Sent: Sunday, 19 February 2017 2:07 AM
To:
Subject: וישמע יתרו… ויאמר יתרו ב”ה, … ומשה ניגש אל הערפל
 |
www.youtube.com
11.02.2017
|
|
תשע”ו
גם הנחת היסוד שבפתיחת המאמר, שיתרו התגייר, אינה מקובלת על כל המדרשים. אור החיים (במדבר י, ל) מצטט מדרש ומוכיח ממנו שיתרו לא התגייר. גם בפסוקים לא מצאנו רמז לגיורו של יתרו. גם אם נניח שיתרו לא התגייר אבל בוודאי הגיע לאמונה והכרה בעליונות הקב”ה, וכך משתקף מהצהרתו: “עתה ידעתי כי גדול ה’ מכל האלוהים”. לפי זה, בוא יתרו למדבר היה שיאו של חיפוש רוחני אחרי אמונה אמתית, כפי שהיטיב לבטא זאת הספורנו (שמות יח, א): ‘… ולכן נשאו לבו ללכת בעצמו אל המדבר ולא שלח ע”י שליח למשה את אשתו ואת בניו כי חפץ לדרוש אלוקים’. יתרו התפעל ממידת הדין המונהגת בידי הקב”ה.
גם כשיתרו הקריב את קרבן התודה לפני ה’ מדגיש הכתוב: “ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלוקים ויבוא אהרן וכל זקני ישראל לאכול לחם עם חותן משה לפני האלוקים”. בניגוד לכל הקרבנות בתורה, שבהם מוזכר שהקרבן מוקרב לשם ה’, כאן נכתב שהקרבן היה ‘לאלוקים’. נראה לומר שבשלב הזה הכיר יתרו במידת הדין של הקב”ה שבאמצעותה הוא מנהל את כל העולם. דמותו של יתרו מקושרת בתורה יותר מכול – למשפט. עצתו למשה בדבר סדרי המשפט זכתה לברכת ה’ והתקבלה להיות חלק מכללי המשפט בעם ישראל. חיבת יתרו למערכת המשפט נבעה מכוח הכנות והאמת שהיו חשובים בעבורו. לפי המדרש, גם בתחומי מוסר אחרים שבין אדם לחברו יתרו הפגין התנהגות נעלה. בגמרא כתוב (סוטה יא ע”א) שכאשר החליט פרעה על גזרת ‘הבה נתחכמה לו’, הוא נועץ בבלעם, באיוב וביתרו. בלעם יעץ לקיים את הגזרה ואיוב שתק. יתרו לא היה מוכן לסבול את חוסר הצדק שבגזרה, התנגד לה ועקב כך נאלץ לברוח. יתרו שמח על הצלת ישראל בעקבות רגש חמלה אוניברסלי. לפיכך אך טבעי שיתרו יכיר בגדולת ה’ בעקבות הכרתו בהגינות הדין האלוקי. (ע”כ)
ותשובה אחרת מתוך
תוכן השאלה:
לרב שלום,רציתי לדעת אם הטעיתי את הבנות אותן אני מלמדת ,אני מחנכת כיתה ג´ ומלמדת את ספר שמות.
למדנו על יתרו והסברתי להן שלאחר ששמע יתרו על הניסים שה´ עשה הוא אמר שעכשיו הוא יודע כי ה´ הוא גדול מכל האלוקים ואמרתי להן שמזמן הוא עזב את הדרך של העבודה הזרה אבל לאחר שמיעת הניסים הוא נעשה מאמין יותר גדול ,כאילו כוונתי היא שלא שלאחר ששמע יתרו על הניסים הוא ייתגיר ….
תוכן התשובה:
בס”ד
שלום רב,
על פי דברי המכילתא יתרו התגייר רק כאשר הגיע אל משה למדבר – כפי שמתואר בפרשת יתרו.
אני מצרף כאן קישור למאמר של רחל שטרן שמתאר בצורה מאוד יפה ומפורטת את גישת המכילתא
http://www.yba.org.il/show.asp?id=33934
(ע”כ, והדף הנ”ל אינו קיים)
אולם לפי מדרש רבה, מתוך
http://www.daat.ac.il/daat/tanach/raba2/27.htm
ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך.
רבי יהושע אומר: שלח לו ביד שליח.
ר’ אליעזר אומר: שלח לו אגרת ואמר: עשה בגיני, ואם אין אתה עושה בגיני, עשה בגין אשתך, ואם אין אתה עושה בגינה, עשה בגין בניך.
דבר אחר:
ר’ אליעזר אומר: הקב”ה אמר לו צא! ויאמר אל משה.
א”ל הקב”ה: אני הוא שאמרתי והיה העולם, שנאמר (תהלים נ) אל אלהים ה’ דבר ויקרא ארץ.
אני הוא שאני מקרב, אני הוא שאני מרחק, שנאמר (ירמיה כג) האלהי מקרוב אני נאם ה’.
אני הוא שקרבתי ליתרו ולא רחקתיו. אדם זה שבא אצלי לא בא אלא לשם שמים, ולא בא אלא להתגייר, אף אתה קרבהו אל תרחיקהו. מיד, ויצא משה לקראת חותנו.
אמרו: יצא משה, יצא אהרן, נדב ואביהוא, ושבעים מזקני ישראל.
ויש אומרים: אף ארון יצא עמהם, לכך נאמר: כבוד חכמים ינחלו: (ע”כ)
והמעניין הוא שבכלל לאחר חציית ים סוף, תלונות בני ישראל ונס אחד או שניים ולפני מעמד הר סיני, מוכנס הסיפור על ביקור יתרו חותן משה, הסיפור עצמו עד כמה שהוא יפה (לדעתי הצנועה) לא תורם רבות לענייננו
לא מובן למה יתרו מפרט מי בא.
מסבירים שהוא רצה להגיד למשה אל תדאג חמותך לא מגיעה. (ע”כ)
יש כמובן לשאול, מנקודת מבטו של יתרו, מה היתה מטרת המפגש המחודש הזה?
אין אנו יודעים בבירור מהו הביטוי “אחר שילוחיה” שנאמר באשר לציפורה (ראו למשל במכילתא דר’ ישמעאל, מסכתא דעמלק פרשה א, שם נחלקו התנאים בשאלה האם משה גירש את אשתו או שמא היא חזרה לבית אביה לאור הסכנה במצרים), אך ברור שמרכיב משמעותי ביוזמתו של יתרו היה לייצר את החיבור המחודש בין משה לציפורה. לדעתנו, כפי שמיד נסביר, היה כאן משהו הרבה מעבר לנסיון של השכנת שלום בית.
המפגש הראשוני בין יתרו לבין משה הוליד מחויבות מצידו של משה כלפי מארחו: “ויואל משה לשבת את האיש”. יתכן וכבר אז נכרתה ביניהם ברית, שבאה לידי ביטוי באכילת הלחם המשותפת (“קראן לו ויאכל לחם” אמר יתרו לבנותיו), בדומה לאכילת הלחם בין יעקב לאחי לבן, וכמובן בנישואים עם ציפורה. ואולם, ברית זו לא החזיקה מעמד, שכן, כאמור, משה וציפורה נפרדו לפני ההגעה למצרים. ולא רק זאת, אלא, וכפי שאנו נוכחים לדעת בפרשתנו, משה נתן לבנו הבכור שם אשר מעיד כאלף עדים (ואת החשיבות שבקריאת השמות כבר ראינו אצל יוסף, מנשה ואפרים) על הניתוק בין משה לבין מדין, שהרי משה קראו לבנו ” גֵּרְשֹׁם – כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה” (הארץ הנכריה היא מדין !)….
יתרו נוקט יוזמה. הוא מבין שעליו לחדש את הברית, ולשם כך הוא לוקח את בתו ואת בניה. לא בכדי הדבר נעשה במדבר, בהר ה-אלהים. כפי שהראה יפה פרופ זאב וייסמן במאמרו “הר הא-להים”, ביטוי זה מופיע במקרא תמיד בהקשרשל מדבר וכמקום מחוץ לתחום טריטוריאלי של עם כלשהו, והוא מקום מתאים ביותר לכריתת ברית.
יוזמתו של יתרו נשאה פרי והברית נכרתה: “ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לא-להים, ויבוא אהרון וכל זקני ישראל לאכול לחם עם חותן משה לפני הא-להים”. חדי האוזן יזכרו כעת באותה אכילת לחם של משה עם חותנו בתחילת הדרך. המעגל נסגר….(ע”כ)
ומתוך
למרות הסכמת הפרשנים ש”אין כח באדם להרים ידיו יום שלם” (ראב”ע), עדיין עולה רושם שכבדוּת זו שנפלה על משה אינה משקפת חולשה טבעית וזקוקה ליותר מאשר תמיכה פיסית בזרועותיו, ומכאן ההשערה של ראב”ע “ידי משה כבדים יותר מידי שאר הזקנים, על כן לא היה יכול להרימם תמיד”, או הסברו של רש”י הנשען על המכילתא: “בשביל שנתעצל במצווה ומינה אחר תחתיו [כלומר, יהושוע] – נתייקרו ידיו”.
פרשת “בשלח” מסתיימת, אם כן, בנקודה שבה משה מאבד את סבלנותו ואת כוחותיו וזקוק לתמיכה משמעותית. באותו מעמד תומכים בו אהרון וחור, ומיד בפרק הבא מגיע יתרו, השומע על קורותיו של משה ואולי חש שזה הזמן להציע למשה תמיכה, שראשיתה בהחזרת משפחתו הקרובה.
השאלה המתבקשת היא: מדוע התמיכה לה זקוק משה אינה מגיעה מאֵחרים הנמצאים בקרבתו?(ע”כ)
כשאר נשים שבמקרא, טפלה ציפורה למשה אישהּ. על דרך הרוב, היא מופיעה לעינינו רק כ”בת יתרו”, בת בלי שם, אחת מתוך שבע בנותיו של כהן מדיין (במסורת ישראל, לא בדיוק ייחוס שיש להתפאר בו) או כ”אשת משה”.
ציפורה היא “בת של…”, “אשתו של…”, “אמו של…”, אך לא דמות עצמאית. דבר זה מובלט גם בתיאור נישואיה למשה, שבו בולט מקומה הסביל, משל הייתה חפץ הנמסר מיד ליד: “ויתן את ציפורה בתו למשה. ותלד” (שמות ב, כא). כך גם בתיאור החזרה למצרים: “ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור” (ד, כ), וכך גם בפרשתנו: “ויקח יתרו חותן משה את ציפורה אשת משה”. אביה יתרו מדבר, ואילו היא נותרת באילמותה.
רק תיאור מילת בנה (שמות ד, כה), מהווה חריג, ובו היא מופיעה לנגד עינינו במעשה תושייה רב עוצמה, שבו נשמע קולה-שלה: “כי חתן דמים אתה לי”.
אפילו בספרות חז”ל, שפעמים הרבה מפרשים את הסתומות המקראיות, ובוראים עולמות שלמים, דמותה של ציפורה מעומעמת ביותר. חז”ל אינם מונים את ציפורה ברשימת “שבע הנביאות” שעמדו להם לישראל (שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה ואסתר), למרות שדרשו את שמה “צפורה” מלשון צפייה, המרמזת על נבואה: “שצפתה וראתה והולידה שני בנים למשה” (בתי מדרשות ב, קמז).
הכתוב אף רומז לנו שמשה רבנו “שלחה”-גירש אותה מביתו, עם שני בניה. חז”ל, כדרכם, ביקשו ללמד סנגוריה על משה, ואמרו שלא עשה כן אלא כדי להצילם מגזרות פרעה. וכך מתארים חז”ל (במכילתא) ורש”י בעקבותיהם, את עיתוי ההחלטה: בשעה שפגש אהרן את משה ב”הר הא-לוהים”, אמר לו אהרן: “מי הם הללו? אמר לו: זו היא אשתי שנשאתי במדיין, ואלו בניי. אמר לו: והיכן אתה מוליכן? אמר לו: למצרים. אמר לו אהרן: על הראשונים אנו מצטערים, ואתה בא להוסיף עליהם? אמר לה: לכי לבית אביך. נטלה שני בניה והלכה לה”. הרש”ר הירש, כדרכו, הוסיף והמתיק מעשה זה בפרשו שמשה “שילח” את ציפורה לא ח”ו מרוע לב, אלא “בלחץ תפקידיו, כדי שיוכל להקדיש את עצמו כולו למילוי משימת שליחותו”.
מדרש אחר אף תולה בציפורה את מידות החסד והטוהרה. על הפסוק “קראן לו ויאכל לחם” (שמות ב, כ), אומר המדרש (שמות רבה א, לב): “רצה ציפורה אחריו [=אחרי משה] והביאה אותו. ולמה נקרא שמה ציפורה? שטיהרה הבית כציפור”.
גם התרגום המיוחס ליונתן (לשמות ב, כא) והמדרש המאוחר (ילקוט שמעוני שמות קסח),….. (ע”כ)
ילקוט שמעוני:
ויהי כשמוע רעואל את דבריו אמר בלבו אתנה זה בית הכלא וארצה בו לבני כוש כי נוסס הוא, ויקחהו אל בית הסהר ויהי כלוא שם עשר שנים. ויהי בהיותו עצור שמה ותחמול עליו צפורה בת רעואל ותכלכלהו לחם ומים, ויהי מקץ עשר שנים ותאמר אל אביה לאמר, האיש העברי אשר כלאתו זה עשר שנים בבית הסהר ואין דורש ואין מבקש אליו, ועתה אם טוב בעיניך אבי נשלח ונראה אם מת ואם חי הוא, ואביה לא ידע כי כלכלתהו, ויען ויאמר רעואל הנהיה כדבר הזה להעצר גבר בבית הכלא עשר שנים ולא יאכל ויחיה. ותען צפורה את אביה לאמר, הלא שמעת אבי כי אלקי העברים גדול ונורא הוא ומפליא להם בכל עת, הוא הציל אברהם מאור כשדים, ואת יצחק מן החרב, ואת יעקב מן המלאך בהאבקו עמו, וגם עם זה רבות עשה ויצילהו מיאור מצרים וחרב פרעה גם מזה יכול למלטהו. וייטב הדבר בעיני רעואל ויעש כן כדבר בתו, וישלח אל הבור לראות מה נעשה בו, ויראו והנה האיש חי ועומד על רגליו ומתחנן אל אלקי אבותיו. ויוציאוהו מן הבור ויגלחוהו וישנו את בגדי כלאו ויאכל לחם וירד האיש אל גנת רעואל אשר אחרי הבית, ויתפלל אל אלקיו אשר עשה אתו נפלאות רבות. ויהי בהתפללו ויבט בצדו והנה מטה ספיר מוצב ארצה והוא נטוע בתוך הגנה, ויקרב אל המטה והנה חקוק בו שם ה’ אלקים צב-אות כתוב ומפורש על המטה, ויקרא בו ויתלשהו כהתלש עץ יער מסבכו ויהי למטה בכפו… ויגיע המטה אל יד רעואל המדיני, ובעת צאתו ממצרים לקחו בידו ויטעהו בתוך גנתו, ויבחנו כל גבורי קיני לתלשו בבקשם לקחת צפורה בתו ולא יכלו, וישאר בתוך הגן עד בא אשר לו המשפט ויקחהו, ויהי כראות רעואל את המטה בידו ויתמה על ככה ויתן רעואל צפורה בתו למשה. (שמות פרק ב, קסח)
ויקח יתרו חותן משה את צפורה וגו’, רבי יהושע אומר מאחר שפטרה הימנו בגט, נאמר כאן שלוח ונאמר להלן שלוח, מה שלוח האמור להלן גט, אף שלוח האמור כאן גט, ר”א המודעי אומר מאחר שנפטרה הימנו במאמר. (שמות פרק יח, רסח)
ילקוט ראובני:
הבל נולדו עמו שני תאומים, ועל זה הרגו קין, שהיה לו משפט פי שנים שהוא בכור, וב’ תאומים הם צפורה ובתיה בת פרעה. (בראשית)
כמו שבמלכות של תבונה נעשה פרצוף לאה, כן מן מלכות חכמה נעשה פרצוף צפורה, והיא בת יתרו, יתר הוא מספר כ”ח אתוון מילוי של ע”ב, וזה בגדלו, אמנם בקטנותה כמו שהמלכות בינה בגדלו יצאת לאה, כן בקטנות יצאת תמנ”ע, וכמו שהמלכות חכ”מה בגדלו יצאה צפורה, כן בקטנות יצאה כושית… והכוונה מכל אלו הצדיקים דחו את דינים שבהם יש שכ”ה דינים, ועם הכולל בגימטריא כו”ש… (וישב)
ויתן צפורה בתו למשה וגו’, צפור טהורה ממש ראויה לקרבן, נאה במעשיה שלא שמעה לקין וקשרה פתחה, כטעם כי אשה כושית לקח וגו’, ואפשר מעשה ניסים נעשים לה כאסתר שנתחלפה בשדית, ואולי היא זאת ריבה אשת שמחוזאי ועזאל נתנו עיניהם בה, א”ל איני שומעת לכם עד שתלמדוני שם המפורש, ולמדו לה, והזכירתה ועלתה לרקיע בלא חטא וצוה הקב”ה לקבעה בין ז’ כוכבים וקבעוה בכימה, ויתרו עצמו הוא גלגול קין החזירה למשה הוא הבל. (שמות)
דבורה היא גלגול של צפורה אשת משה, ומשה בת”ת מלגאו וצפורה אשתו אשר חבר כחבר גם כן בת”ת, ולפי שלא זכתה צפורה לומר שירה על הים, כי אחר קריעת ים סוף בא יתרו עמה אצל משה, על כן דבורה שהיא גלגול צפורה אמרה שירה במקומה, ומהכי דבורה היא צפורה. (שם)
ותכסהו בשמיכה, וחזרנו על כל המקרא ולא מצינו עוד מלת שמיכה, אלא רזא דמלה נאמן רוח מכסה דבר, שמי”כה גימטריא צפור”ה, שניתנה למשה גם כן בגימטריא הכי, והוא סוד אל הבל ואל מנחתו שע”ה גימטריא גם כן הכי, והמבין סוד זה יוכל גם כן להבין למה נקרא יתרו חבר הקני נפרד מקין, לכן אמר למה עזבתן את האיש, הצדיק עליו דין שמים שחטא בזה בגלגול קדמאה שהרג הבל עבור התאומה יתירה שהיתה עמה ועבר על דין אשת איש, מזה הטעם השליכו הרועים בתו למים, כי הרועים סברו צפורה היה ראוי להיות בחלקו של קין, ולכן השליכוה למים כדין אשת איש בחנק וכו’, בעל אבידה הציל אבידתו, ויקם משה ויושיען, וכתיב התם בשדה מצאה ואין מושיע לה, ובקין אתמר ויהי בהיותם בשדה, לכן אמר קראן לו ויאכל לחם ליתן אבידתו מה שלקח ממנו תחילה, ויתן לו צפורה בתו למשה, בתו דייקא שנתהפכה עתה להיות בתו. (שם)
צפורה היא צפור טהורה ראוייה לקרבן, נאה במעשיה שלא שמעה לקין וקשרה פתחה, מטעם כי אשה כושית לקח, שהיתה משחרת ומנוולת עצמה לגבי שבאי, והיא אותה ריבה אשר שמחזאי ועזאל נתנו עיניהם בה ולמדה שם המפורש. (בהעלותך)
…
מהר”ל:
ולכהן מדין שבע בנות, ויש לדקדק למה הוצרך לומר מנין הבנות, ויראה לומר כי השביעית מקודשת מן השאר, ולכך תמצא כי השביעי מקודש בימים ובחדשים ובשנים, כדאיתא בויקרא רבה פרשת אמור, ובשביל זה היתה צפורה מיוחדת להדבק בגוף קדוש כמו משה. ובמדרש, צפורה שטהרה כל בית אביה כדם הצפור, פירוש בית אביה היו עובדים מתחלה ע”ז שנמשלה למת, שנאמר ויאכלו זבחי מתים, והמצורע גם כן כמת, דכתיב אל נא תהי כמת, וצפורה היתה מטהרת כל בית אביה מן הע”ז שנקראת מת כמו שצפרי מצורע מטהרין את המצורע שנקרא מת, ולפיכך נקראת צפורה… ולכך היתה נקראת צפורה גם כן על שם שהיה לה דקות וטוב החומר כמו הצפור, לא כמו שאר עכו”ם שסורם רע ויש להם חומר רע, והיתה ראויה למשה שלא היה גוף קדוש ונקי כמו שהיה למשה, ומפני זה היתה מטהרת כל בית אביה כצפור, שבשביל דקות החומר של צפור ראוי לטהרת המצורע. וכך צפורה בודאי היתה ראויה להיות דבוקה בישראל, שחומר שלה אינה כחומר של העכו”ם, ועל ידה היה לבית אביה חבור אל ישראל והיתה מטהרת כל בית אביה להיות דבקים בישראל, כי שאר העכו”ם לפחיתות החומר שלהם אין להם דביקות בישראל.
ובמדרש אמר להן יתרו למה זה עזבתן את האיש קראן לו, מיד רצתה צפורה אחריו כצפור והביאתו. ביאר בזה, כי צפורה בעבור שהיתה ראויה למשה בשביל שהיה לה טוב החומר ומפני שמאד היתה ראויה לו, לכך רצתה אחר משה כצפור, שדבר זה מורה על חוזק החבור שהיה לצפורה עם משה. ועוד תדע דבר עמוק, בעבור שהצפור נברא מן הרקק אין לו ענין מיוחד, שהרי מן הרקק נברא לא מן המים ולא מן העפר לגמרי, ולכך אין הצפור מיוחד בדבר מה, ולפיכך אשת משה ראויה שתהיה נקראת צפורה, להורות כי אין ראוי שתקרא מדינית אבל היתה משוללת מזה, שלא נתייחדה בדבר מן הדברים ששייך למדינית, וראויה היתה להתדבק במשה להיות נעשה גיורת להתדבק בישראל, (ע”כ)
ומתוך
http://www.daat.ac.il/daat/tanach/naziv/shmot05.pdf
פרק יח, ב ב וַיִּקַ ח יִּתְׁ רוֹ חֹתֵ ן משֶׁ ה אֶׁ ת-צִּ פֹ רָ ה אֵ שֶׁ ת משֶׁ ה ַאחַ ר שִּ ּלּוחֶׁ יהָ :
אחר שלוחיה. באשר לפני מתן תורה היה הדת שמשעה שהאיש משלח את אשתו ממנו. נפרדים זה מזה. ומותרת לינשא לאחר כמו שכתב הרמב”ם בהל’ מלכים ועיין מה שכתבתי בספר בראשית ד’ כ”ה משום הכי הודיע הכתוב שלא כן היתה צפורה. שהיא היתה אשת משה אחר שלוחיה. שלא הסיחה דעתה ממנו אף על פי ששלחה. (ע”כ)
סיכום נושא “צפורה” ב –
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A6%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%94
(לא אצטט)
יש הסוברים כי משה לא יכול היה לסבול את הרעיון שיש לו אשה גדולה כזו, אשה חכמה ואמיצה כזו, והעיקר אשה שקרובה לא פחות ממנו לאלוהים. ולכן זמן קצר אחרי הגיעם למצריים הוא גירשה, והיא חזרה לבית אביה.
הפעם הבאה שאנו פוגשים אותה היא כאשר אביה יתרו מחזיר אותה לבעלה. יתרו כנראה לא השלים עם גירושי בתו וכאשר הוא מבקר את משה, בזמן נדודיו במדבר, כמנהיג עם ישראל הוא “מחזיר” אותה לבעלה: (ע”כ)
ההזדמנות שפותח יתרו בפני משה לספר את הסיפור היא, בעיני, הזדמנות כפולה: לתוך הסיפור על בני ישראל ועל ” כל התלאה אשר מצאתם בדרך” (שם פס’ ח’) שוזר וודאי משה את סיפור התלאות האישי שלו, החל מההתמודדות עם פרעה, הַמשך במבחן הגדול של קריעת ים סוף וכלה באתגרים העומדים בפניו בפרק הנדודים במדבר. יתרו מקשיב בתשומת לב לסיפור ומתרגם את ” כל התלאה אשר מצאתם בדרך ” (שם) ל” כל הטובה אשר עשה ה’ לישראל ” (שם, פס’ ט’). הוא עוזר למשה להעמיד במרכז הסיפור את הפלא, את ההצלה, והתלאה הופכת להיות חלק מן התיאור של הדרך, של המסע, אבל לא עוד העיקר.
לצד תפקידיו של משה (כפי שהוא מנסח אותם, כלומר, כפי שהוא תופס את תפקידו) להודיע את העם את חוקי האלוהים ותורתו ולשפוט אותם על-פי חוקים אלה (שם פס’ ט”ז), עומדת כאן לראשונה על הפרק יכולתו של משה לספר לעם את סיפורו, מה שיהפוך בדיעבד להיבט משמעותי במנהיגותו, ואשר יגיע לשיאו בספר דברים, כאשר יעמוד משה בפני העם על סף הכניסה לארץ ויספר מחדש את סיפור יציאת מצרים, ההליכה במדבר, מתן תורה והקמת המשכן, כסיכום ביניים לקראת הרגע המשמעותי של הכניסה לארץ.
ביטויים ייחודיים נוספים בהם משובץ סיפור המפגש בין משה לחותנו מחזקים את ההתרשמות שהקשר בין השניים הוא קשר של עניין אמיתי, של קִרבה, של הדדיות, כמו לדוגמה:
” וישאלו איש לרעהו לשלום ” (שם, פס’ \’) – מתי לאחרונה שאל מישהו את משה לשלומו?
“ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה’ לישראל” (שם, פס’ ט’) – מתי שמח מישהו עם משה בהישגיו, מתי הכיר מישהו בשרשרת הנסים המופלאה שהביאה את העם עד הלום?
“וישמע משה לקול חתנו” (שם, פס’ כ”ד) – מתי שמע משה קול מייעץ ומציע, קול אוהד, חכם ומנוסה, שאינו הקול המצווה של אלוהים?
ואחרון (לאו דווקא בסדר הכרונולוגי של הדברים):
“ויבא יתרו חתן משה ובניו ואשתו אל משה “(שם, פס’ ה’) – מתי לאחרונה נכנס משה בסוף יומו המתיש לאוהל שבו יכול היה לשמוע את נשימותיהם של בניו ולחוש את חום גופה של אשתו?
האם עלה לרגע על דעתו שיוכל לבוא אצל הר סיני בלעדיהם? (ע”כ. אגב, משה מספר שוב בחומש דברים)
ויש עוד ועוד, שואלים ואף עונים – מתוך
https://www.sefaria.org/sheets/25714?embed=1?embed=1
“יתרו תשע”ו
האירוע בחז”ל מתואר באופן מופלג כמפחיד ומעורר אימה שבעקבותיו ישראל נסוגו לאחור מרחק רב מאוד, וכי ישראל לא יכלו להכיל את הקול האלוהי ונפשם יצאה בדברו, והיה צריך להחיות אותם…
ישנה בחז”ל דעה הסוברת שיתרו התרשם ממעמד הר סיני ובעקבותיו התגייר והצטרף אל עם ישראל. אף שהאירוע מתואר במקרא כנעשה ברצון “כל אשר דיבר ה’ נעשה”, בחז”ל הוא מתואר כנעשה בכפייה – “כפה עליהם הר כגיגית”[12], ופרשנים רבים עמלים לתרץ את הסתירה הזו.(ע”כ)
כמה תיאוריות על מיקום הר סיני ניתנות ב –
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A8_%D7%A1%D7%99%D7%A0%D7%99
(לא אצטט. מומלץ)
הדרישה הקשה: “אל תגשו אל אישה” לא נאמרה על ידי אלוהים. משה, זה ששילח את ציפורה, מוסיפה מדעתו. הוא מוסיף ושולח את הנשים לירכתי האוטובוס הנוסע בדרכו לקבלת התורה.
הקביעה הקצרה של משה “אל תגשו אל אישה”, פותחת צוהר להבנה מבהילה. שהרי את המשפט הזה אומר משה לגברים, ואיך נדע מה עוד נאמר לגברים בלבד? והיכן היו הנשים? ומה קרה עם האחיות שלנו במעמד הר סיני עצמו?… (ע”F(
בחמש הדברות הראשונות שמו של הקדוש ברוך הוא מופיע מספר פעמים, ואילו בכל הדברות האחרונות הוא איננו מופיע. ניתן להסביר זאת בצורה טכנית שאלו דברות קצרות, אך כאשר מנסים להסביר בעיות בתורה, אי אפשר לפתור בצורה טכנית כי זו היא בריחה מהמהויות.
חז”ל מספרים לנו מדרש על טורונספורוס הרשע ששאל את רבי עקיבא את השאלה הזו.
רבי עקיבא מחזיר לו בשאלה, ומראה שלכלי הנשק של טורונספורוס יש חדר מיוחד, ובי עקיבא שואל: מדוע אתה שם את כלי הנשק בחדר מיוחד ולא בחדר השרותים. אומר טורונספורוס :מפני שגנאי הוא לי להניחם במקום טינופת.
אומר לו רבי עקיבא כך גם בחלוקה בין שתי הקבוצות של עשרת הדברות, החלק הראשון הוא המכובד ולכן שמו של הקדוש ברוך הוא מופיע והחלק השני אלו דברים שאסור לעשותם ולכן שמו של ה’ לא מופיע. (ע”כ)
עיון במהלך הדברים מאז הגיע עם ישראל להר סיני, כפי שמתואר בפרקים י”ט, כ, כ”א וכ”ד, מגלה מספר קשיים מהותיים בנוגע להבנת תפקידן ומעמדן של הדיברות[1]. הכותרת לעשרת הדיברות היא “וידבר אלוקים את כל הדברים האלה לאמר” (כ:א), כלומר – עשרת הדיברות נאמרות מפי ה’. אולם, לא מצויין למי הן נאמרו – מי הוא השומע את דבר ה’? הדעה המקובלת היא שה’ דיבר לכל העם, אך אין הדבר מפורש בפסוק. יתרה מזאת: ישנם כמה פסוקים שיכולים להצביע על הבנה שונה, לפיה עיקר ההתגלות אינה אל העם:
א. לפני הבאת הדיברות בכתוב, כאשר מסביר ה’ למשה את מטרת ההתגלות בסיני הוא אומר לו: “הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם…” (יט:ט). לפי פסוק זה, מטרת ההתגלות היא האמנת נבואת משה על ידי כך שהעם ישמע את ה’ מדבר אל משה. אין כאן הצהרה על כוונת ה’ לדבר עם העם, וגם אין בכך צורך לפי מהות המעמד: אם המטרה היא להאמין בנבואת משה, די בכך שהם ידע כי ה’ דיבר עם משה, ואין צורך בהתגלות ישירה של ה’ אל העם.
ב. לאחר סיום הדיברות נאמר “וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן….ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוקים פן נמות” (כ:טו). אם אכן ה’ מסר את עשרת הדיברות לכל העם אזי דברי העם נראים תמוהים, שכן הם מזכירים קולות וברקים וכדומה, אך לא מזכירים כלל שה’ דיבר עימם, חוויה מפחידה יותר ללא ספק. ועוד: אם ה’ כבר דיבר איתם הרי או שהיו מתים, או שאין להם ממה לפחד. נראה כאילו העם חושש שמא ה’ ידבר איתו בהמשך, ודבר זה טרם קרה.
תרוץ חז”ל לבעיה
“אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום”
(אבל)
הקושי בדברי חז”ל
אף שהסבר זה מיישב יפה את שינוי הסגנון בעשרת הדיברות, אין הוא מניח את הדעת מכמה סיבות:
א. עשרת הדיברות באות כיחידה אחת שלמה, ואין כל עדות בכתוב שאמירתן נקטעה בשלב כלשהו.
ב. תשובת משה אינה מעידה על קבלת בקשת העם: “ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם…” (י”ז)….
מבוא להצעה, נצביע על סתירה מהותית הקיימת בפסוקים ביחס להתנהגות העם:
בפרק י”ט ה’ שולח את משה שלוש פעמים להזהיר את העם לבל יתקרב אל ההר, פן יפגע:
· “והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר…” (י”ב).
· “ויאמר ה’ אל משה רד העד בעם פן יהרסו אל ה’ לראות…”(כ”א).
· ויאמר אליו ה’ לך רד…והכהנים והעם אל יהרסו לעלות…”[4] (כ”ד).
נראה כי חששו של הקב”ה הוא בעיקר שהעם “יהרסו”, כלומר יתקרבו אל השכינה יותר מידי. התגלות ה’ מעוררת במקרה הטוב רגשות של קירבה ודבקות, ולמצער – סקרנות ומתח, ובכל אופן היא גורמת לעם לרצות להתקרב. גם כאשר משה ממאן לרדת ולזהיר את העם לאחר שה’ אומר לו לעשות כן בפעם השנייה (כ”א-כ”ב), בטענה שהעם לא יעלה כיון שהוא כבר הוזהר על כך (כ”ג), מתעקש ה’ לשלוח אותו להזהיר שוב את העם (כ”ד).
חשש זה אינו מתיישב עם המתואר בפסוקים שאחרי הדיברות: “וכל העם רואים את הקולות…וירא העם וינועו ויעמדו מרחק…” (ט”ו-ט”ז): תגובת העם מוכיחה שהבעיה העיקרית היא דווקא יראה, המופיעה כפחד קיומי של ממש ורתיעה מקרבת מה’, ולא אהבה, הגורמת להם לרצות להרוס אל הקודש. חששו של ה’, אם כן, איננו מובן….(ע”כ)
(מוטב שאסיים. טיפול בנושא – בשני הנושאים, המעמד והדברות – דורש הרבה עיון, לימוד ובעיקר הרבה זמן. נגעתי בהם בקצה המזלג, זה טעים, מושך ומאתגר. אולי עוד בסבבים הבאים בע”ה)
שבת שלום
שבוע טוב