From:
Sent: Sunday, 29 January 2017 2:10 AM
To:
Subject: : וארא אל…וישלח את…ויחזק את
הקדמה כללית
לפני שבוע ה’ התחיל לדבר עם/אל משה, והשבוע הוא “מחליף כובע” וממשיך לדבר, והפעם – ארוכות.
וכבר פגשנו את ה’ או את א-להים, או את שניהם (שני השמות ביחד) פעמים רבות בחומש בראשית. הוא (ב”ה” רבתי) בדרך כלל פעיל, תמיד בפעולה – בורא, יוצר משמיד אוכלוסיות שלמות או את כל היקום (חוץ ממשפחה אחת וכמה דוגמיות של בעלי חיים) או מתערב פה ושם וכדומה, וכמעט תמיד הוא אינו מזדהה.
והיו גם שיחות בעלמא, אמירות מונולוגיות של ה’ (לעצמו או למלאכים) למשל “ויאמר א-להים נעשה אדם”. וכידוע אם הוא היה מתיעץ עם חז”ל, הם היו אומרים לו שיותר כדאי לו שלא יברא.
כנ”ל, “ויאמר ה’ א-להים לא טוב היות האדם לבדו…” (והתוצאה!!!)
השיחה הראשונה של ה’ א-להים עם אחד מיצירתו הייתה (בנראה ביום השישי לבריאה עם אדם (בציווי לא לאכול מפרי עץ דעת), יש להניח שהשיחה השנייה עם אדם חווה והנחש (העונש) הייתה באותו יום.
השיחה הבאה של ה’ הייתה עם קיין, ואחרי זה עברו כ – 1,600 שנה עד שה’ דיבר עם נח.
פעם ראשונה של הופעת ה’ בהיסטוריה של היהדות, (בשנת 2,123 לבריאה) היתה הפתעה.=
אברם בן 75 — “ויאמר ה’ אל אברם לך לך… ואעשך לגוי גדול… ונברכו בך כל משפחות אדמה” (אנחנו עדיין מחכים) ואברם לא שואל מי אתה, למה דווקא אני אלא שותק והולך
פעם שנייה ה’ אומר לאברם “שא נא עיניך וראה…. כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה…ושמתי את זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות..” (אנחנו עדיין מחכים)
פעם שלישית במחזה – ה’ אומר לאברם (בין שאר) הבט נא השמימה…אני ה’ אר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה” ואז סוף סוף אברם פותח את הפה ושואל “במה אדע כי אירשנה?”
(ואז יש הופעה של הברית בין הבתרים) וה’ נותן לאברם תשובה לא לעניין”ידע תדע כי גר יהיה זרעך בא. לא להם ועבדום וענו אותם 400 שנה….”
והכתוב ממשיך “ביום ההוא כרת ה’ את אברם ברית …. לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצריים עד הנהר הגדול נהר פרת…”…. (העבדות התקיימה, הנתינה ????)
ובגיל 99 – “וירא ה’ אל אברם…ויפל אברם על פניו וידבר אתו א-להים…” (א-להים נכנס לתמונה בבראשית פרק יד)
(ולא כאן המקום לדון על היציאה מאור כשדים שבוצעה על ידי האבא חרן)
והיו לאברם עוד ועוד שיחות עם ה’ ועם א-להים, אבל סך הכל ומרות כל השיחות הרבות בין השניים (ה, ואברם/אברהם) מגיל 75, כאשר ה’ אמר לו לעזוב את הוריו, עד גיל 175, אחרי שנולדו לאברהם עוד בנים מקטורה והוא – אברהם נפטר בשיבה טובה, הוא קיבל מה’ רק מצווה אחת – מצוות המילה. למה ה’ א-להים לא ציווה אותו ללבוש ציצית? או לא לבשל גדי בחלב אמו ( במיוחד אחרי הפשלה עם שלשת האנשים שאברהם ארח, והשקרים לפרעה ואבימלך)וכו’??
לעומת אברם/אברהם, ליצחק הייו סך הכל שתי שיחות קצרצרות עם ה’ “וירא אליו ה’ ויאמר אל תרד מצריימה….. לך ולזרעך את את כל הארצות האל… עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי, מצוותי, חוקותי ותורותי”.
(מעניין, מה אברהם שמר, ואנסה לדון בפסוק בע”ה בסבב הבע”לט)…
שיחה שנייה – וירא אליוה ‘ בלילה (?) ויאמר אנוכי א-להי אברם אביך…. והרביתי את זרעך….”
— מעניין שכאן ה’ כברמציג את עצמו. יש לו כבר בסיס = אברהם. ה’ לא אומר אני בורא העולם. (???????)
ויעקב רואה בחלום את מלאכי א-להים …. ואז ה’ נצב עליו ושוב מציג את עצמו “אני ה’ א-להי אברהם אביך וא-להי יצחק… והיה זרעך כעפר הארץ… כי לא אעזבך עד אשר עם עשיתי….”
ויש גם “דיבור של עקב (באויר???) ויאמר יעקב א-להי אבי אברהם וא-להי אבי יצחק ה’ האומר אלי… קטונתי… הצילני נא… ואתה אמרת היטב איטיב עמך
ויש להזכיר שא-להים אמר לנח שיבנה תיבה…. ה’ אומר לו להיכנס, וא-להים אומר לו לצאת ואז ה’ מברך אותו
בנוסף ה’ דיבר עם רבקה ועם לבן – אבל זה לא נחשב כנראה.
ואז ה’ א-להים קצת שותק עד שהוא מופיע ליעקב שוב בחלום ואומר “אל תירא מרדה מצריימה”
ואחרי זה קצת שקט, עד שה’ מופיע אצל הסנה הבוער, לפני שבוע
יפה יצחק כנראה הבין עם מי יש לו עסק ושתק.. גם יעקב הבן, בטח שמע על ה’ מאביו וסבו, ובקצת חוצפה _יהודית) הוא מציב תנאים “אם יהי א-להים עמדי…”
אבל משום מה ה’ (או א-להים) לא מדבר עם 12 הבנים וגם לא עם הנכדים, אפלייה (???)
יוסף עוד זוכר ומאמין, אבל גם הוא מת. במה מאמינים הנכדים הנינים וכן הלאה? ואז הכל מתחיל מחדש ה’ (א-להים) מרגיש צורך להציג את עצמו, וזה מביא אותנו אל משה .
ה’ מדבר אל משה, אבל משה לא מתבייש ושואל את א-להים “מה שמו…? והשאר ידוע – פחות או יותר – משבוע שעבר. ובהמשך משה אפילו מגיש תלונה לה’ “למה הרעותה לעם הזה, למה זה שלחתני?” (פרק ה פסוקים כב’ כג’ ). ה’ עונה בפסוק אחד “עתה תראה…) והפרשה נגמרת.
ופרשתנו מתחיל ב – “וידבר א-להים אל משה ויאמר אליו אני ה'”. (נראה מה זה להלן)
פסוקי השבוע
ונתתי אותה לכם מורשה
ונתתי את ידי
כי עתה שלחתי את ידי
ערב שבת שלום
פתיחה
לפני שבוע, נשארנו תקועים. ה’ שלח את משה לפרעה, ומשום מה (תירוצים תמיד יש, ותמיד האדם אשם( השליחות נכשלה. משה מבקש להתפטר וטוען Kה’ “למה זה שלחתני”. ראו מה שה’ ענה – משפט קצר משהו כמו “אתה תראה…” רק שה’ אומר “עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חשקה ישלחם…” 0לי עכשיו הפסוק קצת לא ברו, מי ביד חזקה ישלח (ל צרוייה) האם פרעה בכח יגרש את בני ישראל – נגד רצונם?
וכנראה כך היה, למרות שבני ישראל עמדו מוכנים…על שכמם…. בכל אופן “כלה גרש יגרש… בדרך כלל, לגרש זה נגד רצון המגורש. אבל לפני שאזור לתחילת הפרשה, מומלץ לעיין במה שכתבתי לפני שנה, שנתיים ושלוש ב –
תשע”ד
תשע”ה
(על- נס, מטה ותנין, 7 מכות,ושמי ה’ לא נודעתי, ותעל הצפרדע, וימת כל מקנה מצריים, ויקח עמרם את יוכבד דודתו, והמה… נהפך לנחש)
תשע”ו
(מקוצר רוח, דרך שלושת ימים, שאילת הכלים)
חזרה לפרשה
תוכן קצרצר של הפרשה, מתוך
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%95%D7%90%D7%A8%D7%90
תוכן: הבטחת אלוהים להוצאת העם ממצרים, מטה אהרן מול מטות החרטומים, שבע מכות מצרים הראשונות
ואוסף גדול של מאמרים -תוצרת אוניברסיטת בר-אילן ניתן ב –
http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/vaera/vaera.shtml
(לבחירתכם/ן)
ומתוך
http://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/03/05_vaera/1.html
עיקרן של פרשת “וארא” ושל הפרשה העוקבת “בוא” הוא בעשר המכות שהוכו המצרים, וראשיתן – בהצהרת כוונותיו של האל הגואל.
הצהרת כוונות זו מתמצית בשבעה משפטים בעלי מבנה דומה: כולם פותחים בפעלים חזקים, גוף ראשון, זכר, יחיד, המתחילים בו’ החיבור: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי (ו’ / 6); ולקחתי, והייתי (שם, 7), והבאתי, ונתתי (שם, 8). הדגשה זו באה לומר, כי לא מרד עבדים רגיל היה כאן, כמו מרד ספרטקוס, למשל, אלא שמעשה הגאולה כולו נעשה בידי כוח עליון אחד, הלא הוא אלוהיו של העם, אותו גאל מסבלותיו. כדי להבליט את הטענה, שלא מעשה טבעי היה כאן, אלא מעשה נס, מודגש הן בסיומה של הפרשה הקודמת, הן בקטע הראשון של פרשה זו, שהעם היה במצב של נרפות, של עבדות פיסית – וחמור יותר: רוחנית ונפשית – ואמלא ההתערבות מגבוה לא היה כל סיכוי לכך שיוכל להיגאל: “ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה” (ו’ / 9). קאסוטו (1) רואה במשפטים אלו תמציתו של תהליך שלם: שלושת הפעלים הראשונים (והוצאתי-והצלתי-וגאלתי) מציינים את השחרור; השניים הבאים (ולקחתי-והייתי) קובעים את היחס ההדדי בין אלוהים לבין ישראל; והשניים האחרונים (והבאתי-ונתתי) שייכים לקניין הארץ….
הגורם ההיסטורי
מאז הולדת משה ועד התייצבו לפני פרעה חלפו שמונים שנה (ז’ / 7). גם אם מספר זה אינו ריאלי, ברור שכוונת המספר המקראי לציין, שתקופה נכבדה חלפה בחיי העם מאז ניחתו עליו הגזירות, ועד למועד הישועה. בהקשר זה אומר צבי אדר (5) “כיצירה אמנותית אמיתית מהווה כל סיפור תנ”כי אחדות אורגאנית שיש לה תכלית משלה, והיא משעבדת את כל אבריה לאותה תכלית וכופה עצמה על ריבוי הפרטים. כך מגמת הפרק שמות ב’ לתאר את גדילתו, התחנכותו ואופיו של המנהיג, העתיד להושיע את ישראל משיעבוד וגרות בארץ נוכריה, ומגמה זו היא המלכדת לחטיבה אחת את כל פרטיו… אם אנו מבקשים להבין את בחירת המאורעות בסיפור, עלינו לעמוד אפוא על נושאו ומגמתו, אך מצד שני לא נוכל לעמוד על נושאו ומגמתו אלא דרך הפרטים”.
התקופה המתוארת כאן, שכמוה כימי דור שלם, כאשר עוברת היא על העם בדיכוי ובהשפלה, יכולה לחרוץ בו חריצים בל יימחו. מזימתו של פרעה לשעבד את העם כליל ע”י החלשתו יכול היה להתבצע בעיקר לנוכח העדרם של מנהיגים מכוונים ומדריכים. …
את הגורם הספרותי ניתן לחלק לשניים:
- מאחר שסיפורנו נושא אופי דרמטי, יש לדעת כי מאורע דרמטי אמיתי אינו יכול להיות מובלט בצורה הולמת אלמלא קדם לשיא – אליו מוליך אותנו הסופר – שפל עצום. רק לנוכח המיפנה הפתאומי העצום בין מצב של עבדות תהומית לחירות מוחלטת אפשר להתייחס למאורע שחרור שכזה כאל מאורע מיוחד במינו. שחרור עבדים איננו תופעה חריגה בהיסטוריה, אך במקרים אחרים קודמת לשחרור תסיסה ממושכת, עד שמתעוררים המרי והמרד. כאן, לעומת זאת, ייחודו של הסיפור שלא היו מרי ומרד. נהפוך הוא: כאן כניעות והשלמה, דבר ההופך את מעשה הגאולה למעשה על-היסטורי וכמעט בלתי טבעי.
- תיאורי השפל נועדו להבליט את דמותו של משה ואת גודל תפקידו – הן ביחס לעם המדוכא והמושפל, הן ביחס למנהיגותם של השוטרים והפרנסים נעדרי החזון ונמוכי הקומה. ואולם, דרמה זו נושאת אופי ריאליסטי מאד, מכיוון שהמנהיגות הקודמת איננה מתוארת כמי שמעוניינת ברעת העם. להיפך, הם רוצים בטובתו, ובכך קומתו של משה גבוהה לא משום שהם נמוכים. זהו אפקט זול, שהמספר המקראי איננו מתפתה לו. משה נראה ענק לעומתם דווקא בשל בינוניותם, משום קוצר ראייתם ומשום חוסר המעוף שלהם. דבר דומה ניתן לראות, למשל, במגילת רות, בה גדולתה של רות אינה נובעת מקטנותה של עורפה. גם עורפה אינה נוטשת את חמותה בתחילה, והיא נוהגת באופן מאד סביר, שאין מקום לגנותו. כך גם דמותו של בועז גדולה לא משום שהגואל מסרב ליבם את קרובתו, אלא משום שאין הדבר נוח לו באותה עת. תכונה זו קיימת גם בשירה המקראית. בספר תהילים, למשל, כאשר מהללים את גדולת האל אין זה על חשבון נמיכות הקומה של האדם (מזמור ח’, למשל), אלא להיפך. האדם גבוה על כולם, רק שאלוהים גבוה ממנו. (ע”כ)
וניתוח פסיכולוגי מעניין (אריך פרום) מובא ב –
http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=16873
(לא אצטט, מאמר ארוך ומעניין)
נושאים ופסוקים לעיון נוסף.
1.וידבר א-להים אל משה ויאמר אליו אני ה’. וארא… (ה’ מציג את עצמו)
ולמעוניינים/ות לדעת יותר על שמותיו השונים של ה’, ניתן לעיין ב –
http://tora.us.fm/tnk1/ljon/sug/LjonJm1.html
אז הפעם פרשתנו פותחת – א-להים מדבר.
לפני שבוע ה’ שמע את תלונת משה, וענה לו במשפט קצר. וכאמור, א-להים הפעם ממשיך.
ארענן את הזכרון על הפגישות המילוליות בין ה’ ומשה שנערכו עד לפרשתנו.
משה -פעם ראשונה (בגיל 80) פגש את ה’, או יותר נכון ה’ הפגיש את עצמו עם משה באמצעות הסנה הבוער, ושמע ואפילו נערכה התדיינות בין משה וה’, על השליחות שה’ החליט (בלי התייעצות מוקדמת) להטיל על משה. משה כנראה ראה (אחרי היד המצורעת) שאין לו הרבה ברירות והוא קיבל את השליחות.
כנראה היו לו קצת חששות ממה שמצפה לו במצרים, אז ה’ אמר למשה “לך שוב מצריימה כי מתו כל האנשים…”
פעם שלישית ה’ בודק את משה ומסכם ביצור את מהלך השליחות “בלכתך לשוב מצריימה…ואמרת לפרעה… שלח את בני ויעבדני…”
ואז להפתעתנו משום מה, ה’ (ללא אזהרה מוקדמת), “ויפגשהו ה’ ויבקש המיתו”. משהו מאוד לא ברור, אבל שייך לשבוע שעבר.
כנראה שאחרי כשלון השליחות הראשונה, משה (בן ה -80, בעל נסיון חיים, וגם אבא לשני ילדים, ) מפקפק אם מה שהוא שמע ליד הסנה, ולפני הפגישה עם פרעה, היה אכן אמיתי, ואולי זה סתם “ספאם” או מבחן כח, ואז ה’ מחליט לגלות למשה כמה “סודות” ואחת מהם – הזהות בין ה’ לא-להים.
מתוך
http://www.odyosefchai.org.il/TextHome/TextInfo/196
שלוש פעמים כתוב בתורה (ובתנ”ך כולו) “וידבר אלהים” – ‘דבור’ לשון קשה ו’אלהים’ מדת הדין (ראה גור אריה על רש”י כאן). הפעם הראשונה היא אצל נח בתום המבול: “וידבר אלהים אל נח לאמר. צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך”. הפעם השניה היא כאן: “וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני הוי'”. הפעם השלישית היא בפסוק הכותרת של עשרת הדברות: “וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר. אנכי הוי’ אלהיך וגו'”…
.ה”אלהים” של “וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני הוי'” הוא שם אלקים של ספירת הגבורה, אלקים של דינא קשיא כלפי משה רבינו – “דבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר ‘למה הרעותה לעם הזה'”. אלהים זה עם הכולל עולה “אני הוי'”. אין כאן רק אלהים בגימטריא כלי הוי’ (סוד אלקים דמלכות, דינא רפיא, זרימה עם הטבע כנ”ל), בו הכלי מעלים במדת מה על אור הוי’ המתלבש בו, עד שכללות הגילוי נקרא על שם אלקים, הכלי, ולא על שם הוי’, האור (כמו שנאמר “וידבר אלהים אל נח לאמר” ושם הוי’, שם הרחמים אינו מופיע כאן). ואילו ב”וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני הוי'” הגילוי הוא “אני הוי'” – הכלי, אלקים, מתבטל ונכלל לגמרי בגילוי אור הוי’. (ע”כ. הבנתם/ן?)
אז יש ששואלים ומשיבים, למשל ב –
http://wikivort.co.il/view.php?vort=485
ש לדייק, למה התחיל הכתוב בלשון וידבר “אלהים”, שהיא מידת הדין, וגם התחיל בלשון “וידבר”, שהוא לשון קשה (כפי שפירש רש”י ‘דיבר איתו משפט, על שאמר למה הרעותה לעם הזה ).’ ומסיים הכתוב בלשון ויאמר אליו אני “ה” שהיא מידת הרחמים, וגם “ויאמר” היא לשון רכה .(ע”כ. ת השאילה הבנתי את התשובה לא כל כך)
ומתוך
http://www.yesmalot.co.il/shiurhtml/malotsh1334.asp
חציו הראשון של הפסוק משתמש בביטויים של מידת הדין “וידבר” – שזו לשון קשה, ושם “אלוקים” המבטא את מידת הדין.
חציו השני של הפסוק הוא במידת הרחמים: “ויאמר”, לשון רכה,, ושם “הוי”ה” שהוא מידת הרחמים.
כפילות זו מתבארת בדברי חז”ל בפתיחת הפרשה, בכמה פנים.
א. הדא הוא דכתיב (קהלת ב’) ‘ופניתי אני לראות חכמה והוללות וסכלות כי מה האדם שיבא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו’ הפסוק הזה נאמר על שלמה ועל משה… כיצד נאמר על משה, לפי שכבר הודיע הקב”ה למשה שלא יניח אותם פרעה לילך, שנאמר ‘ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ואני אחזק את לבו’ ומשה לא שמר את הדבר הזה אלא בא להתחכם על גזירתו של הקב”ה והתחיל אומר ‘ה’ למה הרעות לעם הזה’. התחיל לדון לפניו. ועל זה נאמר שאותה חכמה ודעת של משה, של הוללות וסכלות היו, ‘כי מה האדם שיבא אחרי המלך’, וכי מה היה לו להרהר אחר מדותיו של הקב”ה, ‘את אשר כבר עשוהו’ מה שכבר גילה לו שהוא עתיד לחזק את לבו בעבור לעשות לו דין תחת אשר העבידם בעבודה קשה. ועל דבר זה בקשה מדת הדין לפגוע במשה הדא הוא דכתיב ‘וידבר אלהים אל משה’ ולפי שנסתכל הקב”ה שבשביל צער ישראל דבר כן, חזר ונהג עמו במדת רחמים הדא הוא דכתיב ‘ויאמר אליו אני ה”.
מידת הדין מבקשת לפגוע במשה5, שמתלונן כלפי ה’ על קושי השעבוד ועל האטת תהליך הגאולה, אף שכבר נאמר לו שפרעה לא ישלח את בני ישראל. אלא שראה הקב”ה שצרתן של ישראל היא שגורמת לו לומר כך, מתוך שהוא כואב את כאבם של אחרים, ועל כן נהג עימו במידת הרחמים.
הן מידת הדין והן מידת הרחמים מופנות כלפי משה….
ורבי יוסי ב”ר חנינא אמר ‘אלהים’ על המצריים, ‘אני ה” על ישראל.
אותה הנהגה של ה’ מופיעה אצל המצרים כמידת הדין, ואצל ישראל כמידת הרחמים. השפע האלוקי על העולם אחד הוא, והשינוי בהנהגה הוא מצד המקבלים. רשעותם של המצרים גורמת לכך שאצלם יופיע השפע כמידת הדין, וסגולתם של ישראל מביאה עליהם את מידת הרחמים.
כך דורשים חז”ל בגמרא7:
אין גיהנם לעולם הבא, אלא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה, צדיקים מתרפאין בה ורשעים נידונין בה, שנאמר ‘וזרחה לכם יראי שמי שמש וגו” ולא עוד אלא שמתעדנין בה שנאמר ‘ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק’ והרשעים נידונין בה שנאמר ‘הנה יום בא בוער כתנור’.
אותה שמש מופיעה אצל הצדיקים כצדקה ומרפא, ואצל הרשעים כאש מלהטת, שכן השינוי בהנהגה הוא לעולם מצד המקבלים, ולא מצד הקב”ה.
דבר אחר ‘וידבר אלהים אל משה’. ר’ מאיר אמר משל למלך בשר ודם שהיה משיא בתו. קרא לקרתני אחד להיות סרסור ביניהן, התחיל מדבר בגסות כנגדו. אמר המלך מי הגיס את לבך לא אני הוא שעשיתיך סרסור. כך אמר הקב”ה למשה מי גרם לך שתרבה דברים הללו אני הוא שגדלתי לך. ורבי יהודה אמר כך אמר משה בשעה שאמרת לי ‘לך ואשלחך אל פרעה’ במדת רחמים אמרת לי שאתה עתיד לגואלן, שמא עד שבאתי נהפכה למדת הדין, אמר לו הקב”ה ‘אני ה” במדת רחמים אני עומד, הוי ‘ויאמר אליו אני ה”.
המלך קרא לקרתני שינהל את ענייני הנישואין ויפקח בשמו על הנעשה. הקרתני הרגיש שיש לו תפקיד ומשמעות עצמית כלפי המלך – ופנה אליו בגסות.
כך משה, נשלח על ידי הקב”ה לגאול את ישראל, והבין שאף להתנהלות הדברים הטבעית, מצד העולם הזה, יש משמעות, ועל כן פנה בדברים אל ה’ – מדוע הגאולה אינה מתקדמת כפי הבנתנו.
עומקם של דברים יתבאר לאור דברים שנאמרו על הפסוק הפותח את הפרשה. האור החיים בביאורו לפסוק כותב:
עוד רמז ה’ סוד אומרו ‘ה’ הוא האלהים’ (מלכים א’ י”ח, ל”ט) והוא אומרו ‘וידבר אלהים ויאמר וגו’ אני ה”, וזה הוא גילוי יחוד ה’ אשר גילה ה’ סודו אל עבדו נביאו נאמן ביתו. (ע”כ)
ומתוך (כלי יקר = ויקיפדיה
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9B%D7%9C%D7%99_%D7%99%D7%A7%D7%A8
ב –
http://www.daat.ac.il/daat/olam_hatanah/mefaresh.asp?mefaresh=kli_yakar&book=2&perek=6
…..
פרק ו, ב
וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה’. אליו מיותר לגמרי, כי כבר הזכיר שמו של משה. ונראה לפרש על דרך שאמרו רבותינו ז”ל (עיין פס”ז, ראב”ע, ספורנו שמות ב י):
שלכך נקרא משה ולא משוי שנמשה ממים לפי שמשה לשון הוה, ורוח ה’ דבר בבת פרעה לקרותו משה לשון משה ומושך, כי הוא המושך את ישראל מן הגלות מן המים הזידונים.
ואילו היה משה בודק בשמו היה נודע לו באמת כי על ידו יגאלו ישראל, ולא היה קורא תגר לאמר: למה זה שלחתני למה הרעות וגו’, אך מצד אחד יש ללמוד זכות על משה שבדק במהות עצמו וראה את עצמו כבד פה ולשון, על כן חשב שאינו ראוי לשליחות זה, לכך נאמר וידבר דבור קשה, אלהים זה מידת הדין, אל משה לומר שהוא ראוי ליתן את הדין על שלא בדק בשמו משה ולהבין מתוכו שהוא יהיה משה ומושך את ישראל מן הגלות, ומצד זה לא היה לו לומר למה הרעות, אך מצד עצמותו נתמלא ה’ עליו רחמים, ויאמר אמירה רכה,אליו בשביל מהות עצמו, כי מאחר שהיה כבד פה
ולשון על כן מלאו לבו לומר למה זה שלחתני, ובשביל אליו נאמר לו אני ה’ המורה על רחמים, כי שמו ומהותו סתרי אהדדי, לכך אמר אני ה’ מלא רחמים לדונך לכף זכות.(ע”כ)
ומשהו רפורמי, מתוך
http://reform.org.il/Heb/IMPJ/NewsItem.asp?ContentID=1097
…בפרשה עולה בעוז בעיה הקשורה בתיאודיצאה, כלומר להצדקת מעשי האלוהים בעולם שברא ובפרט נוכח הסבל והרוע השורר בו. הקוראים בפרשה אינם יכולים לחמוק מן השאלה הניצבת בפני כל עמדה תיאולוגית ופילוסופית, הרואה בחופש הרצון והבחירה האנושיים תנאי לתורת הגמול, לשכר ולעונש. על פי העמדה הזאת האל הבורא והמשגיח על העולם הנברא מיצג כלפי הבריאה את הדגם המופתי של הצדק והמוסר. הוא שופט את מעשי האדם מתוך אמות מידה אלוהיות ומוסריות של חסד ודין. מן הבחינה הזאת מושג האלהים, ‘מעשיו’, ולכן גם פעולות הענישה הבאות מידו, משמשות מופת לבנייה תיאולוגית של תורת מוסר דתית.
אל מול תפיסת העולם הזאת אנו שומעים את דבר האלוהים אל משה: “אתה תדבר את כל אשר אצוך ואהרן אחיך ידבר אל פרעה ושילח את בני ישראל מארצו: ואני אקשה את לב פרעה והרבתי את-אתתי ואת-מופתי בארץ מצרים: ולא ישמע אלכם פרעה ונתתי ידי במצרים והוצאתי את-צבאותי את-עמי בני ישראל מארץ מצרים בשפטים גדולים”…
לאור הקשיים החמורים האלה שמעוררות דרכי הפתרון השונות שסקרתי, ברצוני להציע נקודת מבט פרשנית הנעוצה במדרש על שם ההוויה הנזכר בפסוקים הראשונים של הפרשה. “וידבר אלהים אל-משה ויאמר אליו אני יהוה: וארא אל-אברהם אל-יצחק ואל-יעקב באל שדי ושמי יהוה לא נודעתי להם” (שמות ד’: 3-1) האל נודע אל משה בשם המפורש המציין הוויה. קשור אל שם זה הוא שם האלוהות אשר מתגלה למשה בסנה: “אהיה אשר אהיה”. שם מצין ‘אהיה’ את אחד המופעים של שם ההוויה בבחינת זמן עתיד – “ויאמר משה אל-האלהים הנה אנכי בא אל-בני ישראל ואמרתי להם אלהי אבותיכם שלחני ואמרו מה-שמו מה אמר אליהם: ויאמר אלהים אל-משה אהיה אשר אהיה ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם:” (שמות ג’: 14-13) מדרש ‘והזהיר’ (משפטים, דף מ”ג) מציג רעיון פרשני לפן גלום בשם ‘אהיה’ והשם המפורש של ‘יהוה’. השם המפורש מציין הוויה המכוננת וניבטת אל האדם תדיר על-פי הדרך שבה האדם פועל בעולם. ההוויה פועלת בעולם וכלפי האדם בהתאם לתודעה שבה האדם נמצא. היזמה והאחריות נתונים בידי האדם לחלוטין:(ע”כ)
- בא דבר אל פרעה מלך מצריים – השליחות (הפעם) השנייה.
אחרי הקדמה ארוכה, שבה ה’ נותן את רקע להתרחשויות ההיסטוריות של בני ישראל, עבר, הווה ובעתיד, ה’ פוקד על משה ומייד פוקד על משה ואהרן —
“ויצוום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצריים להוציא את בני ישראל מארץ מצריים”
ציווי קצת מוזר,שכורך את בני ישראל עם פרעה, מעניין
אבל כבר שאלתי לפני שנתיים ואוסיף
למה ה’ ו/או א-להים צריך שליח? כבר ראינו ש –
א. כ – 200 שנה קודם לכן, ה’ ייסר את פרעה (על דבר שרה) בלי שליח”,
ב א-להים דיבר עם אבימלך?
ג. א-להים גם דיבר עם לבן והזהיר אותו
ד. בעוד מספר חודשים נלמד שה’ דיבר עם בלעם.
שתי שאילות (לפסח???)
- אז למה ה’ שולח שליח ולא מדבר ישירות עם פרעה שישלח את בני ישראל, ?
- למה 10 מכות, מכה אחת או אחת וחצי היו מספיקות
ניתוח המהלכים – של א-להים, משה, פרעה ניתן ב –
http://mikranet.cet.ac.il/mikradidact/pages/printitem.asp?item=22419
מהי המטרה? האם אלוהים איננו יכול להוציא את בני ישראל ממצרים ללא עשר המכות ולהטים שונים? |
..
בפרק ו’ ובתחילת פרק ז’ מגלה ה’ למשה מהי מגמת תכניתו. בפרק ו’ הוא מציג את ההיבט של בני ישראל ואת המגמה הקשורה בהם בתכנית הגאולה: לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. ז וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם (ו’ 6 – 77). בפרק ז’, ה’ מציג בפני משה את ההיבט המצרי ואת מגמת התכנית בנוגע לפרעה: וְהוֹצֵאתִי אֶת-צִבְאֹתַי אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים. ה וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי ה’ בִּנְטֹתִי אֶת-יָדִי עַל-מִצְרָיִם (ז’ 4 – 55). התכלית הזאת חוזרת בפרק באמצעות השורש המנחה י.ד.ע – בפרק ז’ 17, ובפרק ח’ 6, 188, המלווים את מכות דם, צפרדע וערוב. הכוונה האלוהית היא שהמצרים ידעו מיהו ה’, ושהעובדה הזאת תנוצל על ידי משה כאשר יחלה את פני ה’ לאחר חטא העגל (שמות ל”ב 11 – 12).
(ע”כ)
ומתוך
www.vbm-torah.org/he/download/file/fid/1164
מקראות קשים בפתח הפרשה
שני הפרקים הראשונים של פרשת וארא מתמיהים למדיי מבחינת הרצף הסיפורי. התורה חוזרת כמה פעמים על הציווי למשה (או למשה ולאהרן) ללכת לפרעה ולהוציא את בני ישראל ממצרים. ניכר אמנם שמשה מגלה חוסר רצון מובהק, ומכל מקום, טיבה של החזרה המשולשת על תיאורים הנראים כזהים אינו ברור.
ואולם, קודם שנדון בשאלה אם אכן מדובר באותם אירועים, הבה נמנה את האירועים השונים המופיעים בתחילת הפרשה (רצוי לעקוב אחר הרשימה עם חומש):
א. הקב”ה מתגלה למשה, מתאר את הבטחתו לאבות ומורה לו להודיע לבני ישראל שה’ יוציא אותם ממצרים (ו’, א-ח).
ב. משה מדבר אל בני ישראל אך הם אינם שומעים לו (ו’, ט).
ג. הקב”ה מצוה את משה לדבר עם פרעה, ומשה משיב: “הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים” (ו’, י-יב).
ד. הקב”ה מדבר אל משה ואל אהרן ומצווה אותם “אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל ממצרים” (ו’, יג).
ה. תולדות משה ואהרן (ו’, יד-כז).
ו. הקב”ה מצווה את משה לדבר אל פרעה, ומשה משיב: “הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה” (ו’, כח-ל).
ז. הקב”ה אומר למשה שאהרן ידבר במקומו אל פרעה, ושפרעה יסרב לשחרר את בני ישראל עד שה’ יוציאם ממצרים בשפטים גדולים (ז’, א-ה).
ח. “ויעש משה ואהרן כאשר צוה ה’ אֹתם כן עשו” (ז’, ו).
ט. סיפור המטה שנהפך לתנין (או לנחש, ראה רש”י במקום) (ז’, ח-יג).
י. התחלת המכות (ז’, יד).
פעמיים מצווה ה’ את משה לדבר אל העם; שלוש פעמים מצטווה משה לדבר אל פרעה, והוא מצטווה לעשות זאת בפעם הרביעית על היאור, באזהרה על מכת דם, כשהמטה אשר נהפך לנחש בידו; ופעמיים אומר משה שהוא ערל שפתיים. מה מטרתן של כל החזרות הללו? מדוע מדגיש משה את הקושי שיש לו בדיבור? מה הקשר בין כישלונו של משה בדברו עם העם לבין עמידתו לפני פרעה? בקיצור: מה באמת משמעותם של שני הפרקים ‘המהוססים’ הללו?
המכות הן ‘תרגיל ביחסי ציבור’ המכוון כלפי עם ישראל. פעם אחר פעם רואים העבדים שפלי הקומה את אדוניהם העריצים מושפלים בידי ה’. תהליך זה הושלם רק בטביעת המצרים בים סוף; רק בראותם “את מצרים מת על שפת הים” (י”ד, ל) שוחררו בני ישראל באמת מעבדות הרוח, ורק אז יכלו להמשיך להר חורב ולמתן תורה…. (ע”כ. מאמר ארוך, מומלץ לעיון)
(אם אני מבין נכון, אז המכות היו יותר לחנך את בני ישראל יות מאשר עונש למצרים)
ומתוך (גישה קצת שונה) –
http://tora.us.fm/tnk1/tora/jmot/jm-0306.html
יציאת מצרים הייתה מבצע קשה במיוחד, לא רק בגלל פרעה אלא גם בגלל… בני ישראל! רבים מבני-ישראל ממש לא התלהבו מהרעיון ה”משיחי” שהביא להם משה רבנו, ולא שיתפו איתו פעולה.
ההתנגדות של בני ישראל הגיעה לשיאה כאשר מנהיגי ישראל האשימו את משה בכך שהפעילות שלו מחמירה את מצבם (ה19-21): “וַיִּרְאוּ שֹׁטְרֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֹתָם–בְּרָע לֵאמֹר: ‘לֹא-תִגְרְעוּ מִלִּבְנֵיכֶם, דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ!’ וַיִּפְגְּעוּ אֶת-מֹשֶׁה וְאֶת-אַהֲרֹן, נִצָּבִים לִקְרָאתָם, בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם ‘יֵרֶא ה’ עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט: אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת-רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו, לָתֶת-חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ!’
הספקנות של בני-ישראל גרמה לשיבושים ולשינויים בתוכנית המקורית של ה’. ניתן ללמוד על השינויים מהשוואה בין שתי הפעמים שה’ שלח את משה רבנו – בשמות ג-ד (לפני ההתנגדות) ובשמות ו-ז (אחרי ההתנגדות):
שליחות הראשונה
פרק ג’ ו’-י’
: וַיֹּאמֶר: ‘אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק, וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב… רָאֹה רָאִיתִי אֶת- עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם; וְאֶת-צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו, כִּי יָדַעְתִּי אֶת-מַכְאֹבָיו. וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם, וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן-הָאָרֶץ הַהִוא, אֶל- אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ… וְעַתָּה, הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי; וְגַם-רָאִיתִי, אֶת-הַלַּחַץ, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, לֹחֲצִים אֹתָם. וְעַתָּה לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה; וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם… ג12:וַיֹּאמֶר: ‘כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ, וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת, כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ: בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם, מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹהִים, עַל הָהָר הַזֶּה.
……….
שליחות שנייה
פרקים ו’- ז’ ח(חוץ מממגילת היוחסין(
וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו: ‘אֲנִי ה’. וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב–בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי ה’, לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם, לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן–אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם, אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ. וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי, אֶת- נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, מַעֲבִדִים אֹתָם; וָאֶזְכֹּר, אֶת-בְּרִיתִי…
הרקע והתוכנית
בשתי השליחויות, ה’ מסביר למשה את הסיבות לשליחות בעבר ובהווה, ואז אומר לו מה התוכנית שלו לעתיד. אולם יש הבדל משמעותי בין שני ההסברים:
בשליחות הראשונה, ההסברים מתמקדים בהווה ובעתיד הקרוב: “רָאֹה רָאִיתִי אֶת- עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם; וְאֶת-צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו, כִּי יָדַעְתִּי אֶת-מַכְאֹבָיו. וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם, וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן-הָאָרֶץ הַהִוא, אֶל- אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ” – ה’ רוצה להוציא את בני-ישראל ממצרים, כי הוא רואה שהם סובלים במצרים, והוא רוצה להוציא אותם מהעבדות ולהביא אותם אל ארץ טובה יותר. בנוסף לכך: הוא רוצה שהם יעבדו אותו על הר סיני: “בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם, מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹהִים, עַל הָהָר הַזֶּה”. ע”ע שיעור מתוך האש.
בשליחות השניה, ההסברים כוללים גם את העבר הרחוק והעתיד הרחוק – ה’ מסביר למשה את המשמעות העמוקה של יציאת מצרים בהסטוריה העולמית: “וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב–בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי ה’, לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם, לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן–אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם, אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ…”; ע”ע לא נודעתי להם.
ההבדל הזה נובע מההבדל בין השליחויות:
בשליחות הראשונה, משה אמור לאסוף את זקני-ישראל וללכת איתם אל פרעה. זקני-ישראל שקועים בצרות ובעבודה קשה, והדבר היחיד שמעניין אותם הוא העתיד הקרוב – הם רוצים לשפר את מצבם החומרי. לכן ה’ מבטיח להם שיוציא אותם מעבודה קשה אל ארץ טובה ורחבה, ושבמקום לעבוד את פרעה הם יעבדו את ה’. המטרה של השליחות הראשונה היא להיטיב עם בני ישראל.
בשליחות השניה, משה אמור ללכת אל פרעה לבדו. משה מסוגל להבין יותר מאשר זקני-ישראל, ולכן ה’ מסביר לו את המשמעות ההסטורית העמוקה של השליחות שלו, כפי שעושים מנהלים טובים, המסבירים לאנשיהם את המשמעות הכוללת של העבודה שלהם. המטרה של השליחות השניה היא לאפשר לה’ להתוודע בעולם, ולקיים את שבועתו לאבות (ע”ע לא נודעתי להם), ורק כ”תוצאת לוואי” ישתפר גם המצב החומרי של בני ישראל.
סיכום
התוכנית המקורית של ה’ היתה להיטיב עם בני-ישראל, ולהוציא אותם מעבדות במצרים לחרות בארץ זבת חלב ודבש. הוא שלח את משה אל זקני ישראל, במטרה שזקני ישראל ישתתפו בשליחות, יילכו אל פרעה וידרשו ממנו שייתן להם לצאת ולעבוד את ה’.
בני-ישראל לא היו מספיק סבלניים: הם התייאשו ונשברו באמצע הדרך, והיו מוכנים להישאר במצרים. אך לה’ היו עוד מטרות שבגללן רצה להוציא את בני-ישראל ממצרים – קיום השבועה לאבות, וגילוי שמו בעולם. לכן ה’ החליט לשלוח את משה לשליחות חדשה, שבה יכריח את פרעה להוציא את בני-ישראל ממצרים, גם אם בני-ישראל בכלל לא ירצו לצאת!
והמסר ברור, לא רק לעם ישראל אלא גם לכל אחד ואחד: ה’ בכל מקרה יבצע את התוכניות שלו, ולכן עדיף להיות סבלניים ולשתף פעולה עם ה’, מאשר להתנגד ולהגיע לאותה מטרה בכפיה! (ע”כ. מעניין. אז בעצם ה’ הכריח את בני ישראל לצאת ממצריים)
ולעומת זאת, מתוך
http://www.haaretz.co.il/literature/weeklytorahsection/.premium-1.2817868
הקורא את הפרשות כסדרן, בהנחה שתחילתה של הפרשה הנוכחית היא המשכו הישיר של סוף הפרשה הקודמת, נתקל בקשיים. “וידבר אלוהים אל משה, ויאמר אליו: אני ה'” (שמות ו’ ב’). מדוע אלוהים מציג את עצמו ומזדהה בשמו כאילו אינם מכירים? מדוע משה אינו מזכיר לאלוהים שכבר ביקש מפרעה לשלח את עמו אך הוא דווקא הכביד את גזרותיו? מדוע חוזר משה על הטענה שהוא מתקשה בדיבור? ובקיצור: מדוע פרשת “וארא” חוזרת, אמנם בניסוח אחר, על מה שכבר סופר בפרשת “שמות”?
מתברר שהתגלות אלוהים למשה שבפרשת “שמות” וההתגלות שבפרשת “וארא” אינן שני שלבים באותו סיפור, אלא שני סיפורים שונים המתארים אירוע אחד (בדומה לשני סיפורי הבריאה שבתחילת התורה). התגלותו הראשונה של האל למשה, כללה את גילוי שמו הפרטי של האל ואת מינוי משה לשליחו. את פנייתו של אלוהים למשה בפרשתנו יש לקרוא כתחילתם של היחסים בין אלוהים למשה, המבשרת את תחילתה של יציאת מצרים.
בניגוד לדיאלוג העשיר שבפרשת “שמות”, בפרשת “וארא” אלוהים נושא מונולוג. משה בגרסה זו אינו נדרש לשאול לשמו: “הנה אנוכי בא אל בני ישראל… ואמרו לי: ‘מה שמו’ — מה אומר אליהם?” (שם ג’ י”ג) — שכן אלוהים מציג את עצמו כבר בפתיחת המפגש: “וידבר אלוהים אל משה, ויאמר אליו: אני ה'” ….
בשבעת הפסוקים המתארים את התגלות האל למשה צמד המלים “אני ה'” מופיע ארבע פעמים. אלה הן המלים הראשונות שמשה שומע מפי הגבורה ואלה הן המלים הראשונות שהעם עתיד לשמוע בשמו. הן פותחות את הנאום, מופיעות שוב במרכזו ואף חותמות אותו — ומכל זה מתקבל הרושם שהן תכליתו.
הוכחה נוספת לכך שידיעת ה’ היא התכלית המרכזית של יציאת מצרים מצויה בהמשך הפרשה, בדברי האל למשה: “ואני אקשה את לב פרעה… ולא ישמע אליכם פרעה” (שם ז’ ג’-ד’). אלוהים ישפיע על הלך רוחו של פרעה כך שיסרב לשלח את בני ישראל ואז ישחררם בעצמו באותות ובמופתים — “ונתתי את ידי במצרים, והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל מארץ מצרים בשפטים גדולים”. והכל לשם אותה מטרה: “ויידעו מצרים כי אני ה'” (שם ז’ ד’-ה’)….
ולפי חב”ד ב –
…וכאן נשאלת השאלה: בשביל מה בכלל היה צריך משה רבינו ללכת לפרעה ביחד עם אהרן? למה לא היה מספיק שאהרן לבד ילך ויסביר לפרעה מה רוצה ממנו הקב”ה?
הרי בלאו הכי פרעה לא הבין את דברי משה. משה דיבר בלשון הקודש [“עברית”], כי הרי משה חזר בדיוק על מה שאמר לו הקב”ה – והקב”ה כמובן דיבר אתו בלשון הקודש, לא בשפה אחרת. פרעה לא הבין לשון הקודש, כפי שמספרים חז”ל. משה גם לא הסביר יותר מידי, אלא רק אמר פעם אחת את מה שאמר לו הקב”ה, בדיוק באותה צורה כפי שאמר לו הקב”ה – ולא יותר. כדי שפרעה באמת יבין מה רוצים ממנו, היו חייבים להגיע לאהרן, שהוא תירגם את דבריו של משה מלשון הקודש לשפה המצרית, ולא הסתפק רק באמירה של פעם אחת אלא חזר והסביר זאת עד שהוא הבין אותו טוב.
ואם כן, בשביל מה צריך כאן את משה רבינו גם כן? היה משה רבינו אומר לאהרן מה לומר לפרעה, ואהרן היה הולך לבד אל פרעה!
ב.
התשובה היא, שמשה באמת לא בא לפרעה כדי לשכנע אותו להוציא את ישראל ממצרים. זה באמת עשה אהרן לבד, שהוא הסביר לפרעה את דברי ה’ בצורה ברורה. משה בא כדי להפחיד את פרעה, וכפי שאמר לו הקב”ה: “ראה נתתיך אלקים לפרעה”, ורש”י מסביר: “שופט ורודה לרדותו במכות ויסורין”. התפקיד של משה לא היה לשכנע את פרעה, אלא להפחיד אותו ולעשות עליו רושם גדול.
חוץ מדברי הטעם וההסבר ששמע פרעה מאהרן, היתה כאן מטרה להבהיל אותו ולהפחיד אותו – וזה עשה משה. אמנם פרעה לא הבין מה שמשה אומר, אבל דוקא בגלל זה פרעה נבהל למראה פניו הקדושות, והוא גם ראה בפנים שלו כיצד הוא כועס ורוגז על פרעה. פרעה לא הבין כל מילה ממה שמשה אמר – אבל הוא ראה כיצד משה כועס עליו ומאיים עליו, וזה היה נראה בעיניו כמו מלאך משמים. יותר ממה שנבהל פרעה מהאיומים ששמע מאהרן – הוא התרשם עמוקות ממראה פניו של משה ומהצורה בה הוא דיבר אליו כמו מלאך אלקים. ….
שמשה לא אמר כלום מעצמו אלא רק חזר על מה שהקב”ה אמר לו – ולא יותר, זו גם הסיבה באמת לכך שמשה היה “כבד פה וכבד לשון”, “ערל שפתיים”. מדוע באמת דיבורו של משה לא היה ברור, למה היה קשה למשה לדבר?
מבואר בתורת הסוד, שמשה לא יכול היה לדבר מרוב בושה בפני גדולתו של ה’. כמו שאנו יודעים בכלל ש”חכם אינו מדבר לפני מי שגדול ממנו”, אדם חכם מבין שכאשר יש לפניו אדם יותר גדול ממנו הוא צריך לכבד אותו, לשתוק בנוכחותו לא לדבר בפניו; (ע”כ)
(הכל מעניין, אבל תשובה ישרה/פשוטה לשאילה – למה ה’ לא מדבר ישירות אל פרעה – אין. אולי פשוט, כיהיה צורך למצא או להמציא מנהיג חדש לבני ישראל, וכדי שאותו מנהיג ינהיג, עליו גם לפעול. והציווי “בא אל פרעה” הוא חלק מסידרת החינוך בעיקר של משה אבל גם של פרעה, וגם של בני ישראל)
- והוצאתי את צבאותי את עמי… (פרק ז פסוק ד’)
(נקרא יפה, את עמי. ההמשך הוא – את עמי בני ישראל)
על איזה צבאות דיבר הכתוב?
מתוך
http://www.daat.ac.il/daat/olam_hatanah/mefaresh.asp?book=2&perek=7&mefaresh=orah_haim
(ועל פירוש “אור החיים” נא לעיין ב –
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%95%D7%A8_%D7%94%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D_(%D7%A1%D7%A4%D7%A8)
)מומלץ)
….
והוצאתי את צבאותי את עמי וגו’. צריך לדעת מי הם הצבאות, ואם הם ישראל היה לו לומר את צבאות עמי בני ישראל. ואולי כי יכוין ה’ לרשום בתורה הפלגת מעלתינו אצלו, כי אין לו צבאות מיוחדים לו כישראל. ולזה אם היה אומר את צבאות עמי וגו’ היה מקום לומר כי ה’ יש לו הרבה צבאי צבאות וזה אחד מהם, לזה אמראת צבאותי סתם, לומר הרשומים ואין צורך לומר צבא פלוני כי באומרך צבאות ה’ אחד הוא המיוחד, ואחר כך אמר מי הוא זה ואיזה הוא את עמי בני ישראל, ויתבאר הכתוב על דרך כלל ופרט אין בכלל צבאותי אלא הפרט שהם בני ישראל, ומעתה לא יקרא בכינוי צבאות ה’ אלא ישראל המרוממים והמעולים. (ע”כ)
ומתוך
http://www.sefaria.org/Rabbeinu_Bahya,_Shemot.7.4.1?lang=bi
והוצאתי את צבאותי. קרא הכתוב לישראל צבאותי לפי שהם כנגד צבא הגלגלים י”ב שבטים כנגד י”ב מזלות ועוד שהם נמשלים לכוכבים שנאמר (דברים א) והנכם היום ככוכבי השמים לרוב, ועוד ירמוז צבאותי אל הצבא העליון, ויהיה שעור הכתוב והוצאתי את צבאותי של מעלה עם עמי בני ישראל של מטה, וזהו שאמרו גלו למצרים שכינה עמהם ואם שכינה עמדה בגלות ק”ו לשאר העליונים, וזהו שאמרו רז”ל צבאות שם קדש הוא ואינו נמחק לפי שלא נקרא צבאות אלא על שם שרי צבאות מעלה וזהו שהזכיר (שמות יב) יצאו כל צבאות ה’ כלומר העליונים והתחתונים. (ע”כ)
ומתוך
http://www.sefaria.org/Kli_Yakar_on_Exodus.12.51.2?lang=bi&with=all&lang2=en
…….
כי בלי ספק שגם ישראל נקראו צבאות ואמרו רז”ל שהוא מלה מורכבת צבא אות ר”ל צבא שיש לי בהם אות, ואמרו זה על אות שבת מילה ותפילין כי שלשתן נקראו אות וטעמו ידוע, (ע”כ)
ומתוך
http://www.areshet.org.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=270515
והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל (ז’ ד’)
לכאורה קשה,שהיה לו לומר בקצרה והוצאתי את עמי בני ישראל ומהו את צבאותי? ונראה שצבאותי כוונתו על צבא מרום, כלומר, מלאכי ה’. מזה סיוע למה שכתוב במדרש שירדה השכינה וכל פמליה של מעלה עם בני ישראל למצרים, ולכן כתוב והוצאתי את צבאותי – זה חילו וצבאו של הקב”ה וכמו שתירגם אונקלוס: חילי. ואת עמי בני ישראל – זה האנשים. (ע”כ)
והפשט לפי
http://www.rubinmass.co.il/?page=Torah_why_so
,ד: והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל: ש: מדוע דווקא ‘צבאותי’ ולא רק ‘את עמי’? ת: ה’ מכין את משה שלא רק פרעה יקשה על יציאת העם ממצרים, אלא גם העם עצמו, ולכן מדמה את העם לצבא, שיסור לפקודות מאת ה’. ואכן בצאת העם ממצרים, הם יצאו כצבא ממושמע, בבת אחת וללא עוררין (יב,מא; יב,נא).
(ע”כ. מקור מעניין לפתרון בעיות לשוניות)
ועוד קצת מדרש בנושא, מתוך
ולא ישמע אליכם פרעה, ונתתי את ידי במצרים”. פירש”י, “ידי ממש להכות בהם”. ויש להבין כוונת “ידו ממש”. והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל מארץ מצרים בשפטים גדולים. וידעו מצרים כי אני ה’ בנטותי את ידי על מצרים והוצאתי את בני ישראל מתוכם”. ויש להבין למה כפל הוצאת בני ישראל פעמיים כשבפעם ראשונה קורא להם צבאותי, עמי, ובשניה “בני ישראל” בסתם, ללא שום תואר. ולכאורה היה לו לומר “וידעו מצרים כי אני
ה’ בתיתי את ידי”, וכמ”ש ונתתי את ידי, ולמה שינה וכתב בנטותי את ידי. ובתחילה אמר “והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל מארץ מצרים” ואחר כך אמר “והוצאתי את בני ישראל מתוכם”, ולכאורה היה לו לומר “והוצאתי את בני ישראל מארצם” וכמו שאמר בתחילה “והוצאתי וכו’, מארץ מצרים” ולמה שינה ואמר “מתוכם”.
ואפשר שהענין הוא כי עם ישראל הם גלגול דורות אנוש, המבול, והפלגה, שהוצרכו לסבול השעבוד כדי להתתקן ולהיות צבאות ה’, ועמו. ואמר הקב”ה לאברהם כי תקון כולם מצריך עבדות של ת’ שנים, ובעת הרעב אלפים ורבבות מאותם שבאו למצרים לקנות אוכל נשתקעו שם, והיו ביניהם גלגולי דור אנוש וכו’, שעתידים היו לבא בגלגול בני ישראל, ומיד ברדתם נשתעבדו לפרעה עבור פת לחם. וגם מהמצרים עצמם היו רבבות שהיו גלגולי דור אנוש וכו’9, והפכו עבדים לפרעה עבור פת לחם כי לא היתה להם אדמה לתת לו החומש. וילדו כל אלה דורות של עבדים לפרעה, ולאחר מותם נתגלגלו בבני ישראל והמשיכו העבדות כיהודים, ואם היו ישראל משלימים ת’ שנות שעבוד, היו כל אותם גויים נולדים כיהודים ונתקנים לגמרי והופכים להיות “צבאות ה'”, אמנם כיון שיצאו בטרם זמן נחלקו לד’ קבוצות, א. אותם שנתקנו לגמרי והפכו לצבאות ה’, ועמו. ב. אותם שתקנו רוב התקון, אמנם לא נתקנו לגמרי ונקראו “בני ישראל”. ג. אותם שתקנו רק מעט, ונקראו “רשעי בני ישראל” והם היו שמונים אחוז מהעם ומתו בחושך. ד. בניהם של גויים הראשונים שעד ליציאת מצרים טרם הספיקו להתתקן כדי להוולד כיהודים ושועבדו כגויים, והוציאם משה והם “ערב רב”.
ואותם שהיו מתוקנים לגמרי קראם הכתוב בעת יציאתם “צבאות ה’, ועמו”10. וכדי להוציאם הכה הקב”ה למצרים בפועל, כיון שהחזיקו בהם שלא כדין. ואותם שלא היה תקונם מושלם קראם הכתוב בעת יציאתם “בני ישראל” בלבד, והוציאם הקב”ה גם הם, אך לא הכה את המצרים כדי להוציאם, כי בדין החזיקו בהם המצרים עד לגמר תקונם, אבל נטה את ידו עליהם כעומד ומוכן להכותם, וידעו המצרים והבינו שאם לא יוציאום, יתוקנו גם אלה תחת ידם, ואז יוריד ה’ את ידו הנטויה ויכם כדי שיצאו, ושחררו גם אותם. …(ע”כ. מעניין מיקום המאמר)
ומתוך
http://www.daat.ac.il/daat/olam_hatanah/mefaresh.asp?book=2&perek=8&mefaresh=raba
- ויצעק משה אל ה’……
מתוך המאמר לעיל ב –
http://www.areshet.org.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=270515
ויצעק משה אל ה’ על דבר הצפרדעים (ח’ ח’)
מה נשנתה מכה זו שביאר הכתוב שמשה התפלל על דבר הצפרדעים בעוד בשאר המכות זה לא כתוב? נראה לפרש לפי השפתי חכמים שכתב שהטעם במכה זו שכתוב ויצעק מה שאין כן בשאר המכות שנאמר ויעתר אל ה’ – הוא משום שהלכה היא: המתפלל צריך שישמיע לאוזניו. לכן בצפרדעים שהיו מקרקרים מאד, צריך משה להתפלל בצעקה ובקול רם כדי להשמיע לאוזניו. ואפשר שזהו מה שכתוב: על דבר הצפרדעים – שהפסוק נותן טעם על מה שצעק משה בקול רם על דבר – לשון דיבור הצפרדעים, שהיו מקרקרים. (ארץ צבי)
– הוא משום שהלכה היא: המתפלל צריך שישמיע לאוזניו. לכן בצפרדעים שהיו מקרקרים מאד, צריך משה להתפלל בצעקה ובקול רם כדי להשמיע לאוזניו. ואפשר שזהו מה )שכתוב: על דבר הצפרדעים – שהפסוק נותן טעם על מה שצעק משה בקול רם על דבר – לשון דיבור הצפרדעים, שהיו מקרקרים. (ארץ צבי)
ומתוך
http://www.daat.ac.il/daat/olam_hatanah/mefaresh.asp?book=2&perek=8&mefaresh=raba
ויצא משה ויצעק אל ה’ על דבר הצפרדעים
רבותינו זכרונם לברכה אמרו:
לא די להם למצריים השחתת הצפרדעים, אלא שהיה קולן של צפרדעים קשה להם ממכתן, שהיו נכנסות בגופן וצועקין בתוכן, שנאמר: על דבר הצפרדעים, אשר שם לפרעה, על דבור הצפרדעים
(ע”כ. המקור – מדרש רבה. מומלץ)
ומתוך אוסף קטן של פירושים ב –
http://mobile.tora.ws/html/2-7.html
{ח}
וַיֵּצֵ֥א מֹשֶׁ֛ה וְאַהֲרֹ֖ן מֵעִ֣ם פַּרְעֹ֑ה וַיִּצְעַ֤ק מֹשֶׁה֙ אֶל־יְהוָ֔ה עַל־דְּבַ֥ר הַֽצְפַרְדְּעִ֖ים אֲשֶׁר־שָׂ֥ם לְפַרְעֹֽה׃
וּנְפַק משֶׁה וְאַהֲרֹן מִלְוָת פַרְעֹה וְצַלִי משֶׁה קֳדָם יְיָ עַל עֵסַק עֻרְדְעָנַיָא דִי שַׁוִי לְפַרְעֹה:
וּנְפַק משֶׁה וְאַהֲרן מִלְוַת פַּרְעה וְצַלֵי משֶׁה קֳדָם יְיָ עַל עֵיסַק עוּרְדְעָנַיָא דְשַׁוֵי לְפַרְעה:
ויצא ויצעק. מיד שיכרתו למחר:
ויצא. טעם ויצעק כי בטח בשם שלא יביישהו. כי אמר אל פרעה מעצמו. כדברך יהיה בלא רשות השם:
ויצעק. משה אל ה’ על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה. שיסיר אותם הצפרדעים בלבד אשר שם לפרעה, וישארו ביאור, ובזה הוצרך לתפלת צעקה דפלגא מן שמיא לא יהבי (פרק סדר תעניות אלו):
אשר שם לפרעה. מכאן שצריך לפרש תפלתו: (ע”כ)
ומתוך
http://www.vorts.co.il/?p=2562
הקב”ה לא מצווה את משה להתפלל על פרעה, ואף לא מודיע למשה שקיימת בכלל אפשרות כזו. משה ביוזמתו בוחר להראות לפרעה את הניגוד בינו ובין החרטומים, שרק יודעים ליצור את המכה אך לא להפסיק אותה.
משה מגלה כאן את רגישותו הרבה לא רק לעמו, אלא גם לפרעה. למרות שמדובר באויב רשע המשעבד את עם ישראל. כאן, עומד משה כאנטיתזה ליונה הנביא…
. משה רבנו מתגלה כרגיש וכאכפתי לכל אדם באשר הוא אדם, ואפילו אינו יהודי ובן עמו.(ע”כ)
וגם מתוך
http://beinenu.com/sites/default/files/alonim/124_14_76.pdf
ויאמר משה לפרעה התפאר עלי למתי אעתיר לך… )ח, ה( ויאמר למחר ויאמר כדברך למען תדע כי אין כה’ אלוקינו )ח, ו( ויצעק משה אל ה’ על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה )ח, ח( מתעוררות כאן כמה קושיות: הגאון רבי משה יהודה לייב מקוטנא בעל שו”ת “זית רענן” הקשה: מדוע פרעה ביקש ממשה רבינו על הצפרדעים למחר למה לא אמר לו “היום” וכי לא השתוקק להיפטר מיד מן הצפרדעים המקרקרין בתוך מעיו בביתו ובמיטתו? זאת ועוד למה משה רבינו אומר לפרעה “כדברך למען תדע כי אין כה’ אלוקינו” וכי אם יסיר ממנו את המכה היום לא יהיה זה נס שיוכיח לפרעה כי אין כה’ אלוקינו. בספר “ויען שמואל” הוסיף להקשות: למה במכת צפרדע נאמר “ויצעק” מה שלא נאמר בשאר המכות כי אם “ויעתר”. ועוד צ”ב למה נאמר “רק ביאור תשארנה”. שני נביאים הנ”ל התנבאו בסגנון אחד ותרצו כך: לכל דבר הנעשה בכשוף יש זמן מוגבל שבו יתקיים ולאחר שמגיע הזמן הוא מסתלק ומתבטל מעצמו
פרעה חשב כי גם מכת צפרדע על ידי כישוף מפני שהחרטומים גם כן העלו את הצפרדעים, לכן כאשר בא אליו משה רבינו ואמר לו “התפאר עלי למתי אעתיר לך” חשב פרעה לעצמו: מן הסתם יודע משה כי כישוף זה עומד ממילא להסתיים היום והוא משער שאני יאמר לו הסר מעלי את המכה הזאת עכשיו והוא שכאמור יודע שממילא המכה עומדת לחלוף – יוכל להתפאר בפני כי תפילתו היא שסילקה את הצפרדעים.
משום כך אמר פרעה למשה “למחר” כי האמין שגם בלא תפילתו של משה תיפסק המכה כבר היום. ועל כך השיב לו משה “כדברך למען תדע כי אין כה’ אלוקינו” והכל פועל על ידו ולא על ידי כישוף. לפי זה כתב בספר “ויען שמואל” היות וכל מכה היתה משמשת שבעה ימים באותו זמן שמשה הגיע לפרעה כבר נשלם זמן מכת הצפרדעים לכן הוצרך משה רבינו לצעוק שלא תסור המכה עד למחר הגם שנגמר זמנה ולכן במכה זו כתוב ויצעק.
ויצא משה ואהרן מעם פרעה ויצעק משה אל ה’ על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה )ח, ח( הקשה הגאון רבי יוסף דיאבילה: למה אמר כאן במכת הצפרדעים “על דבר הצפרדעים”, מה שאין כן בכל שאר המכות? ויובן במה שכתב בספר “שנות חיים”, וז”ל: מקשים העולם, למה שינה הכתוב בצפרדעים “ויצעק משה אל ה'”, ובשאר מכות נאמר “ויעתר משה אל ה'” וכתב ליישב, משום דאמרינן: המתפלל צריך שישמיע לאוזניו מה שמוציא בשפתיו, וכאן היו הצפרדעים צועקים כמו שפירש”י בסמוך, והוצרך להרים קולו בתפילתו כדי שישמיע לאזניו, עכ”ל. ואמרו רז”ל על הפסוק “על דבר שרי אשת אברהם” – על דיבורה של שרה, שהייתה אומרת למלאך: הך, והוא מכה, לזה אמר כאן: “ויצעק משה אל ה'”, וקשה, למה כאן ולא בשאר מכות? התירוץ הוא “על דבר הצפרדעים”, ר”ל על דיבור הצפרדעים שהיו צועקים….ומהו השיר ששרה הצפרדע? – “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”, ורבי חיים קניבסקי שליט”א מביא מהזוהר שצפרדע לא מפסיקה לקרקר ולו לרגע אחד, מעלות השחר ועד עלות השחר הבא. ולפי זה, כוונת הכתוב כך היא: הצפרדע אומרת “ברוך שם כבוד מלכותו”, ומתי היא אומרת זאת? לעולם ועד” – כל הזמן! ואם משה רבינו היה צריך לצעוק כדי להשמיע לאוזניו מכאן מתברר גם כמה גדול ונורא היה הרעש במצרים בעת מכת צפרדע. (ע”כ. יפה)
והמיטה צועקת “והעט חורקת” אז אסיים
שבת שלום
שבוע טוב
להת