו של חם? הוא מתואר בחלקו הראשון של פסוק אחד קצר: וירא חם אבי כנען את ערוות אביו. מהי ‘ראיית ערוות אביו’? אפשר לפרש שהכוונה לפשוטן של המילים, לראיית עיני הבן את ערוות האב. כך לכאורה עולה מהמשך המעשה, כאשר שם ויפת לוקחים את השמלה ‘ופניהם אחורנית, וערוות אביהם לא ראו’. אכן, לא נאה לבן לראות את ערוות אביו, אבל בשום מקום לא מצאנו שזה חטא חמור כל כך, לא לבני נח ואפילו לא לבני ישראל. לכן הדעת נוטה למעשה של גילוי עריות, שהרי זה פשוטו של הביטוי “לראות ערווה” בלשון המקרא. ואכן, המדרש מעמיס על חם עבירות קשות ונוראות, שאינן מפורשות בכתוב (ונחלקו אמוראים: זה אמר רבעו וזה אמר סרסו). אבל אין מקרא יוצא מידי פשוטו: בלשון המקרא “לראות ערווה” או “לגלות ערווה” פירושם יחסי אישות בין איש ואישה, ופשוטו האמיתי של הביטוי ראיית-ערווה כשהוא מופנה כלפי זכר, פירושו לשכב עם אשתו. כך, “ואיש אשר ישכב את אשת אביו ערוות אביו גילה”, והבא על אשת אחיו מוזהר “ערוות אחיך היא”. מהו הסיפור שהכתוב מצניע כאן מאחורי רמזים? שני רמזים רמז הכתוב, מלבד הלשון “ערוות אביו”. ראשית, “וירא חם אבי כנען את ערוות אביו” מה עניין כנען לכאן? הרמז השני מוצנע בתיאור ההתגלות של נח: “ויתגל בתוך אהלה”.כתיב אהלה וקרי אהלו. כתיב זה מוליך אותנו אל פסוק בפרשת וישלח: “ויסע ישראל ויט אהלה מהלאה למגדל עדר… וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל..”. (גם אצל אברהם מופיע הכתיב הזה “ויט אהלה”, והמדרש שם אומר שמדובר למעשה באוהל שרה). כלומר, כאשר מדובר באוהל משכבה של האישה, הכתוב מצניע אותו מאחורי קרי וכתיב אהלו/אהלה, המשתמע לשתי פנים. לא נח לבדו שתה והתגלה, ולא באוהלו היה הדבר, אשתו היתה איתו. ואולי אפילו היא בלבד השתכרה והתגלתה בתוך אהלה, והכתוב מצניע ומכסה ורומז בקרי וכתיב. ולא את אביהם העירום כיסו שם ויפת בלכתם אחורנית, אלא את אשתו, וזה פירוש הביטוי ‘וערוות אביהם לא ראו’. אבל חם הלך ושכב איתה, וביאה זו הפכה אותו לאבי כנען שנולד מאשת אביו. כנען, הבן הלא חוקי, נותר ‘ארור’, ומעשה חם אביו – לדראון עולם. לכאורה, בעיני הבריות, יש עתה לנח ארבעה בנים: שם ויפת, חם וכנען. לכן מדגיש הפסוק הפותח ואומר: ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה שם וחם ויפת, וחם (ולא נח) הוא אבי כנען. שלושה (ולא ארבעה) אלה בני נח ומאלה נפצה כל הארץ. (ע”כ)
וזה מזכיר לי דוגמה נוספת לבחירת א-להים שנגמרת בהתאכזבות = שלמה המלך, הבנאי או קבלן הנין של בית המקדש, שא-להים ברך אותו בכל מה שאפשר לברך, ואפילו לא מנע ממנו מהתהוללות עם 1,000 נשים, והנה בערוב ימיו שלמה מלכנו המהולל , עובד עבודה זרה. שיתביש. ככה א-להים בוחר את בחיריו????
קשה להחליט אם הסיפורים עצובים או שמחים, אז מה יותר טוב מלהתחיל דיון בשיר, או בלע”ז מקאמה. מתוך
http://www.ma7makama.co.il/?p=191
(קטע קטן בלבד)
מעשה בבחור צדיק בשם נח,
בחור רציני עם שכל במוח.
השם של סבו? אבד עליו כלח,
מי היום לבנו יקרא מתושלח?
–
לכל הבריות הוא שידר חמימות,
רצו לעצור אותו על תמימות.
שלושה בנים: שם, חם ויפת
(תפריט צמחוני של גזר ולפת).
–
באותה התקופה הייתה אווירה –
עבודת אלילים עשתה אוויר רע.
נאמר: “כי מלאה הארץ חמס”,
הצדיקים הפכו לנטל ומעמס.
–
האל את דעתו בחר להביע,
את כל הרשעים החליט להטביע.
לשחת כל בשר בו רוח חיים
וכך לסיים עם אווירת הנכאים.
(ע”כ. נחמד) ואפסיק להשתעשע, אתייחס קצת ברצינות, למרות שזה קצת קשה. קשה לקרא את סיפורי המקרא – לקורא היותר אוביקטיבי – מבלי להעלות חיוך על השפתיים. נח בונה תיבה ומכניס לשם זוגות זוגות של כל בעלי החיים – הלא טהורים (כנראה לאכילה לבני ישראל, ואיין הגדרה ל-מה זה טהור???) כולל עוף השמים וכל רמש האדמה למינהו (שאינו טהור???) ושבעה זוגות מכל בעלי החיים הטהורים (כולל העופות הטהורים)
וכל הערב רב הזה חי בתוך התיבה 375 יום. – טוב אני מתחיל להאמין בהארי פוטר. וא=להים סיפר את כל הסיפור הזה למשה, ומשה כתב הכל, בלי לשאול, מה ואיך, מפסוט לו האיש משה, ואשרי המאמין.
ואיך נשמע הסיפור בקיצור –
איש אחד בשם נח, חי (בשלווה??) כ – 600 שנה ואז לפי פקודת א-להים, (מעניין שנח ידע מיהו זה שמדבר אליו) הוא בונה תיבה מכניס לתוכה (בצפיפות ? בכח?) אין ספור בעלי חיים ששוהים בתוכה שנה ועשרה ימים, כולם יוצאים מפסוטים ואפילו זוכים בברכה של “ופרו ורבו” ( פ ו- ר קמוצות, לשון עבר, לא ברור אם ה-וו היא וו ההיפוך) ) ונח בונה מזבח, זובח עליו כמות בלתי ידועה של בהמות ועופות טהורים, א-להים גם הוא מפסוט (זה עתה הרג, את כל תושבי האדמה, פרט למשפחת אחת, והשמיד את כל החי על פני האדמה) והנה איזה יופי של ריח עולה מן כוכב ארץ,
בעצם שכחתי לציין, א-להים מדבר אל נח ואומר לו לצאת מן התיבה, אבל נח בונה מזבח לה’. וה’ מריח – ואז ויאמר ה’ בלבו: “לא אוסיף…” — נא לקרא שוב בעיון את פרק ח’ פסוקים טז’- כב’, יזה יופי של רעיון
ושוב א-להים מברך את נח ואת בניו. פעמיים במצווה “המסורתית” – “פרו ורבו…”
וכבר עמדו על זה חוקרי המקרא ובאו עם תיאוריית התעודות P ו E וכו’, ולא כאן המקום לדון בזה. סתם מעניין לשים לב לריבוי או לכפילויות של השמות והמעבר “החד” משם אחד לשני, למשל כאמור לעיל “א-להים מצווה וה’ מריח”
וכל הסיפורים היפים נותנים יופי של הזדמנות לדרוש ולהסביר בצורה זו או אחרת את יצירת החיים וקיום החיים על פני האדמה כפי שאנחנו רואים וחשים.
אז ראשית, כבר “דרשתי” את פרשת נח שלוש פעמים ב –
תשע”ד
תשע”ה
(על – “הצלת הבריאה והתיקונים. החטא ועונשו, 7 מצוות בני נח, וישת יין, 10 דורות, מגדל בבל)
ותשע”ו
על- בשנת 600 שנה לחיי נח, ויחל נח…ויטע כרם, נמרוד גבור ציד, ועתה לא ייבצר מהם לעשות, ואיורים)
נא לעיין
ולרענון- מה אומרת ויקיפדיה
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%A0%D7%97
וקצת צבעים
עגינת התיבה של נח לאחר המבול
(לא מבין למה התיבה נחתה בצד השני של העמוד)
בניו של נח מוצאים אותו מעורטל ושיכור.(לא לפי הכתוב “ופניהם אחורנית”)
באמת יש בפרשת נח וכלל בכל פרשיות ספר בראשית, יש יופי של סיפורים. ואחרי 2.000 שנות שבהם הסיפורים נחשבו לקדושים שמטרתם לחנך, נוצרו במשך הזמן פרשנויות רבות.
אבל בתחילה מעניין לשים לב לתיאור הכפול של הולדת נח ובניו ומצב “ותישחת הארץ…” שמתחיל לראשנה בסוף פרשת בראשית, פרק ו’ פסוקים א-ז’ וממשיך בתחילת פרשתנו, פרק ו פסוקים יא” – יב
ניתוח מקיף על הנושא, סיפור המבול – מובא ב –
https://benhateva.wordpress.com/2007/03/08/29709/
נושאים ופסוקים לעיון ודיון
- צדיק תמים היה בדורותיו את הא-להים התהלך נח ויולד נח שלושה בנים
פסוק יפה, לפי פשוטו. זאת מחמאה לאדם ששמו נח, אבל כמובן שיש שחושבים אחרת.
מתוך ניתוח פרשנויות שונות ב –
http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/noah/yar.html
אישיותו של נח ובעיקר צדיקותו אינה מתוארת בתורה ואין פרטים
עובדתיים על התנהגותו, מלבד הפרטים על אופן בניית התיבה, סיפור
המבול, והסיפור על נטיעת הכרם והשתכרותו אחר המבול. לגבי צדיקותו,
התורה משתמשת במילות הערכה חיוביות כמו: “צדיק”, “תמים”,
“בדורותיו”, “התהלך” וכו’. מילים אלו ניתנות לפרשנות, פשט או דרש,
וכל פרשן בוחר לו את שיטת פרשנותו. קסוטו]1[ מתאר את דמותו של נח,
לפי הפשט, כצדיק תמים -כולו צדיק )דוגמת “פרה אדמה תמימה”, במד’
יט, ב(, והוא דוחה מבחינה לשונית אפשרויות אחרות של פירוש לגנאי,
כפי שמצויות בדרשות חז”ל, למרות שהוא מודה שיש קשיים בפסוק, כמו
במילה “לדורותיו”. יש מחז”ל שדעתם אינה נוחה מהתיאור הסופרלטיבי
“צדיק תמים” שמיוחס לנח, הן בשל הקשיים הלשוניים ואי ההתאמות
שבפסוקים והן בשל התיאור הסיפורי של התנהגות נח אחר המבול, ומשום
כך הם נוטים להמעיט בערכו של נח. בעיון זה אני מבקש להבהיר את
הנימוקים לשיטה שבה דנים את נח לגנאי.
על הפסוק “נח איש צדיק תמים היה בדרתיו” )בר’ ו, ט( מובאים בתלמוד
)סנה’ קח, ע”א וגם מובא ברש”י על אתר( דבריהם של שני התנאים
השופטים את צדיקותו של נח: ר’ יוחנן וריש לקיש. ר’ יוחנן דן אותו לגנאי,
שהיה צדיק “בדורותיו ולא בדורות אחרים” )רש”י: אילו היה בדורות של
צדיקים לא היה נחשב לכלום(, וריש לקיש דן אותו לשבח: “צדיק בדורותיו
וכל שכן בדורות אחרים” )רש”י: “כל שכן שאילו היה בדור של צדיקים
…למושג צדיק מספר הוראות: )1( אדם השלם
במידותיו )הגון, ישר, מוסרי ועוד(; )2( אדם הממלא בנאמנות חובותיו
הדתיות; )3( צד הצודק, הזכאי במשפט.
לפי מילון אבן שושן יש למילה זו הוראות דומות: )1( עושה צדק, ישר,
תמים: “האף תספה צדיק עם רשע?” )בר’ יח, כג(; )2( ירא אלוקים, מקיים
את כל מצוות התורה: “וצדיק באמונתו יחיה” )חבקוק ב, ד(; )3( זכאי
בדין, צודק: “והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע” )דב’ כה, א(. מבין
ההוראות האלה, הרלוונטיות ביותר הן הראשונה והשלישית בכל אחד
מהמילונים. נראה שר’ יוחנן שדן את נח לגנאי מייחס לו את הפירוש
השלישי, שצדיקותו היא יחסית לרשעותם של בני דורו, דור המבול, שכן
לעומתם הוא יוצא זכאי בדין, אבל כשלעצמו, במהותו אינו צדיק, ….
(ע”כ)
ומתוך
https://www.fxp.co.il/showthread.php?t=828961
נח איש צדיק תמים היה בדורתיו, את האלהים התהלך נח”
שואל ה”כלי יקר”: מה פשר שלשת השבחים שמצינת התורה הקדושה – “צדיק” , “תמים” , “את האלהים התהלך נח”.אלא משיב ה”כלי יקר”: אנשי דור המבול השחיטו את העולם בשלשה מיני השחתות: גז, גילוי עריות ועבודה זרה.
לכן באה התורה לומר לנו, שנח היה גדור(נשמר להן) בשלשה עבירות אלו: “צדיק” – שלא היה גוזל משל אחרים.
“תמים” – שהיה גדור מן העריות(שהרי נולד מהול ולכן היה תמים). “את האלהים התהלך נח” – שלא פנה אל האלוהים אחרים, אלא התהלך לפני ה’ לבדו. (ע”כ)
והסבר קצת שונה ב –
אמר כאן ג’ שבחים על נח א) איש צדיק. ב) תמים היה בדורותיו. ג) את האלהים התהלך נח. והביאור בזה ששלימת השבח לאדם הוא בג’ דברים א) מצד עצמו. ב) מצד סביבתו ודורו. ג) מצד בוראו.
כי יתכן שיהיה אדם צדיק מצד סביבתו אף שאינו צדיק מצד עצמו כמו שאמר לוט (בפרשת וירא י”ט, י”ט) פן תדבקני הרעה, ופירש שם רש”י כשהייתי אצל אנשי סדום היה הקב”ה רואה מעשי ומעשי בני העיר והייתי צדיק וכדאי להנצל וכשאבא אצל צדיק אני כרשע. וכן אמרה הצרפתית לאליהו (בש”א י”ז, י”ח) כי באתי אלי להזכיר את עווני, עד שלא באת אצלי היה הקב”ה רואה את מעשי ומעשי עמי ואני צדקת ביניהם, ומשבאת אצלי לפי מעשיך אני רשעה עכ”ל. הרי שיתכן אדם שלפי סביבתו ודורו הוא צדיק אבל מצד עצמו אינו צדיק.
וכן יתכן אדם שמצד עצמו הוא צדיק אבל מצד סביבתו אינו צדיק כי אף שמשתדל מצד עצמו אבל כיון שנמצא בדור או במקום של צדיקים גדולים מאוד אינו נחשב ביניהם לכלום ואי אפשר לשבחו. (ואל ב’ בחינות אלו כיוונו חז”ל במס’ אבות פ”ד משנה ט”ו הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים).
ויש אדם שאפילו שהוא עצמו צדיק ונחשב לצדיק גם מצד סביבתו ודורו אבל לפני הש”י אינו נחשב כי אינו רצוי לפניו כש”כ רבינו יונה בשע”ת ש”א סי’ מ”ב שיתכן אם שעוונותיו מחולין ואעפ”כ אין לה’ חפץ בו ומנחה לא ירצה מידו, ועיקר תאות הצדיקים מן ההצלחות להפק רצון מה’ ושיחפוץ ב עי”ש באורך.
וכשאדם זוכה להיות שלם בכל הג’ בחינות אז הוא בודאי שלימות השבח שאפשר לשבחו.
וזהו ששיבח כאן את נח, איש צדיק שהוא שבח על נח מצד עצמו. תמים היה בדורותיו שהוא שבח מצד סביבתו ודורו. את האלהים התהלך נח הוא שבח מצד בוראו שחשק בו והתהלך עמ
ומתוך
www.leobaeck.org.il/FilesSrc/Galleries/Galley37/Pic1316.doc
…על פי רבי מאיר שמחה הכהן מחבר “משך חכמה” נח חי בשתי תקופות השונות זו מזו באופן קיצוני – דור השואה דור התקומה, הדור שלפני המבול וזה שאחריו. בדור הראשון שהיה כולו מושחת ומרושע נתייחד נוח בצדיקותו ולכן הוכתר בתואר תמים, אך בדור שאחרי המבול אשר שב בתשובה לאחר שראה את העונש הקשה לחוטאים כבר לא נתייחד נוח בצדיקותו אלא בענוותו ולכן נותר צדיק בלבד.
- ואני הנני מביא מבול מים… כל אשר בארץ יגווע
… ויגווע כל בשר הרומש על הארץ… וכל האדם
סיפור יפה למרות חוסר ההגיון ולסתירות בין חלקיו.
מתוך מאמר מקיף הדן בפרטי סיפור המבול ונח למקורותיו השב –
https://benhateva.wordpress.com/2007/03/08/29709/
עורך ספר בראשית ניסה לרכך את הניגודים בין המקורות שליכד על סיפור המבול, לכדי תיאור אחיד של הפרשה, אולם חרף הטשטוש המכוון מצליחה שיטת המקורות להבחין בהבדלי הסגנונות בין ספרי יהוה-אלוהים לספר כהנים.
בסיפור המבול המופיע בספר בראשית (פרקים ו-ט) משולבים שלושה מקורות: ספרי יהוה-אלוהים וספר כהנים. את זאת אפשר ללמוד מן הסתירות, הבדלי הגישה והכפילויות:
סתירות
- לפי ספרי יהוה-אלוהים מקורו של המבול במטר, שירד מן השמיים ארבעים יום וארבעים לילה. לפי ספר כהנים מקורו של המבול בערבוב המים העליונים עם המים התחתונים: המים שנסכרו בתהום נבקעו, ואילו המים שנקבעו מעל לרקיע פרצו, וכך נתהוותה שוב הערבוביה והתוהו ובוהו, שהיו קיימים לפני הבריאה.
העמדות השונות של ספרי יהוה-אלוהים ושל ספר כהנים לסיבת המבול תואמות למעשה, את עמדותיהם לגבי תיאור הבריאה. לפי ספרי יהוה-אלוהים נבראה הארץ יבשה, והשקייתה נעשתה באמצעות גשמים ומי תהום (בראשית פרק ב’ ה-ו), ועל כן הגורם למבול היה הגשם שירד במשך ארבעים יממות. לעומת זאת, ספר כהנים מתאר את תחילת הבריאה כפי שהיא מופיעה במיתוס הבריאה הבבלי, על אודות יבשה מוצפת ים אשר האל מחלקה למים עליונים ולמים תחתונים. אותם המים פורצים אם כך, שוב בזמן המבול…. (ע”כ)
ואוסף מדרשי חז”ל על המבול ניתן ב –
http://www.aspaklaria.info/040_MEM/%D7%9E%D7%91%D7%95%D7%9C.htm
(לא אצטט. מומלץ לעיון)
מצאתי מקור נהדר, מומלץ למחפשים/ות עיון מכוון בפירושים, על ידי שאילות מדריכות – ואביא דוגמה מתוכו ב-
http://www.pash.co.il/Default.aspx?TorahID=153
בראשית פרק ו פסוק יז | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
(הרשיתי לעצמי לקצר במספר מקמות, ואפשר להשלים על ידי עיון במקור.)
3.על רמש ושרץ
מכל רמש האדמה (פרק ו פסוק כ’) וכל הרמש הרומש על הארץ (פרק ז פסוק יד’) ועוד (להלן)
ובכל השרץ השורץ …… פרו ורבו שרצו בארץ (פרק ט, פסוק ז’)
גם בסיפור הבריאה – פרק ראשון וגם פעמים רבות בפרשתנו, מוזכרים בעלי חיים, השורצים והרומשים. גם את נח א-להים (לא ה’) מברך “פרו ורבו שרצו בארץ”
מה זה רמש?
מה זה שרץ?
מתוך
http://blog.maanelashon.org/2012/03/blog-post.html
בראשית פרק א (כא) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב: (כד) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי כֵן: (כה) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:
רש”י בראשית פרק א פסוק כד ד”ה ורמש – הם
ורמש – הם שרצים שהם נמוכים ורומשים על הארץ, נראים כאלו נגררים, שאין הלוכן ניכר. כל לשון רמש ושרץ בלשוננו קונמובר”יש בלע”ז [רוחשים]:
v משמע ש”רוֹמֶשֶׂת” = “מהלכת”, זוחלת, נעה וזזה ….
רמב”ן בראשית פרק א (כד)
בהמה – הם המינים האוכלים עשב, בין ישובי בין מדברי:
וחיתו ארץ – אוכלי הבשר יקרא חיות, וכלם יטרופו:
ורמש – כתב רש”י הם שרצים נמוכים ורומשים על הארץ נראין כאילו נגררין. והנה בפרשה הזאת (להלן פסוק כח) ובכל החיה הרומשת על הארץ, וכתיב (להלן ז כא) ויגוע כל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה ובכל השרץ השורץ על הארץ, וכתיב (תהלים קד כ) בו תרמוש כל חיתו יער. אבל פירוש “רמישה” כענין בסמ”ך, מן תרמסנה רגל (ישעיה כו ו) , וחביריו. ואמר בחיה ובבהמה “רומש על הארץ”, ובשרצים הנגררים “רמש האדמה”, בעבור שדריכתם באדמה בכל גופם:
(ע”כ)
ומתוך ויקיפדיה ב –
שרץ (ביולוגיה) – כינוי כללי לבעל חיים קטנים בעלי כושר התרבות, ובכלל זה בעלי חוליות, יונקים קטנים, זוחלים ודו-חיים, פרוקי רגליים, תולעים ורכיכות.
והתורה עצמה מגדירה , מתוך
https://milog.co.il/%D7%A9%D7%A8%D7%A5
נאמר ב: “וְזֶ֤ה לָכֶם֙ הַטָּמֵ֔א בַּשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל-הָאָ֑רֶץ הַחֹ֥לֶד וְהָעַכְבָּ֖ר וְהַצָּ֥ב לְמִינֵֽהוּ: וְהָאֲנָקָ֥ה וְהַכֹּ֖חַ וְהַלְּטָאָ֑ה וְהַחֹ֖מֶט וְהַתִּנְשָֽׁמֶת:” מתוך ויקיפדיה
ומתוך
https://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8:%D7%A9%D7%A8%D7%A5
פועל “שרץ” מופיע בכמה מקומות:
ביאור בריאת חיות המים (בראשית א כ): “ויאמר אלהים: ישרצו המים שרץ נפש חיה; ועוף יעופף על הארץ, על פני רקיע השמים. ויברא אלהים את התנינים הגדולים, ואת כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למיניהם…” .בדברי ה’ לנוח אחרי המבול (בראשית ח יז-ט7): “כל החיה אשר איתך מכל בשר, בעוף ובבהמה ובכל הרמש הרומש על הארץ – היצא איתך; ושרצו בארץ, ופרו ורבו על הארץ…ואתם פרו ורבו, שרצו בארץ ורבו בה” .בתיאור בני ישראל במצרים (שמות א ז): “ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד; ותימלא הארץ אותם” .
- בתיאור מכת הצפרדעים (שמות ז כח): “ושרץ היאור צפרדעים, ועלו ובאו בביתך ובחדר משכבך ועל מיטתך; ובבית עבדיך ובעמך, ובתנוריך ובמשארותיך”; (תהלים קה ל): “שרץ ארצם צפרדעים, בחדרי מלכיהם”.
- כלוואי לעצם “שרץ” – במבול (בראשית ז כא): “ויגווע כל בשר… ובכל השרץ השורץ על הארץ…”; ובפרשת החיות הטמאות (ויקרא יא כמה פעמים): “וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ…” (יא29) ועוד….
ברוב המקומות (1, 3, 4, 7) נראה שמשמעות הפועל היא ריבוי ניסי, ע”י יצירת יש מאין או “כמעט” מאין.
לפי זה אפשר אולי להסביר את משמעות דברי ה’ לנוח ובניו (2): “ואתם פרו ורבו, שרצו בארץ ורבו בה”: הציווי הראשון – “פרו ורבו” – הוא ציווי להתרבות בדרך הטבע, ע”י זכר ונקבה; והציווי השני – “שרצו בארץ ורבו בה” – הוא ציווי להתרבות בדרך שמעל הטבע, למשל – ע”י שכפול גנטי!
(ע”כ)
- 4. ומכל החי מכל בשר שניים מכל תביא… (פרק ו פסוק יט’)….. מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה… (פרק ז פסוק ב’) …כל רמש באשר הוא חי לכם יהיה לאוכלה. (פרק ט פסוק ד’)
כבר הוזכר לעיל שהציווי לנח להכנסת בעלי חיים לתיבה, מופיע פעמיים, פעם “ויאמר א-להים לנח…” ופעם “ויאמר ה’ נח…”. וכאשר נח יוצא מהתיבה., “ויבן נח מזבח לה’… ה’ מריח ומרגיש בכיף ואז שוב שינוי “ויברך א-להים את נח… ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ… כל רמש אשר הוא חי לעם יהיה לאוכלה…”
א-להים לא דיבר על בהמה טהורה ועוף טהור, א-להים לא הריח את ריח הקורבן של הבהמה הטהורה, אז א-להים מתיר רכילה של כל יצור חי.
אז כנראה לכלל אוות העולם, ואולי גם לאבותינו – עד קבלת מצוות התורה במדבר, היה מותר לאכול כל בשר בהמה וחיה, כל מיני שרצים וכו'” (סתם הרהורים)
מתוך
http://www.pash.co.il/Default.aspx?TorahID=209
מה ההשוואה בין ירק לבין בשר באה ללמד? |
רבינו בחיי |
כירק עשב נתתי לכם את כל. ממה שהזכיר נתתי לכם את כל הייתי מתיר כל בשר כדעת האומות, לכך הוצרך לומר כירק עשב, כשם שיש בעשבים חלק מותר שהם טובים ומועילים, וחלק נמנע שהם מזיקים וממיתים, כן יש בבעלי חיים חלק מותר והוא מה שהותר בתורה, וחלק הנמנע והוא מה שאסרה התורה. וזהו הנכון בפשט הכתוב כי לא בא הכתוב להתיר כל בשר: |
(חיפשתי ולא מצאתי הסבר מתאים)
- ויהי כל הארץ שפה אחת…. ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער…. ויאמרו הבה נלבנה לבנים… (פרק יא פסוקים א’-ג’)
יופי של תחילת סיפור. מישהו (א-להים) החליט להסביר למה יש ריבוי שפות בעולמנו, ובו בזמן גם מספר על המצאה טכנולוגית – תעשיית הלבנים
מתוך
http://www.daat.ac.il/daat/maamar.asp?id=110
תקציר: בפרשת בראשית עסקנו בהתפתחות הטכנולוגית בתחום תעשיית המתכת. בפרשתנו נעסוק בהמצאה נוספת ששנתה את פני הגאוגרפיה של העולם וכתוצאה מכך גם את ההסטוריה האנושית.
השטחים העיקריים בהם היו שטחי חקלאות נרחבים ומים בכמויות בלתי מוגבלות היו לאורך הנהרות הגדולים, בעיקר לאורך הפרת והחידקל ולאורך הנילוס. באזורים אלה ניתן היה לפתח התיישבות ענפה ומבוססת על חקלאות שלחין, אלא שהייתה מגבלה משמעותית אחת, לא נמצאו בשטחים אלה חומרי בנייה.
והנה בדרום בבל היא בקעת שנער הומצאה המצאה גאונית בפשטותה. האדם למד לקחת בוץ הנמצא בשפע לאורך הנהר, לתוך תבניות עץ ליבש את הבוץ להכניסו לתוך תנור וליצור תחליף לבנייה באבן היא הבנייה בלבנים. דברים אלה היו מאוד משמעותיים עד כדי כך שהתורה ראתה לנכון לציין זאת בפירוט: “ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם. ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחמר” וההמשך המיידי: “הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים…” (פרק יא, ב-ד). האדם השתחרר מהתלות בטבע ויצר לעצמו סביבת מגורים מלאכותית. המישורים הגדולים סביב הפרת והחידקל אפשרו להם גם לבנות יישובים נרחבים ביותר סמוך לשטחי החקלאות הנרחבים ולמקור מים בלתי מוגבל. יתכן שזה מה שהעביר אותם על דעתם וגרם להם לבנות המגדל שראשו בשמים……
בירושלמי במסכת יומא נאמר שהכהן הגדול בהיותו בקודש הקדשים ביום הכיפורים, ביום הקדוש ביותר במקום הקדוש ביותר היה מוסיף בתפילתו: “ועל אנשי השרון היה אומר… שלא יעשו בתיהם קבריהן” (יומא, ה, ב; מב ע”ג). נחלי השרון כמו נחל חדרה, נחל תנינים, נחל פולג ונחל אלכסנדר היו גואים לעיתים ומציפים שטחים נרחבים. המים היו ממיסים את הלבנים העשויים מבוץ והבית היה קורס על יושביו. מכיוון שתופעה זו הייתה כנראה שכיחה היה צורך להתפלל עליהם ביום הכיפורים בקודש הקודשים…. (ע”כ)
ואוסף מדרשי חז”לינו ניתן ב –
http://www.aspaklaria.info/004_DALET/%D7%93%D7%95%D7%A8%20%D7%94%D7%A4%D7%9C%D7%92%D7%94.htm
(לא אצטט, מומלץ לעיון)
מעניין שיש שתי גישות לאירוע שנקרא דור ההפלגה (כי בימיו נפלגה הארץ) וידוע גם הסיפור על מגדל בבל.
השאילה העיקרית היא – האם אנשי דור ההפלגה חטאו _בכפירה) או לא
מתוך
- “אור החיים” מביא שתי ראיות לכך שלא ניתן לומר שחטא דור הפלגה היה כפירה בקב”ה. מהם שתי הראיות שלו?
שתי הראיות שמביא בעל “אור החיים” הנם:
א. אם כפרו בקב”ה מדוע לא פירט הכתוב מה בדיוק הייתה כפירתם? לכן נראה שלא כפרו.
ב. אם חטאם היה בכפירה בקב”ה, לא היה הקב”ה מענישם בעונש קל של פיזורם בעולם, אלא היה נותן להם עונש חמור הרבה יותר.
לכן ממשיך “אור החיים” ונותן הסבר משלו למה שאירע בפרשה זו:
“ואפשר כי להיות שכאשר ברא הקב”ה עולמו בראו שיהיה שליש ישוב ושליש מדבר, ותמצא הן היום כמה מקומות של ישוב שאם תסמוך אותם אחת אל אחת לא יהיה אפילו חלק ממאה בשליש ישוב
הנזכר ויהיה הכל מדבר, אלא להיות שהעיירות והכרכים בין עיר לעיר חלק חרב ובני העולם עוברים ושבים מזו לזו, בזה יחשב הכל בין העיירות בין מה שביניהם ישוב ובצירוף הכל תמצא שליש ישוב:
ולזה נאמר [ויהי] כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים, רצו שיהיו כולם מקובצים במקום אחד ולא יתפזרו אנה ואנה ושיהיה מקום אחד ישוב דוקא, ולזה בנו העיר להם פירוש עיר אחת לכולם, ולחששת
שמא יתפזרו באורך העולם וילך אחד מהם אנה ואנה עשו המגדל להיות להם לסימן שזהו מקומם אשר נקרא שמם עליו, וגם להכיר המקום מרחוק אשר יהיה שם ובא יבא לאות המגדל, וזהו אומרו (פסוק ד)
פן נפוץ על פני כל הארץ, שלא רצו להיותם נפזרים וכלים זעיר (מעט) שם זעיר שם:
ולזה אמר ה’ כי הדבר הזה איננו נכון בעיניו, והוא דבר שיכולים להשיגו להיותם בעלי בחירה ורצון במעשה הגשמי, ולזה גזר אומר להפר עצתם ולבלול שפתם שאז בהכרח יהיו נפרדים וכל אחד יבקש
לו מקום, וזהו שאמר הכתוב ומשם הפיצם ה’ על פני כל הארץ, וזה הוא עד נאמן לפירושנו שכוונת ה’ שיהיו ממלאים כל העולם, ובזה נעשה שליש העולם ישוב לסיבה נודעת לו יתברך שמו, ויש בזה סוד
כידוע ליודעי חן וכמעט יהיה דומה למקצץ בנטיעות ומפנים השפעה ממקום למקום, ורבותינו זכרונם לברכה דרשו דרשות הרבה ואין המקרא יוצא מידי פשוטו: (ע”כ)
ומתוך ניתוח מקיף ב –
http://asif.co.il/?wpfb_dl=2777
…… אנסה להוכיח את הסברנו בפסוקי הפרשה:
ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם.(שם, א-ב)
בני הדור יוצאים ממקום מושבם בהר קדם בהרי אררט בדרכם מזרחה. הם מחפשים מקום בו ישכנו כולם ויבנו את המגדל.
“וימצאו בקעה” – אין לך מקום מתאים לבנות מגדל ומצבת נצח מבקעה הן מבחינת יסודות רחבים ואיתנים לבניינך ובמיוחד מבחינת רושמו ורישומו.
דווקא במקום הנמוך יצליחו לבנות את המגדל הגבוה. מגדל שיבנה שנים רבות ויציג את תפארת האדם. אין לך מגדל שיוכל להתחרות בארכו ובעצמתו של מגדל הנבנה בבקעה ומגיע עד השמים. ודאי מרשים הוא הרבה יותר ממגדל שבולט בגבהו כי נבנה על הרים נישאים כשלעצמם; איש לא יצליח לבנות גבוה ממגדלם ולסכן את שמם ותהילתם, לא תהיה אפשרות לכך. תהילתם ושמם יינשאו לנצח.
“שנער” – מפרש הירושלמי (ברכות, פ”ד ה”א):
“ששם ננערו מתי דור המבול”.
ודאי שאין מקום מתאים יותר לבניית מגדל ומצבה – מבית הקברות עצמו – בקעת שנער.
ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשריפה ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחמר. (שם, ג)
בפסוק זה באה, לידי ביטוי בצורה חריפה שאיפתם של בני הדור לעצמאות.
לבקעת שנער חסרון בולט. חסרו שם אבני ההר שישמשו להם ללבנים. הם נאלצו לייצרם בעצמם. גם הטיט שבדרך כלל שימש להם כחומר מדביק ללבנים, לא היה בנמצא. בבקעה פעל באופן קבוע כבשן ענק לשריפת לבנים ולצדו קמו תעשיות ענק של ייצור כל חומרי הבניין. בכך ביטאו אנשי הדור את עצמאותם וחוסר תלותם בחומרים שא-להים סיפק.
מגדל מצבתם יהיה מתחלתו עד סופו פרי יצירת האדם. אריכותו היחסית של פסוק זה בתוך פרשה הכתובה בתמצות כה רב, מדגישה לנו עד כמה חשובה נקודה זו. אחדות האדם הביאה כאן לשאיפתו להתנתק מתלות בה’. ברורה כאן העברת המוקד מהקב”ה אל המגדל [4]:
ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ. (שם, ג)
הבעייתיות שבבניית המגדל
בתחילת דברינו הבאנו את המדרש הרואה בבניית המגדל כוונות תאולוגיות-רוחניות של מרידה בה’. הפירוש שברצוננו להציע רואה את המגדל בראי ארצי וגשמי:
דור הפלגה אין להם חלק לעולם הבא – מאי עבוד? אמרי דבי רבי שילא: נבנה מגדל ונעלה לרקיע ונכה אותו בקרדומות כדי שיזובו מימיו. מחו עליה במערבא – אם כן לבנו אחד בטורא.(סנהדרין קט)
אנו רואים שבני ארץ ישראל לא מוכנים לקבל את הפרשנות שהמגדל נועד לעלייה לשמים בגלל העובדה שנבנה בבקעה. בהמשך מציע ר’ ירמיה בר אלעזר שנחלקו לג’ כיתות: “אחת אומרת נעלה ונשב שם, ואחת נעלה ונעבוד עבודת כוכבים, ואחת נעלה ונעשה מלחמה”. בפשטות, גם כאן ניתן להבין ששלוש כיתות אלו נתכוונו לעלייה לשמים – נעלה ונשב (בשמים), נעבוד בשמים עבודה זרה או נלחם בה’; ואולם משאלתנו מדוע בנו את המגדל בבקעה לא מסתבר שזו תשובתו של ר’ ירמיה בר אלעזר.
הרמ”ה הבין פרשה זו בצורה אחרת:
אלא אמר ר’ אלעזר: לא נתכוונו לרקיע כלל אלא כדי שיהא להם מקום גבוה לדור בו מפני ג’ דברים: אחד לישב במקום גבוה כדי שלא יהא נוח להיכבש, ואחד כדי לעלות ולעשות מלחמה משם בכל חרבותיהם (מלחמה בבני אדם), ואחד כדי לעבוד שם עבודת גלולים, שכן דרך עובדי גילולים לבחור להם מקום גבוה, כדכתיב: על ההרים הרמים. (יד רמ”ה, סנהדרין קט)
הרמ”ה מבין שהמגדל נועד לעזור לבני אדם לעבוד עבודה זרה או לשפר את תנאי מגוריהם ותנאי מלחמתם, כלומר צורך בטחוני אסטרטגי גרידא. (ע”כ. מומלץ)
ומתוך מאמר יותר “מודרני” וארכיטקטי, ב –
www.tau.ac.il/arts/theatre/avodotStu/8.doc
מאז התמוטטות מגדל בבל, החל בפירמידות ועד לגורדי השחקים של המאה-20, מנסה החברה לפרוץ את גבולות הגשמיות על-ידי בניית דימוי פיזי-ארכיטקטוני, המשתנה בהתאם ליכולת הטכנולוגית של הזמן והמקום, בעוד המניעים משתנים בהתאם לערכים החברתיים והתרבותיים. אנסה במאמר זה להראות כי אותם המניעים שהובילו לבניית מגדל בבל, נמצאים בבסיסה של כל הבנייה הגבוהה לדורותיה : “נעשה לנו שם”, המביע את הערצת הטכנולוגיה עד כדי הפיכתה למטרה בפני עצמה, ו”פן נפוץ” שהוא הצורך החברתי ליצור סמל פיזי הקושר את הקהילה סביבו. בנוסף, אדגיש את הבנייה הזו כבנייה המשקפת אידיאולוגיה של תקופה ולכן חייבת להחקר כתופעה תרבותית ולא כפעולתם של יחידים. …
הנתק בין הצורה לפונקציה בולט עוד יותר במבנה כמו מגדל אייפל הריק שנבנה כסמל נטול פונקציה, כנקודת ציון פיזית בנוף העירוני. [איור4] סמל זה נשען באופן ישיר על המיתוס של מגדל בבל- גם הוא נבנה כנקודת ציון פיזית לאחד סביבו קהילה תרבותית. מגדל אייפל, גורד השחקים הראשון, נבנה ב-1889 ל”תערוכה הגדולה” של פריז. למגדל הברזל העצום, שלוש מאות מטר גובה, לא יועד תפקיד פונקציונלי כלשהו- הוא נועד להציג את תפארתה של הטכנולוגיה, את ההתפתחות ההנדסית של צרפת בפתחה של המאה ה-20. המתכנן של המגדל, גוסטב אייפל (Gustave Eiffel) כתב על יצירתו: “איזה מבקר יישאר אדיש למבנה זה? מהו מקור ההערצה אם לא גודל המאמץ ופאר התוצאה? המגדל יהיה המבנה הגבוה ביותר שנבנה אי פעם על-ידי האדם. האם לא יהיה נפלא בזכות עצמו?” (
(ע”כ. מאמר ארוך – מומלץ לעיון – לחובבי/ות ארכיטקטורה)
- שם אשת אברם שרי…. ותהי שרי עקרה אין לה ולד (פרק יא פסוקים כט’ ל’)
סוף סוף מגיעים ל:נקודת ההתחלה החשובה. אברם אבינו ושרי אמנו. ומסתבר שההתחלה, כמו כל ההתחלות, קשה ביותר.
מה קורה כאן, עוד לפני שהתחילה היהדות כבר קיבלה האימא הראשונה (בעצם היא עוד לא אימא, אבל היא נענשת בעקרות.
אז מתוך
http://www.ynet.co.il/Ext/App/TalkBack/CdaViewOpenTalkBack/0,11382,L-3797738-2,00.html
מילת “ותהי” מעידה על גזרה שנתחדשה. ולא היתה שרה ראויה להיות עקרה, אלא כך נגזר, למען שליחותו של אברהם ולמען נסותו. ולא כתוב “ותהי” באמהות או בנשים אחרות.
ברבקה כתוב: לנכח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא, ברחל כתוב: וְרָחֵל עֲקָרָה, ועל חנה כתוב: וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים, ועל אשת מנוח כתוב: וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה.
ושרה מכל בחינה פיזית לא היתה עקרה כלל, וראויה ללדת, אלא שהקב”ה עצר אותה בגזרת שליחותם, כפי שכתוב: “הנה נא עצרני ה’ מלדת”. ואילו הנשים האחרות היו עקרות בגופן, עד שנעתר ה’ לתפילתן.
לפיכך שונה פקידתן של אותן נשים משל שרה. לכל הנשים כדי לסיים העקרות וכדי שתהרנה היה צריך ה’ לפקוד אותן, משנעתר לתפילה. רבקה נעתר לה ולבעלה שהתפללו והרתה, רחל – ויזכור אלהים את רחל,
חנה – וידע אלקנה את חנה אשתו ויזכרה ה’… ותהר. אשת מנוח – וירא מלאך ה’.. והרית וילדת בן…
אבל שרה – חדל “המעצור” ובטלה הגזרה רק לאחר שמלאה שליחות אברהם ושרה, ובינתיים היה צורך בנס לחדש בה אורח-נשים, הריון ולידה והנקה. ולפיכך לא רק שאברהם לא התפלל על עקרותה, אלא אפילו כאשר
נתבשר מה’ על יצחק, הגיב: “לו ישמעאל יחיה לפניך”… מפני שידע כי עקרותה כרוכה בשליחותו ולא רצה כי תפגע השליחות! והניח הקב”ה דעתו בזה…
קיבלה עליה אותה צדקת מראש עקרות לצורך השליחות. ויש לדעת כי שליחותו של אברהם לא היתה יכולה להתקיים בלא שרה. ובהיותה נביאה, כמוהו, ידעה כי זה היה תנאי לשליחות. והסכימה. על כן לא התפללו
שניהם על עקרותה, וקיבלו. (ע”כ. יפה)
אז מתוך מאמר “אפיקורסי” ב –
http://www.hofesh.org.il/yated/dana_sara.html
מר רבי אמי: “אברהם ושרה טומטומין היו. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: שרה אמנו
איילונית היתה. שנאמר ‘ותהי שרי עקרה אין לה ולד’ – אפילו בית ולד אין לה” )תלמוד
בבלי, מסכת יבמות, ס”ד/ע”א-ע”ב(.
ולא רעשו אמות הספים, ולא זעה כנסת ישראל, לא נשמעו קריאות שבר מפי עסקנים
ושוליות-עסקנים ומלחכי-פינכה חרדיים בכנסת או מעל אקרני הטלוויזיה, ולא איימו על
איש בביטול אירוע או מופע, איש לא החרים את רבי אמי, את רבי נחמן או את בר אבוה,
ולא הוציאום מכלל חז”לינו. והכל ממשיכין לעלות אל “הקבר הקדוש” שבמערת המכפלה,
כנטען למקום קבורתם של שני הטומטומין לגירסת התלמוד, ואין האנשים חדלין מלנשק את
פרוכת הקטיפה המכסה, כביכול, על שני הטומטומין. כאן הכל בסדר. ענן הקדושה מוסיף
לרחף מעל, ולטייח את מוחות ההמונים, שעה שהזעם, החרון, ההשתלחות הארסית והאלימות
המילולית של כל אלה מצאו להם אפיק נוח – דנה אינטרנשיונל והציבור החילוני-החופשי
בישראל!….
ומסביר הרב עדין שטיינזלץ בפרשנותו, שזיכתה אותו בפרס ישראל )תלמוד בבלי, מסכת
יבמות כנ”ל(: איילונית היא אשה שאינה יולדת, ופעמים שהיא גם דומה לזכר )”לשון”(.
ועוד מסביר הוא )”עולם”(: מן הדיונים המפורטים בתלמוד נראה, כי האיילונית היא אשה
שיש בה פגם גנטי שאינו מאפשר לה ללדת ילדים. להבדיל מן העקרה, שהתפתחותה המינית
היא תקינה, האיילונית ניכרת בהתפתחות גופנית ומינית שונה )הניכרת גם בסימני מין
משניים(. בהלכה יש דיונים רבים המתייחסים למעמדה של האיילונית, בעיקר משום שאין
סימני המין המשניים מצויים אצלה כלל” וגו’. (ע”כ)
- שלשה אלה בני נח ומאלה נפצה כל הארץ…. ואלה תולדות בני נח (פרק ח’)
יופי של נושא, כולל גיאוגרפיה ואנתרופולוגיה, אבל בע”ה, בסבב הבא.
כדאי יהיה גם לנתח את דמותם של אברם + אברהם ושרי = שרה. אבל קצרה היריעה ועדיין לא הכרנו אותם טוב, חוץ מהעובדה ששרה היתה עקרה, חבל. בעצם מה זה חשוב?
שבת שלום
שבוע טוב
להת בקרוב
אז הכל – חוץ משורצי הים – גווע נשאלת השאילה — מתוך (מקור נוצרי)
https://www.gotquestions.org/hebrew/Hebrew-global-flood.html
שאלה: האם המבול בזמנו של נוח היה גלובלי או מקומי?
תשובה: כאשר בוחנים את כתבי הקודש, זה ברור שהמבול היה גלובלי. בבראשית 7:11 נאמר “…נבקעו כל מעינות תהום רבה וארבות שמים נפתחו.” זה ברור מבראשית 6-7: 1 ובראשית 2:6 כי הסביבה לפני המבול הייתה שונה ממה שאנו מכירים היום. בהתבסס על תיאורים אלה ואחרים בכתבי הקודש, כמו גם מאובנים אשר נמצאו בממצאים גיאולוגיים, זה הגיוני לשער כי בזמן מסוים הארץ הייתה מכוסה בכיפת מים. הכיפה יכולה הייתה להיות כיפה שמתאדה או שהייתה יכולה להיות מורכבת מטבעת כמו למשל טבעת הקרח של שבתאי. שילוב זה ביחד עם שכבות רבות של מים מתחת לאדמה, יכול היה להשתחרר מעל האדמה (בראשית 2:6) וכתוצאה מכך לחולל מבול גלובלי.
הפסוקים הברורים ביותר אשר מראים כי המבול היה גלובלי נמצאים בבראשית 19-23: 7: “והמים גברו מאוד מאוד על הארץ ויכסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים: חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים ויכוסו ההרים: ויגווע כל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה ובכל השרץ השורץ על הארץ וכל האדם: כל אשר נשמת רוח חים באפיו מכל אשר בחרבה מתו: וימח כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים וימחו מן הארץ וישאר אך נוח ואשר אתו בתיבה.”
בקטע הנ”ל אנו מוצאים את המילה “כל” חוזרת פעמים רבות, אולם אנו גם מוצאים “ויכסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים.” “חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים ויכוסו ההרים” (מספיק על מנת להרשות לתיבה לעבור בניהם בביטחון), “וימח כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים וימחו מן הארץ.” אם אין בכוונת התיאורים הללו לתאר את המבול הגלובלי אשר מכסה את כל הארץ, אינני יודע איך אלוהים היה יכול להבהיר זאת יותר מכך. כמו כן, אם המבול היה רק מקומי, מדוע אלוהים ציווה על נוח לבנות תיבה במקום לגרום לחיות לנדוד ולהגיד לנוח לעשות את אותו הדבר? ומדוע הוא ציווה על נוח לבנות תיבה אשר הייתה גדולה מספיק להכיל חיות שונות אשר נמצאות בעולם היום. אפשר לחשוב שאפילו הדינוזאורים התחילו כקטנים וכנראה שלא היה לנוח צורך להביא חיות בוגרות לתיבה.)ע”כ. המשפט על הדינוזאורים, קצת מפריע)