From:
Sent: Sunday, 26 February 2017 3:17 AM
To:
Subject: ואלה המשפטים… כי גרים הייתם…שלש רגלים תחג לי
הקדמה כללית
סוף סוף מגיעים לעיקר. כמעט שכחנו שהתורה היא לא רק סיפורים. גמרנו עם הרצף הספרותי/עלילתי ועוברים לאי רצף חוקתי.
בלע”ז ספר התורה נקרא THE LAW BOOK., ספר החוקים. עד עכשיו קיבלנו 41 מצוות = חוקים או ציוויים, או מנהגים, החל ממצוות פרו ורבו, ברית המילה, איסור אכילת גיד הנשה, חוקי פסח ופדיון בכורות ועד איסור עלייה במדרגות (גילוי ערווה) במעלה המזבח.
מתוך ה -41 מצוות, קיבלנו במעמד הר סיני 10 דיברות שבהן כ – 14 מצוות. פירוט תרי”ג המצוות ניתן ב –
http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=1601
-למי שקורא את התורה פעם ראשונה,- למי שמתחיל בבראשית ומגיע עד ליתרו,
מתרגש ממעמד הר סיני ופתאום עובר לקריאה של אוסף (די מבולבל ) של מצוות/חוקים ושוב קצת עלילה וממשיך , לקרא מפרט טכני של כלי המשכן והוראות בנייה, ואחר כך אוסף של חוקי הקרבת קורבנות וכו’ וכו
נוצרת בעייה קלה מה כל זה? מה הוא בעצם ספר התורה? ספר? מקבץ של חומר ספרותי, היסטורי, דמיוני, משפטי, מדריך התנהגות אישית וחברתית ועוד
ומה עוד שהמצוות/חוקים – שפותחים את שטף החוקים הם איסור העליה במעלות על המזבח “פן תגלה ערוותך…”– ודיני עבד עברי.. לא משהו מרשים במיוחד.
האם ניתן כרגע לנסות להביi מה הייתה המטרה, או nv מה היו המטרות שניצבו לפני (א-להים, או) עורכי התורה באיסוף וריכוז או לעיתים תמצות החומר שכנראה היה רב ביותר לפי ממצאי המגילות הגנוזות וכדומה.? למה נבחרו סיפורים מסויימים? למה מצוות מסויימות מפוזרות בחלקים בפרשות שונות?
מטרה אחת כתובה בפרשת וילך – דברים פרק לא פסוקים ט – יג’, “ויכתב משה את התורה… למען ילמדו… ושמרו לעשות”. האם זו תשובה מספקת? הרבה מהשאילות לעיל נותרו ללא תשובה משביעת רצון להבנה הגיונית. (למשל הכלל אין מוקדם ומאוחר בתורה???)
תשובה “מחקרית” ניתנת במאמר ב –
http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.2640917
מי באמת כתב את התורה? – – הארץ
www.haaretz.co.il …. במחקר מדובר כבר בעובדה ידועה — התורה לא נכתבה בידי משה, אלא בידי … |
….התורה נערכה עם שיבת ציון. ב–583 לפנה״ס הרשה כורש מלך פרס ליהודים הגולים לשוב ליהודה ולהקים בה אוֹטוֹנוֹמְיָה. פחוות יהודה (הממשל העצמי היהודי בארץ ישראל בתקופה הפרסית, במאה השישית לפנה”ס) היתה זקוקה לחוק, למשפט ולהיסטוריה מלכדת. אבל אליטת הגולים היתה מפולגת לפלגים מתחרים ובעלי מסורות נפרדות. כדי ליצור אומה מאוחדת היה צריך לשלב את המסורות בסיפור היסטורי אחד ובחוק מאוחד המקובל על הכל.
ככל הנראה הופקד על המלאכה עֶזְרָא הַסּוֹפֵר, או סופרים שעבדו תחתיו. במסגרת מינוי שקיבל מאַרְתַּחְשַׁשְׂתָּא מלך פרס הוא ליכד את הכתבים העבריים הקדומים ויצר ספר משולב אחד עם קדימות למקור הכוהני, שהרי עזרא היה כוהן. כנראה אין זה מקרה שבמרכז ההיסטוריה היהודית שיצר עזרא, שהיתה אמורה ללכד את הגולים השבים לארצם, היו סיפור שיבה מגלות (במצרים), מסע אל ארץ ישראל וקבלת חוק על ידי מנהיג כריזמטי.
עם בואו של עזרא בראש קבוצת עולים לירושלים — כנראה ב–458 לפנה״ס — נערך טקס גדול שבו הציג עזרא את ״ספר התורה״: ״וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל… וַיִּקְרָא בוֹ לִפְנֵי הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמַּיִם מִן הָאוֹר עַד מַחֲצִית הַיּוֹם נֶגֶד הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַמְּבִינִים וְאָזְנֵי כָל הָעָם אֶל סֵפֶר הַתּוֹרָה״ (נחמיה ח׳, ב׳־ג׳). כך נולדה התורה, פחות או יותר כפי שאנחנו מכירים אותה היום.
צמד הפסוקים הללו חשוב מסיבה נוספת. בעוד שבפסוק ג׳ מכונה הספר שמציג עזרא ״ספר התורה״, בפסוק ב׳ אותו ספר מכונה בקיצור ״התורה״. הדבר מלמד על שינוי סמנטי שחל במילה ״התורה״ בתחילת ימי בית שני. מילה שבעבר הורתה על ״הוראה״, חוק ומשפט החלה לשמש כשם הפרטי של החומש, בדומה לאופן שבו אנחנו משתמשים במילה זאת בימינו. ייתכן ששינוי משמעות זה הוא שהוביל את חז״ל לפרש בטעות פסוקים כמו ״וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (דברים ד׳, מ״ד) כעדות לכך שמשה כתב את התורה כולה.(ע”כ)
ורעיון מעניין אחר – על הרלבנויות של התורה (תנ”ך) במרוצת הדורות וכיום, מובא ב –
http://www.orot.ac.il/publications/tallelei-orot/Pages/tallelei13-004.aspx
“הקדמה: סוגיות מקרא ומוסר
העיון בסוגיות מוסריות העולות מן המקרא הוא להערכתנו אחד המוקדים המרכזיים בהוראת המקרא, וכבר העיר יהודה קיל שיש להבליט את הלקח המוסרי-דתי של סיפורי המקרא.[1] הנחת היסוד שלנו היא שהכתובים המקראיים הוצרכו לשעתם ולדורות הבאים, ולפיכך מכל אחד מהם נוכל לבקש היבטים רלוונטיים הנוגעים לימינו. דא עקא, עיון כזה מצריך התייחסות לבעיות רבות הכרוכות ברלוונטיות של הכתוב המקראי עבור הקורא בן ימינו, וכבר פרש את רובן רימון כשר במאמרו המקיף על אודות סוגיית מקרא ומוסר לאחרונה.בין הבעיות הבולטות שציין כשר: הפער בין החברה הקדומה לחברה המודרנית[3] והמורכבות וריבוי הפנים שבה מוצג המוסר המקראי.[4] הבעייתיות באה לידי ביטוי אבסורדי בניצול לרעה של הכתובים המקראיים למעשי אכזריות ופשעי מלחמה על ידי קוראי מקרא (נוצרים) לאורך הדורות (כמו במסעי הצלב כנגד יהודים ומאוחר יותר בפגיעה בתושבי יבשת אמריקה על ידי הכובשים האירופאים).”
שוב גלשתי לשטח ההתפלסופי, לכיוון של מבט כולל, במקום העיון הנקודתי. פרשת השבוע.
סיימנו לפני שבוע, את קריאת 10 הדברות ועוד שתיים שלוש מצוות ועוברים למשפטים.
על ההבדלים בין, מצווה חוק ומשפט = מתוך
http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/chukath/spy.html
תכשירים לפתולוגיה – biu.ac.il
www.biu.ac.il ד ף ש ב ו ע י. מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות. מספר 70 9. פרשת חֻקת, תשס ” ז “חוקים ומשפטים”, “צדק … |
“…. המונחים “חוקים” ו”משפטים” מציינים בתנ”ך שני סוגים של מצוות, וחז”ל כבר הגדירו את ההבדל ביניהם: “משפטים הם דברים האמורים בתורה ב’משפט’, שאילו לא נאמרו היה כדאי לאומרן”, כלומר טעמיהם ידועים והתועלת שלהם ניכרת. הם נקראים גם מצוות שכליות, שהשכל האנושי מחייב, וכוללים את החוק האזרחי והמצוות המוסריות. אבל החוקים הם המצוות שטעמן לא ידוע, ואינן אלא “גזרת מלך”. הם כוללים את המצוות הפולחניות ואת החובות שבין אדם לאלוקים (עיינו רש”י, ויק’ יח:יד, במ’ יט:א). [1] מעניין שהמונחים הללו – “חוקים ומשפטים”, מופיעים יחד בתנ”ך לא פחות מ-21 פעמים. הדעת נותנת שמכאן שהמצוות הללו משלימות זו את זו במידת מה, כיוון ששתי הקבוצות עוסקות ביחסים שבין אדם לחברו ובינו לאלוקים ש”זה כל האדם” (קהלת יב:יג). המשפטים מיועדים להכניס איכות מוסרית ליחסים אלה, והחוקים נועדו להעניק להם קדושה. לכן כשמדברים על אודות המצוות, יש לתת את הדעת לשתי הקבוצות משל היו יחידה אחת: “חוקים ומשפטים”.
הופעתם ביחד בדרך ההֶרגל באה להדגיש את השוויון ביניהם בסמכות ובחשיבות, משום שמקור אחד לשניהם, [2] כלומר שניהם – החוקים והמשפטים, הם מצוות הא-ל, ולא כמו שחשבו בתרבויות האחרות בימי משה, שהאלים והכוהנים עניינם רק בפולחן, ואילו המשפטים והמוסר שייכים למלך. התורה מצהירה על מה שלא היה ניכר עד אז – הדתיות של המוסר: “משפט וצדקה ביעקב אתה עשית” (תה’ צט:ד) .
לכן החוקים והמשפטים עצמם כשהם מופיעים כיחידים ברשימת המצוות הם בדרך כלל משולבים זה בזה ולא ערוכים לפי עקרונות הסיווג – חוקים לחוד ומשפטים לחוד. מטרת העירוב לרמוז שכמצוות אין להעדיף מצווה אחת על האחרת. (ע”כ)
וכבר ראינו לפני שבועיים (פרק טו פסוקים כה’ כו’ “שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו… אם שמוע תשמע לקול ה’ א-לוהיך…. והאזנת למצוותיו ושמרת כל חוקיו. כל המחלה אשר שמתי במצריים לא אשים עליך….” (“חוק ומשפט” ????)
(ואגב – האם יש קשר בין ואלה “המשפטים” לבין “ועשיתי בכם שפטים”)
אז ל”ואלה המשפטים”
פסוקי השבוע
כמשפט הבנות יעשה לה
שארה כסותה ועונתה לא יגרע
ואנשי קודש תהיון לי
ונחלת את הארץ
ערב שבת שלום
הערה
והשבת — שבת שקלים
זמנה – השבת שלפני ראש חודש אדר (או שבת ראש חודש אדר) בשנה מעוברת זמנה לפני אדר ב’. בשבת זו מוציאים שני ספרי תורה ובשני קוראים את פרשת שקלים (ספר שמות ל, יא-טז), אם זו שבת ראש חודש מוציאים בה עוד ספר (בראשון פרשת שבוע, בשני פרשת ראש חודש, ובשלישי פרשת שקלים).
עניינה – פרשת שקלים עוסקת בחיובו של כל אחד מעם ישראל להביא את מחצית השקל עבור קרבנות הציבור שהקריבו בבית המקדש.
הפטרה – “ויכרות יהוידע” (מ”ב יא). ההפטרה עוסקת בנדבת העם לבדק הבית בבית המקדש. קהילות אשכנז נוהגים לקרוא “בן שבע שנים” (מ”ב יב). (ע”כ)
פתיחה
כבר קיבלנו כמה מצוות “בתפזורת”, או יותר נכון בהתייחס לרקע הסיפורי, ה’ יצר את אדם וחווה, יש צורך בהדרכה מינית, אברהם ושרה רצו בן, היה צורך בניתוח מין כלשהו, יצאו ממצריים בצורה זו או אחרת, נוצרו חוקים מסורתיים, וכו’. פרשתנו היא הראשונה (בהמשךישיר למצוות סוף פרשת יתרו) דכוללת מצוות שאים להן קשר ישיר לאירועים שקרו.
האם לבני ישראל במדבר היו עבדים עבריים? האם היו להם שדות וכרמים? ושנת השמיטה? שיהיה.
כבר עיינתי בפרשה זו שלוש פעמים ב –
תשע”ד
תשע”ה
(על: רשימת 52 מצוות הפרשה, כי תקנה עבד… כי ימכור איש את בתו, כי יפתה איש בתולה, הנה אנוכי שולח מלאך ושילחתי את הצרעה, ושתי את גבולך, משה מטפס על הר, וישכם בבוקר ויבן מזבח)
תשע”ו
(על” תאריכים, ואלה המשםטים, כי תקנה… כי יזיד… כי יריבון, ויראו את א-להי ישראל…)
תוכן הפרשה מורכב. ויש בו שניים וחצי חלקים עיקריים
— אוסף חוקים
— המלאך והצרעה – סיירת “מטכ”ל” (מעין פזמון מפריד)
— משה (סוף סוף) עולה להר
מתוך סיכום של פרשת משפטים ב –
http://www.xn—-2hcm6cgyhbh.com/2011/01/mishpatim.html
….פרשת משפטים פותחת דווקא בנושא של עבד עברי. לאחר עשרת הדברות, נראה העיסוק בנושא “בזוי” זה מאכזב, אולם עם ישראל שיצא מעבדות לחירות על ידי ה’ (הדיבר הראשון) חייב קודם כל לדעת איך להתנהג עם העבדים שלו (אם יהיו) ולמעשה דיני עבד עברי הם כל כך מגבילים עד שנאמר ש”מי שקנה לעצמו עבד, קנה לעצמו אדון”, ומעמדו של עבד עברי לא שונה באופן מהותי מממעמדו של פועל שכיר.
בפרשה מספר רב של פרשיות כאשר כל כמה פסוקים מהווים מעין יחידה בפני עצמה. לא נעבור כאן על כל הדינים בפרשה אך נציין שפסקאות הארוכות בסוף הפרשה מציגות לראשונה את שלושת הרגלים (בפרשת בא דובר רק על פסח) ואת השבת כיום מנוחה (בדומה לעשרת הדברות בפרשת ואתחנן). כמו כן כבר מדובר על ההגעה לארץ ישראל ועל אזהרות מרובות מפני עבודה זרה…
.
משה מורה לזקנים להישאר ועולה להר סיני לקבל את הלוחות – איור מתוך ספר “תנך לעניים” של אסדין מאמינס Hesdin of Amiens. הספר נמצא במוזיאון Meermanno בהאג 1450-1455 |
מ
יד עם המצאת הדפוס נוצלה ההמצאה החדשה להדפסת כתבי הקודש. מלבד התנ”ך של גוטנברג שהוא ספר הדפוס הראשון הודפסו גם גרסאות שעיקרם היו ציורים של התנ”ך כאשר הטקסט משני לחלוטין, מאחר ורוב האוכלוסיה לא ידעה קרוא וכתוב (בודאי לא של לטינית), כונו מהדורות אלו “תנ”ך לעניים” או בשם הלטיני biblia pauperum. גם חלונות הכנסיות המציגים ציורים מהתנ”ך, שימשו לצרכים דידקטיים דומים, ומוכנים בשם זהה. האיור מציג חלק מדף התנ”ך לעניים של אסדין מאמינס, נזיר צרפתי מהשנים שחיברו בשנים 1450-1455 שנים בודדות לאחר המצאת הדפוס.(ע”כ)
ולרענון הזכרון, סיכום המצוות/דינים, מתוך
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98%D7%99%D7%9D
בהמשך למעמד הר סיני, ה’ מוסר למשה רשימה ארוכה של מצוות ודינים עבור בני ישראל.[1] רוב המצוות עוסקות במשפט עברי, בדינים ובהלכות הנוגעים ליחסים משפטיים בין אדם לחברו. בין השאר מפורטים הדינים הבאים:
- דיני עבד עברי ואמה עברייה
- אלימות לגווניה – הריגה, חבלה גופנית,
- דיני נזק שנגרם על ידי רכושו של אדם (ארבעה אבות נזיקין): שורו שנגח, בורשפתח ונפל לתוכו אדם, אש שהבעיר אדם והזיקה לרכוש
- דיני גנב, גזלן, ודין הבא במחתרת
- דיני שומרים – אחריות אדם על רכוש אחרים המופקד בידו
- דין המפתה נערה לשכב עמו
- איסור עינוי אלמנה ויתום ואיסור אונאת הגר
- דיני הלוואה – איסור ריבית ומצוות השבת משכון
- איסור הטיית משפט, עדות שקר ולקיחת שוחד
- מצוות השבת אבדה ופריקה וטעינה
לקראת סוף הרשימה מפורטים גם מצוות שבין אדם למקום, כגון:
- מצוות בכור בהמה טהורה, איסור טרפה ובשר בחלב
- מצוות שבת, שמיטה ושלוש הרגלים
- הנחיות בנוגע לכניסה לארץ ישראל – הבטחת סיוע אלוהי, ואזהרה שלא ילכו אחרי עבודת האלילים של עמי הארץ
לאחר שמשה מוסר לעם את המצוות שנאמרו לו,[2] נערך טקס של כריתת ברית בין ה’ ובין עם ישראל. משהבונה מזבח ומקריב קרבנות למרגלות הר סיני יחד עם אהרן וזקני ישראל. אחר כך הוא עולה אל הר סיני לקבלת לוחות הברית, ושוהה שם “ארבעים יום וארבעים לילה”.
נושאים ופסוקים לעיון נוסף
- כי (תקנה… וכי ( ימכר… יזיד… יכה… יגח……..)
רוב חוקי הפרשה מתחילים ב – “כי”, אם”, לפי
http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=12181
….מלשון case – מקרה, חוק של תנאי (אם…אז…). החוק הקזואיסטי מנוסח ביחס של תנאי ותוצאה – תחילה מובא תיאור של מקרה מסוים ואחריו – הדין שלפיו יש לנהוג במקרה זה.
על-פי-רוב פותח משפט התנאי במילית “כי”, אחריה מופיע תיאור המקרה, ולצידו – תשובת התנאי או הדין. לדוגמה: “כי תקנה עבד עברי – שש שנים יעבוד, ובשביעית יצא לחופשי חינם” (שמות כ”א 2). לפעמים כולל המקרה הנידון תנאי מִשְׁנֵה. סעיפי המשנה פותחים במילית “אם”, כגון: “אם בגפו יבוא – בגפו ייצא; אם בעל אשה הוא – ויצאה אשתו עמו; אם אדוניו יתן לו אשה, וילדה לו בנים או בנות – האשה וילדיה תהיה לאדוניה, והוא ייצא בגפו; ואם אמור יאמר העבד…
הדֶגֶם הקזואיסטי נפוץ במרבית חוקי המזרח הקדמון.(ע”כ)
- וכי ימכור איש את בתו
לא די היה לנו בעידן המודרני. קשה לעכל את מצוות עבד עברי, בא הכתוב ומוסיף שמן למדורה – מכירת בנות. כבר עייצתי על זה. ואני שוב מעיין פה ושם בכל מיני הסברים וכמה שאני קורה יותר, אני מבין פחות. המסבירים לא רוצים להודות שאז – כמו עדיין היום, ההורים מכרו את בנותיהם. והתירוץ שכך היה מקובל, אינו מתקבל, כי גם היה מקובל לאכול חזיר, לעבוד בשבת, להשתחוות לבעל פעור וכו’, לצערנו ועיון בספרי שופטים, שמואל, מלכים ואצל הנביאים השוניפ, מתקבלת תמונה די עגומה על החיים בארץ כנען/ישראל בתקופה הטרום מקדשית והתקופה של בית ראשון, ואפילו מלחמות האחים במחצית השנייה של בית שני. טוב, אעזוב את זה אינני חוקר היסטוריה וכדו’.
די ברור שנושא “מכירת הבת” ואגב לא מצאתי מחקרים על למה דווקא “בת” ולא “בן” לא מכרו????) די הטריד גם את חז”לינו הראשונים ואחרונים, וגם את חשוניתנו הסברים שקצת מצדיקים והרבה מסובבים לכיוונים שונים את “עיסקת המכירה”.
אז לפחות קצת צבע מתוך
http://tora.us.fm/tnk1/tora/jmot/jm-21-0709.html
ציור מאת אהובה קליין (ב
(כולל גם שני הסברים לנושא של מכירת בת ובגידה בה)
וגם
http://www.hidabroot.org/question/43956
וכי ימכור איש את בתו לאמה
…….
שאלה
האם אפשר לקבל הסבר ע”פ הפשט לדין זה? וגם מבחינה מוסרית, איך התירה התורה הקדושה דין אכזרי כזה?
בס”ד
שלום וברכה,
יש מתנגדי-דת (לא אתה ח”ו) הטוענים שאב יכול למכור את בתו לפי התורה, וזאת על סמך הפסוק (ויקרא): “וכי ימכור איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים”.
המצטטים פסוק זה בדרך כלל לא יצטטו את הפסוק הבא: “אל תחלל את ביתך להזנותה”
אנו רואים שדין זה למעשה נאמר רק במקרים קיצוניים מאוד, כאשר הבת הקטנה עומדת להגיע לזנות. הרמב”ם פוסק באופן מפורש:
גם הגמרא מציגה מצוות חכמים, האוסרת על אב לקדש את בתו בניגוד לרצונה (קידושין דף מא, א): “כדאמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא רבי אלעזר: אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה”. גישת היהדות לדורותיה הוצגה כבר לפני אלפי שנים, ונותנת לאשה זכות על גופה ועל חייה, וכן לבחור את בעלה.
הגמרא כותבת במפורש שאסור לאדם להשיא את בתו עד שתגדל ותאמר “רוצה אני”.
התורה לא אסרה נישואין בין קטינים מסיבה פשוטה: היו תקופות מאוד חשוכות בעם ישראל (במיוחד במדינות המזרח) בהם ילדים היו נחשבים הפקר אם לא היה להם בעל/אשה. בחורה צעירה היתה נתונה לסכנה תמידית של גויים, במיוחד כאלו שהיה להם כח והם היו רוצים לקחתה לאשה. ואם היא היתה יתומה, היא היתה נתונה גם לאפשרות של אונס וניצול מיני, או זנות. לכן התורה נתנה אפשרות קיצונית (שלפי הרמב”ם מותר לקיימה רק כאשר לא נותר בגד ללבוש ולחם לאכול) בו נשאת ילדה לילד או איש צעיר, וזאת במטרה שתגדל ותהיה לו לאשה. דבר זה הציל אלפי נשים יהודיות באלפיים השנים האחרונות. גם סבתא שלי התחתנה בגיל 12.
ראו עוד מה כותב הרמב”ם בעניין זה, ומתי הלכה זו נאמרה (משנה תורה, הלכות עבדים פרק ד, ג): “אין האב רשאי למכור את בתו אלא אם כן העני (הפך להיות עני), ולא נשאר לו כלום – לא קרקע, ולא מיטלטלין, ואפילו כסות שעליו. ..(ע”כ)…
ומאמר נרחב – מסורתי, בנושא “חזקת האב” בבתו – ב –
www.etzion.org.il/he/download/file/fid/10658
(לא אצטט)
ומאמר מודרני בנושא (כבר הזכרתיו לפני שנה) ניתן ב –
http://www.moreshet.co.il/web/alonparash/print.asp?codeClient=100&id=28287&kod_gilon=6970
(לא אצטט)
- אם אדוניו…. האישה וילדיה תהיה לאדוניה
פרט רגיש בנושא של עבד עברי. אם אדונו (למה אדוניו”, לשון רבים? – “לאדוניה” = האדונים שלה, במקום לאדון שלה. – מעניין שפתח ב “אם תקנה = לשון נוכח, ועובר לאדוניו לשון נסתר)
ומתוך מאמר (מודרני מסורתי) שמנתח את הנושא ב –
http://www.tzohar.org.il/?p=3226
..המסר של התורה שמבטא התנגדות לעבדות, בא לידי ביטוי בתחומים ובפרטים נוספים. התורה מתנגדת לניצול המצוקות של מעוטי היכולת ובעלי המעמד הנמוך, לצרכי המעמד השליט. היא רואה בעבדות פוטנציאל השחתה, בכך שהחברה מסמנת אנשים מסוג ב’ שניתן לשלוט בהם, ולפגוע בצלם האנוש שלהם. גם אם היא מקבלת את המצב הקיים ביחס לעבדים, היא שואפת לצמצמם את פוטנציאל העריצות שיש בתופעה. אולם הדבר מעלה את השאלה, אם כך מדוע לא אסרה את העבדות כליל?
ניתן לומר שהתורה הכירה בצורך של העבדות מהסוג הזה. היא ראתה בכך חובה של החברה ל”צדק חברתי”- לסייע לאנשים שנקלעו למצוקה. על כן היא מתייחסת לעבדות, במודל השכירות שקבעה, כסוג של חסד וצדקה שיש לעשות עם העבד, וקבעה שיש לתת קדימות לעבד עברי, על פני עבד כנעני למרות המגבלות שהטילה על אפשרות האדון לשעבד אותו:
אולם יש פן נוסף של “צדק חברתי” שבגללו התורה לא אסרה עבדות מסוג זה, ואולי במידה מסוימת אף עודדה אותו.
המודל של “עבד עברי” שבית דין מוכר אותו כתוצאה ממעורבותו בפלילים, ובגניבה מצריך התבוננות, שכן המסר שבו תקף גם לימנו. המכירה לעבדות יותר משהיא עונש על הגניבה היא מהווה מסלול לשיקום האסיר בתוך החברה.� בתורה אין עונש של כליאה והרחקה מהקהילה. קניית עבד עברי מהווה מסלול שיקום בתוך הקהילה-והכנסה מבוקרת למסלול חיים נורמטיבי.
מדובר על כניסתו של העבד למסגרת המשפחתית התקינה של האדון. יותר ממה שהעבד משרת את האדון לתועלתו ולשם צרכיו הכלכליים, העבדות הוא יעד שיקומי-שליחות של החברה להחזירו למוטב… (ע”כ)
ומתוך
https://www.fxp.co.il/showthread.php?t=13955605
“בואר בפסוקינו שהאדון יכול לתת לעבד העברי שפחה כנענית ושאלת השאלה מדוע התורה משפילה את העבד עד כדי כך שמותר לו לישא גויה מה שאסור לסתם יהודי?
וביותר גדלה ומתעצמת השאלה לאור מה שמבואר בגמ’ בקידושין כ. שהתורה מאד מקפידה על כבודו של העבד וצריך לכבדו ושיהיה כמוך. עד כדי שאם יש לאדון רק כרית אחת העבד צריך לשכב בה ולא לאדון, וא”כ מדוע התורה מתירה להביא לו שפחה כנענית?
והנראה בזה שכתב הרמב”ם פ”ג מהל’ עבדים שרק נמכר בגניבתו אדונו יכול לתת לו שפחה כנענית אבל מוכר עצמו אין האדון יכול לתת לו שפחה כנענית וצריך לבאר מה הטעם בזה?
והנראה בביאור הדברים וכן כתב הרלב”ג כאן שהנה כתוב בגמ’ סוטה מז. “אמר רבי יוחנן שלשה חינות הן – חן מקום על יושביו חן אשה על בעלה חן מקח על לוקחו” ז”א אפילו שהחפץ הוא לא טוב אבל אם הלוקח לקחו אזי הוא מוצא חן בעיניו מאד. אדם עני שגונב מעשיר הוא מזלזל בקשר שבין האדם לממונו ולכן הוא גונב ממנו להחיות נפשו. מדה כנגד מדה נותנים לו אשה וילדים ובסוף הו’ שנים שנקשרה נפשו באשה ובילדים מצווים עליו לעזוב את אשתו והילדים. אחר פרידה כואבת כזאת הוא כבר לא יפריד בן אדם לממונו שהרי כמן ש”חן אשה על בעלה” כך גם “חן מקח על לוקחו”. (ע”כ)
ומתוך אוסף מדרשים על נושא “עבד עברי” ב –
” מכילתא:
אם אדוניו יתן לו אשה, רשות, אתה אומר רשות או אינו אלא חובה, כשהוא אומר אם בגפו יבא בגפו יצא רשות ולא חובה, דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר אם אדוניו יתן לו אשה, המיוחדת לו, שלא תהא כשפחת הפקר. אם אדוניו יתן לו אשה, בכנענית הכתוב מדבר. או אינו אלא בעברית, כשהוא אומר האשה וילדיה תהיה לאדוניה, הא בכנענית הכתוב מדבר, וילדה לו בנים, אין לי אלא בנים ובנות, טומטום ואנדרוגינוס מנין, תלמוד לומר האשה וילדיה תהיה לאדוניה, מכל מקום, רבי נתן אומר אין תלמוד לומר אלא האשה וילדיה, וילדה לו להביא את הרב שבא על שפחתו שילדה עבדים. האשה וילדיה מה תלמוד לומר, מגיד שילדיה כמוה, אין לי אלא שפחה שילדיה כמוה, נכרית מנין, היה רבי ישמעאל אומר קל וחומר, מה שפחה כנענית שאין לה קדושין מכל אדם ילדיה כמוה, אף כל שאין לה קידושין מכל אדם ילדיה כמוה, ואי זה, זה ולד נכרית. והוא יצא בגפו, שאינה צריכה ממנו גט… (משפטים פרשה ב)
תלמוד בבלי:
מאי טעמא דתנא קמא דאמר מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית, מיעט רחמנא גבי מכרוהו בית דין אם אדוניו יתן לו אשה, לו ולא למוכר עצמו, ואידך, לו, בעל כרחו, ואידך מכי משנה שכר שכיר נפקא. דתניא, כי משנה שכר שכיר עבדך, שכיר אינו עובד אלא ביום, עבד עברי עובד בין ביום ובין בלילה… ואמר רבי יצחק מכאן שרבו מוסר לו שפחה כנענית. (קידושין טו א)
תנו רבנן אם בגפו יבא בגפו יצא… אמר רב נחמן בר יצחק הכי קאמר, יש לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית, אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית. (שם כ א)
משנה תורה:
מי שמכרוהו בית דין יש לרבו ליתן לו שפחה כנענית, בין האדון בין בנו של אדון אם מת אביו הרי זה נותן לו שפחה, וכופהו על זה כדי שיוליד ממנה עבדים, והרי היא מותרת לו כל ימי עבדותו, שנאמר אם אדוניו יתן לו אשה וגו’, והמוכר עצמו אסור בשפחה כנענית כשאר כל ישראל.
אין עבד עברי מותר בשפחה כנענית עד שתהיה לו אשה ישראלית ובנים, אבל אם אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית, ודבר זה קבלה הוא, אפילו היה הנמכר כהן הרי זה מותר בשפחה כנענית כל ימי עבדותו.
אם היו לו אשה ובנים, אף על פי שמוסר לו רבו שפחה כנענית אינו יכול להפרישו מאשתו ובניו, שנאמר אשתו עמו, ואינו יכול ליתן לו שתי שפחות ולא ליתן שפחה אחת לשני עבדיו העברים כדרך שנותן לכנעניים, שנאמר יתן לו אשה… (עבדים פרק ג ב)…
רש”ר הירש:
…ההשפלה היחידה של הנמכר היא, שרבו מוסר לו שפחה כנענית האסורה לבן חורין, כדי להמחיש לו את ירידתו המוסרית לדרגת קיום פיסי בלבד, הדבר מסומל גם בו’ שנות שעבוד המסמלים את הטבע המוחש, לעומת הז’ המסמלים את האלקי… (ע”כ)
ונקודת ראייה אחרת מובאת ב –
http://www.hod.org.il/?en=0&sc=2&pg=168
“כי תקנה עבד עברי” תקנה (נון בחיריק) לשון תקנה (ת”ו בפתח, נון בפתח), כלומר מרמז על תקנתו של האדם אשר נכשל ונמכר בגנבתו ונהיה עבד. כיוון שלא האמין בבורא עולם שהוא זן ומפרנס לכל והלך וגנב משל חברו, יימכר לעבד וכך חוזר אחורה לפני יציאת מצרים ומתן תורה. ו’עברי’ רומז שאדם כצל עובר אבל מתנהג כאילו הוא נשאר פה לעולם ולכן “שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחופשי חינם” ורומז על “ששת ימים תעשה מלאכה ויום השבת שבת לה’ אלהיך”. אדם שפסק ממלאכתו ביום השביעי מעיד על אמונתו בבורא עולם שנתן ביום השישי לחם יומיים ואז יוצא לחופשי חינם.
“אם בגפו יבוא” אם אדם דואג רק לגופו בעולם הזה “אכול ושתה כי מחר נמות” אז “בגפו יצא” כלומר בא לעולם הבא בלי מידות ומעשים טובים.
“אם בעל אשה הוא” אם אדם הגיע לזה יחד עם אשתו, שנאמר על האשה “אעשה לו עזר כנגדו” כלומר נגד טבעו, אבל אם היא הצטרפה ליצרו הרע, גם היא עוברת איתו את תהליך העבדות וההשפלה כדי שתבין שגם היא שגתה.
“אם אדוניו יתן לו אשה, האשה וילדיה תהיה לאדוניה” אם אדונו נותן לו אשה זו שפחה במעמד נחות ממנו ואם מולידה לו ילדים במצבו הנוכחי שהוא עבד ודאי לא יכולה לצאת איתו והיא נשארת אצל אדונו עם ילדיה. (ע”כ)
ועוד זוית ראייה אחרת לפי אלשייך, מתוך
יש לפרש שזה מאמרו יתברך, אם אדוניו הוא יתברך ייתן לו אישה, היא נשמה קדושה וילדה לו בנים הם מצוות עשה, או בנות הן מצוות לא תעשה, ויעשה האיש הזה באופן שהאישה היא נשמה וילדיה הסניגרין. שברא ע”י מצוותיו יהיה לאדוניה וידבקו אליו יתברך והוא הרוח והנפש יצא בגפו כל הנשמה תהלל י-ה….
- כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה.. כי תראה חמור שונאך רובץ…
יופי של פסוקים, יופי של מליצות, בקריאה ראשונה. בקריאה שנייה, נראים סדקים, מי באמת עוזר לאויב?
אם אני רואה את האויב שלי מתקן טנק, או מטפל במשגר טילים מקולקל האם אני חייב לעזור? למה מתכוון המשורר?
ניות והנושא מופיע בכמה שינויים בחמש דברים ניתן – ויש להשוות ביניהם, מתוך
מתוך
שמות פרק כג
(ד) כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ: ס
(ה) כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ: ס
דברים פרק כב
(א) לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ:
(ב) וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ:
(ג) וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם: ס
(ד) לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ:
מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כג
(ד) כי תפגע אין לי אלא מצות עשה מצות לא תעשה מנין ת”ל לא תראה (דב’ כב א). את שור אחיך אין לי אלא אחיך אויבך מנין ת”ל שור אויבך מכל מקום. יכול אף שלאחרים כן ת”ל אחיך מה אחיך שהוא עמות עמך כך כל אדם שהוא עמות עמך אם כפפת את יצרך לעשות שונאך אוהבך מבטיחך אני שאני עושה שונאך אוהבך. כי תפגע יכול פגיעה ממש ת”ל כי תראה יכול משיראנו מרחוק ת”ל כי תפגע הא כאיזה צד ראייה שהיא כפגיעה אחד משבעה ומחצה במיל שיעור רוס. תעה כל שדרך תעיתו מכאן אתה אומר היה חמור רועה כדרכו וכלים מונחין כדרכן אין נזקק להן. חמור מפסיג בין הכרמים כלים מונחין באמצע דרך הרי זה יזקק להן. השב תשיבנו מכלל שנא’ כבד את אביך ואת אמך (שמ’ כ יא) יכול אפלו אמרו לו אביו ואמו אל תחזיר ישמע להם ת”ל השב תשיבנו. החזירה וברחה החזירה וברחה מנין שחייב להחזיר ת”ל השב תשיבנו אפלו מאה פעמים.
מכילתא דרבי ישמעאל משפטים – מסכתא דכספא פרשה כ
שור אויבך. זהו גוי עובד אלילים, דברי רבי יאשיה, וכן מצינו שעובדי אלילים קרויים אויבים לישראל בכל מקום, שנאמר +דברים כג י+ כי תצא מחנה על אויביך, +שם /דברים/ כא י+ כי תצא למלחמה על אויביך. – רבי אליעזר אומר, בגר שחזר לסורו הכתוב מדבר. – רבי יצחק אומר, בישראל משומד הכתוב מדבר. – [ר’ נתן אומר, בישראל עצמו הכתוב מדבר,] אלא מה תלמוד לומר אויבך, אלא אם הכה את בנך, או שעשה עמך מריבה, נעשה אויב לשעה. – שור אויבך או חמורו. לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. – תועה. אין תועה בכל מקום, אלא חוץ לתחום… (ע”כ)
ואוסף מדרשי חז”ל על הנושא ניתן ב –
(לא אצטט)
ואוסף מאמרים) תוצרת אוניברסיטת בר-אילן, ניתן ב –
http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/mishpatim/mishpatim.shtml
(מוגש לבחירה)
ומתוך
http://www.yeshiva.org.il/midrash/33683
אנו מצווים להשיב אבדה גם אם ברור לנו שהמאבד הוא למעשה אויב ושונא שלנו, וכן אנו מצווים לסייע בפריקת המשא מעל שורו או חמורו, ובכך למנוע צער בעלי חיים.
השאלה המתבקשת היא: איך יכול להיות שיהודי שונא יהודי, הלא איסור מפורש הוא בתורה “לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ” 1 .
ועוד: אם היה מדובר רק על ‘צער בעלי חיים’ היה מספיק לכתוב ‘כי תראה חמור אחיך רובץ תחת משאו’, אבל התורה טרחה לכתוב ‘שונאך’?
מצוה יותר באויב מבאוהב
רבי יוסף בכור שור 2 מביא את דברי הגמרא בבבא מציעא, וזו לשונו:
“שור אויבך – אפילו אויבך, ואף מצוה יותר באויב מבאוהב, כדי לכוף את יצר הרע. וחדלת מעזוב לו – השנאה שבלבבך… עזוב תעזוב עמו – תעזוב השנאה”.
הגמרא בבבא מציעא 3 מלמדת אותנו מה הדין במקרה שיש אוהב ושונא, את מי יש להעדיף, “אוהב לפרוק ושונא לטעון – מצוה בשונא, כדי לכוף את יצרו”, כלומר מצוה באויב יותר מבאוהב, וזאת אף על פי שאצל האוהב מדובר בפריקה שבה מלבד העזרה לזולת יש גם מניעה של צער בעלי חיים, לעומת השונא העסוק בטעינה.
התורה חודרת לנפש האדם ותובעת ממנו לכוף את יצרו. גם אל מול האויב אנו נתבעים לעבודת המידות.
השונא האמור בתורה
סוגיית אוהב ושונא, זו סוגיה שדורשת תלמוד. הגמרא בפסחים 4 מבארת שהמילים ‘חמור שונאך’ עוסקות ברשע שעל פי דין מותר לשנאתו, וזו לשון הגמרא:
“‘כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו’ – מאי שונא? אילימא שונא נכרי – והא תניא: שונא שאמרו – שונא ישראל ולא שונא נכרי. אלא פשיטא – שונא ישראל.
(ע”כ)
ומשהו פשוט מתוך
http://www.saad.org.il/videoGallery/clips/2016/7/13381/33090.pdf
משאו.. עזֹב תעזב עמו” (שמות כ”ג-ד’,ה’). שורו של אויבך וחמורו של שנאך, אמנם מזכים אותך במצוות “השבת אבדה” ו “צער בעלי חיים”, אך בעיקר מזמנים לך הזדמנות נדירה לשקם אתו את היחסים. “השב תשיבנו לו”, “עזב תעזב עמו” – וכבר אתם נפגשים ופועלים ביחד… (ע”כ. ויש במאמר המשך בנושא -וכי יפתה איש בתולה…מומלץ)
ומשהו דומה מתוך
https://israelyair.wordpress.com/
איך יכול להיות שיהודי שונא יהודי
בהמשך למעמד הר סיני, ה’ מוסר למשה רבנו רשימה ארוכה של מצוות ודינים שברובם נוגעים ליחסים שבין אדם לחברו, ובהם מצוות השבת אבדה ומצוות פריקה וטעינה, וכך נאמר:
“כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ: כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ”.
אנו מצווים להשיב אבדה גם אם ברור לנו שהמאבד הוא למעשה אויב ושונא שלנו, וכן אנו מצווים לסייע בפריקת המשא מעל שורו או חמורו, ובכך למנוע צער בעלי חיים.
השאלה המתבקשת היא: איך יכול להיות שיהודי שונא יהודי, הלא איסור מפורש הוא בתורה “לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ” 1 .
ועוד: אם היה מדובר רק על ‘צער בעלי חיים’ היה מספיק לכתוב ‘כי תראה חמור אחיך רובץ תחת משאו’, אבל התורה טרחה לכתוב ‘שונאך’?
מצוה יותר באויב מבאוהב
רבי יוסף בכור שור 2 מביא את דברי הגמרא בבבא מציעא, וזו לשונו:
“שור אויבך – אפילו אויבך, ואף מצוה יותר באויב מבאוהב, כדי לכוף את יצר הרע. וחדלת מעזוב לו – השנאה שבלבבך… עזוב תעזוב עמו – תעזוב השנאה”.
הגמרא בבבא מציעא 3 מלמדת אותנו מה הדין במקרה שיש אוהב ושונא, את מי יש להעדיף, “אוהב לפרוק ושונא לטעון – מצוה בשונא, כדי לכוף את יצרו”, כלומר מצוה באויב יותר מבאוהב, וזאת אף על פי שאצל האוהב מדובר בפריקה שבה מלבד העזרה לזולת יש גם מניעה של צער בעלי חיים, לעומת השונא העסוק בטעינה.
התורה חודרת לנפש האדם ותובעת ממנו לכוף את יצרו. גם אל מול האויב אנו נתבעים לעבודת המידות.
השונא האמור בתורה
סוגיית אוהב ושונא, זו סוגיה שדורשת תלמוד. הגמרא בפסחים 4 מבארת שהמילים ‘חמור שונאך’ עוסקות ברשע שעל פי דין מותר לשנאתו, וזו לשון הגמרא:
“‘כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו’ – מאי שונא? אילימא שונא נכרי – והא תניא: שונא שאמרו – שונא ישראל ולא שונא נכרי. אלא פשיטא – שונא ישראל. (ע”כ)
- לא אגרשנו מפניך בשנה אחת פן תהיה הארץ שממה…
פסוק קצת מרגיז. – ה’ או א-להים מחפש תירוץ. וזו הפעם השנייה (לפחות, וכנראה שיש עוד) שה’ הכל יכול, לא עושה הכל.
אם ה’ היה רוצה, אז בני הא-להים _פרשת בראשית, לא היו משחיתים את הארץ – וגם לפני שבועייאו – “ולא נחם א-הים דרך ארץ פליתים, כי אמר… פן יינחם העם בראותם מלחמה….” והנה מייד לאחר מכן באה מלחמת ישראל בעמלק. ועכשיו עוד תירוץ לא הכי משכנע, “פן תהיה הארץ שממה…” למה שתהיה? שש מליון + נפשות היו יכולים בע”ה להילחם בתושבי הארץ הקדומונים, במיוחד אם ה’ יעזור. אז כשרוצים להסביר איזה נס, משתמשים בכוחו של ה’. וכאשר משהו לא הולך ונכשלים, מוצאים תירוץ – ה’ לא רצה לעזור..
מתוך
כי ילך מלאכי לפניך, והביאך אל האמרי והחתי והפרזי והכנעני החוי והיבוסי – והכחדתיו”
הפירוש המקובל לפסוק זה הוא, שה’ יכחיד את עמי כנען. אולם בפירוש זה יש בעיות לשוניות וענייניות:
אם הפועל מתייחס לעממי כנען שנזכרו בפסוק, היה ראוי לכתבו בלשון רבים “והכחדתים”!
משמעות הפועל “הכחיד” בפסוק זה יכולה להיות רק “השמיד” (ראו כחד ), אבל – בהמשך הפרשה נאמר שה’ לא ישמיד את הכנענים אלא רק יגרש אותם: (שמות כג כח-ל): “ושלחתי את הצרעה לפניך; וגירשה את החיווי את הכנעני ואת החיתי מלפניך. לא אגרשנו מפניך בשנה אחת: פן תהיה הארץ שממה, ורבה עליך חית השדה. מעט מעט אגרשנו מפניך, עד אשר תפרה ונחלת את הארץ”!
לכן נראה לי, שהפועל “והכחדתיו” מתייחס למלאך: ה’ רוצה להדגיש, שהמלאך ילווה את בני-ישראל רק במדבר, בדרך לארץ הקודש. ברגע שבני-ישראל יגיעו לארץ הקודש, ה’ יכחיד את המלאך, ומכאן והלאה ינהיג אותם בעצמו, לא על-ידי מלאך (ע”כ)
ומתוך
http://www.yesmalot.co.il/shiurhtml/malotsh1455.asp
פרשה זו מעוררת מספר קשיים:
התורה מדברת על שלושה שליחים שיסייעו לישראל: המלאך (פס’ כ’; כ”ג), האימה (פס’ כ”ז), והצרעה (פס’ כ”ח). תחילה נראה שתפקידו של המלאך להוביל את ישראל בדרכם לארץ ישראל, והאימה והצרעה יפעלו לגירוש הכנענים. אך עיון נוסף מגלה שכבר המלאך יפעל להשמדת האויבים, אם אך ישמעו בקולו. אם כך, מה הצורך באימה ובצרעה, לאחר פעולת המלאך?
יתרה מזאת: בפסוקים כ”ב – כ”ד מדובר על הכחדת הכנעני ואיסור עבודת אלוהיהם, ונושא זה חוזר בפסוקים כ”ז – ל”ג. לשם מה הכפילות?
נראה שלפנינו שני תיאורים שונים של התמודדות ישראל עם הכנענים, ולמעשה התורה מציגה שתי אפשרויות מקבילות:
ומתוך השוואה למלחמות כיבוש הארץ על ידי יהושע, ב –
עיקרו של ספר יהושע אינו זהה לחומש . לפי המובטח בתורה עתידה כל הארץ להיכבש לפני בני ישראל . לא מועלית שם שום אפשרות שבני ישראל לא יכבשו את הארץ כולה . לפי התפיסה המרכזית של ספר יהושע הארץ כולה נכבשה בתנופת מלחמה , ואילו הכתובים בתורה מניחים אפשרות שהארץ לא תיכבש בתנופה : “לא אגרשנו מפניך בשנה אחת ” ( שמ ‘ כג , בטן , “ונשל ה ‘ אלהיך את הגוים האל מפניך מעט מעט ” ( דב’ ז , כב . ( אבל הסיבה לכך אינה בחוסר יכולתם של בני ישראל להתגבר על הגויים , אלא בדאגת ה ‘ לעמו “פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה ” ( שמ ‘ כג , כט ; כיוצא בזה בדב ‘ ז , כב : “לא תוכל כלתם מהר פן תרבה עליך חית השדה . (” אבל הכיבוש יהיה כיבוש גמור : “מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה ונחלת את הארץ ושתי את גב לך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר כי אתן בידכם את ישבי הארץ וגרשתמו מפניך ” ( שמ ‘ כג , ל לא . ( בספר דברים ( ז , כג ) ה ‘ מבטיח את השמדת הגויים “עד השמדם . ” ספר יהושע מניח שה’ מילא את כל הבטחותיו לאבות האומה , ובני ישראל ירשו את הארץ וישבו בה : “לא נפל דבר מכל הדבר הטוב אשר דבר ה’ אל בית ישראל הכל בא ” ( כא , מג . ( דור כובשי כנען היה דור של זכאים . ספר יהושע אינו מכיר חטאים , החטא היחיד המוזכר בו הוא חטא של היחיד , מעלו של עכן שמעל בחרם . כך הדבר גם בפרשת המזבח הגדול אשר בגלילות הירדן המכירה ב ” עון פעור ” שקדם לכניסת הארץ ( כב , ון ובמעל עכן : “הלוא עכן בן זרח מעל מעל בחרם … והוא איש אחד ” ( פס ‘ כ . ( כיוצא בזה יודע בעל פרק כג לירא את העם שלא לחטוא , אבל אינו מונה בהם חטא . הוא משתלב ברוח הכללית של ספר יהושע . רק בעל פרק כד יודע לטעון לפני העם : “והסירו את אלהים אשר עבדו אבותיכם בעבר הנהר ובמצרים ועבדו את ה “‘ ( פס ‘ יד , ( “ועתה הסירו את אלהי הנכר אשר בקרבכם ” ( פס ‘ כג . ( אבל בעל פרק כד חריג בכך בכל הספר כולו . זיקתו המיוחדת של ספר יהושע לחומש אכן מעמידה אותו כחטיבה מיוחדת לעצמה בין הספרים ההיסטוריוגרפיים … (ע”כ)
ובהתאם שעם ישראל תמיד ינצח, לאט לאט, ואולי בע”ה, מלאכיו ו”הצרעה” אפילו ינצח יותר מהר
שלוש רגלים תחג לי
רציתי לעיין גם בזה, אבל אפס הזמן, אי”ה בסבב הבא
שבת שלום
שבוע טוב
להת