בא – תשע”ז

 

From:
Sent: Sunday, 5 February 2017 2:34 AM
To:
Subject: בא אל….דברו אל.. וקחו לכם.. קדש לי

 

הקדמה כללית

אנחנו מגיעים השבוע לאירוע שאפשר לכנותו  כהאירוע המרכזי ביהדות – יציאת מצריים. האירוע הזה היה בשנת 2,448 לבריאת העולם. . אז עד עכשיו – החומש ורבע לערך יש לנו אוסף די רציף של עלילות, כמעט ללא (מטח של) מצוות, והרצף העלילתי הזה – כנראה הגיע הזמן, – נקטע השבוע עם קטע לא קטן של מצוות, שכנראה א-להים החליט שהזמן הטוב ביותר לנתינתן הוא כאשר בני ישראל (כ – 2 מליון נפשות = עבדים) יוצאים ממצריים בחיפזון.

אז היו לנו עשרות אם לא מאות רבות של סיפורים שנראים לנו לעיתים כאגדות. האומנם?

אחד מהנושאים החידתיים בחקר המקרא הוא – האם ההתרחשויות המוזכרות בתוכן המקרא, אכן היו במציאות, או שהן “הומצאו”, “פוברקו” “הורחבו ” בהרבה בהתאם לדמיון של מספרי הסיפורים. וזו לא הפעם הראשונה שאני גולש לכיוון הזה, האם סיפורי התורה אמיתיים ומדוייקים?

ש. מי יודע איך הנחש פיתה את האישה?

ת. המדרש

גם היום, לא כל מה שנכתב באינטרנט, או אפילו מופץ באמצעי התקשורת הוא אמת ורק האמת.

בעצם לא כל כך חשוב אם סיפורי המקרא “אמיתיים” כולנו גדלנו על :ציזבאטים שלפי הבנתי היה בהם גרעין של אמת. השאילה היא,אחרת – האם סיפורי המקרא הם הרחבה/הגזמה של העורך?, האם זו הרחבה של סיפור קצרצר ביותר שהיה בזכרון “זקני השבט”  והועבר ליד המדורה מפה לאוזניים שומעות, עם קצת הרבה הגזמות?, או משהו שאחד כמו משה רבנו כתב מפי השמועה, אופס, מפי הגבורה? או תקציר של סיפורים/אירועים ארוכים מסובכים (למשל צוואות השבטים) שסופרו באריכות והם עברו עיבוד, עריכה סגנון וכו’ תוך כדי  עיבוד מקוצר. ומה שנשאר זה בעיקר הקיצור ולעיתים, משהו ארוך ואפילו כפילות. למשל חלומות פרעה או הרעב במצריים. או, נישואי מישהו כמו יעקב לשתי אחיות, עם סיפור ארוך, ונישואי מישהו אחר כמו משה שזה סיפור קצר. וכמעט כלום על הורי אברהם אבינו.

מה שכן בעידן שלנו – עידן שמזה מאות שנים, אנחנו יצורי אנוש קוראים ספרות יפה, התרגלנו לסגנון סיפורי עסיסי וגדוש בפרטים. וגם בסיפורי המקרא יש סיפורים ארוכים מפורטיםף אבל יש גם הרבה סיפורים שהיה יכול להיות הרבה יותר יפה אילו היו  הם מתארים עוד פרטים למשל — למשל איך נראתה אשת משה – ציפורה?.איפה גרו משה ואהרן, איך נוצר ביניהם הקשר היום יומי? איך ככה סתם באו אל פרעה בלי שעברו בדיקה בטחונית האם משה שגדל  בארמון בילדותו 60-80 שנה קודם לביקוריו הרבים אצל פרעה (היורש???)זכר וידע על כניסות ויציאות סודיות?

ואת כל זה בא המדרש האגדתי , שמנסה מצד אחד להסביר את התמוה ואת הסותר ומצד שני מוסיף ומנפח, ליפות את הכתוב וכך הדרשן תפס את תשומת לבם של שומעיו, העייפים מעמל היום ו וששת ימי שבוע העבודה.

למשל על הקביעה בפסוק מפרשתנו “לא היה כן ארבה כמוהו ואחריו לא יהיה כן” ונשאלת השאילה – הרי היה ארבה יותר כבד בימי הנביא יואל? והתשובה – על דרך הדרש – נא לראות ברש”י

או

שאלתי לעיל, איך משה ואהרן נכנסו אל פרעה? או, היכן גר משה? אז מתוך אוסף המדרשים ב –

http://www.aspaklaria.info/040_MEM/%D7%9E%D7%A9%D7%94%20%20%20%D7%95%D7%A4%D7%A8%D7%A2%D7%94.htm

מדרש רבה:

ויאמרו אל פרעה כה אמר ה’ וגו’, אמר רבי חייא בר אבא אותו היום יום פרוזבוטי של פרעה היה ובאו כל המלכים כלן לכבדו, והביאו דוראות של עטרות, והיו מעטרין אותו, שהוא יום קוזמוקרטור, והביאו אלהיהן עמהן, משעטרו אותו, היו משה ואהרן עומדין על פתח פלטרין של פרעה, נכנסו עבדיו ואמרו ב’ זקנים עומדין על הפתח, אמר להם יעלו, כיון שעלו היה מסתכל בהן שמא יעטרו אותו, או שמא יתנו לו כתבים ואף לא שאלו בשלומו, אמר להם מי אתם, אמרו לו שלוחיו של הקב”ה אנו, מה אתם מבקשים, אמרו לו כה אמר ה’ שלח את עמי וגו’, אותה שעה כעס ואמר מי ה’ אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל, לא היה יודע לשלח לי עטרה, אלא בדברים אתם באים אלי,

מכילתא:

ויקרא למשה ולאהרן, מגיד שהיה פרעה מחזר ושואל בכל ארץ מצרים, היכן משה שרוי, היכן אהרן שרוי, ויאמר קומו צאו, אמר לו משה מוזהרין אנו שלא לצאת אלא בפרהסיא, שנאמר ואתם לא תצאו וגו’.

ילקוט שמעוני:

…..

ואחר באו משה ואהרן, ויהי כבואם אל שער בית המלך, והנה שם כפירי אריות אסורים שם בכבלי ברזל, ואין איש יוצא ובא מפניהם, לבד אשר יצוה המלך לבדו, וילכו האומנין ויסירו הכפירים בלחשיהם, ויביאוהו. וימהר משה וינף את המטה על הכפירים ויתירם, ויבאו בית המלך, והכפירים באו עמם בשמחה גדולה, כאשר ישמח הכלב אל אדוניו בבואו מן השדה, ויהי כראות פרעה כן, ויתמה על ככה ויבהל מאד מפני האנשים, כי היה תארם כתואר בני אלהים, ויאמר להם המלך, מה אתם רוצים, ויאמרו לו ה’ אלקי העברים שלחנו אליך לאמר שלח את עמי ויעבדוני, ויירא מאד מפניהם, ויאמר להם לכו היום ובאו למחר, ויעשו כדבר המלך. והיה אחרי לכתם וישלח פרעה ויקרא אל בלעם הקוסם וינוס וימברינוס בניו המכשפים וכל חרשי מצרים, ויבואו אל המלך ויספר להם המלך את אשר דברו אליו… ויען בלעם אל המלך אין אלה כי אם מכשפים כמונו, ועתה שלח בעדם ויבאו ונבחנה אותם, ויעש המלך כן. (שם פרק ה, קעו)

כשבאו משה ואהרן עמדו לפני פרעה, והיו רואין שהם דומים למלאכי השרת, ורום קומתן כארזי לבנון, וגלגלי עיניהם דומים לגלגלי חמה, וזקנות שלהם כאשכולות תמרה, וזיו פניהם כזיו החמה, ומטה האלקים בידם, שחקוק עליו שם המפורש, ודבור פיהם כאש שלהבת, מיד נפל פחדם עליהם, והיו ארבע מאות פתחים לפלטרים של פרעה, ועל כל פתח ופתח אריות ודובים וחיות רעות, ולא היתה בריה יכולה ליכנס שם עד שהיו מאכילין אותם בשר, שלא יהו מזיקין אותו, וכשבאו משה ואהרן נתקבצו כולם וסובבים ומלחכין רגליהם, והתחילו ללוותם עד שבאו לפני פרעה, וכל מלכי מזרח ומערב כשראו אותם נפל פחדם עליהם, וזיע ורתת וחלחלה אחז לפרעה ולכל היושבים לפניו, והסירו כתריהם מעל ראשיהם והשתחוו להם. באותה שעה הוצרך פרעה לנקביו ונכנס לבית הכסא, ונזדמנו לו י”ב עכברים והיו נושכים אותו בכל צד מושבו, וצעק צעקה גדולה ומרה, עד ששמעו קול צעקתו כל גדולי המלכות. ואחר כך חזר וישב על כסאו ונתחזק לבו, אמר למשה ואהרן מי אתם ומאין באתם, ומי שגרכם אצלי, אמרו לו אלקי העברים שלחני אליך שלח את עמי ויעבדוני, מיד אמר לא ידעתי את ה’, מעולם לא שלח לי אגרת שלום ולא הביא לי דורון. (שם פרק ז, קפא)

ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו, היה פרעה הולך בלילה ומסבב בכל שוק ושוק, ואומר היכן הוא משה, והיכן הוא דר, והיו בניהם של ישראל משחקים בו ואומרים לו, פרעה להיכן אתה הולך, והוא אומר להם למשה אני מבקש, והם אומרים כאן הוא דר, ומשחקים בו, עד שעמד עליו. אמר קומו צאו מתוך עמי, אמר לו משה וכי גנבים אנו, הקב”ה אמר לנו לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, אמר לו בבקשה ממך קומו צאו, אמר לו משה למה אתה מטריח הרבה, אמר לו שאני בכור ומתיירא אני שמא אמות, אמר לו משה, אל תתיירא, לגדולה מזו אתה מתוקן… אמר לו ומבקש אתה לכלות את המכה הזו ממך, אמור, הרי אתם ברשותכם, הרי אתם עבדיו של הקב”ה. התחיל פרעה צווח לשעבר הייתם עבדי, אבל עכשיו הרי אתם בני חורין, הרי אתם ברשותכם, צריכין אתם להלל להקב”ה שאתם עבדיו, שנאמר הללויה הללו עבדי ה’… (שם פרק יב, רח)

(ע”כ. יפה)

ואכן – כמו שכל דור יש לו סופרים, קומפוזיטורים, ציירים וכו’, וכל אחד מוסיף בתחומו, כך גם הדרשנים למיניהם, ויש לנו אוסף של מדרשים  שנדרשו מזה 2,000 + שנות ועוד “היד נטויה” לתקתק במקלדת.

ומשהו כללי על המדרשים ניתן במאמר מודרני ב –

http://www.haaretz.co.il/literature/1.1214108
(לא אצטט)

אז לענייננו –

בשבוע שעבר  (וגם לפני שבועיים) התלהבנו. רבות פעם נוספת מלהטוטיהם של  משה ואהרן  מטה שהופך לתנין/נחש, ואז בולע מטות אחרים, – ממש  סיפור “הארי פוטר” עם מטה הקסמים. הדמיון והמציאות מתערבבים, וקהל הקוראים ממשיך לחגוג כל שנה.

ובהמשך – המצרים לוקים עשר מכות, רובן  בעזרת המטה או  יותר נכון יד שאוחזת במטה, ופעם זה מטה משה ופעם זה מטה אהרן, ובני ישראל עצמם ביציאתם הם חייבים לצאת עם מקלכם בידכם”. האנשים החשובים הלכו עם מטה ופשוטי העם עם מקל = פק”ל של רועים.

אז מעניין לחשוב מה הוא המטה הזה ולמה הוא חשוב?,

 – האם זה חשוב מהיכן הוא צץ? ומה  תפקידו? – מה מה הן תכונותיו, ואולי אף ללמוד לאן נעלמו  מטה אהרן ומטה משה?

אזכיר  קצת מקורות חז”ל בנושא

http://forum.otzar.org/forums/viewtopic.php?t=9138

(לא אצטט)

ועוד מקור במדרש “ויושע”

http://www.hebrewbooks.org/pagefeed/hebrewbooks_org_49989_27.pdf

(לא אצטט, מומלץ לעיין בדף)

ומתוך

https://www.bmj.org.il/assets/files/1021388732648.docx

על פי הזוהר, המטות נבדלו זה מזה במעלתם. מטה משה היה מקודש יותר, לכן רק הוא מכונה “מטה הא-להים”. מטה אהרן משמש להנהגה נמוכה יותר: הוא שימש בעיקר במאבק מול כוחות של רוע, תחילה של פרעה וחרטומיו, ולבסוף גם כנגד מרידת קורח. מטה אהרן בלע את מטות החרטומים, הכה את מי מצרים ואדמתה. מטהו של משה שימש בהנהגה עליונה יותר, להפעלתם של כוחות חיוביים: עשית אותות לפני בני ישראל כדי לעורר את רוחם לגאולה, מכות שבאו מן השמים – ברד וארבה. בקריעת ים סוף תפקידו של המטה היה לגרום להופעתה של רוח מאת ה’, היא רוח הקדים שייבשה את הים. במלחמת עמלק שימש המטה להרמת עיניהם של ישראל ורוחם, ולא להכאת העמלקים, וכן היה כאשר שימש להוצאת מים להשקאת העדה.[i]

[i] זהר שמות כח ע”א.

ומתוך מאמר יותר מודרני ב –

http://alaxon.co.il/article/%D7%9B%D7%9A-%D7%A0%D7%A2%D7%9C%D7%9D-%D7%9E%D7%98%D7%94-%D7%94%D7%A7%D7%A1%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%94%D7%AA%D7%A0%D7%9A/

המסקנה הבלעדית שעולה מתוכה, אשר מגובה בדוגמאות רבות, היא שבספר שמות מתקיים פולמוס תיאולוגי חריף כנגד המסורת המאגית המצרית, והפולמוס הזה מתקיים במרחב של הדימויים הסימבוליים. הנחשים והתנינים, הדם, הכינים, ליקויי הדיבור של משה, הלב הכבד של פרעה ועוד דימוים רבים, כולם נושאים מטענים סימבוליים שמתפלמסים עם מסורת המאגיה המצרית.

מבין הדוגמאות הרבות שהוא מספק נתמקד באחת, מתוחכמת למדי, שקשורה למוטיב המטה. למשה ואהרון ולחרטומי מצרים יש מטות שמשמשים אותם לאורך כל הפרשה של מכות מצרים, פרשה שהיא לא פחות מאשר התקפה טוטאלית על פנתיאון האלים המצרי, גם בהיבט המיתי-היסטורי (כלומר באופן שבו הוא משתמר בזכרון הקולקטיבי) וגם בהיבט הספרותי (האופן שבו הטקסט בנוי). אבל קיים הבדל בסיסי בין המטות שלהם, שנובע מן ההבדל בתפקידים שלהם. חרטומי מצרים הם מכשפים חכמים (wizards) ואילו משה הוא רועה צאן (shepherd). המטות של המצרים הם מטות-קסמים, והמטה של משה הוא בראש ובראשונה מטה רועים, והמשמעויות הסימבוליסטיות השונות בהתאם. אמנם אחרי מטמורפוזה במעמד הסנה הוא הופך ל”מטה אלוהים” בעל סגולות פלאיות, אבל כבר בכינוי הזה ניתן לזהות את המרכיב הפולמוסי, שכן זהו איננו בשום שלב מטה קסמים, אלא מטה שבאמצעותו אלוהים פועל.

נוגל בוחן את הסימבוליקה הזו ברזולוציה גבוהה אף יותר, ברגע שהמטה של אהרון בולע את המטות של החרטומים (שמות ז, 12). הסמליות המאגית של ה”בליעה” (שקיימת גם בחוק הסוטה) עבור המצרים היא עצומה, ומשמעה אינקורפורציה בתוך הגוף הבולע שעכשיו מספח את כל הכוחות לעצמו. כאשר התנין שמייצג את אלוהים בולע את התנינים שמייצגים את המצרים המשמעות היא – מבחינת המצרים! – שהאלים שלהם והמסורות המאגיות שלהם נאכלו על ידי גוף גדול וחזק מהם, וסופחו אליו. אבל הטקסט לא מסתפק בסימבוליקה של פעולת הבליעה בלבד, אלא מתעקש גם על הסימבוליקה של מי שפועל את פעולת הבליעה – המטה! “וישליכו איש מטהו ויהיו לתנינם ויבלע מטה אהרון את מטתם” (שמות יז,ב). לא התנין של אהרון בולע את התנינים של החרטומים, כפי שהיינו מצפים שיהיה כתוב, אלא מטה-הרועים בולע את מטה-המכשפים, ערך ההנהגה שמיוצג במטה של אהרון גובר על ערך התחבולה שמיוצג במטות החרטומים.

כמעט על-פי כל מילון של סימבולים המטה מייצג סמכות, כבוד, כח, שליטה, אקסיס מונדי (axis mundi) (הציר שסביבו מסתובב העולם). יש בו תכונה של פלאיות, כגון מטה-אהרון, או מטות-הקסמים של המכשפים, והוא נישא גם בידי האלים ושליחיהם, כגון הרמס (היווני) או מרקורי (הרומי) ואסקלפיוס. אסקלפיוס הוא אל הרפואה היווני, ומכאן גם משמעותו הרפואית של המטה שמופיע כמעט בכל סמל של מוסד רפואי (המטה עם הנחש). המטה הוא גם סמל לפוריות וצמיחה, סמל לעץ הקוסמי ולאור השמיימי, בדומה לברק. המטה מסמל גם תמיכה, משענת, ובמקביל גם אמצעי להענשה. באינציקלופדיה של הכישוף ושל הניאו-פגאניזם, למשל, המטה מתואר כאינסטרומנט ריטואלי שבעזרתו המכשף או המכשפה מנהלים טקסים ומתווכים כוחות שמימיים…..

במקרא ישנם חמישה מקרים בהם המטה מופיע – ומתפרק – בהקשר מאגי. שני אירועים כבר הוזכרו: המקל של יעקב ומטה האלוהים בחצרו של פרעה. בשני המקרים הנ”ל ישנה אמירה ברורה בכל הנוגע למקור הנס והוצאתו לפועל – אלוהים הוא מי שפועל, לא האדם ובטח שלא המטה. בשני המקרים, הסימבוליקה של המטה כמטה-קסמים מתפרקת. מטה-הקסמים הופך להיות נוכח-נפקד. הוא לא מועלם כליל, אבל מפורק ומורכב בצורה שמאפשרת להתחקות אחר עצם התהליך. בקיצור – זהו מהלך פולמוסי.

ובשל המגמה האנטי-מאגית המתגלה בספרות של תרבות המקרא, למטה-הקסמים אין מקום בתנ”ך. המאפיינים המאגיים של המטה מקבלים ביטוי במקרא, אבל ביטוי זה נעשה תמיד באופן שמחזק את הסימבוליקה הלא-מאגית. הגיבורים של התנ”ך הם גיבורי אמונה וחסד, הנתונים ליוזמתו, סמכותו וכושרו המוחלט של אלוהי ישראל; והם לא גיבורי החכמה של תורות אזוטריות מבית מדרשו של גאנדאלף והארי פוטר, או לחלופין מבית מדרשם של חרטומי מצרים. )ע”כ)

ומתוך מאמר שמפרט את פעולות מטה משה (בעיר) מתחילתו – מעמד הסנה, עד סופו – הכאה בסלע, ב –

http://www.etzion.org.il/he/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%91%D7%90-%D7%9E%D7%98%D7%94-%D7%94%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%A7%D7%99%D7%9D

….ההבדלים בין סדרת המכות הראשונה והשלישית

נצביע כעת על ההבדלים וננתח אותם:

סוג המטה: כמובן, בסדרה הראשונה פועל מטהו של אהרן ובסדרה השלישית זה של משה, בהתאמה לפועלים עצמם –  אהרן ומשה.

הציווי: בסדרה הראשונה יש בציווי ה’ הנחיה מפורשת להשתמש במטה – בכל המכות, ואילו בסדרה השלישית משה  מצטווה להשתמש בידו, ללא אזכור המטה – גם כאן בכל המכות.

אופן הביצוע: בסדרה הראשונה המטה מוטל תמיד כלפי מטה, ובשתיים מן המכות (דם וכינים) מתבצעת בו הכאה  ממש. בסדרה השלישית היד או היד עם המטה (במכת החשך הוא כלל לא נזכר) מופנית או כלפי השמים או כלפי ארץ מצרים באופן כללי, ולא מכוונת כלפי אובייקט קונקרטי (כזכור, המכות הראשונות מופעלות על המים או על העפר – כינים).

הזיקה בין פעולת המטה למכה: בסדרת המכות הראשונה המכה נובעת באופן ישיר מפעולת המטה. למשל: ויט… את  מטהו ויך את עפר הארץ (ומיד) ותהי הכנם… בסדרה השלישית בולט הניתוק בין פעולת המטה לבין התרחשות המכה. המכה היא פעולה של ה’ ולא של המטה (במיוחד במכות הברד והארבה. החשך, כמכה שלישית, תיאורה מקוצר ויש לראותה כאמור כמכה בפטיש בלבד) וכך התיאור: וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת מַטֵּהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַ-ה’ נִהַג רוּחַ… או בברד: ” וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת מַטֵּהוּ עַל הַשָּׁמַיִם וַ-ה’ נָתַן קֹלֹת וּבָרָד… ה’ מכה ולא המטה מכה.

לאמיתו של דבר, מעוררת הקבלה זו שאלה על תפקודו של משה רבנו בסדרה השלישית: מדוע הוא משתמש במטה אף על פי שלא נצטווה? דומני שהתשובה לשאלה זו טמונה בהבנת ההבדלים הבולטים האחרים בין תפקודי המטה בשתי הסדרות, עליהם הצבענו.

ברור, כי למטה בידי אהרן במכות דם צפרדע וכנים יש תפקיד דומיננטי. הוא מצטווה להשתמש בו, השימוש נושא אופי מדויק וקונקרטי, והמכה היא תוצאה ישירה של פעולת המטה. תפקידו של המטה בסדרה השלישית משני ונראה כמעט מיותר. אם כן: מדוע באמת משה משתמש בו?

משמעות המטה כמרכיב במסר הכללי של המכות…(ע”כ. מומלץ)

גלשתי ארוכות כללית על המדרש ובמפורט על המטה, רציתי גם להרחיב על “משה ואהרן – המשותף והנפרד, אבל אחזור לפרשתנו

פסוקי השבוע

הכבדתי את לבו ולב עבדיו

ויתן ה’ את חן העם

וה הכה כל בכור

‘הזכרים לה

ערב שבת שלום

פתיחה

סוף סוף התורה, באמצע העלילה המותחת של יציאת מצריים, יוצאת מהדרך לים סוף ו”צוללת” בים המצוות. יש לנו בפרשתנו, 20 מצוות, (מתוך תרי”ג)  מצווה ד, – כד,

(חידון קליל, מה הן שלושת המצוות הראשונות?)

לרשימת המצוות המלאה, נא לעיין ב –

http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=1601

לפני שבוע קראנו על המצרים שחטפו שבע  מכות שהם בעיקר אסונות טבע נדירים, ים שמימיו מאדימים, התקפת חיות רעבות וכדומה. אבל אין לנו פרטים, על איך קבלו את זה המצרים או איך התייחסו לזה בני ישראל? התפלאו? התרשמו?  פרט לשניים שלושה משפטים פזורים “סתומים”

האחד לפני שבוע, “הירא את דבר ה’ מעבדי פרעה, העז את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים” אז מה קרה לאותם מצרים שלא התחבאו בבתיהם? כמה מהם מתו בברד? הרי כמעט כל מקנה מצריים מת בברד, או בדבר.

או, ויאמרו החרטומים {אצבע א-להים היא”  (מכת כינים)

(הנושא דורש עיון בסיפורי האגדה, אי”ה בסבב הבא)

אז כבר עיינתי בחלק גדול מאירועי פרשת בא כדלקמן, ב –

תשע”ד

http://toratami.com/?p=88

תשע”ה

 

http://toratami.com/?p=308

 (על – הקאטיאוס, מצוות, וימש חושך, שה לבית אבות, 600,000 רגלי, זכור את…מבית עבדים, ויאפו את הבצק, פטר חמור תפדה

תשע”ו

http://toratami.com/?p=508

(על – 10 מכות בחודשי השנה, למען תספר… התעללתי, שה לבית,

סיכום תוכן הפרשה ניתן ב –

http://wikivort.co.il/view.php?vort=1626

(לא אצטט)

הפרשה מחולקת לארבעה חלקים עיקריים

— שלוש מכות אחרונות

— הכנות ליציאת מצריים,

— היציאה

— מצוות = פסח, פדיון בכורות והיה לאות על ידך (תפילין???)

מה שמתרחש “על הבמה” זו הפעילות המשולשת – שלוש כוחות פועלים בשטח, הזוג משה ואהרן, פרעה, וה’. כל כח כאילו פועל בנפרד -מעין “וקטור” (מונח במתמטיקה/פיזיקה) פעולה חד-כיוונית,

ה’ מדבר אל הזוג

הזוג מדבר אל פרעה

ה’ מרביץ לפרעה

פרעה מדבר אל הזוג,

(לעיתים) אחד מבני הזוג מדבר אל א-להם

אם משה האמין שפרעה לא ישלח את בני ישראל, אז בשביל מה כל הדיונים. פרעה מסכים לשלוח ומתחרט, משה ממשיך לאיים ודורש, וה’ בוחש בקדרה, מצד אחד מטיל/מבצע עונשים ומצד שני מטרטר את לב פרעה, פעם מעודד אותו להסכים ופעם גורם לו להתנגד..

גם  ההכנות יציאה – קורבן פסח. ה’ רוצה לשלוח לחופשי שני מליון עבדים, והדבר שמעכב לכמה שעות הוא “המנגל” קורבן הפסח. אכילת בשר לשובע “ולא תותירו ממנו עד בוקר…” כולם חייבים לאכול בשר “צלי אש ומצות על מרורים..” ואז על קיבה מליאה לצאת לדרך עם הבצק על הכתפיים. קצת מוזר, גם החיפזון, היו יכולים להכין את הבשר יום קודם, לשמר (ש פתוחה) וכו’, הרי התאריך ליציאה כבר נקבע שבועיים קודם.

למשל מתוך

http://he.chabad.org/parshah/article_cdo/aid/468336

ראש חודש בניסן, 14 יום לפני היציאה ממצרים, מוסר האלוקים למשה את מצוות קידוש החודש. מעתה ואילך לוח השנה היהודי יחושב לפי התחדשות הירח ולא לפי סיבוב השמש כפי שנוהגים אומות העולם.

לאחר-מכן הוא מצווה אותו על מצוות קורבן הפסח. המצווה כוללת פרטים שונים, ביניהם: א) על כל משפחה לקחת שה ביום יו”ד בניסן ולהכין אותו לקורבן פסח, שנקרא כך על שם שהאלוקים יפסח וידלג על בתי היהודים. ג) כמה משפחות קטנות יכולות להצטרף יחד לקורבן. ד) ביום י”ד בניסן הם ישחטו את השה, יקחו מן הדם וימשחו את מזוזות ומשקוף הבית. ה) את הבשר הם יאכלו צלי אש יחד עם מצה ומרור, כשהם נעולים בנעליים, חגורים, מקליהם בידיהם ומוכנים לצאת לדרך. ו) הנותר מן הבשר עד הבוקר יישרף באש. ז) רק אדם שנימול יכול להשתתף בקורבן. ח) אין לשבור בו עצם.

הדם אשר תמשחו על המשקופים יהווה סימן עבורי כי זהו בית בו מתגוררים יהודים. כאשר אכה את בכורות מצרים, אפסח ואדלג על בתים אלו, אומר האלוקים.

משה מוסר לבני-ישראל את דברי האלוקים והם קדים ומשתחווים מתוך שמחה על הבשורה המשמחת: הנה הם עומדים לצאת ממצרים. הם ממהרים לבצע את ההוראות. (ע”כ)

(הכותב שכח שגם הסינים יש לוח ירחי, אבל מה שחשוב, שבעצם היה לבני ישראל הרבה זמן להתכונן אז מה החיפזון?)

והאם שני מליון הנפשות, כבר נאספו למקום אחד? מתי? איפה הקריבו? איפה הם גרו? כולם באיזור אחד? לשים דם על המשקוף?

ואז פתאום – חוק פדיון בכורות, מעין מס גולגולת, ועוד.

כל העסק מוזר  – תסבוכתי.

למעוניינים/ות – אוסף מאמרים (ברוח המסורת) ניתן ב –

Vhttp://www.etzion.org.il/he/%D7%A0%D7%95%D7%A9%D7%90%D7%99%D7%9D/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%91%D7%90

ועל חלוקת הפרשות – 7 מכות בפרשת וארא ו- 3 מכות בפרשת בא, מתוך –

לעתים ברורה לנו חלוקה זו, למשל פרשת “אמור”, שכל נושאיה (כהונה, מועדים ועוד) אינם קשורים בפרשות הסמוכות לה – “קדושים” ו”בהר”, או פרשת “האזינו”, שרובה שירת משה, ואין פרשת “וילך” הקודמת לה או “וזאת הברכה” שלאחריה נוגעות בה. אך לרוב אנו מתקשים להבין מהי נקודת החיתוך שהובילה את חלוקת הפרשיות כפי שהן.[1]

בפרשתנו השאלה מתעצמת, שהרי רוב המכות מתוארות בפרשת “וארא”, ורק שלוש האחרונות נזכרות בפרשתנו.[2] אם כן מדוע הפרידו המחלקים בין המכות?[3]

נראה לנו לומר שכל נושאי הפרשה סובבים סביב נושא אחד: הזמן, ומכאן חלוקת הפרשיות. ניתן לחלק את פרשתנו לשנים-עשר נושאים:

א.  מכת הארבה (י:א-כ).

מכת החושך (י:כא-

[1]   ראב”ע אומר בפירושו הארוך לשמות (ו:כח) בעניין הפרדת פרשה סתומה: “אולי בעל ההפסקות ידע לו טעם למה עשה כן כי דעתו רחבה מדעתנו”, וברור שתמיהה זו קיימת גם על פרשות השבוע.

[2]   דורשי רשומות, כגון ר’ יעקב בעל הטורים, מצאו באותיות הפתיח של הפרשיות רמז לחלוקה. פרשת “וארא” נפתחת באותיות ו+א, וגימטריית השם של פרשת “בא” היא כמספר המכות שבה, אך כמובן אין כאן תשובה לשאלה. אפשרות אחרת מעלה הרב סמט, ולפיה במכת הברד מקבלות המכות עצמת יתר, ומכאן הצדקה לסיום פרשת “וארא” במכה זו. ראו: “פרשת וארא המכה השביעית – מכת ברד (ט, יג-לה)”, בתוך: עיונים בפרשות השבוע ­– סדרה שלישית: בראשית שמות, ירושלים 2012, עמ’ 288–307.

[3]   וכבר העיר יוסף עופר (“פרשת ‘השכם בבקר’ – מנהג עתיק של קריאה בתורה”, דף שבועי לפרשת וארא תשנ”ט [מס’ 271]) שהייתה בעבר מסורת שחילקה חלוקה אחרת את פרשיות “וארא”, “בא” ו”בשלח”, אך התמיהה קיימת גם לשיטה זו, אף שבטלה.

………א.  כל עניינה של מכת החושך הוא הפיכת היום ללילה. עוד מתארת התורה פעמיים שהתהליך ארך שלושה ימים: “וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים” (י:כב-כג). מדובר באזכור עודף ומיותר של אורך המכה, וגם זה מכוון לדעתנו.

ב.   גם מכת הבכורות מתכווננת לנקודת זמן מדויקת ביותר: “כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה” (יא:ד).[1]

ג.    כבר ציין בעל ה”כלי יקר” (ז:יז) שהמכות האחרונות[2] היו בחושך: שתי הראשונות בפרשתנו יצרו אותו, והאחרונה הייתה בלילה. המטרה הייתה פגיעה א-לוקית מכוונת באל המצרי “רע”, אל השמש.[3] כלומר שלוש המכות בפרשתנו משנות את המושג היסודי של הזמן שהתקבע בבריאת העולם.

[1]   וכפי שפירש רש”י (בהסתמך על מסכת ברכות ג:): “שאמר משה ‘כחצות’ – דמשמע סמוך לו, או לפניו או לאחריו, ולא אמר ‘בחצות’ (כפי שמופיע במהלך הא-לוקי – “ויהי בחצי הלילה”, יב:כט), שמא יטעו איצטגניני פרעה ויאמרו: משה בדאי הוא”.

מסקנתנו מן הנתונים המתוארים היא שמחלקי הפרשיות חשו שעל ידי נושא הזמן ניתן להביע בעצמה רבה את המעבר מן המצב של העבדות שבו היו שרויים ישראל, והוא מאפיין היטב את המתרחש בפרשיות “שמות”-“וארא”, למצב של חירות הבא לידי ביטוי בפרשתנו, ולכן חילקו כך את הפרשיות. אמנם עיקרה של החירות היא עשיית קרבן הפסח ויציאת מצרים, שבהן עוסק חלקה השני של הפרשה, אך ניתן לגלות סממנים של ביטול השעבוד כבר מן המכה השמינית: אחרי מכת הארבה מתחננים עבדי פרעה: “וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת ה’ אֱ‑לֹהֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם” (י:ז)? כלומר המצרים זועקים שאינם מעוניינים עוד לשעבד את ישראל.[1] גם במכה התשיעית נתונה כל מצרים בשיתוק שאינו מאפשר כמובן את המשך השעבוד.

[1]   כך מנמק אברבנאל את חלוקת המכות בין הפרשיות.

 (ע”כ)

נושאים  ופסוקים לעיון נוסף

  1. ויושב את משה ואת אהרן אל פרעה, ויאמר לכו עבדו…

לאחר המכה השנייה – מכת הצפרדעים ” ויקרא פרעה למשה ואהרן  ויאמר העתירו אל ה’, … ואשלחה את העם ויזבחוץץץ”

גם לאחר המכה הרביעית  – מכת ערוב “ויקרא פרעה אל משה ולאהרן ויאמר לכו זבחו… אנכי אשלח אתכם רק הרחק לא תרחיקו….” פרעה היה מוכן לתת קצת “נופשון לצרכי דת” רק

מסתבר שפרעה או טו טו כמעט הסכים לשלוח (למספר ימים???) חלק או כלל בני ישראל, אלא ש –

מה קורה בפרשתנו? מתוך

http://www.moreshet.co.il/web/alonparash/print.asp?id=8557&kod=&modul=11&codeClient=58

. למה נמשכות המכות, לא חבל?

אנחנו מבקשים לטעון את המהלך הבא: שלוש המכות של פרשת בא, הן המכות היחידות שבהם פרעה קורא למשה, בניגוד למכות הקודמות, ונכנס איתו למשא ומתן מדיני של ממש. הטענה שלי הוא, שאילו משה היה קצת יותר מתון, ‘פחות אגרסיבי’, כמו שאומרים, היה אפשר לוותר על שלוש המכות האחרונות. זהו בעצם הקושי הגדול במכות הללו.

בשלוש המכות האחרונות, פרעה מוכן כבר לשלח את בני-ישראל. צריך להבין, למה המכות נמשכות? אם המגמה של המכות היא שפרעה ידע שיש ה’ בעולם, כפי שמשה רבינו אמר לו “כה אמר ה’ אלוהי ישראל שלח את עמי ויחוגו לי במדבר”. אז הנה, הוא מוכן לשלוח את עם ישראל. כבר לפני שמכת הארבה מתרחשת, כתוב בפסוק ז’. “ויאמרו עבדי פרעה אליו עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים ויעבדו את ה’ אלקיהם הטרם תדע כי אבדה מצרים”? זו אינתיפאדה פנימית במצרים, מהפיכה שקשה לקלוט אותה. במצרים של פרעה, עבדי פרעה פונים אליו, ואומרים לו: די כבר. עוד לא היה דבר כזה.

בעצם מתחילים עם פרעה ממצב בו יש לו כמה שיותר בחירה חופשית, וללא שום כפיה. בפעם הראשונה, משה תופס אותו במקום שהוא עדיין לא משתלט עליו עד כדי כך. פרעה הרי יצא מהארמון, אז הוא התניע, לקח את האוטו, הגיע אל המקום, ואיפה יפגוש אותו משה? כשהוא כבר מגיע לעבודה שלו ביאור – “ונצבת לקראתו על שפת היאור”. במכת הערוב זה “השכם בבוקר והתייצב לפני פרעה הנה יוצא המימה”, כלומר, משה תופס אותו כשהוא יוצא מהדלת, עוד לפני שהוא ממש מספיק להגיע לעבודה. ובפעם השלישית “השכם בבוקר והתייצב לפני פרעה”, פרעה עוד לא מספיק בכלל לצאת מהבית, משה תופס אותו במוסך למטה.

אצל כל מכה שניה בסדרות, ההתרעה ניתנת בבית פרעה. בצפרדע “בא אל פרעה”. “בא” אליו, ולא השכם בבוקר הוא יוצא, אלא אתה תבוא אליו. המכה השניה בסדרה השניה זה דבר וגם שם “בא אל פרעה”. המכה השניה בסדרה השלישית, זו מכת הארבה, וזו הפרשה שלנו, פרשת ‘בא’.

 כל מכה שלישית היא לא בחוץ ואפילו לא בתוך הבית, אלא המכה כבר מגיעה בכלל בלי התרעה. פרעה מאבד לאט לאט את יכולת הבחירה החופשית שלו.

אז נחזור אל פרשתינו, אנו מגיעים אל המכה השלישית מסדרת באח”ב, והנה היא מכת החושך. “ויאמר ה’ אל משה נטה ידך על השמים ויהי חשך על ארץ מצרים וימש חשך”. השוני כאן הוא, שעד כאן, פרעה לא קרא למשה ואהרון למשא ומתן, לאחר מכה שלישית, לא לאחר כינים ולא אחרי השחין. הפעם זה שונה. (ע”כ. מומלץ -עוד חלק ממשיך להלן)

  1. 2. גם אתה תתן בידינו זבחים…וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי…ויצא מעם פרעה בחרי אף.

בשבוע שעבר -בפעם הראשונה כאשר משה ואהרן נפגשו עם פרעה הם אמרו “נלכה נא …. ונזבחה  לה’ א-להינו פן יפגענו בדבר…” (פרק ה’ פסוק ג’) – דיבור בנימוס, בקצת התרפסות. בפעם האחרונה, משה די מתחצף, וכנראה די צועק על פרעה  – עבדיך ישתחוו לי. מעניין,

אפשר לשער שהיחס של משה – היראה והכבוד שנתין חש למלך קצת נחלשו בעקבות פגישתם השנייה ליד היאור – לפי מדרשי חז”ל, מתוך

על הפסוק בפרשתנו “לֵךְ אֶל-פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל-שְׂפַת הַיְאֹר וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר-נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶךָ” (ז:טו) כותב רש”י: “הנה יוצא המימה – לנקביו, שהיה עושה עצמו אלוה ואומר שאינו צריך לנקביו ומשכים ויוצא לנילוס ועושה שם צרכיו”. רש”י מבסס כאן את פירושו על תנחומא וארא י”ד (והמקבילה בשמות רבה ט, ח):

“וַיֹּאמֶר ה’ אֶל-מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה הִנֵּה יוֹצֵא הַמָּיְמָה” (ח:טז). למה היה יוצא המימה? לפי שהיה אותו רשע משתבח ואומר שהוא אלוה ואינו יוצא לנקביו. לפיכך היה יוצא המימה בהשכמה שלא יראוהו בני אדם שעומד בקלון. לכך אמר הקב”ה למשה: עמוד בהשכמה, בשעה שהוא נצרך תפוס אותו.

וראו במשנת ר’ אליעזר:1

מה היא השכמה? כלומר השכים הפגיעהו עד שלא יכנס להיפנות. ואם יאמר לך ליפנות אני צריך, אמור לו וכי יש אלוה שהוא צריך להִפנות?

1   מהדורת ענעלאו, ניו-יורק תרצ”ד, פרק י”ט, עמ’ 357.

אז לאחר פגישה כזו לא פלא שמשה הרגיש את עצמו שווה ערך אם לא חזק יותר.

ובסוף מה קרה? על המשא ומתן בין פרעה ומשה ב –

(ומעניין גם לצפות)

http://www.harav.org/torato/ArticleDetail.asp?ID=3734

ויש מי שאמר: אמר משה רבנו, אני רוצה ללמד את המנהיגים איך עושים משא ומתן. אם המשא ומתן ישר: “תשלח אותנו, ואם לא – מכת דם”, בסדר! אבל אם במשא ומתן מתחילים לעשות בעיות, תגיד לו שגם אתה תתן בידינו זבחים ועולות, גם דמשק שייכת לנו! כך תגיד לו! ואז הוא יגיד לך, לא, לא לא! אתה יודע מה? אני – דמשק בשבילי והגולן בשבילך, וחזק וברוך! זה בסדר! ככה מנהלים משא ומתן, לא רק “מתן”, רק “לתת”, אלא תקח גם כן ממנו! תגיד לו גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות, ותגיד לו, מה?! אני אתן ואתה תשחט אותו?! יאמר לו: “כן!!”. ובסוף תבוא הפשרה.

ומה הפשרה? אומרים חז”ל: כשבא פרעה בליל פסח, ואמר ‘קומו צאו מתוך עמי’, אמר לו: רגע, צריכים לשאול כלי כסף וכלי זהב ושמלות! ופרעה: בסדר, ‘גם אתם וגם בניכם’. ומשה עדיין עומד. ופרעה: ‘תלך כבר!! צאו!!’. אומר לו משה: לא! אני צריך את העגל שלך, את הטלה שלך, ‘גם אתה תתן בידינו’. ופרעה: ‘לא אמרתי לך??’, ומשה: ‘תביא!’ ופרעה: ‘לא! אני לא רוצה!! וכי אתן את האלוה שלי עכשו בלילה לשחוט אותו?? אמר לו משה: ‘אז אני נשאר פה! אין לי קרבן פסח! ופרעה, על כרחו ושלא בטובתו – הביא לו את העגלים הגדי והטלה, כמו שביקש משה: ‘גם אתה תתן בידנו זבחים ועולות’.

ומתוךאוסף המדרשים לעיל

שעורי דעת:

כשאנו מתבוננים במשא ומתן של משה ואהרן עם פרעה מלך מצרים, נעמוד משתוממים ותמהים, מדוע סבל מהם פרעה את כל הצער והעלבון שהביאו לו תמיד, ולא המיתם בבאם אליו בתוכחות והתראות. כי הלא לא נכנע לרצון ה’ ובדבריו לא האמין, וכל אשר עשו לו חשד כי מעשה כשפים המה… ואם נאמר כי נס מן השמים היה, שיסבול מהם ולא ימיתם, הרי נס זה הוא לכאורה גדול משאר נסים ומפלאות שנזכרו בתורה, ומדוע לא נזכר בה הנס הנפלא הזה? …מתוך ספר התורה אנו רואים, כי פשוט היה בעיני משה ואהרן שאין לו לפרעה לעשות עמהם רעה, ואדרבה, בשעה שכבר פקעה סבלנותו של פרעה אחרי הביאם עליו תשע מכות גדולות ונאמנות, ואמר לו למשה השמר לך אל תוסף ראות פני וגו’, קצף עליו משה ויצא מעם פרעה בחרי אף…

וכשמתבוננים אנו בכל המשא ומתן שהיה להם למשה ואהרן עם פרעה, רואים אנו כי גם ביניהם התנהל משא ומתן מדעי, להבין ולהכיר את דרכי הנהגת הבורא ב”ה ואת כחות כל עניני הבריאה עד כמה ישלטו ואם יש מעצור להם, ולכן לא ראתה התורה הקדושה איזה נס בזה שלא המיתם, כי בהכירו את כחם הגדול לא-לוה לא היה די לו להמיתם ולסלקם מן הדרך, אלא רצה למצא את שורש הכח הזה, מבלי שיצטרך להודות במציאות ה’ וביתר יסודות האמונה אשר הורוהו על ידי כל הנסים והנפלאות, וכמפורש בתורה שבהתראת כל מכה הובהרו לו לדעת יסוד מיסודות האמונה… ואף שהיו כאן גם כן אמצעי כפיה, שמפני היראה הוכרח להודות לשעה, אף על פי כן התחזק תמיד ומצא תואנות לישב הדברים מבלי שיתנהג העולם אך ורק על פי רצון הבורא ב”ה, ולכן לא היתה תפארתו על דרך כזו שימית את המוכיחים ומראים לו דרך האמונה באותות ומופתים, אלא רצה למצא את הכח המראה את כל האותות האלה ולנצח במלחמתו המדעית, ורק אז ינקום מהם… (חלק א עמד קח וקטז, נסים וטבע א)

 (ע”כ)

  1. וישאילום וינצלו (פרק יב פסוק לו’)

שתי מילים שהטרידו רבות את חז”לינו ואת חשל”אינו (חכמינו/חכמותנו שיבדלו לחיים ארוכים). (חושבני שאם הם/הן היו יכולים/ות הם/הן היו משמיטים/ות את המילים הללו.)

הרבה ניסו לתקן את המעוות, אבחר באחד מאתר לא מסורתי  –

http://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/02/05_bo/1.html

בעיית הניצול הינה, ללא ספק, בעיה מוסרית ממדרגה ראשונה, כי ניצול במשמעותו

המקובלת בימינו, פירושו, בדרך כלל, עושק )5( “מניעת שכר העבודה המלא מאחרים על ידי

קיפוח משכורתם”. פירוש כזה בהקשר של “וינצלו את מצרים” מציב בפנינו שתי תמיהות:

  1. כיצד ייתכן שבני ישראל לאחר ארבע מאות שנות עבדות במצרים )6( הפכו לפתע להיות

“המנצלים של מנצליהם”?

  1. אם בני ישראל נתפסים כמנצלים, מה הקשר של פעולה זו שלהם לביטוי האחר בו תוארה

פעולתם האחרונה בטרם עזבו: “וישאלו… וישאילום” )שם, י”ב / 36-35(. שכן, הפועל

ש-א-ל לפי משמעותו המקובלת בימינו הוא )7( “בקש וקבל חפץ מחברו על מנת להשתמש בו

ולהחזירו לאחר זמן, בלא לשלם בעדו שכר שימוש”. דהיינו, לקיחת דבר שאינו שלך על מנת

להחזירו. אך במקרה שלנו – בידיעה ברורה מראש שלא יחזירו, כי בני ישראל ידעו

ביציאתם שאין בכוונתם לחזור ולהחזיר.

חז”ל בבואם לספק הסבר לשאלה זו, עושים זאת בדרך אפולוגטית, דהיינו, דרך שבאה

להצדיק בדיעבד התנהגות זו, וממילא את זה שפקד עליה, אלוהים. וכך כותב רש”י,

בהסבירו במקום אחר את הטעם שבהענקת מענק לעבד בצאתו לחופשי מקץ שש שנות עבדות, על

הפסוק “הענק תעניק לו מצאנך… וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, ויפדך יהוה אלוהיך”

וגו’ )דברים ט”ו / 15-14(: “והענקתי ושניתי לך מביזת מצרים ומביזת הים, אף אתה

הענק ושנה לו”.

סיפורנו, בפירושו לאותו פסוק, מוסיף: “שלא בלבד הוציאך מעבדות לחופשי, אבל העניק

לך ממון המשעבדים לך”. מכאן שהניצול אינו ניצול, אלא שכר עבודה, ופירוש זה מסתמך

גם על פירושיהם של חז”ל לעניין זה, בפסוק 18 באותו פרק )דברים ט”ו(: “כי משנה שכר

שכיר עבדך” וגו’. הצדקה זו, ששכר עבודה קבלו אבותינו מהמצרים עדיין מותירה אותנו

עם שתי שאלות, שהן אחת:

)א( אם שכר יש כאן, מדוע משתמש הכתוב במושג ניצול? וכן – מה עניין שאילה לכאן?

)ב( שכר עבודה יש לתבוע ולקבל, ולא לנצל ולשאול.

הסבר אפולוגטי נוסף מספר לנו שהדברים באמת לא התרחשו כך, אלא שהעניין הומצא רק

בכדי לענות לשואלים: מניין נמצאו לבני ישראל מאוחר יותר כסף וזהב לשם בניין המשכן.

אך על כך אפשר להשיב לפחות תשובה אחת: אוי לו למי שבונה מקדשו מחומרים גנובים…

הסבר אפולוגטי אחר, לא ישיר אך על דרך ההיקש, הוא זה בו נוקט ר’ יהודה הלוי )8(

בבואו להסביר את חטא העגל: “חטא שהגדילוהו עליהם לגדולתם, והגדול מי שחטאיו

ספורים”, דהיינו, יש כאן דרך של המעטת ערך החטא לכשעצמו, על ידי ניסיון להציבו

בפרופורציות נכונות בזמן ובמקום ולומר, שהחטא )חטא העגל( בעצם לא היה חטא גדול כל

כך בזמנו, אלא שמהעם הנבחר מצפים להתנהגות שונה!

ואכן, ברוח הצעותיה של נחמה ליבוביץ, יכולים גם אנו לפנות למשמעות הלשונית של שנ

המושגים שאל ונצל, ובלא להידרש לנפתולים אפולוגטיים למצוא הסברים לסוגיה מוסרית

זו:

שאל

בשופטים ה’ / 25 נאמר: “מים שאל חלב נתנה, בספל אדירים הקריבה חמאה”. ברור שסיסרא

לא נתכוון להשיב את המים אשר שאל. וכן בדברים י’ / 12: “מה יהוה אלוהיך שואל

מעמך”. כאן, כמובן, תובע, מצווה. וכן בתהילים ב’ / 8: “שאל ממני ואתנה גויים נחלתך

ואחוזתך אפסי ארץ” – מתנה שלא על מנת להחזיר, ועוד. כלומר, לשאול, גם במקרה שלנו,

אינו צריך להיות על מנת להחזיר, אלא יכול להיות לפי לשון המקרא גם מתנה. וחיזוק

נוסף לכך: כאשר נשלח העם כולו, ולא רק הגברים, בלוויית רכושו, עדריו וצרורותיו,

ברור היה למצרים שלא ישובו. להיפך. הם עוד מיהרו לשלחם, כדי למנוע עצמם ממכות

נוספות על אלה שכבר לקו בהן. זאת ועוד: בפסוק 32 באותו ספר אומר פרעה: “וברכתם גם

אותי”. לברכה הוא מצפה בצאתם לעבוד את אלוהיהם, וכרגיל מביאים מבקשי הברכה גם

מתנות לאל שאת ברכתו מבקשים, ואפשר שלכך כיוון פרעה. ובפסוק 36 נאמר: ויהוה נתן

את חן העם בעיני מצרים”. אם סתם לשאול, בחינת יחסי שכנות טובים, ובמטרה להחזיר, לא

היה צריך לכתוב שנשאו חן בעיניהם. אלא, ייתכן שכמו פרעה, כן גם עמו, רצו להיפקד

לטובה בעיני האל האיום והנורא, ושלחו עם שכניהם מבני ישראל, עבדיו של אותו אל,

מתנות לחלות פניו.

נצל

גם הפועל נצל מופיע במקרא בשימוש נוסף על זה הנזכר לעיל. ביחזקאל י”ד / 14 כתוב:

“והמה בצדקתם ינצלו נפשם” וזה במשמעות של יצילו נפשם. ובהתפעל מגדיר אבן שושן )5(

“1. התפשט מעל עצמו… 2. בהשאלה: השתדל להסיר מעליו אשמה…”. כך גם בפרקנו. אפשר

שבכסף זה שנתנו מצרים לבני ישראל התכוונו להציל נפשם, ולכך התכוון הסופר המקראי

כשייחס לאלוהים את הסיוע שסייע ביד המצרים להסיר מעליהם אשמה, אשמה של שיעבוד עמו

במצרים. ואמנם, זכור להם הדבר לטוב: בדברים כ”ג / 13: “… לא תתעב מצרי כי גר

היית בארצו…” וזאת – להבדיל מן העמוני והמואבי, שלמשך דורות לא הורשו להתערות

בקרב בני ישראל, כשביקשו להתגייר.

…..

הסבר יחסי, אם כי על בסיס היסטורי-סוציולוגי ולאו דווקא ספרותי, מביא לנו בהרחבה

צבי אדר )13( בהסבירו, שהעם היה עם עבדים, אם נרצה להכיר בכך ואם לאו, ותבוסתנות

ומלשינות וריפיון ידיים היו ממילא מן התכונות שאיפיינוהו אותה עת, ולפיכך, תכונה

זו של ניצול, שקראנוה תכונה בלתי מוסרית, נוספת אף היא על קודמותיה, כתכונה של עם

עבדים שטרם נתגבשה בו יישותו הלאומית הייחודית. לפיכך, אף שאין החטא המוסרי הזה

גדול ביסודו לכשעצמו ולתקופתו, נראה הוא לסופר המקראי המאוחר של התורה כחמור, בשל

הדרישה המוסרית הגבוהה מן העם הנבחר, ואולי בשלה דווקא.

(ע”כ. מומלץ. המאמר כולל שיר של אלתרמן, מתוך “מכות מצריים”)

  1. היה לאות על ידכה…

 המילה ידכה בפסוק האחרון בפרשה דרשה ועדיין דורשת תשומת לב. מה עושה שם האות “ה”

(פרשת בא היא פרשת השבוע שלי ובדרשה שנשאתי לפני xx שנים דיברתי על זה)

אז עוד לא הספקנו לצאת ממצריים וכבר הקב”ה הנחית עלינו את מצוות תפילין, על יד אחת והיא? – השמאלית, מתוך–

http://www.vbm-torah.org/he/%D7%95%D7%94%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%AA-%D7%A2%D7%9C-%D7%99%D7%93%D7%9B%D7%94

“והיה כי יביאך ה’ אל ארץ הכנעני… ונתנה לך… והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת… והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך כי בחזק יד הוציאנו ה’ ממצרים” (י”ג, יא-טז).

שתי הפרשיות החותמות את פרשתנו “קדש”, “והיה כי יביאך”, עוסקות בין היתר במצות התפילין וע”כ הן צורפו ל”שמע” ו-“והיה אם שמוע” במניין ארבע הפרשיות הנכתבות בתפילין.

בפרשיית “והיה כי יביאך” שינוי מעניין באיות המילה “ידך”. בעוד שב”שמע” נא’ “וקשרתם לאות על ידך” ובפרשת “קדש” “והיה לך לאות על ידך” בפרשתנו נא’ “ידכה”.

שתי שאלות מתעוררות בעקבות איות זה, על האחת דובר כבר בגמ’ ובשניה יש לנו במה להתגדר.

בגמ’ במנחות לו: מובאות ילפותות שונות מדוע תפילין מונחות על יד שמאל. “ת”ר ידך זו שמאל… ואומר למה תשב ידך וימינך… וקשרתם וכתבתם מה כתיבה בימין אף קשירה בימין” ובהמשך “ר’ אשי אמר מידכה, כתיב בה’ כהה”.וא”כ ידכה זוהי ידך הכהה דהיינו שמאל. נראה שילפותא זו נתקבלה להלכה…..

בפרשת “קדש” “והיה לך לאות על ידך… כי ביד חזקה הוציאך” היד היא שם העצם וחזקה מופיע רק כתואר נספח ונלווה, בעוד שבפרשתנו “והיה לאות על ידכה… כי בחוזק יד” בסמיכות זו הנסמך, החוזק הוא שם העצם והיד היא המשמשת בתפקיד שולי שכן בפרשתנו עלינו ללמוד את מושג החוזק והכח, ואכן אין כמו פרשת “והיה כי יביאך” ללמדנו “והיה לאות על ידכה” ידכה בה’ כתיב ידך הכהה!

חידון – שאלון קל

כמה פעמים מופיעה המילה “והיה” בפרשתנו?

לא אספור ואלך לישון

שבת שלום

שבוע טוב

לילה טוב

להת

Leave a Reply