Torat Ami

From:

Sent: Sunday, 22 January 2017 1:52 AM

To:

Subject: ואלה שמות…ויברח משה…וילך משה… ויצו פרעה

הקדמה כללית

חומש בראשית = ספר יפהפה רב עלילה כולל בעיקר —

בריאה, מבול, שלשה אבות, 4 – 6 אמהות עם 12 בנים ובת ומסתיים בירידה למצרים

חומש שמות – ספר קצת פחות יפהפה עם כמה עלילות ונסים, אבל יותר משמעותי וחשוב לדורות, כולל בעיקר —

שנות עבדות וגזירות, 10 מכות, יציאת מצריים. מעמד הר סיני ו-10 הדברות, מצוות וחוקים  ומסתיים בבניית המשכן

אבל במעבר מחומש לחומש, אירע תהליך סמוי למחצה —

לפני שבוע – סוף בראשית – קראנו על משפחה בת כ – 150 – 100 נפשות + -. שהיגרה למצריים  והתנחלה בחבל ארץ פורה, ואז לפי הכתוב —

סבא יעקב – מת בגיל 147 בשנת 2245 לבריאת העולם

הבן יוסף מת בגיל 110 בשנת 2309 לבריאה

ומתוך “סדר ימי עולם”, (ניתן לעיון ) ב –

http://www.otzar.org/wotzar/book.aspx?14543

11 האחים האחרים (לא מוזכר אבל) גם הם מתו בין השנים 2310 ל – 2327 לבריאת העולם (רובם קבורים בא”י)

והבת – דינה מתה בשנת 2261 בגיל 63 (ושמעון אחיה קבר אותה בארץ כנען (לפי בראשית רבה)

היו גם נכדים (ונינים ?) –  לפי הרשימה בבראשית פרק מו’, ויש להניח שנולדו עוד כמה נכדים ונינים (ועוד ועוד) אחרי הירידה למצריים לפי הנאמר }וישב ישראל בארץ מצריים…. ויפרו וירבו מאוד (בראשית פרק מז’)

ואז

פותחים ספר שני – חמש שמות – והנה “ותמלא הארץ אותם” … (התפזרו במצריים???) ויש לנו עם, “עם בני ישראל רב ועצום …”  וזה מפחיד את המצרים, “פן ירבה …”…

בין סוף חומש בראשית לתחילת ספר שמות קרה משהו לא ברור – לא הכי טבעי, , אולי חסר עוד חומש או לפחות חומשון שיתאר – מה קרה בין מיתת יוסף להופעת משה לפני פרעה.

כבר הזכרתי זאת לא פעם אבל קצת לרענון המחשבה, קצת שמות ומספרים – וליתר בהירות – אבחר את לוי

בירידה למצרים היה ללוי בן בשם קהת 1 מתוך כ – 56 הנפשות של דור שלישי של  נכדי יעקב שירדו למצריים. קהת שבמצריים הוליד עמרם שהתחתן עם דודתו יוכבד (שכידוע נולדה בין החומות, כלומר בכניסה למצריים) ונולד משה, עברו עוד כ – 80 שנה ויש  לשבט לוי כ – 23 אלף זכרים (ובערך מספר שוונ של נקבות ????) וסך הכל יש לנו מה – 56 נכדים זכרים שירדו  למצריים, כמליון (?????  ) זכרים שעולים לארץ.

איך אומרים חז”לינו 6 בכרס אחת. ו/או התחתנו בגיל 12 וכו’ איפה המתמטיקאים?  – אין מה לומר, לפחות הסיפורים, – הן כפשוטם והן כמדרשם  – יפים.

ומעניין לדמיין, מה עמד לעיני העורך במיוחד אם נשים לב שהחלק הראשון, מחזיק את הקורא במתח, יש לנו עלילה די מרתקת, ואז  באה פרשת משפטים שרובה חוקים ומיעוטה עלילה  והחלק האחרון, מה יש לומר – קצת משעמם   עם פרטי הפרטים שלמבנה המשכן (שגם בזה יש כמה אי-דיוקים וכדו’)  ., “אבל דיה לצרה בשעתה”.

וקצת מהרמב”ן מתוך

www.elon.org/shiur_hebrew_doc/shemot62.do

ספר שמות נקרא ….. על-ידי הרמב”ן – רבי משה בן נחמן – בשם ספר הגלות והגאולה. זה אולי השם התוכני באמת הממצה והמסכם את הספר בכלל מתחילתו ועד סופו. הרמב”ן שקרא לספר בראשית, … ספר היצירה יש הסבר על המעבר הזה מספר היצירה לספר הגלות והגאולה, …. “השלים הכתוב ספר בראשית שהוא ספר היצירה בחידוש העולם ויצירת כל נוצר”. … היצירה הכללית של הבריאה, של העולם ושל האנושות היא באמת אלפיים השנים הראשונות שרוכזו בשתי הפרשיות הראשונות של התורה. …. “ובמקרי האבות שהם כעניין יצירה לזרעם”…. שספר היצירה לא נגמר אחרי שבני-האדם נוצרו, אלא אחרי שניתנה ליצירה הזאת משמעות. ספר היצירה לא הסתיים כאשר יש אלף שנות חיים מהאדם הראשון ועד ההמשך, ואז בא המבול, ואז בא דור הפלגה, ויש סיפור על עמים, נפלגים עמים וממלכות. יופי, זה טכני, זאת תשתית, זה מבנה. ספר היצירה יגיע לסיומו כאשר נגיע לתכלית היצירה, לשלמות היצירה, לתפקיד היצירה. … בספר בראשית כבר היה רמז, עוד מעט נראה, שממנו מתחיל הספר הבא. “ונתייחד ספר ואלה שמות בעניין הגלות הראשון הנגזר בפירוש”. – הוא אומר שבספר בראשית כבר נאמר לאברהם אבינו שתהיה גלות. אנחנו זוכרים את ברית בין הבתרים וכו’ וכו’, ושם נאמר לאברהם ש”עוד יהיה גר זרעך בארץ לא להם”, ותהיה אחר-כך גאולה. והנה הגענו עכשיו אל הגלות הנרמז בספר הראשון “ובגאולה ממנו, ולכן חזר והתחיל בשמות יורדי מצרים ומספרם, אף על פי שכבר נכתב זה”. (ע”כ)

ואפשר/מעניין לעיין ברמב”ן  ב –

http://www.daat.ac.il/daat/olam_hatanah/mefaresh.asp?book=2&mefaresh=ramban&perek=1

ולפרשתנו

פסוקי השבוע

ותהר האשה

ויגדל משה

ומשה היה רועה

וישב משה

ערב שבת שלום

פתיחה

פרשת שמות כמו פרשות קודמות בחומש בראשית היא רב עלילתית הן בתיאור אירועים והן (שלא כמו ברוב סיפורי בראשית) בתיאור ניסים ונפלאות. ואכן יש לנו מדרשים לאין ספור.

הפרשה מתארת את ראשית הצמיחה של עם ישראל שבמקרא נקרא בשם “בני ישראל”. סיפורי אברהם, יצחק ויעקב, מענינים לכשעצמם. אבל איך אמר רש”י, ” לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם..” – או בעצם להגדיר מי הם “לכם”. ואת זה עושה פרשת שמות. שכוללת שלושה  נושאים עיקריים,  =

התהוות האומה של “בני ישראל”

הסבל של בני ישראל במצריים

קורות חיים של משה מלידתו עד גיל 80..

נושאים משניים הם – עלילות משה הצעיר ונישואיו

למצריים ירדו כ – 55 +- זכרים בדור שלישי ליעקב, וכעבור דור וחצי שניים – (לאמא יוכבד בת לוי ולאבא עמרם נכד לוי) נולד משה המנהיג שכעבור 80 שנה מוציא את בני ישראל (כ-2 מליון נפש) מארץ מצריים.

אולי רצוי לציין שלפי המדרש יוכבד הייתה בת 130 בלידת משה.

ועיוניי על פרשה זו, הלא המה כתובים ב –

תשע”ד

http://toratami.com/?p=81

תשע”ה

http://toratami.com/?p=299

(על – ותיראנה המילדות… ויעש להם בתים, ולכהן מדיין 7 בנות, מינוי משה – אותות,  )

,תשע”ו

http://toratami.com/?p=501

(על – שמותיו של משה, וירבו וישרצו. ויחר אף ה’ במשה – בארץ כוש ולמה הוא, ויהי בדרך במלון … ותכרות את ערלת בנה)

ומסתבר שיוסף שלמרות שנולד “בן  – זקונים) מת הראשון מבין האחים, ולמה? מתוך

http://www.hidush.co.il/hidush.asp?id=7652

השלב השני בנפילת בני יעקב מתחיל עם שניים שלושה אירועים, פחות או יותר בו זמניים, יוסף ואחיו מתים תוך כ – 18 שנה, פרעה חדש עולה לשלטון, ואוכלוסיה אתנית שהייתה במיעוט זעיר צומחת במהירות “מסחררת” והתושבים המצרים כנראה מתפרעים נגד המיעוט שהיה קרוב לשלטון הקודם

והמלך החדש ” אשר לא ידע את יוסף.”.??? – הבה נתחכמה לו פן ירבה ….ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו (ממש תעמולה אנטישמית)

הייתכן? האם המלכים המצריים = הפרעונים סבלו ממחלת השכחה? פרעה –  האם כל פרעה בכל דור לא למד היסטווריה? האם הפרעונים שכחו מה קרה עם אברם, הרב-סבא של יוסף שלפני כ – 200 שנה “ביקר” במצריים בתקופה של רעב קודם? 200 שנה זו תקופה ארוכה, אבל 18-20 שנה כן זוכרים ויודעים

האם המלך החדש לא ידע על איזה צפנת פענח שלא רק פתר נכון חלומות של אביו או סבו, אלא גם מנע נזקים של אסון טבע והפך את רוב המצרים לעבדים למלך?

ואולי

פה קבור הכלב. המצרים העבדים מתקוממים והופכים  לעבדים את צאצאי “הגורם” לעבדותם. מה גם שמול עיני המצרים מתגלה תופעה מוזרה. מפחידה וצורמת =  קצב מהיר  של תולדה בקרב המיעוט האתני של בני יעקב/ישראל – “ובני ישראל פרו וישרצו… וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרץ..”

(מעניין הדימיון :השורשי בין “וישרצו” לבין “ויפרץ”. — שגיאת סופרים???)

המצרים כנראה מתלוננים למלך החדש ויועציו כנראה לוחשים לו להתעלם “ולשכוח” את יוסף, ובו בזמן מפחידים אותו מ”הסכנה” הצפוייה מהמיעוט האתני.

(הסיפור נשמע מוכר) ואז המלך מתנהג בתור “אשר לא ידע…” ודבר  ראשון מטיל על המיעוט הנ”ל – “וישימו עליו שרי מיסים…”

ומתוך  מאמר שעיינתי בו לפני שבוע ב –

http://www.etzion.org.il/he/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%95%D7%99%D7%97%D7%99-%D7%95%D7%99%D7%99%D7%A9%D7%9D-%D7%91%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%9F-%D7%91%D7%9E%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D

הגמרא ממשיכה ודנה בהמשך הפסוק, “אשר לא ידע את יוסף”. לדעה שנתחדשו גזרותיו יש לשאול, הרי היה מלך ישן וממילא כבר ידע את יוסף! על כך משיבה הגמרא:

“מאי אשר לא ידע את יוסף דהוה דמי כמאן דלא ידע ליה ליוסף כלל”    (שם)

לכאורה, גם לדעת מי שאומר שמלך חדש היה יש מקום לשאול את שאלת הגמרא. הייתכן שבאמת אותו מלך חדש לא שמע אודות יוסף, המשנה למלך שהציל כל ארץ מצרים מרעב?!

משום כך מסתבר, שהפתרון שהציעו חז”ל, לפיו המלך אכן הכיר את יוסף אך עשה את עצמו כאילו לא ידע, נכון לדברי הכל. אותו מלך, בין שהיה חדש ובין שהיה ישן, הכחיש את תפקידו של יוסף בהצלת מצרים, ואולי אף חשד בנאמנותו של יוסף ושל משפחתו.

עלינו לנסות להבין, מה היו הגורמים שהביאו למציאות הזאת. מה גרם למלך מצרים לשכוח את כל אשר עשה יוסף למענו ולמען מצרים? מה הביא אותו להסתכל על בני ישראל כאיום לביטחון הלאומי של מצרים?

 חז”ל במדרש דנו בשאלה זו מנקודת מבט דתית:

“כשמת יוסף הפרו ברית מילה, אמרו נהיה כמצרים… וכיון שעשו כן הפך הקדוש ברוך הוא האהבה שהיו המצריים אוהבין אותן לשנאה”   (שמות רבה א’, ח’)

לפי דברי המדרש, אפשר להסתכל על העמדה העוינת של המצרים בכלל ושל מלך מצרים בפרט, כעונש. במקביל, ניתן לראות זאת כהתערבות א-לוהית לסכל את מידת ההתבוללות של בני ישראל.

מנקודת המבט של כנסת ישראל וייעודה ההיסטורי, אפשר להסביר שמאת ה’ הייתה זאת. הגיע העת למימוש נבואת אברהם “כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם” (בראשית ט”ו, י”ג). בני ישראל כבר היו בארץ לא להם, ועכשיו הגיע שלב השיעבוד. על כן, קם מלך חדש על מצרים שעשה את עצמו כלא יודע את יוסף.

אולם, אם נדון בסיפור מנקודת מבט אנושית, עולה מחדש השאלה כיצד אפשר להסביר את עמדת המלך החדש? כמובן, שאלה זו מטרידה עוד יותר, לדעה הסבורה שמדובר באותו מלך.  מהם הדברים שהשפיעו על המלך, שכל כך התפלא מהחכמה והתבונה של יוסף עד שהפקיד אותו על כל ארץ מצרים, לשנות את יחסו אליו מן הקצה אל הקצה?

….בעזרת אלו חוקי התנהגות אנושיים נוכל להסביר את מה שנראה כבגידה ביוסף שהציל את מצרים? איזו דינמיקה חברתית גרמה להפיכת בית יעקב מיקירי הצבור לאויבי העם?…

התורה מדגישה את ההבדל בין התמיכה בבית אביו בשנות הרעב, לבין הדרך בו כלכל את מצרים.

בתחילת הפרשה (ויגש) כתוב:

“ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו לחם לפי הטף. ולחם אין בכל הארץ כי כבד הרעב מאוד ותלה ארץ מצרים וארץ כנען מפני הרעב” (בראשית מ”ז, י”ב-י”ג)

ואילו בסוף הפרשה נאמר:

“ואת העם העביר אותו לערים מקצה גבול מצרים ועד קצהו… וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאוד”  (שם, כ”א-כ”ז)

כאמור, המצרים העריכו מאוד את פעלו של יוסף למענם בהתחלה. מאידך, הטיפול המועדף למשפחתו יכול לגרום לתרעומת. על כן, כל עוד ראו את ההעדפה הזו כחלק מיתרונות האצולה המצרית, דבר זה היה מקובל.

אולם, מה עלה בראשם ברגע שהתגלתה זהותו האמתית של יוסף ומשפחתו? מה חשבו כאשר התברר להם שבו בעת שיוסף העברי לקח את כל רכושם ושיעבדם עבור אוכל, הוא כלכל את כל משפחתו לחם לפי הטף[2]? מה חשבו כאשר התברר להם, שבו בעת שהעביר את האוכלוסיה מקצה גבול מצרים עד קצהו, משפחתו של יוסף העברי קיבלה אחוזה בטוב ארץ מצרים?…

יוסף העברי הפך את המצריים לעבדים, ואילו לבני ביתו נתן אחוזה בטוב הארץ. לא היה קשה למלך החדש לשכנע את המוני מצרים שיוסף לא פעל מתוך נאמנות למצרים, כי אם בצורה בוגדנית על מנת שהוא ומשפחתו ישתלטו על מצרים. כדי לשמור על שלטון מצרי, מן הראוי להפוך את בני ישראל לעבדים.

יש להוסיף, שיוסף הוא שהפך את העבדות למוסד המוני במצרים. נדמה שאין כאן אירוניה גרידא, כי אם ביקורת מרומזת על יוסף על שניצל את שנות הרעב כדי לשעבד את המצריים לפרעה[5]. בסופו של דבר, תכניתו הכלכלית של יוסף היא שזרעה את גרעיני העבדות של ישראל במצרים. (ע”כ)

 ומ

ומתוך אותו מקור בצורה נרחבת ב –

www.etzion.org.il/he/download/file/fid/4607

ניצני השיעבוד מתחילים אם כן על ידי פרעה, אשר כן ידע את יוסף, ובגלל ידיעתו את יוסף. פרעה חושש מאד מבריחת המוחות מארצו, ועוד יותר מכך, הוא חושש מתרומתם של בני משפחת יוסף לממלכה היריבה הגובלת בארצם, והיתרון שהיא תקבל בזירה הבינלאומית מנוכחותם בה.

ממילא, דברי פרעה, אשר לא ידע את יוסף, הינם המשך ישיר של קודמו:

“הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ”            (שמות א’, י’)

ניתן לשער שעושה זאת לאור עצות ההנהגה שקבל מאת קודמו לאסור את יציאתם מהארץ, ולדכא את ריבויים ותחומי העסקתם, מחשש שמא אלו ינוצלו בעתיד נגדם. (ע”כ. מומלץ)

משהו יותר (אוביקטיבי?) מץוך

http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/miketz/gan.html

….לדעת יוסף בן מתתיהו, [2] עלייתו של יוסף הייתה בתקופת שלטון החיקסוס. החיקסוס היה שבט שמי אשר כבש את מצרים ושלט בה במשך כ140- שנה. [3] מכיוון שהחיקסוס עצמם נחשבו במצרים לזרים, ניתן להבין ביתר קלות מדוע היה השליט השמי מוכן לקרב את יוסף, הנער העברי. שר המשקים התכוון לדבר בגנותו של יוסף “בלשון ביזיון”, כדברי רש”י על אתר, באמרו “ושם אתנו (בבית הסוהר) נער עבד עברי” (מא:יב), אך פרעה ראה זאת בחיוב: יוסף היה עברי-שמי, ולא השתייך לממסד המצרי המסורתי השנוא על החיקסוס. ממילא היה מקובל יותר על החיקסוס…..

דעת יוסף בן מתתיהו, [2] עלייתו של יוסף הייתה בתקופת שלטון החיקסוס. החיקסוס היה שבט שמי אשר כבש את מצרים ושלט בה במשך כ140- שנה. [3] מכיוון שהחיקסוס עצמם נחשבו במצרים לזרים, ניתן להבין ביתר קלות מדוע היה השליט השמי מוכן לקרב את יוסף, הנער העברי. שר המשקים התכוון לדבר בגנותו של יוסף “בלשון ביזיון”, כדברי רש”י על אתר, באמרו “ושם אתנו (בבית הסוהר) נער עבד עברי” (מא:יב), אך פרעה ראה זאת בחיוב: יוסף היה עברי-שמי, ולא השתייך לממסד המצרי המסורתי השנוא על החיקסוס. ממילא היה מקובל יותר על החיקסוס.

והפשט לפי

ראב”ע א, ח

ויקם מלך חדש – פירושו כמשמעו בלא תוספת שלא היה מזרע המלוכה. על כן כתיב ויקם כמו כי הקים בני את עבדי:

ומשהו עכשווי – מדברי ר”המ ב –

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/249351

ראש הממשלה בנימין נתניהו ציטט הערב (שלישי) את הפסוק “ויקום מלך חדש על מצרים” שמופיע בפרשת שמות, וקישר אותו למצב השלטון במצרים.

“כמו אז גם היום. במצרים התחלף השלטון, בסוריה מתערער השלטון וזה יכול לקרות גם בשטחי הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון”, דברי נתניהו בחוג התנ”ך שהתקיים בבית ראש הממשלה.

לדבריו, כל מי שעיניו בראשו יודע שהחמאס יכול להשתלט על הרשות הפלסטינית, “זה יכול לקרות אחרי הסדר, זה יכול לקרות גם לפני הסדר, כמו שקרה בעזה”, דברי נתניהו….

 (ע”כ)

1. ג וימררו את חייהם בעבודה קשה

אוסף מדרשי חז”ל ב –

http://www.aspaklaria.info/003_GIMEL/%D7%92%D7%9C%D7%95%D7%AA%20%D7%9E%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D%20%20%20%D7%A9%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%93.htm

(לא אצטט)

ומתוך

http://www.tariel.co.il/?CategoryID=2915&ArticleID=7977

……

ואכן, כאשר קם על מצרים מלך חדש, שלא ידע את יוסף ואת דורו, שלא הכיר את בני ישראל כפרטים, הוא מזהה תופעה חדשה ומדאיגה: “ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו”. המלך החדש הוא הראשון שקורא לנו בשם ‘עם’ (יש כאן, בדרך אגב, לקח חשוב ביותר לימינו, שלעיתים רק מישהו חדש, שלא חושב ‘בתוך הקופסא’ יכול לגלות תהליכים חדשים ודברים שאנשים אחרים, מתוך המערכת, לא שמו לב אליהם).

מה שמדאיג את פרעה זה לא שיש כאן הרבה עבדים אלא שנוצר כאן עם. ואכן, כפי שקרה פעמים רבות בהיסטוריה, החושים המחודדים של שונאינו לא טעו, ועם חדש ומופלא אכן מופיע על בימת ההיסטוריה – עם שעתיד לשנות את העולם ולהוביל אותו לגאולתו.

פרעה מנסה לעצור את הקמת העם

כנגד זאת פרעה מנסה לגזור גזירות. פרעה רוצה להחזיר את השד לבקבוק ולעצור את התפתחות העם הזה. השלב הראשון בגזירות פרעה הוא עבודת פרך- עם שלם מועסק בעבודה טכנית- כשהמטרה היא “למען ענותו” – כשעל כך כותב מדרש ‘שכל טוב’ “למען ענותו’ – מתשמיש כדי שלא ירבו”. וכפי שאנו דורשים בהגדה של פסח “וירא את ענינו’ – זו פרישות דרך ארץ”. וכפי שכותב ה’אבן עזרא’ “וטעם ענותו ליבש זרע הזכרים”. והגמרא (סוטה יא.) מבארת על הפסוק “ויבן ערי מסכנות לפרעה את פיתום ואת רעמסס” ש”פיתום – שראשון ראשון פי תהום בולעו” “ורעמסס – שראשון ראשון מתרוסס”- כלומר, עם שלם עוסקים בבניה שכל הזמן נחרבת.

ברור כי פעילות כזו אמורה לדכא את רוח האנשים שעסוקים יום וליל בבניין שלא שווה כלום, ואם ירידת הרוח הרי שהרצון ליצור עם, לגדול, לפרות ולרבות אמור להישבר ולהתמוסס. אולם התורה מספרת לנו ש”כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ”. דהיינו, יש כאן עם לא טבעי ולא נורמאלי, שלא פועל על פי הגדרים המקובלים וההגיוניים, עם שלא נתון לחוקי הפסיכולוגיה הרגילה.

פרעה לא מתייאש ומנסה דרך אחרת. “ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך”, ומבאר רש”י “בפרך- בעבודה קשה המפרכת את הגוף ומשברתו”.

השלב הבא בניסיונו של פרעה לשבור את הקמת עם ישראל הוא שאנשים יהיו עם גוף שבור וממילא כל מחשבתם תהיה על גופם, על כאבם הפרטי וצרכיהם ההכרחיים והקיומיים.

ואם זה לא מספיק אזי “וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה”, כלומר, עם ישראל כבר לא ראויים לעבוד בבניין, במלאכה שיש בה יצירה ומחשבה, אלא עם שלם הופך למייצרי לבנים. עם שלם עובד בבוץ ובטיט. ואם זה לא מספיק אז מוסיפים לנו חז”ל ודורשים “ובכל עבודה בשדה- וכי בשדה היו עובדים ולא בעיר? אלא שגזרו עליהם אנשים ילינו בשדה והנשים בעיר כדי למעטן בפריה ורביה”….

פרעה מבין שהעם צומח מתוך המשפחות ולכן הוא מנסה להפריד ולפורר את התא המשפחתי. (אולי אפשר לומר כתובנה לימינו, על מה שדורשים חז”ל שפרעה נתן את עבודת הנשים לאנשים ואת עבודת האנשים לנשים – שאין לך דרך טובה יותר לפרק משפחות מאשר לבלבל בין תפקידי האיש והאישה).

ופרעה לא מסתפק בכך וממשיך ומבקש מהמיילדות להמית את הבנים מיד בלידתם.(ע”כ)

ומשהו דומה מתוך

http://www.ramotalon.org.il/169113/parasha120112

וישימו עליו שרי מיסים” (שם, יא).

לא נראה נורא: במדינות מסוימות מקובל עד היום להטיל מס על נתינים זרים. צעד זה, המפלה קבוצות מיעוט באוכלוסיה, לא יביא למרי מצד הרוב, סוף סוף הטלת מס על המיעוט תורמת לרווחת הרוב, בלא שידרש לשאת בעול.

המס המצרי היה מס עקיף – בעבודה ולא בכסף. הנתינים הזרים חויבו להפריש אנשים וזמן, כדי לבנות ערי מסכנות לפרעה. אולי רטנו בסתר לבם, אולי כעסו, כשנודע צו ההתפקדות לעבודה. אבל בוודאי לא חשבו, שבעטיו כדאי להסתכסך עם שליט כל יכול.

התחכום בפקודת מס העבודה היה רב. כי ברגע שהתארגנו “בריגדות העבודה של העברים”, החל תהליך ההפרדה והשחיקה במעמדם בעיני הציבור המצרי. העם המצרי החל להתרגל לעובדה, שהעברים אינם אזרחים שווי זכויות. עצם יציאת הפועלים כל יום לעבודת המלך שינתה את ההסתכלות עליהם. המצב הפך לחלק מנורמת החיים במצרים. בלא להכריז על כך מראש, נוצר מעמד של עבדים. ומה שחשוב עוד יותר: מעמד של מפקחים על העובדים – “קאפו” בז’רגון המאה העשרים.

אולם מס העבודה היה רק כיסוי לתוכנית רחבה יותר: דיכויו של העם העברי, השפלתו ולבסוף גם השמדתו. ועל כן מוסיף הפסוק ואומר שהמס היה:
“למען ענותו בסבלותם” (שם).

ומתוך

http://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/99/9905_shmot/shmot.html

נקודת המבט הסוציולוגית

עם ישראל מייצג כאן תופעה של חברה אנושית קטנה, שנקלעה לתוך חברה גדולה ומשעבדת,

שמנצלת ומפעילה דעת קהל נגד המיעוט, ומחזקת אותה ע”י תעמולת זוועה: הגזמות לגבי

התרבותו )השתלטות באמצעות דמוגרפיה(, והסכנה מחבירתו לאויבים שבחוץ והפיכתו גיס

חמישי. הכנת דעת קהל נועדה לתת לגיטימציה לניצול כלכלי, דבר שהוא אפשרי רק לגבי

אוכלוסיה חלשה או שהוחלשה במתכוון. אמצעי מובהק של החלשה הוא ניצול-יתר, וברגע

מסויים גם השמדת הכוח החיוני שבאותו מיעוט….. (ע”כ)

1. ג. אם בן הוא והמיתן אותו…. כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו.

המאבק נגד המיעוט האתני עולה שלב – ומגיע לרצח עם,  הריגת התינוקות הצעירים.  המלך זיהה את המיעוט האתני “הנה עם בני ישראל רב ועצום..”  יש פה עסק עם עם. (ע חיריק, ע פתח)

לפי

http://www.zomet.org.il/?CategoryID=160&ArticleID=5025

מדוע גזר פרעה על המיילדות העבריות להרוג את הזכרים “על האבניים”, הרי כל מטרתו הייתה למנוע את ריבויים של ישראל, ולזה היה מספיק לצוות עליהן לדווח על כל לידת זכר, ולהשאיר לקלגסי המלך את העבודה השחורה! הרי כך יגדיל את הסיכוי שגזירתו תבוצע!

לדעת אור-החיים פרעה נהג בצורה מתוחכמת, מפני שידע שאם המיילדות העבריות יוכרו כמלשינות מהר מאוד הן תמצאנה את עצמן מובטלות; וכי איזו יולדת תזמין לביתה מיילדת משת”פית? הרי ברור שהן תעדפנה ללדת לבד ובלי ‘טובות’!

לפיכך דרש פרעה מהמיילדות לחפות על מעשיהן ולהרוג את הזכרים “על האבניים”, כלומר: בטרם הסתיימה הלידה! כך תסבור היולדת שהתינוק מת מוות טבעי במהלך הלידה ולא ייצא להן שם רע.

לפי חז”ל (סוטה יא,ב) פרעה אף מסר להן סימנים כיצד לזהות את מין העובר לפי כיוון הראש בצאתו מהרחם: “בן פניו למטה, בת פניה למעלה”. כך תוכל המיילדת להורגו בתחילת הלידה מבלי שהאישה תבחין בכך. כך גם מובן למה פרעה לא גזר גם על הנקבות; כדי לאפשר למיילדות לזכות בחמישים אחוזי הצלחה, ולתלות את הכשלונות בסטטיסטיקה (ע”כ)

ומתוך

http://www.yrg.org.il/show.asp?id=68604

פרשתנו פותחת בארבע גזירות שגזר פרעה על ישראל בזו אחר זו. הגזירה ראשונה היא שימת שרי מסים; הגזירה השנייה – עבודת פרך; הגזירה השלישית היא הגזירה על המיילדות להמית את הבנים; הגזירה הרביעית היא גזירת “כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו”….

ש מקום להבין מהו החלק שנוטלות המיילדות בכל סיפור המעשה של ישראל במצרים. למה פנה פרעה דווקא אליהן? האם העלה על דעתו שהמיילדות באמת יעשו כדבריו ויהרגו את הילדים? וכן לאידך גיסא: מהי המעלה הגדולה והשבח שמשבחת התורה את המיילדות? הרי לכאורה פשוט שאסור להרוג. דין שפיכות דמים “ייהרג ואל יעבור” הוא דין פשוט כל כך עד כדי שהוא אינו כתוב בשום מקום בתורה. “סברה היא, למה לי קרא?”…

לכאורה היה מספיק לומר “אם בן הוא והמיתן אותו”, וממילא לומדים שאם בת היא, אין להמיתה. מדוע הציווי “אם בת היא וחיה” הוא חלק מן הגזירה? ובכלל יש לשאול על גזירה זו- מדוע להרוג את הזכרים ולא את הנקבות? לכאורה נראה שאם פרעה רוצה לפגוע בכוח הילודה של בני ישראל, עליו להרוג את הבנות ולא את הבנים. הרי לכל אישה יש כוח פוטנציאלי מוגבל מאוד להתרבות, ואם יישארו אפילו גברים מעטים, תהיה אפשרות להולדה רבה…

גם תירוצן של המיילדות לפרעה שאינן מספיקות לקיים את גזירתו, “בטרם תבוא אליהן המיילדת וילדו”, גם הוא מעורר תמיהה. הרי אם כך יולדות העבריות, לשם מה צריך בכלל את המיילדת?…

לפי דברי האבן עזרא, שפרה ופועה היו השֹרות של המיילדות, ולפי חשבונו היו במצרים לפחות עוד חמש מאות מיילדות שעבדו תחת חסותן. המיילדות הללו הן חלק מובנה ובלתי נפרד מדור שהילודה היא עיקר עניינו, והן הכתובת למלחמתו של פרעה.

(ע”כ. יש במאמר יופי של שאילות, והתשובות???? – משהו שוביניסטי -לא אצטט,  נא לעיין)

ומתוך אוסף דרשות חז”ל ב –

http://www.aspaklaria.info/003_GIMEL/%D7%92%D7%9C%D7%95%D7%AA%20%D7%9E%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D%20%20%20%D7%92%D7%96%D7%A8%D7%AA%20%D7%94%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%9D.htm

מדרש רבה:

אמר רבי לוי ששים רבוא תינוקות עיברו נשותיהן של ישראל בלילה אחת, וכולן הושלכו ליאור ועלו בזכותו של משה, הוא שמשה אומר (במדבר י”א) שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, כולן לרגלי עלו. רבי זכאי רבה מייתי מן הכא, וידגו לרוב בקרב הארץ (בראשית מ”ח), מה בקרב הארץ ששים רבוא, כך בגבול דגים ששים רבוא, מה בקרב הארץ לא מתו, אף בגבול דגים לא מתו. (בראשית פרשה צז ה)….

אמר רבי יוחנן מה היו בנות ישראל הכשרות והצנועות עושות, היו נוטלות בניהם וטומנות אותם במחילות, והיו מצרים הרשעים נוטלין בניהם הקטנים ומכניסין אותם לבתיהם של ישראל ועוקצין אותם, והם בוכים, והיה התינוק של ישראל שומע קול חברו שבוכה ובכה עמו, והיו נוטלים אותם ומשליכין ליאור, הדא הוא דכתיב אחזו לנו שועלים קטנים וגו’. וכמה תינוקות היו שהשליכו ליאור, עשרת אלפים, שנאמר רבבה כצמח השדה נתתיך. ורבי לוי אמר ששים רבוא, שכן אמר משה (במדבר י”א) שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו. ומה היו המצרים עושים, מביאים בניהם מן האסכוליות שלהן ומשלחין אותם לבתי מרחצאות שלהם, ורואין איזו אשה מישראל מעוברת, והן מרשמים לפניהם וחוזרים ואומרים לאבותם פלניתא יש לה ג’ חדשים וכו’, למנינם היו נוטלים אותם מדדיהן ומשליכים אותן ליאור. (שיר השירים פרשה ב לג)

תנא דבי אליהו רבא:

ומפני מה נטבעו מצרים על ידי ישראל בים סוף, לפי שנאמר ויצו פרעה לכל עמו לאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וגו’, ומה היו עושין בני מצרים הרשעים, היו הולכין ומחזרין בעיירות של ישראל, כיון שהיו שומעין קול של אשה צועקת בלידתה היו הולכין ואמרו לאבותיהן, ובאין ונוטלין את בני ישראל ומשליכין אותן בנהר… באותה שעה אמר הקב”ה למלאכי השרת… רדו מלפני וראו את בני חביבי בני אברהם יצחק ויעקב שמשליכין אותן בנהר, מיד ירדו המלאכים מלפניו כשהן מבוהלים ועומדים במים עד ארכובותיהם והיו מקבלין את בניהם של ישראל ומניחין אותן על פני הסלעים, והקב”ה היה מוציא להן כמין דדים מן הסלעים ומניקין אותן, לקיים מה שנאמר (דברים ל”ב) ויניקהו דבש מסלע. (פרק ז)…(ע”כ)

ואני לא ממליץ לצפות ב –

https://www.youtube.com/watch?v=zDKYGdSagpA

(אבל מי שצופה בכל זאת – נא להגיב)

(הארכתי יותר מידי על 2-3 פסוקים ראשונים בפרשה, שפפתחו לפני אוצר של דברי חכמים ראשונים ואחרונים. והשעון מתקתק, והיריעה מתרחבת, אז אעבור לסוף, על מנת לסיים)

2. קראינה לו ויאכל לחם

וקצת לפני סוף הפרשה, משה רבנו מתחתן במדבר (בגיל לא ידוע)

כידוע  לנו ש – “כי אם הלחם אשר הוא אוכל” הלחם = אשתו.

מסתבר שביודעין או שלא, משה נופל בפח. יתרו עם 7 בנות כמה (מ צרוייה) וחייב למצא חתנים והנה אחד מגיע, והסוף טוב, שידוך מבית טוב. ענבי הגפן בענבי הגפן,  שתי משפחות של כהנים מתאחדות.

מתוך

http://tora.us.fm/tnk1/kma/qjrim2/lxm_ija.html

זהו פירוש דמיוני – אין לקחת אותו ברצינות ואין להיעלב!

לחם = אישה – הוכחת השוויון

[ע”פ רש”י ועוד מפרשים]

יוסף אומר לאשת-פוטיפר שפוטיפר “לא חשך ממני מאומה, כי אם אותך באשר את אשתו” (בראשית לט9). אבל המציאות היא שפוטיפר “לא ידע איתו מאומה, כי אם הלחם אשר הוא אוכל” (שם 6). מההשוואה בין הפסוקים נראה ש”הלחם אשר הוא אוכל” הוא כינוי ל”אשתו” – ע”פ המשוואה שכתובה בכותרת לפרק הזה.

גם רעואל, כהן מדין, אומר אל בנותיו: “ואיו? למה זה עזבתן את האיש? קראן לו ויאכל לחם!” (שמות ב20). אבל בפסוק הבא מסופר: “ויואל משה לשבת את האיש, וייתן את ציפורה בתו למשה”: לא כתוב שרעואל נתן למשה לחם! האם רעואל שיקר?! כמובן שלא: גם כאן “לחם” הוא כינוי ל”אישה” – ע”פ המשוואה שבכותרת. רעואל הבטיח למשה “לחם”, כלומר אישה, ואכן נתן לו את ציפורה לאישה.

גם במשלי ט 13 מסופר על “אשת כסילות הומיה” שמנסה לפתות עוברי-אורח פתיים שיבואו אליה בסתר, והיא אומרת להם “מים גנובים ימתקו, ולחם סתרים ינעם” – שוב, לחם הוא כינוי לאישה (פירוט).

לאחר שהוכחנו את המשוואה נשתמש בה כדי להסביר כמה פסוקים קשים בתנ”ך (לא ע”פ רש”י, ח”ו)….

בראשית רבה פרשה ע מסופר על גוי שבא אל ר’ אליעזר להתגייר ושאל אותו בדיוק את השאלה הזאת. ר’ אליעזר השיב לו שלחם ושמלה הם דברים חשובים – אלו הם הצרכים הבסיסיים של האדם (מזון ולבוש), ואפילו יעקב כשברח מעשו ביקש רק “ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש” (בראשית כח). אבל הגוי לא השתכנע.

הוא הלך לר’ יהושע, ור’ יהושע אמר לו ש’לחם’ הכוונה ללחם הפנים שהיו הכהנים אוכלים בבית המקדש, ו’שמלה’ הכוונה לבגדי כהונה, וה’ מבטיח לגר שבנותיו יינשאו לכהנים ונכדיו יזכו לאכול מלחם הפנים וללבוש בגדי כהונה. גם אם לא מקבלים את הפירוש – הוא בוודאי יותר ‘משכנע’ (עבור גויים שרוצים להתגייר) מאשר הפירוש הפשוט של ר’ אליעזר…

לפי המשוואה שבכותרת, ניתן להציע פירוש דומה לדבריו של ר’ יהושע: ה’ ייתן לגר אישה צנועה שלובשת שמלה. ההבטחה הזאת היא חשובה מאד, כי קשה מאד למצוא אישה, כמו שכתוב “בזעת אפיך תאכללחם” (בראשית ג19)… (ע”כ. מומלץ. לי זה העלה חיוך או שניים)

והנה הסיפור לא פשוט בגלל האישה הכושית שבסוף פרשת בהעלותך, וכבר דיברתי על זה – אבל אזכיר מתוך

http://www.daat.ac.il/chazal/maamar.asp?id=397

….. תרגום יונתן נראה כחולק על התרגומים האחרים, והוא מסביר שם שהאישה הזו היתה מלכת כוש, וזו לשונו בתרגום חופשי:

“וידברו מרים ואהרן במשה דברים שלא מהוגנים, על אודות האישה הכושית שׁהשׂיאו הכושים למשה בבורחו מִלפני פרעה, והוא ריחק אותה; כי לאישה השׂיאו לו את מלכת כוש, והוא רחק ממנה. ויאמרו – האם רק עם משה דיבר ה’ שהוא פרש מתשמיש המִטה?! הלא גם עִמנו דיבר?! ונשמעו לפני ה’ דבריהם.”

מסגנונו של תרגום יונתן משמע שמשה לא נשא את האישה הכושית מרצונו – אלא שהכושים השיאו לו[1] אותה!!  פרעה רצה להרוג את משה, והוא ברח אל ארץ הכושים; והכושים אילצו את משה לשאת את המלכה שלהם. אך שיטת התרגום קשה. אם משה ברח בתחילה לארץ כוש והשיאו לו את מלכת כוש, ומשם הוא ברח לארץ מדין; מדוע האישה הכושית אינה מוזכרת בכל המאורעות הללו? ומי הביא פתאום את האישה הכושית אל המדבר?!

כאשר התורה סיפרה בספר שמות על בריחת משה מפרעה לארץ מדין, תרגום יונתן אינו מזכיר שם דבר ממאורעות משה בארץ כוש. אולם מאידך, הוא מספר ספורים תמוהים אודות מה שארע למשה במדין; וזו לשונו בתרגום חופשי (שמות ב, טו-כא):

“ויברח משה מלִפני פרעה וישב בארץ מִדין וישב על הבאר: ולמושל של מִדין שבע בנות… ויבואו הרועים ויגרשום ויקם משה בכח גבורתו ויושיען וישקה את צאנן: ותבאנה אל רעואל אביו של אביהם… ויאמר אל בנותיו של בנו והיכן הוא למה  זה עזבתן את האיש קראנה לו ויאכל לחם: וכאשר נודע לרעואל שברח משה מִפני פרעה, השליך אותו לבור; והיתה ציפורה בִתו של בנו – מפרנסת אותו בסתר במשך עשׂר שנים. ולסוף עשׂר שנים הוציאו מִן הבור, ובא משה בתוך הַגָּן של רעואל,  והיה מודה ומִתפלל לפני ד’ שׁעשׂה עִמו ניסים וגבורות. וראה מַטֵּה שנברא בין השמשות וחקוק ומפורש עליו השם הגדול הנִכבד, שבו עתיד לעשׂות את המופתים במִצרים, ובו עתיד לקרוע את ים סוף ולהוציא מים מִן הסלע, והיה תקוע בתוך הַגָּן שלו. ומיד הושיט ידו ולקחו. הִנה לכן הואיל משה לשבת עם האיש, ויתן את ציפורה בת בִתו למשה.”

תרגום יונתן מסביר שרעואל היה אביו של יתרו, שהיה אביה של צפורה. אך הדברים שהתרגום מוסיף ומספר שם טעונים ברור:

א. משה גמל חסד עם בנות משפחת רעואל והציל אותן מיד הרועים. מדוע רעואל משליך את משה לבור – ומשיב לו רעה תחת טובה?!

ב. ציפורה פירנסה את משה בסתר, מדוע רעואל היה סבור שמשה עדין חי לאחר עשר שנים? ומדוע הוא החליט להוציא אותו?

ג. מדוע תרגום יונתן אינו מספר כבר שם, שמשה ברח לארץ כוש לפני שהוא ברח לארץ מדין?

קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם

דברי תרגום יונתן, היוו בסיס לאגדות רבות על חייו של משה; אך נראה שהתרגום לא רצה שיבינו את דבריו לפי פשוטם. במאמר “הבור שמשה הושלך לתוכו” התבאר שהתרגום משלב בכתוב רמזים תמוהים משלו, שמכריחים לחשוב על משמעויות נוספות שייתכנו לדבריו. מתוך הבנת המשמעויות הללו – יפתח לנו שער להבנת רמזי התורה בפרשיות השונות שדנות בחיי משה. (ע”כ)

 אבל בינתיים? ומה קרה עם שש הבנות האחרות? בסבב הבא אי”ה

3.  ויפגעו את משה ואת אהרן ניצבים…. לקראתם…

משהו משתבש. ה’ או א-להים מבטיח למשה (ואהרן) שהכל יהיה בסדר, וקורה להיפך. גם עם בני ישראל לא כל כך מרוצה ששני האחים, שאחד מהם נעלם לו לכ – 60 + שנה חוזר לפתע ומנסה להרים את נס המרד נגד פרעה.

מתוך

http://mikranet.cet.ac.il/mikradidact/pages/printitem.asp?item=23909

פרק ה’ מתחיל במילים וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן …כלומר מיד לאחר שנפגשו עם זקני העם, הם הלכו לפרעה מלאי עידוד מתגובתם. אך זקני העם ששנות עבדות רבות שחקו את יכולתם לראות את הגאולה שמעבר לאופק מלאי ספקות. הם לא חוו בהתגלות אלוהית, הם לא חשו את הגאולה בבשרם. גם אם החלו ללכת עם משה ואהרון הרי התמלאו ספקות: הישמע פרעה? היש סיכוי? האם ההליכה תועיל, או להפך תחמיר את המצב. זקני העם הנזכרים בסוף פרק ד’ (29 -31) אינם נזכרים כעומדים בפני פרעה בתחילת פרק ה’. לפי המדרש פרשו זקני ישראל לאט לאט בהתגנבות יחידים (שמות רבה ה, יד). וכשמשה ואהרון הגיעו לפני פרעה, הם לבד. יחידים מול מלך האימפריה המצרית כולה, התקיף באדם.

ענין זה יכול אולי להסביר את ניסוח הדברים שנאמרו לפרעה:

בפרק ג’ 18: משה קבל הוראה מפורשת מה לומר לפרעה: ה’ אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלְכָה-נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לה’ אֱלֹהֵינוּ.

יתר על כן הפנייה לפרעה לא צריכה לבוא בלשון ציווי אלא בקשה וְעַתָּה נֵלְכָה-נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים ההוראה שנתן ה’ למשה כוללת גם נימוק להליכה: ה’ אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ. גם הגבלה בזמן, וגם תיאור הפעולה – זבח דבר המוכר לפרעה.

אך כאשר משה ואהרון באו לפני פרעה ניסוח הדברים היה שונה: כֹּה-אָמַר ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת-עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר. משה ואהרון התייצבו לפני פרעה מתוך רגש גאווה, כשליחי ה’ ומיצגיו, הצהירו שדבריהם הם דברי ה’, תוך התעלמות מכך שפרעה לא מכיר את שם ה’. הוכחה?

יתר על כן, אחר ההקדמה הדרמתית כֹּה-אָמַר ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל דיברו משה ואהרון מיד לשון ציווי, בלי שום הכנה או הסברה: שַׁלַּח אֶת-עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר.

נראה משה ואהרון עשו את כל השגיאות האפשריות שהביאו את פרעה להגיב באופן נחרץ:…

היינו מצפים כי למשה שבא אל פרעה באמונה שלמה בשם ה’ ובביטחון עצמי רב, תהיה תשובה לעם, באותו להט כפי שעמד מול פרעה. אך בעומדו מול תלונות העם נסתתמו מילותיו. משה לא הגיב לתלונתם אלא פנה בתלונה נגדית לה’: לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי (פס’ 22).

משה העלה לפני ה’ שתי טענות באמצעות שני משפטי שאלה. אחת נודעת לעניין הכלל: לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם השנייה מתייחסת לו לעצמו: לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי ואף הביא נימוק לשאלותיו בדרך כיאסטית; לשאלתו השנייה מוסיף: וּמֵאָז בָּאתִי אֶל-פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה ולשאלתו הראשונה מוסיף: וְהַצֵּל לֹא-הִצַּלְתָּ אֶת-עַמֶּךָ.⁵

נחמה ליבוביץ מעלה את הטיעון “וכי ככה ידבר מי שנשלח להיות גואלם של ישראל, מי שנשלח לתבוע מפרעה את תביעתו “שלח את עמי” – וכבר רפו ידיו?! והן חולשתו חמורה יותר לאין ערוך יותר – מחולשתם של השוטרים ומייאושם של שוטרי ישראל. ראשית: מפני שהוא, חניך חצר פרעה הבקי בכל דרכי השלטון הן צריך היה לדעת, כי כך ולא אחרת יגיב פרעה על דרישה לשילוח עבדים… והן צריך היה לדעת שלשמע דרישות ותביעות כאלה רק יחמיר השלטון גזרותיו ויגיב בהכבדת ידו עליהם, ולמה התמרמר והתייאש?

)ע”כ.מומלץ)

ועוד נראה עד כמה בני ישראל (כפויי הטובה???) מתלוננים, ואיך תגובות משה משתנות בהתאם, מתוך

http://tora.us.fm/tnk1/tora/mje_tlunot.html

משה, גדול המנהיגים של עם ישראל, שמסר את נפשו כמה פעמים למען עם ישראל, נאלץ להתמודד עם המספר הגדול ביותר של תלונות וקיטורים מצד העם שהנהיג. במאמר זה נסקור את הדרכים השונות שבהן משה התמודד עם תלונותיהם של בני ישראל.

נציב אתגר לקוראים: מה החוקיות בתגובותיו של משה? האם יש סיבה שהוא מגיב פעם באופן זה ופעם באופן אחר? מה אופן התגובה הרצוי? איך צריך מנהיג להגיב כשהציבור שלו כל הזמן מתלונן?

א. התלונה הראשונה היתה עוד במצרים – תלונתם של שוטרי ישראל. הם התלוננו על כך שפעולותיהם של משה ואהרן לשחרור בני ישראל ממצרים רק החמירו את מצבם, שמות ה20-21: “וַיִּפְגְּעוּ אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן נִצָּבִים לִקְרָאֶתָם ב צאֶתם מֵאֵת פַּרְעֹה וַיֹּאמְרוּ, אֲלֵהֶם ‘יֵרֶא ה’ עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט, אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם להרגנ ו!'”. משה לא ענה להם, אלא העביר את התלונה ישירות אל ה’, שמות ה22-23: “וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה’ וַיֹּאמַר ‘ד’! לָמָּה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה? לָמָה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי? וּמֵאָז בָּאֶתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה, וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ!'”. ה’ ענה לו תשובה מפורטת, ועודד אותו להמשיך בשליחות גם בלי הסכמתם של בני ישראל (שמות ו-ז). …

(ע”כ. מוזר נאם ה’ בכח מנסה להוציא את העם ממצריים? ואכן לבסוף “גרש יגרש אתכם…)

וקצת בהירות בנושא, מתוך

http://www.nadel-law.co.il/Index.asp?ArticleID=2082&CategoryID=334

בשני פרעונים אנו פוגשים בפרשתנו: האחד הוא זה שלגביו מספרת פרשתנו: “ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף”, ושלאחר מכן מסופר עליו שמת, והשני הוא זה שמולו פעלו והתמודדו משה ואהרון, ושעליו נרחיב מיד. על מנת למנוע בלבול בשמות, נקרא לפרעה השני – פרעה החדש, ולקודמו, זה שלא ידע את יוסף – פרעה הראשון….

אכן פרעה הראשון כבר עמד על הסיכון בקיומה של הנהגה לעם ישראל, ומיד שנודע לו על הריגת המצרי בידי משה, ועל כך שקם מישהו שמסוגל, אולי, להנהיג את העם המעונה, ביקש פרעה להרוג את משה. בשל כך ברח משה, וישב בארץ מדין. מאז חלפו הרבה שנים, משהו שאפשר להעריכו ב- 50-60 שנה, ופרעה החדש ניצב בפני בעיה קשה הרבה יותר: הנהגה של עם ישראל, שמתחילה להתעורר. מסתבר שבמהלך השנים, ובוואקום שהותיר אחריו משה בנוסו למדיין, קמה לו לעם הנהגה עממית – זקנים ושוטרים. על זקנים ושוטרים אלו אנו קוראים רק בתקופת כהונתו של פרעה החדש, ולא לפני כן. אלא שהנהגה זו היתה פסיבית ורדומה, מן הסתם בשל הלחץ הקשה שהעם היה נתון בו, ומשה נועד להיות הניצוץ שיצית את ההנהגה ויסחף אחריה את העם. וכך, כשחוזר משה ממדין למצרים בשליחותו של משה, מצווהו ה’ ליצור קשר עם הנהגה זו ולגייס אותה לשליחותו החדשה:”לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אלהם ה’ א-להי אבותיכם נראה אלי… ושמעו לקולך, ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו ה’ א-להי העבריים  נקרה אלינו ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה’ א-להינו”. לזקנים אלו היה גם תפקיד בשכנוע העם לקבל את מנהיגותו של משה: “וילך משה ואהרון ויאספו את כל זקני בני ישראל, וידבר אהרון את כל הדברים אשר דבר ה’ אל משה ויעש האותות לעיני העם, ויאמן העם”.

כשהופיעו אהרון ומשה בפניו, הבין פרעה את המהלך הזה. הוא הבין שהחיבור בין ההנהגה העממית ובין משה יהיה הרסני מבחינתו, ולפיכך ביקש לייצר טריז עמוק בין משה לבין הזקנים והעם, ובכך לפורר את המהלך של משה.  לשם כך מכביד פרעה את ידו על העם – על מנת שזעקת העם תגיע למעלה ותכשיל את מנהיגות משה.  חיסולם של משה ואהרון דווקא היה עשוי להצית את אש המרד. הרבה יותר נכון היה להוכיח לכולם שמנהיגותם מזיקה ולא מועילה.

האם פרעה הצליח בכך? בהחלט…

אולם, מה שפרעה לא הביא בחשבון הוא את המהלך הניסי שהוביל ה’ לגאולת העם ממצרים, באמצעות שלוחיו  – משה ואהרון, ותוך גרירת העם, כמעט בעל כרחו, למהלך הזה. (ע”כ)

ולסיום – שוב משהו כללי  מתוך המאמר שהוזכר לעיל

http://www.hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/99/9905_shmot/shmot.html

חמשת הפרקים הראשונים של ספר “שמות” עוסקים ברקע ובתחילתו של תהליך הגאולה

הפיסית, וגם אותו אפשר לבחון משלוש נקודות ראות: )א( הסוציולוגית – שחרור עם עבדים

ממשעבדיו; )ב( היסטורית לאומית – שחרורו של עם ישראל; )ג( היסטורית עולמית – עם

שנבחר, לדעת מנהיגיו הרוחניים, לשמש “אור לגויים”. במקביל לתפיסה זו של העם, ניתן

לראות גם את תפקידו של המנהיג, משה, כמורכב מאותן שלוש נקודות ראות:

 )א( משחרר לאומי

)ב( מייסד דת ישראל )שממנה צמחו אחר כך שאר הדתות המונותיאיסטיות(

 )ג( מחולל מהפיכה בתרבות האדם. …….

באגדות עמים אחרים, שחיו באזור קודם לעם העברי או במקביל אליו, קיימים סיפורים

דומים על לידתו של “מושיע” העם. מרטין בובר מביא סיפור של המלך האכדי הגדול סרגון

)סמוך לשנת 2600 לפני הספירה, כ- 1000 שנים לפני זמנו של משה( שאמו ילדה אותו

בסתר, הניחה בתיבת גומא, את דלתה סגרה בזפת, ושמה אותה בנהר, שמימיו היו רדודים,

ואחר כך נלקח משם על ידי גנן, שגידלו ולימדו את אומנותו, עד שהתאהבה בו האלה

עישתר, והושיבה אותו על כס המלוכה. (ע”כ. מומלץ)

שבת שלום

שבוע טוב

להת