From:
Sent: Sunday, 25 December 2016 12:31 PM
To:
Subject: וישב יעקב…ויחלום יוסף…וישמע ראובן… וירד יהודה
הקדמה כללית
וישב יעקב – נסיון התישבות שלישי בארץ כנען והפעם הזו נסיון של האב השלישי שכפי שנראה נכשל קשות וכל המשפחה מהגרת דרומה..
סוף סוף, לאחר 21 שנות גלות, וכמה חודשים של התנחלות בי”וש – וקניית אדמות ערביות, – אופס – כנעניות ליד שכם, מסתבר שיעקב מתפנה והוא מנסה להתישב היכן שהו. עד כמה שאני מבין שלשת אבותינו (וכולל משה רבנו) עסקו במרעה, ום כך הם היו יותר נודדים מאשר תושבי קבע במבני אבן. איך נאמר
“ויאמר הנה באהל”… “ושרה שומעת פתח האוהל”
“ויביאה האהלה שרה אמו”
“ויעקב איש תם יושב אהלים”
ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו,,,”
“ויסע ישראל ויט אהלה מהלאה…”
אז לא פלא שלאבותינו אין כתובת קבועה והיא משתנה בין באר-שבע, חברון, גרר. שכם, ועוד, כנראה לנדידת העדרים.
למרות זאת או אולי עקב זאת
“ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים” …”וישב אברהם בבאר שבע”
ואברהם קונה אחוזת קבר “ויקם שדה עפרון… השדה וכל גבולו.. לאברהם
וגם קצת עסקו בחקלאות
“ויזרע יצחק בארץ ההיא” … “ויחן בגרר וישב שם”… ויעל משם באר שבע…”
והנה
“ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע ביא חברון אשר גר שם אברהם…”
אבל למרות הכתוב לעיל — השבוע שוב מיקום האב השלישי לא מדוייק “וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען..
ונקודה נוספת שמאתגרת עיון לעומק היא – יחסי אחים של ילדי האבות
ראינו את “היחסים” בין ישמעאל ויצחק, כשהאבא אברהם מגרש את בנו ישמעאל מאשתו השניה, את היחסים בין יצחק לעשיו כשעשיו רוצה להרוג את אחיו התאום, ואנחנו ממשיכים השבוע לקרא על איח יוסף שרוצים להןרגו. קשה להאשי פה את האנטישמיות הסמויה או הגלויה, אבל מסתבר שהיחסים תוך משפחתיים לא היו נוחים בלשון המעטה.
פסוקי השבוע
ויפשיטו את יוסף את כתנתו… ויקחהו וישליכו אותו הבורה
ויבך אותו אביו
ויט עד איש עדולמי
ויט אליו חסד
ערב שבת שלום
וברכת חנוכה שמח
פתיחה
עוד פרשה יפה גדושה באירועים, החל מהסיפור הידוע על כתונת הפסים וחלומות יוסף וכלה בחלומות שרי פרעה, אז שוב – תוכן הפרשה בקיצור
— יוסף המלשן מקבל (כפרס???) כתנת פסים מאביו
— יוסף מספר לאחיו ולאביו שני חלומות שמרמזים על עתידו כשליט וו, מה שגורם לאחים
— יוסף נמכר לעבדות בידי אחיו
— יהודה ותמר הזיווג המוזר
— יוסף בבית פוטיפרנמלט מאונס אבל מוכנס לבית הסוהר
— יוסף בכלא פותר חלומות של שני שרי פרעה
—
וכבר “הצצתי בעלילות יוסף הצעיר – בן 17 – רועה את צאן… וכבר דנתי בפרשת וישב לפני שנה שנתיים ב –
תשע”ד
תשע”ה
(על – יוסף החולם, יהודה ותמר, יוסף בבית פוטיפר)
תשע”ו
(על – חלומות יוסף, מכירת יוסף, יהודה ותמר, יוסף ואשת פוטיפר)
ממליץ מאוד לקריאה חוזרת למעונינים/ות. נכון אני כתבתי, אבל קראתי זאת שנית ונהניתי)
אבל כאמור פרשה יפה, תוססת ומכאיבה כאחת.קיצור העלילה במשפט או שניים ==
האבא יעקב מעדיף את הבן הצעיר מאשתו האהובה, האחים שונאים את האח הצעיר רוצים להורגו ובמקום זאת מוכרים אותו לעבדות לאחד השרים של המלך ואז אשת השר מתאהבת בעבד היפה ששולט ביצרו וכתוצאה הוא מושלך למאסר
ובאמצע כל העלילה של יעקב ויוסף, מופיע קטע שאפשר להגדירו כ”מוזר” ולכאורה או אפילו כללית מיותר ולא חשוב, וזה סיפור יהודה ובניו, כלתו צמר ויחסי יהודה תמר. קשה להאמין שיהודה היה כזה טיפוס,
“ויראה יהודה ויחשבה לזונה… ויבא אליה ותהר לו? סיפור ארוך עם יופי של פרטים מסביב, רק חסרים פרטים מיניים, שיהיה, ונראה להלן.
אז מתוך ויקיפדיה
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%95%D7%99%D7%A9%D7%91
| פרשת וישב – ויקיפדיה
he.wikipedia.org פרשת וישב מהווה את פתיחתו של קובץ סיפורי יוסף ואחיו, החלק האחרון בסיפור תולדותיו של יעקב … |
||
…את פרשת וישב קוראים בדרך כלל בשבת שלפני חנוכה. בשנים שבהן יש בחנוכה שתי שבתות, קוראים את פרשת וישב בשבת הראשונה. בשנים שבהן יום א’ של חנוכה חל ביום ו’, קוראים את הפרשה ביום ב’ של חנוכה.
פרשת וישב מהווה את פתיחתו של קובץ סיפורי יוסף ואחיו, החלק האחרון בסיפור תולדותיו של יעקב ומשפחתו והחלק האחרון בספר בראשית בכלל. בפרשה זו מתחילים להשתלשל האירועים אשר יביאו לירידת יעקב ובניו למצרים, ובשלב מאוחר יותר לשעבודו של עם ישראל שם. עם זאת, כל אחד מן הפרקים בפרשה מהווה סיפור עצמאי שבו דמויות שונות והוא מתרחש במקום גאוגרפי אחר.
וקצת צבע
מכירת יוסף, ציור של קונסטנטין פלוויטסקי (1855)
נושאים ופסוקים לעיון ולדיון נוסף
- דמותו של יוסף
יש לנו ארבע פרשות שמכילות סיפורי יוסף. המסורת רואה את יוסף כ – צדיק וכו’. כמובן שאבותינו היו צדיקים וכו’. כמו ששואלים “איך יודעים שיעקב אבינו הלך עם שטריימיל? והתשובה “הרי כתוב “טיצא יעקב” “היתכן שצדיק כמו יוסף ילך בלי שטריימיל”? “היתכן שיוסף מוציא הדיבה הידוע, באמת הוציא דיבה, או שבעצם הוא רצה לעודד את אחיו לקיים מצוות לפי העדה החרדית? הרי כל שלשת אבותינו קיימו מצוות. איזה יופי של מסורת. איזה יופי של מדרשים 2,000 + שנות מדרש. ועד כמה שאני מתייחס לזה בציניות, אני אוהב ומעריך את הגישה והשיטה.כי המדרשים הם חלק נכבד בתרבות היהודית, לא פחות מה”שולחן ערוך”. טוב גלשתי אל היער – אחזור אל העצים. והעץ הבולט בשטח הוא עץ יוסף.
לראשונה, אנחנו פוגשים בפרשה את יוסף הצעיר הפעיל – כנער – כמתבגר וכאסיר. מה אומרים לנו איררועים אלו? מתוך
http://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/07/04_vayeshev/1.html?print
פרשת וישב היא הראשונה מתוך ארבע פרשות העוסקות ביוסף. סיפור יוסף הוא, ללא ספק, אחד הסיפורים המפורטים, המסובכים והמרתקים ביותר בתנ”ך, ובמסורת היהודית בכלל. יש בו את כל המרכיבים של “אופרת סבון” טלוויזיונית: אהבה, קנאה ושנאה, ניסיון רצח והתפייסות, הטרדה מינית ועלילה, עם מספר מעלות ומורדות בין שפל המדרגה לשררה ועושר… אין פלא בכך שהסיפור זכה במשך הדורות לפירושים, תוספות והרחבות, מאז התנ”ך ועד המאה העשרים, בה נכתב ספרו עב הכרס של תומס מאן: ‘יוסף ואחיו’.
גם נביא האסלאם, מוחמד, הכיר בתכונותיו של סיפור זה כסיפור מושך ומרתק והכניס אותו, בפירוט רב, לקוראן: זוהי הסורה השתים עשרה, שבפתיחתה הוא מכנה אותו “הנאה שבסיפורים”.
עם זאת, גם אם שלד העלילה נשאר זה המסופר בבראשית, הרי ההתייחסות ליוסף ולשאר דמויות הסיפור שונה, כמובן, מגרסה לגרסה, ומשקפת את השקפות המספר ואת רוח התקופה. כך אנחנו מקבלים דמויות שונות מאוד של יוסף. בקווים כלליים, אפשר למצוא בגרסאות הרבות לסיפור יוסף שלוש דמויות, שלפעמים משתלבות זו בזו:
הדמות הראשונה, הקרובה ביותר לפשט, היא דמות נער השעשועים השאפתני שסובל התנכלויות והשפלות אבל מפלס את דרכו לצמרת בזכות יופיו ויכולתו לשבות את ליבם של נשים וגברים. הדמות השנייה, שחלקה מבוסס על הסיפור המקראי וחלקה פרי הרצון לפאר את יוסף, היא דמות הצעיר המוכשר שחכמתו היוצאת מן הכלל מחלצת אותו מבור הכלא ומעלה אותו להיות יהודי החצר הראשון, המשתמש במעמדו הרם כדי להיטיב עם עמו. דמות יוסף השלישית, דמות הדרש, היא דמות הצדיק הקדוש המעונה שמתייסר בגלל אמונתו ולבסוף זוכה לפדות ולגמול הראוי (ע”כ. מומלץ)
(יותר מתאים לעין בדמות יוסף בסוף פרת ויחי. זו בעייה טכנית”, איךלכתוב על נושא שמתפשט על שתיים ויותר פרשות)
.
- והוא נער את בני בלהה ובני זלפה נשי אביו…ועתה לכו ונהרגהו…”
מה היו היחסים בין יוסף לאחיו ואיך זה התפתח לכך שהם רצו להרגו? מתוך ניתוח מצב (לפרשת מקץ) ב –
http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/miketz/itz.html
… יוסף מתואר בתורה כצדיק, בעל עקרונות נעלים, שלא נכשל גם באשת פוטיפר. יש לשים לב לסמיכות הפרשיות של יהודה ותמר לפרשת יוסף ואשת פוטיפר. התורה מפסיקה באמצע סיפור יוסף על מנת לספר את הסיפור על יהודה ותמר, וצדיקותו של יוסף בולטת על רקע סיפור יהודה ותמר: יוסף רחוק מהבית, עבד, צעיר ולא נשוי, עומד בפני הפיתוי שמפעילה עליו גברתו. ואילו יהודה המבוגר, המצוי בביתו, אינו עומד בפני הפיתוי של הקדשה על אם הדרך. תיאור זה בא להבליט את צדיקותו של יוסף.
איך ייתכן אפוא, שבן מעלה כמו יוסף, התעסק בהבאת עברותיהם של אֶחיו לידיעת אביו. [2] אם הייתה כוונתו לתקן את דרכי אחיו, מדוע בחר בדרך של הלשנה במקום לטפל בכך בדרכים חינוכיות ובתבונה. בסופו של דבר, על-ידי ההלשנה הוא השיג את ההפך; האחים הוסיפו חטא על פשע ומכרו את יוסף.
נראה להציע פתרון שיענה על כל השאלות כולן. [3]
בתחילת פרשת וישב כתוב, (בר’ לז): “והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו”, כאן זו הפעם הראשונה בתורה שבלהה וזלפה מוזכרות כנשי אביו. עד כאן בכל המקומות הן מוזכרות כשפחות. אפילו כשהתורה מונה את בני יעקב בפרק לה:כה-כו, כתוב: “ובני בלהה שפחת רחל דן ונפתלי. ובני זלפה שפחת לאה גד ואשר אלה בני יעקב אשר יֻלד לו בפדן ארם”.
ניתן להסביר את המחלוקת שבין יוסף לאחיו כמאבק אידאולוגי. יוסף טען שיש להתייחס לבני השפחות כמו לבני הגבירות – נשי אביו. את הפסוק “והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו”, אפשר לפרש: הוא ניער אותם, העיר אותם לדרוש את שיווי זכויותיהם.
כמובן שהאחים, בני הגבירה לאה, לא הסכימו עם יוסף, ולא היו מוכנים לוותר על עליונותם ועל זכויותיהם המיוחדות. [4] על כך הביא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם. כלומר סיפר לאביו שהאחים מתנהגים עם בני בלהה וזלפה כבני שפחות, ולא כשווים, ורק הוא, יעקב, היה צריך להחליט אם ארבעת בני בלהה וזלפה ייחשבו כבני השפחות או כבני נשותיו. יעקב הסכים עם גישתו של יוסף, וכך יש לפרש את הכתוב “וישראל אהב את יוסף מכל בניו” – הסכים לדבריו, “כי בן זקנים הוא לו” – בן חכים (כתרגום אונקלוס), “ועשה לו כתנת פסים” – העניק לו ציון לשבח.
ולכן נאמר שהאחים שנאו את יוסף על חלומותיו ועל דבריו. על חלומותיו – שנראו כהתנשאות, ועל דבריו – בדבר המעמד השווה שיש להעניק לבני השפחות. (ע”כ. אבל אין תשובה על שאילה – למה בני “השפחות” לא הגנו על יוסף?)
ומתוך
http://www.daat.ac.il/daat/olam_hatanah/mefaresh.asp?mefaresh=ramban&book=1&perek=37
אבל לדעת רבותינו בבראשית רבה (פד ז):
על כולם היה מוציא הדבה:
…שיהיה “והוא” מושך אחר עמו, ומשפטו והוא נער והוא את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו, יאמר כי הוא נער, והוא עם בני בלהה ועם בני זלפה נשי אביו תמיד, לא יפרד מהם בעבור נערותו, כי להם ציווה אביהם שישמרוהו וישרתוהו, לא לבני הגבירות, והוא מביא מהם דבה רעה אל אביהם, ולכן ישנאוהו אלה הארבעה האחים. ואחר כן אמר כי אביו אהבו, ויראו אחיו האחרים כי אותו אהב אביהם יותר מכולם ויקנאו בו וישנאוהו, נמצא שנוא מכולם, בני הגבירות יקנאו בו למה יאהב אותו מהם והם בני גבירה כמוהו, ובני השפחות אשר לא יקנאו בזה למעלתו עליהם, ישנאו בו בעבור היותו מביא דבתם אל אביהם.
…. ואם כן למה לא הצילוהו בני השפחות, והוא אוהב אותם ומקרבן ומגיד לאביו על האחים בבזיונם. ואם נאמר שייראו מן האחים, והנה הם ד’, וראובן עמהם, ויוסף עצמו, ותגבר ידם עליהם, ואף כי לא יבאו עמהם במלחמה. ועוד, כי נראה בכתוב כי כולם הסכימו במכירתו? (ע”כ)
ומתוך מאמר ברסלבי ב –
https://www.facebook.com/HasodotRabbiNachman/posts/396335217166059
“והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה” (בראשית לז, ב), אומר רש”י: “והוא נער – שהיה עושה מעשה נערות, מתקן בשערו ממשמש בעיניו, כדי שיהיה נראה יפה”- וזה בחינת צדיק יסוד עולם שנכנס אל תוך ערבוביא אור וחושך ויודע להוציא האור מתוך החושך. שהאחים הסתכלו על יוסף כביכול בעין קצת רעה הם פשוט לא הבינו שהו מסלסל בשיערו על מנת להתקרב לבני בלהה וזלפה לפשוטים להתחבר אליהם ואז ע”י חיבור עמם להאיר אותם ואת עינהם בתורה הקדושה ובהשגחתו יתברך שיזכו גם הם להתקרב אל הקדושה. (וזה סוד “הקבצו” ולא “האספו”) וזה גדולת יוסף דווקא! כי כוחו כ”כ גדול שמוכן להראות עצמו כמו קליפה (בתחפושת) על מנת לקרב יהודי הכי פשוט להשי”ת. וזה יכולין רק הצדיקי יסוד עולם לעשות כי רק בהם יש כח להיכנס אל תוך הרע כפשוטו ולהוציא ממנו את כל האור החיות והאלוקות בשלמות גדול ומופלא. וזה הוא בחינת מסלסל בשיערו דייקא בקצוות הגוף שהוא השיער כי משם ממש אחיזת הסטרא אחרא ומה שעשה יוסף זה ברור האור האור מתוך החושך שסילסל ושיחק עם הרע כמו ששיחק בשיער. (סוד עניין שהצדיק עומד בבית הבליעה של הסטרא אחרא כדי שיתן הקאות)
ומתוך
https://www.facebook.com/HasodotRabbiNachman/posts/396335217166059
…
בפסוק זה יש קושי תחבירי בולט: הביטויים “את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו” הם מושאים[1], ובתור שכאלו הם צריכים להשלים פועל. אך מייד לפני מושאים אלה מופיע בפסוק המשפט השמני “והוא נער”, המזהה את יוסף כ”נער”, ולמשפט כזה לא יכול להצטרף מושא.
לדעת רש”י במקום יש ‘להשלים’ כאן פועל חסר: “ורגיל”: המושא הישיר “את בני בלהה” מצטרף לפועל מובלע, שאיננו כתוב בפסוק, והקורא צריך להבין אותו מתוך ההקשר. פירוש הפסוק, לפי זה, הוא: “ויוסף רגיל להיות אצל בני בלהה…”. כלומר, יוסף היה רועה עם כל אחיו, אבל מקורב רק לבני השפחות. בהתאם לכך, רש”י מפרש שהדיבה המתוארת כאן הייתה רק דיבת בני לאה ולא דיבת בני השפחות.
לדעת רשב”ם, המשפט “והוא נער” מתפרש כמעין משפט פעלי במובן של התנהגות המאפיינת נער:
נערותו ורגילותו ומשתאיו היו עם בני בלהה ובני זלפה.
כלומר, באופן מקצועי, כרועה, יוסף היה עם אחיו, אך במעשי הנערות שלו הוא היה רק עם בני השפחות. בהתאם לכך, גם רשב”ם מפרש שהדיבה המתוארת בהמשך הייתה רק דיבת בני לאה, ולא דיבת בני השפחות.
מעבר לחידושים הדקדוקיים של רש”י ושל רשב”ם כאן, יש גם קושי בפירושיהם מצד ההקשר הסיפורי. אם אכן יוסף היה מקורב לבני השפחות, כפי שהם מפרשים, מדוע בהמשך הסיפור אין אנו רואים הבדל בין יחס בני השפחות כלפיו לבין יחס בני לאה כלפיו?
…ואם כן, למה לא הצילוהו בני השפחות שהיה אוהב אותם ומקרבן? …ועוד נראה בכתוב כי כולם הסכימו במכירתו.
[1] “את” יכול להתפרש כ”עם”, כמו במשפט הקודם בפסוק, ואז מדובר במושאים עקיפים. אם מדובר במובן הרווח יותר של המילה “את”, אז מדובר במושאים ישירים.
ומתוך מאמר (ארוך) שמנתח את התפתחות חיי יוסף ב-
www.herzog.ac.il/vtc/0068935.doc
“יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן, והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו”[1]. פסוק זה, עם כל הקושיות הנגלות והנסתרות שבו, מלמד אותנו על חייו של יוסף בתוך המשפחה בעודו צעיר, וכן, תכונותיו וכישרונותיו הבאים לידי ביטוי בנערותו ותופסים מקום נכבד במבנה אישיותו בעתיד.
ראשית, נתמקד במילים “היה רועה את אחיו בצאן”, הפרשנים עוסקים בשאלה, מהי הכוונה “רועה את אחיו”? אם הכוונה היא שהוא מצטרף לאחיו במלאכת הרעייה, היה יותר נכון לכתוב “רועה עם אחיו בצאן”, אלא כנראה שהמשמעות היא אחרת.
‘אור החיים’ ו’ספורנו’ מפרשים כאן באופן דומה: “בעניין הצאן, פירוש בדרך אכילת הצאן”[2], “היה מנהיג ומורה אותם במלאכת מרעה הצאן”[3]. אם כן, מצאנו כשרון מנהיגות מיוחד שלא ראינו אצל אף אח (אמנם יהודה היה מנהיג האחים בפועל, אך אנו למדים זאת מתוכן הפרקים ולא מתיאורם).
נשים לב למילים “והוא נער”, שני דברים אפשר ללמוד מהמילים הללו:
א. נוכחנו לדעת שליוסף יש איזשהו כשרון מסוים, שעדיין לא ברור לנו בוודאות מהו, ואז מופיעה המילה “נער” לומר לנו שאת כל זה עושה נער, רק בן שבע עשרה שנה. עובדה המגדילה את ההתפעלות מהתפקיד יוצא הדופן הזה, ובהמשך נראה את התפתחות ניצני מנהיגות אלו. יוסף נשאר קרוב לאביו ויכול להיות שגם הדריך את אחיו בצאן.
ב. המילה “נער” מגלה לנו את הבעייתיות של המצב הזה. אחי יוסף מלומדים במלאכת הרעייה והנה בא יוסף, צעיר האחים (פרט לבנימין) לתת להם עצות, דבר הגורם למתח במשפחה.
כאן מצינו יכולת מנהיגותית וידע חקלאי. לשתי תכונות אלו זקוק יוסף בהנהגת המצרים. לידע החקלאי הוא זקוק משום שזה תפקידו – לנהל את כלכלת מצרים ולכשרון המנהיגות ודאי זקוק שיוסף כדי להתבלט ולהצליח בתפקיד…. (ע”כ. מומלץ)
(הארכתי בכתיבה על הנער יוסף, ויש עוד ועוד)
3.וימצאהו איש…וישאלהו האיש… ויאמר האיש ….(ולאחר מכן ויאמרו איש אל אחיו לאיש אשר אלה לו… ויהי איש מצליח)
האם לעורך הפרשה היה ידוע מי ומה האיש עושה שם? ובכלל מה בא הסיפור המוזר על תעיית יוסף בשדה ועל באיש ששמע אותם מדברים, בא ללמדנו? האם האיש שמע את אחי יוסף מדברים על יוסף ומישהו (בצחוק???) אומר “אז בואו נהרוג אותו”?
יש בפרשה מספר ניכר של אירועים שתיאורם משתמש בכינוי איש. וכבר פגשנו מספר פעמים בפרשות קודמות את המילה “איש”, כמו “”ויאמרו איש אל רעהו” ויפרדו איש מעל אחיו”. במרבית המקרים ברור לנו במי מדובר, אולם לא תמיד כך, כגון בהצהרת למך “כי איש הרגתי לפצעי” או בביקור האורחים אצל אברהם “וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים ניצבים…” והדמיון, וכמובן המדרש מוצא לנו “הסבר” מתאים. כך גם בפרשתנו, “וימצאהו איש…” ולא ברור מי הוא האיש הזה, ומהיכן הוא בא? וגם כל הדו-שיח תמוה.
“וימצאהו איש והנה תועה בשדה” = פרק לז פסוק טו? פסוק מוזר. האיש מצא את יוסף. זה גם מזכיר את האירוע של יעקב “ויאבק איש עמו” יש לשער ששני אלו הם לא אותו איש. שם האיש נאבק עם יעקב, כאן האיש בעצם מציל את יעקב, שהיה “תועה” (מסומם?) בשדה.. וברור שהדבר אומר דרשני.
כך יש שמסבירים את ההבדל בין “איש” ל”איש”, ב –
….ויאבק איש עמו”- הוא שרו של עשיו (רש”י)
“וימצאהו איש והנה תועה בשדה”- זה גבריאל (רש”י)
“מה נשתנה שאצל יעקב מפרשים שזהו שרו של עשיו ואילו ביוסף זה גבריאל?
אלא שאצל יעקב כשביקש ממנו ברכה ענה האיש “שלחני כי עלה השחר” וצריך אני לומר שירה: איש כזה הוא בודאי שרו של עשיו שאינו רוצה לחכות, ואולם אצל יוסף- האיש ראה את יוסף תועה בשדה והציע לו את עזרתו, איש זה בודאי גבריאל, שאף על פי שגם הוא היה צריך לומר שירה, בכל זאת מצא לחובה לדחות את שירתו כדי לעזור למי שתועה בדרכו”. (ע”כ. ברור)
אז יש שמנסים לזהות את מיקום השדה, מתוך
….http://www.herzog.ac.il/tvunot/fulltext/al-atar3_plotkin.pdf
וימצאהו איש והנה תעה בשדה… (בראשית לז טו) לדעתו, שדה זו היא חלקת השדה שקנה יעקב מבני חמור ובה טמנו מאותר יותר את עצמות יוסף (יהושע כד לב). על פי המדרשים, משער הרב מדן שמיקומו של שדה זו מחוץ לתחום העיר שכם; והוא מסיים דבריו בטיעון ש”אם נכונה ההשערה המקובלת על מקום קברו של יוסף ליד שכם, הרי ייתכן שידענו גם את המקום שיוסף תעה בו…”. …
יעקב, השומע על המקרה האכזרי של אונס בתו, נמצא לבדו בביתו, שכן בניו היו את מקנהו בשדה ועל כן הוא מחריש עד בֹאם ( שם לד ה). כיוון ששדה זו לא היתה קרובה לעיר, מספיק שכם לשכנע את אביו לבקש את דינה מיעקב והלה יוצא אל יעקב הנמצא לבדו לדבר איתו ( שם שם ו). אלא שבינתיים באו האחים מן השדה ( שם פס’ ז) ועליו לשכנע גם אותם (שם, פס’ ת, יא). תיאור זה מוכיח ששדה המרעה לא היתה סמוכה לחלקת השדה של יעקב אלא רחוקה ממנה מהלך מספר שעות לפחות. על כן נראה שיוסף אינו מחפש את אחיו סמוך לשכם בחלקת השדה שקנה אביו אלא הרחק מהעיר – במקום המרעה – באותה שדה שרעו בה בעבר את צאנם. … (ע”כ)
ויש גם זיהוי האיש, מתוך
וַיִּמְצָאֵ֣הוּ אִ֔ישׁ וְהִנֵּ֥ה תֹעֶ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה וַיִּשְׁאָלֵ֧הוּ הָאִ֛ישׁ לֵאמֹ֖ר מַה-תְּבַקֵּֽשׁ:
תרגום אונקלוס וְאַשְׁכְּחֵהּ גַבְרָא וְהָא תָעֵי בְּחַקְלָא וּשְׁאָלִנֵּהּ גַבְרָא לְמֵימָר מָה אַתְּ בָּעֵי:
תרגום יונתן וְאַשְׁכְּחֵיהּ גַבְרִיאֵל בִּדְמוּת גַבְרָא וְהָא טָעֵי בְחַקְלָא וְשַׁאֲלֵיהּ גַבְרָא לְמֵימָר מָה אַנְתְּ בָּעֵי:
| רש”י וימצאהו איש. זה [ז] גבריאל (תנחומא וישב ב.) שנאמר והאיש גבריאל (דניאל ט, יא):
שפתי חכמים [ז] מדלא אמר יוסף לאיש הידעת את אחי איפה הם רועים, רק אמר הגידה נא לי, שמע מינה [מימנה] שהיה מלאך, ומדכתיב איש שמע מינה [מימנה] שהוא גבריאל ולא אחר. (ג”א), דאם לא כן שהיה מלאך, למה לי כל הסיפור שהיה תועה בדרך, מה לי אם הלך בתחילה אליהם בלא תעות הדרך או לא, אלא שהיה מלאך והקב”ה שלחו להגיעו אל אחיו כדי לקיים גזירתו, דאם לא כן היה חוזר משכם כיון שלא מצא אותם: |
ר”א אבן עזרא וימצאהו איש. דרך הפשט אחד מעוברי דרך:
הרמב”ן וימצאהו איש והנה תעה בשדה. יאמר כי הוא תועה מן הדרך ולא היה יודע אנה ילך ונכנס בשדה כי במקום המרעה היה מבקש אותם ויאריך הכתוב בזה להגיד כי סיבות רבות באו אליו שהיה ראוי לחזור לו אבל הכל סבל לכבוד אביו ולהודיענו עוד כי הגזרה אמת והחריצות שקר כי זמן לו הקב”ה מורה דרך שלא מדעתו להביאו בידם ולזה נתכוונו רבותינו (בראשית רבה, פד, יד) באמרם כי האישים האלה הם מלאכים שלא על חנם היה כל הסיפור הזה להודיענו כי עצת ה’ היא תקום
בעל הטורים תועה. ג’ במסורה הכא [כאן] ואידך חמורו תועה. ואידך אדם תועה מדרך השכל. לומר לך שתעה ויצא מאת הדרך ונכנס בשדות לבקש. או חמורו תועה ואמרינן [ואמרנו] כל שכן אבידת גופו שאם ראה חבירו שתעה בדרך שצריך להשיבו ואחיו לא חשו לאבידת גופו על כן תעו מדרך השכל: וישאלהו האיש. בגימטריא מלאך גבריאל שאלו:
ר”ע ספורנו תועה בשדה. הולך אנה ואנה למצוא מקום מרעיתם: מה תבקש. שאינך הולך על דרך א’ ביושר:
כלי יקר וימצאהו איש והנה תועה בשדה. זה גבריאל, מדקאמר וימצאהו איש שמע מינה [מימנה] שזה האיש היה מבקש את יוסף ומחזר אחריו והוא מצא, אבל יוסף לא מצא, והיה בדעתו להזהירו שיהיה נשמר מן אחיו, כי ראה אותו שהלך בשדה תועה בדעתו כי הלך לשלום ואין שלום לאחיו עמו, וא”כ ודאי זה מלאך, שידע מה שבלבו דאם לא כן מאין ידע איזו אדם אחר שהוא הולך בתועה, שמא זהו דרכו כי בלי ספק שהלך באיזו דרך או שביל.
ומדרשו שטעה בענין השדה, הנאמר בקין והבל. כי יוסף היה לו לשום אל לבו מה שקרה להבל עם קין שמצד הקנאה הרג איש את אחיו, ויוסף סבר בשלמא קין שהרג את אחיו היינו לפי שנאמר ויהי בהיותם בשדה. על עסקי שדה, כי אמר שדה דאת קאים עליה דידי הוא, א”כ היה סבה לדבר אבל אחי למה יהרגוני חנם, כי קנאת כתונת פסים אינה דומה לקנאת שדה, זה”ש והנה תועה בשדה כי שדה זה הנאמר אצל קין הטעהו ולא ידע שטבע הקנאה מחייבת שעל דבר מועט יקום איש על רעהו ורצחו נפש. (ע”כ)
וגישה שונה ניתנת ב –
http://www.reform.org.il/Heb/holidays/WeeklyPortionArticle.asp?ContentID=1078
…..האחים, להוציא יוסף, יוצאים לרעות את צאן אביהם. אחרי זמן מה יעקב מחליט לשלוח את יוסף לראות את שלום אחיו. כשיוסף אינו מוצא את אחיו בקלות, הסיפור נעטף ממדים נוספים, הזקוקים לפרשנות.
“וימצאהו איש והנה תועה בשדה וישאלהו האיש לאמר מה תבקש. ויאמר את אחי אנוכי מבקש הגידה נא לי איפה הם רועים” (בראשית ל”ז: טו-טז)
מי הוא האיש המופיע לפתע ונעלם לאחר מסירת המידע? בלי שם, בלי תאור פיזי, בלי עקבות, מופיע לרגע ומתנדף. הסיפור הציג דמות חסרת שם שהוטל עליה לספר ליוסף שאחיו הלכו לרעות במקום אחר. שאחיו כבר לא נמצאים במקום באופן פיזי (ואולי גם אינם נמצאים באופן רוחני) היכן שהיו צריכים להיות. מפגשים אקראיים הם אלמנט מקובל בספרות. בלי אירועים אקראיים כמעט בלתי אפשרי לספר סיפור. אבל לפנינו סיפור מקראי, לכן אפשר להבין כי הופעת “האיש” מבטאת משמעות רבה יותר מאלמנט ספרותי. כל אימת שמופיעה במקרא דמות פתאומית, עולה האפשרות שמדובר במפגש עם האלוהי. האם לא כך אנו מבינים את המקרא כאשר “שלושה אנשים” מבקרים את אברהם “באלוני ממרא…בפתח האהל”? (בראשית י”ח: א-ב). גם מתייחסים אנחנו גם אל ה”איש” שנאבק עם יעקב ומברך אותו ומכנה אותו ישראל (בראשית ל”ב: כה-לא). יוסף, אם כך, הוא בן לשושלת מכובדת של בני אדם הפוגשים דמויות “על טבעיות”.
המצב בסיפורנו מעניין מאוד: יוסף תועה בשדה ולפתע מופיע מישהו העשוי להושיע אותו ממבוכתו. אילו היינו תסריטאים, היינו יכולים לדמיין את המצב בבהירות: שדה גדול, באמצע שום דבר, אין עיר, אין עיירה, אין כפר, אין נפש חיה באופק, להוציא איש המסתורין. ומה עושה הגיבור בסיפור? כיצד מתמודד יוסף עם האפשרות לפנות למלאך אלוהים, עם האפשרות לדבר כמעט פנים אל פנים עם בורא העולם? אך יוסף שותק. כדאי לקרוא את הפסוק שנית. הוא אינו פונה אל האיש, האיש פונה אל יוסף. בסדר, יוסף החמיץ הזדמנות. אבל לפחות האלוהים, באמצעות האיש, אינו מוותר. זה הדבר המרשים והיפה ביותר בסיפור לפנינו; האיש שואל את יוסף את שאלת החיים: “מה תבקש”?
“מה תבקש”? כמה פעמים בחלומותינו הפרועים ביותר, קווינו לעמוד מול אלוהים או נציגו ולבקש? כמו בסיפורי שדים המעניקים לנו הגשמת משאלה אחת תמורת שחרורם מן הבקבוק. אבל כאן מדובר בסיפור מקראי, ואנו יכולים להבין את השאלה הפשוטה הזאת לפחות בשני מישורים. במישור היומיומי, האיש מבחין שיוסף איבד את דרכו ומבקש לסייע לו. במישור האלוהי, הרוחני, או הפסיכולוגי, השאלה “מה תבקש” היא אחת משאלות היסוד שכולנו שואלים את עצמנו שוב ושוב בחיינו. מה נבקש? מה אנחנו באמת מבקשים, מחפשים, כדי להרגיש יותר שלמים, נבונים ואהובים? מה חסר לנו?
האירוניה, אולי אף טרגדיה של סיפורנו, היא שיוסף, כמונו, יודע מה הוא מחפש. אבל כמונו, הוא פוחד להודות באמת בפני עצמו. כמונו, ללא קיצורי דרך, חייב יוסף לעבור ייסורים רבים יחד עם חוויות רבות, טובות וקשות, עד שיצבור מספיק חכמה וניסיון, עד שיתבגר, כדי להבין מה הוא צריך באופן קיומי.
יוסף מבקש את אחיו. תת המודע שלו ער למה שחסר לו, וגורם לו לאמר את העיקר. אצלנו, בחיים המציאותיים אין זה כך. בדרך כלל אנו פוחדים להתמודד עם צרכינו הבסיסיים והאמיתיים. אנו מזדרזים, כמו יוסף, לכסותם עמוק בתוכנו עד שמתברר כי מאוחר מדי. אנו מתעלמים מהם עד אשר נצבור ניסיון חיים, חכמה וביטחון. ראו איך יוסף קובר את האמת הפנימית שלו: המודע מתגבר על תת המודע והשאלה הרוחנית “מה תבקש” מצטרפת לעניין בנאלי ויומיומי בחלקה השני של תשובתו: “הגידה נא לי איפה הם רועים.”
איזו החמצה! הוא לא שם לב לשאלה החשובה שהאיש שאל אותו, והוא לא הקשיב לתשובה הפנימית והנכונה של עצמו. הוא פחד! הוא מעד! וזה עלה לו ביוקר.
ההזדמנות הוחמצה. האיש התייאש והשיב לשאלה הפשוטה תשובה פשוטה: האחים הלכו לדותן. והנה הטרגדיה ממשיכה: “ויראו אותו מרחוק ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו.” (ע”כ)
ומתוך
http://mg.alhatorah.org/MikraotGedolot/Bereshit/37/15
ראב”ע
וימצאהו איש – דרך הפשט אחד מעוברי דרכים. [כי התורה תפארת יש לה אם תדבר על המלאכים. כי יותר טוב היה נכתב בגלוי ולא נעלה בדרך חשכים.
ר”י בכור שור
תועה בשדה – שהיה מחפש בשדות על משכנות הרועים למצא אחיו.
מה תבקש – לפי שלא היה הולך באם הדרך, הבין כי מחפש היה.
ר’ אברהם בן הרמב”ם
וימצאהו איש וג’ – הפירוש ש[היה] האיש מלאך בטעם שהיה כעין מלאך באשר שלח אותו שם (ה’) יתעלה כדי שישאל אותו (יוסף) ויורה לו את מקומם (הוא פירוש) נכון אבל (הפירוש) שהוא מלאך ממש ו(זו) נבואה (הוא) דרש.
שד:ל
והנה תועה בשדה – שרש תעה נאמר על מי שהולך אנה ואנה וזה לפעמים להיות המקומות ההם בלתי ידועים לו והוא משוטט כשה אובד, ולפעמים הוא מכיר המקומות, אך איננו יודע איזה מהם הוא הראוי לו ובאיזה מהם ימצא מבוקשו, וכאן מכיר היה יוסף את השדה שהיו אחיו רגילים לרעות בו, והיה המקום רחב ידים והיה משוטט בו ומבקש אותם והאיש שמצאו היה מכיר אותו ויודע שלא היה תועה ואובד ממש, אלא שהיה מבקש דבר מה ואמר לו מה תבקש, וראוי לתרגם mentre vagava (י”ב תמוז תרכ”ב).
(ע”כ)
- וירד יהודה מאת אחיו ויט עד איש עדולמי ושמו חירה.וירא שם יהודה בת איש כנעני ושמו שוע.
יופי של סיפור. קצת מרגיז אבל יפה ויחד עם זה גם תמוה. ועוד יותר תמוה
א. למה יש בכתוב רק שמות של גברים ולא את שם הבת, לעומת הזיהוי של שם כלתו – תמר
ב. מה החשיבות של כל הסיפור? האם זה מובא לעודד ממזרות?
סיכום חייו של יהודה ניתן ב –
(לא אצטט)
ומעוניינים/ות בצפייה (מסורתית וכדו’) על נושא יהודה ותמר נא לצפות ב –
https://www.youtube.com/watch?v=ENrU9DcNjRo
ולהשוואה ציטוט מספר היובלים על יהודה ותמר ב –
http://www.daat.ac.il/daat/hasfarim/hayovlim/41.htm
…
(א) וביובל (החמשה וארבעים) בשבוע השני בשנה השנית לקח יהודה לער בכורו אשה מבנות ארם ושמה תמר. (ב) והוא שנא אותה ולא שכב אצלה, כי היתה אמו מבנות כנען ויחפץ לקחת לו אשה ממשפחת אמו, אך יהודה אביו לא נתנו לעשות כן. (ג) ויהי בכורו זה רע וימיתהו ה’.
(ד) ויאמר יהודה לאונן בנו בוא אל אשת אחיך ויבם אותה. (ה) וידע אונן כי לא לו, רק לאחיו יהיה הזרע, ויבוא אל אשת אחיו וישפוך זרעו ארצה. (ו) וירע הדבר בעיני ה’ וימת אותו.
(ז) ויאמר יהודה לתמר כלתו, שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני ואתן אותך לו לאישה. (ח) ויגדל, אך בת שוע אשת יהודה לא חפצה כי שלה בנה יקח אותה לו לאשה. (ט) ותמות בת שוע אשת יהודה בשנה החמישית לשבוע ההוא, ובשנה השישית עלה יהודה לגוז צאנו תמנתה. ….
(ע”כ)
ומתוך
http://www.hidush.co.il/hidush.asp?id=11266
…לכאורה לא מובן, אם מדובר שלא היה כנעני ממש, מדוע התורה לא אמרה סוחר וכדו’, למה דווקא כנעני שמשמע כנעני ממש? ועוד צריך להבין מדוע לא מוזכר מה שמה של אשתו של יהודה, אלא רק “בת איש כנעני” כאילו כל מהותה זה שהיא בתו של שוע?- והנה הגמ’ מביאה ‘א”ר חמא בר’ חנינא: כל העושה דבר ולא גמרו ובא אחר וגמרו, מעלה עליו הכתוב על שגמרו כאילו עשאו. רבי אלעזר אומר: אף מורידין אותו מגדולתו, דכתיב “ויהי בעת ההיא וירד יהודה”‘ (סוטה יג,ב) בפשטות למד ר”א שכיון שסמוך למכירת יוסף סימן שזהו סיבת ירידתו של יהודה (ובפרט שנאמר”ויהי בעת ההיא”). אולם ניראה יותר מזה, שר”א למד שכל העניין המסופר כאן בא לומר שיהודה רצה למצוא את יוסף, ולכן למד שמה שדירבן אותו במיוחד זה ירידתו מגדלותו בעקבות מכירת יוסף, ש”וירד” זה מגדולתו שלכן ירד כדי לחפש את יוסף. אם נאמר כך אז יובן מדוע למדו חז”ל שכנעני זה תגר, כיון שבעצם יהודה חיפש מי יכול למצוא את יוסף, ולכן חיפש עד שמצא את שוע שהיה תגר גדול מאוד, ולכן חשב שדרכו ימצא את אותם ישמעאלים שהלכו עם סחורות ויפעיל קשרים עד למציאת מקומו של יוסף. שיהודה בעצמו לא הצליח בשל שמכרוהו כמה פעמים…
וניראה שיכל שוע למצוא את יוסף אלא שלא התאמץ ולכן ובאים שני פס’ בגמ’, “כנען בידו מאזני מרמה” לרמז שהיה רמאי ולא באמת רצה לעזור ליהודה, שלו רצה היה יכול למצוא אותו בהיותו סוחר חשוב “סוחריה שרים כנעניה נכבדי ארץ”, וכן רמז בזה שהיה נכבד בארץ ולכן ניקרא כנעני. בזה מובן מדוע ניקראת אשתו של יהודה ע”ש אביה, כיון שמה שלקחה היה כניראה במחשבה שבכך יוכל למצוא חן בעיני שוע, ואם כך אולי יובן מדוע מפרטת התורה “ויבא אליה” הרי מספיק היה שיאמר “ויקחה ותהר” שמובן מימלא שבא אליה?- אלא שרצתה התורה להדגיש שזה לא פשוט, וזה משום שלא לקחה בשלמות בשבילה אלא בשל היותה בתו של שוע. וניראה שכיון שלא לחץ על שוע שימצא את יוסף אז נחשב כאילו לא השלים מלאכתו (מצוותו) להציל את יוסף, שלכן ‘רשב”נ אמר: אף קובר אשתו ובניו, דכתיב “ותמת בת שוע אשת יהודה”…(ע”כ)
ומתוך פירוש אברבנאל ב –
https://www.sefaria.org/Abarbanel_on_Torah,_Genesis.38.1.1-3?lang=bi
וראיתי לשאול בפרשה הזאת גם כן שאלות:
ב השאלה הא’ באמרו וירד יהודה מאת אחיו והוא שאנה ירד והנה הכתוב לא פירש אנה ירד לגור שם והירידה תגזור תמיד גבול מה שאליו אשר ירד שמה כמו ויוסף הורד מצרים אל תרד מצרים וכן כלם וכאן נזכר שירד יהודה מאת אחיו ולא ביאר אנה ירד וגם אמר וירא שם יהודה בת איש כנעני ולא ידענו אנה ראה אותה ואנה לקחה ובאי זה מקום קרה כל הסיפור הזה:
ג השאלה הב’ למה לא זכר שם אשת יהודה כמו שזכר שם אביה שהיה שוע ושם רעהו שהי’ חירה וגם שם כלתו נזכר בכתוב ושמה תמר אמנם אשת יהודה לא נזכר’ שמה לא בנשואיה ולא במיתתה אלא בת שוע:
…..
ויהי בעת ההיא וירד יהודה וגו’ עד ויוסף הורד מצרים. כתב הרא”בע שהספור הזה היה קודם מכיר’ יוסף ונכתב פה להפריש בין מעשה יוסף בדבר אשת אדוניו למעשה אחיו ולזה נמשך הרלב”ג ויש להם טענה על זה מאשר מצאנו כשירד יעקב למצרים היו ב’ בנים לפרץ והנה אונן א”א שישא אשה ושחת ארצה אם לא שהיה לפחות בן י”ב שנה וירבו הימים וגדל שלה כאשר הרתה תמר והולידה פרץ והוא לא יהיה בהולידו את בניו פחות מי”ב ואיך יהיה כל זה בכ”ב שנה שעברו משנמכר יוסף עד רדת יעקב מצרימה. אין כן דעת שאר המפרשים שאחרי מכירת יוסף קרה כל הספור הזה אולי יאמרו שירד יהודה מאת אחיו אחרי המכירה וראה שם בת איש כנעני ולקחה והוליד בניו. ונראים הדברים לפי שלא נפרד יהודה מחברת אחיו כי אם מפני מכירת יוסף שנעשתה בעצתו ולהצילו מהמות ואין ספק שהיה ראוי לחבר אחרי מכירת יוסף ויוסף הורד מצרימה אלא שראתה התורה להפסיק עם ספור יהודה לסבות. ראשונה להגיד שב’ התחלות היו למלכי ישראל ומלכי יהודה כי יוסף היה התחלה למלכי ישראל בשני בניו אפרים ומנשה שילדה לו המצרית ולכן היה מלכותם בלתי אמתי וישר. ויהודה היה התחלה למלכי יהודה שהיו ושיהיו בימות מלך המשיח משני בניו שילדה לו תמר כי היא היתה הגונה לצאת ממנה מלכים קדושים מפאת שלמותה ואם מפאת היותה בתו של שם כדבריהם ז”ל…. ואחשוב ששם האשה היתה בת שוע ע”ד בת שבע בת נדיב ולכן לא ביאר הכתוב שמה לפי שכבר נודע אל מאמרו שהיתה בת שוע. וע”כ אמר אח”כ ותמת בת שוע אשת יהודה כי כן שמה והותרה השאלה הב’ (ע”כ.מומלץ)
ואוסף מאמרים של מפרשים בני ימינו מובא ב –
(לא אצטט. האתר כולל קישורים למאמרים)
- … ואת כל אשר עושים שם הוא היה עושה. שר בית הסוהר רואה את כל מאומה בידו אשר ה’ עמו (פרק לט פסוקים כב’ כג’)
שני פסוקים קצת קשים בלשונם. (אני הייתי רואה פה טעות סופרים בהעתקה) מה אומרים חז”לינו וגם אחרונים יבל”א.
מתוך
וסף הצדיק יעבור שלוש תחנות במצרים. ראשית הוא יהיה בבית פוטיפר שר הטבחים. משם, בעקבות עלילת השוא שהעלילה עליו אשת פוטיפר – עובר יוסף לתחנתו השניה במצרים – בית האסורים. שם יפגוש יוסף את שר המשקים ואת שר האופים ובעקבות חלומותיהם ופתרונותיו המדוייקים – ייקרא לאחר שנתיים ימים לארמון פרעה, ושם כבר יאחוז בשלטון המצרי.
למעשה יש כאן ג’ נדבכים זה על גב זה, או בלשון אחרת – יש כאן מבנה הדרגתי מתפתח המעמיד והמלטש את דמותו של אותו צדיק ליטוש אחר ליטוש.
את המבנה המדורג נראה בשתי פנים. הראשון יהיה הכח, שצובר יוסף במקום בו הוא נמצא. השני יהיה הצהרות יוסף בכל אחד מנדבכים אלו המראה את מקומו בעולם הרוחני.
כאמור “התחנה הראשונה” של יוסף היא בית פוטיפר. את מקומו ואת המתרחש שם מתארים הכתובים כך:
“ויהי ה’ את יוסף ויהי איש מצליח ויהי בבית אדוניו המצרי:וירא אדוניו כי ה’ איתו וכל אשר הוא עושה ה’ מצליח בידו:וימצא יוסף חן בעיניו וישרת אותו ויפקידהו על ביתו וכל יש לו נתן בידו: ויהי מאז הפקיד אותו בביתו ועל כל אשר יש לו ויברך ה’ את בית המצרי בגלל יוסף ויהי ברכת ה’ בכל אשר יש לו בבית ובשדה: ויעזוב כל אשר לו ביד יוסף ולא ידע איתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה:”
ראשית: “כל אשר הוא עושה ה’ מצליח בידו”, זו דרגה ראשונה של הצלחה. יוסף מופקד על בית פוטיפר, פוטיפר עוזב כל אשר לו ביד יוסף להוציא תחום אחד שאינו בסמכותו של יוסף: “ולא ידע איתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל”, כשאותו “לחם” הוא לשון נקיה הרומזת לאשת פוטיפר, וכדברי יוסף עצמו כאשר זו תבקש לפתחו: “ויאמר הן אדוני לא ידע איתי מה בבית…” ובהמשך “איננו גדול בבית הזה ממני ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו”…
ומשם יבוא יוסף לבית האסורים: “ויהי ה’ את יוסף ויט אליו חסד ויתן חנו בעיני שר בית הסוהר: ויתן שר בית הסוהר ביד יוסף את כל האסירים אשר אסורים בבית הסוהר ואת כל אשר עושים שם הוא היה עושה: אין שר בית הסוהר רואה את כל מאומה בידו באשר ה’ איתו ואשר הוא עושה ה’ מצליח:”
כאן כבר אין הגבלה לשלטון יוסף. יוסף מנהל הלכה למעשה את בית האסורים. שר בית הסוהר הוא, בלשון ימינו, חותמת גומי ליוסף. גם הביטוי להצלחתו של יוסף הוא יותר חד וברור. בבית הסוהר: “ואשר הוא עושה ה’ מצליח”, אמירה כללית זו היא יותר חדה מאשר “…אשר הוא עושה ה’ מצליח בידו”, שנאמר בבית פוטיפר. לאמר – הצלחת יוסף עולה נדבך גבוה יותר מאשר היתה בבית פוטיפר.
ומתוך
http://www.nadel-law.co.il/Index.asp?ArticleID=2070&CategoryID=333
אף על פי כן, וחרף כשרונו הניכר של יוסף, וסיועו המודגש של ה’ אליו, נדרשו ליוסף 13 שנה כדי להוציא את עצמו ממעמד של עבד. בשורות הבאות ננסה להבין את תהליך ההבשלה שעבר יוסף, אשר איפשר לו, בסופו של דבר, לצאת החוצה, וננסה לעמוד על הסיבה למשכו של התהליך.
כאמור, כשרון ליוסף היה זה מכבר, וגם סיעתא דשמיא לא חסרה לו. ואולם יוסף, ככל נער אחר בן שבע עשרה שנה, היה נאיבי ביותר, ולא ידע למקם את עצמו על מפת האינטרסים הנכונה. בתחנה הראשונה, בבית פוטיפר, אנו מוצאים את יוסף מוכה בהלם, ככל הנראה, מהטראומה שנחתה עליו, ואין אנו רואים את עצמו נוטל כל צעד אקטיבי על מנת לנצל את מעמדו הרם בבית פוטיפר כדי לשנות את מצבו, ולטפס מעלה. אדם ממולח יותר, ופחות נאיבי, היה מוצא את הדרך הנכונה לתמרן את חשקה של אשת פוטיפר בו על מנת לשפר את מעמדו, גם מבלי להיכשל בעריות. במקום זאת, מגיב יוסף כטירון, ובורח מהמפגש עם אשת פוטיפר עם השארת בגדו בשטח, ומכן ההתדרדרות לבית הכלא מהירה, וגם מובנת.
בבית הסוהר נותן ה’ ליוסף הזמנות שניה, ויוסף מנסה לנצל אותה. כאשר יוסף רואה את שר המשקים ושר האופים הזועפים, הוא פונה אליהם ומנסה באמצעותם לשפר את מצבו ואולי אף לחלץ את עצמו מבית הסוהר. וכך, בשונה מבית פוטיפר, נוקט הפעם יוסף ביוזמה, מציע את פתרון החלומות, ואף מבקש משר המשקים שיזכרהו “כי אם זכרתני איתך כאשר ייטב לך, ועשית נא עימדי חסד, והזכרתני אל פרעה והוצאתני מן הבית הזה. כי גנוב גונבתי מארץ העברים, וגם פה לא עשיתי מאומה, כי שמו אותי בבור”. אלא שיוסף מתגלה כאן כטירון פוליטי, ואין הוא מייצר חיבור בינו לבין האינטרס של שר המשקים, וכך, לאחר ששר המשקים חוזר למעמדו הראשוני – אין לו שום ענין ביוסף, והוא זונח אותו (“וישכחהו”).(ע”כ)
ומתוך
http://www.ima-adama.co.il/religions/kabbala/week_chapters/week_chapter_hrikeren09b_vayeshev.htm
נבין מה שכתוב בתורה על יוסף “ויתן שר בית הסהר ביד יוסף את כל האסירים…ואת כל אשר עושים שם הוא היה עושה אין שר בית הסהר רואה את כל מאומה בידו וג’ הפירוש הוא בבית הסוהר היו כמה אנשים פחותים ועשו כל התועבות שם ועל כן עשה יוסף הצדיק כמו הרבי ר’ משה לייב ז”ל ונתחבר להם ושיחק ביחד עמהם למען הרחיקם מן העבירות כל הרואה היה דן שגם יוסף הוא כמותם, אבל שר בית הסוהר הבין כי הוא עושה זאת לשם שמים באשר ראה שהוא משכיל בכל דרכיו. וזהו שאמר הכתוב “ואת כל אשר עושים שם הוא היה עושה”,שגם הוא יוסף, עשה כמעשיהם ואף על פי כן “אין שר בית הסהר רואה את כל מאומה בידו”, ותרגם אונקלוס “ליחת חזי כל סרחן בדיה”, ”באשר ה’ אתו” שמתכוון לשם שמים והא ראיה “ואשר הוא עושה ה’ מצליח”. מכאן נילמד מוסר כדי להחזיר בתשובה יהודים רחוקים צריכים לרדת לעם חנוך את הנער על פי דרכו גם שיגדל לא יסור ממנה אך כדי לרדת לעם ולעלות בחזרה צריך להיות אדם חזק ביראה כמו יוסף הצדיק ושעליו נאמר עז פנים לגהנם כלומר בעוז והתלהבות רץ להחזיר בתשובה במקומות הטמאים והמשוקצים מבחינת גהנם.(ע”כ)
ומתוך ניתוח וסיכום חיי יוסף ב –
http://www.hayadan.org.il/joseph-160605
יוסף הוא היחיד מבין בניו של יעקב שמיוחד לו חלק נרחב מספר בראשית. אין שום התייחסות בהיקף ביוגרפי מצד הכתוב לאף אחד מאחיו. למה? נוצר הרושם שגם יוסף יכול להחשב כאחד מאבות האומה. לא שלושה אבות אלא ארבעה. קשה לדעת מה היו המניעים של מחבר או מחברי ספר בראשית בתיאור נרחב של חי יוסף. מכל מקום מדובר בסיפור מופלא של נער שעבר טרנספורמציה אדירה. משפל המדרגה כשהיה על סף מוות הגיע לקריירה מזהירה. בהיותו בן 30 התמנה לשר אוצר של מעצמה-מצרים והוא לא היה מצרי.
כשרונותיו של יוסף
איך הגיע יוסף למעמד זה ובמהירות? את ההסבר לכך אפשר למצוא בשלושה מקומות:
א. פרק לט 2-5 בבית פוטיפר :”ויהי יהוה את יוסף ויהי איש מצליח ויהי בבית אדוניו המצרי. וירא אדוניו כי יהוה איתו וכל אשר עשה הוא עושה יהוה מצליח בידו. וימצא יוסף חן בעיניו וישרת אותו ויפקדהו על ביתו וכל יש לו נתן בידו. ויהי מאז הפקיד אותו בביתו וכל אשר יש לו ויברך יהוה את בית המצרי בגלל יוסף ויהי ברכת יהוה בכל אשר יש לו בבית ובשדה”.
ב. פרק לט 21-233 בבית הסוהר: “ויהי יהוה את יוסף ויט אליו חסד ויתן חינו בעיני שר בית הסוהר . ויתן שר בית הסוהר ביד יוסף את כל האסירים אשר בבית הסוהר ואת כל אשר עושים הוא היה עושה. אין שר בית הסוהר רואה את כל מאומה בידו באשר יהוה איתו ואשר הוא עושה יהוה מצליח. ”
ג. פרק מא 39-422 עם מינויו לממונה על אוצר המדינה “ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלוהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך. אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי. רק הכסא אגדל ממך. ויאמר פרעה אל יוסף ראה נתתי אותך על כל ארץ מצרים. ”
מדברים אלה מתברר שיוסף היה מוכשר בצורה בלתי רגילה. כשרונות אלה החל להחצין משעה שהגיע לבית פוטיפר. כשרונות אלה לא יכל להביא לידי ביטוי בבית אביו, אם מכיון שצעיר היה ואם בשל יחסם של אחיו. כלפיו. בבית פוטיפר הוא בעצם היה המנהל האדמיניסטרטיבי של המקום. כדי להחצין כישורים אלה יש להיות בעל אופי דינמי, להיות אדם שנמצא כל הזמן בתנועה, ליזום דברים ולא לשבת בשקט על השמרים. פוטיפר הבחין בכך והעביר לידו את ניהול משק הבית. תפקיד זה מחייב בגרות רבה, אחריות ומידה רבה של יושרה ובל נשכח שיוסף היה רק נער כאשר הגיע לבית פוטיפר. תכונות אלה הגיעו לידי ביטוי גם בבית הסוהר וכעבור מספר שנים גם בבית פרעה. בנוסף לכך הוא ניחן גם באינטואיציות חדות ויכולת נבואית…. (ע”כ)
וועוד מאמר שמנתח ומסכם את “מהות יוסף ניתן ב –
www.hatanakh.com/download/file/fid/1288
(לא אצטט)
וואין מקרא יותא מידי פשוטו – מתוך פירוש פשוט של ש”דל ב –
http://tora.us.fm/tnk1/jdl/MefarsheyTanach001-39.htm
[כב] ואת כל אשר עושים שם וגו’ : כל מה שהיה נעשה שם היה נעשה בדברו וברצונו. עושים : ל’ רבים, והוא פועל סתמי שלא נזכר שם פועלו, ואין הכוונה על מה שהיו האסירים עושים, אלא על מה שהיה נעשה להם.
[כג] רואה את כל מאומה בידו : לא היה משגיח ופוקח עינו על דבר ממה שהיה עושה. (ע”כ)
ואסיים בברכה “ואת כל אשר הוא עושה ה’ מצליח
שבת שלום – שבוע טוב – וחג חנוכה שמח
להת